תולדות קיסריה בתקופה הרומית-ביזנטית

כתב: גילי חסקין

תודתי לפרופ' גדעון ביגר, ד"ר אלון שביט ורוני טואג, על הערותיהם.

קיסריה היא אחד האתרים הקלאסיים המרשימים בארץ ישראל. מה גם שיש בו לא מעט תוספות, מעבר לתקופה ה"קלאסית".

מאמר זה וכן המאמר "תולדות קיסריה, מהכיבוש הערבי ואילך", נועדו לסייע למטייל, לקראת סיורו בקיסריה.

ראו גם, באתר זה: סיור בקיסריה .

את ההיפודרום (צירקוס) המזרחי כללנו בסיור לשדות ים. בקיבוץ, מול בית חנה סנש, נמצא מוזיאון לעתיקות קיסריה.

ראו באתר זה: סיור בשדות ים.

ראו באתר זה: סיור בשדות ים, בעקבות חנה סנש.

קיסריה היא עיר נמל שהוקמה בין השנים 10–25 לפנה"ס ונקראה על שמו של הקיסר הרומי הראשון – אוגוסטוס. העיר הייתה המרכז המנהלי הרומי ביהודה, מאז כינון 'פרובינקיה יודיאה', בשנת 6 לספירה. היא שמרה על מעמד זה ביהודה, ולאחר מכן בפרובינקיה סוריה-פלשתינה, עד 390, ולאחריו בפרובינקיה הביזנטית 'פלשתינה פרימה'[1].

ראשיתה של העיר קיסריה, בשלהי התקופה הפרסית, במעגן פיניקי קטן סמוך לתחנה ימית של צידונים. המקום נקרא "מגדל סטראטון" ובפי חז"ל – "מגדל שרשון" – כנראה עיוות יווני של השם הצידוני עָבֶּד אשתורת או עבדעשתרת, שהוא שמם של שני מלכים צידוניים, שהשני מהם הוא בן זמנו של אלכסנדר מוקדון ועל שמו נקרא המקום[2]. עם זאת לפי החוקר ג'וזף פטריק, מגדל סטרטון נבנתה כנראה בימי הממלכה הפתולמאית, במאה השנייה לפנה"ס ושמה ניתן לכבוד גנרל מצרי של ממלכה זאת, מהמאה השלישית לפני הספירה[3].

מכול מקום, מעגן זה נועד לשרת את הצרכים הכלכליים של צידון, בחוף הצפוני של ארץ ישראל המושבה נועדה לשמש מבצר הגנה על השרון הצפוני, אסם תבואה לסביבה ותחנת בינים בדרך מפיניקיה למצרים. במקום היה נמל קטן. מגדל סטרטון נזכר לראשונה בפפירוסים של זנון[4]; פקיד אוצר מצרי, שביקר בארץ ספינתו ,עגנה במקום וכאן היתה תחנתו הראשונה, כשעבר בארץ ישראל ב-259  לפני הספירה. מכאן אנו למדים שהיו אז במקום תנאים מתאימים לעגינה, ונראה שהוא היה נמל ביניים לספינות המפליגות  ממצרים לסוריה או מצפון ארץ ישראל לדרומה. לא ידוע מה היה היקפו של ישוב זה. שרידיו נתגלו מצפון לחומה הצלבנית, כאשר נחפר בית הכנסת, בידי המשלחת הארכיאולוגית של האוניברסיטה העברית, בהנהגתו של מיכאל אבי יונה, בשנים 1956 ו- 1961 [5]. ממצאים ארכאולוגיים מתקופה זו נתגלו בכמה משטחי החפירה. צפונית למגדל סטרטון נחשף קטע של חומה, המשולבים בה שני מגדלים עגולים, דומים לאילו אשר נחשפו בשומרון (ויוחסו שם לתקופה ההלניסטית).

