גילי חסקין
מלחמת קוריאה התרחשה בשנים 1953-1950 בין שני חלקיה של קוריאה: קוריאה הצפונית, וצבא סין ובמידה פחותה גם ברית המועצות, וקוריאה הדרומית, שנתמכה בידי האומות המאוחדות, בהנהגת ארצות הברית.
היה זה העימות המזוין הראשון בין המעצמות, במסגרת "המלחמה הקרה". מחירה היה נורא: חייהם של כ-2,500,000 בני אדם, מרביתם אזרחים. הפסקת האש בתום המלחמה הותירה את החלוקה בין הצפון הקומוניסטי לבין הדרום הדמוקרטי, והגבול ביניהן נקבע באזור קו הרוחב ˚38. טיול לקוריאה, מטבע הדברים, מרבה לעסוק במלחמת קוריאה ובהשלכותיה.
כתב: גילי חסקין. 10-06-2018
תודה לגדעון ביגר על הערותיו.
ראו גם באתר זה: מבט אל דרום קוריאה.
טבלה היסטורית ופוליטית של דרום קוריאה- מעודכן 18-10-24
דרום קוריאה – המלצות לטיולים ולקריאה
רקע
לאחר מלחמת רוסיה-יפן ב-1905, הפכה קוריאה לאזור השפעה של יפן, וב-22 באוגוסט 1910 המדינה סופחה בידי יפן ונשלטה בידי מושל. השלטון היפני נמשך עד 1945, כשיפן נכנעה בסוף מלחמת העולם השנייה.
לגבי רוב היפנים, היתה התרחבות הטריטוריאלית, מרכיב חיוני בכניסת ארצם לעולם המודרני. לגבי דידם, חשיבותה של אימפריה, לא נפלה מזו של מפעלי פלדה או אניות. במקרה של יפן היו אילוצים נוספים: דלות המדינה, החיסרון הכמעט מוחלט במשאבי טבע וגידול האוכלוסייה המהיר לכן כבר במלחמת סין- יפן הראשונה, בשנים 1894-95 הלמה יפן בסין וכבשה ממנה את קוריאה ואת טאיוון, ב-1905 יצאה למלחמה נגד רוסיה וב-1914 נכנסה למלחמת העולם הראשונה, כדי להשתלט על הנמלים ועל הנכסים של גרמניה בסין[1]. בספרו "דברים אל אנשים צעירים", הסביר האשימוטו קינגורו (Kingoro Hashimoto), כי ליפן נותרו שלוש דרכים להשתחרר מלחץ האוכלוסייה העודפת: הגירה, חדירה לשווקי העולם והתפשטות טריטוריאלית. מכיוון שכבר ב-1894 הוטלו הגבלות על כניסת יפנים לארצות הברית וב-1924, השערים ננעלו הרמטית. כך גם באוסטרליה ומכיוון שהשער לחדירה לשווקי העולם ננעל בפניהם בצורה של מכסי מגן וביטול הסכמי סחר, לא נותרה לה אלא האפשרות השלישית[2].
כוונתה המקורית של יפן בתפיסת קוריאה היתה למנוע את נפילתה בידי מעצמות המערב ולהציג את עצמה כמנהיגה מסחרית, מדינית וצבאית, של "חבר עמים מזרח אסייתי". כך תהיה יפן למעצמה אנטי קולוניאלית הראשונה, תפקיד שתאמץ לעצמה ברית המועצות, אחרי 1945 ובמהלך הדברים, תקים סביבה משפחה של בעלות ברית וגרורות, כפי שתעשה לימים ברית המועצות.
במלחמת העולם השנייה, דגלה ארצות הברית בזכות הגדרה עצמית לקוריאה ובוועידת קהיר (דצמבר 1943), הסכימו פרנקלין רוזוולט, וינסטון צ'רצ'יל וצ'יאנג קאי צ'ק, כי "בבוא השעה, תהיה קוריאה חופשית ועצמאית". אולם המאורעות התפתחו אחרת. במבצע "סערת אוגוסט"[3], שהחל ב-12 לאוגוסט 1945, תקפה ברית המועצות, שטחים בשליטת יפן, בצפון-מזרח סין ובצפון האוקיינוס השקט. המתקפה הסובייטית נפתחה יומיים לאחר הטלת פצצת האטום האמריקאית על הירושימה.
ראו באתר זה: הטלת הפצצות האטומיות על יפן.
תוך 11 יום הביסו שלוש החזיתות הסובייטיות, שהשתתפו במתקפה את צבא קוואנטונג היפני שבצפון סין, והשתלטו על שטח עצום הכולל את מנצ'וריה, קוריאה הצפונית, דרום האי סחלין והאיים הקוריליים, בסדרת מבצעים מהירים שבהם השתתפו כוחות יבשה, ים ואוויר. במהלך המבצע הנחיל הצבא האדום לצבא היפני את התבוסה הכבדה ביותר שנחלו היפנים בקרב יבשה במהלך המלחמה[4]. הכוחות הרוסיים המשיכו בהתקדמותם גם לאחר כניעת יפן ב-14 באוגוסט. רק אחרי שלושה שבועות נחתו כוחות ארצות הברית בדרום קוריאה.
כחלק מההסכמים בין בנות הברית, שוחרר חצי האי הקוריאני ומנדט של האומות המאוחדות בקוריאה, חילק אותה בין ארצות הברית באזור שמדרום לקו הרוחב ˚38 וברית המועצות, באזור מצפון לקו הרוחב ˚38 ועד לגבול סין. החלוקה נועדה להיות זמנית, והכוונה היתה לאחד את חצי האי למדינה עצמאית מאוחדת, במועד שלא נקבע מראש. כך למעשה, חולקה קוריאה, לשתי מדינות.
בצפון ניגשו הסובייטים במרץ רב להקמת מדינה קומוניסטית גרורה, בעזרת פקידים קוריאנים שהוכשרו בברית המועצות, החל משנות ה-30. הם הקימות מפלגות שכונו "דמוקרטיות", שארגנו פועלים, איכרים, נוער ונשים, כדי לחסל כל גילוי של התנגדות לקומוניזם. בנובמבר 1946, נערכו בצפון בחירות ובפברואר 1947 הקימו הסובייטים הקימו את "הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה" בצפון ומינו את קים איל סונג (Kim Il-sung) לראש ממשלתה. הוא כיהן בתפקיד נשיא, מזכיר כללי של המפלגה הקומוניסטית ומפקד עליון של הצבא (עד מותו ב-8 ביולי 1994). בפיקוח יועצים סובייטים הוחרם רכוש פרטי, הולאמו כל אמצעי הייצור והונהגה רפורמה אגררית נרחבת. במהירה הפכה קוריאה הצפונית לגרורה של ברית המועצות.
