תולדות תרבות האינקה-פרק 2

 

 

 

 

כתב: גילי חסקין

 

ראה קודם: חלק א': מבוא לתרבות האינקה.

 

ראה גם, כתבה בעלת אופי עיתונאי וחווייתי יותר: ילדי השמש

 

 

הבעיה העיקרית בניסיון לשחזר את תולדותיה של תרבות האינקה, היא היעדר מקורות אינקאיים, שהרי לתרבות האינקה לא היה כתב, למעט חבלי מיוחדים, שנקראו קיפּוּ (quipu), ששמשו להעברת מידע מספרי. מעטים מאד, אולי עשרות בכול הממלכה, הכירו את סוד הכתיבה והפענוח של הקיפו. על כן התפתחו דרכי תקשורת אחרים, באמצעות האמנות ובמיוחד התפתחה המסורת שבעל פה. האב קוֹבּוֹ, מראשוניה רושמים את תולדות האינקה, כתב כי בקוסקו לבדה, מונו על ידי המלך, למעלה מאלף איש "שלא הבינו דבר, זולתי שמירת הזיכרון"[1]. שומרי הזיכרונות גידלו את ילדיהם והכשירו אותם למשימה זו.  אולם למרות המאמץ האדיר לשמר את הזיכרון, אבדה המסורת בודר אחד. קוראי הקיפו ושומרי הזיכרון מתו או הומתו עם הכיבוש הספרדי. משום כך שחזור ההיסטוריה חייב להסתמך על ההיסטוריונים הספרדיים, שחלקם אנשי דת, המתפאר בחיסול עבודת האלילים, או על בי תרובת כדוגמת גרסילאסו דה לה ווגה (ראה לעייל: מבוא לתרבות האינקה).

 

 

 

במאה ה-11 היו תושבי המחוזות ההרריים של פרו מאורגנים בשבטים קטנים, עצמאיים ושוחרי שלום. בראשית המאה ה-12 אחד מן השבטים, שמוצאו אולי מאזור קוסקו, אולי מאגם הטיטקקה, השתלט על בקעת קוסקו הפורייה, שם גדל התירס המשובח, בסביבות שנת 1200. על פי אחד המקורות, תושבי קוסקו היו עניים ובראשם מנהיג כפרי. בני האינקה הם אמרינידים, כשאר תושבי העולם החדש, בעלי תווי פנים מונגולואידיים ברורים. חלק מן הרומנטיקנים הספרדיים הוקסמו מהאקזוטיקה של יריביהם הנכבשים ומתארים אותם כיפי תואר, כך למשל מתואר אטוולפה אינקה כבעל הופעה אלגנטית ומרשימה.

 

 

מגוון התכונות הקולקטיביות, שייחסו לימים לבני האינקה, הוא רחב מאד. מצד אחד הם מתוארים כשאפתניים וכאכזריים ומצד שני כשוחרי תרבות שדאגו להנחיל את תרבותם המתקדמת לכל אוכלוסייה שכבשו. הם תבעו שלמות בכל דבר שעשו. מהארכיטקטורה שלהם ניתן ללמוד על דייקנות "ייקית" ממש ועל סבלנות חסרת פשרות. מצורת הבנייה ניתן ללמוד על הרבה מאד משמעת קבוצתית ויכולת לשתף פעולה. מהזרם הרומנטי במחקר הספרדי ניתן ללמוד שהעבודה היתה עבורם כמעט ערך עליון. לאינקה היו שלושה עשר מלכים גדולים, מראשית הממלכה ועד 1533. על פי כול המקורות, המלך המייסד היה מנקו קפאק.

