טיפוס להרי מרו וקילימנג'ארו

כתב גילי חסקין, ‏‏23/09/2019

תודה לגדעון ביגר, על הערותיו. תודה לחזי שקד מחברת "מופלון", על תפעול מסור של הטיול.

ראו גם, באתר זה: טרק להרי סימיאן; מבוא לטיול באפריקה;  לטייל באפריקה.

ראו: אלבום תמונות מהטיול להר מרו וקילימנגארו

עמדנו על פסגת ההר, בגובה של 5,895 מטרים מעל פני הים. אצבעותינו קפואות מקור וריאותנו התמודדו עם קשיי האוויר הדליל. השרירים הצבים ברגלינו הזכירו לנו את המאמץ הקשה הכרוך בטיפוס. לאחר שבוע של הליכה לא קלה, הגענו את ההר הגבוה באפריקה. שהוא אייקון מפורסם לא פחות ממון בלאן באירופה, או אוורסט באסיה. למרבה הצער, שמיכה של עננים מנעה מאתנו לראות את הסביבה.

לפנינו ניצב מכתש גדול, שצורתו אליפטית ומצד שני נראו גושי קרח גדולים למדי. הם עמדו זקופים כמו שיניים לבנות ענקיות. אלו הם שרידי הקרחון הגדול פעם כיסה את כל הפסגה. המחקר הגאומורפולוגי מלמד, כי במהלך הרביעון, ידע ההר ארבע תקופות קרח. בעידן הגיאולוגי האחרון, הפלייסטוקן[1], כיסתה את ההר כיפת קרח שגודלה 400 קמ"ר, והיא גלשה מהפסגה עד לגובה של 3200 מ' מעל פני הים. בדיקות קרח שנלקחו מכאן מלמדות שגילו של הקרחון הוא 11700 שנים.[2]

בסוף שנות ה-80 של המאה ה-19, פסגתו של הר קיבו (Kibo), הגבוהה והצעירה מבין פסגות הקילימנג'רו, עליה עומדות רגלינו, היתה מכוסה כולה בכפת קרח ששטחה היה 20 קמ"ר. קרחונים נסוגים במהירות. למעלה מ-85% מהקרח, שכיסה את ההר, נעלמו בין 1912 ועד 2011, הווה אומר, קרחון ששטחו היה 11.40 קמ"ר, התכווץ לשטח של 1.76 קמ"ר[3]. בשנים האחרונות, הקרחון מתכווץ בשיעור של 2.5 % בשנה ולא ירחק היום שאפריקה תאבד את אחד מסמליה: "קרח על קוו המשווה".

התאספנו מתחת לשלט ענק המבשר באותיות של קידוש לבנה, בצבע צהוב, כי אנו על הפסגה המיוחלת. תור ארוך של מצטלמים עמד ליד השלט, כדי להנציח את הרגע. את כיבוש הפסגה. נזכרתי בדבריו של טנזינג נורגאי, שותפו של אדמונד הילארי, בטיפוסם המיתי על האוורסט, שענה לשאלת עיתונאים: "לא כבשתי, עשיתי עליה לרגל". לא כבשנו את הקילימנג'רו. חווינו אותו במלוא עוצמתו.

קילימנג'רו הוא ההר הגבוה ביותר באפריקה. מקור השם אינו ברור וישנן כמה גרסאות. יתכן שמקורו בשפת הסוהאילי (המוכרת כאן כ- Kiswahili), הוא "הר (kilima) הגדולה (njaro), כפי שטען החוקר ג'ים תומפסון (Jim Thompson), ב-1885. המיסיונר קראפף , טען שביקר אצל צ'יף משבט ה- Wakamba, שטען שמשמעות השם היא "הר הלובן". בשנות ה-80, היה ההר לחלק ממזרח אפריקה הגרמנית ונקרא Kilima-scharo, בעקבות השם המקומי, בשפת הקיסווהילי (Kiswahili)[4].

ראו באתר זה: תולדות טנזניה.

קילימנג'רו הוא הר געש רדום ופסגתו, כמו רוב שטחו, שוכנים בצפונה של טנזניה. חלק ממורדותיו הצפוניים נמצאים בשטחה של קניה. הקנייתים טוענים שההר שייך להם והוא הועבר לטנזניה, אז טנגניקה, על ידי המלכה ויקטוריה, לידי נכדה, הקיסר וילהלם השני מגרמניה, בשנת 1886, כמתנת יום הולדת. מבט על קוו הגבול בין המדינות מאושש טענה זאת. הוא נמתח בקוו ישר מיימת ויקטוריה, מזרחה אל החוף, למעט "שבירה”, באזור הקילימנג'רו[5].

הטנזנים מכחישים. האמת, לו הייתי במקומם, גם אני הייתי מכחיש…..

האמת היא שהטנזנים צודקים. גם במקרה הגבול בין מצרים לסודאן , יש קו ישר עם סטייה בנילוס עצמו כדי להשאיר עיר בסודאן.

הקילימנג'רו הינו הר געש שכבתי (Strato vulcan), רחב מאוד והוא משתרע על שטח שמידותיו כ-80 על 60 קילומטרים. שכמו הר קניה שמצפונו, והר אלגון (Mount Elgon)[6] שמצפון מזרח לו, נוצר כאשר קרום כדור הארץ נמתח ונסדק בעת היווצרותו של הבקע המזרח אפריקאי. זהו למעשה מסיב שכולל שלושה חרוטים געשיים: קיבו (Kibo), הגבוה ביותר, מוונזי (Mawenzi), המתנשא לגובה של 5,149 מ' ושירה (Shira), הנמוך ביותר, שמיתמר לגובה של 4,005 מ'.

למרות שמדובר בהר געש כבוי ולמרות שהתפרצות געשית בהר לא צפויה בזמן הקרוב, קיים סיכוי קטן להתפרצות פתאומית כפי שאירעה בהר סנט הלנה[7] שבמדינת וושינגטון, או מפגיעת מטיילים מגושי סלע  וכפי שאירע בעבר, גם מהידרדרות סלעים, שיצרו מכתש בצדו המערבי של ההר. יש מדענים הטוענים כי פסגתו של קיבו רדומה והוא מועד לפורענות. מעולם לא תועדה התפרצות של הר הגעש, אך מקומיים טוענים שהוא התפרץ לפני 170 שנים בערך. חוקרים מצאו שרידי לבה ובזלת שמקורן בהתפרצות שאירעה במאות השנים האחרונות כ-400 מטרים מראש ההר, עובדה המעידה על פעילות וולקנית ענפה. לעיתים ההר פולט עדיין אדים בעלי ריח גופרית.

בין ראשו הארקטי של ההר לבין בסיסו הטרופי, משגשג מגוון מרשים של חברות חי וצומח, ערוכות בחגורות משתנות של חיים. המגוון בצומח אינו משטנה רק עם העלייה בגובה הטופוגרפי, אלא גם במעבר מדרום לצפון. מדרונו הדרומי של ההר מקבל 3,000 מ' משקעים בשנה ואילו מדרונו הצפוני, הנמצא בצל הגשם, מקבל רק את מחצית המשקעים.

ההר מקודש לבני שבט הצ'אגה (Chaga) החיים למרגלותיו, כפי שהר קניה מקודש לבני הקיקויו (kikuyu) שבקניה. לא לחינם קרא ג'ימי קנייתה, נשיאה לשעבר של קניה, לספרו המפורסם אודות שבטו: "אל מול הר קניה". הרים רבים, ברחבי תבל, נקראים על שמות אלים (אנפורנה); משמשים כמשכן לאלים (אולימפוס), או מהווים טאבו, כמו מקצ'פוצ'ארה (Machapuchare) שבנפאל. האגדה המקומית מספרת כי על הקילימנג'רו מצויים בתי קברות לפילים, המלאים בשנהב. על ההר חיה פרה פלאית בשם ראביל (Rayli), המייצרת ניסים, מבלוטה מיוחדת בזנבה. אם יעז מישהו לנסות ולגנוב את הבלוטה, תנשוף הפרה בכעס ותעיף אותו אל המישורים שלמרגלות ההר.