בקוריאה הדרומית קיוו האמריקאים להנהיג ממשל עצמי, אך הדבר נתקל בקשיים רבים. ארצות הברית לא הכירה בממשלה הזמנית אליה העבירו היפנים הנסוגים את השלטון ולא ברפובליקה העממית", שהקימו ב-6 בספטמבר 1945. קוריאה לא ספגה נזקים כבדים במלחמה, אולם כלכלתה היתה קשורה לכלכלת יפן וכשזו התמוטטה, הדבר הוליד קשיים בקוריאה. בנוסף לכך, רוב התעשייה ומקורות האנרגיה היו בצפון המדינה והדרום היה חקלאי ברובו. כמו כן, נהרו לדרום כ-2.45 מיליון של פליטים מהצפון והכבידו על הכלכלה.
סינגמן ריי (Syngman Rhee), מדינאי קוריאני שכיהן כנשיא הראשון של הממשלה הזמנית של קוריאה ובמהלך המלחמה פעל בוושינגטון, חזר לקוריאה באוקטובר 1945. הוא ביסס את שלטונו בדרום, רדף את חברי "הממשלה הזמנית" הקים מפלגה חדשה ("המפלגה הליברלית") ומנהיגותו היתה אוטוריטרית מאד. הוא תבע עצמאות מידית ואיחוד. למרות החלטת האו"ם על בחירות בכול אחת מהקוריאות, מנעה ברית המועצות את כניסת ועדת האו"ם לצפון קוריאה והבחירות התקיימו ב-10 במאי 1948, בדרום בלבד. המשטרה שהייתה נאמנה לו וכוחות אחרים התערבו במהלך הבחירות דרום קוריאה הוכרזה כרפובליקה. סינגמן ריי, נבחר לנשיאה, והיה כמעט צ'אנג קאי צ'ק קוריאני. בעקבות רצון הממשל האמריקאי, לצמצם את מחויבותו באזורים אותם לא הגדיר בראש סדר עדיפויותיו (מחוץ למערב אירופה), והקטנה בתקציבי צבא ארצות הברית על ידי הקונגרס האמריקאי, הוסגו הכוחות האמריקנים ביוני 1949 מקוריאה הדרומית.
בעוד שסין, שהייתה בעיצומה של מלחמת אזרחים, וברית המועצות, חיזקו את קוריאה הצפונית בנשק, תחמושת וכסף, הותירה ארצות הברית את קוריאה הדרומית, והנהגתה הפוליטית המפולגת, להתמודד עם קשייה הכלכליים לבדה. הממשל האמריקני הגדיר כי קו ההגנה שלו נגד הקומוניזם יימשך מהפיליפינים בדרום, לעבר איי ריוקיו ובמרכזם אוקינווה, משם ליפן, והלאה לעבר האיים הקוריליים ואלסקה. בכך הוצאו קוריאה הדרומית וטאיוואן מקו ההגנה של ארצות הברית, ונולדה הסברה כי מדינות אלו הופקרו לידי הקומוניזם. דבר זה קיבל ביטוי ב-12 בינואר 1950, כשמזכיר המדינה האמריקני, דין אצ'יסון (Dean Gooderham Acheson), נשא נאום, בו הוא הגדיר את קו ההגנה האמריקני במזרח הרחוק, ונקב בשמן של המדינות אותן רואה הממשל האמריקני, כחלק מאותו קו הגנה, ולא כלל את קוריאה כאחת ממדינות אלו[5].
קים איל סונג, מנהיגה של צפון קוריאה, כונה בארצו, באופן רשמי "המנהיג הגדול". חוקת המדינה קבעה כי הוא "נשיאה הנצחי". עיתונו הגדיר אותו כ"מנהיג אהוב ונערץ, הוגה דעות ותיאורטיקן דגול". לזכותו נזקף "הרעיון המהפכני המוביל של זמננו"; "איש המעשה המהפכני הגדול, שחולל אין ספור נסים אגדיים". הוא שאף לאחד את קוריאה כולה תחת הנהגתו, ודחף למלחמה. הוא היה משוכנע, כי בשל כוחה הצבאי הגדול והמיומן של קוריאה הצפונית ניתן יהיה לכבוש את קוריאה הדרומית תוך ימים ספורים. על אף שמנהיגי ארצות הברית היו סבורים אז כי יוסיפ סטלין עמד מאחורי המתקפה, חומרים ארכיוניים שנחשפו מאז מלמדים כי קים יזם אותה ואילו ברית המועצות וסין העממית אישרו אותה לאחר היסוסים.
סטלין אפילו מנע לאורך זמן מקים איל סונג לפתוח במתקפה, והדגיש בפניו כי אם הפלישה לדרום תסתבך, יהיה עליו לפנות לסיוע מסין, שכן הוא לא יקבל עזרה מברית המועצות. אבל באפריל 1950 העניק סטלין אישור מותנה לקים איל סונג לפלוש לקוריאה הדרומית. תמיכת סטלין הייתה מותנית בתמיכתו של מנהיג סין מאו דזה דונג. קים איל סונג ביקר בבייג'ינג באמצע מאי והצליח להשיג את תמיכת הסינים בפלישה לקוריאה הדרומית.
מהלך המלחמה
ב-25 ביוני 1950, בשעה 4:00 לפנות בוקר, פתחו כוחות קוריאה הצפונית באש מרוכזת מכ-1,000 תותחים, והמשיכו במתקפה נרחבת על קוריאה הדרומית. תוך זמן קצר היה ברור כי היתרון של קוריאה הצפונית בנשק וציוד יביא להשמדת צבא קוריאה הדרומית, שהחל לנוס על נפשו במהירות. עיר הבירה של קוריאה הדרומית, סיאול, נכבשה שלושה ימים מפרוץ המלחמה, והכוחות הצפון קוריאניים החלו שועטים לדרום חצי האי.
סביר להניח שסטלין לא תכנן כך את המלחמה. הוא נתן כנראה לקים איל אישור לחצות את קו רוחב 38̊ באופן מוגבל. אבל מה שסטלין הועיד להיות בדיקת כוננות ערמומית, הפך קים להתקפה כללית של צבאו, בהצלחה שזרעה בהלה בקרב האמריקאים.