 

 

אחריו היה סינצ'י רוקה (Sinchi Roca), דמות אגדית למחצה, שהתחיל לבסס את הממלכה, וכך גם שלושת המלכים שבאו אחריו. כנראה שבתקופה זו של גיבוש לא מדובר במלחמות אלא בבריתות. כבר בתקופה זו, היחידה הבסיסית של החברה "האינקאית" היא ה"איו" (Ayllu) – קבוצת אנשים המשתייכת לאב קדמון משותף, שגופתו החנוטה היא אובייקט להערצה ופולחן. גבריי ה"איו" מעבדים את אדמתם במשותף; החריש, הזריעה ואיסוף היבול, היו מתבצעים במשותף. בחגים הדתיים, היו מתפללים במשותף לאב הקדמון. העזרה ההדדית וה"איו", כיחידה כלכלית בסיסית מקובלים  בין כפריי האנדים עד היום[2].

 

 

 שלב הגיבוש הוא איפוא סיפורן של בריתות בין ה"איו" המוביל של המלך, ליחידות "איו" נוספות. כיבוש או בריתות, אחת היא, האינקה השאירו את העמים הללו בנחלותיהם, להמשיך לעבד את אדמתם, לארוג בדי כותנה וצמר, וליצור כלי מתכת וחרס. בזמנים קצובים, ירדו חיילי האינקה וגבו מהם מסים. בכל אחת מאומנויות אלו, עלתה מיומנות  העמים הנכבשים על זו של האינקה, אך האינקה היו נכונים ללמוד מהם. תרבות האינקה היא אקלקטית, כלומר, מאספת ומאמצת את הישגי קודמיהם. האינקה, ביכולת הארגון שלהם, מזכירים את רומא של העולם הישן. כמו רומא, הם לא יצרו כמעט דבר משל עצמם, הם רק אימצו, ארגנו ושכללו את הישגי התרבויות שסיפחו. אפילו שפתם, שפת הקצ'ואה, היא במקורה, כנראה שפתה של  אחת התרבויות שבצפון.

חמשת המלכים הראשונים השתייכו לשושלת קוסקו התחתונה (Hurin Cuzco). המלך השישי אינקה רוקה (Inca Roca), הקים את השושלת של קוסקו העליונה (Hanan Cuzco) והחל ביציאה מגבולות עירו. העיר נהפכה לממלכה[3]. הוא המלך הראשון המכונה "אינקה".

 

 

 

 

הבירה קוסקו התפתחה מאד מהכפר הקטן שמצא מנקו קפאק. במרכז העיר התפתחו שווקים גדולים שהיו מוקד לחיי הכלכלה והבידור של התושבים. בקצה הככר המרכזית הונחה אבן גדולה , שנקראה "אבן המלחמה". כדוגמתה הוצבו אבנים דומות בערים אחרות של הממלכה. על אבן זו נשבעו מפקדי הצבא והמושלים המקומיים אמונים לבן השמש. סביב הכיכר נבנו ארמונות השליטים ומשרדי השלטון. כאר המלך מת, היו סוגרים את ארמונו וגופו החנוט היה נהפך ל"גואקה" היינו למקום קדוש והיה נשאר בארמון. השליט החדש בנה לארצו ארמון אחר והחל לבסס את שלטונו.

 

 

הכיבוש התבצע בדרך כלל ללא אלימות יתרה. משום כך, שיטת הכיבוש לא נשענה על הצבא בלבד. כדי לוודא שטמיעת הנכבשים התבצעה בצורה טוטאלית, נעזרו באלים. מפקדי הצבא היו לוקחים את האלוהות המרכזית, את הצלם, של העם הנכבש, ומובילים אותו, אחר כבוד, למקדש השמש אשר בקוסקו, שם ישגיחו עליו אלי האינקה. ללא אל מקומי, לא נטו המלכים המקומיים למרוד.העמים המקומיים שמרו על אליהם הקדומים והקמו גם מקדש לשמש, אלוהות הממלכה. פסל אל אינקאי היה מושם במקדש הנכבש, כדי שהוא מצדו, ישגיח על אלי העמים הנכבשים. קרקע מהארץ המסופחת היו מערבבים עם הקרקע המקומית בכיכר המרכזית שבקוסקו. כשהעמים האחרים, אליהם הגיע צבא האינקה קיבלו עליהם את מרות המלך החדש, הושארו המנהיגים המקומיים על כנם והשיכו לשלוט באוכלוסיה. אמצעי נוסף להידוק הקשר היה בנו של המלך הנכבש, שהיה נלקח אחר כבוד לקוסקו והיה מתחנך בארמון המלך בקוסקו. בשיטה זו (שהיתה מוכרת גם במזרח הקדום, בתקופת הברונזה המאוחרת), היו משיגים הן את הכשרתו של הנסיך הצעיר כשליט ברוח האינקה והן את צייתנותו של האב, שהעובדה שבנו יושב בקוסקו, היתה מסייעת לו מן הסתם להתנהג לפי רוח הכובשים.

