הטיול לוואדי חומיימה

מסע בארץ אדום

כתב: גילי חסקין; 23-12-17

הערבה, חלקו הדרומי של הנגב, במדבר, הרחק מגבול הארץ הנושבת, משתרעת מאזור ערבת סדום בצפון ועד לראש מפרץ אילת בדרום. חלקו הדרומי של הנגב, שהוראת שמו הוא נג"ב, היינו, יבש. בשל מיקומו הגיאוגרפי של הנגב בדרום ארץ ישראל, יש למילה "נגב" במקרא, משמעות של "דרום"[1]. זהו אזור צחיח שקיים בו מפל עולה בצחיחות, מצפון לדרום וגם ממערב למזרח, ככל שמתקרבים לשקע הערבה. הערבה אינה מדבר במשמעותו המקראית, כלומר, מקום בו מדבירים את הצום, אלא ישימון של ממש; כמאמר הנביא ישעיהו: "יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה וְתָגֵל עֲרָבָה "[2]. ישנם כמה סוגים של מדבריות: מדבריות קרים, כדוגמת מדבר גובי, מדבריות הסמוכים לזרמי ים קרים (אטקמה, נמיביה) וכמובן מדבריות חמים, כמו סהרה, וערב, שאנו נמצאים בחיבור בין שניהם. לפי התפישות השונות, השטח המדברי תופס 10-30% משטח כדור הארץ. מכל מקום, רוב הגדרות המדבר מתייחסות לשטח בו יש יחס שלילי בין המשקעים לבין התאדותם הפוטנציאלית – מאזן המים. התכונות האקלימיות המאפיינות את המדבר הן: קרינה רבה של שמש, אלבידו (היחס בין כמות הקרינה הפוגעת בפני השטח לקרינה המוחזרת) גבוה, רוחות חמות ויבשות, לחות נמוכה, מיעוט משקעים ושעור התאיידות גבוה. מקובל להגדיר את המדבר כאזור אשר כמות המשקעים השנתית הממוצעת, פחותה מ-100 מ' בשנה.

ראו באתר זה: טיול למדבר המערבי במצרים, המדבר – מאפיינים גיאוגרפיים וחברתיים

ראו גם: אלבום תמונות מהטיול בוואדי חמיימה

מעבר לגבול, מתרוממת הערבה מזרחה, אל הרי אדום. חלקה המזרחי של הערבה פורה יותר ויש בו כמה מעיינות. הצד המזרחי, הירדני, גבוה יותר, מבותר יותר, מרשים יותר. כשם שהגלעד גבוה מהגליל והרי מואב מרשימים מהרי יהודה, כך חבל אדום דרמטי יותר ומפעים יותר מאשר הנגב. לשם יצאנו. לייתר דיוק אל הגבול שבין הערבה הירדנית למצוקי ההעתקים של הרי אדום.

למדבר שאנו

מילים: חיים חפר (פיינר)
לחן: אלכסנדר (סשה) ארגוב

לֵךְ, לֵךְ לַמִּדְבָּר,
הַדְּרָכִים יוֹבִילוּ.
לַיִל טֶרֶם בָּא,
לֵךְ, אָחִי, אֶל הַמִּדְבָּר.

שׁוּב, שׁוּב נַחֲזֹר,
הַצּוּקִים יָרִיעוּ,
שֶׁמֶשׁ גְּדוֹלָה שֶׁל אוֹר
עוֹד תִּזְרַח עָלֵינוּ.

לַמִּדְבָּר –
אֶרֶץ לֹא מַיִם.
הוֹ, אַתְּ, אַדְמָתִי,
שַׁבְנוּ אֵלַיִךְ!

בבקר יום חמישי התעוררנו בבית המלון באילת. לאחר ארוחת בקר דשנה, יצאנו לגבול: יסמין ואריק, המכונה "רודולף", בקי ואורית, ארבעתם מעמוקה שבגליל העליון, ענת מכפר הוורדים ואנוכי. בגבול פגשנו את עירא, מכפר ביל"ו, שהגיע כמה שעות קודם לכן בנסיעת לילה באוטובוס ואת גל נופר, אף הוא מעמוקה, שהגיע לקראת שעה שמונה, בדיוק מעורר השתאות. אי משם הגיח בחור מצוות חברת "אקו- טיולי מדבר", שתפעלה עבורנו את הטיול. לאחר נוהלי גבול לא ארוכים, מצאנו עצמנו בצד הירדני. את פנינו קיבלו פניו המחייכות של המלך עבדאללה ושל סבו חוסיין, נינו של השריף חוסיין מערב, אבי השושלת ההאשמית. מעליו התנוסס בגאון הדגל הירדני, שצבעיו, שחור, אדום, ירוק ולבן, שנחשבים ל"צבעי הלאומיות הכלל-ערבית". בחירתם של צבעים אלה לסמל את כלל מדינות ערב, נעוצה בדגל המרד הערבי, שעוצב על ידי הדיפלומט הבריטי מארק סייקס. הצבעים מסמלים תקופות שונות בהיסטוריה הח'ליפות המוסלמית.

גבולה המזרחי של פלשתינה (א"י), כפי שהיתה הארץ קרויה בתקופת השלטון הבריטי, נולד להלכה, ב-1 בספטמבר 1922, עם פרסומה של הודעה רשמית בריטית (דבר המלך במועצתו), המפרידה, מבחינה מדינית ומנהלית, את עבר הירדן המזרחי מעל ארץ ישראל. אזור הנמצא "מזרחה לקו היוצא מנקודה אחת, הנמצאת 2 מילין[3] מערבה לעיר עקבה שבמפרץ אילת (עציון גבר) ועולה דרך מרכז ואדי ערבה (Wadi Araba), ים המלח ונהר הירדן עד הגיעו למקום הצטלבות הירדן ונהר הירמוך; נשם דרך מרכז הנהר ירמוך עד הגבול הסורי"[4]. המטרה העיקרית בהפרדת עבר הירדן מעל ארץ ישראל היתה להוציא את אזור זה מתחום השטח שעליו חלו ההבטחות להקמת "בית לאומי" לעם היהודי וכן כדי לכונן בעבר הירדן רשות ערבית אוטונומית, כחלק ממימוש ההבטחות שניתנו לערבים בתקופת מלחמת העולם הראשונה[5].

יצאנו בנסיעה מזרחה, בכביש המטפס לכיוון רמת אדום, קרוב לואדי חסמה, שהוא הגבול בינה לבין ארץ מדין. זהו אזור בעל תבליט נוף חריף ביותר. החריף ביותר בארץ ישראל. זו אינה טעות. אנחנו לא במדינת ישראל, אבל בארץ ישראל, שחלקה המזרחי נקרע ממנה, כפי שתואר לעייל, על ידי הספר הלבן של צ'רצ'יל ב-1922. מכול מקום, הרי אדום הם רכס שאורכו 170 ק"מ ומשתרע מכאן ועד נחל זרד, המפריד בינו לבין ארץ מואב. הגבוה שבהרי אדום הוא הר רם, המכונה גם "ג'בל מוברך". שמתמר לגובה של 1754 מ' מעל פני הים[6].

כאשר נוסעים מעקבה מזרחה וחוצים את הרכס הגרניטי בואך ואדי רם, עוברים מעולמם של סלעי היסוד הקדומים לעולם בו שולטים תוצרי בלייתם, אבני החול. את החתך הגאולוגי של דרום ארץ ישראל וירדן אפשר לתמצת בשלוש יחידות סלע עיקריות: בסיס קדום של סלעים מגמתיים וסלעים מותמרים (אלו סלעי התשתית), מרכז עבה של אבני חול וחלק עליון של סלעי משקע ימיים, כגון גיר וחרסית. בארץ ישראל המערבית, אנחנו נמצאים כמעט רק בעולם הגיר העליון, וכאן, בוואדי ראם, כמו בואדי חמיימה, ניתנת  לנו הזדמנות להכיר את עולמם הססגוני של אבני החול.

בסקר ארכיאולוגי שערך באדום נלסון גליק[7], בשנים 1932-1940 נמצא כי כבר באלף השלישי חיו כאן שבטי כושו (כושן = מדיין), הנזכרים בכתבי המארות המצריים במאה ה-18 לפני הספירה. ישובים אלו חרבו ובתחילת המאה ה-13 לפני הספירה הופיעו שוב יישובי קבע. חבל אדום מוזכר לראשונה בשמו באסטלת מרנפתח, מאמצע המאה ה-13 לפנה"ס. החלק הדרומי של אדום מוזכר פעמים רבות במקרא בתור "הר שעיר" (כיום "אל שאראא"). שם זה מוזכר כבר בימי רעמסס השני ותושביו היו "שוסים", החיינו נוודים שחיו על חרבם. החוקר גרזילוב הסיק שמדובר בחורים, שקדמו בארץ לאדומים השמיים[8]. "אֵלֶּה בְנֵי-שֵׂעִיר הַחֹרִי, יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ"[9].

לא ברור מקור השם "אדום". בתרבויות שונות נעשה שימוש בצבעים שונים כדי לציין את רוחות השמים. כך למשל, סמלו של הצפון הוא שחור, בתרבותם של העמים הטורקיים ומשום כך הים שנמצא בצפונם מכונה "הים השחור". בתרבויות המונגולית והסינית סימל הצבע הזהוב את המרכז ואולי משום כך, כונתה הממלכה המרכזית שלהם "אורדת הזהב"[10]. בתרבויות המזרח התיכון, הלבן מסמל את המערב ולכן הים התיכון מכונה "בח'ר אל אביאד", היינו "הים הלבן" והאזור הדרומי נקרא "ארץ אדום", כי זהו צבעו של הדרום.

כאן חיו בתקופה המקראית האדומים, אשר לפי המסורת היו מצאצאי עשיו, אחי יעקב אבינו. ככתוב במקרא: "וַיֵּשֶׁב עֵשָׂו בְּהַר שֵׂעִיר עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם"[11]. הנביא עובדיה קרא לאדום "הר עשיו"[12]. יצחק אבינו ברך את עשיו בנו: "והנה, משמני הארץ יהיה מושבך ומטל השמים מעל ועל חרבך תחייה"[13]. סביר להניח כי האדומים הביסו את החורים שקדמו להם וישבו במקומם: "וּבְשֵׂעִיר יָשְׁבוּ הַחֹרִים לְפָנִים וּבְנֵי עֵשָׂו יִירָשׁוּם וַיַּשְׁמִידוּם מִפְּנֵיהֶם וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתָּם, כַּאֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ יְרֻשָּׁתוֹ, אֲשֶׁר נָתַן ה' לָהֶם" [14]. בסוף המאה ה-13 התגבשו שבטי האדומים (י"ב אלופים כמספר שבטי ישראל)[15], למלוכה אחידה. שיטת המלוכה האדומית היתה שונה מהמקובל במצרים ובממלכות אחרות. שליטי אדום לא היו מקבלים את השלטון בירושה, אלא היו נבחרים ממחוזות שונים[16]. יש הטוענים שאת המלך לא ירש בנו, אלא חתנו, שהרי בניגוד לבן, את החתן אפשר לבחור. הד למסורת הזאת אפשר לראות בהמלכת דוד, חתנו של שאול.

דחיקתם של החורים על ידי האדומים, מוצגת במקרא כחלק מתכנית אלוהית להעניק את הארץ לבני אברהם. בסוף ספר דברים, שהמסורת מייחסת את כתיבתו למשה רבנו, מתוארת התגלות ה' בחבל ארץ זה: "וַיֹּאמַר: ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ, הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן"[17]. הר שעיר נזכר בהקשר זה גם בשירת דבורה: "ה' בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם[18]. בנבואת יחזקאל, הר שעיר הוא משל לארץ אדום: שם, מצווה הנביא לצאת לכיוון הר שעיר, כדי לנבא פורענות לאדום: "בֶּן אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ עַל הַר שֵׂעִיר וְהִנָּבֵא עָלָיו… כְּשִׂמְחָתְךָ לְנַחְלַת בֵּית יִשְׂרָאֵל עַל אֲשֶׁר שָׁמֵמָה כֵּן אֶעֱשֶׂה לָּךְ שְׁמָמָה תִהְיֶה הַר שֵׂעִיר וְכָל אֱדוֹם כֻּלָּהּ וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'"[19]. אם כי זיהויו של הר שעיר אינו מוחלט[20].