מועצת הביטחון של האו"ם מתחה ביקורת על תוקפנות קוריאה הצפונית, וקראה לברית המועצות לעזור להדוף את המתקפה[6]. קוריאה הצפונית, שעדיין לא הוכרה כמדינה, הוכרזה על ידי מועצת הביטחון כתוקפנית. נשיא ארצות הברית, הארי טרומן (Harry S. Truman) הגיב בהחלטיות. לימים סיפר: "זכרתי כיצד בכול פעם, שבה נמנעו הדמוקרטיות מלפעול, עודד הדבר את התוקפים והביא להתקדמותם… לולא קראתי תיגר על כך, פירוש הדבר היה מלחמת עולם שלישית". הוא החליט לשלוח כוחות צבא להגנת הדרום, מבלי לבקש לשם כך את אישור הקונגרס, בהציגו את ההתערבות כ"פעולת שיטור". למרות שהיתה זו החלטה אמריקאית, טרומן השכיל לשוות לכך אופי של פעולה, מטעם האו"ם. למעשה, טרומן לא היה זקוק לאו"ם. הסכם פוסטדאם[7] העניק לאמריקה די סמכות לפעול לבדה. אבל טרומן רצה ב"סמכותו המוסרית של או"ם. אולי משום שהכניס את אמריקה למלחמה, מבלי לבקש קודם את אישור הקונגרס. הוקם כוח צבאי בינלאומי בראשות ארצות הברית, על מנת לשמור על עצמאות קוריאה הדרומית. שש עשרה מדינות שלחו כוחות צבא לכוח האו"ם, אך בעיקרו היה זה כוח אמריקאי, שמפקדו היה דאגלס מקארתור (MacArthur), שקודם לכן, הוביל לשורה של ניצחונות צבאיים כנגד האימפריה היפנית במלחמת העולם השנייה ושימש כמושלה הצבאי של יפן בתקופת הכיבוש האמריקאי לאחר מלחמת העולם השנייה.
בשלב הראשון ניצלו הצפוניים את יתרון ההפתעה ואת עליונותם הצבאית על הדרום. הם כבשו במהירות את סאול והכוחות הדרומיים והאמריקאים שבאו לעזרתם, נסוגו עד לנמל פוסאן (Pusan) שבדרום- מזרח. בשלב זה היו כוחות אמריקנים מעטים באזור, שכן יפן הייתה מדינה שקטה, משגשגת ושוחרת שלום. אמנם היו לגנרל מקארתור ארבע אוגדות, אולם הן היו מוקטנות וכושרן הקרבי וציודן היו מועטים. הוא שלח שתי אוגדות, ה-24 וה-25, על מנת לסייע לצבא קוריאה הדרומית שהתמוטט למעשה. תוך זמן קצר התברר, כי לא יהיה בכוחן של שתי האוגדות האמריקניות המדוללות למנוע את התבוסה. משהיה ברור כי רק כוחות גדולים יוכלו לעצור את הצפון קוריאניים, בעקבות החלטה 82 של מועצת הביטחון של האו"ם, החלו מדינות האו"ם ובעיקר ארצות הברית לשלוח כוחות צבא לקוריאה. כוחות אלה רוכזו במתחם פוסאן Pusan)) בדרום מזרח קוריאה הדרומית, מתחם שהיה מבוצר כיאות באותה עת, וכן היה בו נמל שהיה מסוגל לקלוט את האנשים והציוד הרבים. למרות הגידול בעוצמת הכוח, לא היה די בו על מנת לפרוץ החוצה ממתחם פוסאן ולהדוף את הצפון קוריאנים אחורה, אל מעבר לקו הרוחב ה-˚38.
הקרב על אינצ'ון
בשלב זה הגה גנרל דאגלס מקארתור, רעיון נועז, שעיקרו נחיתה אמפיבית באינצ'ון (Incheon), נמלה של סיאול תחילה דחו ראשי המטות את התוכנית, שכן נראה כי אינצ'ון הייתה אתר גרוע לנחיתה אמפיבית – מקום צפוף, החסום באי טבעי קטן במרכז המעגן, קל למיקוש וקל לחסימה, אשר אש תותחי אויב המטווחת היטב תוכל להשמיד בנקל כל כלי שיט המתקרב אליו; ואם לא די בכך, היה זה אחד המקומות בעלי נתוני הגאות והשפל הגבוהים בעולם. למעשה, בכל הנותר משנת 1950, היו רק שלושה תאריכים בהם הגאות תהיה מספקת על מנת להכניס אניות לנמל זה[8].
מקארתור רצה לבצע את המתקפה ב-15 בספטמבר 1950, התאריך הראשון מבין השלושה, אולם הגאות הראשונה בתאריך זה הייתה לפני זריחת החמה, ואילו השנייה באותו היום הייתה לאחר שקיעת השמש. פירוש הדבר היה, כי הכוחות יאלצו לנחות בשני שלבים, כאשר הכוח הראשון ייאלץ להסתדר בעצמו מספר שעות רב ללא כל יכולת סיוע או חילוץ.
משלחות רבות נשלחו ליפן על מנת לשכנע את מקארתור לזנוח רעיון זה, וכי במקרה הצורך ניתן יהיה להעתיקו למעגן אחר, דרומית לאינצ'ון ובמרחק 160 ק"מ מפוסאן. אולם מקארתור טען כי מבצע כזה לא יהיה שווה דבר, שכן לא יאגף את הכוחות הצפון קוריאניים הצרים על פוסאן, ולמעשה יהווה רק סיכון ללא כל רווח. לעומת זאת, הוא טען כי אינצ'ון אינה מבוצרת, הצפון קוריאנים לא מצפים למתקפה שם, וכי פעולה כזאת נעשתה על ידי היפנים הן בשנת 1895 והן בשנת 1904 בדיוק באותו המקום.
לבסוף הצליח מקארתור לשכנע את המתנגדים לתוכנית בפנטגון, וב-15 בספטמבר פלש הקורפוס העשירי לאינצ'ון, בהצלחה מזהירה. הכוחות נחתו בשלושה חופים: ה"אדום", בו לחמו כוחות הנחתים של קוריאה הדרומית. ה"ירוק", בו לחמו כוחות מרגימנט הנחתים החמישי של חיל הנחתים האמריקני, וה"כחול", בו לחם רגימנט הנחתים הראשון בפיקודו של קולונל לואיס "צ'סטי" פולר[9]. היתה זו מתקפת נגד מתוכננת היטב, שדחקה את הצפון קוריאנים לנסיגה מלאה צפונה. הנחיתה הצליחה מעל למשוער. לאחר הקרב גנרל מקארתור נשמע זחוח משהו, כשהודה לכוחות הלוחמים, ואמר כי: "חיל הים והנחתים מעולם לא הבריקו יותר מאשר הבוקר"[10]. תוך זמן קצר, נותק הצבא הצפון קוריאני ממקורות אספקתו, ונלכד בין שתי הזרועות של כוח האו"ם, האחת מאינצ'ון והשנייה מפוסאן. תוך ימים ספורים (ב-26 בספטמבר) נפלה גם סיאול בידי כוחות האו"ם וצבא קוריאה הדרומית.