כאשר עמים אחדים סירבו לסור למרות האינקה, נערכה נגדם מלחמה קשה, עד לכניעה גמורה. במקרה זה נלקחה מהשליט הקודם סמכות השלטון ועל ממלכתו שלטו בני האצולה הלוחמת של האינקה.

בהדרגה, הממלכה הלכה והתפשטה למחוזות רחוקים. חלק מהארצות הסמוכות הפכו למחוזות של הממלכה. הדרכים הגיעו ע לחוף האוקיינוס השקט, משם הביאו אצות, דגים וגואנו לדישון שדות המלך.

 

 

האינקה ביקש להרחיב את ממלכתו לכיוון צפון, אך נהר אפוריפק (Apurimac), שזרם בקניון עמוק חסם את דרכו. המלך רוקה (השישי) או וויראקוצ'ה (השמיני) , לפי מקורות שונים, הורה לבנות גשר במקום הצר ביותר שאורכו 42 מ'. תושבי האזור התפעלו מאד מהיכולת ההנדסית החדשה. לאחר שחצה את הגשר כונה בפי נתיניו: "הגשר הקדוש" (Huaca-chaca). תושבי הגדה שמעבר לנהר, בני ממלכת צ'אנקה (chanca) לא אהבו את מה שהגשר ייצג ולכן דאגו לאורך תקופה ארוכה לחבל בו ואילצו את בנאי האינקה לבנותו מחדש.

 

 

ב-1483, בימי האינקה וויראקוצ'ה, נוכחו תושבי קוסקו כי הגשר יכול להיות דו סטרי. לוחמי הצ'אנקה חצו את הגשר, גמאו במהירות את 96 הק"מ עד קוסקו, שרפו את הנקרה בדרכם החריבו את קוסקו, הציתו את גגות העיר, רצחו תושבים מקומיים, שדדו את המקדשים  ואנסו את בתולות השמש. המלך ברח מקוסקו אחוז פחד. בנו יופאנקי (Yupanki) הזעיק תגבורת ותקף את הפולשי. האגדה מספרת שהצליח להפוך אבנים לחיילים. האינקה נקמו בבוזזים נקמה איומה, מספרים שהתקינו מעורם תופים. לאחרים ניתנה הזכות להצטרף לממלכה, בעיקר כחיילים (מה שלא הבטיח כמובן את נאמנותם). אך התברר שהסכנה קיימת; סכנה מצד עמים מתחרים וסכנת מרידה מצד עמים נכבשים. יש הטוענים שמחשש מרידה נהגו לוחמי האינקה, לרצוח את הגברים שבכפרים הנכבשים או להבריחם לג'ונגלים; ייתכן מאד שזהו סיפור, פרי המצאתם של הספרדים, שרצו ליצור בכך תדמית דמונית של האינקה. מכול מקום, המלך שברח ויתר על השלטון ומפקד הכוחות, הנסיך יופאנקי, הפך להיות האינקה התשיעי, וכונה "פאצ'אקוטי" (Pachakuti) ונחשב לימים, לגדול מלכי האינקה.

