תרבותם של בני האיינו ביפן

כתב: גילי חסקין; 15-10-18

תודה לאביבית קדרון על עזרתה בתרגומים. תודה לגדעון ביגר על התייחסותו. תודה מיוחדת ליובל נעמן על הערותיו המועילות ועל עזרתו.

ראו קודם: מוצאם ותולדותיהם של בני האיינו

ראו גם, באתר זה: הכנה עיונית לטיול ביפן

להרצאה על יפן

לאלבום תמונות מהאי הוקאידו, אוקטובר 2018

טיול באי הוקאידו שביפן, עוסק מטבע הדברים גם בבני האיינו, ילידי האי, שנדחקו פיזית ותרבותית צפונה על ידי היפנים האתניים. ממשלת יפן, שבעבר עשתה הרבה כדי למחוק את תרבותם הייחודית, מנסה כיום לשמר את מה שאפשר[1].

שפה

בשנות ה-20 של המאה העשרים יצאו ניבי שפת האיינו משימוש ולמעשה כיום היא נחשבת לשפה בסכנת הכחדה והמעוניינים ללמוד אותה, מתבססים בעיקר על מחקר היסטורי.

עד המאה ה-20, נמצאו דוברי שפות איינו גם בחצי הדרומי של האי סחלין, ומעט דוברי שפות איינו באיים הקוריליים. לשפת האיינו יש 19 ניבים. משלושת הניבים העיקריים של שפת האיינו, שרד רק הניב המדובר בהוקאידו. בשנת 1994 מת אחרון דוברי האיינו באי סחלין (Sakhalin). [2]

בעיר ניבוטני (Nibutani) – שבמחוז ביראטורי באי הוקאידו –  מתגוררים תושבים רבים ששפת אימם היא שפת האיינו, אולם  מהם רק מאה תושבים דוברים את השפה. נכון לסוף שנות ה-80 של המאה העשרים, רק 15 אנשים השתמשו בשפת האיינו  בחיי היום-יום שלהם[3].

נעשו ניסיונות להוכיח ששפת האיינו והשפה היפנית הן שפות קרובות. אולם חוקרים בני זמננו טענו שאין שום קשר בין שתי השפות, מלבד אימוץ הדדי של מילים. לשפת האיינו אין קשר לשום שפה אחרת. עם זה יש לה מספר מאפיינים טיפולוגיים הדומים למאפייניה הטיפולוגיים של השפה היפנית[4].

הטיפולוגיה והתחביר של השפה

באנגלית מילות היחס, כגון מ…, מאת, בתוך ואצל מופיעות לפני שם העצם. לעומת זה, בשפת האיינו, מילות היחס הן מילים סופיות. כלומר כמו מילות היחס בסינית, גם מילות היחס בשפת האיינו מופיעות אחרי שם העצם שאותו הן מתארות[5]  הן ביפנית הן בשפת האיינו הנושא והמושא מסומנים במילות יחס סופיות. כמו בקוריאנית וביפנית, גם בשפת האיינו מבנה המשפט הבסיסי הוא נושא-מושא-נשוא. בשפת האיינו, שמות העצם יכולים להיות משורשרים זה בתוך זה (תופעה המזכירה מעט את מבנה הסמיכות בעברית)[6].

בעבר לא הייתה לשפת האיינו מערכת כתב משלה, והמילים שלה תועתקו בכתב קטקאנה (Katakana) – הכתב היפני (מערכת הברות יפנית, אחת מארבע מערכות כתיבה יפניות[7]. אותיות הקטקאנה מאופיינות בקווים מרובעים והן הפשוטות ביותר לכתיבה מבין הכתבים היפניים). ברוסיה השתמשו בני האינו באותיות הקיריליות. כיום נכתבת שפת האיינו בקטקאנה או באותיות לטיניות[8].

דוברי הניבים השונים של שפת האיינו – גם ברחבי האי הוקאידו –  לא הבינו אלה את אלה. ללא מערכת כתב, היו בני האיינו מומחים בהעברת מסורות של ספרות בעל פה, כגון מסורת היוּקָאר אוּפּוֹפּוּ (Yukar Upopo )  העשירה ובה סיפורי הגבורה של בני האיינו העוברים בעל פה מדור לדור, או האופקאר (Uepeker), שהוראתה 'סיפורי עם,  כלומר, סיפורים פשוטים יותר.[9]  אלו מסורות שנועדו לשמר את הזיכרון והן מועברות בהתקהלויות של בני האיינו שנמשכות שעות רבות ואפילו ימים.