הכוונה הראשונית של כוחות האו"ם, ובראשם ארצות הברית, היתה רק להחזיר את המצב הקודם ולהדוף את הצפון קוריאנים אל עבר מדינתם. מלכתחילה טען טרומן כי ההתערבות בקוריאה תהיה מוגבלת. לא היתה לו כוונה להסתבך במלחמה באסיה, או בעימות ישיר עם רוסיה או סין. אולם, לאחר מתקפת אינצ'ון המוצלחת , כשסינגמן רי נושף בעורפם ודורש לאחד את כל קוריאה תחת שלטונו , הם נתנו אישור למעבר כוחות דרום קוריאניים צפונה מקו הרוחב 38. גנרל מקארתור, נישא על גל הצלחתו, הכריז כי יש לחצות קו זה ,על מנת לחסל כליל את צבא קוריאה הצפונית, שאם לא כן, יתחזק האחרון שוב בתוך מספר שנים ויחזור על התקפותיו.
הרעיון להיכנס לשטחה של צפון קוריאה החל לצבור פופולריות גם בוושינגטון. ממשלו של הנשיא הארי טרומן הדמוקרטי ספג ביקורת רבה מצד יריביו הרפובליקנים ,על "איבוד" סין לידי הקומוניסטים של מאו טסה דונג. גירוש כוחותיו של צ'יאנג קאי שק לטאיוואן בשנת 1949, הכה את הציבור האמריקני בתדהמה, שנוצלה על ידי המפלגה הרפובליקנית, שכמה ממנהיגיה האשימו את ממשל טרומן ביד חלשה מול ההתפשטות העולמית של הקומוניזם. הסנאטור ג'וזף מקארתי ואחרים אף טענו כי בממשל היו חפרפרות קומוניסטיות שהובילו לנקיטת מדיניות פרו-קומוניסטית של הממשל. טרומן, שחש מותקף, סבר כי ניצחון בקוריאה, יחזק את התמיכה בו ובמפלגתו ולתקופה קצרה השתכנע לכבוש את צפון קוריאה. כך סבר גם אצ'יסון וכן גם האו"ם. .בר בתחילת אוקטובר, חדרו כוחות האו"ם, לתוך שטחה של צפון קוריאה.
כה מודאג היה טרומן מהאפשרות של התערבות סינית, ששבועיים אחר כך טס לאי וייק (Wake) שבמיקרונזיה, להיוועד עם מקארתור. הגנרל הרגיע אותו שהסינים לא יתערבו ואם יעשו כן, יהיה טבח גדול. על סמך עצה זו, אישר טרומן התקדמות עד למרחק של קילומטרים אחדים מהגבול הסיני, אשר היה ממוקם על נהר יאלו (Yalu). הם סיכמו על כניסת כוחות האו"ם לצפון קוריאה, למרות שהסיכום נעשה כאמור, בדיעבד. החל מתחילת חודש נובמבר 1950, נכנסו כוחות האו"ם עמוק לשטחה של קוריאה הצפונית. ב-20 לאוקטובר כבש מק-ארתור את פיונגיאנג (Pyongyang), בירת הצפון וכוחותיו המשיכו להתקדם צפונה, לעבר הגבול הסיני.
בשלב זה, החלו חברי הממשלה האמריקנית להכריז בפומבי כי הכוחות יעצרו לפני הגיעם לסין גופה, כדי להרגיע את סין. אולם עקב הודעותיו המתלהמות של סינגמן רי, כי אין לעצור בקוריאה הצפונית אלא יש לפלוש גם לסין, הסינים לא התרצו, בייחוד לשמע התבטאויות של רפובליקנים אמריקנים, שקראו לתפיסת שטח ניטרלי כ-10 מיילים בצדו הצפוני של נהר יאלו, בתוך סין, יצרו מתח בסין.
סין החלה לאיים כי תשתמש בכוח על מנת לעצור את כוחות האו"ם. כבר מראשית נובמבר 1950, החלו יחידות מכוחות האו"ם, או מכוחות קוריאה הדרומית, להיתקל מדי פעם בכוחות חזקים (אז עדיין לא היה ידוע כי הם סיניים), אשר היו מפגינים את יכולתם למשך שעות ספורות ואז נסוגים כלעומת שבאו. גנרל מקארתור ביקש את הסכמת הממשלה להפצצות אסטרטגיות בתוך סין על שדות תעופה ותחנות כוח, הממשל האמריקני הסכים, אבל התנגדות של נציגי ממשלות האו"ם הנוספות, פסלה את התכנית[11].
בינתיים, המשיכו כוחות האו"ם להתקדם עד שהגיעו אל עמק יאלו. בשלב זה נשמעו לא מעט קולות אשר טענו כי אין צורך להגיע עד אל הנהר עצמו וכי עמדות תותחים מבוצרות היטב יוכלו לשלוט על כל נהר יאלו. אולם דעות אלו הושתקו על ידי מקרת'ור, אשר רצה להכריע את צבא קוריאה הצפונית לחלוטין. מקארתור התעלם מאזהרות סיניות אשר נשלחו (בעיקר דרך הודו), כמו גם מתפיסת שבויים סיניים ומהתקרבותו של החורף בקוריאה הצפונית. הוא ניבא את סיום המלחמה, עד חג המולד של אותה שנה.
ב-5 בנובמבר חצו כוחות סיניים גדולים את נהר יאלו. ב-24 בנובמבר פתחו הסינים בהתקפה עם מאות אלפי "מתנדבים". הסינים, אשר הסתוו היטב בערוצים במרכז אזור הגבול, תקפו את כוחות האו"ם ואת כוחות קוריאה הדרומית, לא רק מן החזית, אלא אף מהאגפים ומהעורף. הארמיה השמינית נסוגה תוך אבדות רבות, ואילו הקורפוס העשירי כותר למעשה, ורק על ידי התחמקות ולחימת מאסף נואשת, הצליח לחמוק אל הים, שם השיטו אותו ספינות הרחק מן האזור. שלושה ימים לאחר מכן, פרסם מקארתור שדר מקפיא דם: "אנו ניצבים בפני מלחמה חדשה לחלוטין". צבא של יותר מרבע מיליון סינים הדף את כוחותיו של מקארתור מכל השטחים שכבשו בצפון קוריאה ודחף אותם חזרה אל מעבר לקו הרוחב 38. באותו חורף התנהלה לוחמה אכזרית, מהקשות שידעה ארצות הברית בכול תולדותיה. בכפור עז ובסופות מסמאות, על אדמת טרשים ובנקיקי הרים מבותרים, בביצות טובעניות ומעבר לגיאיות ללא גשרים. כול זאת נגד אויב שהיה נחוש שלא לוותר על אף שעל.
