כתב: גילי חסקין

תודה לנועם סלע וליובל נעמן על הערותיהם.

בטיול לארצות הברית, ראוי לעסוק גם בתהליכים שהובילו אותה ממושבות כתר, לפדרציה עצמאית בעקבות מלחמת העצמאות.

מאמר זה עוסק בהתרחשויות שקרו בצפון-מזרח אמריקה, ממלחמת שבע השנים ועד לעצמאותה של ארצות הברית.[1]

ראו קודם, באתר זה: ראשית ההתיישבות באמריקה הצפונית

במהלך המאה ה-18', רבו הניגודים בין המטרופולין לבין המושבות, כאשר החיכוכים היו בעיקר על בסיס כספי. המושבות הדרומיות התאימו לשיטה המרקאנטילית.[2] הן סיפקו חומרי גלם כגון טבק וכותנה והיו תלויות בבריטניה לאספקת מצרכים חיוניים. המושבות הצפוניות, כמו פנסילבניה ומסצ'וסטס (Massachusetts), לא השתלבו במערכת המרקאנטילית, אלא החלו להתחרות בסחר של מדינת האם. בסוף התקופה הקולוניאלית, התפתח צי האניות שבמושבות במידה כזו, עד שנפחו כמעט והדביק את זה של הצי המסחרי הבריטי. הם ייצרו רום, הובילו אותו לאפריקה, תמורתו רכשו באפריקה עבדים, הובילו אותם באניות לאיי הודו המערבית שבים הקאריבי, שם נמכרו עבור סוכר. את הסוכר הובילו למַסָּצ'וּסֵטְס, לשם ייצור רום וחוזר חלילה. ללא תיווך אנגלי. אכיפת השיטה המרקאנטילית במושבות, נתקלה בקשיים, משום שבמאות אלו, הייתה אנגליה שקועה בארבע מלחמות עולם והמושבות הקטנות והנידחות, לא עמדו בראש מעייניה. הפרלמנט הבריטי העביר את החוקים הדרושים אך לא נמצא המימון להקמת צבא שיפעל לאכיפתם. תקופה זו זכתה לכינוי "ההזנחה המבורכת" (Salutary Neglect). רפיפות הפיקוח האנגלי יצרה באמריקה מציאות, שבה נאלצו המתיישבים לפעול לבדם לפתרון בעיותיהם.[3]

המושבות עצמן היו חברות מעמדיות מסוכסכות, עובדה המיטשטשת בהיסטוריוגרפיה המסורתית, המדגישה את המאבק החיצוני נגד אנגליה ואת אחדותם של התושבים במהפכה. הארץ לא "נולדה מהחירות". מולידיה היו החופש והשעבוד, האדון והמשרת, האריס ובעל האחוזה. העני והעשיר. הרבע הראשון של המאה ה-17' היה רצוף התפרצויות נגד הסדר, שהפילו את ממשלותיהן הממוסדות של מסצ'וסטס, ניו יורק, מרילנד, וירג'יניה וצפון קרוליינה.[4]

ב-1763 נחתם חוזה פריז, שסיים את מלחמת שבע השנים, שנודעה באמריקה בשם "מלחמת הצרפתים והאינדיאנים". צרפת סולקה למעשה משטחים רבים באמריקה הצפונית, קנדה הפכה למושבה אנגלית, ואנגליה הייתה למעצמה החזקה והחשובה בעולם החדש. מלחמת שבע השנים יצרה כמה מיתוסים במושבות. הודות להשתתפותם של האמריקאים בכמה מן הקרבות נגד הצרפתים, השתרר מיתוס שאנגליה ניצחה במלחמתה באמריקה, הודות לתרומתם הגדולה של בני המושבות.  זו אגדה, ללא אחיזה במציאות. המתיישבים האמריקאים לא שירתו בצבא בנאמנות מספקת. כאשר ניסה המושל האנגלי לגייס את המליציות המקומיות לפעולה, חזרו ונשנו התירוצים של דחייה בדבר לחצים חקלאיים כאלו או אחרים. האינטרסים של האימפריה הבריטית לא עמדו בראש דאגותיהם של בני המושבות. הם גם לא היססו לסחור עם האויב בעת הצורך.[5]

בתום תקופה ארוכה, בה הייתה עסוקה במלחמותיה באירופה, גילתה בריטניה שהמושבות אינן עוד קטנות ושוליות, אלא גורם בעל משקל, שגורם לה לנזק. בשנת 1763 החלה סדרה ארוכה של פעולות חקיקה וצעדים אחרים, שנועדו להתאים את המושבות לשיטה המרקאנטילית. מאידך, אחרי שחלפה הסכנה הצרפתית, פחתה ההזדקקות של בני המושבות לאנגליה. האוכלוסייה במושבות גדלה במהירות, כוחן הכלכלי התחזק. כל אלה הביאו להכרה, שעל כל מושבה לדאוג לאינטרסים שלה ולא לאלה של האימפריה הבריטית. שנות הניתוק הארוכות מאנגליה האיצו את תהליך האמריקניזציה והשפיעו על נקודת הראות של המתיישבים.