כפי הנראה, כבר שאול המלך לחם באדומים אחרי הכותו את עמלק אולם רק בידי דוד, עלה לכבוש את אדום ולשים בה נציב ישראלי. כיבוש זה היה חשוב ביותר משום שמשמעו היתה השתלטות על מכרות הנחושת בערבה, שפותחו בעיקר בימי שלמה ועל דרכי המסחר – בים סוף ובייבשה – בין דרום ערב מזה ובין אוצרות הים התיכון ועמקי מסופוטמיה מזה. המלך יהושפט ניסה לחדש את המסחר בעציון גבר, אך אניותיו נשברו. בימי יהורם בנו, מרדו האדומים והשתחררו מעול יהודה[21]. נביאי ישראל ניבאו קשות את סופה של אדום: "כִּי-הִנֵּה קָטֹן נְתַתִּיךָ בַּגּוֹיִם בָּזוּי בָּאָדָם. טז תִּפְלַצְתְּךָ הִשִּׁיא אֹתָךְ זְדוֹן לִבֶּךָ שֹׁכְנִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע תֹּפְשִׂי מְרוֹם גִּבְעָה  כִּי-תַגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר קִנֶּךָ מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם-יְהוָה. יז וְהָיְתָה אֱדוֹם לְשַׁמָּה כֹּל עֹבֵר עָלֶיהָ יִשֹּׁם וְיִשְׁרֹק עַל-כָּל-מַכּוֹתֶהָ. יח כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה וּשְׁכֵנֶיהָ אָמַר יְהוָה לֹא-יֵשֵׁב שָׁם אִישׁ וְלֹא-יָגוּר בָּהּ בֶּן-אָדָם"[22]. בתקופה האחרונה לחיים המדיניים היחסים השתבשו עד כי בימים שלאחר חורבן בית שני, נעשה אדום שם כינוי לרומא השנואה ולאחר מכן לביזנטיון. רבותינו אמרו על רומא: "אדום הרשעה שהחריבה בית המקדש, ללמדך שמכול המלכויות יקבל הקדוש ברוך הוא דורון לע"ל (לעתיד לבוא), חוץ מאדום"[23].

למעט עקבה, המוצאת את פרנסתה מהים ובדורות האחרונים מהתיירות, לא ראינו סימני ישוב. אצלנו מתחוללת דרמה בגבול שבין הארץ הנושבת לבין המדבר, או בין המזרע לישימון, בלשונו הציורית של אברהם ריפנברג[24]. גבול זה אינו קבוע ועומד, אלא משתנה על ידי המלחמות שבין השבטים הנודדים, העולים על היישוב לשסות את התבואה, ובין החקלאים המגנים על אדמתם.  כאן הגבול הזה אינו קיים. לא נראים עקבותיהם של חקלאים. אפילו לא נראים רועים המדבירים את צאנם. אלא ישימון של ממש. כפי שכתוב בספר דברים: "יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר, וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן".[25].

עקפנו את עקבה ועצרנו בלשתות קפה בפונדק דרכים, שם פגשנו את מדריכנו עלי, עמו עבדתי בעבר. עלי, בדואי יליד פטרה, לשעבר מייג'ור בצבא הירדני וחייל בחיל המשלוח של האו"ם, הינו איש שטח מובהק, ששבילי המדבר נהירים לו. כבר לפני שנים עמדתי על סגולותיו ולכן היה ברור לי שהוא האיש עבורנו.

נסענו צפונה מזרחה, חלפנו על פני הכניסה לוואדי ראם, על הרריו המבטיחים והמשכנו אל הכפר עבסיה, אם אפשר לקרוא כך לכמה בקתות דלות למראה. בחורפים גשומים הם מצליחים לעבד את האדמה ולגדל כאן חיטה. לא רחוק מכאן נמצאת חמימה, הלוא היא חמתה העתיקה, תחנה בדרך הבשמים הנבטית. התבוננו סביב סביב. השמים היו כחולים, העננים לבנים והראות חדה מאין כמותה. הבדווים אכפו את הגמלים בתנועות רבות ניסיון ובאוויר עלה ריח של הרפתקה.

אספנו את ארבעת הגמלים ומוביליהם והחלנו ללכת מזרחה. תחילה ברמה גירנית המזכירה את הר הנגב וזרועה מאות חצבים, שעליהם הבשרניים נצצו בירוק עז ועמודי הפריחה הקמלים שלהם סיפרו על חגיגה לבנה, שהשתוללה כאן לפני מספר חודשים. האוויר בגובה של 900 מ' היה קר. עדות ירוקה לאקלים החורפי הצונן היה עץ בודד של ערער אדום, שהזדקר מעל למצוק. הבדואים נוהגים לחלוט את עליו ולהכין מהם שיקוי נגד אבנים בכליות. שתיית חליטה כזאת, פעמיים ביום, במשך חמישה ימים, מסלקת לדבריהם, את אבני הכליה ללא צורך בטיפול פולשני.

מתברר כי השיטפון הקטן האחרון הספיק לחרוץ נתיבים חדשים בקונגלומרט הרך וכך מצאנו עצמנו מחליקים בדרדרת על אחורינו, אל הגיא שהלך והתחתר, תחילה סלעי הגיר הלבנים, בין בולדרים ענקיים שהובאו ממרחק, אף הם עשויים מגיר. אט אט הופיעו סלעים של אבן חול צהבהבה, בגוונים שהלכו וכהו וחיש קל מצאנו עצמנו בקניון נהדר שהתפתל כנחש באבן החול האדמדמה, שייתכן והיא שהעניקה לאזור את שמו "הר אדום". מבט בציורים ששרטט הטבע על קירות הקניון מלמד כי מדבר יכול להיות יצירה מופלאה של הטבע, שצייר גאון היטיב להוציא תחת מכחולו. האמן בשירותו של אלוהים שרטט קווים עדינים ודקיקים, בגוונים רכים רוויי קסם. כל סימן כזה של צבע, בולט ומפעים על רקע הצחיחות.

עולמה של אבן החול הוא עולם קדום, כמעט חסר מאובנים, וגם עולם של נופים מרהיבים ושונים מאלו שאנו רגילים לראות בדרך כלל. הרי הגרניט שהתבלו, הפכו בגיאיות לערבוביה של מלחים, אבק וגרגירי חול. המלחים נמסו במים ונשטפו לעומק הקרקע ולים והאבק הוסע מהמדבר על ידי הרוחות ושקע באזורים גשומים על די הגשמים. החול, גרגירי קוורץ בקוטר 1.0– 3 מ"מ, כבד מכדי לעוף ברוח והוא מצטבר ונערם במדבר. כך ניתן להסביר מדוע הים מלוח, הלס שוקע בספר המדבר והמדבר משופע חולות. הרוח מסיעה את החול ועורמת אותו לחוליות נהדרות[26]. התבוננתי בחולות ומצאתי את עצמי מפזם חרישית: "חולות מדבר הביאו חום אל דרך, ורוח של ערבית על הגבעות נשבה ובמשעול להר פסעו עלמה ועלם. מלחשים היו הם שיר של אהבה. חולות מדבר הביאו חום אל דרך, ורוח של ערבית על הגבעות נשבה ובמשעול להר פסעו עלמה ועלם  מלחשים היו הם שיר של אהבה"[27].

החלקנו בין חמוקי הקניון ששויפו על ידי השיטפונות. ניתן היה לזהות בנקל את המקום בו סובבו המים אבנים גדולות וקדחו מכתשות בסלע הרך יחסית. בקטעים מסוימים, אנוסים היינו להידחק בין הסלעים, להילחץ לתוך המעוק שסגר עלינו מכול עבר. מובילי הגמלים, "גמלים" עם דגש חזק בע' הפועל, הפגינו יכולת מרשימה כשהנהיגו את "כלי הרכב" שלהם.

הגמל, יונק בעל גוף גדול ורגליים ארוכות. הוא סוג ממשפחת הגמליים ( ;[28] (Camelidae) בסדרת זוודי פרסות (Artiodactla), או מכפילי פרסה[29]. כמו אצל יתר בני המשפחה, האצבע השנייה והאצבע החמישית חסרות לגמרי. האצבע הרביעית והאצבע השלישית שטוחות וחובשות פרסות קטנות בדמות ציפורניים. הדריכה היא על "כריות" של עור, שבשני הפרקים האחרונים של אצבעות אלה. את הכריות מחפה מלמטה עור גילדני וקשה. הכריות מקלות על ההליכה ומונעות זעזועים מן הגמל ורוכבו. כך מקל משטח הדריכה הרחב את ההתקדמות באדמה החולית. הם מעלי גירה למחצה[30]. קיבתם מורכבת משלוש קיבות (קיבת העלעלים חסרה) והם יכולים לאגור בתוכה במהירות, כמות מזון מרובה, אפילו אינו לעוס כול צרכו. השוטוניות החיות בסימביוזה עם הגמל מסיסות את המזון בתוך הכרס, ואז הגמל מעלה גרה, כלומר, מחזיר אותו לפה, לועסו היטב ומעביר אותו לקיבת המיצים לעיכול גמור. בניגוד לשאר מעלי הגרה, יש להם שניים חותכות וניבים בלסת העליונה. בדבשות נאגר שומן המשמש כמאגר אנרגיה והן מצטמקות בתנאים של חוסר מזון.

הגמל, נראה כבעל חיים "לא גמור", שהליצנים טוענים שזהו בעצם סוס שתוכנן על ידי וועדה… הגמל מיטיב לחצות מדבריות והופעתו כאלף שנים לפני הספירה האחרון שבוית מבין חיות המשק, היא שאפשרה את המעבר לחיי נוודות. בעת ההליכה נעות שתי הרגליים מכל צד, ולא ימנית ושמאלית לסירוגין. התוצאה היא מעיין נדנוד, ומכאן הכינוי "ספינת המדבר"[31]. חיית מדבר זו אינה מיטיבה ללכת בשטח מבותר. הגמל מהסס היכן יניח את כף רגלו ומשום כך זכה לכינוי "אל מוהנדס" כלומר, "המהנדס" בפי הבדואים. במקום מסוים נאלצנו לפרוק את הציוד ולשאתו בעצמנו ובמקום אחר הבריכו הבדואים אתה גמלים על ברכיהם והצליח להעביר אותם במעברים צרים ונמוכים. במיומנות מעוררת השראה הם השכילו להזחיל אותם בנחישות ובעדינות בין גושי האבן. המעברים היו כה צפופים עד שאחד ממכלי המים ניזוק, דבר שהורגש בהמשך הטיול. הבדואי אינו מתעמר בגמליו. בכל הפסקה ולו קצרה, הוא פורק מעליהם את המשא, בסיומו של יום ההליכה, כשהגמל מזיע, הוא פורס עליו שמיכה לבל יצטנן ומכסה אותו גם בלילות הקרים.

ביציאה מהקניון, זיהינו את צמחיה מדבר המוכרים לנו: יפרוק, פרקרק, שרביטן ועוד צמחים שלא התחשבו בגבול הבינלאומי. כעת, בחורף, הם בשיא מופעם הירוק. כשיתחיל להתחמם, ישירו את עליהם ויפחיתו את חלקיהם הירוקים, מאבדי המים. עלי הסביר לנו כי לשרביטן המצוי סגולה מוכחת לרפא סרטן. יש לחלוט את גבעוליו ולשתות מהחליטה פעמיים ביום, במשך שבעים וחמישה ימים. גם לכתלה החריפה, שמעליה נידף ריח עז של שמנים אתריים, יש סגולות רפואיות. חליטה מהעלים מפיקה תה חריף וטעים. חליטה זו מקובלת מאוד נגד מגוון רחב של מחלות: בדרכי הנשימה, בדרכי העיכול, בלב, פצעים בעור, הרעלה, חום, חולשה כללית ודלקת פרקים.