עקב מתקפה זו שינה מקארתור את תכניותיו, והחל לתכנן את עזיבת חצי האי לחלוטין, לא רק את החלק הכבוש בתוך קוריאה הצפונית, אלא גם את קוריאה הדרומית כולה. המתקפה הסינית הקשה הקימה הרבה מאוד קולות בארצות הברית, אשר חיכו זה זמן רב כדי להתנגח בגנרל. מקארתור, שבספטמבר נקשרו לראשו כתרים בשל ההצלחה באינצ'ון, מצא עצמו בדצמבר, מותקף על משגים בהערכת הכוונות הסיניות ועל הפריסה הכושלת של גייסותיו. הוא התנצח עם העיתונים, עם הממשל וכן עם חברות האו"ם וטען כי האשמה האמתית נעוצה לא בו, אלא בהחלטה של וושינגטון לנהל מלחמה מוגבלת. עד אשר יצאה הוראה מוושינגטון כי אין מפקד מטעם ארצות הברית יכול להתנצח מעל דפי העיתונות עם הכתבים, ואין הוא רשאי להביע את דעתו על החלטותיה של הממשלה.
בשלב זה, בעוד כוחות האו"ם נסוגים אחורה, החל סגן יושב ראש המטות המשולבים. גנרל מת'יו רידג'וויי לייצב את כוחותיו, כבש מחדש את סיאול, וכאשר ערכו הסינים מתקפה חזקה נוספת בערב ראש השנה החדשה, החזיר אותם ריג'ווי אחורה בסדרה של מתקפות נגד.
בעקבות הצלחותיו של רידג'ווי, הגה מקארתור רעיון אשר עיקרו הפצצת הגשרים על נהר יאלו, הריסת כל התשתיות במנצ'וריה הדרומית וכן שפיכת חומר רדיואקטיבי באזור נהר יאלו. כך, לטענתו של מקארתור, תחזור שוב הצלחת אינצ'ון אך בקנה מידה גדול יותר, שכן כל הכוחות הסיניים, שעמדו בשלב זה על 484,000 איש (יחד עם הכוחות הצפון קוריאניים), לא יוכלו לסגת, וגם אספקתם תכלה במהירות, עד לתבוסה הבלתי נמנעת. אולם הצעתו נדחתה בתקיפות. התברר שהוא לא היה ממושמע יותר משהיה קים. הוא הכריז: "כל עוד ואשר לא ייכנע האויב, אני רואה את קוריאה כולה, פתוחה למבצעינו הצבאיים". הוא הציע לתקוף בתוככי סין, להטיל הסגר על החוף הסיני, לתקוף מהאוויר את ערי היבשה הסיניות. כמו כן, הציע שצבאו של צ'אנג קאי צ'ק, יפלוש לסין. טרומן דחה את הצעותיו בתקיפות וסירב לאפשר למקארתור להוביל את ארצות הברית למלחמה כוללת עם סין הקומוניסטית.
מקארתור, שמתח ביקורת על האילוצים המדיניים שהוטלו עליו המאיס את עצמו בוושינגטון[12]. ב-24 במארס 1951, איים על סין בהתקפה, באופן מתגרה, הצהרה, שלדעת טרומן, חיסלה כל תקווה לשביתת נשק. ב-5 באפריל קרא ג'וזף מרטין, מנהיג המיעוט הרפובליקני בקונגרס, במליאת בית הנבחרים, מכתב שכתב לו מקארתור ב-19 במארס ואשר כלל ביקורת על הנשיא ובו טען כי "אין תחליף לניצחון" היתה זו קריאת תיגר יהירה על הסמכות האזרחית. טרומן הדיח את הגנרל המרדן. הוא שב הביתה לקול תשואות סוערות. אבל ההתלהבות ממנו פחתה, כשהתברר כי שלושת ראשי המטות המזויינים תמכו בטרומן, נגד הגנרל. אילו התקבלה המלצתו של מקארתור, הכריזו יועציו הצבאיים של הנשיא, היתה ארצות הברית מעוררת את איבתה של אסיה כולה., ממיטה הרס על הקואליציה של האומות החופשיות ומסיטה את כוחה למאבק יקר נגד סין. המלחמה המשיכה להתנהל בצורה מוגבלת.
מתקפות הנגד של רידג'ווי ביססו את עמדות הצדדים בקרבת קו הרוחב ה-˚38, ובמשך השנתיים האחרונות של המלחמה נמשכו קרבות קשים בסביבתו. התקפות אלה לא שינו כמעט את גודל השטח שבידי שני הצדדים, ורק הגדילו את רשימת אבדותיהם במלחמה.
המלחמה התנהלה בעצימות גבוהה גם באוויר. במלחמה זו התנגשו בפעם הראשונה באופן ישיר חילות האוויר של ארצות הברית וברית המועצות. מטרת כוחות האו"ם הייתה השגת שליטה באוויר והפצצה אסטרטגית של צפון קוריאה. לאחר שכוחות האו"ם התגברו על ההלם הראשוני הוזרמו כוחות אוויריים גדולים לזירה. כוחות אלה הצליחו להתגבר על חיל האוויר הצפון קוריאני. ברית המועצות שביקשה לסייע לבעלת בריתה בלי להסתבך במבצעים קרקעיים עתירי נפגעים שלחה קבוצה גדולה של טייסים, מדריכים ואנשי קרקע כסיוע לצפון קוריאה. משימתם הייתה אמורה להיות חשאית, כדי להימנע מהכרזת מלחמה רשמית על ארצות הברית.
הלוחמה בזירה האווירית הוכיחה את עליונותו החד משמעית של מטוס הסילון על פני מטוס הבוכנה. בנוסף, הייתה המלחמה זרז משמעותי לשינוי פני הצי האמריקאי וכניסת נושאות מטוסים גדולות וכבדות שהיו מסוגלות לשאת מטוסי סילון גדולים.
באביב 1951 נקלע הסכסוך בקוריאה למבוי סתום וכאשר בחודש יוני, הציע הנציג הסובייטי באו"ם, הפסקת אש ונסיגה הדדית, אל מאחורי קוו הרוחב ˚38, קידמה וושינגטון את ההצעה בברכה. ביולי 1951 נפתחו שיחות שביתת נשק, בהשתתפות ברית המועצות, שחזרה למועצת הביטחון. השיחות התנהלו שנתיים, שהתאפיינו במרירות רבה ובתסכול קשה אצל האמריקאים. במהלכן נמשכו הקרבות, אף שלא הביאו לשינויים משמעותיים בקוו החזית. סלע המחלוקת העיקרי היה סביב אפשרות של כל שבוי ושבוי לבחור את המדינה אשר ברצונו להתיישב בה. ארצות הברית עמדה על שלה ולבסוף ויתרו הקומוניסטים ועשרות אלפי שבויים סיניים וצפון קוריאנים נשארו בקוריאה הדרומית, כאזרחים לכל דבר, ואילו שניים-שלושה חיילים אמריקניים נשארו בקוריאה הצפונית. על פי הרישומים ביומן האירועים של טרומן, הוא שקל שימוש בנשק אטומי ב-27 בינואר וב-18 במאי, 1952. כשבא אייזנהאואר כנשיא תחתיו, הועבר לסין איום המלחמה הגרעינית, באמצעות ממשלת הודו[13].
