אל פריחת גביעונית הלבנון, בכרמל

כתב: גילי חסקין

ראו גם, באתר זה:  טיול לכרמל; אל פריחת השושן הצחור בכרמל

לפני שבוע לערך, פרסם ידידי שירין בן יעקב, תמונה מתריסה של גביעונית הלבנון, הפורחת על מדרונו של נחל אורן, במרחק של חצי שעה הליכה מביתו שביגור. רשימת המטלות שמונחות לפני היא ארוכה, אבל התאפקות אינה הצד החזק שלי, לכן נחפזתי ליגור.

יגור אינו רק מקום, אלא גם מושג. אחד הקיבוצים הגדולים והשורשיים בארץ. שמו של הקיבוץ ניתן בהשפעת שמו של הכפר הערבי יאג'ור שהתקיים עד 1948, כ-3 קילומטרים צפונית מערבית ליגור. ראשית ההתיישבות במקום, ברכישה של 468 דונמים מאדמות הכפר, על ידי יהושע חנקין.

בטרם נוסד הקיבוץ, חנו ועבדו בקרקעותיו למשך כשנה (1920–1921) חברי גדוד 'שומריה' (שנקרא 'ואדי שומריה'; לימים, 'נחל יגור'), אליה הצטרפו חברים שירדו מהגבעה של ביתניה עילית. זוהי למעשה ראשית ההתיישבות של 'השומר הצעיר'.

ראו באתר זה: פרשת ביתניה עילית

בסוף שנית 1922 עלו לקרקע חלק מחברי קבוצת "אחווה", שנוסדה בפתח תקווה בשנת 1913, על ידי בני העלייה השנייה. הם גרו בחושות של אריסים, שנרכש על ידי חברת המלט 'נשר'. מנהל המפעל אישר להם להתגורר בשטח, כדי לחזק את הנוכחות היהודית במקום. אולם כעבור כשנה, כשניגשו להקמת המפעל, הם נאלצו לעבור לנקודת הקבע. מספרים שכאשר ראו החלוצים את המקום, אחז אותם ייאוש. המקום היה רחוק מכול ישוב, אדמותיו היו מוצפות מים וביצה, בשל נחל קישון "העצל", שלא היה בכוחותיו, לנקז את המים הרבים שנקוו באפיקו הרדוד. האפיק נסתם על ידי אדמת הסחף הכבדה. הקבוצה מנתה תשעה חברים, כולם יוצאי רוסיה וחניכי 'פועלי ציון', שם. מנהיגם, יואל ברגמן הביט על מורדות הכרמל הירוק שלרגליו עמדו ואל עמק זבולון, שנפרש מתחתם והכריז: "זהו מקום נהדר. ממש שוויצריה"…

הקיבוץ נקרא תחילה משק "יעזור", משחק מילים על שם הכפר הערבי הסמוך. מאוחר יותר ניתן השם "יגור". לאחר פירוקו של 'גדוד העבודה על שם טרומפלדור', הצטרף הקיבוץ לארגון גג של ששה קיבוצים, שנקרא "קיבוץ עין חרוד", שעם הזמן הפך ל"הקיבוץ המאוחד".

הקיבוץ הוא חלק מהאתוס הישראלי וככזה מלא סיפורים. נמצאת בו תחנת יג'ור של רכבת העמק, מהימים שאפשר היה לנסוע בה מחיפה לדמשק. יזמות של הקיבוץ הפכה את התחנה למוזיאון, המשחזר את מסלולה ואווירתה של מה שכונה בלעג, בפי הערבים, "ג'חש אל סולטן" (חמורו) של השולטן".

מול תחנת הרכבת נמצאת תחנת משטרה בריטית שהוקמה בשנת 1931, לאחר שאנשיו של עז א-דין אל קסאם, הטמינו מארב לשלושה מחברי המשק ורצחו אותם. גבוה משם, נמצאת עמדת שמירה, מימי המרד הערבי הגדול, שהקימו החברים, בעזרת ה'הגנה' והשלטונות הבריטים.

סדר פסח הראשון, בנוסח הקיבוצי נערך בקיבוץ יגור, בשנת 1937. את ההגדה ערך המלחין ואיש הרוח יהודה שרת ,חבר המשק. הגדה חילונית זו, היתה מענה לצורך של אבות התנועה הקיבוצית, בני העליה השנייה והשלישית, לשמר זיקה למסורת ולחגי ישראל, תוך כדי התאמה למסרים המותאמים לשיבה לארץ ישראל ויישובה. ההגדה שהיא יצירה מקורית, ציונית, ארץ ישראלית, עשירה ועדכנית, כוללת בנוסף לסיפור יציאת מצרים, כסיפור המכונן של עם ישראל, גם את הזהות הציונית, החקלאות, המרעה והאביב.