 

בן דמותו של פאצ'אקוטי בפסטיבל אנטי ראימי

 

כדי לייצב את ממלכתו, הזיז פצ'קוטי דרומה את כל תושבי אזור קחמרקה, שנכבש לאחר עלייתו לשלטון, ובמקומם הביא בני שבטים נאמנים, שחיו תחת מרות האינקה מזה שנים רבות. העברת אוכלוסין זו הפכה לשיטת ענישה, בכל מקרה של ניסיון למרד, מה שהוכח כדבר אפקטיבי מאד. ישנם היסטוריונים הטוענים, על סמך עדויות אינדיאניות מזמן הכיבוש, כי פצ'קוטי פעל בשם שליחות כלל אנושית, מעין אלכסנדר מוקדון או נפוליון, דבר שכמובן קשה להוכיח. המלך פאצ'קוטי, שהגדיל את ממלכתו עשרת מונים, וכבש בין היתר גם את בוליביה של ימינו, מתח מחדש את הגשר על האפוקימאק ובנה שלושה גשרים נוספים. הוא  שיקם את העיר קוסקו, שנהרסה ברעידת אדמה, ובנה מחדש את מרבית המונומנטים המרשימים. בני קוסקו של היום, נוהגים להצביע  עליהם ולהכריז בגאווה, "זה מזמן פצ'קוטי".

 

 

צאצאי האינקה, המשוטטים ברחובות העיר, שמחים להראות את ההבדל בין בניית פצ'קוטי לבין הבנייה הספרדית, אשר התמוטטה עם כל רעש אדמה. פצ'קוטי, בשפת האינקה, פירושו: "מרעיד האדמה", או לייתר דיוק, "הופך הזמן והמרחב", שם המתאים מאד לפעולותיו. כמו כן שיקם מחדש את "שדה השמש", אותה אבן מקודשת, מצופה זהב, שהוצבה באזור המקדשים. בצדי האבן נחקקה דמות השמש, האב של בית המלוכה ולצדה הוכשר מעין "שדה", עשוי זהב ובו הציבו דמויות של אנשים, בהמות וגידולי שדה, הכול עשוי מזהב. פאצאקוטי בנה מעל קוסקו מבצר ענק שאורכו 450 מ', בתחתית חומות המבצר הוצבו אבנים שהובאו מרחקו, שגובהן עד שסעה מ' ומשקל 75 טון. מעליהן הוקם מבצר סקסהויאמן (Sacsahuyaman) ממאתיים אלף אבנים בגדלים שונים.

לאחר ששיקם את קוסקו פנה פאצאקוטי לכיבוש אגם הטיטיקקה ולאחר מכן ירד לכיוון הים. סלילת הדרך לאוקיינוס השקט הסתיימה בסביבות שנת 1450 וכונתה "גשר האצות" (Chacuil-chaca). בחוף הין נבנה מחסן גדול ממדים בו נאגרו האצות, הדגים, המלח והגואנו שצרכו תושבי ההרים.

בסוף ימיו השתרעה ממלכתו של האינקה הזקן לאורך של 1600 מ' ולמרות זאת ביקש להרחיבה. לכיבושים קדמה פעילות דיפלומטית: טרם כיבושו של עם אחר, יצאה משלחת רמת דרג, במטרה לשכנע את שליטו להצטרף אל האינקה, לבל יבולע לו ולממלכתו. היו כאלו שסירבו: ממלכת צ'ימו (CHIMU) המיליטנטית, שלחוף האוקיינוס השקט, שבירתה צ'אן צ'אן שוכנת סמוך לטרוחיליו (Trojillo) של ימינו. פאצרקוטי גמר אומר להכניע את אימפריית הצ'ימו. הוא שלח את בכור בניו טופו אינקה (Topo Inca) וצבאו לאזור קחמרקה (Cajamarca), מכיוון שממלכת צ'ימו המדברית היתה תלויה במי הנהרות שירדו מקחמרקה לכיוון האוקיינוס השקט. לא הכול הלך כשורה: חלק מצבא החיילים הזרים שצר על קחמרקה פעל בפיקודו של קאפאק יופנקי ((Capac Yupanki, בן אחר של פאצאקוטי. ימים מספר לפני הפלישה לקחמרקה נעלם גדוד שלם שהורכב מחיילי הצ'נקאס, על בהמות המשא והנשים המלוות. פאצאקוטי הזועם הורה לבנו טופו אינקה, להרוג את אחיו שלא השכיל לכפות את המשמעת הראויה על צבאו.בעת המצור על קחמרקה החזיר פאצ'אקוטי את נשמתו לבוראו והצטרף לייתר בני השמש . על כיסאו עלה בנו טופו אינקה, שהיה לאינקה העשירי.