בקיץ 1953, הושגה הפסקת האש הסופית, שנחתמה ב-27 ביולי, תחת נשיאותו של דווייט אייזנהאואר. לא הסכם שלום, אלא הסכם שביתת נשק. סינגמן ריי התנגד לתנאי ההסכם, אבל נאלץ לקבל את הדין, נוכח לחץ אמריקאי כבד.
במלחמה נהרגו קרוב ל-30,000 חיילים מכוח האו"ם (מהם 24,000 אמריקאים) ו-415,000 דרום קוריאנים. מספר האזרחים שנהרגו, נאמד במיליון. אבדות הצפוניים והסינים אינן ידועות. האו"ם מעריך שמספר ההרוגים בצבא סין לבדו, עמד על מיליון כמעט. עשרות אלפים נטבחו בהוצאות להורג בשני הצדדים. החורבן הפיזי, בצפון ובדרום, היה כמעט מוחלט: מפעלים ובתי ספר, מסילות רכבת ונמלים, גשרים וסכרים, ומאות אלפי בתים. כעשרה מיליון דרום קוריאנים הופרדו ממשפחותיהם בצפון. ל-49 מיליון תושבי דרום קוריאה ו-24 מיליון אזרחי צפון קוריאה נותר נזק אחר בלתי נראה – המורשת הנפשית של המלחמה הלא גמורה.
מלחמת קוריאה הייתה טרגדיה אופיינית למאה ה-20 והורתה במניעים רעיוניים, בלא זיק של צידוק מוסרי, בלא שמץ לתמיכה עממית. מחירה היה עצום והיא לא השיגה דבר. קים וסטלין לא השכילו לצפות את התגובה האמריקאית. טרומן ראה בפלישה מבוא להתקפה על יפן וקריאת תיגר ישירה על נכונות אמריקה לממש את החוק הבינלאומי באמצעות האו"ם.
שתי הקוריאות נשארו מדינות נפרדות, כאשר מפריד ביניהן קו הפסקת האש, העובר בחלקו המזרחי מצפון לקו הרוחב ה-38, ובחלקו המערבי מדרום לו, מצב שנשמר גם כיום (מאי 2018) – כך שהיא מחזיקה בתואר: הפסקת האש הארוכה ביותר בהיסטוריה. דרום קוריאה, שהמלחמה התנהלה בעיקר בשטחה, שוקמה בעזרת ארצות הברית. משני צדיו הממוקשים של קו שביתת הנשק, שרוחבו ארבעה ק"מ ואורכו 220 ק"מ, מוצבים מאז ועד היום, כמעט שני מיליון חיילים בכוננות מלאה, למקרה של חידוש המלחמה. כ-27 אלף מהם אמריקאים.
מורשת המלחמה
מלחמת קוריאה הייתה הפעם הראשונה שבה התנסו כוחות האו"ם במלחמה מוגבלת, בעידן שלאחר המצאת פצצת האטום. מלחמה זו, על אף שהוכיחה כי ארצות הברית מוכנה להגן על העולם החופשי, הוכיחה בנוסף, כי ארצות הברית לא תהיה מוכנה להגיע לידי מלחמה טוטלית על מנת להגן על עולם זה.
הפרק הנשכח הזה בתולדות המאה ה-20, מטיל גם כיום צל כבד על העולם, ונתפש כשורש המשבר הלא פתור בחצי האי ומעבר לו, וכמלחמה שהפכה את ארה"ב לכוח הצבאי הדומיננטי בעולם. תקציב הביטחון של ארה"ב, שקוצץ אחרי מלחמת העולם השנייה, הוכפל בן לילה פי ארבעה כמעט, כשוושינגטון החליטה להתעמת צבאית עם הקומוניזם. מספר חייליה גדל לשלושה מיליון והיא הציבה בסיסים צבאיים ברחבי העולם[14].
מלחמת קוריאה היא שחוללה את מרוץ החימוש כתופעת קבע. החלטת טרומן לבנות פצצת מימן נפלה עוד בינואר 1950, אבל לפני שפתחה צפון קוריאה במלחמה, הוא התקשה להשיג מן הקונגרס מימון לתכניתו. בשנת הכספים 1950, הוצאו לצרכי ביטחון, רק 17.7 מיליארד דולר. קוריאה חוללה מהפך בגישת הקונגרס והאומה לצרכי הגנה: ההקצאות הביטחוניות זינקו ל-44 מיליארד דולר בשנת הכספים 1952 וחצו את קוו ה50 מיליארד כעבור שנה. הגידול בתקציבים אפשר פיתוח כלי נשק אטומיים, הצבה של ארבע אוגדות נוספות באירופה, בנייה מזורזת של בסיסים אוויריים מעבר לים, פריסה חובקת עולם של יחידות פיקוד אסטרטגי ופיתוח של נושאות מטוסים אטומיות. ב-1951 הדביק יצור המטוסים באמריקה את רמת השיא של 1944. בנות בריתה של אמריקה התחמשו אף הן ושיקומה הצבאי של גרמניה היה לעובדה[15].
שלושה חודשים אחרי אותו בוקר של יוני חתם נשיא ארה"ב אז, הארי טרומן, על מסמך מספר 68 של המועצה לביטחון לאומי, שנקבע בו שארה"ב חייבת להגן על הדמוקרטיה בבית ובחוץ, יהיו המחיר והקורבן אשר יהיו. בתוך שנים ספורות החל כישלון ארה"ב בווייטנאם לתת אותותיו בדרום מזרח אסיה. תאוריית "הדומינו", אשר הומצאה במלחמה זו ועיקרה כי אין להניח לאף מדינה ליפול לידיים קומוניסטיות, שכן דבר זה יוביל לנפילתן של מדינות נוספות, הביאה אף לנתינת שופר לתנועות המקארתיזם, לפחד מברית המועצות ומסין, ואף במידה מסוימת לעצם קיומה של מלחמת וייטנאם, כאשר הכוחות האמריקניים פתחו במלחמה מוגבלת על מנת שלא להכניס את הסינים למלחמה, וסופה שעלתה (הן בחיי אדם והן בממון) יותר מאשר מלחמת קוריאה.
בעקבות מלחמת קוריאה לא השתנה רק מקומה של ארה"ב בזירה העולמית. שן ז'יהואה, מומחה סיני ידוע למלחמה ההיא, סבור שהיא העמידה את סין בחזית המלחמה הקרה. העימות עודד את מאו טסה טונג להוביל מהפכות באסיה וגם ברמה העולמית, והחריף את היריבות והשנאה בין סין לארה"ב.