תרבותם של בני האיינו

תרבותם של בני האיינו  הייתה שונה מאוד מהתרבות היפנית. הגברים בני האיינו היו בעלי זקנים ארוכים ועבים, מאחר שאחרי גיל מסוים הם הפסיקו להתגלח. אורך שיערם של הגברים זהה לאורך שיערן של הנשים וקצוות השיער מסודרים בצורת חצי עיגול, בחלקו האחורי של הראש. הנשים נהגו לקעקע את אזור שפתותיהן ולעיתים אף את אַמוֹתיהן. בגיל צעיר התחילו נשות האיינו לקעקע את אזור שפתותיהן – קעקוע של נקודה קטנה על שפתן העליונה. בהדרגה קעקעו הנשים את גופן בקעקועים גדולים יותר וצבעם הופק מפיח שנוצר בסיר שחומם על אש שהוצתה מקליפה של עץ שדר. לבושן המסורתי של בנות האיינו היה Attusi  או Attush  – גלימה שנארגה  מבד עבה, שסיביו הופקו מקליפתו הפנימית של גזעו של עץ האֵלְמוּס[10]; מלבוש זה נוצרו סגנונות שונים, כגון גלימות פשוטות ולהן שרוולים ישרים. את הגלימות נהגו נשות האיינו לגלגל סביב גופן  ולסגור אותן בקשר סביב מותניהן. שרווליהן של הגלימות נמתחו עד מפרקי כפות ידיהן או עד אמותיהן של הבנות ואורכן של הגלימות הגיע היה בגובה השוק. בגדיהן התחתונים של נשות האיינו היו עשויים מבד יפני.

נשות האיינו האומניות שאורגות ורוקמות את הלבוש המסורתי מקבלות סכומים גבוהים בעבור עבודותיהן. בחורף לבשו נשות האיינו בגדים מעורות של חיות ומכנסיים צמודים שהוכנו מעורות של צבאים. ואילו באזור סחלין נהגו בני האיינו לנעול מגפיים מעורות של כלבים או של דגי סלמון[11].

באופן מסורתי בתרבות האיינו הן הנשים הן הגברים עונדים עגילים העשויים מגפנים. הנשים אף עונדות Tamasay – שרשרת עם חרוזים[12].

במטבח המסורתי של בני האיינו מבשלים בשר דב, בשר שועל, בשר זאב, בשר גירית, בשר שור או סוס, וכן דגים, עופות, דוֹחַן[13], עשבים ושורשים. בני האיינו מעולם לא אכלו מזון נא.  הם הקפידו לצלות ובעיקר לעשן את הדגים ואת הבשר שהם אכלו.

האיינו התגוררו בבקתות שגגן היה סכך מקנים מחודדים. שטחה של הבקתה הגדולה ביותר היה 6 מ"ר, לא היו בה מחיצות ובמרכזה נבנה אח. על גגותיהן של הבקתות האלה לא נבנו ארובות, ובפינותיהם של הגגות חוררו פתחים קטנים. כמו כן, בכל בקתה היו רק חלון אחד (שמוקם בצידה המזרחי) ושתי דלתות. בשעת הצורך היה ביתו של ראש הכפר מקום למפגש ציבורי.

לבני האיינו לא היו רהיטים. ולכן במקום לשבת על כסאות, הם היו מתיישבים על הרצפה שכוסתה בשתי שכבות של מחצלות עשויות  מקנים של אירוס עָנֵף[14] ומקני סוף. כדי לבנות את מיטותיהם  הניחו בני האיינו קרשים, סביב הקרשים הם הציבו מוטות ועל המוטות הם פרסו מחצלות. כיסויי המיטה של בני האיינו היו עשויים מעורות של בעלי חיים. הגברים נהגו לאכול במקלות אכילה, והנשים נהגו לאכול בכפיות מעץ. בדרך כלל לא נהוג לאכול ממטבחם של בני האיינו מחוץ לתחומי קהילתם.  מעט מסעדות ביפן שייכות לבני האיינו ומנוהלות על ידם. מרבית המסעדות המגישות ממאכליהם של בני האיינו נמצאות בטוקיו או בהוקאידו ומשרתות בעיקר את הסועדים היפנים[15].