 

 

בנו של פצ'קוטי, יצא לכבוש את צ'אן צ'אן, הבירה המדברית של ממלכת צ'ימו. שליטיה דחו את הצעות הכניעה של האינקה, בחרו לבצר את גבולות הממלכה ולסמוך על "קוו מז'ינו" שלהם. ייתכן מאד שמלך צ'ימו סבר שחיילי האינקה הרגילים באוויר האנדים הדל, ייתקשו להילחם בגובה פני הים. האינקה ניתקו את אספקת המים וצ'ימו נכנעה. את נסיך צ'ימו הושיב האינקה בבירתו, עמו הועברו לשם גם חרשי הזהב והכסף. מוסכם על מרבית החוקרים כי את מלאכת הצורפות למדו אומני האינקה מאותם אומני צ'ימו שהובאו לבירתם. יש מחברים הסבורים כי המשטר המדיני בממלכת האינקה, כלל יסודות רבים ממשטר צ'ימו.

 

האינקה העשירי הרחיב את גבולות הממלכה עוד יותר, אל אקוודור בצפון ואל מרכז צ'ילה בדרום. אגב כך איבדו חלק גדול מהשבטים את מורשתם ואת זהותם ההיסטורית. באינקה הם המשיכו לראות אויבים (מאז ועד היום), דבר שנוצל בציניות על ידי הספרדים. מסעות המלחמה לא תמיד הצליחו: במסע שערך טופו אינקה מזרחה, נחסם הצבא האינקאי, על ידי שבטי הג'ונגל, שטבחו בחייליו הפולשים. מסע כושל אחר קשור לניסיון להרחיב את גבול הממלכה דרומה, תוך הדיפת שבטי האראוקנים[4], מה שהתברר כבלתי אפשרי, והאינקה נאלצו לייצב את גבולם באזור קונספסיון של היום.

 

 

האינקה השליטו, כדת עליונה, את דת השמש בהנהגת בן השמש, דהיינו, האינקה, אך כדת פאגאנית, בניגוד לספרדים אחריהם, התירו לכל עם שכבשו, לעבוד את אלוהיו, בצד אל השמש. בן המלך הנכבש, היה נלקח אחר כבוד לקוסקו, מקבל חינוך אינקאי, ואחר שנים חוזר לארצו כשליט אינקאי לכל דבר. לא ברור אם מטרת הכיבושים היתה רק השגת שלל ומסים, או אידיאל של איחוד העולם תחת גג אחד, כפי שטוענים כיום מספר ארכיאולוגים פרואנים. מכל מקום, היו אילו מהלכים שנועדו להרחיב את גבולות הממלכה, עד כמה שאפשר.

 

ב-1493, לאחר מות טופו אינקה, הומלך הויאנה קאפאק (Huyana Capac), המלך האחד עשר בשושלת. המלך המשיך את הכיבושים ומתח את אורך האימפריה ל-5000 ק"מ. עד קצה יכולותיה הצבאיים. שהרחיב את ממלכתו אל עבר שטחי האנדים האחרונים, הוא הביא עמו, בחזרו הביתה, אבני תורכיז ואזמרגד ממפרץ גווייקיל שבאקוודור; זהב, כסף ואבני חן מבוליביה, הוא הביא את ממלכתו לשיא גודלה, הוא בעצם הרחיב את ממלכתו אל מעבר לגבול האפשר. התעוררה סכנה שהעמים שנכבשו יפרקו את עול האינקה ולא רק שישיבו לעצמם את עצמאותם, אלא ישתלטו על קוסקו עצמה. במקביל, החלו צרות מבית: אף שמלך האינקה נתפש כחלק מהסדר העולמי, רבו תככי החצר ובמיוחד התעוררה המחלוקת עתיקת היומין בין אצלי קוסקו העליונה השלטת לבין קוסקו התחתית.