כנראה שההר היה ידוע לאירופאים הרבה לפני שהמיסיונרים הגרמניים הגיעו לכאן במאה ה-19. הגיאוגרף והאסטרונום היווני תלמאי (Ptolemy), שחי במאה השנייה, מזכיר את "הרי הירח", מהם נובע הנילוס, אם כי יתכן שהוא מתכוון להר קניה, להרי וירגונה (Virunga) שבצפון רואנדה, או הרי רוונזורי (Rwenzori) שבאוגנדה. לפני תלמי, היסטוריון היווני הרודוטוס, מציין במאה החמישית לפני הספירה, ש"מצרים מושקית על ידי השלג". הנוסע הספרדי פרננדז דה אניסקו (Martín Fernández de Enciso), מציין בשנת 1519, בספרו Summa de Geografía , כי ממערב למומבסה, נראה "הר אולימפוס" של אתיופיה, שמאחוריו מזדקרים הרי הירח "מקור הנילוס"[8].

באוגוסט 1861 ניסו הקצין הפרוסי קרל קלאוס דר דקן (Karl Klaus von der Decken) והגיאולוג האנגלי תורנטון (R. Thornton), לטפס אל פסגת קיבו, אך בשל מזג האוויר הסוער, הצליחו להעפיל רק עד גובה של 2,500 מ'. כעבר שנה וחצי ניסע דקן שוב את מזלו, הפעם בחברת ידידו אוטו קרסטן (Otto Kersten) , אך גם הפעם לא הצליחו לעלות מעבר לקו של 4,300  מ'. לאחר מספר ניסיונות נוספים, של מטפסים שונים, עשו זאת המטפסים האנס מאייר (Hans Meyer), שכבר הספיק לחוות שני כישלונות וידידו לודוויג פורצ'לר (Ludwig Purtscheller), שהגיעו לפסגה ב- ב-6 באוקטובר 1889, בהדרכתו של יוהאנס קיניאלה לואאו (Johannes Kinyala Lauwo), שכבר הספיק לעלות להר לפניהם. הם קראו להר "פסגת הקיסר וילהלם" (Kaiser-Wilhelm-Spitze). שם זה היה בשימוש, עד להקמתה של טנזניה בשנת 1964 (מאיחוד של טנגניקה וזנזיבר). שמה של הפסגה הוסב ל-Uhuru, שהוראתה "חופש". יוהאנס טיפס על ההר במשך כל חייו כמדריך, ומת משיבה טובה. חשבון פשוט מראה שמת בגיל 120… על שמו נקרא המכתש במרכז ההר – "מכתש לואאו".

עבורי היה הטיפוס אל ההר הגשמה של חלום רחוק. לפני שנות דור, ב-1996, הגעתי לשמורת אמבוסלי (Amboseli) שבקניה. נשמתי נעתקה נוכח המוני הפרסתנים שרעו באחו המצהיב. היו שם עדרים גדולים מאד של זברות, גנו וצבאים ממינים שונים. כעבור כמה רגעים הרמתי את ראשי מעל העדרים וראיתי הר גבוה להפליא, שמתארו חרוטי והוא מכוסה בשלג עולמים. המראה של ההר מיוחד ולא רגיל ביחס לאזור שבו הוא שוכן, כהר בגובה רב המכוסה שלג הנראה מבעד לסוואנה האפריקאית המישורית והיבשה. קרח על קוו המשווה נראה כפנטזיה או פאטה מורגאנה, עבור האירופאים שתיעדו אותו. המיסיונרים הגרמנים יוהאנס רבמאן ממומבסה (Johannes Rebmann), ולודוויג קראפף (Johann Ludwig Krapf), דיווחו על ההר כשהגיעו למרגלותיו ב-1848. הם היו הראשונים שבוודאות סיפרו לאירופה על הקילימנג'רו.

האירוניה היא שבעוד שאפשר לטפס על הקילימנג'רו, רק מכיוון טנזניה, אפשר ליהנות ממלוא יופיו, רק משמורת אמבוסלי אשר בקניה. התבוננתי בערגה בפסגה המושלגת המתנשאת מתוך הסוונה הצחיחה למחצה ומיער הגשם שמעליה, שמעתי את סיפוריהם של המטפסים במהלך הדורות, אך ההר נותר מעבר להישג ידי, כמו שנראתה למשה, הארץ המובטחת, כשהביט בה מהר נבו.

באותם ימים טנזניה היתה סגורה בפני ישראלים ונאלצנו להסתפק בטיפוס לפסגתו של הר קניה. הוא קרוב יותר להר המשווה ולטעמי יפה יותר. אלא שהוא רק השני בגובהו באפריקה. פסגתו מתנשאת לגובה של 5,198 מ' "בלבד", ברוח הקלישאה המפורסמת: "איש לא זוכר מי היה סגנו של בר כוכבא". טנזניה נפתחה למטיילים ישראלים כעבור מספר שנים והמונים נהרו אל ההר. צעיר המטפסים המתועד הגיע לפסגה בגיל 10 והמבוגר ביותר, בגיל 86.

ההר מכניס לממשלת טנזניה 51 מיליון דולר לשנה. שני רק לשמורת נגורו נגורו. ממשלחות הטיפוס מתפרנסים 11,000 מדריכים סבלים וטבחים.

במשך שנים נצרתי בלבי את החלום, עד שהידיעות על הקרח, שאמור להיעלם ב-2020 (שהתבררו כאפוקליפטיות מדי) זירזו אותי להגיע לשם, לפני שיהיה מאוחר מדי. חזי שקד, מחברת "מופלון", דרבן אותי להגשים את החלום, אחרת, הזהיר, הוא ירדוף אותי לעד. מדובר בטיול לא זול. יש לשלם סכום גבוה עבור עצם השהיה על ההר (Permit) וכן יש לשלם למדריכים, סבלים, טבחים ועוד. יש לציין, שאסור לנוע על ההרים ללא מדריך צמוד.

יצאנו לדרך.

טיסה לנמל התעופה של ארושה (Arusha), המיושבת רובה ככולה על ידי מסאים, התארגנות ומנוחה במלון. פגישה עם ארנולד הסוכן, בחור שהופעתו העגלגלה לא מרמזת על כך שבעברו היה מדריך טיפוס אל ההר. פגשנו גם את המדריך, גודווין וקיבלנו הנחיות אחרונות.

למחרת בבקר, חצינו את ארושה המאובקת. בכל מקום נראו תושבים לבושי בגדים צבעוניים, הולכים לאורך הרחוב הראשי, כדרכם של אפריקאים, או מוכרים את מרכולתם הזעירה. במקום מסויים ראינו שתי נשים מטאטאות את הכביש עם מטאטים עשויים מזרדים ומשוחחות בטלפון נייד.

הקילימנג'רו נועד להיות המנה העיקרית של טיולנו. קודם לכן, נסענו לשמורת ארושה (Arusha), למנה הראשונה, הלוא היא הר מרו (Meru), הנמצא במרחק של 70 ק"מ מערבית לקילימנג'רו. אף הוא הר געש שכבתי ופסגתו מתנשאת לגובה של 4,562. זהו ההר השני בגובהו בטנזניה והחמישי באפריקה/ vut מכונה "אחיו הצעיר של קילימנג'רו" ומהווה כ"טיול חימום" לקראת הדבר האמתי. בימים יפים, נראים ההרים מארושה, כאילו הם כמעט צמודים זה לזה. ההר ידע במהלך הדורות כמה התפרצויות , שהאחרונה שבהם תועדה ב-1910.