מכיוון שאנגליה רצתה להשיג שליטה וריכוזיות, אסרה על המתיישבים לגור מעבר להרי האפלצ'ים במערב (הנמצאים ממזרח למישור החוף)[6] ולהחזיר למזרח את המתיישבים שכבר ישבו שם. יתכן שגם רצו להימנע מסכסוכים עם הילידים ועם הצרפתים. הדבר הגביל את מרחב המחייה של המתיישבים וכך פגעו האנגלים בציפור נפשם, להם המערב היה ממד העתיד, ממד התקווה. במרחבים שלא נכבשו הייתה טמונה הבטחה לעתיד טוב יותר, שלו ייחלו ביבשת החדשה. פעולה זו העצימה את הניכור בין האינטרסים של בני המושבות לאלה של אנגליה. כך למשל, קצין בשם ג'ורג' ושינגטון, שסיים שרות של שבע שנים בצבא הוד מלכותו, קיבל מענק של קרקע, אך לא יכול היה ליישם אותו, בשל החוק שאסר על התיישבות במערב. ההוצאות הגדולות של המלחמה בצרפתים הכניסה את אנגליה לחובות גדולים. שר האוצר החדש, צ'ארלס טאוסנד (Charles Townshend), סבר שיש צורך להטיל על המושבות מיסים רבים ולהוריד את הנטל מכתפי תושבי האיים הבריטיים, כולל מיסוי על זכוכית, נייר ותה.

בפברואר 1768 התכנסה האספה של המושבה מסצ'וסטס כדי לתאם את ההתנגדות לחוק המכס. המושל הבריטי הורה לפזר את האספה. ב-5' במרץ 1770 התרחשה תקרית אלימה, הידועה כ"טבח של בוסטון". שם מוגזם מעט. המון נסער יידה כדורי שלג ביחידת משמר אנגלית זו פתחה באש. ארבעה מבני בוסטון נהרגו. תקרית זו תיזכר בהיסטוריה האמריקאית כתחילתה של מלחמת העצמאות האמריקאית.[7] במשפט (שפרקליט ההגנה בו היה ג'ון אדמס, שעתיד לכהן כנשיאה השני של ארצות הברית), זוכו מרבית החיילים, אך לאירוע היו השלכות על התדרדרות היחסים בין בריטניה למושבות.

לחוקי המס הייתה גם כן השפעה על היחסים. התושבים הטילו חרם על משלוחי תה של "חברת מזרח הודו הבריטית" שיובא מסין. החרם העמיד את החברה, שהייתה מקורבת לפרלמנט הבריטי, בסיכון שלא תוכל למכור את התה, והפרלמנט הבריטי פטר אותה ממכס. במחאה, סירבו רוב הנמלים במושבות לאפשר את עגינת ספינות החברה. לבסוף עגנו האוניות בנמל בוסטון בליווי ספינות משמר בריטיות. התקרית המשמעותית הבאה הייתה "מסיבת התה של בוסטון". ב-1773 הפחיתה ממשלת ממלכת בריטניה הגדולה את המס ששילמה חברת הודו המזרחית על תה, אך המשיכה לגבות את כל המיסים ללא שינוי באמריקה. "בני החירות" ורוב תושבי שלוש עשרה המושבות התנגדו לפעולה זו. בדצמבר 1773 הגיעו שלוש אניות משא בריטיות לנמל בוסטון, כדי לפרוק מטען רב של תה. המתנגדים למיסי התה הכבדים מנעו את פריקתם של ארגזי התה מהאניות, אך המושל הבריטי של מסצ'וסטס, תומאס האצ'ינסון (Thomas Hutchinson) חייב את המושבה לשלם מיסים על ארגזי התה שלא נפרקו, ובינתיים האניות נשארו עוגנות בנמל. 'בני החירות' ועוד אנשים רבים התנגדו למיסוי זה על ארגזים שלא נפרקו ונאבקו על כך. מאבק זה הגיע לשיאו בליל 16' בדצמבר, כאשר כמה מאזרחי בוסטון ומ'בני החירות' הגיעו לנמל בוסטון מחופשים לאמרינידים (להמחשת שייכותם לאמריקה), עלו על האניות הבריטיות והשליכו את מטען התה היקר שלהם לים.

האירוע כונה 'מסיבת התה של בוסטון' (Boston Tea Party) ונחשב בידי רבים כנקודת מפתח בציר הזמן של ההיסטוריה האמריקנית, וכאירוע שהוביל למלחמת העצמאות האמריקנית ולאחר מכן להכרזת העצמאות של ארצות הברית. בתגובה לזריקת מטען התה היקר, דרשה ממלכת בריטניה הגדולה, פיצוי כספי רב על הארגזים שהושלכו. לאחר סירובם של אזרחי מסצ'וסטס לדרישה זו, העביר הפרלמנט הבריטי מספר חוקים,[8] שקבעו עונשים שונים על תושבי בוסטון בפרט, ומסצ'וסטס בכלל. בין השאר, כללו החוקים את סגירת נמל בוסטון לתנועת אניות מסחר, פיזרו את האספה של מסצ'וסטס, חייבו את אכסונם של חיילים בריטיים בבוסטון, והורו על העמדת אזרחים למשפט בפני בתי דין של הימייה. חוקים אלה, שנקראו במושבות "חוקים בלתי נסבלים", עשו לגיבוש האופוזיציה לבריטניה לכדי גוף מוגדר: הקונגרס הבין-יבשתי, שאליו שלחו המושבות את נציגיהן. הללו היו ממנהיגי המאבק נגד בריטניה, שפעלו, כמובן, ברוח האתוס הליברלי.[9] תומס ג'פרסון, טען כי משסגרה אנגליה את נמל בוסטון, פיזרה את הפרלמנטים של מסצ'וסטס ושל ניו יורק והורתה על אכסון חיילים בכפייה, היא פגעה בזכויות הטבעיות של בני המושבות, הן כבני אדם והן כאזרחים בריטיים, המוגנים – לפי המשפט הבריטי המקובל – מפני שרירות לבו של השלטון. לכן, על כל אזרח להתנגד למדיניות הבריטית. קיצוניים יותר מג'פרסון, דוגמת סם אדמס או פטריק הנרי, העניקו למאבק מימד סמלי והציגו את בריטניה כארץ אם שהפכה לאם דורסנית, שבכוונתה לשעבד את המושבות. יש כאן קונספירציה מתוכננת כנגד חירויות האדם, הם טענו, וכנגד קונספירציה שכזו אין ברירה אלא לצאת בכוח הזרוע.[10]