בתקופה ההלניסטית ירדה חשיבותו, ואין הוא נזכר ברשימת הנמלים החשובים של אגרת אריסטיאס[6]. בסוף המאה השנייה לפנה"ס, השתלט על המקום זואילוס, הטיראנוס של דור. זמן קצר לאחר מכן, בשנת 90 לפנה"ס, נכבש המקום בידי אלכסנדר ינאי וסופח לממלכת החשמונאים. אירוע הכיבוש מוזכר כ"יום טוב" ב'מגילת תענית'. שם נכתב ש"בי״ד בסיון, גברה יד חשמונאי על ׳קיסרי בת אדום׳ שהייתה ׳יתד תקועה לישראל׳". כיבוש קיסריה היה חלק ממדיניותם של מלכי בית חשמונאי – לבצר את ממלכתם בגבולה מערבי של הארץ ולפתח את ענפי הדיג והספנות. בעקבות הכיבוש, התיישבו יהודים בקיסריה וזו היתה לישוב מעורב.

בשנת 63 לפנה"ס, עם כיבוש ערי החוף ושאר הערים הנוכריות בידי פומפיוס, וניתוקן מממלכת יהודה, ניתנה למגדל סטרטון אוטונומיה מסוימת והיא הוכרזה כעיר חופשית, הנתונה לפיקוחו של הנציב הרומי, היושב בסוריה[7].  לדברי יוסף בן מתיתיהו, היתה אז מגדל סטרטון, "עיר אחת אובדת", כלומר, ישוב קטן וחסר ערך. בשנת 31 לפנה"ס, לאחר ניצחונו של אוקטוויאנוס בקרב אקטיום[8], הוא העביר את העיר, יחד עם כל החוף הארץ ישראלי, להורדוס, ששלט בארץ ישראל בחסות רומית. היה זה מפנה מכריע בתולדות העיר.

הורדוס החליט להקים במגדל שרשון עיר נמל חשובה. הוא רצה בעיר נמל משלו, כדי לשפר את הקשר בין ממלכתו למרכז האימפריה ולמדינות שלאורך חוף הים. סביר להניח, שראה לנגד עיניו, את שגשוגה ועושרה של אלכסנדריה, שמקורם היה בנמלה הגדול והמפותח. כמלך שאפתן ובעל יוזמה, הוא הבין כי גם ארצו תוכל ליהנות מהאפשרויות הטמונות בהעברת סחורות המזרח לרומא. כאיש ביצוע מעולה, תכנן הורדוס באורח מדוקדק, את השתלטותו על מסחר רווחי זה. הסחורות היקרות מהמזרח, הועברו על פי רוב, על גבי שיירות שעברו בנגב, ומשם דרך סיני למצרים. הורדוס השתלט על ארץ הנבטים, על ידי נישואיו לבת מלך הנבטים, ולבסוף תוך הכנעת הנבטים בכוח הזרוע. משהשיג את השליטה בדרכי המסחר ביבשה, יכול היה הורדוס להפנות את סחורות המזרח דרך ארץ ישראל. אבל לצורך זה היה עליו לבנות נמל מתאים. כדי להשיג רווח נאות, היה עליו גם לדאוג שהסחורה תגיע לרומא, לפני זו של מתחריו. הורדוס ניצל את העובדה, שרוב ספינות המשא ממתינות בנמל פיראוס עד תום החורף. הוא בחר להקים את הנמל בקיסריה, שהתאימה מאין כמוה, לשמש במעגן חורפי, לספינות שנועדו להוביל את הסחורות היקרות . בדרך זו חסך את זמן השייט באביב מפיראוס למזרח הים התיכון וספינותיו הקדימו את אילו של מתחריו. הוא רצה לבנות את הנמל בעיר שתושביה יימנו על תומכיו. ערי הנמל הקיימות לא התאימו למטרה זו. עכו וצור היו מחוץ לתחומי שלטונו. בעוד שתושבי יפו היהודים שנאו אותו מאד. מגדל שרשון לעומת זאת, היתה הרוסה ובשיקומה ואכלוסה מחדש, ניתן היה להבטיח את נאמנות תושביה. לקיסריה נועד גם התפקיד לשמש מרכז ונקודת משען להורדוס, במקרה של מרד. והיא היתה חלק ממערך גדול של ביצורים ונקודות מפתח, שנועדו להבטיח את שלטונו[9].

מיקומה של קיסריה ענה על דרישותיו הכלכליות של הורדוס. היא היתה במרכז הארץ, סמוך לעורקי התחבורה הראשיים, מרכזי האוכלוסייה והשווקים. מקיסריה מוליכה דרך נוחה לעמק יזרעאל ומשם לגליל ולעמק הירדן. מזרחה לקיסריה, מהלך שעות אחדות, התרוממו הרי שומרון שהיו מיושבים בצפיפות רבה והיו זקוקים לעיר נמל כדי לשווק את תוצרתם. הורדוס שמח להזדמנות להקים בקיסריה, עיר גדולה, מודרנית, בנויה על פי עקרונות בינוי חדשים.