משלב זה, החלה ארצות הברית להתכונן למעשה לזירות לחימה נוספות עם העולם הקומוניסטי, המלחמה הקרה המשיכה ביתר שאת, טאיוואן וקוריאה הדרומית הוכנסו תחת מטריית ההגנה האמריקנית, וכן נכרתה ברית עם מדינות מזרח אסיה, SEATO, כחלק ממערכת הבריתות שנועדו להבטיח את האינטרסים האמריקנים בעולם.
אחת התוצאות של מלחמת קוריאה, היתה קעקוע תפיסת האו"ם, כגוף יעיל, גם אם מוגבל, והעלאתו על מסלול שעשה אותו למכשיר של תעמולה אידיאולוגית. תוצאה אחרת היא העלאת מוסד הנשיאות בארצות הברית, לרשות מבצעת על חוקתית, שיכולה לנהל מלחמות. בעיקר בקשר של המזרח הרחוק (בהמשך קרה כך גם בווייטנאם). הנשיא החליט על התערבות, בלא לבקש את אישור הקונגרס. הוא קיווה למנוע מלחמה גדולה, אבל אסטרטגיה זו, שללה מן הקונגרס את סמכותו החוקית להכריז מלחמה והוכחה כבלתי נבונה מבחינה פוליטית. משום שלאחר שאירעו כישלונות צבאיים, נאלץ הנשיא לבדו לשאת באחריות. כשאמריקה הלכה לבחירות ב-1952, טרם הסתיימה הקזת הדם והציבור גבה את מחיר הכישלון ממפלגתו של הנשיא.
תוצאה שלישית היתה טרפוד ההתפייסות בין אמריקה לסין, כפי שרצה סטלין, אבל באופן שנבצר ממנו לחזותו מראש. בעקבות העימות עם קוריאה, היתה סין למעצמה צבאית מן השורה הראשונה. סביר להניח שזו לא היתה כוונת סטלין. למעשה, דחק מאו ביורשי סטלין, לסייע לסין להיות למעצמה גרעינית. הוא סירב להתיר לרוסים להקים בסיסים גרעיניים על אדמת סין. במקום זה דרבן את פיתוחה של תכנית גרעינית סינית עצמאית והרוסים ראו לעצמם חובה לסייע לה. לימים כתב ניקיטה ח'רושצ'וב, שהרוסים נתנו לסין "כמעט כל מה שביקשו". בסופו של דבר, הרוסים נמלכו בדעתם ולא סיפקו לסין דגם של פצצה אטומית, אבל את הדחף שנתן הסיוע הרוסי לתכנית הסינית, לא היה ניתן עוד לבלום.
בעקבות המלחמה בקוריאה, הודק הקשר בין אינטרסים אמריקאים, לבין ממשלו של צ'יאנג קאי צ'ק בטאייון ועם השלטונות הצרפתיים בהודו סין. בכך התקרבה הארץ, צעד גורלי נוסף, לאסון שיתרחש מאוחר יותר בדרום מזרח אסיה.
ראו באתר זה: מלחמת וייטנאם.
איומים לחידוש המלחמה ניצתו כדבר שבשגרה: מחטיפת אניית הריגול "פואבלו" של הצי האמריקאי ב-1968 בידי צפון קוריאה; דרך המאבק ארוך השנים בעניין תכנית הגרעין של הצפון; וכלה בהטבעתה של ספינת חיל הים הדרום קוריאנית "צ'אונן", במארס 2010, לפי החשד בידי הצפון. אם הזמן התברר כי הטביעה אירעה כתוצאה מתאונה, אך העיתוי בו קרה האסון, שעות לאחר שצפון קוריאה איימה לתקוף את הדרום, , גרם למתח רב[16]. הצפון נתפש כמדינה בריונית, בגלל מעשים חצופים כמו פיצוץ מטוס נוסעים דרום קוריאני וחטיפת אזרחים יפאנים.
ההיסטוריון ברוס קמינגס מאוניברסיטת שיקגו, שספרו "מלחמת קוריאה" הוא סיכום של מחקר ארוך על המלחמה טען כי: "הסיבה היא שמעולם לא הכרנו את האויב שלנו",. לדברי קמינגס, מקבלי ההחלטות האמריקאים ראו לאורך השנים את פיונגיאנג באופן שגוי, כבובה של הקרמלין ובייג'ין. כשבריה"מ התמוטטה ב-1991, הנחות היסוד המוצקות הללו על טיב המשטר גרמו להם לחזות קריסה קרובה של צפון קוריאה. אבל 20 שנים מאוחר יותר, אומר קמינגס, צפון קוריאה עדיין עומדת.
הפרשן סליג הריסון, מ"המכון לחקר מדינות חוץ" בוושינגטון, שלחם במלחמת קוריאה, ראה הרבה מאוד הזדמנויות מוחמצות לשלום בששת עשורי העימות. הוא עצמו נכח באחת מהן, כשראיין את קים איל סונג ב-1972 וחזר עם הצעה להפשרת היחסים עם ארה"ב. גורמים בממשל האמריקאי הדפו אותה. הריסון אינו מערער על כך שקים איל סונג היה רודן אכזר במולדתו, אבל הוא טוען בתוקף כי הוא לא היה מעוניין במלחמת קוריאה נוספת, אלא בנרמול היחסים עם ארה"ב.
דונלד גרג, שגרירה לשעבר של ארה"ב בסיאול ואחרים, מציינים את שינויי המדיניות המהירים בחילופי הממשל של ביל קלינטון לג'ורג' בוש (הבן) ב-2001 , כהזדמנות המוחמצת האחרונה לסיום המלחמה הקרה בקוריאה. גרג נזכר, שכאשר שליחו של קים ז'ונג איל סעד, עם בכירים בממשל קלינטון באוקטובר 2000 בוושינגטון, אחרי חודשים של עבודת שטח דיפלומטית, הוא שמע את שני הצדדים אומרים את הדברים האופטימיים ביותר שנאמרו מאז סיום מלחמת קוריאה. ובכל זאת, עם כניסתו לתפקיד שינה בוש את מדיניות ממשל קלינטון וכלל את צפון קוריאה ב"ציר הרשע", יחד עם עיראק ואיראן.
אחרים סבורים שהטעויות נעשו במקום אחר. הונג אל סיק, פרשן שמרן בולט, המאמין בתיאוריית ההתמוטטות, אומר כי ההזדמנות האחרונה שהוחמצה היתה כשנשיאה הליברל המנוח של דרום קוריאה, קים דיי-ז'ונג, השתית את מדיניותו על דו-קיום של שלום, על יחסים כלכליים ועל סיוע כלכלי לצפון קוריאה. לדבריו, אם קים דיי-ז'ונג לא היה תומך כספית בצפון קוריאה ב-1998, היא היתה מתמוטטת.