המלך ג'ורג' השלישי ראה באירוע זה קריאת תיגר על שלטונו האישי במידה רבה אפשר לתלות בצווארו את קולר חוקי הכפייה של 1774. הוא החמיץ הזדמנות. אפשר שהיה עולה בידו לנהוג כמלך פטריוט אילו הושיט יד, מעבר לראשי הפוליטיקאים, לנתיניו שבמושבות, שהיו נאמנים לו אישית. על פי מיטב הבנתו עשה כמיטב יכולתו למען הקיסרות, אלא שהבנתו הייתה מוגבלת ונעדרת השראה.[11] הקבינט לא למד דבר משנות המחאה הנזעמות. השרים האמינו ששאר המושבות יגנו את הבוסטונים על החבלה ברכוש ולא יתערבו לטובתם. התגובה הנזעמת והתקיפה הייתה טבעית וחוקית, אבל ההנחה כי חוקי נמל בוסטון יתרמו לשליטה במצב, או ששכניה של מסצ'וסטס יתייחסו אליו בשוויון נפש, הייתה ביטוי להתגברות התגובה הרגשית.[12] העצרת של מושבת מסצ'וסטס הגיבה על ידי יצירת ממשלה פטריוטית בלתי-חוקית הידועה בשם 'הקונגרס המחוזי של מסצ'וסטס' וקריאה למיליציות מקומיות להתאמן לקראת אפשרות של מעשי איבה. הממשלה המורדת מימשה שליטה אפקטיבית על המושבה, מחוץ לשלטון הבריטי בבוסטון.

באמריקה הפיח חוק נמל בוסטון, רוח של סולידריות. המושבות אחרות תרמו מזון וכסף לתושבי בוסטון. מרוד איילנד יצאה הקריאה לכנס קונגרס בין מושבתי וזו זכתה להיענות מצד שתים עשרה מושבות. חוקי האכיפה גרמו למתיישבים לאחד את המושבות לגוף אחד וכך התקדמו לקרע גלוי. הקונגרס הקונטיננטלי הראשון ובו 56 חברים, המייצגים את כל המושבות פרט לג'ורג'יה, התכנס בפילדלפיה בספטמבר 1774. משתתפיו הכריזו כי כל חוקי הפרלמנט הנוגעים למושבות מאז 1763, הפרו את זכויות האמריקאים. הם הכריזו שאם תוך שנה לא יבוטלו החוקים, יפסיקו המושבות את היצוא והיבוא לאנגליה. הצירים קיבלו עשר החלטות בדבר זכות הממשל העצמי, ביניהן זכות המושבות להטיל על עצמן מיסים, באמצעות בית המחוקקים שלהן. הם הצהירו שחוקי האכיפה מנוגדים לחוק ונעדרי תוקף, נתנו אישור לאי ציות עד אשר יבוטלו חוקים אלה וקראו לאזרחים להצטייד בנשק ולהקים מיליציה להגנתם, למקרה שיותקפו.

יחד עם זאת, בריטניה לא תוארה כגורם זר, אלא כאימפריה שנשלטה עכשיו על ידי ביורוקרטים כוחניים ואטומים, שאינם מבינים די הצורך את תפקידם השלטוני ויש להשיבם אל דרך המוטב. הקונגרס רצה להשיב את היחסים לאחור, למה שהיה לפני עשור. המילה "עצמאות" לא הוזכרה. בעיצומו של הקונפליקט ובמשך שנות השבעים הראשונות הגיעו מנהיגים של המושבות ללונדון וניסו להקים שדולה בפרלמנט הבריטי ולדבר על לבם של פוליטיקאים בריטיים כי ישנו את דעתם. מיעוט לא-מבוטל בפרלמנט הבריטי אימץ את הגישה של בני המושבות וקיבל את עמדתם, כך שהמהפכה לא הייתה בבחינת מרידה באויב, אלא מרידה בדרך המעוותת והשרירותית שבה מימשה בריטניה את שלטונה במושבות.[13]