מנהיגיהם של בני האיינו לא היו בעלי זכות השיפוט הבלעדית, ולרבים מבני הקבוצה ניתנה הסמכות לשפוט את הפושעים. בעלי הסמכות לשפוט לא הנהיגו עונש מוות ואף לא נהגו לאסור את הפושעים, אלא הסתפקו בהלקאות. אף על פי כן, במקרי רצח, העונש שהוטל על הרוצח היה כריתת אפו ואוזניו או קטיעת גידי כפות רגליו[16].

מנהגי הציד של בני האיינו

עונת הציד של בני האיינו התחילה בשלהי הסתיו והסתיימה בראשית הקיץ, משום שבסוף הסתיו השלג החל לרדת ופעילויות אחרות להשגת אוכל כגון, ליקוט  מזון מצמחי בר ודֵּיג דגי סלומון הגיעו לקצן. במקומן של הפעילויות האלה הצליחו הציידים למצוא את ציידם בשדות ובהרים שבהם קמלה הצמחייה. לכל כפר או לכל קבוצת כפרים היה שטחי ציד משלו, המכונים בשפת האיינו   Wor עונשים כבדים היו מוטלים על כל אדם זר שהסיג את גבולותיהם של שטחי הציד האלה[17].

בני האיינו נהגו לצוד בעלי חיים, כגון דובים, אַיְילֵי סִיקָה[18], ארנבים, שועלים, שועלי ראקון[19] ובעיקר דגי הסלמון. כמו כן נהגו בני האיינו לצוד בעלי כנף, כגון עורב שחור [20], עיטם  לְבַן-זנב[21] ועיט[22] – בעיקר כדי לסחור בנוצותיהם עם היפנים[23].

את חציהם וחניתותיהם היו בני האיינו מצפים ברעל, שנקרא בשפתם "סורקו" (surku), שאותו הם הפיקו משורשיו ומגבעוליו של הא֚קוֹנִיטוּם (Aconitum) – גלימת הנזיר[24]. המתכון להכנת הרעל  נשמר בסוד, בכל אחד ממשקי הבית והשתנה ממשפחה למשפחה. כדי לשפר את יעילותו של הרעל היה נהוג להוסיף לו תערובות של שורשים וגבעולים של סם-כלב מזרחי[25], צואת כלבים, עסיס מורתח של צמחים מקומיים Mekuragumo ), ו – Matsumomushi) טבק ועוד חומרים, כגון עוקץ של טְרִיגוֹן (חתול ים) [26].

בני האיינו נהגו לצוד בקבוצות ובעזרת כלבים. טרם שיצאו לצוד בעלי חיים, בייחוד דובים, הם היו מתפללים לאל האש ולאל השומר על הבית כדי שיתמלאו משאלותיהם לתפוס שלל רב. כמו כן, התפללו לאלי ההרים, כדי שהציד יהיה בטוח[27].

בדרך כלל נהגו בני האיינו לצוד דובים באביב, כאשר הפשירו השלגים. בעונה זו היו הדובים חלשים מאחר שרק התעוררו מתרדמת החורף (היברנציה). כאשר היו צדים בעונת הקיץ הם היו משתמשים במלכודת קפיץ ועליה הוטען חץ שנקרא Amappo[28]. את האיילים צדו באופן שונה. – הם היו מבריחים אותם לעבר הנהר או הים, ויורים בהם בחיצים. לעתים היו מגייסים את כל בני הכפר, כדי להוריד עדר של איילים ממצוק ומכים אותם באלות[29].

תכשיטים

בעת טקסים חשובים, נהגו הגברים לחבוש כתר ושמו  Sapanpe, שהיה עשוי מסיבי עץ ומחבילות של עץ מגולח חלקית. על הכתר היו דמויות עץ של אלי החיות, ובמרכז הכתר היו קישוטים אחרים. הגברים נשאו חרב טקסית – Emush, שנקשרה לכתפיהם ברצועה[30].