נסענו בנוף של סוונה, באפריקה של עצי השיטה דקי הקוצים, שקיני אורגים תלויים על ענפיהם ומתנדנדים ברוח החמה. הרכב קרטע בדרכי עפר אדמדמות, ותוך זמן קצר בין כפרים ושדות מעובדים בצפיפות של בני שבט מרו (Meru), הידועים גם בכינויים "Rwa". הם דוברים בשפת מרו אך אין להם כל קשר לשוני או גנטי עם המרו שחיים בקניה. הם טוענים שהגיעו לאזור לפני כ-800 שנים, מהרי אוסמברה (Usambara) שבמחוז טנגה (Tanga). עם הגעתם אל מדרונות ההר הם פגשו קבוצה של ציידים-לקטים בשם קונינגו (Koningo) , התערבבו בהם ויצרו יחד את חברת המרו[9]. עם הזמן, הם אימצו את הנצרות, אך שומרים הרבה מדתם המסורתית, שמקדשת כוחות טבע, ביניהם הר מרו עצמו.

מכיוון ששיעור הילודה עדיין גבוה בקרבם, החלקות החקלאיות מהן הם מתפרנסים הולכות וקטנות, עד שקשה להתפרנס מהן. נכנסנו לשמורת ארושה, למקום המכונה "סרנגטי הקטנה", על שום עדרי הפרסתנים החיים בה. וכאן, כבר בכניסה ראינו עדרים גדולים של זברות, בופלו ולצדם גנו וכמה חזירי יבלות. בין אלו שוטטו אנפות הבקר. את הדרך חצו ג'ירפות בצעד מגושם ואצילי כאחד.

ראו באתר זה: ספארי בטנזניה.

בכניסה להר, ב-Momella gate , בגובה של 1,510 מ', קיבלנו תזכורת לזמן אפריקאי. תהליכי הרשמה לטיול מייגעים, והתארגנות ממושכת של הסבלים. מתחת לסככה קטנה, מתבצעת שקילה של הציוד. הנחיות השמורה אוסרות על הסבלים לשאת למעלה מעשרים ק"ג, בנוסף על ציודם שלהם. בעבר, מנהלי המשלחות המקומיים, היו חוסכים כסף, על ידי העמסת ייתר על גב הסבלים, עד שאלו היו קורסים.

קיבלנו ארוחת צהרים ארוזה, בהרכב שילווה אותנו עוד ימים רבים: בשר עוף מיובש, סמוסה ובננה. אך אילו בינינו שלא היו עירנים דיים, הפסידו אותם לטובת הבבונים שמיהרו לחשוף שיניים נגד מי שחשב לרגע למלט את ארוחתו חזרה. ריינג'ר (שומר פארק) חמוש הוביל אותנו ביער עבות ובו מינים רבים של צמחים. זהו יער גשם טרופי אמיתי. ג'ונגל מזרח אפריקאי. אזור החיים המורכב ביותר. מארג מזון של מינים רבים התלויים זה בזה. הגזעים מכוסים בשטיחים של טחב, שרכים משרבבים עלים מנוצים, מטפסים מלפפים את גזעי העצים. אפיפיטים בשרניים נראים על הענפים. הבטנו למעלה וראינו ענפים מעוקלים שהצטיירו על רקע השמים האפורים. חזזיות שיחניות גלשו מהענפים הגבוהים ויצרו רושם של זקנים ענקיים  פה ושם ראו פרחים, שזהרו על רקע העשב, כמו דרדרים וורודים, סחלב ורוד וסייפנים ארגמניים.

האוויר היה חם, לח ומחניק, אפוף בניחוחות של צמיחה וריקבון. ברקע נשמע ציוץ של ציפורים, או רחש פרפרי זנב הסנונית. נשמת אפו של יער הגשם. הרהרתי בהר קניה הלא רחוק, שנופיו דומים להפליא לאלו שהיו מעוז עבור מורדי ה"מאו מאו" כנגד השלטון הקולוניאלי.

צופיות ארגמניות נראו מרחוק כשהן לוגמות צוף מפרחי דם זכריהו הכתומים. מתברר שעל מדרונות ההר חיים כ-400 מיני עופות. לשם השוואה, באירופה כולה, יש 700 מיני עופות. לעיתים נראים כאן אנטילופת המים (Water buck) ואנטילופת הסבך (Bush Buck). לפעמים מטפסים לכאן גם פילים.

בקטע מסוים פנה הריינג'ר לקרחת יער, שם רעו כמה ג'ירפות וזימן לנו "ספארי רגלי". לג'ירף רגליים וצוואר ארוכים מאוד. גובה כתפיו הוא 3 מטרים וגובה ראשו כ־6 מטרים מעל פני הקרקע. הגבוה שביונקים. משקלו נע בין 700 ל-1,300 קילוגרמים. צווארם בלבד נמדד בכ-4.2 מטר ומשקלו כ- 230 ק"ג. הנקבות נמוכות מהזכרים בשישים ס"מ לערך, ומשקלן נמוך גם כן מזה של הזכרים. בדומה למרבית היונקים, לג'ירף יש שבע חוליות בצוואר. רק שבמהלך האבולוציה הן התארכו מאוד. אורך כול חוליה 20-30 ס"מ. עמדנו סמוך מאד לחיות האצילות שהידסו בין העצים ובלטו בצווארן המנומר בצבעי כתום, על רקע שפע הירק שמסביב. היתה זו חוויה אפריקאית רבת עצמה.

ראו באתר זה: הג'ירף.

בדרך ראינו קופי גונון כחולי אשכים, בבונים ועקבות של נמר. בין העצים בלט hygiena abyssinica, שפרחיו אדומים ולעליו מרקם קטיפתי, שהעניקו לו את הכינוי "ניר הטואלט של היער".

מעת לעת חלפו על פנינו הסבלים, ביניהם גם עלמות צעירות. חלקם נושא משא כבד על גבו, חלקם מצויד בתרמילים שקיבלו ממטיילים. קודמינו על ההר.

עצרנו לארוחת הרים ליד עץ פיקוס ענק, ששלח שורשי אוויר שחלקם ליפף את גזעו שלו. תוכו של הגזע נרקב במהלך השנים ויצר שער טבעי מרשים. בהמשך הדרך, חצינו ערוץ גדול יחסית שהוביל למפלי מים קטנים, הנקראים Maio Falls. ביום בהיר ניתן לצפות בהם מ- Njeku Viewpoint. כעבור כשעה נוספת של הליכה, הגענו למחנה קיטוטו (Kitoto Camp) , ממנו, כך מספרים, ניתן ביום יפה, לראות את אגמי מומלה (Momella Lakes).

לקראת ערב, ראינו קופי קולובוס על העצים, שבלטו בפרוותם שזהרה בצבעי שחור ולבן. הם אילניים מאוד (חיים בעצים) ונמצאים עמוק ביערות. זהו מין המכונה גם "קולובוס ארוך שיער". אורכו 75 ס"מ. זנבו ארוך במקצת מגופו. הפרווה בצבעי שחור ולבן. שערות לבנות וארוכות עוטרות את שני צדי גופו הפנים אפורים וחסרי פרווה. הגוף שחור בוהק ואילו הפנים והשת מוקפים בפרווה לבנה. בצדי הגוף מעין שכמייה לבנה באורך משתנה בצורת האות U.

קופי הקולובוס מבלים את רוב הזמן בצמרות העצים. בלילות לפחות פרט אחד נשאר ער לשמור על הקבוצה מפני טורפים[10]. הקולובוס יורד מן העץ כשראשו כלפי מטה. בטיפוס כלפי מעלה הוא נעזר ברגליו האוחזות בגזע ודוחפות אותו למעלה. במערב אפריקה נחשב הקולובוס לקדוש. הוא נקרא גם "שליח האלים", זאת בגלל שהוא יושב בצמרות העצים, כשפניו אל השמש בזריחה ובשקיעה. במסורת המקומית הם נחשבים לחזאי מזג אוויר. זאת מכיוון שהם משתתקים כאשר מזג אוויר סוער מתקרב. הקולובוס הושמד בכמויות גדולות  בשל פרוותו יקרת הערך. בשנת 1892 יוצאו מאפריקה עורותיהם של 170,000 קופי קולובוס!