כמות המשקעים השנתית היורדת כאן היא כ-100 מ"מ. חסרונו של משאב חיוני זה משפיע באופן קיצוני על מרבית המרכיבים הסביבתיים. לכן כמות החומר הירוק שהמערכת האקולוגית מסוגלת לייצר היא מועטה , מספר מיני הצמחים ומיני בעלי החיים מועטים אף הם והביומסה שלהם קטנה אף היא. ככל שכמות המשקעים נמוכה יותר, כן גדלה השונות בכמותה משקעים ביחס לממוצע. כלומר, בנוסף לכמות המועטה של המשקעים, קיימת אי וודאות למועד ירידתם ולכמותם המשתנה משנה לשנה. מיעוט המשקעים ואי הוודאות לגבי מועד ירידתם, מכתיבים למערכת המדברית שני תנאי יסוד:

1. התאמה למצב של איבוד מים וחיסכון בשימוש בהם.
2. יכולת להתעורר לפעילות בתקופות הקצרות שבהן יורד גשם ויכולת להמתין בתרדמה בתקופות היובש הארוכות שבין הגשמים.

התאמתם של הצמחים לתנאים האלה עומדת ביסוד ההסבר למאפיינים העיקריים של צמחיית המדבר – מחסור בעצים, מיעוט הפרטים, ממדיהם הקטנים, מיעוט המינים, התאמה ליובש וחיסכון במים. הסתגלויות אחרות הן בשרניות (כמו אצל זוגן השיח, והתאמה לגידול במים מלוחים (כמו אשל וסמר). בהמשך ראינו תאנה וכמה עצים של פיקוס בת שקמה[32], שעמדו בשלכת ועליהם זהרו בצבעי צהוב וכתום. עץ זה עשוי לצמוח לגובה של תשעה מטרים, אם כי רוב הפרטים שלו נמוכים יותר. כמו מיני פיקוס רבים, הוא נפוץ במזרח התיכון, באסיה ובחלקים מאירופה. העץ רגיש לצינה, לכן גדל סמוך לקירות הסלע ובנקיקים. הוא חונט את פגיו בין יוני לספטמבר, ואלו מופרות לקראת סוף תקופה זו, החל מאוגוסט. הוא מזכיר בחזותו את פיקוס התאנה, והוא נבדל ממנו בגודל פירותיו (שחורים וקטנים יותר) ועלים המאונים לשלוש אונות במקום לחמש. פיקוס בת שקמה צומח היטב על קרקע גירנית, במחשופים של סלעים קשים, במקרים רבים סמוך לבתי-גידול לחים.

לא היה רגע דל. כאן מחדר של דיוריט, שחרץ את אבן החול בפס שחור רחב מלא עצמה ושם חלוקי קוורץ גדולים, שקופים למראה. ההליכה אפשרה לנו מבט חודר וממשוך בתופעות. כאן בולדרים ענקיים של קונגלומרט, שהיוו עדות אילמת לחופו של נהר קדמון גדול ממדים, כאן סלעי גרניט שהובאו מרחוק וכאן עקבות של בדואים.  מבין הצמחים משכו את תשומת לבנו אבטיח הפקועה[33] שהיה פרוש על פני הקרקע, ופירותיו היבשים יכולים לשמש כרעשנים. צמח זה, שהערבים קוראים לו חַנְדַל, הוא צמח עשבוני רב-שנתי ממשפחת הדלועים, ששורשו העבה אוגר מים. הפרי כדורי, קטן וקליפתו מגוונת בצהוב ובירוק. לצמח שימושים רבים ברפואה עממית, בעיקר כחומר משלשל. חרף התנאים הקשים, המדבר אינו שומם וחסר חיים, כפי שנראה במבט שטחי. מינים רבים של בעלי חיים הצליחו להסתכל לסביבה עוינת זאת. בכמה מקומות זיהינו עקבות של דורבן, חומט שנעלם בזריזות, חוגלה מנפנפת בכנפיה בתנועות מגושמות וסלעית שחורת בטן שעפה בזריזות. זוהי ציפור שיר קטנה, וצבע נוצותיה, לפחות נוצות הזנב, הם ניגוד עז בין שחור ללבן. לא ראינו הרבה בעלי חיים, אבל חיים כאן פרוקי רגליים, זוחלים עופות ויונקים, שהסתגלו לאתגרים שמציבה סביבתו העוינת של המדבר. הם מצליחים לשמור על איזון משק המים והחם שלהם, להתקיים ואף להתרבות.

בכמה מקומות השתאינו נוכח צלף קוצני (Capparis spinosa) שהצליח להכות שורשים ולצמוח בתוך הסלע. היובש שמסביב קורא תיגר על כל ניסיון של התחדשות ולעומתם מפגין הצלף נוכחות רעננה, כאילו מתריסה. עליו התמימים והמעוגלים מסמלים שלמות. כאן ניתן להבין את מקורו של הביטוי "עז באילנות צלף". ענפיו המזדקרים שאבותינו כינום 'תִּמּוֹרוֹת', פורטים רצף מפרח ועד פרי בָּשֵׁל. הצלף אינו נח, בכל יום יציץ פקעים חדשים, פרחים ופירות במשך כ- 5-6 חודשים, יש מעבר הדרגתי בגודל הפקעים. אחת ליום ייפתח פקע אחד בהגיעו לגודל המרבי ומכאן אמרתו של רבן גמליאל, שאמר" “עתידים אילנות שמוציאין פירות בכל יום”[34]. הפקעים (נקראים בטעות "ניצנים") מכונים גם 'קפריסין' בדומה לשם הלטיני. ניתן להכין מהם ליקר. תבלינים מצלפים כבושים הינם מעדן רב ערך. הפקעים. אלו הופכים לפרח לבן, מוקף בעשרות אבקנים. בשעות הלילה מגיעים אליהם מיני רפרפים[35], המחדירים אל ריכוזי הצוף את חדקם. למחרת הביקור הלילי יראו פרחים רעננים אלו, מקומטים ומותשים. הצלף משתלב בתולדות העם ומסמל בייחודו תקומה והתחדשות הבאים כמענה לחורבן ולתקופת השיממון הארוכה. אולי זו רק יד המקרה המספרת כי בין 'שבי ציון' מבבל היה "… חָנוּן בֶּן צָלָף "[36]. ומדוע נקרא שמו צלף? "צלוף" בארמית פירושו בקור וסדוק, ופריו של הצלף אכן מתפצל בצורה מיוחדת ומפזר את הזרעים, ומכאן השם. במקום בו הקניון התרחב גדל עץ שיטה שיחנית ענקי, שנופו רב העלים העשיר בירוק את שפע הצבעים החומים.

הקטע הבא של הנחל עובר בקו שבר מובהק. באחד העיקולים ראינו שקיות ניילון שקשרו חיילים ירדנים לענפי האשל, כדי להפיק מהם מי שתיה .כפי שלמדנו בסדרת הישרדות בצבא. החיילים הירדנים מתחו חוט תיל, אליו קשרו קופסאות שימורים, כדי להזהיר מפני אורחים לא קרואים. עלי זיהה כמה עקבות של זאבים. אלו זאבים קטנים יחסית, שמשקלם אינו עולה על עשרים ק"ג, להבדיל מקרוביהם שבאלסקה, המגיעים למשקל של שמונים ק"ג, בהתאם לחוק ברגמן המסביר שככל שקר יותר בעל החיים גדול יותר. להבדיל מקרוביהם הצפונים, החיים בלהקות המונות לעתים שלושים פרטים יותר, הזאבים כאן חיים לרוב בקבוצות קטנות של שנים עד ארבעה פרטים. הזאב טורף מכרסמים ולעתים גם צבאים. לעתים הוא נאלץ להסתפק באשפה. מסוכן מכולם הסביר עלי, הוא הד'בע, הצבוע המפוספס, גדול הטורפים של ארץ ישראל. משקלו של זכר בוגר עשוי להגיע ל-40 ק"ג. בעת התרגשות הוא סומר רעמה זיפנית על גבו, ואז הוא נראה גדול יותר. הד'בע מטיל את אימתו על תושבי המדבר. הבדווים מאמינים שהוא מפתה אותם בצחוקו ללכת אחריו אל מאורתו ושם, בעודם מתפקעים מצחוק, הוא טורף אותם… אולם חרף מראהו המבעית, הצבוע כאן אוכל פגרים בלבד[37].

תוך כדי הליכה, למדנו להכיר את מלווינו הבדואים והם אותנו. חיש קל  אבחנו שבקי הוא רופא, וכינו אותו "דוקטור". כאשר הפנה מישהו את שתומת לבם שגם אורית וגם אנוכי בעלי תואר דוקטור, ביטל אבו סוליימן את תארינו והסביר, שלהבדיל מאתנו, בקי הוא "דוקטור קומפיוטר". אם לא היה די בכך, לאחר שסוליימן התלונן באוזני בקי על כאבים עזים בגבו, נאות האחרון לטפל בו, כפי שעשה בטיול למדבר דניקיל, כת שטיפל בגבו של הגברתן בעל הזרוע החזקה, המכונה "האכזר" בקרב שבטי העפר.

ראו באתר זה: טיול למדבר דניקיל.

רודולף אלתר מרפאה ממחצלת, בקי, מומחה לשלד ושריר , שלף מחטים וביצע "דיקור יבש", היישר בשריר הרגל של סוליימן, שלא כבש אנחת כאב, ובאותה מידה לא הסתיר את חיוכו, נוכח ההשפעה המהירה של הטיפו. מגע הזהב של בקי.

לאחר שעה נוספת של הליכה, הרמנו ראשנו אל על, על המצוק נראתה שורה של דקלים, שמסמנים בצבע ירוק וברור את האקוויפר, השכבה נושאת המים שבלב שכבות האקוויקלוד[38]. שורה ארוכה ורעננה של עצים מוריקים, על רקע המאסה החומה. יתכן מאד וניטעו על ידי בדואים עוברים, כדי לסמן בעלות על המקום. אין דבר שמסמל יותר את המדבר ובו זמנית סותר אותו, כמו נאת המדבר. למותר לציין, כי התמר מסמל את נאת המדבר. רגליו במים וראשו באש. נזכרתי בשיר שמחברו אינו ידוע: "אֲנִי מִן הַמִּדְבָּר, אֲנִי הוּא הַתָּמָר, מַעְיָן זַךְ לְרַגְלַי, שׁוֹטְפִים, קוֹלְחִים מֵימָיו "[39].

ראו באתר זה: התמר.

הימים קצרים בחודש דצמבר. עלי, כמו כל מוביל במדבר, לא רצה להסתכן בהליכה בחשיכה. עצרנו ליד כמה עצי דקל, סמוך לנקיק יפהפה, שבפתחו גדל עץ של פיקוס בת שקמה. נדחקנו פנימה, ושם, בין הסלעים התגלה מעיין זעיר, שעלים זעירים של שערות שולמית עטרו אותו סביב סביב. אנטואן דה אכזופרי, בספרו "הנסיך הקטן" כתב בעניין זה: "סוד יופיו של המדבר, העיר הנסיך הקטן, שהוא צופן אי שם בחובו מקור מים חיים".

השמש שקעה, בחוץ השתררה צינה, הבדווים מיהרו להדליק מדורה, שגיציה התנפצו בנתזים אדומים. בשלב הראשון, שופתים לכולם תה מתוק. מתוק מכפי שאנו מסוגלים לעכל. עם הזמן למדו הבדווים להכין עבורנו תה מועט סוכר. את טעמו של התה מעשירים בעלים של בייטרן (Beitaran – ארטומיסיה), שמקורו במדבר המזרחי של ירדן, אך כיום מגדל אותם עלי, בגינתו הפרטית בואדי מוסה.

הדלקנו נרות חנוכה, ברכנו על הניסים ועל הנפלאות ושרנו "מעוז צור" שקולותינו מנסרים את השקט. בשבב מסוים חדלו הגמלים מללעוס וזקפו את אוזניהם. עבדאללה, הצעיר שבין הגָמָּלים, הסביר לנו שהם מזהים מישהו פוסע בלילה, בגיא הסמוך, על גמליו. למותר לציין שחושינו הקהים לא הבחינו בדבר.