הנשים נהגו לחבוש Matanpushi – מטפחות רקומות ולענוד עגילים –Ninkari שהייתה טבעת מתכת עם כדור, אותה היו הנשים משחילות דרך חור. ה- Matanpushi  ו-Ninkari היו במקורם תכשיטים שאותם ענדו גברים וכעת נשים עונדות אותם. כמו כן, חלק מבגדיהם הרשמיים של הנשים הם סינרים הנקראים Maidari. אולם בכמה תעודות ישנות נכתב, שהגברים היו אלה שלבשו את ה-Maidari, לעתים ענדו הנשים צמיד הנקרא Tekundani.

הנשים ענדו שרשרת שנקראה Rektunpe –פס ארוך וצר מבד ועליו לוחות מתכת וכן הן ענדו שרשרת שהגיעה עד לחזן ושמה היה Tamasay  או Shitoki. בדרך כלל, הייתה השרשרת הזאת עשויה מכדורי זכוכית שחלקם הגיעו לידיהם בעקבות המסחר ביבשת אסיה. בני האיינו אף השיגו באופן חשאי כדורי זכוכית שאותם ייצר שבט מאצומאה[31].

דיור

פירוש המילה kotan הוא כפר בשפת האיינו. ה-Kotan ניצבו ליד על שפת חופי ים – מקומות שבהם היה קל להשיג אוכל, בייחוד על שפת אפיקי נהרות שבהם שחו דגי הסלמון במעלה הזרם. החברה היתה פאטרנלית מובהקת. מספרן הממוצע של המשפחות נע בין ארבע לשבע, ולעיתים נדירות – יותר מעשר. בראשית התקופה המודרנית בהיסטוריה של יפן, אולצו בני האיינו לעבוד באזורי הדיג של היפנים וכן להעתיק את ה-kotan  שלהם למקומות קרובים לאזורי הדיג של היפנים וכך יכלו היפנים להבטיח לעצמם כוח עבודה. כאשר היפנים עברו לאזורי  דיג אחרים, נאלצו האיינו לבוא איתם. לכן נעלמו ה-kotan המסורתיים ובמקומם קמו כפרים גדולים סביב אזורי הדיג והתגוררו בהם כמה עשרות משפחות.

הבתים של ה-kotan נקראו Cise  או cisey ונבנו מעשבי כותנה (cogon grasses), עשבי במבו וקליפות עץ. כיוון הבתים השתרע ממזרח למערב או במקביל לנהר. שטחו של הבית היה 5-7 מ"ר. הכניסה לבית, שהייתה גם המחסן, מוקמה בקצהו המערבי. לבית היו שלושה חלונות, כולל חלון שנקרא 'rorun-puyar' ומוקם מצדו המזרחי של הבית. בעיניהם של בני האיינו היה ה-'rorun-puyar' חלון קדוש ונאמר להם לעולם לא להסתכל פנימה דרכו. חדר זה ניצב מול הכניסה, שדרכה נכנסו ויצאו האלים והכלים לטקסים. בבית ליד הכניסה הוצב אח. הבעל והאישה ישבו בצדו הימני של האח – צד שנקרא shiso. הילדים והאורחים ישבו מול ההורים, בצדו הימני של האח – צד שנקרא harkiso. מאחורי ה-shiso ניצב דוכן חפצי הערך של הבית שנקרא iyoykir ובו היו מונחות אשפות החיצים שנקראו בשפתם sintoko, hokai ו-ikayop.

המבנים הנוספים שבהם השתמשו בני האיינו היו שירותי גברים שנקראו Ashinru ושירותי נשים שנקראו Menokoru וכן Pu – מחסן לאוכל, 'Heper set' – כלוב לדובים צעירים.

כמו כן, ניצבו שם, מתקנים לייבוש דגים וצמחי בר. מול צדו המזרחי של הבית – Roronpuyar – היה מזבח –Nusanan, לצדו קיימו בני האיינו טקסים, כגון טקס Lyomante – טקס שנועד לשלוח את רוחו של הדוב לאלים.