לקראת ערב נדמה היה לי שאני שומע את שריקותיו הנעימות של החצוצרן האביסיני , בעל כנפי הארגמן, הדומה לפרוש. תוך זמן קצר, חמש שעות לאחר שיצאנו לדרך, הגענו לבקתת Miriakamba, בגובה של 2,514 מ'. ס"ה הליכה של עשרה ק"מ ועליה אנכית של 1,000 מ'. התמקמנו בחדרים קטנים, שבכול אחד מהם שתי מיטות קומתיים. לימים, נתגעגע לבקתות הללו. מטיילים שזמנם בידם, יוצאים מכאן לטיול של כשלוש שעות הליכה, אל קרקעית המכתש של הר מרו.

בבקר המחרת, לאחר ארוחה של דייסה, שהטבח שפך לתוכה מלח במקום סוכר, יצאנו לדרך. רוחות הקבע מהאוקיינוס ההודי, מורידות כאן למעלה מ- 2,500 מ"מ גשם בשנה והתוצאה היא צמרות עצים שהשמים מציצים דרכן בכתמים כחולים ספוראדיים ועשבי חזרן (במבו) דקים, שגובהם עשוי להגיע ל-10 מ'. מהעצים השתלשלו ליאנות, שורשי האוויר המפורסמים מסרטי טרזן. הענפים היו מכוסים בשכבה צפופה של טחב ירוק ועסיסי. גודווין הבציע על פטריית ענק לבנה, בעלת צורה פחוסה.

שלא כמו פטריית הכובע הוורודה, אינה טובה למאכל. ניכר היה שרשויות הפארק השקיעו תשומת לב רבה לציר הטיפוס. במקומות רבים הוצבו מעקות ונבנו מדרגות. כמו כן נבנו תאי שירותים, אך למרבית הצער, לא דאגו למי שיתחזק אותם.

לאורך הדרך נראו פרחים קטנים, צהובים, ורודים או לבנים, ממשפחת המורכביים. לאט לאט התחלפו העצים רכי העלים בעצים מחטניים שמחטיהם הדקות, המשוחות בחומר שמנוני, עמידות יותר לתנאי הקור. הצמחיה הלכה והידלדלה. הריינג'ר הזהיר אותנו לבל נדרוך על גללי התאואים שרחשו ברימות של חרקים ובתולעים טפיליות.

חצינו את Topela Mbogo , היינו "ביצות הבופאלו", בדרכנו אל Mgongo Wa Tembo, כלומר " ביצות הפיל". המקום ידוע בנוף המרהיב של הלוע מחד ושל המצוקים מאידך. למרבה הצער, לא נהנינו מיתרונו הגדול של מרו על פני אחיו הבכור והוא הנוף הנשקף ממנו. למעט כמה רגעי חסד, בהם נהנינו מפיסות שמים כחולות, וראינו את פסגתו של ההר, נאלצנו לטייל תחת שמיכת עננים. מצאנו נחמה פורתא, בכך שאנו ניצלים מקרינתה הרצחנית של השמש הטרופית.

העצים כמעט ונעלמו. פסענו בסבך של שרכים, הנקראים "אברנית הנשר", על שום צורתם. אלו צמחים בעלי אריאל (תחום תפוצה) רחב מאד. חי בכול האזורים הטרופיים והממוזגים. נדיר מאוד בארץ, גדל רק בשולי בריכת רם בגולן. , מתחת לפני הקרקע מפתחת אברנית הנשר קנה-שורש זוחל. מתוכו עולים באלכסון עלים נוקשים, מנוצים שלוש פעמים. העלה נוקשה ומחוספס, קירח, אונותיו מוארכות, ראשן מעוגל או מחודד. הפטוטרת עבה וארוכה. העלה ארוך, מגיע בארץ לאורך של 1 מ', יש מקומות בעולם שהעלים מגיעים לאורך 4 מ'. אֶבְרָנִית הַנֶּשֶׁר פעילה בעיקר בקיץ. באירופה מתייבשים עליה בחורף, ואילו באזורים טרופיים היא ירוקה ופעילה כל השנה. באירופה ובצפון אמריקה שכיח מין זה ביותר, מכסה בצפיפות יערות שבוראו וקשה להיפטר ממנו.

מעת לעת ראינו שיחים כסופי עלים, פרחי אלוורה צהובים וכתומים ואחרי הצהרים הופיעו הלובליות וסביוני הענק המפורסמים. שני העשבוניים הללו, מייצגים הצלחה מרשימה של הסתגלות לסביבה הטרופית האלפינית. סביבה שבה הטמפרטורות משתנות בצורה קיצונית בין יום ללילה, אך כמעט שאינן משתנות מעונה לעונה. ניתן לומר שהלילה הוא ה"חורף" של היער הטרופי. הסביון הענק (Senecio johnstonii cottonii) מגיע לגובה של שבעה עד עשרה מ' והוא נפוץ בסביבתם של מקורות מים. הודות לגודלו הוא מסוגל לספוג ולאחסן כמות גדולה של חום משמש הבוקר.

הצמח אנדמי להרים הגבוהים של מזרח אפריקה כמו הסמיאן (Simien mountains) באתיופיה, הקילימנג'רו בצפון טנזניה, הרוונזורי באוגנדה ולהר קניה, והוא גדל על רצועה המקיפה את ההרים בגובה של בין 3,500 מטר ל-4,500 מטר. שושנת העלים הצפופה והשעירה מגנה על קדקוד הצמיחה מקיפאון. גם העלים היבשים מכסים את הגזע ומבודדים אותו מהקור. הגידול לגובה הוא ככל הנראה התאמה לקור, אזור הצמיחה מורחק מהקרקע הקרה. הסביונים מגנים על עצמם מקור על ידי סגירת שושנת העלים בלילה ופתיחתה ביום.

עלי הצמח נותרים מחוברים אל הגזע לאחר שהם מתייבשים, והם מגנים על העלים החדשים שמעליהם מפני קרה וטמפרטורות נמוכות. האבקת הצמח נעשית על ידי רוח בלבד. מיד לאחר הפריחה, מתפצל הגבעול וכך ניתן לדעת את גיל הפרט, על פי מספר הפיצולים שבדרך כלל אינם עולים על ארבעה. מקצב הפריחה הוא רב שנתי, הסביונים פורחים ומבשילים פרי כל 5 עד 29 שנים והאוכלוסייה בכל ההר מתאמת את מועד הפריחה באופן שעדיין לא ברור.

התאמות סביוני הענק לסביבה הקשוחה, דומות מאוד לאילו של לובליות הענק וזו דוגמה נהדרת להתפתחות מתכנסת. הלובליות (Lobelia deckenii) הם צמחים רב שנתיים ממשפחת הלובֵּלִיִים. עליהם ארוכים וחדים, ופרחיהם נישׂאים על עוקצים כחולים־ סגולים. יש להם לוע לבן או אדום. מוצאם מדרום אַפריקה. הם נפוצים ברוב האזורים החמים והממוזגים (הוא נקרא על-שֵם הבּוטָניקָאי הפלֵמי לובֵּל ((Matthias de Lobel 1538–1616. לובליות אחדות צומחות היישר מהקרקע, בשושנות בשרניות רחבות, המגיעות לגובה של מ' ויותר ושולחות עמוד גבוה של פרחים כחלחלים. התפרחת של חלק מהן מכוסה מעלים ארוכים ושעירים, המזכירים במיתארם פרווה.

גם כשהטמפרטורות יורדות בלילה אל מתחת לאפס, מדחום שיוצב ליד גבעול של לובליה או סביון ענק, הוא יורה על טמפרטורה גובה מעל לאפס. עכבישים וחרקים נמשכים אליהם וציפורים מחפשות אותם בקרבת מחייתם. ערפל ומי גשם נקווים בשושנת העלים העבה של הלובליה, ביחד עם חומר קרישי מונע קיפאון, שמפריש הצמח. בבריכה הזעירה שנוצרת בין העלים, מצטופפים פרוקי רגליים שונים ומספקים לציפורים את עיקר מזונם.