השלב המקדים לארוחת הערב הוא הכנת הלובה, היינו פיתה המוכנה מבצק, אותו מניחים היישר על הגחלים ומכסים ברמץ. מי יודע, אולי זו המצה שבני ישראל הכינו במדבר. ח'אדר, אחיו הצעיר של סולימן, קרץ לי והמתיק סוד: "צ'אי בלא לובה, ניק בלא חיבה", היינו, תה ללא לובה, משול לסקס ללא אהבה. הוא הצמיד את אצבעו לפיו, כדי שהאמרה העסיסית לא תגיע לאוזניהן של הנשים שבחבורה.

עלי התגלה כטבח מדופלם והוציא תחת ידיו מעדנים משובחים, שגרמו לנו לזלול הרבה יותר מכפי צורכנו. הבדואים לעומת זאת, הקפידו על מנות קטנות, כאילו קראו את הרמב"ם שציווה לסועד להתחיל לאכול כשהוא שבע ולסיים את ארוחתו כשהוא רעב.

השמים הצלולים היו נקיים מכל עב וללא הילה שהפריעה את שלמותה של כיפת הכוכבים. כבר מזמן לא נהנינו כך ממראהו של שביל החלב. קסיופיה בלטה בצורת ה –W, האנכי שלה, כוכב הצפון בקצה העגלה הגדולה והנה האוריון, ה"צייד" ניצב ממעל, בשמי הדרום, כש"חרבו" תלויה על "חגורתו". פרסנו את המזרונים תחת כיפת השמים ונרדמנו תחת גג של כוכבים

אור ראשון ואנו בחוץ. מי שחשב על קפה וביסקוויטים, טעה. עלי לא ויתר על סלט ירקות, חביתה מקושקשת, שטוגנה בכמות נדיבה של שמן זית, גבינת לבש קירי עתירת שומן ואפילו ריבת אוכמניות, אותה נהג לאכול בפיתה מחוממת, עם לבנה וזעתר שנשפך בכמות נדיבה.

התחלנו ללכת לצד ריכוז של שיחי סמר, שהיכה שורשיו והגיע למי התהום העליונים, שתילים צעירים של אשלים ופסענו בדרך מרתקת שהתפתלה בקניון של אבן חול המכונה בפי הבדואים "ואדי חיימר", שהוא שיבוש של השם ואדי אחמר, היינו "הגיא האדום".

המנגנון העיקרי ביצירת אבן החול היא בהשקעה של גרגרי קוורץ מתוך נוזל, בנהר, או אגם. הגרגרים עוברים תהליך של מילוט (Cementation) באמצעות תמיסות החודרות בין הגרגרים, מתגבשות וגורמות להתקשות. הסביבה בה שוקעים הגרגרים קובעת את המאפיינים של אבן החול שתיווצר. במקרה דנן, תמיסות ברזליות (לימוניטיות) מלכדות את גרגרי הקוורץ של אבן החול הנוּבּית, כשם שתמיסות צורניות אחראיות להיווצרות אבן החול המכונה "קוורציט". תהליכי הבליה הם במידה רבה תלויי אקלים. בלייה בסביבה מדברית מושפעת ממים ורוח במידה מועטה, והגורם העיקרי בבליה הוא המלח. העדר המים משמעו שאין שטיפה של המלח והוא מצטבר על פני הסלע ומאכל אותו.

אבן חול נוּבּית (Nubian sandstone) היא אבן חול רבת גוונים, בדרך כלל נוטה לאדום. זהו סלע משקע יבשתי שמקורו בבליה של סלעים מגמתיים (סלעי יסוד) וסלעים מותמרים (סלעים מטמורפיים), של המגן הערבו-נובי. סלעי אבן החול נראו דומים לפטריות ענק, שבעליה דמיון יכולים לזהות בהם צורה של גלידה נוטפת מגביע ענק. אבן החול המגוונת נקראת "תצורת אום-עישרין" והיא מקבילה לתצורת עמודי שלמה המצויה בהרי אילת. אבן החול הלבנה נקראת "תצורת דיסי", על שם הכפר דיסי שנמצא בפאתי האזור, מצפון מזרח לואדי ראם.

הגם שבהר הנגב נחשפות שכבות של אבן חול נובית, כך למשל במכתש חצירה, הנוף כאן דומה יותר לזה של מזרח סיני ואכן, בשל תזוזתו של הלוח של עבר הירדן צפונה, ביחס לארץ ישראל המערבית, המקבילות המזרחיות של נופי הארץ, נמצאות בעבר הירדן עשרות ק"מ צפונית להם.  התבוננו משתאים בציורים שהטבע צייר באבן החול. ציורים פסיכודליים ממש. עיגולים קונצנטריים, גבות ענקיות ובעיקר גלים זעירים, סימטריים כמעט. יצאנו מהקניון והלכנו בשטח חשוף יחסית ומצאנו עצמנו בקניון נהדר של גרניט, המים והאבנים שהביעו עמם במשך שנים, הצליחו להתחתר גם בסלע הקשה הזה ולגלף בו צורות יפהפיות. בכמה מקומות בלטו בסלע שכבות אופקיות של סלעים שחורים, אבני חול מבורזלות, ששיוו לסלעים מראה של וופלים ענקיים. שכבוץ אלו עמידות יותר משכבות אבן החול ביניהן שקעו ולכן בלטו מעט החוצה, דבר שהוסיף לחזיון משנה דרמה.

החתך הגיאולוגי כאן פשוט למדי. ניתן לראות בו מספר סוגי סלעים: סלעי גרניט בחלק התחתון של החתך, אבן חול מגוונת וקשה למדי במרבית החתך, ואבן חול לבנה ורכה יותר בראשו. אבן החול הכהה, אדומה וחומה, המונחת על סלעי הגרניט, שברובם מכוסים ויוצרת את הקיר המרכזי התלול והמרשים. אבן החול הזו מהווה את מרבית הגובה של החתך. אבן חול לבנה, רכה יותר, שיוצרת את הכיפות המתונות שעל המישור העליון של ההר.

הבליה מהירה ביותר על קירות שיש עליהם קווי זרימה מובהקים, שכן בקווי הזרימה הללו עוברים כל המים, ושאר הקיר אינו נשטף לעולם. האזורים שמתבלים הופכים שקועים, וקווי הזרימה של המים נשארים בולטים מן הקיר. התופעה המתקבלת נקראת טפוני (Tafooni). מקורה של המילה אינו ברור. יש הטוענים שהמקור הוא יווני ופירושו "קבר". אחרים טוענים שהמקור הוא בקורסיקאית (ניב של צרפתית) או בסיציליאנית (ניב של איטלקית). שתי שפות שהתגלגלו מלטינית ובשתיהן המילה "טפוני" פרושה "חלונות". יוונית או לטינית, התופעה טיפוסית ונפוצה בכל סוגי הסלעים בסביבות מדבריות בכל העולם. בעבר סברו שהסיבה להיווצרות הטפונים היא בעיקר פיסיקאלית, אך כיום ידוע שגורם מרכזי בהיווצרות הטפונים הוא ביולוגי. הטפון הוא מעין מערה זעירה, בעלת קימורים עגולים הנוצרת כתוצאה מבליית אצות החיות בשכבות דקות מתחת לפני הסלע. באקלים המדבריות הצחיחים שלנו נוצרים הטפונים בסלעי גרניט גס ובסלעי אבן חול דווקא במפנים שטופי שמש. החלקנו לקניון נוסף, מעליו ראינו כתובות נבטיות, שנחרתו בסלע לפני אלפיים שנה כמעט. במקום הזה ממש, עברו בנתיב, אדוני המדבר הללו, שהובילו בשמים בדרך אל נחל הערבה, מפטרה לאילת. עלי הרבה להשתמש במונח "הדרך העתיקה שהובילה אל עקבה". לא רציתי לתקן אותו ולקייק שעקבה נוסדה למעלה מ-1200 שנה מאוחר יותר, היינו, בתקופה הממלוכית.

עמיתי צביקה צוק השווה את המסחר למים. כמותם, יפרוץ דרכים חדשות כדי להגיע ליעדו. כשם שהמים שוחקים באיטיות סלעים, מחלחלים דרך אבנים, מתעכבים  בגבים וממשיכים הלאה בעוז, כך גם המסחר, מראשית האנושות, לא הניח למדבריות, לגבולות ולקשיי האקלים  לעצור אותו. הדרך שהובילה סחורה מעומן ותימן עד לארצות הים התיכון נקראה "דרך הבשמים". דרך זו גישרה בין שני קצות מדבר ידיים, המשתרע מהאוקיינוס ההודי ועד לים התיכון. מאזור חצרמוות שבתימן, דרך חצי האי ערב, אל פטרה וממנה, דרך מואה שמצפון לפארן, וערי הנגב, עבדת וחלוצה אל נמל עזה[40]. משם הפליגו מוצרי היוקרה הללו אל השווקים שלחופי הים התיכון[41]. דרך הבשמים העתיקה, שהיתה סעיף דרומי של "דרך המשי", נחשבת לאחת מדרכי המסחר החשובות של העולם העתיק[42]. קיומה של הדרך נשען על הסחר בחומרים מדיפי הריחות האקזוטיים, כמו מור ולבונה[43]. כך, חומרים טבעיים, שהופקו מצמחים שגדלו בערב, והעניקו לה את הכינוי "ערב המאושרת", הפכו לשיקויים שהנעימו את החיים, פייסו את המתים וכיבדו את האלים במערב.

השימוש בבשמים החל במזרח הקדום ומשם עבר מערבה, ליוון, לביזנטיון  ולרומא. הבשמים שימשו לא רק לצרכים קוסמטיים, אלא גם לריפוי, לפולחן ולקבורה. במקרא מתוארת שריפת בשמים במהלך קבורתו של אדם מכובד. כך למשל, במקרה של המלך אסא: "וַיַּשְׁכִּיבֻהוּ בַּמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר מִלֵּא בְּשָׂמִים וּזְנִים, מְרֻקָּחִים בְּמִרְקַחַת מַעֲשֶׂה; וַיִּשְׂרְפוּ-לוֹ שְׂרֵפָה, גְּדוֹלָה עַד-לִמְאֹד[44]. היוונים השוו את המור והלבונה של ערב  לאמברוסיה, מזון האלים. ב-450 לפני הספירה סיפר ההיסטוריון היווני הרודוטוס על ערב וניחוחותיה: "הארץ כולה נודפת ניחוח מתוק מופלא"[45]. הבשמים נחשבו בעת העתיקה לאוצר יקר, ככסף וזהב. בתקופת השיא של צריכת הבשמים על ידי הרומאים, היה המאזן המסחרי בינם לבין הנבטים, גורם חשוב בכלכלה הרומית. לפי מסורת בעלת ניחוח סוציאליסטי, ההיסטוריון והמצביא הרומאי פליניוס הזקן, התלונן שסחר הבשמים גורם להתעשרות מסחררת של בני ערב .

המרכיב הגדול ביותר במחיר, היה הדרך, 2400 קילומטרים של ישימון. הדרך יצרה קשרי תרבות בין אנשי המדבר ואגן הים התיכון, קשרים שהעשירו את העמים שחיו לאורכה ובשני קצותיה ויצרו מערכת מורכבת של תרבויות בהיסטוריה של המרחב כולו. הדרך, שהובילה לבונה, מור, בשמים נוספים, תכשיטים ועוד, התפתלה מעומן ותימן דרך ערב הסעודית וירדן אל דרום ישראל והים התיכון, והשימוש בה החל כבר במאה ה-3 לפני הספירה ונמשך לפחות עד המאה ה-3 לספירה[46].