מסורות

בקרב בני האיינו היו מקובלים כמה סוגים של חתונה. ילדים היו משודכים זה לזו, באמצעות הוריהם, לעתים בעזרת שדכן. כאשר הגיע המועמד לנישואין לגיל המתאים נאמר להם מי יהיה בן / בת זוגם. כמו כן התקיימו חתונות שהתבססו על הסכמתם של שני בני הזוג[32]. בכמה אזורים, כאשר הגיעה הבת לפרקה, אפשרו לה הוריה לגור בחדר קטן שנקרא Tunpu – חדר שסופח לקיר הדרומי של ביתה. מהגברים שבאו לבקר את בתם בחרו ההורים את בן הזוג עבורה. גברים נישאו כשמלאו להם 17 – 18 שנים, ונשים שקעקעו את גופן, היו נישאות כשמלאו להן 15 – 16 שנים[33].כאשר גבר הציע נישואין לאישה, הוא בא לבקר בביתה, אכל חצי מנת אורז מהמנה המלאה שהגישה לו האישה ואת חצייה השני של המנה הוא החזיר לאישה. אם האישה אכלה את חצי מנת האורז שנשארה בקערית, פירוש הדבר שהיא נעתרה להצעת הנישואין. אם האישה לא אכלה את החצי הנותר ממנת האורז והניחה את הקערית לידה, משמעות הדבר, שהיא דחתה את הצעת הנישואין. כאשר האירוסים הוסדרו, בני הזוג החליפו ביניהם מתנות. הגבר שלח לאישה תשורות, כגון סכין קטנה מגולפת, תיבת עבודה וגליל ליפוף ואילו האישה העניקה לגבר בגדים רקומים, כיסויים לגב כף היד, מכנסי עור ועוד בגדים מעבודת יד[34]. לפי הכתוב בכמה ספרים, בעבר התקיימו הרבה חתונות מסוג "יוֹמֵאִירִי" (Yomeiri marriages)[35] ובהן, הכלה הייתה הולכת לבית החתן ומביאה לשם את חפציה. לחתונת yomeiri הבחור ואביו היו מביאים לביתה של הבחורה מתנות חתונה ובהן  חרב יקרה, אשפת חצים מקושטת, נדן חרב וסל ארוג (hokai). אם הבחור והבחורה הסכימו להתחתן, היו הבחור ואביו מביאים את הבחורה לביתם, או שהבחור היה נשאר לזמן-מה בביתה של הבחורה ואז לוקח אותה לביתו. המשתתפים בטקס הנישואין היו מתפללים לאל האש ומשתעשעים, בשעה שכל אחד מבני הזוג היה אוכל חצי מנה ממנת האורז השלמה שהוגשה לבני הזוג בקערית[36].

בני האיינו נהגו להלביש את תינוקותיהם בבגדים ישנים שהבד שלהם כבר דהה, משום שבד רך היה טוב לעורם של תינוקות וחומר דהוי הגן עליהם מפני האלים שגורמים למחלות ומפני השדים, בגלל תחושת התיעוב מהדברים הישנים האלה. כדי להרחיק מהתינוק או מהתינוקת טומאות לפני ההנקה היו משקים אותם בתמצית של צמחי מרפא שהופקה על ידי הרתחת אֶנְדוֹדֵרְמִיס[37] של אַלְמוֹן[38] ושורשים של חֶמְאָתַן[39]. הילדים היו גדלים עירומים, עד שמלאו להם 4 – 5 שנים. גם כשהילדים היו לובשים בגדים, הם לא היו חוגרים חגורות ולכן החלק הקדמי של בגדיהם היה רופף. בשנים שבאו לאחר מכן, עד התבגרותם נהגו הילדים ללבוש בגדים, כמו Attush , שלא היו עליהם דוגמאות והם היו מקליפת עץ.

תינוקות שזה עתה נולדו, לא קיבלו שמות קבועים, אלא שמות 'זמניים', כדי להדוף את השדים שגורמים לחולי. כמו למשל ayay – שמשמעו בשפתם "בכי של תינוק", או shipo, poyshi שהוראתו 'צואה קטנה' ו-shion – 'צואה מבוגרת'. הילדים נקראו בשמותיהם 'הזמניים' עד שמלאו להם שנתיים-שלוש שנים. כמה ילדים נקראו בשמות שסימלו את התנהגותם או את מנהגיהם. ילדים אחרים נשאו שמות של אירועים מרשימים או שמות של משאלות שההורים קיוו שיתגשמו בשנות חייהם הבאות של ילדיהם. כאשר הילדים קיבלו את שמותיהם, הם מעולם לא קיבלו את אותם השמות של ילדי המשפחה האחרים[40].