 

 

בתקופתו של המלך ה-11, בשנת 1527 הופיעו זרים לבנים ומזוקנים, רכובים על סוסים בשולי הממלכה. הם הזכירו בצורתם את האל וירהקוצ'ה, שהגיח באגם הטיטיקקה, ברא את העולם, לימד את ברואיו לבנות טראסות ולגדל חקלאות והבטיח לחזור.

המפגש עם הספרדים התחיל מעט קודם לכן. כבר בראשית שנות ה-20, בהתנפלות כושלת של בני הצ'יריגואנה של צפון פרו על האינקה, לקחו חלק לוחמים ספרדיים, שמנהיגם אלז'ו גרסייה, הרפתקן פורטוגזי, היה האירופאי הראשון שהגיע לממלכת האינקה. ב- 1526 עם הגעת אניות ספרדיות ראשונות לצפון פרו, פרצה מגיפה, שמקורה בחיידקים לא מוכרים לבני העולם החדש, וזו הפילה חללים רבים

רבים קישרו בין הופעת הזרים לבין מחלתו הפתאומית של המלך. לרופאים התברר כי יש דמיון בין מחלת המלך למחלה שהמיתה רבים בקצה הצפוני של הממלכה, לשם באו הזרים.  הרופאים הקריבו לאמה שחורה והקוסמים קראו בקרביה. יש הסוברים כי בליית ברירה השתמשו בקורבן נערות (Capac-cocha), כדי לפדות בנפשן הצעירה את נפשו של המלך, אך דבר לא הועיל.

המלך סבר שממלכתו גדולה מדי ובניסיון למצוא מוצא, הוא עשה צעד, שעל פניו נראה כטעות, וההיסטוריה הוכיחה שהיה שגיאה פאטאלית: מבלי לתת את הדעת על הרעה ההולכת ומתקרבת מצפון (הספרדים) הוא החליט לחלק את ממלכתו. הרעיון היה להמליך את בנו הואסקר (HUASCAR),  שאמו היתה בת לאצולה השלטת בקוסקו על דרום הממלכה שבירתה קוסקו. על החלק הצפוני של הממלכה, שבירתו קיטו (Quito) רצה להמליך את מפקד הצבא אטואלפה (Atahualpa), שאמו היתה נסיכה מאזור קיטו. אולם מחלתו של המלך הכניעה אותו בטרם הספיק להגשים את תכניתו. גם בנו הבכור נינאן (Ninan) מת במחלה.

 

האצולה שהתכנסה בקוסקו לאחר מות המלך, החליטה להמליך את הבא בתור, הואסקר למלך על הממלכה המאוחדת. לאחר שלושת ימי האבל הוכתר הנבחר ואצילי הממלכה נשבעו לו אמונים. אטואלפה חש שרומה וסירב. מרגע שפרץ המרד התרחש מה שקודם לכן נראה כחזיון בלהות. שני מלכים  שלטו בשם האל. אחד היה מצווה ואחיו היה מבטל. הדואליות הובילה לתחרות, התחרות ליריבות, ולבסוף למלחמת אחים. [היריבות הזו מורגשת עד היום; בקוסקו, מדגישים האינדיאנים, שהם בני האינקה, בעוד שבאקוודור, נוהגים להכריז בכמה הפניות (פֶּנְיה – (Peňa מועדון בו מנגנים מוזיקת פולקלור): "נוסוטרוס טודו סומוס איחוס דל אטוולפה" (אנחנו כולנו בני אטוולפה)]. הסדר הפך לכאוס. עמים שהיו נתיני האינקה פרקו עול וכך גם עמו של האינקה עצמו. השדות הושמו וחקלאים רבים זנחו את עמלם והצטרפו לצבאות הניצים. פונדקי הדרכים נשדדו ולראשונה מזה דורות פרץ רעב ברחבי הממלכה. חיילים ועוברי אורח חיללו את מקדשי בתולות השמש.