אולם הסיפור שצרב את הקיבוץ בתודעה הישראלית, היה חיפושי הנשק שערך הצבא הבריטי ב"שבת השחורה" (29 ביוני – 1946). עם שחר הוצב מצור על המשק, עלי ידי חיילי הדיביזיה המוטסת השישית של הצבא הבריטי, שכונו "כלניות", על שם הכומתה האדומה שחבשו. כשניתן האות, פרצו אלה אל תוך הישוב, בחסות שריוניות וגז מדמיע. החברים התנגדו בעזרת אגרופים, מקלות וכלים חקלאיים, אך כעבור כמה שעות, נאלצו לסגת לחדר האכילה ומשם נלקחו למחנות מעצר בלטרון וברפיח. במשך שבוע הפכו החיילים את האדמה, עד שחשפו "סליק" גדול של נשק, שנועד להגנה על היישוב היהודי. הנשק הוחרם ורבים מחברי הקיבוץ נאסרו. בעקבות זאת, נקראה אניית מעפילים בשם "יגור". תמונה של "כלנית" (צנחן) בריטי, ליד ילדי הקיבוץ המפוחדים, עוררה זעזוע בארץ ובעולם. מיגור יצא הכוח של הפלמ"ח לפיצוץ של מתקן הרדאר הבריטי בסטלה מאריס. לאחר הטבח בבתי הזיקוק בתחילת מלחמת הקוממיות, יצא מיגור כוח, לפעולת תגמול בכפר הערבי בלד א-שייח'.

בקיבוץ חי ועבד עוזי גל, מפתח תת המקלע המפורסם שנקרא על שמו. האמן ערי גלאס, אביו של עוזי, היה גם המאייר של "הגדת יגור".

חלפנו על פני חדר האכילה, בו התבצרו החברים בעת חיפושי הנשק ולידו פגשנו את אביטל תבורי, מוותיקי הקיבוץ, בן 92. אביטל היה טייל דגול ואיש ידיעת הארץ מנעוריו. הפעם הקודמת שנפגשנו היתה בטיול הכנה למדבר יהודה. את הטיול ארגנו חברי הקיבוץ והדריך יובל שחר, בן יגור, חוקר תקופת בית שני ומדריך בחסד עליון. לא זוכר מה עשה שם אביטל, אבל העובדה שזכרתי אותו לאחר ארבעים שנה, אומרת משהו, לא רק על זכרוני, אלא בעיקר עליו.

ביקרנו בסליק, עברנו על פני העמדה ונכנסנו לבית הקברות הישן של הקיבוץ, כדי לפקוד את קברם של שלושת הנרצחים, על ידי עז א- דין אל-קסאם. עברנו ליד קברו של נוטר ששירת בתחנת ג'דה הסמוכה (רמת ישי) וליד קבר, של יהודי שנרצח בגרמניה ב"ליל הבדולח" וקרובי משפחתו שחיו ביגור, הביאו את אפרו לקיבוצם.

חצינו את ערוצו של נחל אורן, ששוצף לאחר הגשמים, כשאני מתפעל מיופיו של הקיבוץ. טיפסנו בשביל תלול למדי, נזהרים שלא להחליק. מורדות הכרמל הללו מכונים "אשדות יגור" והמסלע – "דולומיט יגור".

ישבנו לרגע. השבנו את נפשנו בתצפית על עמק זבולון המשתרע בין הכרמל לנחל נעמן.  שמו של העמק הקטן, יסודו בטעות, שכן לפי תיאורי גבולותיהן של נחלות השבטים שבספר יהושע, עמק זבולון היה בנחלת שבט אשר, בעוד שבט זבולון שכן בגליל התחתון.  מקור הטעות הוא בברכת יעקב: "זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן. וְהוּא – לְחוֹף אֳנִיּוֹת, ויַרְכָתוֹ – עַל צִידֹן".

התבוננו בעמק, על שדותיו המעובדים ועל בניני המגורים של הקריות ומבני התעשייה הסוגרים עליו משנה לשנה. גם יגור הקצה חלק משטחו לטובת מתחם של חנויות. דמדומי האתוס ההתיישבותי.