כאשר הנערים והנערות הגיעו לגיל 15-16, הם נחשבו לבוגרים ושערם סודר כהלכה. הנערים עטו בגדים לכיסוי חלציהם. הנערות לבשו בגדים תחתונים שנקראו Mour ובגדים אותם הן נהגו לקשור בגובה חגורת המותניים שלהן ונקראו Raunkut ו-Ponkut. כשהיו הנערות בנות 12– 13 קועקעו שפתותיהן, ידיהן וזרועותיהן וכשהגיעו לבגרות (גיל 15-16), הושלם קִעֲקוּעַ גופן, דבר שסימל את התאמתן לחיי נישואין[41].

דתם של בני האיינו

עיקר תפישת עולמם של בני האיינו היא אַנִימִיסְטִית ולפיה הם מאמינים שכל דבר בטבע מכיל בתוכו kamuy – רוח רפאים או אֵלוהות. בקרב האלים החשובים, נמצאים Kamuy Fuchi – אלת התנור, Kim–un Kamuy – אל הדובים וההרים ו-Repun Kamuy – אל הים, הדיג וחיות הים.

לבני האיינו לא היו אנשי דת מקצועיים. את הטקסים הדתיים ההכרחיים ניהל ראש הכפר. בטקסים שתו משקה סָאקֶה[42], התפללו והניחו על המזבח, ענפי ערבות – שנקראו ביחיד inaw וברבים nusa – אליהם הוצמדו חתיכות עץ מגולפות. תפקידם היה 'לשלוח חזרה' את נשמותיהם של בעלי החיים המוקרבים. הם היו נוהגים להקריב לאלים לפני שהחלו לסעוד. כשהיו נופלים למשכב היו מתפללים לאל השמש. לפי אמונתם של בני האיינו, רוחותיהם נצחיות ובעולם הבא תעלינה לארץ האלים. שנקראה ביפנית kamuy mosir.

מקום מרכזי בחיי הדת של האיינו יועד לפולחן דובים[43]. הם מאמינים שהדוב הוא בעל חיים מיוחד מאוד משום שדרכו Kim-un Kamuy – אל הדובים וההרים – מעביר אל בני האדם את מתנתו – בשר הדוב ופרוותו. לדברי המיסיונר האנגליקני ג'ון באצ'לור (John Batchelor), שחי עשרות שנים בקרב האיינו[44], הם רואים את העולם כאוקיינוס כדורי ובו צפים איים רבים. תפישתם זו, מתבססת על העובדה שהשמש עולה במזרח ושוקעת במערב. הוא כתב שבני האיינו מאמינים שהעולם נשען על גבו של דג גדול. כשהדג הגדול הזה זז מתרחשות רעידות אדמה[45]. גורי דובים נתפסו לאחר שאימותיהם ניצודו. תחילה גודלו בבית, ויש אומרים שאף הניקו אותם הנשים, טופלו במסירות כמו חיית מחמד, אחר כך גודלו בכלוב, כשהם מייצגים את האלים. כשהגיעו לגיל שנה או שנתיים, ערכו טקס מיוחד כדי 'לשלוח חזרה' את רוחותיהם של גורי הדובים ונקרא ייוֹמַנְטֶה (iyomante). במהלך הטקס היו קושרים אותם במרכז הכפר ויורים בהם חיצים עד למותם כאקט הקרבה לאלים בטקס ידוע בשם "שליחת הדוב" (kumaokuri) או, לפעמים, "פסטיבל הדוב" (kumamatsuri). את הבשר היו מחלקים לציבור ואת הגולגולת והפרווה על מקל שמרו כטוטם המייצג את האל כשהדוב "נשלח" לעולם האלים. רשמית הודיעו השלטונות על ביטול המנהג ב-1955, אולם החוק בוטל ב-2007 כיוצא מן הכלל לחוק זכויות בעלי החיים היפני[46]. בני האיינו שנטמעו בחברה היפנית, אימצו את הבודהיזם ואת דת השינטו. כמה מבני האיינו המתגוררים בצפון, הצטרפו לכנסייה האורתודוקסית הרוסית.