הקרבות המרים נמשכו עד שנת 1532, כשחיילי אטואלפה היכו את חיילי הואסקר סמוך לנהר האפורימק. אטואלפה שלח שליחים להוגיע לכל קצוות הממלכה כי שוב שולט רק אינקה אחד בשם השמש.

אולם זה היה מאוחר מדי. בינתיים נפל דבר: הטרגדיה הפרואנית היא, שבעוד הארץ קרועה ומותשת, לאחר מלחמת האזרחים, מגיע הכובש הספרדי. טוענים שבו זמנית הגיעו אל אטוולפה שיישב בקחמרקה, שני רצים: האחד, בישר לו על מות אחיו-מתחרהו בקוסקו, והשני על נחיתת הספרדים בחוף טומבס, שבצפון פרו.

 

פרנסיצקו פיזרו:  (Francisco Pizzaro 1478-1541

הרפתקן כבן 60 איש אקסטרמדורה שבמערב ספרד, בן לא חוקי וחסר השכלה של קולונל מחיל הרגלים הספרדי. הגיע לעולם החדש בשנת  1502 והתלווה אל בלבואה (Balboa)  במסעו ההיסטורי לגילוי האוקיינוס השקט ב-1513. ב- 1519 מונה כחבר מועצת העיר בפנמה.  החל מאותה עסק בחיפוש זהב ותוך כדי תחקירים שערך, הגיעו אליו שמועות על ממלכות הזהב שבדרום. הוא טרח והכין "שעורי בית" טרם שהגיע לפרו. קודם לכן נפגש עם קורטס (Cortes) כובש מכסיקו, שהיטיב לנצל לצרכיו יריבויות פנימיות, תסכולים של עמים צמיתים ומיתולוגיה מקומית. לאחר שני מסעות נפל, ב 1523/4 וב- 1526 (עת הביא עמו את החיידקים שקטלו את הויאנה קאפאק), חזר לספרד, הביא עמו דגימות של זהב, ושכנע את הקיסר קארל החמישי בחשיבות יוזמותיו. ב- 1531 לאחר שמונה כמושל המושבה שיכבוש, יצא לדרכו, מפנמה לפרו, בראש שלש ספינות ועליהן צבא של  180 איש ועשרים ושבעה סוסים.

תהליך הכיבוש, או לייתר דיוק מהלכיו של אטוולפה נוכח הספרדים מעלים תמיהה רבה. בספרה "מצעד האיוולת", מנתחת ברברה טוכמן את צעדי ההתאבדות של מוקטסומה מלך האצטקים. דומה שפרק מקביל היתה יכולה לכתוב על מהלכי אטוולפה. מלך זה, כמוקטסומה בשעתו, מסר לספרדים מתנות יקרות ערך ובכך הגדיל את תאוותם. אטוולפה בא לפגישה מלווה בארבע פלוגות, שמנו כאלפיים לוחמים כל אחת. הוא בא בלתי חמוש לפגישה עם פיזרו ושותפו דייגו אלמרגו. אטוולפה נפל בפח שטמן לו פיזרו, הכובש הספרדי, ונלקח בשבי. לאחר עיסקה "זהב תמורת שחרור", הפר פיזרו את חלקו בהסכם ובלחץ הכומר ויסנטה דה ולוורדה סירב לשחררו. לאטוולפה נערך משפט בו הוא הואשם בעבירות על פי חוקי ספרד (חתונה עם אחות, רצח אח) והוצא להורג – רצח משפטי לכל דבר. הציניות של ויסנטה הרקיעה שחקים, בכך שלאחר שאטוולפה הסכים להתנצר, חנן אותו, כלומר, הוציאו להורג בחניקה במקום בעלייה על המוקד. אפילו בספרד של המאה ה- 16, רצח של מלך היה מעשה חריג. הרצח התקבל בספרד בתרעומת רבה והיו רבים שטענו שיש להוציא את פיזרו להורג, אם כי מלאי הזהב שהביא, סייע להם לשנות את דעתם…

 