מגובה 2,200 מטר ומעלה, משתרעת הרצועה האלפינית מארג החיים שלה הולך ומתדלדל עם העליה. קווצות של עשבים עמידים ושל מיני גומא מכסים את הקרקע למודת הקור ויוצרות מעין טונדרה בסגנון משווני. העננים לא נידבו לנו הרבה. מעת לעת ניתן היה לראות את ראשו הצחור של הקילימנג'רו מבצבץ ממעל ואחר כך מתערפל בסמיכת העננים.

הספקנו לחזות באנטילופת סבך מבוהלת ופרנקולין ביישן הדומה לחוגלה והמשכנו לטפס, בנוף של צמחיה ההולכת ומנמיכה, הולכת ומתדלדלת. ולקראת הצהרים הגענו אל בקתת Saddle , בגובה של 3,570 מ'. סך הכול טיפוס של 1,250 מ'. הר מרו הקטן התנשא ממש מעלינו. נראה היטב. חייכנו בסיפוק, לקראת הנוף המצפה לנו.

אחר הצהרים יצאנו לטיול אל הר מרו הקטן. הר געש חרוטי מושלם. תוך שעה של טיפוס הגענו לפסגה, בגובה של 3,820 מ'. העננים החלו להתקרב וכיסו את ההר טרם שהגענו. יומני המטפסים מלאים בתיאורים רבי רושם על המראה רב ההוד שנשקף ממעל, אבל למרבה הצער, לא ראינו דבר.

בשעת חצות השכמנו לטיפוס אל ההר. לאחר ארוחת בלילה של דייסה, יצאו לדרכנו בלילה בהיר, שרוע כוכבים, נקי מכול עב. הירח שפך אור רך והפך את פנסי הראש למיותרים. אולם תוך שעתיים של הליכה, חזרו השמים לסורם , עננים הסתירו את המאורות אשר בשמים ועלטה השתררה על ההר. טיפסנו לפסגת רינו (Rhino Point), לגובה של 3,800 מ', ירדנו, ירידה תלולה, לגובה של 2,600 מ' והחלנו לטפס. הלכנו על גושי בזלת גדולים. בכמה מקומות היה צורך לאחוז בכבל פלד כדי לשמור על שיווי המשקל, במקום אחר אולתר מעקה. ההליכה היתה קשה, תלולה וחייבה טיפוס על גבי אבנים גדולות. כעבור כשעתיים נוספות, הגענו אל אנטנה גדולה. כמה מאתנו החליטו שאין טעם בטיפוס את תוך הערפל. המשכנו לכיוון הפסגה. בדרך פגשנו זוג מטיילים שוויצרים שבישרו לנו שראו את ה.. שלט…

גם אנחנו לא ראינו הרבה יותר. החלנו לטפס, הספקתי ליפול, להתגלגל במדרון, להיחבל כהוגן, להינצל בקושי, להתאושש ולהתחיל לרדת בצליעה. הנוף החל להתבהר וראינו למרגלותינו את יער הגשם ממנו טיפסנו. כעבר שעה נוספת הגענו אל הלוע המפורסם של ההר. היה זה מראה עוצר נשימה של צוקים המקיפים הר געש חרוטי להפליא, שצמח מתוך המכתש. עמיתי חזי שקד כתב פעם ,שמכיוון שמרו הוא האח הצעיר של הקילימנג'רו , כדרכם של קטנים הוא צריך להתאמץ יותר. המראה המרהיב מעיד שהצליח .

הירידה מההר היא החלק הפחות מלבב. אני מוצא אותה קשה מן העלייה. התבוננתי מרותק בנוף ולאחר שחלפנו על פני הלוע, ניתן היה לראות את המחנה מרחוק. לקראת שעה 11:00 שבנו לבקתה, למנוחה וארוחת צהרים. ההיגיון אמר להישאר שם למנוחת לילה. התכנית האיצה בנו להמשיך. שרירי הרגליים מיאנו לזוז, אך לא היתה לנו ברירה אחרת. ההליכה במורד, ברגלים צבות, תוך התמודדות במכאובי הנפילה, היתה קשה. בכוחות אחרונים הגענו לבקתת Miriakamba. במקום המתין לנו ג'יפ מאורך, שחזי הזמין עבורנו בעוד מועד. רכב המיועד לפינוי פצועים בדרך כלל. נדחסנו, שלושה עשר מטיילים, פלוס מדריך, לרכב המיועד לשמונה בלבד, חשנו כל מהמורה בדרך. הספקנו לראות בופלו ענק באור אחרון ולהגיע בשעת לילה לשער הכניסה לכפר. אנחת רווחה, תחושה של סיפוק ומפגש עם פן אחר של אפריקה. פן שמלווה אותי מעת לעת, כאילו חלק אינטגרלי מהטיול ביבשת. כולם מצפים לתשר, שמזמן אינו מחווה של רצון טוב, אלא צורה של תשלום שניתן ישירות, ללא תיווך של הספק המקומי. כמעט תמיד יביט מקבל הבקשיש בנותן בהבעה חמוצה של מי שציפה ליותר. לא יועילו שיעורי הבית, לא יואילו השיחות המוקדמות עם הספק המקומי. משהו בפנים, משהו בחילופי המבטים, מותיר תחושה חמצמצה.

בשעה מאוחרת שבנו למלון בארושה.

אחרי המאמץ היינו זקוקים למנוחה הגונה. הקדשנו יום מוצלח לסאפארי בשמורת טרנגירי (Tarangire). מקור המים של השמורה ודייריה הוא נהר טרנגירי, שמציל אותם ממוות בעונה היבשה. בשמורה נוף של מצוקי גרניט, עמקי נהרות רחבי ידיים, ביצות וחורשות של עצי שיטים. יפים מכולם הם עצי הבאובב רבי ההוד, שמראים מרחוק כאילו שתולים הפוך. למרות שהגענו בשעה מאוחרת יחסית; שעה שבעלי החיים מעדיפים להסתתר בצל, ראינו לא מעט בעלי חיים: גנו וג'ירפות, צבאים ממינים שונים, אימפלות לרוב, יענים, קלאו וזרזירים הדורים לרוב. ראינו בבונים וגנוניים ואפילו נקבת צ'יטה (ברדלס הערבות), שהסתתרה בצד ביחד עם גורה, הביטה בנו במבט אדיש, עד שהתקרבנו יותר מדי והיא הסתלקה משם בהילוך עצל. . אולם גולת הכותבת של הטיול היו עדרי הפילים, שחצו את דרך העפר בשיירה דרמטית ומעוררת כבוד.

ראו באתר זה: הפיל.

יצאנו לפרק הראשי של הטיול, כשאנו נרגשים מהמפגש עם ההר המיתי. הקילימנג'רו אינו רק ההר הגובה ביותר באפריקה אלא גם ההר העומד חופשי, הגבוה ביותר על פני האדמה. כלומר, הר שאינו חלק משרשרת הרים. הקילימנג'רו הוכרז על ידי אונסק"ו, ב-1987 כאתר מורשת עולמית.

ישנם שבעה נתיבים שונים העולים אל ההר. בחרנו בנתיב מאצ'מה (Machame), שהופך לפופולרי יותר ויותר. הסטטיסטיקה מלמדת שחצי מסך המטפסים, בוחרים בנתיב זה. נתיב מאצ'אמה מכונה גם "שביל הוויסקי", משום שהוא נחשב לטיפוס קשה יותר מאשר נתיב מרנגו (Marangu), המכונה גם "שביל הקוקה קולה" והוא עובר מבקתה לבקתה השבילים במאמצ'מה ארוכים יותר ובניגוד לנתיב מאראנגו, המטיילים לנים באוהלי סיירים, אך הוא נחשב למעניין יותר וגם להדרגתי יותר, בכול הקשור להתאקלמות לגובה. ניתן להשלים אותו בששה ימי הליכה, אך שבעה ימים מבטיחים הסתגלות טובה יותר לגובה וסיכויי הצלחה גבוהים יוצר. הטיפוס המהיר ביותר נרשם לזכותו של מדריך הטיפוס השוויצרי קרל אגלוף (Karl Egloff). ב-13 לאוגוסט 2014, לאחר שהדריך קבוצה אל פסגת ההר, הוא רץ משער Umbwe אל הפסגה, בארבע שעות ו-56 דקות. הוא ירד משם לשער Mweka, בגובה של 1630 מ', במשך שש שעות ו-43 דקות[11].