בעקבות "מסיבת התה של בוסטון" (1773), חברי הפרלמנט רצו שהמושבות תשתתפנה בסילוקם של החובות האנגליים ובייחוד בהוצאות חיל המצב הבריטי, שכלל 10,000 איש. לשם כך הוטל ב-1764 מכס לא גבוה על סוכר, יינות, משי, קפה ודברי מותרות אחרים. כמו כן הוטלו מספר חוקים מגבילים: "חוק נמל בוסטון" – סגירת הנמל החל מ-1' ביוני 1774 עד שיוחזר החוב לחברת הודו המזרחית, "חוק השיפוט" שקבע שמשרת ציבור שיואשם בעברה חמורה יועמד לדין בבריטניה והישיבות העירוניות יכלו להתקיים רק באישור המושל, "חוק ממשל מסצ'וסטס" לפיו למושל, לפרלמנט או למלך ניתנה הסמכות למנות ולפטר פקידים מחוזיים ושופטים ו"חוק האכסון" שחייב כל אזרח במסצ'וסטס לאכסן בביתו חיילים בריטיים על פי דרישה של השלטונות, כולל גם בפאבים, אכסניות וכדומה. חוק זה, שפורסם ב-1765, עורר התמרמרות רבה במושבות, בעיקר בניו יורק, שם הוצב עיקר הצבא. עד מהרה מצאו עצמם התושבים נדרשים לשלם את כל הוצאות הצבא. האסיפה המחוקקת של ניו יורק סירבה להקציב את החוקים הנדרשים והדבר עורר זעם באנגליה, כהוכחה למרי וכפיות טובה. טאוסנד הכריז: "אם נאבד את מרותנו על המושבות, העם הזה אבוד". הפרלמנט הגיב ב"חוק ההשעיה של ניו יורק", שקבע כי החוקים שתקבל האסיפה המחוקקת של ניו יורק, יהיו בטלים, עד אשר תאשר האסיפה את התקציב הנדרש.[14] למושבות היה אופי שונה ואינטרסים שונים. מה שחיבר אותן יחד, היו החוקים הבריטיים המגבילים.

את אש המרד נגד בריטניה הצית "חוק הבולים". חוק זה קבע שיש להדביק בולי הכנסה על כל עיתון, גיליון דפוס, רישיון, חוזה שכירות, או מסמך חוקי אחר. זה לא היה חוק חריג. הוא הופעל גם בשאר שטחי בריטניה עשרות שנים קודם לכן. נטען לכאורה שהחוק הוא למען "הגנתן, שמירתן וביטחונן של המושבות", אך הוא קומם מתנגדים רבים, ביניהם ג'ון אדמס, לימים נשיאה השני של ארצות הברית, שהפציע בתקופה זו לראשונה בזירה הפוליטית. לדעת המתנגדים, החוק נגד את רעיונות עידן הנאורות, היות שלא נידון באספות המחוקקות של המושבות. תושבי המושבות חשו שהם די חזקים כדי לשמור על ביטחונן בכוחותיהן שלהן.[15] המהומות שפרצו בעקבות "חוק הבולים" רק חיזקו את הבריטים באמונתם כי המושבות, בהנהגת "אנשים רעים חורשי מזימות" (כפי שנאמר בהחלטת בית הלורדים), "רודפות מדנים".[16]

הטלת המיסים הישירים עברה בשקט בבריטניה, שם היו האזרחים רגילים לגזרות שכאלה, אולם לא כך בקרב בני המושבות שלא היו מיוצגים בפרלמנט ולכן לא שותפים בהחלטה. הם התנגדו והגישו עצומות מחאה. באנגליה לא הבינו את הצעד הזה: הרי לא הטילו על המתיישבים יותר מיסים משהוטלו על תושבי האיים הבריטיים! אבל בני המושבות לא התמרמרו על גובה המס. הם התקוממו כנגד יצירת התקדים, על פיו הפרלמנט הבריטי, שבו אין ולו נציג אחד לבני המושבות, מטיל עליהם מסים. הייתה זו מחאה בשם האתוס הליברלי: האספות במושבות הן היחידות המוסמכות להטיל מסים על בני המושבות, ולא הפרלמנט בבריטניה. האספות מייצגות את המתיישבים, וכל עוד אין למושבות נציג בפרלמנט אין לזה האחרון סמכות להטיל עליהן מסים: No Taxation Without Representation (אין מיסוי ללא ייצוג).[17] ושוב – מחאה שבבריטניה אינה מובנת: אמת, חברי הפרלמנט מייצגים מחוזות בחירה, אך הייצוג הוא רק פורמלי, רק להלכה. למעשה מורכב הבית העליון של הפרלמנט הבריטי מאצולה, ממקורבי החצר ומבעלי יוקרה וקשרים, שהקשר ביניהם לבין מחוזות הבחירה שלהם הוא מקרי בלבד. רבים "מייצגים" מחוזות שכבר חלפו מן העולם, שהרי החלוקה של ימי הביניים היא חלוקה אנאכרוניסטית. הייצוגיות בבריטניה הייתה אפוא להלכה בלבד, ואילו אצל בני המושבות הייתה זו ייצוגיות של ממש, שנעשתה ברוחו המובהקת של האתוס הליברלי.[18]

כך גם בנושא צבא הקבע. בריטניה ראתה חובה לעצמה להביא למושבות חיילים שכירים בריטיים כדי להגן עליהן, ליצור קו גבול ולבנות ביצורים ומחנות צבא שיעמדו כנגד הילידים, הצרפתים או מסיגי גבול למיניהם. בני המושבות לעומת זאת, ראו בכך פגיעה בעצמאותם כאזרחים בריטיים חופשיים. במלחמה התגייסו האמריקנים כצבא מיליציוני ולחמו למען האימפריה הבריטית, אך בתום הקרבות הם שבו והיו לאזרחים. הם סירבו לכלכל צבא קבע בעתות שלום. בניגוד לאירופה, המלאה צבאות שכירים ומקצועיים, מעבר לים התפתח אורח חיים, אשר נוכחות צבא אינה מצטיירת בו כדבר מובן מאליו. אזרחים עצמאיים וחופשיים מתגייסים לנשק בשעת מלחמה, אך אין להם צורך בצבא קבע שיחנה על אדמתם בימים כתיקונם. מתיישבים רבים ראו לפיכך בצבא הבריטי שהוזרם למושבות, נטל כלכלי, גורם זר ומיותר.[19]