קוריאה, כקורבן המלחמה הקרה, היא עובדה ידועה: אחרי החלוקה המאולתרת ב-1945, שנעשתה לנוחות הכיבוש הצבאי, היריבות בין ארה"ב לבריה"מ סיכלה ניסיונות חוזרים ונשנים לאיחוד מחדש של הדרום והצפון. אבל המלחמה הקרה ההיא הסתיימה לפני דור, ואילו המלחמה הקרה בין הקוראות נמשכת. יתכן שהמפגש ההיסטורי נשיא צפון קוריאה קים ג'ונג און ומקבילו מדרום קוריאה מון ג'אה- באזור המפורז, שבין שתי המדינות, ב-26 באפריל 2018, וחתימתם על הצהרה משותפת, שבה הסכימו להיערך גם לפירוק מוחלט של חצי האי מנשק גרעיני, יביא לחתימת הסכם שלום ולסיום סופי של מצב המלחמה[17].
צילום: גילי חסקין; נובמבר 2017
הערות
[1] פול ג'ונס, תולדות הזמן המודרני, עמ' 168.
[2] W.T. drBary (ed), Sources of the Japanese Tradition, New York, 1958, pp 796-7.
[3] . המבצע בא על רקע ועידת טהרן, בנובמבר 1943 וועידת יאלטה בפברואר 1945, בהן הסכימה ברית המועצות, לבקשת ארצות הברית, לבטל את הסכם הניטרליות שלה עם יפן ולהצטרף למערכה באוקיינוס השקט נגד יפן, שלושה חודשים לאחר תום המלחמה באירופה. במהלך ועידת פוטסדם ביולי 1945, שב סטלין ואישר את מחויבות ארצו להצטרף למלחמה נגד יפן. המתקפה הסובייטית הפתיעה לחלוטין את ההנהגה היפנית וזעזעה אותה. לפחות לדעת מספר חוקרים הייתה לה השפעה משמעותית על החלטת יפן להסכים להיכנע ללא תנאי ב-14 באוגוסט 1945.[ מאיר פעיל, "הפצצת הירושימה ונגסאקי – השיקולים המדיניים והאסטרטגיים של ארצות הברית", זמנים מס' 18/19 (אוניברסיטת תל אביב, 1985), עמ' 149-150] ראוי לציין, כי לפיקוד הסובייטי היו תכניות לפלוש לאי הצפוני של יפן, הוקאידו, לפני הפלישה האמריקאית המתוכננת לאי קיושו, אילו המלחמה הייתה נמשכת (אלכסנדר ורט, רוסיה במלחמה 1941-1945 (הוצאת "מערכות", 1968), כרך ב', עמ' 680-681.).
[4] M. Glantz, "August Storm: The Soviet 1945 Strategic Offensive in Manchuria". Leavenworth Papers No. 7, Combat Studies Institute, February 1983, Fort Leavenworth Kansa
[5] סמיואל עליוט מוריסון, הנרי סטיל קומאג'ר, ויליאם א' לכטנברג, ההיסטוריה של ארצות הברית, זמורה ביתן, תל-אביב, 1983, עמ'718.
[6] ברית המועצות נעדרה מישיבת מועצת הביטחון, במחאה על נוכחות נציג סין הלאומנית.
[7] ועידת פוטסדאם התכנסה ב-17 ביולי 1945 בארמון ציליינהוף בעיר פוטסדאם על אדמת גרמניה הכבושה, לא רחוק מברלין, כדי לכונן הסדרים בינלאומיים חדשים. מועד פתיחת הוועידה היה תשעה שבועות אחרי כניעת גרמניה, בשעה שארצות הברית עדיין נלחמה ביפן. הוועידה ננעלה ב-2 באוגוסט. הוועידה הייתה "סיר לחץ" קשה במיוחד, אף יותר מועידת יאלטה. בוועידת פוטסדאם כבר בא לידי ביטוי המתח הגלוי בין שתי מעצמות העל. לנציגי המעצמות – וינסטון צ'רצ'יל (בריטניה), סטלין (ברית המועצות) והארי טרומן (ארצות הברית) – היה ברור כי בשאלות העיקריות לא ניתן להגיע להסכם, וכי יש להשאירן פתוחות. סטלין, שכוחותיו שלטו כבר בכל מזרח אירופה, הבין כי שום גורם לא יוכל לדחוק אותו ממעמדו. הוא זעם על הפסקת הסיוע האמריקני, ועל נוכחות הצבא האמריקני במערב ברלין, בתוך שטח הכיבוש של הצבא האדום. סטלין האמין כי רק יד נוקשה תוכל לכופף את עמדת טרומן ואטלי, ואכן ועידת פוטסדאם, כמו ועידת יאלטה, הייתה ניצחון מובהק לסטלין. המערב עדיין לא היה מודע לכוונותיו של סטלין (מלבד וינסטון צ'רצ'יל, שהביע בפומבי את דעותיו על סטלין. אך בשל הבחירות באנגליה, בהן הובס, נאלץ לפרוש מהוועידה והוחלף על ידי קלמנט אטלי).
[8] רוברט דאבס האינל, "ניצחון בשיא הגיאות", מערכות, 1980, עמוד 41.
[9] וברט דאבס האינל, "ניצחון בשיא הגיאות", מערכות, 1980, עמודים 161-127
[10] ארנון גוטפלד, "שערים לחוויה האמריקנית", הוצאת "רמות" – אוניברסיטת תל אביב, 2006, עמודים 323-322.
[11] https://www.haaretz.co.il/misc/1.1209219
[12] כבר במפגש שלו עם טרומן, ב-15 באוקטובר 1950, באי וייק, הצליח להרגיז את האחרון. אמנם, השנים ערכו הפגנה של ידידות, למען צלמי העיתונות, אבל לימים התברר כי הארי טרומן התאכזב כי מקארתור לא בא לקבל את פניו בנמל התעופה. הוא סיפר כי : "הייתי מחכה עד שבגיהינום היתה האש מצטננת, אם היה צורך בכך. לא התכוונתי להרשות לאחד הגנרלים שלי, לבייש את הנשיא של ארצות הברית. לבסוף יצא בן הכלבה מאחד הבניינים.. על עיניו היו משקפי השמש הארורים האלה, חולצתו לא היתה רכוסה ועל כובעו היו קישוטי מתכת רבים. מעולם לא הבנתי למה אדם זקן כמוהו, גנרל בעל חמישה כוכבים, צריך להתלבש כסגן משנה בן תשע עשרה". כשהיו לבדם נזף בגנרל: "לעולם אל תתן שוב, למפקד העליון שלך לחכות". .
[13] ציטוט של ה- New York times, 3-8-1980, בתולדות הזמן המודרני, עמ' 400
[14] צ'רלי הנלי, מלחמת קוריאה – המלחמה הלא נגמרת, הארץ , 25-6-2010
[15] תולדות הזמן המודרני, עמ' 401.
[16] https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3868669,00.html
[17] https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5243207,00.html