טיפסנו בחורש רענן, דרך משטחים מוריקים של עשב. לא יכולתי שלו להיזכר במילות השיר "ההר הירוק כל ימות השנה", שכתב בן הקיבוץ, יורם טהר לב. אכן, מיגור, הכרמל נראה ירוק ומנהלל הוא נראה כחלחל. אולי משום כך כתב מאיר שלו בספרו "רומן רוסי" על "ההר הכחול" (שם הספר באנגלית הוא "The Blue Mountain"). בן הקיבוץ, אברהם קלוג, שהפיק את חגיגות היובל של יגור, פנה ליורם טהר לב וביקש ממנו לכתוב שיר על הקיבוץ וזו התוצאה המבורכת. כעבור שבוע לאחר האירוע, פרצה מלחמת יום הכיפורים. אברהם לחם ברמת הגולן, נפל ביום השלישי למלחמה ומשפחתו קיבלה עבורו את אות המופת.

החלנו לטפס בשביל תלול למדי. בוצי משהו. הסלעים היו חלקים לאחר הגשם. בדרך ראינו כלניות סגולות ואדומות, זמזומית, עיריות במלוא פריחתן, חבלבלים בצבע ירקרק, מטפסים לרוב וכל מה שיש לחורש הים תיכוני, בפרט זה של הכרמל, המבורך בגשמים. השביל התמתן, אפשר היה לשקוע בחלומות, עד שקולו של שירין הרעים ואז ראיתי לצד הדרך את הפרחים הענוגים והמרשימים של גביעונית הלבנון.

זהו פרח בר מרשים במשפחת השושניים. העלים דמויי אזמל ותמימי שוליים, נישאים לאורך עמוד התפרחת. בעת הפריחה (פברואר-אפריל), מגיע הגבעול לגובהו המרבי, 60-150 ס"מ. על הגבעול, כ-20 פרחים, המזכירים בצורתם גביע, הנטוי כלפי מטה, באורך של 1.5 ס"מ . עמדתו ההפוכה של הפרח מגינה על ההאבקה בימי גשם ומשום כך אינו נסגר בימי סגריר.

הפריחה מתחילה בתחתית הגבעול ונמשכת כלפי מעלה. מדי יום נפתחים פרחים אחדים. עלי העטיף צהבהבים, מעורקים בצפיפות בעורקים כהים. תהליך ההאבקה מרתק. אפשר להפיק ממנו דרמה קולנועית. כאשר הפרח נפתח, הצלקת כבר בשלה ונמצאת במרכז הפרח. האבקנים לעומת זאת, עדיין סגורים והם צמודים אל עלי העטיף. למחרת, הצוף מופרש בגומה, בקרבת הבסיסים של אחד מעלי העטיף, והאבקן הסמוך לה, מתארך במהירות, מתרחק מן העטיף ומתקרב על מרכז הפרח ומאבקו נפתח. בימים הבאים, חוזרים יתר האבקנים, בזה אחר זה, על התהליך. כעבור מספר ימים, נובלים זירי האבקנים ומתקצרים והצלקת בולטת שוב מעליהם. הדבורה החונה על פעמון הגביעונית, זוחלת לתוך הפרח פנימה, ואם הגיעה קודם, מפרח מבוגר יותר, היא מאביקה את הצלקות שבדרכה. עמדת האבקנים במרכז הפרח מקילה על הדבורה להיאחז בפרח ההפוך ומפנה את הדרך לגומות הצוף.

שם הסוג "גביעונית" נגזר מצורת הפרח. שמו הלטיני של הסוג – Fritillaria משמעו – גביע קטן, להטלת קוביות משחק. זהו סוג רחב תפוצה, בעיקר בארצות צפוניות בעלות אקלים ממוזג ויש בו כמאה מינים. ישראל הוא הגבול הדרומי של תחום תפוצתן. במרומי החרמון גדל מין נוסף, נמוך יותר שנקרא 'גביעונית עבת עלים'. עליו ופרחיו מעטים (1-2 לצמח) וגדולים יותר. בחבל הערבתי (אירנו-טוראני) גדל פרח 'גביעונית ערבית'. זהן זן נמוך, שפרחיו בעלי גוון ארגמני ומספרם קטן. זן זה, נחשב בעבר למין נפרד.

גביעונית הלבנון נפוץ בכול המרחב שבין האזור הים תיכוני של טורקיה, לבין זה של ישראל. הפרח אינו בררן לגבי בית גידולו. ניתן למצוא אותו באזורי השפלה וההר הים תיכוניים, לעתים גם בספר של האזור הים תיכוני. הוא גדל בחורש, בבתה בקרקעות מסוגים שונים ולעתים אפילו במדבר. כול בני הסוג הם גיאופיטים, כלומר, בעלי בצל. הבצל גדול, נמצא בקרקע, בעומק של כ-20 ס"מ. מורכב מכמה גלדים, החופים זה על גבי זה. הבצל גדל משנה לשנה, ובהגיעו לגודל מתאים הוא מתחלק. כך נוצרת עם השנים, מושבת של גביעוניות, ברבייה וגטטיבית.