חוגים רבים של האוכלוסייה הושפעו על ידי רעיונות ההשכלה החדשות מייסודם של ג'ון לוק, שראל-לואי מונטסקייה וז'אן ז'אק רוסו. הם התנגדו להגבלות הסחר שהטילה עליהם בריטניה ושאפו למידת חופש מרובה יותר ובייחוד סירבו לשלם מיסים שלא הוטלו עליהם באספותיהם. בבוסטון בירת מסצ'וסטס, נערכו הפגנות נגד השלטון האנגלי. בתגובה למיסים שהוטלו קמו תנועות פטריוטיות, שפעלו בנחרצות נגד השלטון הבריטי. קבוצה בולטת הייתה 'בני החירות' (Sons of Liberty), שפעלה בשיטות צבאיות נגד פקידי הממלכה עד כדי כך שבשעת אכיפת המיסים על התושבים, לא נשאר אף פקיד לאסוף את הכספים. סוכני הבולים סולקו וכן הוטל חרם על היבוא מאנגליה.[20]

האנגלים ביקשו מהמתיישבים באמריקה הכרה בזכותו העקרונית של הפרלמנט להטיל מס על המושבות, אך בקשה זו נתפשה במושבות כבלתי מתקבלת על הדעת. מנהיגי ההתנגדות למסים היו מדינאים, פילוסופים ומשפטנים נפלאים. הם ידעו כי לטענותיהם לא היה על מה להסתמך וכי לפרלמנט הייתה זכות לחוקק חוקים בלתי רצויים אלה. מנהיגי המושבות ידעו כי באימפריה הבריטית כל ייצוג היה ייצוג בפועל. כל חבר בפרלמנט הבריטי ייצג את כלל תושבי האימפריה.

מרבית כותבי ההיסטוריה מדגישים שלמתיישבים לא היה ייצוג בפרלמנט הבריטי, אך ארנון גוטפלד מסביר כי האנגלים ניסו להציע לבני המושבות באמריקה ייצוג מתאים ביחס לשיעור גודלם באוכלוסייה, בני המושבות דחו את הרעיון, משום שידעו שיהיו במיעוט, אך לא נמנעו מלחזור על הסיסמא. בעמדת האנגלים בני הזמן, שראו במהפכה האמריקאית מרד של בוגדים במלכות, הייתה מידה רבה של צדק. מאידך גיסא הייתה בה מידה לא קטנה של התעלמות מן הבעיות האמיתיות של המתיישבים באמריקה. נוצרה אי התאמה בין האינטרסים הכלכליים של בני המושבות, לבין אלה של האימפריה הבריטית. המהפכה הונהגה על ידי העילית השמרנית ששלטה במושבות לפני 1776 והיא שהנהיגה את ארצות הברית אחרי 1776.[21]

בדיקתן של התביעות המהפכניות מעלה כי תלונותיהם של ה"מהפכנים" לא שיקפו אלא שאיפה להחזיר את המצב לקדמותו. המתלוננים ביקשו מאנגליה להמשיך ולאפשר להם לחיות את חייהם כבעבר, להניח להם לנהל את ענייניהם הפוליטיים על ידי נציגיהם, להתיר להם להרוויח כסף ולא לשלם את חלקו כמסים לאנגליה. בשלבים הראשונים של הסכסוך ביקשו ה"מהפכנים" במפורש: החזירו את המצב לקדמותו – רסטורציה! כל שרצו היה שאנגליה תחזור לדרך המוטב (כפי שזו נצטיירה בעיניהם), שתשוב למדיניות "ההזנחה המבורכת", המשאירה את עיקר הפעילות הכלכלית במושבות לתושביהן ומאפשרת להם לנהל את ענייני המושבות לרווחתם, באופן אוטונומי. כל כוונת ה"מהפכנים" התבטאה בתביעה שאנגליה תשוב אל מעמדה כארץ אם אוהדת כפי שהייתה מעולם, דהיינו – ארץ אם שכמעט אינה משפיעה על חיי היום-יום במושבות.[22]

המתיישבים טענו שהם נאמנים למלך, אך לא לפרלמנט. התגובה של פרלמנט הייתה שיגור צבא. הפרלמנט הבריטי לא הקשיב לנציג האמריקאי בנג'מין פרנקלין, שטען לפניו כי הצבא שיישלח למושבות לא ימצא שם מרד, אלא יחולל אותו. ואכן כך אירע.

באנגליה היו המלך והפרלמנט משוכנעים (נגד דעתו של מיעוט קטן), שצריך לפתור את בעיית המושבות על ידי שימוש בכוח. ב-19' באפריל 1775 התרחשו ההתנגשויות הצבאיות הראשונות במלחמת העצמאות האמריקנית, בין מיליציות מקומיות ממושבת מסצ'וסטס, לכוחות מהצבא הבריטי.

הגנרל תומס גייג' (Gage), מפקד הצבא והמושל של מסצ'וסטס, שלח גדוד, כ-700 חיילים סדירים של הצבא הבריטי בבוסטון, תחת פיקודו של לוטננט-קולונל פרנסיס סמית, ללכוד ולהשמיד אספקה צבאית של המורדים, המאוחסנת על פי הדיווחים, על ידי המיליציה של מסצ'וסטס בקונקורד (Concord), שממערב לבוסטון.