הנבטים הם נושא תרבותי מקיף. קיים קושי מרכזי בהיעדר מסגרת היסטורית. אין להם היסטוריון כדוגמת יוסיפוס פלביוס, אך זהו עם שיש לו אפיונים תרבותיים, לשוניים, פולחניים וגם בתחום התרבות החומרית. חקר הנבטים בימינו משול לעבודתו של ארכיאולוג בשנת 4000. כלומר, אם יבוא ארכיאולוג לבחריין בעוד אלפיים שנה, הוא יימצא מתחת לטכנולוגיה המודרנית ולהיי טק, רק אוהלי קדר. זוהי תופעה מיוחדת של עם, שנחשף בבת אחת לקדמה המערבית. לאירופה לקח אלפי שנים עד שהגיעו למכונות ולמכוניות. ערביי המפרץ לעומת זאת, נחשפו לקדמה בבת אחת. זה מה שקרה לנבטים.

ראו באתר זה: התרבות הנבטית

עצמתם של הנבטים, בתקופה ההלניסטית, נבעה משליטתם על דרכי השיירות שהובילו סחורות יקרות ערך, מערב המאושרת ומהודו, והפנו אותם לדמשק ולנמלי ארץ ישראל. התנאים הפיסיים של הארץ סייעו להם לשמור על חירותם, שכן האויב הפולש סבל תמיד ממחסור במים ואילו הם יכלו ליהנות ממאגרי המים הנסתרים, שהיו ידועים רק להם. אלו שבטים ערביים שנחשפו בבת אחת למרכזי התרבות הקלסית והיוו חוליית קשר; מעיין מתווכים בין אגן הים התיכון  לבין הודו,. הנבטים השכילו לנצל שעת כושר היסטורית נדירה, השתלטו על דרכי השיירות ובנו ממלכה ענקית רחבת ידיים. שליטתם לא הושתתה על ביצורים ולגיונות צבא אלא על היכרות מעמיקה עם תנאי המדבר.

בקצה הסלע נראה ציור מטושטש של גמל. מוצא הגמל החד-דבשתי מחצי האי ערב. בעת העתיקה לא היה מוכר כלל בסהרה ולכן איננו מופיע אצל הפרעונים. כנראה היו אלו הנבטים הראשונים שהצליחו לאלפו לשאת משאות בשיירות. הנבטים ניחנו בכושר הישרדות לאורך מסע ארוך, שנמשך לפחות 65 ימים לכל כיוון. שיירות ענק של גמלים העבירו את המור והלבונה אל שווקי הים התיכון והכניסו הון רב לנבטים. כלכלתם פרחה, הם בנו בתים ועברו להתיישבות קבע. הם הקימו ממלכה בעלת השפעה רבה.

נראה שמה שגרם לציור לא היה פרץ של ייצר אומנותי אלא החששות המלוות את מובילי השיירות, המכירים את סכנות המדבר: רעב, מצא, חום, שודדים ושפיפון עלי עקב. הובלת שיירות היתה מאז ומתמיד התמחות של הערבים (המסורת מספרת על נווטי שירות עיוורים). בזכות מיומנותם הצליחו הערבים לחדור אל אפריקה, מה שאיש לא הצליח לעשות לפניהם.

אבו סולימן, הבכיר שבין נהגי הגמלים שלנו, שבעברו היה שוטר תנועה ירדני, התלונן על כאבים עזים בגבו. בקי ידינו, שהוא רופא מומחה לשלד ושריר, הסביר לנו שאין לחפש את המטבע מתחת לפנס. כלומר, יש לתור אחרי מוקד הכאב, שבמקרה הנ"ל הוא שריר תפוש, המושך עליו גיד, המושך את העצם וגורם לכאב. רודולף אלתר מחסה מהמחצלת, עלי הפשיל את מכנסיו ובקי דקר אותו, היישר בשריר. מניסיוני בטיפול כזה, הוא כואב, אך הכאב פג מיד וההחלמה מורגשת קצת אחריו.

המשכנו ללכת. במקום בו גלשנו לנקיק צר, שהתחתר בסלע לבן, זיהה עלי בעיניו המנוסות עקבות בחול. במיומנות של בן מדבר הצליח לספר סיפור. הנה נחש ניסה לתקוף מכרסמים, אולי קוצן זהוב וכאן הם נסו ממנו בבהלה. החול הוא כספר פתוח עבורו. במקום אחר, גילה עקבותיו של גרביל –  מכרסם שזנבו ארוך בשליש מאורך גופו ומסתיים בציצית. בהתאם לכלל אלן בביולוגיה[47], אוזניו גדולות ופולטות חום. הגרביל ממלא מאורתו בעלים ירוקים, שם חי בעצם, בתנאים ים תיכוניים, משול לאדם המהלך בגשם תחת מטריה ונשאר יבש בסביבה רטובה. החיים במעמקי האדמה בטוחים מאשר בנוף החשוך וגם נעימים יותר. על פני השטח נותרים כעדות לפעילותם הנמרצת, "כרטיסי הביקור" שלהם, עקבות המוטבעים בחול. כפי שהסביר לי פעם איש המדבר עזיז, תושב הנגב, כי העקבות הם שפה, שמי שסימניה נהירים לו, יכול לפענח ולדעת מי פעל, היכן ומה עשה.

טיפסנו אל ראש ההר, משם התגלה לפנינו ואדי רג'אנה, הערוץ המוביל לנחל ערבה. בהתלהבות של מכורים שלפנו את הטלפונים הסלולריים ושיגרנו ווטסאפים לכל העולם. נזכרתי בטיולי הנגב ובטיולי סיני של פעם, שם לא היו לנו את המיכשורים האלקטרוניים הללו ובכול זאת שרדנו. כיבינו את המכשירים הממכרים, חדלנו משיחות הסרק ומהוויכוחים הפוליטיים והתמסרנו לנוף רב ההוד. בעיני רבים ,"מדבר" הוא מרחב של חולות צהובים, שוממים וצרובי שמש, המשתרעים מאופק עד אופק. אולם כאן מתגלה כי המדבר עשוי להיות רב גוני בנופיו. לנגד עינינו נפרשו הרים גירניים מחוררים בטפונים שקדחו בהם צורות מעוגלות, גיאיות צרים, מניפות סחף רחבות. כמעט ללא ירק. ציה של ממש. המקרא מספק למכביר תיאורים לתאר את החוויה הזאת, בעיקר מנקודת מבטו של בן הארץ הנושבת: "הַמּוֹלִיכְךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא, נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב, וְצִמָּאוֹן, אֲשֶׁר אֵין-מָיִם"[48]. זוהי ארץ שממה: "בְּאֶרֶץ לֹא-עָבַר בָּהּ אִישׁ, וְלֹא-יָשַׁב אָדָם שָׁם"[49]. לעתים נחשב המדבר לארץ צלמוות: "הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת"[50] וגם כארץ חשוכת אור: "הַדּוֹר, אַתֶּם רְאוּ דְבַר-יְהוָה, הֲמִדְבָּר הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל, אִם אֶרֶץ מַאְפֵּלְיָה" [51].

מצד שני, המדבר השפיע, השפעה רבה, על חייהם ועל אמונותיהם של תושבי הארץ הנושבת. תהליכם חברתיים ודתיים רבים החלו במדבר. בני ישראל נדדו במדבר, בו קיבלו את תורתם ובו עוצבה דמותם התרבות-לאומית. מכאן היחס הרומנטי שהתפתח אל המדבר: "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה"[52]. ירמיהו מתרפק על אהבת הכלולות של ימי מסעות המדבר, כאהבת עולם העומדת לעם: "מֵרָחוֹק, יְהוָה נִרְאָה לִי; וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ, עַל-כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד"[53]. המדבר הינו מקום הגלות ומקום התשובה[54].

נגד הציוויליזציה שהתפתחה בערים ושרבתה בה ההשפעה הנוכרית, קמה התנגדות שרוב נושאיה היו נביאים. הם לחמו על טהרת עבודת ה' ועל צדק חברתי. הם הציגו את המדבר, בצורות שנות, כתשליל של התרבות המושחתת נגדה נלחמו. הושע וירמיהו העמידו את תקופת המדבר כנגד השחיתות של זמנם. הושע קרא להשיב את העם אל המדבר: "וְאָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם; עֹד אוֹשִׁיבְךָ בָאֳהָלִים, כִּימֵי מוֹעֵד[55], כדי להחזיר אותו אל  אלוהים ולחדש שם את ברית אהבתם: "לָכֵן, הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ, וְהֹלַכְתִּיהָ, הַמִּדְבָּר; וְדִבַּרְתִּי, עַל-לִבָּהּ. נָתַתִּי לָהּ אֶת-כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם, וְאֶת-עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה; וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ, וּכְיוֹם עֲלוֹתָהּ מֵאֶרֶץ-מִצְרָיִם[56].  ירמיהו קרא: "כֹּה, אָמַר יְהוָה, מָצָא חֵן בַּמִּדְבָּר, עַם שְׂרִידֵי חָרֶב; הָלוֹךְ לְהַרְגִּיעוֹ, יִשְׂרָאֵל"[57].

רבותינו החשיבו את המדבר כצור מחצבתו של עם ישראל, המקום בו נצרפה אמונתו ובו נוצרו מוסדותיו החשובים ביותר: "תורה-מן המדבר; משכן-מן המדבר, סנהדרין-מן המדבר, כהונה – מן המדבר, לויה -מן המדבר, מלכות – מן המדבר. שנאמר (בתורה): 'ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים; וכל מתנות טובות שנתן הקדוש ברוך הוא לישראל- מן המדבר"[58].

סיימנו את היום למרגלות סלע ענק, בנוי כולו מאבן חול, שהמים הצליחו לפסל בו קשתות ומנהרות וחשפו גלים גלים של צבעי אדום וצהוב. למטה, במורד הואדי נראה שיח של עציון פרסי, שנקרא בעבר "פרקרק פרסי" ומעורר השתאות ביכולתו לשרוד בחולות. זהו שיח (או עץ נמוך),  גובהו נע בין 1.5 מטר ל-5 מטר. נמצא לרוב באזוריים חוליים ולעתים קרובות נערמות סביבו תלוליות חול, הוא יכול לשרוד גם כאשר חלקם העליון של שורשיו נחשף ולכן יכול לגדול באזורים של חולות נודדים ומוכי רוח[59].

טיפסנו אל ההר ממעל, צפינו בנוף נורא ההוד של הרי אדום, בקרני שמש אחרונות ששטפו את החול בגוון אדמדם ובדיונות היפהפיות שנחרצו על ידי נהגי ג'יפים נלהבים שלא נתנו דעתם לכך שהם בעצם אונסים את השטח. הדיונות הזהובות נבעלו באלימות על ידי נהגים שחרצו בהם קוליסים עמוקים, שבסביה קיצונית זאת, הם קטלנים מבחינה אקולוגית. אכן, סממניה השליליים של התיירות ניכרים מכול עבר. פחיות השימורים הריקות ובקבוקי הבירה המנופצים לימדו על התנהגות ארוגנטית של מטיילים. ישראלים וירדנים. אם מישהו לא יתעשת, המקום יהפוך לפח אשפה ענקי. לקראת ארוחת ערב, בשעה שעלי טרח על תבשיליו ויסמין וענת חתכו את הירקות לסלט, סימן אבו סויימן בורות קטנים בקרקע ושיחק נגד ח'אדר, במה שדמה לדמקה חולית: שחקן אחד עם אבנים ויריבו עם גללי גמל. הכלים היו מובנים. הכללים – פחות…

בלילה, מתחת לסלע, שיצר חצי מסגרת לכפת העננים, נרדמתי כשבראשי חולף הרהור מה יקרה אם תנוע הקרקע ולו מעט….