ליד שער מאצ'מה, רחבה ענקית, שנועדה להכיל את האוטובוסים עם המטיילים, את כלי הרכב הצפופים עם אנשי הצוו וכמובן את מאות הסבלים , מרביתם משבט המסאים, שעמדו בשורות ישרות, שקיהם בידיהם , שהעלו בי אסוציציה של שוק עבדים. אכן, הם מתפרנסים בכבוציות, דרך משלהן.  המשלחת שלנו כללה מדריך ראשי, ששה עוזרי מדריך, שני טבחים, עוזרי טבח, מלצרים וסבלים לרוב. סך הכול צוות של 51 אנשים, עבור משלחת של 13 מטיילים. מרבית הצוות הם מסאים וחיים בארושה ובסביבתה. הם עובדים קשה. יורדים עם המשלחת לארושה. המטיילים חוזרים לארצותיהם והם נמצאים שוב, בדרך המעפילה אל ההר.

טיפסנו משטח מעובד של שדות שעועית, כותנה, חמניות, תפוחי אדמה ותירס, כשמעת לעת נראו עצי שיטה, שרידים של הסוונה המקורית. בהמשך הופיעו גם עצי קפה, סמוך לשער מאצ'מה, הנמצא בגובה של 1,640 מ' מעל פני הים. זוהי תחנה הומה אדם. צפופה מאד. עשרות סבלים ניצבים בשורות ארוכות, ממתינים להוראות ממפעיליהם. באזור גדלים עצי ענק, שעליהם חיים קופים שגון פרוותם כחלחל. לצד הדרך, פרח חדק הפיל (Pedicularis groenlandica) האנדמי לקילימנג'רו. זהו פרח שצבעו ורוד עז ומזכיר בצורתו, אוזניים וחדק של פיל. על אחד העצים ראיתי לוכד זבובים (Sun bird) [12]שחזהו ,ראשו בצבע ארגמן וכיפתו כחולה.

בניגוד להר מרו, שהיה ריק יחסית, הבקר הראשון של הטיול גרם לפלשבק מצער למסלול סובב האנפורנה. היו שדימינו אותו לטיול שנתי בבית הספר היסודי. המוני אנשים, החל מתלמידי חטיבת הביניים ועד לקשישים שדבקותם במשימה מעוררת כבוד. היו שם גברים ונשים, חסונים ושבריריים, מצויידים במותגים יוקרתיים או פחות. כולם ניצבים נרגשים, מותחים את שריריהם. כמה מהם יהפכו לפרצופים מוכרים לאורך הטיול, הרבה מהם יישברו באמצע, כשסימניה הראשונים של מחלת גבהים יתנו את אותותיהם. מה שבטוח, בניגוד לטרקים אחרים במזרח אפריקה, לא ניתן לחוות כאן שקט, בדידות או דממת פסגות. אפילו לא לדקה.

ליד השער התרכזו כמה קופים כחלחלי פרווה, שנעצו בנו מבטים סקרניים, לפחות כפי שאנו נעצנו בהם.

הטיול היה כמעט חזרה על מה שעברנו בדרכנו להר מרו, רק דומה וחגורות הצומח עבות יותר. השביל תלול ומחליק. התחלנו ללכת ביער של עצים גבוהים רחבי עלים, שהתחלפו עם ברושים ועצים איצטרובלניים אחרים, שמסוגלים להתמודד טוב יותר עם הקור. כעבור מספר שעות של הליכה הגענו למחנה האוהלים מאצ'אמה, בגובה של 2,850 מ'. משם ראינו לראשונה את הקילימנג'רו, בולט בכיפתו המושלגת מעל היערות והעננים. בסיומו של היום נדרשנו להתייצב בתחנת הריינג'ר, כדי לחתום את שמנו. ריטואל שיחזור על עצמו מדי יום ביומו. את מקומן של הבקתות החליפו אוהלי סיירים, שלמרבה הפינוק, הוקמו ופורקו על ידי הסבלים. הם למדו לזהות את הציוד שלנו, כך שעם הגיענו למאהל, מצאנו את האוהלים מסודרים, עם מזרונים והתרמילים שלנו. איש איש ותרמילו. עם ההגעה, פנינו לאוהל המרכזי, לשתות קפה עם עוגיות, ולאחר רדת החשיכה, לארוחת הערב.

מדי בקר קיבלנו קערה של מים חמים לשטיפת הפנים ואחריה, ארוחת בקר.

ביום המחרת, הלכנו בצמחיה שהלכה התמעטה, הלכה והנמיכה, כשפרחי האלוורה זהרו כשלהבת אדומה או כתומה. את מקום העצים תפשו שיחי אריקה (Erica), שעליהם קטנים, דקים ומדיפים ניחוח של שמנים אתריים, המסייעים להסתגלות בגובה. פרחיהם קטנים וצבעם ורוד.

הדרך נוחה בסך הכול, למעט מצוק, עליו מטפסים בעזרת הידיים, כשמקלות ההליכה מקופלים בתרמיל הגב. בשעת אחר הצהרים מוקדמת הגענו למחנה שירה (shira), הנמצא בגובה של 3750 מ', הנמצא מעבר לקוו העצים. בשולי המחנה ראינו דיקדיק(Dik Dik) , המכונה עברית "צביון", שבאה לחפש שיירי מזון. הדיק דיק הוא האנטילופה הקטנה ביותר במזרח אפריקה. גובה כתפיים הנע בין 30 ל-40 סנטימטרים, כשאורך גופו 50 – 75 סנטימטרים ומשקלו נע בין 3 ל-5 קילוגרם. החוטם מוארך, והפרווה הרכה חומה-אפורה בפלג הגוף העליון, לבנה באזור הבטן וחומה-צהובה באזור הרגליים. אוזניו ועיניו גדולות יחסית, וחושי השמיעה והראייה מחודדים מאוד. העיניים מוקפות בטבעת לבנה. הזנב קצר יחסית. כאשר הוא מבוהל או מפוחד הוא מפיק קול שריקה שמזכיר את הצליל "דיק-דיק", וזהו מקור שמו. השם המדעי, Madoqua, נגזר משמו האמהרי של הדיקדיק – medaqqwa.

לא הרחק מהמחנה, מערה וולקנית שנוצרה כתוצאה מבועת אוויר שנכלאה בזרם ובעבר שימשה את המטיילים ללינה. בלילה נפרשה מעל ראשנו כיפה מרהיבה של כוכבים. שמים שרואים רק באפריקה. כדורי האורמוקס להקלה בהסתגלות לגבוה עשו את שלהם. נאלצנו לצאת בלילה מן האוהל, כדי להטיל את מימינו וראינו את הירח זורח ושופך אור על פסגתו המושלגת של ההר וזו מחזירה לו בריבית דריבית.

המשכנו לעלות ממחנה שירה, דרך מדרונות מסולעים, אל שולחן בזלתי גדול ומאחוריו בלט מגדל הלבה. פקק ענק של בזלת, שגובהו 4,000 מ'. כאן מתאחד הציר של מאצאמה עם זה המגיע מ- Mushi . מכאן ואילך נראים מטיילים רבים יותר. אכלנו ליד ההר, חצינו ב"שער" שנפער בסלע מחדר מרשים, שדמה לחומה והמשכנו ללכת כשאנו מדלגים על פלגי מים, בינות לסביוני ענק, שפסגת ההר מבצבצת מאחוריהם. בסיומו של יום קצר וקל יחסית, הגענו למחנה ברנקו (Barranco), בגובה של 3,976 מ'. במהלך ההליכה, לחץ הצוות להגיע למאהל, בעוד שאני חפצתי בהפסקות ארוכות יותר, כדי ליהנות מן הנוף. בתוך תוכי הבנתי אותם. המדריכים רצו להביא אותנו בבטחה למאהל ולהסיר מעצמם אחריות.