הערות

[1]  מאמר מפתח להבנת התרבות ונושאיה: https://apjjf.org/-Chisato-Kitty-Dubreuil/2589/article.html

[2] סחלין (ברוסית: Сахали́н) הוא אי ארוך וצר בצפון האוקיינוס השקט, הנמצא בין קווי הרוחב '54°24 ו־'45°50 צפון. זהו האי הגדול ביותר בפדרציה הרוסית ועיר הבירה שלו היא יוז'נו־סחלינסק. האי הוא חלק ממחוז סחלין, הנמצא במזרח הרחוק וכולל גם את האיים הקוריליים הסמוכים לסחלין. יפן טוענת שהאיים שלה, או שהיו שלה בעבר, ותמיד התייחסה אל האזור הזה כאל "הצפון הרחוק היפני", אך כיום אינה טוענת בעלות על האי, בניגוד לאיים הקוריליים. השם האירופאי מבוסס על אי־הבנה של השם המנצ'וריי "Sahaliyan ula angga hada", שמשמעותו: "שיא הפה של נהר אמור". סחליאן בשפה המנצ'ית משמעותו "שחור", וזהו השם שהמקומיים העניקו לנהר אמור. שמו של האי בשפתם של בני אינו, קָרַפּוּטוֹ, הוחזר לאי על ידי היפנים כאשר אלה שלטו בחלקו הדרומי של האי בין השנים (1945-1905)

[3] https://he.m.wikipedia.org/wiki/ איינו (שפה)

[4] https://he.m.wikipedia.org/wiki/ איינו (שפה)

[5] Vovin, A. (1993). A Reconstruction of Proto-Ainu. Leiden: Brill. p. 3.

[6] https://he.m.wikipedia.org/wiki/ איינו (שפה)

[7] . האחרות הן היראגאנה, קאנג'י ורומאג'י.

[8] http://www.omniglot.com/writing/ainu.htm

[9]. בניב של שפת האיינו של אזור סחלין נקראו הסיפורים האלה uchashkuma ויש אזורים שבהם נקראים סיפורים אלה tuitak.

https://en.m.wikipedia.org/wiki/Uepeker

[10]. עץ האלמוס – עץ גדול ונאה ממשפחת ה-מִשְׁיִים. גדל עפ"ר בחצי כדור הארץ הצפוני ובארצות שבהן שורר אקלים ממוזג.

[11]. "Ainu". Encyclopædia Britannica. 1 (11th ed.). Cambridge University Press. pp. 441–442.

[12]. Chisholm, Hugh, ed. (1911). "Ainu". Encyclopædia Britannica. 1 (11th ed.). Cambridge University Press. pp. 441–442. Citations

[13]. דוֹחַן – סוג של תבואה ממשפחת הדגניים, שהיה עד לפני כמאה שנה הדגן העיקרי ביפן למאכל.

[14]. אירוס ענף – צמח רב-שנתי ירוק-עד בעל קנה שורש רחב ומסועף.

[15]. Rev. John Batchelor, The Ainu and their Folk-lore (London

[16]. Chisholm, Hugh, ed. (1911). "Ainu". Encyclopedia Britannica. 1 (11th ed.). Cambridge University Press. pp. 441–442.

[17]. Landor, Arnold Henry Savage (2012). Alone with the Hairy Ainu: or, 3,800 Miles on a Pack Saddle in Yezo and a Cruise to the Kurile Islands. Cambridge University Press. p. 24.

[18]. איילי סיקה – אייל סיקה נקרא גם אייל יפני – מין אייל ממשפחת האייליים ומקורו במזרח אסיה. בעבר נפוצו איילי סיקה בשטחים שמצפון לוויאטנם עד המזרח הרחוק הרוסי. כיום איל סיקה הוא חיה בסכנת הכחדה, למעט ביפן. פירושה של המילה היפנית 'סיקה' הוא אייל.

[19]. שועל רָאקוּן (או כלב דביבון) – טורף לילי הידוע גם בשם טָאנוּקי משתייך למשפחת הכַּלְבִּיִים ונפוץ בצפון מזרח אסיה עד איי יפן, מזרח סיביר, וכן כמין פולש בצפון-מזרח אירופה.

[20]. עורב שחור – ציפור שיר ממשפחת העורביים

[21]. עיטם (עיט ים) לְבַן-זנב – עוף דורס ממשפחת הנִצִיִים החי סמוך למקווי מים גדולים ומקנן בצפון אירופה ואסיה.

[22]. עיט או ברבים– סוג עופות ממשפחת הנציים ובו נכללים 'העיטים האמיתיים' – עופות גדולים ומרשימים שלעיתים קרובות נקראים בטעות 'נשרים'. מיני העיטים האמיתיים נבדלים משאר העופות הדורסים בעיקר בגלל צבע נוצותיהם.