באמצעות איסוף מודיעין יעיל קיבלו המתיישבים הודעה שבועות לפני כן, שהאספקה שלהם עלולה להיות בסכנה, ולכן רובם עברו למקומות אחרים. הם גם קיבלו פרטים על התוכניות הבריטיות בלילה שלפני הקרב, והצליחו להודיע במהירות למיליציות מהאזור על המשלחת הבריטית.

החיילים הבריטים התקדמו לקונקורד, שם הם התחלקו לפלוגות על מנת לחפש אספקה. בערך ב-11:00 בבוקר נפגשו כ-400 אנשי מיליציה של מסצ'וסטס עם 100 חיילים בריטים משלוש פלוגות בגשר הצפוני של קונקורד, ליד לקסינגטון (Lexington). היריות הראשונות נורו בלקסינגטון בזריחה. האמריקאים היו במיעוט ונהדפו לאחור, בהותירם שמונה הרוגים מוטלים בעשב. לא ברור מי ירה קודם, אבל הפטריוטים הצליחו להפיץ את גרסתם על הקרב, כהתקפה זדונית על כפריים שלווים.

שני הצדדים ספגו אבדות. ראלף וולדו אמרסון (Ralph Waldo Emerson), ב"המנון קונקורד" שלו, תיאר ב-1837 את הירייה הראשונה שירה הפטריוט האמריקני בגשר הצפוני של קונקורד, כ"ירייה שנשמעה ברחבי העולם".[23] בהשלימם חלק ממשימתם פנו הגייסות הבריטים לשוב לבסיסם אך לכל אורך הדרך צלפו בהם אנשי המליציות המקומיים. כשהגיע לבסוף הטור התשוש לבוסטון, היו אבדותיו 247 הרוגים, נעדרים ופצועים.[24] אירוע כזה היה בלתי נתפש עשר שנים קודם לכן. הרי מדובר באנשים מאותה תרבות ומוצא, שדיברו באותה שפה ו-13 שנה קודם לכן היו אחים לנשק.

הקרבות מסמנים את פרוץ העימות המזוין בין בריטניה לבין שלוש-עשרה המושבות שלה בצפון אמריקה הבריטית. אך למרות הקרבות הקשים, בקרב הקהילה האמריקנית לא שררה הדעה, שעצמאות מוחלטת מבריטניה היא אפשרית.[25]

כאשר נפגש הקונגרס הקונטיננטלי השני במאי 1775, הגם שהיה יותר רדיקלי, עדיין קיוו מרבית בני המושבות להשיג את יעדיהם במסגרת בריטניה, כי עד אז נהנו מהגנה של האימפריה החזקה בעולם וממעמד מועדף בסחר האימפריה. אך לא היה בכך די. למושבות של בריטניה באמריקה הצפונית, באמצע המאה ה-18', לא התאימה עוד השליטה הקולוניאלית שנכפתה עליהן. בתחילת 1776 גברו הלחצים להשיג עצמאות למושבות. אחד הגורמים הדוחפים היה פרסום חיבורו של תומס פיין (Paine), "השכל הישר" (Common Sense), אשר הופיע בינואר. החיבור שהיה לרב מכר, תקף את המונרכיה ותבע הפרדה מידית מאנגליה. המתיישבים הקימו צבא תחת פיקודו של ג'וֹרג' ווֹשינגטוֹן. ב-7' ביוני 1776 הציג פטריק הנרי לי (Lee) מווירג'יניה הצעת החלטה לבטל את הקשר בין המושבות לאנגליה. עד אז, במשך יותר משנה, הייתה זו למעשה מלחמת אזרחים בריטית, או מרד במלכות. ב-2' ביולי 1776 קיבל הקונגרס הקונטיננטלי פה אחד, הצעה להכריז על עצמאות למושבות. ב-4' ביולי אומצה הצהרת העצמאות שהייתה הכרזה חד-צדדית, לא מבוססת, כקריאת תגר של כמיליון מתיישבים על האימפריה החזקה בעולם, האימפריה בה לא שוקעת השמש לעולם.

הצהרת העצמאות נשענת על רעיונות ההשכלה, התבונה והקדמה. ארצות הברית דוגלת בשוויון ובחירות לכל. הממשלות הפרובינציאליות שואבות את סמכותן לשלוט מהסכמת העם, ואם הם אינן שומרות על הזכויות הטבעיות של האדם, ישנה רשות להחליפן. רעיונות אלה משקפים את הפילוסופיה של עידן הנאורות שהתפתחה באותה עת. עקרונות ההצהרה מושפעים מהגותם של ג'ון לוק ופילוסופים אחרים על הזכויות הטבעיות, וההצהרה מציינת ביניהם את הזכות לחיים, לחופש ולרדיפת האושר. ההצהרה מנסה להסביר מדוע זכותם של הבריטים היושבים באמריקה להתקיים כעם נפרד ולהקים מדינה עצמאית נפרדת מהאימפריה הבריטית. ולעומת זאת, ההצהרה אינה מקנה זכויות לפרט, דבר שתוקן 15 שנה לאחר מכן, במגילת זכויות האדם.

ארה"ב אימצה את הלאומיות האזרחית/הפוליטית, הנשענת על ערכי תנועת ההשכלה. הצהרת העצמאות האמריקנית נוסחה על בסיס של השוויון, חירות, אינדיווידואליזם, דמוקרטיה. עקרונות אלה התאימו לאופיו של העם האמריקני. הם אפשרו ליצור מכנה משותף לעם שהורכב מקבוצות מהגרים, וחסרו לו מאפיינים מסורתיים לגיבושו כלאום.