ביום המחרת טיפסו על הדיונה הגבוה. הליכה מאומצת מעט, כשהעקבות מחליקות בחול, כשאנו משתאים מצורות הגלים שהרוח עיצבה בחול. החלקיקים שפוררו מהסלע ונסחפו יכולים להיות בגודל קטן, עד כדי כך שהרוח יכולה להסיעם. הדיונות באזור הם בעיקר דיונות מטפסות של חול שמגיע מהערבה. הטיפוס על "הסכין" של הדיונה הגבוהה הוא חוויה ומאפשר מבט אל הנוף משני צדיה.  דומני שזו אחת מדיונות החול הגבוהות בירדן. מראש הסהרון שורטטו פסים מזוגזגים שיצרה הרוח והעניקה תחושה של גלים שלווים בים. תנועת הזחילה או ניתור של החול ועוצמה וכיוון הרוח יוצרים את הדיונות, החוליות. משום כך מופיעת חוליות בעלות חתכים שונים. ישנן דיונות שעברו נדידה והתייצבו במקום מסוים, בשילוב חוסר פעילות של הרוח. הסביבה החולית היא צחיחה והצמחים היחידים שהצליחו להיאחז בה היו שיחי רותם המדבר, ששורשיהם העמוקים עשויים להגיע לעומק רב ומכאן שמם, רותמים את החולות[60]. כדי להתגבר על המחסור במים, המאפיין את סביבת הגידול הטבעית שלו, יש לרותם מערכת שורשים כפולה: האחת, עמוקה, ששורשיה חודרים אל עומק האדמה- נועדה לאסוף המים שחלחלו לעומק בתקופת הקיץ היבשה; והשנייה שטחית, המכסה פני שטח גדול מאוד, שנועדה לקלוט מי שיטפונות לפני שיאבדו. לרותם תכונה נוספת המשותפת לצמחי מדבר נוספים: הוא מסוגל להמית חלק מעצמו כדי לחסוך במים ובאנרגיה. וכך, לאחר תקופת היובש, כשמגיע הגשם, הרותם מסוגל לשוב ולהחיות את החלק שיבש. אליהו הנביא נח במדבר בצל הרותם: "וְהוּא-הָלַךְ בַּמִּדְבָּר, דֶּרֶךְ יוֹם, וַיָּבֹא, וַיֵּשֶׁב תַּחַת רֹתֶם אחת (אֶחָד); וַיִּשְׁאַל אֶת-נַפְשׁוֹ, לָמוּת, וַיֹּאמֶר רַב עַתָּה יְהוָה קַח נַפְשִׁי, כִּי-לֹא-טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי׃ וַיִּשְׁכַּב, וַיִּישַׁן, תַּחַת, רֹתֶם אֶחָד; וְהִנֵּה-זֶה מַלְאָךְ נֹגֵעַ בּוֹ, וַיֹּאמֶר לוֹ קוּם אֱכוֹל"[61].

עלי הפנה את תשומת לבנו לעקבותיו של ירבוע, שהמרחק ביניהם העיד על יכולותיו הפנומנליות. זהו בעל חיים משוכלל להפליא. עיניו ואוזני גדולות, חרטומו נמוך. מהלך וקופץ על רגליו האחוריות בלבד. רגליו הקדמיות משמשות לו רק לחפירה ואחזקת מזון. רגליו האחוריות ארוכות פי כמה מהקדמיות והן בעלות שלוש אצבעות. בצדי האצבעות החיצוניות יש זיפים ארוכים, המרחיבים את שמטח הדריכה ומתאימים אותו לתנועה בחולות. קפיצותיו מגיעות עד לגובה של מטר ולמרחק של שני מטרים. מניחים כי יכולתם לקפץ למרחקים של כחצי מטר ויותר, התפתחה מן הצורך להימלט מטורפים, ואולי אף לסייע להם במסעות הארוכים יחסית שצריך בעל חיים מדברי לקיים כדי למצוא מזון. מעניין לדעת כי למרות שאין קשר בין הירבוע לעכברים מקפצים באוסטרליה או לעכברושי קנגורו בצפון אמריקה, כל שלוש הקבוצות פיתחו מכלול זהה של הסתגלויות לחיים במדבר העמוק.בחולות הללו חיים בנוסף לירבוע, גם גרביל החולות ומריון החולות והירבוע, שהסיכוי לראותם קלוש ביותר. האבולוציה לימדה אותם לדרוך את חושיהם שמא יבחין בהם שועל, תנשמת או כל טורף אחר והם ממהרים להימלט  למחילתם. בחולות הללו קיים סיכוי לראות את שממית תמנע, זעמן יפהפה ועכן גדול. עם לא מעט מזל אפשר גם לפגוש באלמון. זהו עפרוני גדול שמקורו הארוך מזכיר דוכיפת, את שועל הנגב ואת חתול החולות.

חולות הם מקום חיות עשיר ומגוון ובעל חשיבות מדעית רבה. זהו ביוטופ  הנתון בסכנת הכחדה יותר מכול מקום אחר בארץ. אצלנו מחסלים אותו כרייה לצורך בנייה ובנייה בפועל, שטחי אימונים ואפילו שטחים חקלאיים. כאן, בצד הידני, האויב האקולוגי הגדול ביותר הוא הג'יפים והטרקטורונים, שגם הם עלולים להשמיט את הקרקע מתחת לרגליה של הפאונה הייחודית המצליחה לשרוד בחולות.

העפלנו לראש הדיונה וטיפסנו על הר הבנוי כולו אבן חול מוצקה, להבדיל מהדיונה, קולטת את כף רגלו של ההלך וכאילו מאמצת אותו אליה. הר מרשים זה נקרא "ההר השקוע" (the sinking mountain). המדרונות היו מכוסים בחמאדות, היינו משטחים של אבנים כהות. לא אבני צור, כמו בנגב, אלא אבני חול מבורזלות. התבוננו סביב סביב. הוד קדומים. מראה רב יופי שבהחלט ניתן לתאר אותו כ"נורא", היינו, מטיל מורא: הרי משאר (הרים שנותרו בודדים בשטח לאחר שסביבתם הוסרה בבליה) בעלי קירות מצוקיים, וביניהם פעורים מסדרונות של עמקים חוליים; פסטיבל  של גוונים חמים: אדום, סגול, כתום ומה שביניהם. זהו נוף מרהיב: קניונים באבן חול, גושי גרניט. מאסה אדירה של סלעים, ללא רמז ירוק. ללא "פסולת אורגנית", כפי שמכנים הגיאולוגים את הכיסוי הירוק של הסלעים, זה שמסתיר עבורם את הנוף.

ח"נ ביאליק, הגם שלא היה טייל גדול, היטיב לתאר את התחושה בשירו "מתי מדבר האחרונים": "זָרְחָה וּבָאָה הַשֶּׁמֶשׁ, וְיוֹבְלוֹת עַל-יוֹבְלוֹת יִנְקֹפוּ, וְשָׁקַט הַמִּדְבָּר וְסָעַר, וְשָׁבָה הַדְּמָמָה כְּשֶׁהָיְתָה; כְּתוֹהִים עֲלֵי הָרִאשׁוֹנוֹת יִתְנַשְּׂאוּ בַמֶּרְחָק הַכֵּפִים, גֵּאִים בְּהַדְרַת דִּמְמָתָם וִיהִירִים בִּבְדִידוּת עוֹלָמִים: וְתָי"ו עַל-תָּי"ו פַּרְסָה מִסָּבִיב אֵין קוֹל, אֵין הֲבָרָה, אֵין קָשֶׁב. בָּלַע הַיְשִׁימוֹן לָנֶצַח אֶת-הֵד תְּרוּעַת דּוֹר הַמָּעֻזִּים, מָחֲקוּ הַסּוּפוֹת אֶת-עִקְבוֹת שָׁעֳלֵיהֶם מַחֲרִידֵי הַצִּיָּה, נִתְלְלוּ הָרֵי חוֹל תַּחְתָּם וּסְלָעִים בִּמְקוֹמָם צָמָחוּ,וַיַּעֲצֹר הַמִּדְבָּר נִשְׁמָתוֹ וַיְיַשֵּׁן מֻעֻזְנָיו לָנֶצַח".  המראה משדר עצמה של סלעים, שהיו כאן עידן ועידנים לפני כולנו. הרבה לפני שהחלו החיים עלי אדמות. המבט אל הסלעים הקדומים הללו הוא שיעור מרתק על משמעותו של הנצח ומקומו השולי של המין האנושי בלוח הזמנים של הבריאה. תחושה של נצחיות. "דּ֤וֹר הֹלֵךְ֙ וְד֣וֹר בָּ֔א וְהָאָ֖רֶץ לְעוֹלָ֥ם עֹמָֽדֶת"[62].

התבוננו על ואדי מוחיילה הנשפך לוואדי ערבה וזיהינו את הכתם הירוק של קיבוץ יהל. מוזר ומרגש לראות את הערבה המוכרת כל כך, מצדה השני. בקע הערבה הוא בסיס סחיפה ענק לכל מערכת הניקוז היורדת מהרי הנגב ממערב ומהרי אדום זהו אזור צבירה מובהק של חומרי סחף, המתאפיין בדרך כלל בקווים מורפולוגיים ישרים. במבט ראשון נדמה כי העמק מפולס ואופקי לכול אורכו. אך זוהי אשליה אופטית. מבט במפה מבהיר כי פני השטח עולים  מים המלח בצפון, עד לגב הערבה, סמוך לפארן, גובה של 650 מ'. על הערבה הובילו מניפות הסחף של הנחלים, הנוגעות אחת ברעותה. למניפות אלו שיפועים חריפים למדי, מקדקוד המניפה, כלומר מפתח הקניון שדרכו היא יוצאת ועד לחזיתה, הנשפכת לבקע הערבה[63].

לקראת סופו של היום גלשנו לואדי מואלח, שקיבל מהבדווים את שמו בשל נביעות המים המלוחות שבו. ירדנו מזרחה למעין קטן, שמימיו מתוקים דווקא. שם מלאנו את הבקבוקים  במים. עלי נזף בגל שהעלה על דעתו להתרחץ ולזהם את המים בסבון. מעלינו, כמאתיים מטרים מגדת הנחל, פסע עדר גדול, גדול השייך למשפחה בדואית החיה בסמוך. יושבי המדבר שרויים במחסור והם החלכאים שמחוץ ליישוב: "בְּחֶסֶר וּבְכָפָן, גַּלְמוּד: הַעֹרְקִים צִיָּה–אֶמֶשׁ, שׁוֹאָה וּמְשֹׁאָה. הַקֹּטְפִים מַלּוּחַ עֲלֵי-שִׂיחַ; וְשֹׁרֶשׁ רְתָמִים לַחְמָם… בֵּין-שִׂיחִים יִנְהָקוּ; תַּחַת חָרוּל יְסֻפָּחוּ"[64]. היה זה הסימן הראשון לנוכחות אנושית, שחווינו מאז עזבנו את עבסייה.

אלו הם בני שבט הסעידיין שבעבר התגורר בערבה, כולל בחלק הישראלי שלה. לאחר 1956 נדחק השבט אל א-רישה שבערבה הירדנית. באביב ובקיץ הם נודדים אל גב ההר לכפרים דלע'ה ורג'ף וחוזרים לערבה בחורף. מישהו סיפר לי פעם שלפני מלחמת הקוממיות, הם היו רוכבים מהערבה דרך הנגב לאל עריש, כדי לקנות בשווקיה קמח ותמרים.

למדנו לזהות את סופו המתקרב של היום, כשראינו את עלי מתחיל לאסוף ח'טב, עצי בעירה. הבנו את הרמז ומלאנו את ידינו בעצים. המשכנו לעיקול של הואדי, שם התמקמנו באור אחרון, ללילה אחרון, לארוחת סיכום אנינת טעם ולטקס של הדלקת נרות. שרנו "מי ימלל גבורות ישראל" בשני קולות, ביצוע לא מהוקצע, בלשון העטה. דבר שגרם למלווינו הבדואים להחליף מבטים אלכסוניים… היה קר הלילה. מצאנו מפלט חמים בשקי השינה והתעוררנו לבקר מעונן מעט כשאור השחר צבע את העננים הזעירים בגווני ורוד. תוך זמן קצר השמש עלתה ופג הקסם. נפרדנו מהגמלים ומוביליהם בחיבוק ובתשר והתחלנו את היום הרביעי, שהיה יום הליכה של ממש, להבדיל מקודמיו, אותם כינינו "בית הבראה".