[23]. West, Barbara A. (2010). Encyclopedia of the Peoples of Asia and Oceania. Infobase Publishing. p. 35.

[24]. הא֚קוֹנִיטוּם (Aconitum) או גלימת הנזיר –צמח סיני ששורשיו וגבעולו רעילים מאוד.

[25]. סם-כלב מזרחי – צמח רב שנתי, שיח קטן ונמוך שכל חלקיו רעילים מאוד.

[26]. טריגון (חתול ים) – יצורים ימיים סחוסיים ולהם גוף שטוח דלתוני או עגול. עוקצם הנמצא בבסיס זנבם ארוך וחד כתער ומצופה ארס.

[27]. Poisson, Barbara Aoki (2002). The Ainu of Japan. Minneapolis: Lerner Publications. p. 32

[28]. Batchelor, John (1901). The Ainu and their folk-lore. London: The Religious Tract Society. p. 116.

[29]. Siddle, Richard (2012). Race, Resistance, and the Ainu of Japan. Routledge. p. 85.

[30]. Fitzhugh, William W.; Dubreuil, Chisato O. (1999). Ainu: Spirit of a Northern People. Arctic Studies Center, National Museum of Natural History, Smithsonian Institution in association with University of Washington Press. p. 107

[31]. "Ainu History and Culture". Ainu Museum. http://www.ainu-museum.or.jp/en/study/eng01.html. Retrieved September 30, 2017.

Fitzhugh, William W.; Dubreuil, Chisato O. (1999)

[32]. Fitzhugh, William W.; Dubreuil, Chisato O. (1999). Ainu: Spirit of a Northern People. Arctic Studies Center, National Museum of Natural History, Smithsonian Institution in association with University of Washington Press. p. 158.

[33]. Goodrich, J. K. (April 1889). "Ainu Family Life and Religion". Popular Science. Bonnier Corporation. XXXVI: 85.

[34]. Poisson, Barbara Aoki (2002). The Ainu of Japan. Minneapolis: Lerner Publications. p. 35.

[35]. חתונות יומיירי או יומאירי (Yomeiri marriages) – מילה ביפנית שפירושה המילולי הוא 'לקבל כלה' https://hyakumonogatari.com/2013/07/19/kitsune-no-yomeiri-the-fox-wedding

[36]. Batchelor, John (1901). The Ainu and their folk-lore. London: The Religious Tract Society. p. 226.

[37]. אֶנְדוֹדֵרְמִיס (endodermis) – שכבת תאים הפנימית ביותר של הקורטקס בשורשיהם ובגזעיהם של צמחים מסוימים.

[38]. אַלְמוֹן (alder) – הוא סוג של צמחים בעלי פרחים ממשפחת השדריים, לסוג זה משתייכים כ-30 מינים של עצים ושיחים שחלקם מגיעים לגובה רב.

[39]. חמאתן (butterburs)– צמח ששורשיו ארוכים במיוחד.

[40]. Poisson, Barbara Aoki (2002). The Ainu of Japan. Minneapolis: Lerner Publications. p. 31

[41]. Goodrich, J. K. (April 1889). "Ainu Family Life and Religion". Popular Science. Bonnier Corporation. XXXVI: 85.

[42]. משקה סאקה – "אלכוהול" ביפנית המוכן מתסיסת עמילן – לרוב מדגנים.

[43]. פולחן דובים – בתקופה הפליאוליתית היה הדוב דמות פולחנית בטקסי כישוף. עד ראשית המאה ה-20 נהגו בני האיינו שהתגוררו באי הוקאידו ובסיביר להעלות את הדוב לעולה . ראו גם, באתר זה:

https://www.gilihaskin.com/%D7%94%D7%93%D7%95%D7%91%D7%99%D7%9D

[44]. https://en.wikipedia.org/wiki/John_Batchelor_(missionary)

[45]. Batchelor, John (1901). The Ainu and their folk-lore. London: The Religious Tract Society. pp. 51–52. Retrieved 17 December 2017.

[46]. イヨマンテ禁止通達を撤廃　アイヌ儀式、５２年ぶり. 47 News (in Japanese). Press Net Japan Co., Ltd. April 28, 2007. Archived from the original on July 22, 2011. Retrieved March 4, 2011.