למחרת בבקר המשכנו לעלות. התחלנו את היום בטיפוס על מצוק, בעזרת הידיים, כשמקלות ההליכה טמונים בתרמיל, או בידיהם של הסבלים. מעלינו נראה פס ארוך וצבעוני של מטיילים, שהזכירו לי עליה לרגל, למקום קדוש. עלינו למשטח סלע, שם הצטלמנו כשבצד אחד תהום, שבתחתיתה נראה היער ומצד שני הקילימנג'רו במלוא הדרו. לדאבוני, לא הצלחנו לראות את הר מרו מבעד לעננים. על פנינו חלפו סבלים רבים, כשאיננו חדלים מלהשתאות נוכח כושרם הגופני הרב. לאט לאט תרגלנו את אוצר המילים הדל שלנו בסוהאילי. כך למשל, "גאמבו" (Jambo) הוא "שלום" ו"קאריבו" (Karibu) הוא "ברוך הבא". "סנטה" (Sante) הוא "תודה", "סאמאן " (Saman) הווה אומר, "סליחה" וחשובה במיוחד, מילה עליה חזרו חברי הצוות ללא הרף: "פולה פולה" (Pole Pole) , כלומר, “לאט לאט”. לאט הוא שם המשחק. גודווין ועוזרי המדריך אותם מינה להוביל את החבורה מדי יום ביומו, לא חדלו מלשנן באוזנינו "לאט לאט".

מדרגש הסלע ירדנו, ירידה חדה, כמה מאות מטרים למטה, רק כדי לעלות שוב, במעלה מפרך, אל מחנה קאראנגה (Karanga), בגובה של 3,995 מ'. בשלב זה התכסה ההר בערפל מתסכל, אך כשהוסר, נגלתה למרגלותינו העירה מושי(Moshi) , המשמשת כמרכזם של בני הצ'נגה, שההר קדוש להם. בלילה שוב נפרשה מעל ראשנו כיפת כוכבים משולמת וההר זהר באור יקרות.

אחר הצהרים, החליטה אורית לחגוג לבקי אהובה, את יום הולדתו ה-67. בקי לא ידע על עוגה שהוכנה בעוד מועד ונישאה ארבעה ימים בידיהם הזהירות של הסבלים. אורית הסבירה לגודווין המדריך, שיש לשמור את האירוע בסוד. והוסיפה כמה מילים על יתרון ההפתעה. גודווין לקח ברצינות את העניין ושאל את בקי משהו על האירוע שמכינים לכבודו וביקש ממנו … לשמור בסוד…

בסיכומו של דבר, יצאה שורה ארוכה של סבלים, טבחים ומלצרים, בריקוד אפריקאי סוער וחושני והריעו לבאקי החוגג. אין ספק שהמראה של סבלים מפזזים בין האוהלים, למרגלות הקילימנג'ארו, הפך את יום הולדת לאירוע בל ישכח.

יום המחרת היה קצר במיוחד. טיפוס של שעה וחצי לגובה של 4,600 מ' וירידה תלולה, רק כדי לעלות שוב. הצד הזה של הר הוא פחות מרשים והאטרקציות היחידות היו בזלת שהתגבשה לפריזמו וטוף אדמדם. בשעת הצהרים הגענו למחנה האוהלים באראפו (Barafu) , מחנה עלוב יחסית, באזור של טרשים, ללא חן וללא הדר. בגובה דומה לזה של פסגת המרו. לא נראים חיים, למעט ציפור אטנה ושחורה. הרוח שרקה ואחד האוהלים התעופף במורד. כאשר השמש נעלמה מאחורי האופק, השתרר קור עז. נכנסנו לאוהלים לשינה קצרה, הרוח שרקה בעוז, מלאה את האוהלים באבק, כך שקשה היה להירדם. זוהי גם נקודת האל חזור. למעלה מכאן, הליקופטרים אינם יכולים להגיע.

לקראת שעה 23:00, השכמה. הרוח לא חדלה מזעפה. התלבשנו בכול בגדינו החמים, כולל מכנסי רוחש ששכרנו במיוחד, פנסים על ראשנו ובשעת חצות התחלנו את הטיפוס. כעבור כחצי שעה של הליכה חלפנו על פני מחנה קוסובו, שהרוח עשתה בו שמות. גודווין הוביל את השיירה בצעדים מדודים, מקפיד לעצור להפסקות שתיה, שתהיינה קצרות דיין, לפני שנתחיל לקפוא. אצבעות הידיים צרבו מקור והמים קפאו במימיות. באחת המקרים קיבלנו שיעור על האנומליה של המים, כשהקרח ניפץ את המימייה. השביל טיפס על מדרון של טוף, שהעניק תחושה של שטיח הנשמט מתחת רגלינו. בשעה 02:30 ראינו לצדנו את השלוגיות הראשונות, שבלטו בעלטה. בשעה 05:00 לפנות בקר, דומה היה שנראה פס אפרפר בשמים, ולקראת 05:30 נוספו לו פס וורוד, פס כתום ופס צהוב, עד שכדור לוהט של שמש התערבב בעננים והגיח מעליהם.

בשלב זה, דומה היה שהשמש הקרינה קור. כפות הידיים המשיכו לצרוב והרוח עשתה את החיים לקשים פי כמה. היו בינינו ששקלו לוותר בשלב זה, עם תחושה שמיצו את ההר, אך לזכותו של גודווין, שלא ויתר ודחק בהם להמשיך. עוד קצת. כעבור שעה קלה, הגענו לשלט הנושא את השם "סטלה" ולמרגלותינו נפער מכתש סגלגל ענק תחום בקרחונים משני צדיו. קלדרה ענקית, שנוצרה כתוצאה מהתמוטטותה הר על החלל שנפער מתחתיו. אורכה שני ק"מ ועומקה 300 מ'.

נצמדנו אל הסלע, במטרה להקטין את פגיעת הרוח, אך ללא הועיל. שנים בחרו להישאר והיתר המשיכו עוד כשעה של הליכה בנוף מרהיב, בין מכתש לקרחונים, עד לשיא. עמדנו נפעמים מול החומה הלבנה של קרחון רבמאן (Rebmann), על שמו של החוקר והמיסיונר גון רמבאן, שהיה הראשון לספר לאירופאים על הקילימנג'רו. מעבר לקרחון ניתן ביום יפה, לראות ממעוף הציפור את הר מרו, על לועו המרהיב, אך הפעם, בגלל העננים, נאלצנו להסתפק ביופייה של חומת הקרח הצחורה. קרחון Furtwängler Glacier, הנקרא על שמו מטפס שהעפיל אל ההר בשנת [13]1912 נסוג במהירות מדאיגה. נזכרתי תמונות של מטיילים, שטיפסו על ההר, לפני מספר שנים בלבד. הפער עצום. עדות מצמררת ומדאיגה להתחממות כדור הארץ.

עמדנו בתור לצילומים ליד השלט, תמונות לטובת הזיכרון ההיסטורי, ותחילת הדרך חזרה. הירידה מההר הינה החלק הפחות נעים. שריר רגלי שנשאו אותי בגאון מעלה, התקשו לשאת את משקל גופי במדרון. גם ברכי זעקו נואש. כנראה שלגבוהי קומה, קשה יותר בירידות. בעודי מחפש בזהירות מקום להניח את כף רגלי, עקף אותי בוקי, בשעטה כלפימטה.