סיפור הכיבוש מופיע בהרחבה בספרו של ההיסטוריון הספרדי אגוסטין דה סאראטה (Zarate), אשר הגיע לפרו ב- 1544 וספרו "היסטוריה של גילוי פרו וכיבושה" הופיע ב-1555.  כאשר הגיע פיזרו לקוסקו, הוא ואנשיו התקבלו כבני אלים. העובדה שהרגו את אטוולפה המורד, רק הוסיפה לתחושה של אנשי קוסקו, תומכי הואסקר הנרצח, כי הזרים באו כדי לדאוג לעשיית הצדק. המלכת בנו של הואסקר למלך, האדירה את שמם עוד יותר. לא מלאו שלש שנים עד שהאינקה החדש, מאנקו קאפאק ה-II, הבין כי המלאכים הלבנים אינם אלא שודדי זהב רודפי בצע והניף את נס המרד. כאשר בערה אש המורדים בסקסהויאמן שמעל קוסקו, בערה כל פרו באש המרד. כאשר המבצר נפל, נפלה פרו כולה.

 

 

האינקה המשיכו לנהל קרבות מאסף; באחד מהם, באויינטיטמבו (Ollantitambo), הצליחו אפילו להוליך שולל את הספרדים, על ידי הטיית מי הנהר ושקיעת הספרדים בבוץ. ניצחו בקרב אחד והפסידו במערכה כולה.

 

 

בסופו של דבר, נאלצו מרבית החיילים לשוב ולעבד את שדותיהם, בעוד שהאינקה המורד וחבר נאמניו התבצרו בוילקבמבה וייחה (Vilcabamba Vieja), העיר האבודה, שנבנתה בלהט הקרב באספריטו פמפה  (Espirito Pampa) אשר בלב יערות הגשם. רק ב-1572, לאחר שפיזרו וחבריו חיסלו זה את זה ולאחר שהגיע המשנה למלך המוכשר, פרנסיצקו דה טולדו, הוא חיסל את כיס המורדים האחרון והוציא להורג את טופק אמרו ה – I  מלך האינקה האחרון. לימים, המשיכו בני האינקה למרוד, אך הפעם היו אלו מרידות על רקע חברתי כלכלי ולא על רקע לאומי. המרד הנואש האחרון של האינדיאנים, היה מרד טופק אמארו ה- II, שהתרחש ב-1781. המרד דוכא באכזריות וטופק אמארו הובל לראווה אל "כיכר הדמעות" הגדולה של קוסקו, שבינתיים הוסב שמה ל"פלזה דה ארמאס", שם נקשר כל אחד מגפיו לסוס דוהר… פרפור הגסיסה האחרון של רצון העצמאות, היה ניסיונו הכושל של חוסה גבריאל קונדורקאני אטוולפה (Jose Gabriel Condorcanqui Athualpa) ב- 1842 לכבוש מחדש את פרו מידי "הספרדים החדשים" ולהקים בה מדינה אינדיאנית. מדריכי התיירים המקומיים יודעים שלמושג "אילו" אין מקום ההיסטוריה, אך בכל זאת, אינם מתאפקים מלהיאנח: לו הספרדים היו מגיעים כמה דורות קודם לכן, למשל בתקופת פצ'קוטי….

 

מרבית הארכיאולוגים המערביים נוהגים לצמצם את תקופתה של תרבות האינקה לשלש מאות וחמישים שנה. טכנית, הם צודקים; אם מתייחסים רק לתקופה הקצרה יחסית, בה מלכים באנדים נקראו "אינקה". אך אם מרחיבים את המושג "אינקה", ומכילים אותו על מכלול התרבות הייחודית שפגשו הספרדים באנדים; תרבות אשר קידמה כל כך את החקלאות; את ההצלחה לביית ולשבח (מאב קדמון פראי ולא ידוע), שני מינים נפרדים כמו לאמה ואלפקה; את עושר הזנים של תפוחי האדמה, או של הקביה (חזיר ים), שבויתו והתמיינו לאורך תקופה ארוכה, ואת העבודות ההנדסיות רבות הרושם; הרי מגיעים לתרבות בת אלפי שנים, שספק נגדעה על ידי הספרדים וספק ממשיכה עד היום.