בואדי מואלח ראינו סימני שיטפון קל עם שכבת חרסית מבוקעת, לא הרחק ממנו שרידים של מבנים ישנים שהבדואים טוענים שנבנו על ידי העות'מניים, כדי להשגיח על הדרך היורדת מפטרה לכיוון עקבה. המשכנו לוואדי מתנע, שהוראתו "עיקול", עלינו על פסגות בהם הסלעים נראו כקוצים של אבן, גלשנו אל הנחל כשלצדנו הרים עשויים אבן חול, כולם מפוסלים ומחוררים. עלי הצביע על עמוד סלע שנראה מזווית מסוימת כראש אנושי. מישהו זיהה, במקום אחר, ראש של גמל. ניסיתי להתעלם לרגע מתצורות הנוף המגוונות ולהתמקד בגוונים בלבד. לנגד עיני נשקף ספקטרום שלם של גוונים, של קפה בחלב. החל מקפה שחור עם נגיעת חלב וכלה בכוס חלב אליה נמזגו כמה טיפות של קפה. אם האירים יכולים להתגאות בארבעים צבעי אפור שנמנו בארצם, הירדנים יכולים להתהדר בארבעים צבעי חום. חמישים גוונים של מדבר.

הנוף הזכיר את העמודים מואדי ראם, שנתנו את ההשראה לספר "שבעת עמודי החכמה" (Seven Pillars of Wisdom) שכתב הלוחם והרומנטיקן  תומס אדוארד לורנס, המוכר כ"לורנס איש ערב"[65]. הוא כתב את ספרו המפורסם, אשר כאשר שימש כקצין קישור במהלך המרד הערבי, שפרץ כנגד האימפריה העות'מאנית במהלך 1916 עד 1918[66].

לורנס התפייט ביומנו כשתיאר את הודו של ואדי ראם, בתיאור המתאים, אחד לאחד, לאזור הזה של ואדי חמיימה: "נקיקים עמוקים חמישים רגל רוחבם, הפרידו בין גושי הסלע המרובעים האלה שבפניהם חרתו הרוחות ומזג האוויר כעין כוכים, ערוצים ושקערוריות וקשטום בחקיקות ובשברירים כמין פיתוחי ציורים. במרומי קירות הסלע נשקפו מערות עגולות כחלונות ואשנבים ולמטה לרגליהם פערו את פיהן מערות אחרות כשערים ופתחים, כתמים ורצועות כהות של מאות רגל ירדו לאורך החזית השרויה בצל. …"צוקים – מבניהם היה רצועות רצועות, לפי האבן הגרעינית שלהם ועומדים היו ברובם על אדני טרשים מפוצלים, מאתיים רגל גובהם. צבעם היה יותר כהה ומבניהם יותר נוקשה ושלא היו תלויים כמו אבני החול אלא התקפלו תחתיהם. גושי הסלע מפוסלים היו פסגות פסגות בולטות, כעין כפות היכל מקושתות לא כל כך אדומות כשאר הסלעים כי אם אפורות במקצת. הפסגות הללו נתנו זווית דמיון אל הארכיטקטורה הביזנטינית לכל המראה המקסים הזה. כה נרעשים ומבוישים היינו להתערות באפסותנו בפני ההרים הפליאים האלה"[67].

זה היה אחד המבטים היפים הנשקפים אל המדבר. כפי שכתב מבקר האמנות האמריקאי, ואן דייק (John Charles Van Dyke) בספרו "המדבר", שנכתב לאחר מסע של שנתיים במדבריות, ממנו חזר אדם אחר ממה שיצא: "זוהי ארץ זועפת של פסגות מבוקעות, עמקים קרועים לגזרים ורקיע לוהט. בכל צעד וצעד ירמוז לך הפראי, המתריס, המתגונן. כל דבר במדבר נראה כלוחם בכוחות ההרס. יש כאן מלחמה בין כוחות ומאבק לקיום, שאין כמוהו לפראות ולאכזריות בשום מקום אחר בטבע"[68].

המשכנו אל ואדי מלאוון, שכשמו כן הוא, "הצבעוני" ובו הגוונים הפסיכודליים ביותר שראינו בטיול. הבקעים שהמים השתוללה בהם והשפע בצורות שנדמה ונצבעו במכחולו של רב אומן, דמו בעינינו לשילוב של גאודי וסלבדור דאלי גם יחד. במקום מסוים זיהינו בסלע פרצוף אנושי מעוות משהו, שהזכיר להפליא את "הצעקה" של אדוורד מונק. במקום אחר, נראה סוס דוהר, שצוייר מתישהו על ידי בדואי רב השראה. ארוחת הצהרים היתה אולי שיאו של הטיול. הפעם לא היו אלו המטעמים שעלי נהג לרקוח, כי את הציוד נשאנו על גבינו, אלא חדר האכילה, היינו, המיקום. מעל ראשינו הזדקרו עמודים זקופים של אבן חול, שהזכירו לנו את עמודי שלמה במכתש תמנע. הנוסע האנגלי דאוסון בורר, שסייר בסיני בתחילת המאה ה-19 היטיב לתאר את התחושה של מי שמתבונן במראה הנשגב הזה: "אכן זו, בחלקים רבים, שממה שפראותה מרתקת, שהדרה בלתי ניתן לתיאור… יכול הנך לדמות, כי הושלכת על פלנטה שטרם עוצבה בידי הכול וכול, למקום נושא חיים"[69].

הליכה בוואדי מזיפה, גושים ענקים של קונגלומרט, שלימדו אותנו על עצמתו של הנחל הקדום שזרם כאן בעידן אחר ובאקלים אחר. אנחנו באזור המכונה "ע'רנדל". לא יכולתי שלא להיזכר בפשיטה של הצנחנים, על תחנת המשטרה בע'רנדל ב-12 בספטמבר 1956, שכונתה "מבצע גוליבר" (על שם יצחק בן מנחם ("גוליבר), שנפל בפעולת הכנרת).

מַה קּוֹל יוֹרִים נִשְׁמַע לְפֶתַע?

מַה הַצְּלָלִים חוֹמְקִים בָּהָר?

עֲדַת בֶּדְוִים שָׁם מְשׁוֹטֵטָה

וְאֵשׁ הָרֶצַח בָּהּ תִּבְעַר

(מתוך : יצוא יצאו שלושה לנגב. מילים: שלמה סקולסקי, לחן: משה ביק)

ב-16 באוגוסט 1956 הוצב מארב ירדני על כביש הערבה, בין עין-יהב לבאר-מנוחה. החיילים הירדנים פתחו באש על אוטובוס אזרחי ועל רכב ליווי צבאי ובקרב שהתפתח נהרגו אישה אחת ושלושה צנחנים מלוחמי פלוגה ד'. עקבותיהם של המחבלים הובילו את הערבה הדרומית, בשטח ירדן. האירוע גרם לזעזוע במדינה ובהחלטת ממשלה הוטל על מפקד הצנחנים אריאל שרון, להגיב בפעולת תגמול באזור. שרון בחר לפגוע בבניין מצודת המשטרה הירדנית בע'רנדל שבערבה (ממש מול קיבוץ יהל). היה זה בניין מבוצר, בעל שלוש קומות ושכנו בו חיילי המשמר הלאומי הירדני ויחידת הגמלים של "הקומנדו המדברי". כוח הצנחנים התעכב בדרכו ובשעה 02:00 לפנות בקר, הורה רפול לבטל את הפעולה מחשש שהכוחות יקלעו לאור יום במהלך הנסיגה. לאחר כחודש ימים, ב-12 לספטמבר 1956,  חדרו מחבלים שהגיעו מירדן ורצחו שלושה שומרים דרוזים במחנה הקידוח ב"עין עופרים" שליד חצבה. ביום המחרת, יצא כוח צנחנים לפעולת תגמול , לפיצוץ בניין המשטרה של  ע'רנדל. בקרב הפריצה שהתחולל, נהרג סג"מ אריה הירש ונפצעו שנים עשר לוחמים. פינוי הנפגעים בוצע בעזרת מטוסי דקוטה שנחתו על כביש הערבה[70].

העבר האלים נראה רחוק מאי פעם. לא נתנו לזיכרונות הקשים לשבש לנו את השלווה. גם לא להפגנות הזעם שפרצו בעמאן, נגד החלטתו של דולנד טראמפ להכריז על ירושלים כבירת ישראל. התחברנו אל ואדי קסייב הענק, הנשפך לנחל הערבה. ראינו מחדרים גדולים של גרניט אדום, שעצרו את מי התהום העליונים ויצרו תמילות. הנחל הלך והתרחב ופשט את חזותו הדרמטית. פה ושם נראו בורות שחפרו הבדווים כדי למצוא מים ואפילו מעיינות שמימיהם ראויים לשטיפת פנים, אך לא לרחצה. לראשונה בטיול חשנו צמא וְאֵין מַיִם!. לא הצטיידנו בכמות מספקת של מים. כמו בשיר ישן, שמחברו אינו ידוע:

"אָשִׁיר לָךְ, שִׁיר שֶׁל מִדְבָּר אָשִׁיר לָךְ, אָשִׁיר לָךְ שִׁיר שֶׁל שַׁיָּרָה, הַנּוֹדֶדֶת בַּדְּרָכִים.

הַשֶּׁמֶשׁ יוֹקֶדֶת בָּרָקִיעַ, יוֹקֶדֶת עַל רֹאשׁ שַׁיָּרָה, הַנּוֹדֶדֶת בַּמִּדְבָּר.

וְהֵם מִתְפַּלְּלִים לְאַלְלָה, שֶׁיִּתֵּן מַיִם. כִּי עוֹד הַדֶּרֶךְ רְחוֹקָה"[71].

אך לפני שהחלנו לנזוף בעצמנו, סימן עלי באצבעו אל טנדר שחנה בצל השיטים, שנהג אותו בנו מוחמד. עוד חצי שעה והיינו שם. לגמנו מן המים שטעמם מזמן לא היה כה כה משובח לחכנו, העמסנו את הציוד ואת עצמנו, על ארגזו של הטנדר, ודמינו לאשכול אנושי. נסענו לכביש הערבה הירדני. לשם בדייקנות יקית, הגיע מיניבוס, ששלחה חברת התיירות המקומית והסיע אותנו דרומה אל מעבר הגבול – ערבה. פרידה מפרצופו המחייך של המלך עבדאללה, מטעי התמרים של קיבוץ אילות. תם ונשלם..

הערות

[1] אברהם נגב, הר הנגב וחבל אילות, מדריך ישראל,  הוצאת כתר, ירושלים, 1979, עמ' 1

[2] ישעיהו ל"ה 1

[3] מקור השם מיל, אגב, הוא מ"מילֶה פסום" (=אלף צעדים). חייל רומי ביצע צעד באורך של כ-80 ס"מ ואם מדדו 1000 צעדים כפולים, הרי שהגיעו ל-1600 מ' (כיום 1609 מ'). מכיוון שכל חייל פסע פסיעה שונה מחברו הרי שלעיתים קרובות אורך המיל היה בקירוב.

[4] ממשלת פלשתינה (א"י), העתון הרשמי – גליון מיוחד, 1-9-1922, ירושלים.

[5] משה ברוור, גבולות ישראלף תל אביב, 1988, עמ' 80-82.

[6] . ג'בל רם היה עד שנת 1964 ההר הגבוה ביותר בירדן –  אז נערכו בין ירדן לסעודיה חילופי שטחים; חוסיין הצליח לשכנע את עמיתיו הסעודיים לוותר עד רצועת חוף במפרץ אילת תמורת שטח זהה במדבר המזרחי. הודות לכך סופחו ג'בל אל-האש וג'בל אום- אדמי לירדן והפכו להר הגבוה בממלכה

[7] . נלסון גְלִיק (Nelson Glueck‏; 1900, סינסינטי, אוהיו – 1971, שם) היה ארכאולוג יהודי-אמריקאי, רב רפורמי ומחנך. תלמידו של הארכאולוג ויליאם אולברייט. מראשוני הארכאולוגים של ארץ ישראל.