בשעה 11:00 הגענו למחנה ההרוס. כמה אוהלים התפרקו. ארוחה מהירה וירידה ממושכת של עוד חמש שעות ברגלים צבות. כמו בסרט המוקרן לאחור, פסענו דרך מארג החיים הולך ומתעבה עם הירידה. כשם שמצטבר העפר בעמקים הרחבים שחצבו קרחוני העבר. מתחת לגובה של 3,300 מ', מפתחת הקרקע, שכבה אורגנית כעין כבול, וזו חומצית ובוצית, מכדי שתהיה פורייה. אבל בעזרת הטמפרטורה היומית החמימה יחסית, היא מצליחה לקיים סבכים של צמחים עציים, על פני המדרונות המכוסים בצמחיה עשבונית. זו הבתה ששולטים בה שיחים ממשפחת האברשיים, להם גזעים קשוחים וגמישים וענפים דקים, להם עלים ירוקי עד ופרחים לבנים זעירים, שצורתם כצורת פעמון. בין השיחים הבחנו בפרוטיאת הקילימנג'רו Protea)) שצבעה אדום יפהפה, שמקורה כנראה בדרום אפריקה. משפחת הפרוטיאות (Proteaceae) היא קבוצה עתיקה בין הצמחים מכוסי הזרע. עדויות ממאובנים ומאבקה מלמד כי פרחי הפרוטיאה הקדומים גדל ביבשת גונדוואנה בתקופת הקרטיקון העליון, לפני 75-80 מיליון שנה. הפרוטיאה נקראה בשנת 1735 על ידי הבוטנאי קרל לינאוס, על שמו של האל היווני פרוטאוס, שיכול היה להחליף את צורתו כרצונו. הסיבה לשם זה כי קיים מגוון כה רחב של צורות לפרח זה. במסורת המקומית, פרח הפרוטיאה מייצג שינוי ותקווה.

לאחר שעתיים נוספות של הליכה במורד, הגיעו הסבלים מן המאהל, כדי לעזור בנשיאת תרמילי היום. לקראת ערב הגענו באפיסת כוחות כמעט, למחנה מווקה (Mweka), בגובה של 3,068 מ'. מקום שנראה לנו כנאת מדבר יחסית לצחיחותו של היום.

המנוחה הארוכה יחסית והמקלחות המאולתרות סייעו אך מעט להקל על קשיי הירידה. מתחת לגובה של 3,000 מ', חזית התפשטותם של קרחוני תקופת הקרח, לילות הקרה נעשים נדירים יותר והקרקע מנוקזת טוב יותר. כאן מפנים שיחי האברש את מקומם, ליער של עצים גבוהים. מאות אולי אלפי מדרגות שאבניהן חלקות הובילו ביער ההולך ועבה, הולך ומרשים. לאחר כחמש שעות של הליכה, הגענו לתחנת הסיום. במקום אלפי סבלים המארגנים את הציוד, מצחצחי נעליים שהסירו את שכבת הבוץ ובירה קרה. הצטלמנו עם הסבלים, כשהם מריעים לנו בקול ונפרדנו מן ההר. בדרכנו מטה, עברנו דרך מטעי הקפה, שהובאו לכאן על ידי הבריטים. מאות פועלים התרכזו לצד ערימות הקפה, בולטים בצבעיהם בגדיהם ,ומשמיעים רעש רב. היתה זו מהומה אפריקאית, רבת קול וצבע. היה זה שילוב פוטוגני רב עצמה, אך בעודי מתכוון לעצור ולהנציח את הפנטזיה האפריקאית, סברו כמה מהחבר'ה, שיש בזה משום טעם לפגם, שמטיילים שבכיסיהם ממון רב, ינציחו באדנות את העוני, הגם שהוא מצטלם יפה כל כך. תנועות ידיהם הנזעמות של הפועלים והחרפות שהשמיעו, לימדו שחברי צדקו. היה זה ניגוד בולט ומשווע לשלווה ולקם של ההר. כאת היא אפריקה, מקסימה ומייאשת.

הערות

[1] פּלֶיסטוֹקֵן (Pleistocene); היא תקופה בתור הרביעון שבעידן הקנוזואיקון, אשר החלה לפני כ-2.588 מיליוני שנה ונמשכה עד לפני 11,700 שנה. את המונח טבע צ'ארלס לייל ב-1819, בהציגו שכבה בסיציליה שיותר מ-70 אחוז ממיני מאובני הפאונה שלה קיימים גם כיום, ובכך הפריד אותה מהפליוקן. משמעות השם ביוונית – "חדש יותר" (בהתייחסו לפליוקן שמשמעותו "חדש"). משם זה נגזר עידן ה"הולוקן", שמשמעותו "חדש לחלוטין".

[2] hompson, Lonnie G (2002). "Kilimanjaro Ice Core Records: Evidence of Holocene Climate Change in Tropical Africa" (PDF). Science. 298 (5593): 589–593.

[3] N. J. Cullen, P. Sirguey, T. Ölg, G. Kaser, M. Winkler, and S. J. Fitzsimons (2013). "A century of ice retreat on Kilimanjaro: the mapping reloaded"

[4] Briggs, Philip (1996): "Guide to Tanzania; 2nd edition." Bradt Guides.

[5] https://www.standardmedia.co.ke/article/2000040730/did-queen-victoria-yank-mount-kilimanjaro-from-kenya

[6] והר געש כבוי בגבול אוגנדה וקניה, מצפון לקיסומו, ממערב לקיטלה וממזרח למבאלה. ההר הוא הר הגעש הגדול והקדום ביותר באפריקה ומשתרע על שטח של 3,500 קמ"ר. הר הגעש מהווה חלק מהשבר הסורי-אפריקני והקלדרה שלו היא הקלדרה השלמה הגדולה ביותר בעולם.

[7] הר סנט הלנה הוא הר געש שכבתי, אחד מהרי הגעש המרכיבים את הקשת הגעשית של רכס קסקייד, המהווה חלק מטבעת האש המקיפה את האוקיינוס השקט. ההר נולד בהתפרצות ענק שהתחוללה לפני כ-2,500 שנה. התפרצותו האחרונה הרת האסון של ההר התחוללה ב-18 במאי 1980. הייתה זו ההתפרצות הקטלנית וההרסנית ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית. 57 בני אדם נהרגו, ו-250 בתים, 47 גשרים וקילומטרים רבים של מסילות רכבת וכבישים נהרסו. קדמו להתפרצות חודשיים של פעילות סייסמית אינטנסיבית, בעקבותיה נסגר שטח ההר לציבור וניצלו חיי אלפים. ההתפרצות האלימה, דרגה 5 במדד התפרצות געשית, שינתה כליל את צורת ההר, הנמיכה את גובהו מ-2,950 ל-2,550 מטרים והעלימה את כיפתו, אשר במקומה נפער לוע געשי דמוי פרסה, 1.6 ק"מ רוחבו. כמות האפר הגעשי שניפלט בהתפרצות הוערך בכ-2.9 ק"מ מעוקבים ( אתר Global Volcanism Program).

[8] James Wood (1907). "Kilima-Njaro". 1907 Nuttall Encyclopædia of General Knowledge. fromoldbooks.org. Archived from the original on 17 April 2015. Retrieved 16 July 2015.

[9] Fosbrooke, Henry. "waMeru People". Arusha Integrated Regional Development Plan. p. 5. Retrieved 2016-09-17.

[10] הקולובוסים חיים בקבוצות מעורבות של 8-15 פרטים, בדרך כלל יש בקבוצה רק זכר אחד בוגר לגמרי ו- 3-4 נקבות מתרבות, מתבגרים וגורים. לכל קבוצה טריטוריה מוגדרת היטב. הטריטוריות יכולות לחפוף מעט אך הן מוגנות היטב על ידי הזכרים בקפיצות, יללות, שאגות ולפעמים גם ברדיפות ובקרבות. מצגות של נפנוף הפרווה הלבנה משמשות כדגל אזהרה לקופים אחרים. לב הקבוצה הן הנקבות שנשארות כל חייהן בקבוצה. היחסים הקרובים בין הנקבות מופגנים בסרוק הדדי והעברת גורים מאחת לשנייה.

[11] Matt Hart, Where in the World Did Karl Egloff Come From? Archived 2015-04-01 at the Wayback Machine, Outside 5, Mar 2015

[12] (Aethopyga vigorsii)

[13] Stedman, Henry. "History of Kilimanjaro: After Meyer". Excerpt from "Kilimanjaro". Climb Mount Kilimanjaro. Archived from the original on 2008-09-08. Retrieved 2007-05-03.