לבריטים היו יתרונות רבים במלחמה כנגד ההתקוממות האמריקאית, בראש ובראשונה צבא גדול ומאומן היטב, צי הגדול והחזק בתבל וגב של אימפריה עולמית עצומה. מנגד נהנו האמריקאים מאידיאולוגיה נחושה של חירות, מנהיגות איכותית מצד אנשים כמו ג'ורג' וושינגטון וסיוע של מדינות אירופאיות כמו צרפת. טעויות טקטיות של המפקדים הבריטים שיחקו אף הן לידי המורדים האמריקאים. מלחמת העצמאות האמריקאית ידעה שינויים, עליות ומורדות, אך בסופו של דבר ידם של המקומיים הייתה על העליונה והבריטים הובסו סופית בקרב יורקטאון (Yorktown) ב-1781.[26] הבריטים הגיעו להסכמות עם האמריקנים ב-1782, ולבסוף הכירו בעצמאות המדינה הצעירה בחוזה פריז ב-1783.

ארצות הברית הייתה המדינה הראשונה שיישמה הלכה למעשה את רעיונות הלאומיות המודרנית, ניהלה מאבק לאומי וזכתה בעצמאות. המדינה הראשונה שיישמה הלכה למעשה את רעיונות ההשכלה והליברליזם, ויצרה משטר דמוקרטי מודרני, המבוסס על ריבונות העם.

ההיסטוריון אייל נווה כופר בכך שמדובר כאן ב"מהפכה". אלה שהנהיגו את המרד באנגליה היו האליטות של החברה האמריקנית בעולם החדש. מצביא המהפכה, ג'ורג' וושינגטון, היה בעל עבדים, שכיהן כקצין בריטי גבוה. בנג'מין פרנקלין היה סוחר עשיר, סופר, מדען, איש אשכולות, שנהנה מקשרים רבים עם האריסטוקרטיה ועם הבורגנות הגבוהה הבריטית. תומס ג'פרסון, הבולט שבמנהיגי המהפכה, היה גם הוא בעל עבדים ואינטלקטואל, שראה עצמו אזרח בריטי לכל דבר. ג'ון אדמס, ג'ון דיקינסון, ג'ון הנקוק, ג'יימס מדיסון ואחרים היו בעלי אמצעים, שמבחינה מקצועית הגיעו להישגים גדולים מאוד. רובם נולדו למשפחות עשירות ומבוססות והיו פטורים מדאגות קיום ופרנסה. רק מעטים ממנהיגי המהפכה הבולטים השתייכו לשכבה של האיכרים או בעלי המלאכה, ואלה האחרונים, יש לזכור, מנו קרוב ל-90% מהחברה האמריקנית.

לדעתו לא היה כאן תהליך של דה-קולוניזציה מודרנית בנוסח המאה ה-20', שבו משתחרר עם בעל תודעה לאומית מעולו של כובש זר. רוב רובם של בני המושבות ראו עצמם אנגלים, וככאלה הם באו בתלונות אל הממשל בלונדון – הפרלמנט הבריטי ואחריו הממשלה הבריטית והמלך – כי הוא פוגע בזכויות האזרח שלהם ואינו מממש את מחויבותו לשמור עליהן. עד לעצם הניתוק מאנגליה והמלחמה עמה, לא ראו רוב ה"מהפכנים" את עצמם כגורם אתני או לאומי נפרד ממנה.[27]

סקירת התהליך, מתחילת הסכסוך עם אנגליה בשנת 1763 ועד להצהרת העצמאות בשנת 1776, מלמדת שלמרות ההסתייגויות אפשר להגדיר את השתלשלות האירועים כמהפכה. אכן, היא לא התרחשה לפי דגם-על אירופי, אלא לפי דגם ליברלי המאפיין את המאה ה-18'. הייתה זו מהפכה פוליטית ואידיאולוגית, שנועדה לממש הלכה למעשה את האתוס הליברלי, אשר אנגליה, לדעת המהפכנים, פגעה בו בהתנהגותה. אילו היה אתוס זה ממשיך להתפתח באופן טבעי, כפי ששאפו האמריקנים שדגלו בו, המהפכה לא הייתה פורצת. אבל משהשתכנעו עוד ועוד מתיישבים בצפון אמריקה, שאנגליה מעלה בתפקידה והיא אינה מגינה עוד על הזכויות הטבעיות של בני המושבות כאזרחים בריטיים, או אז החלה ההתנגדות. אם אנגליה אינה מממשת את התפקיד השלטוני שלה, הרי חובה היא להחליף את השלטון האנגלי בשלטון אחר, שיגן כראוי על הזכויות הטבעיות של הפרט. הייתה כאן אפוא תביעה ללגיטימציה חדשה, אבל לא מהפכנית כי אם ליברלית: ההגנה על הזכויות הטבעיות של האדם לחיים, לחירות ולקניין היא הנותנת הכשר לשלטון. שלטון המפקיע את הזכויות האלו – יש להחליף אותו, ולכן יש להציב במקום השלטון האנגלי שלטון הבנוי על נציגות עצמית, אשר תגן על זכויות הנשלטים. גישה שכזו נוסחה על ידי הוגי דעות של תנועת ההשכלה האירופית, אך מעשית לא היה לה אז אח ורע בעולם כולו. יישומה המעשי דווקא מחוץ לגבולות אירופה הוא על כן בגדר מהפכה.[28]

מלחמת העצמאות של ארצות הברית נתנה השראה למהפכה הצרפתית, שגם היא בתורה הביאה לשינויים תרבותיים משמעותיים בעולם. המהפכה האמריקנית הציגה בפני דעת הקהל המוקסמת בצרפת, דוגמה מוחשית לסילוק שלטון שלא היה מקובל על העם.