[8] אדום, האנציקלופדיה העברית, כרך א', עמ' 473-474

[9] בראשית ל"ו, 20

[10]  ראו באתר זה: רוסיה תחת שלטון הטטרים

[11] בראשית, ל"ו, ח'-י"ט

[12] עובדיה , א, 21.

[13] בראשית כ"ז 39.

[14][14]  דברים, ב', י"ב..

[15] – אֵלֶּה אַלּוּפֵי הַחֹרִי לְאַלֻּפֵיהֶם, בְּאֶרֶץ שֵׂעִיר, בראשית ל"ו, 29

[16] כמתואר בבראשית ל"ו, 31-29

[17] דברים, ל"ג, 2'

[18] שופטים, ה', 4'

[19] יחזקאל, ל"ה, 2-15, וכן יחזקאל, כ"ה, 8 '

[20] החוקר אבל זיהה את הר שעיר ממערב לעמק הערבה, ושיאו המרכזי בג'בל מאקרה שבדרום הר לוצן, המתרומם לגובה של 1055 מ'. הר שעיר, בתוך אנציקלופדיה יהודית דעת. מעובד על פי פנחס נאמן, אנציקלופדיה גאוגרפית מקראית, תשכ"ו.

[21] נלסון גליק, עבר הירדן המזרחי.

[22] ירמיהו מ"ט, 15-19

[23] תלמוד בבלי, סנהדרין י"ב, א. שמות רבה, ל"ה, ה'

[24] . אברהם אדולף ריפנברג , מלחמת המזרע והישימון : גלגולי התרבות החקלאית בארץ ישראל ושכנותיה, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים,  1950,

[25] ל"ב, 10

[26]  אבי שמידע, ואדי ראם, חלון אל המסיב הערבו נובי:

[27] טיול לילי. מילים: עמוס אטינגר, לחן: מאיר נוי

[28] משפחה זן כוללת גם את שלושת בני הסוג יימה (Llama) ואת הסוג ויקוניה (Vicuňa).. ראו באתר זה: יונקי דרום אמריקה

[29]  מכפילי פרסה (שם מדעי: Artiodactyla) היא סדרה גדולה ומגוונת של יונקים הקרויים גם שסועי פרסה. הקבוצה כוללת כ-220 מינים. רובם שוכנים באזורי מחיה פתוחים כמדבריות, מישורים וסוואנות, חלקם ביערות ומשפחה אחת חיה את חייה בקרבת מים. בקבוצה ניתן למצוא אחדים ממהירי היונקים לצד חיות מגושמות ואיטיות. קבוצת מכפילי הפרסה שייכת לקבוצת חותכי העלים (Cetartiodactyla) שבה כלולים גם הלווייתנאים. הגמלים שייכים ל תת-סדרה בעלי כריות – Tylopoda

[30] . הַעֲלָאָת גֵּרָה היא חלק מתהליך העיכול במעלי גרה המאפשר עיכול של מגוון רחב של צמחים המכילים תָּאִית (צלולוז), שקיבת האדם אינה מסוגלת לעכל. וכן הוא מאפשר אכילת כמויות גדולות בבת אחת והשלמת תהליך עיכול המזון גם לאחר זמן רב במקום מוגן מבעלי חיים העלולים לפגוע בחיה.

מערכת הקיבות נמצאת בצדו השמאלי של חלל הבטן. מערכת הקיבות של מעלי הגרה מורכבת מארבעה חלקים: הכרס (rumen) , הנראית כשק גדול (המכונה גם בשם המסס), שרקמתה הפנימית נראית כבליטות קטנטנות דומות לשערות; בית הכוסות (reticulum), שיש בו רקמה פנימית כעין תאים משובצים, ומכאן שמו; ההמסס, הנקרא גם קיבת העלעלים  (omasum),  הבנוי דפים דפים ובהם בליטות קטנות ; הקיבה (abomasum), הנקראת גם קיבת המיצים, המסתיימת בתריסריון.

המזון מתערב בכמות גדולה של רוק והבהמה בולעת אותו, מבלי ללעוס, דרך הלוע (pharynx) אל הוושט, העובר לאורך קנה הנשימה, מצדו האחורי, ולאחר מכן בין שתי הריאות, ולאחר מכן דרך פתח בסרעפת אל הכרס. המזון מאוחסן בכרס ובבית הכוסות שם הוא מותסס באמצעות מיקרואורגניזמים ומתפרק. לאחר מכן, הוא עולה מבית הכוסות דרך הוושט חזרה אל הפה, מתערב שוב ברוק ונלעס היטב. לאחר מכן, המזון חוזר שוב אל הכרס ובית הכוסות. התהליך חוזר על עצמו עד שהמזון מתפרק לחתיכות קטנות המסוגלות לעבור דרך הפתח הקטן המוביל אל ההמסס, שם נספגים רוב הנוזלים שבתערובת והמזון המוצק עובר אל הקיבה. בקיבה המזון מתערב עם מיצי עיכול ואנזימים. מן הקיבה המזון עובר אל התריסריון וממשיך בתהליך העיכול.

המזון מתערב בכמות גדולה של רוק והבהמה בולעת אותו, מבלי ללעוס, דרך הלוע (pharynx) אל הוושט, העובר לאורך קנה הנשימה, מצדו האחורי, ולאחר מכן בין שתי הריאות, ולאחר מכן דרך פתח בסרעפת אל הכרס. המזון מאוחסן בכרס ובבית הכוסות שם הוא מותסס באמצעות מיקרואורגניזמים ומתפרק. לאחר מכן, הוא עולה מבית הכוסות דרך הוושט חזרה אל הפה, מתערב שוב ברוק ונלעס היטב. לאחר מכן, המזון חוזר שוב אל הכרס ובית הכוסות. התהליך חוזר על עצמו עד שהמזון מתפרק לחתיכות קטנות המסוגלות לעבור דרך הפתח הקטן המוביל אל ההמסס, שם נספגים רוב הנוזלים שבתערובת והמזון המוצק עובר אל הקיבה. בקיבה המזון מתערב עם מיצי עיכול ואנזימים. מן הקיבה המזון עובר אל התריסריון וממשיך בתהליך העיכול.  ביהדות על פי כללי ההלכה אחד משלושת הסימנים הדרושים לכשרות הבהמה הוא העלאת גרה (שני הסימנים האחרים הם נוכחות פרסה והיותה שסועה).

[31] ראו באתר זה: הגמל

[32]  שם מדעי: Ficus palmata, ידוע באנגלית כ-Wild Fig.

[33] שם מדעי: Citrullus Colocynthis.

[34]  תלמוד הבבלי , שבת ל ע"ב

[35] . הרפרפיים (שם מדעי: Sphingidae) הם משפחה של עשים בסדרת הפרפראים. ישנם כאלף מינים ברחבי העולם כולו, 12 נפוצים בארץ ישראל. הרפרפיים הם לרוב בינונים עד גדולים מאוד בגודלם. נפוצים כמעט בכל העולם, במיוחד באזורים טרופיים. רוב הרפרפים ליליים ומיעוטם יומיים. מחושיהם חוטיים ומשוננים, וקצותיהם דקים וכפופים במקצת. חדקם לרוב ארוך מאוד. הרפרפים מוצצים צוף בזמן רפרוף מעל הפרח, ומכאן שמם העברי. כנפיהם הקדמיות לרוב ארוכות וצרות, וכנפיהם האחוריות קצרות וצרות. בשפה הקדמית של הכנף האחורית מצוי דרבן, הנכנס לשקע בכנף הקדמית, וכך הכנפיים יוצרות משטח אחיד בזמן התעופה. שרירי החזה המפותחים, בנוסף לתכונות שהוזכרו מקודם, מקנים לרפרפים גוף אווירודינמי, המאפשר להם תעופה מהירה.

[36] נחמיה ג 30

[37] ראו באתר זה: הצבוע

[38] שכבת סלע (או קרקע) אטימה למים. מי התהום הזורמים לאיטם בתת-הקרקע אינם יכולים לחלחל דרך שכבה זו, ונוטים להצטבר מעל לאקוויקלוד (בתוך שכבת האקוויפר הרווי). דוגמאות לסלעים (או קרקעות) היוצרים אקוויקלוד: חרסית, חוואר, גבס, גרניט ומלחים שונים. המשותף לחומרים המרכיבים את שכבת האקוויקלוד, הוא היותם בנויים מגרגירים זעירים

[39] https://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=1624

[40] הקטע מואה-עבדת, שאורכו כ-65 ק"מ, וערי המדבר שבנגב – עבדת, חלוצה, ממשית ושבטה – הוכרזו על ידי אונסק"ו כאתרי מורשת תרבות עולמית בקטגוריה של נופי תרבות.

[41] רונית יואלי, דרך הבשמים – בושם, תהילה ודרכים, אתר מסע אחר און ליין.

[42] ראו באתר זה: דרך המשי.

[43] בהרים של עומן וסומלי נמצאים עצי הבוסווליה, שמהשרף שלהם הופקה הלבונה, שנחשבה לקטורת הטובה ביותר. בהרי תימן וסומלי גדלים עצי הבלזמאודנדרון, מהם הפיקו את הבושם ושמן המור.

[44] דברי הימים ב', ט"ז,  14

[45] רונית יואלי טללים, שם

[46] צביקה צוק, דרך הבשמים Ifeel

[47] כלל אלן: ככל שהאקלים חם יותר, האיברים החיצוניים גדולים יותר ופולטים חום. ראו למשל ההבדל בין אוזניו של הפנק לבין אלו של השועל הארקטי

[48] דברים, ח', 15

[49] ירמיהו, ב',

[50] ירמיהו, ב, 6

[51] ירמיהו, ב', 31

[52] ירמיהו ב', 2.

[53] ירמיהו, ל"א, 1-2

[54] ראו בעניין זה: אנציקלופדיה מקראית, כרך א', "מדבר".

[55] הושע, י"ב, 10

[56] הושע ב' 17

[57] ירמיהו לא, 1

[58] שיר השיירם רבה, ג', ה'

[59]  שם מדעי.  Haloxylon persicum; שייך למשפחת הסלקיים. המין היחיד בארץ מסוג זה (פרקרק). המין כולל שני תת-מינים – ים המלח ואדומי. בעבר היה מין נוסף אשר נקרא פרקרק המדבר אך כיום משייכים מין זה לסוג חמדה.

[60] שיח מדברי שצבעו ירוק זית והוא בדרך כלל חסר עלים. אורכו של הגבעול הצר כ-25 סנטימטרים וממנו יוצאים עלים קטנים רבים המתקיימים תקופה קצרה בלבד ואחר כך נושרים. הפריחה באביב, פרחיו לבנים סגולים ריחניים. הפרי הוא תרמיל סגלגל או מוארך מעט, מחודד בקצהו, מכיל זרע אחד או שניים. כיוון שרוב השנה הצמח חסר עלים, מתבצע תהליך ההטמעה על ידי הגבעולים.

 [61] מלכים א', פרק י"ט, פס' 4-5.

[62] קהלת א ד

[63] מנחם מרכוס, הר הנגב והערבה, מדריך ישראל החדש, כרך 15, עמ' 18-21.

[64] איוב, ל',3-4, 7

[65] צ'ארלס הילס (Charles Hill)  כינה את שבעת העמודים "סיפורת תחת מעטה של אוטוביוגרפיה", תוך ציון הגרסה האישית במיוחד של לורנס אודות האירועים המתוארים בספר Grand Strategies; Literature, Statecreft, and World Order, Yale University Press, 2010, p. 8 .

[66] ראו בהרחבה: סקוט אנדרסון, לורנס בחצי האי ערב, עם עובד, תל אביב, 2013

[67] מצוטט על ידי ינון שבטיאל, במאמרו ב-Ynet, צפונות ואדי ראם, בעקבות לורנס איש ערב.

[68] he Desert: Further Studies in Natural Appearances. New York City: C. Scribner's Sons. 1918  [1903]. p. 233

[69] תודתי לאברהם שקד על הציטוט, "מדבריות, מה סוד קסמם", מסע אחר און ליין

[70] אתר הצנחנים:

[71]  אתר זמרשת