שירין הצביע על אחד הצוקים,  מעל המפגש בין נחל יגור לנחל סבך, שנקרא "הכתר", אליו מגיעים בשביל נסתר, המסומן ברוג'ומים ועטור בדגל המדינה, המוכר ליודעי ח"ן מיגור. לשם היו מטפסים נערי הקיבוץ, במעין טקס חניכה. את המסורת, כך מספרים, התחיל יאיר פלד, יליד הקיבוץ ב1932, שחינך את הנוער,  שהקשר בין אדם לאדמה מתחזק כשהוא מכיר את שביליה דרך רגליו. פלד התגייס לצה"ל שוב, בהיותו בן 26 כדי להחליף את יוסי יפה בפיקוד על סיירת הצנחנים. הדרכים שפרץ פלד בנגב ובמדבר יהודה, נמצאות בשימוש עד היום. "מעלה יאיר" שאותו פרצו אנשי הסיירות בפיקודו, נותר עד היום דרך הג'יפים היחידה, היורדת מרמת המדבר, דרך מצוק העתקים, אל ים המלח. הדרך שנמצאת לאורך גבול מצרים, ומחברת את הר חריף עם ניצנה והיום עובר בה כביש 10 ושאותה פרץ, נקראת על שמו "דרך יאיר".

ב-1959  יצא פלד לתרגיל ניווט בדד, באזור הר שגיא. בחצותו את ערוץ נחל סרפד הותקף מן המארב בירי ונהרג, על ידי בדואים משבט סאראחין של מטה אל-עזאזמה, שפעלו ככל הנראה בשליחות המודיעין המצרי. אלוף פיקוד הדרום, אברהם יפה הורה על 'מבצע הגר', שבו פונה הר הנגב מבני שבט הסאראחין. לוחמי סיירת הצנחנים, נתנו פרשנות משלהם למבצע, ביוזמת המ"כים.  הם פשטו על המאהל הסמוך, שפכו נפט לבורות המים, העלו אותם באש וגירשו את יושבי המאהל אל מעבר לגבול. היו אלו ימים אחרים.

יאיר פלד היה ונשאר אגדה ביגור. עד היום, כשאני נתקל בחניכיו המעריצים ואלו מתחילים בשיחה בנושא כלשהו, לא חולף זמן רב, טרם שיגיעו ל… יאיר פלד.

בדרכנו מטה, חלפנו על פני נחל נחש, שקיבל את הכינוי "נחל המעפילים".  לאחר פריצת כוח הפלמ"ח, בליל ה-10 באוקטובר 1945, בפיקודו של נחום שריג, אל מחנה המעצר שבעתלית, שוחררו 208 מעפילים שהיו עצורים בו. פונו המעפילים משם, על טפם ומטלטליהם, במעלה נחל אורן אל קיבוץ בית אורן. חלקם המשיכו משם, בדרך חתחתים, אל ראש הרכס, ממנו ירדו ביובל של נחל יגור, המכונה "ואדי חייה" (נחל נחש), אל קיבוץ יגור. שבמלאת יובל שנים למבצע, עוברת שמו של הערוץ ל"נחל מעפילים". בינתיים נהרו לשם תושבים מחיפה ומיישובי הסביבה, כדי להיטמע בעולים. כאשר באו הבריטים, ניתנו לאורחים בגדים חדשים. הישנים נשרפו יחד עם תעודות הזהות והיה קשה להבחין בין אלו לאלו.

ראו גם, באתר זה: העפלה; טיול לעתלית; טיול בעקבות המעפילים (בהכנה).

אביטל תבורי סיפר לנו, שבאותו ערב הופיעו בחדר האכילה שלוש מקהלות, מהקיבוצים אלונים, החותרים ויגור. החברים הוזעקו משם, כדי לעצור בידיהם החשופות את שלושת הטנדרים בהם הגיעו החיילים הבריטיים. מבלי לשים לב, התחלתי לזמזם את שירה של נעמי שמר, שהיטיב לתאר את האירוע ולגעת בלב:

" אם בשער יש אורח

שנחת מעבר ים

מה נציע לאורח

בבואו משם?

טנא ירוק, פרח לבן

יין אדום, פת במלח

זה מה שיש

שב אתנו כאן.

שב איתנו, זה הבית

תריס פתוח למדבר

שב איתנו כבן בית

לא כהלך זר.

טנא ירוק…

והלב הזה הפתי

שאף פעם לא יחכים

שוב נדלק ושוב הריע

אל המרחקים".

קסמם של הטיולים בארץ, נעוץ בעיקר בסיפורים. הגעתי עבור גביעונית הלבנון, אבל התחלתי את הסיור עם "השבת השחורה" וסיימתי אותו עם סיפור המעפילים.