להמשך קריאה: מלחמת העצמאות של ארצות הברית (בהכנה).

הערות

[1] בהגדרה "ארצות הברית" של לפני העצמאות מדובר ברבע משטחה כיום, רק 13 מושבות, לפני רכישת לואיזיאנה מצרפת, ארה"ב הספרדית ממקסיקו ואלסקה מרוסיה.

[2] מרקאנטליזם – ריאליזם פוליטי כלכלי. ביטוי של הגישה הריאליסטית במישור הכלכלי. הכלכלה, השוק במדינה, כפוף בראש ובראשונה לצורכי המדינה. אינטרסי המדינה הם שצריכים להכתיב את המהלכים הכלכלים. המטרה המרכזית היא עוצמתה של המדינה. המדד ההיסטורי לכך היה צבירה של מטילי זהב וכסף. הנחת יסוד במרקאנטליזם, בדומה לריאליזם, מניח רווחים יחסיים, כלומר אם המדינה שלי מרוויחה האחרות יפסידו. משחק סכום אפס ברובד הכלכלי. במרקאנטליזם חותרים להשיג כמה שיותר למדינה שלנו ואנו יודעים שהדבר יבוא על חשבון המדינות האחרות. האמצעי המרכזי – יצירת מאזן מסחרי חיובי- באמצעות הסתמכות כלכלית עצמית באמצעות ייצור צרכיה של המדינה בעצמה. כלכלה ריכוזית שתנוהל על ידי הממשלה שתפעיל מדיניות פרוטקציוניסטית שתיתן עדיפות לחברות המקומיות. על ידי מיסוי נכסים ומכסות על יבוא. הטלת מכס גבוה על מוצרים ושירותים מיובאים, להטיל מכסות כמותיות. כל אמצעי שיכול לסייע למדינה להגן על השוק המקומי ולמנוע ככל הניתן ייבוא. ולהגדיל ככל הניתן את הייצוא. (https://textologia.net/?p=16073)

[3] ממושבות למלחמת אזרחים, עמ' 24-25.

[4] הווארד זין, היסטוריה עממית של ארצות הברית, מ 1492 ועד ימינו, תל אביב, 2007, עמ' 75-76.

[5] ממושבות למלחמת אזרחים, עמ' 30

[6] הרי האפלצ'ים (Appalachian Mountains) הם קבוצת רכסי הרים במזרח צפון אמריקה, המתמשכים מפרובינציית ניופאונדלנד ולברדור בקנדה, אל מדינת אלבמה בארצות הברית. רום ההרים הממוצע הוא כ-900 מטר. ההר הגבוה ביותר באפלצ'ים הוא הר מיטשל ברכס בלו רידג' בקרוליינה הצפונית, שגובהו 2,037 מטר מעל פני הים. זוהי הנקודה הגבוהה ביותר בארצות הברית ממזרח לנהר המיסיסיפי. כריית פחם היא תעשייה מרכזית באזור זה.

[7] היסטוריה עממית של ארצות הברית: מ-1492 ועד ימינו / הווארד זין; מאנגלית: מתן קמינר; תל אביב: בבל, תשס"ז 2007.

[8] קרואים גם "חוקי הכפייה" או "החוקים הבלתי נסבלים". באנגלית בריטית: "Coercive Acts", באנגלית אמריקנית: "Intolerable Acts"

[9] אייל נווה, שם.

[10] אייל נווה, שם.

[11] ההיסטוריה של ארצות הברית, ע '71-72.

[12] מצעד האיוולת, עמ' 212.

[13] אייל נווה, שם.

[14] מצעד האיוולת עמ' 182.

[15] האנציקלופדיה העברית, עמ' 162.

[16] ברברה טוכמן, מצעד האיוולת, עמ' 181.

[17] הביטוי המקורי, המיוחס לג'יימס אוטיס, היה "מיסוי ללא ייצוג הוא טיראניה (Taxation without representation is tyranny).

[18] אייל נווה, שם.

[19] אייל נווה, שם.

[20] "ארצות הברית", האנציקלופדיה העברית, כרך ז', עמ' 157-159.

[21] ממושבות למלחמת אזרחים, עמ' 29-31.

[22] אייל נווה, האתוס הליברלי בחברה האמריקנית, ספרייתה אוניברסיטה המודרת. ראו גם: https://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=9779.

[23] https://www.poetryfoundation.org/poems/45870/concord-hymn

[24] ההיסטוריה של ארצות הברית, עמ' 83-85.

[25] ברברה טוכמן, מטח ההצדעה הראשון: כך פרצה המהפכה האמריקנית, כנרת זב"מ, 2007.

[26] דייוויד מקאלו, 1776 – המלחמה ששינתה את ההיסטוריה של העולם המערבי, הוצאת אריה ניר, 2006.

[27] אייל נווה, האתוס הליברלי בחברה האמריקנית, ספרייתה אוניברסיטה המודרת. ראו גם: https://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=9779

[28] אייל נווה, שם.