הבניה בקיסריה היא באבני כורכר מקומיות, אשר את מראן הלבן קיבלו מכיסוי הטיח – מכאן מבינים את תיאורו של יוסף בן מתתיהו, אשר תיאר את העיר כבנויה מאבן לבנה. בעוד שבירושלים, הבירה, אשר התקיימה כעיר גדולה, עוד בטרם עלה הורדוס לשלטון, לא ניתן היה ליישם עקרונות חדשים של בינוי עיר, ניתן היה ליישם אותם בקיסרי, שהיתה עד ימי הורדוס, עיר קטנה ומנוונת. העיר הוקמה בצורת חצי גורן, שהיתה מקובלת בערי נמל שנבנו בעולם הרומי. העיר תוכננה ברובה, בצורת "גריד", היינו, רשת של רחובות, המצטלבים זה בזה, בזווית ישרה. מערכת הביוב של העיר, שהתנקזה אל הים, הונחה אף היא על פי אותה תכנית מתאר . העיר היתה מוקפת חומה ומגדלים. אספקת המים נפתרה על ידי בניית אקוודוקט ארוך, הבנוי על גבי קשתות, שהביאו מים מעינות שומיי בשולי חוטם הכרמל[10]. הורדוס החל בבנייתה בשנת 22 לפנה"ס וסיים את בנייתה בשנת 10. זמן קצר יחסית בהתחשב בהיקף הבניה והפאר הרב שהיו במקום. הוא קרא לעיר 'קיסריה', על שם מיטיבו הקיסר אוגוסטוס. כדי להבדילה מערים אחרות בשם קיסריה, שהוקדשו אף הן לקיסרי רומי, נקראה העיר "קיסריה מריטמה" (Caesarea Maritima), כלומר, "קיסריה לחוף ימים".

קיסריה נבנתה כעיר נוכרית, עם מתקני שעשועים, אמפיתיאטרון, תיאטרון (משופץ כיום), היפודרום (צירקוס, אך מוכר יותר כ"היפודרום")[11]  בתי מרחץ ומקדשים אליליים. בתיאטרון ובהיפודרום , נערכו מדי חמש שנים, משחקים לכבודו של הקיסר, בדומה למשחקים שנערכו בירושלים. הורדוס, שבנה את התיאטרון, הוא שהביא את המוסד הזה למזרח האימפריה, מקום שלא היתה בו המסורת היוונית וההלניסטית של בניית תיאטראות ורוב התיאטראות שם, הם מהמאה השנייה לספירה [12]. תיאטרון זה, שהוא הקדום ביותר בלוונט, נבנה בסך הכל זמן קצר לאחר הקמת התיאטרון הרומי הראשון ברומא.

מבנים אלו הם עדות מוחשית, לנטייתו של הורדוס, להשתלב בתרבות הרומאית. הוא היה מנהיג מפוכח בהרבה מן החשמונאים שקדמו לו. הוא העריך נכונה את המצב המדיני בעולם של אז ואת מקומם הדומיננטי של הרומאים. לכן אין לקבל את הדעה ששררה בקרב חכמי ישראל וראשוני החוקרים, שהורדוס היה "עבד רומאי". הוא  העריך את כוחו וכוח ארצו. הוא רצה מאד להצליח ורצה שעמו יצליח והבין שהדבר לא יוכל להיעשות בדרך של עימות עם הרומאים. הורדוס הכיר בעליונותה, הישגיה ותרומתה הרבה של תרבות רומא –החל בתרבות החומרית וכלה בערכי השלטון והסדר שלה. הוא האמין בכול מאודו בחזון הרומי של אז – שלטון המשכין שלום בכל העולם (Pax Romana). בפני הורדוס עמדו המשימה והייעוד לשלב את ממלכתו כחלק אינטגרלי של התרבות הרומאית[13]. סיבה נוספת היתה רצונו להוכיח לנוכרים, כי כמלך העומד בראש מדינה יהודית, הוא אינו מאיים על קיומם ועל תרבותם. לכן עשה רבות כדי לזכות לאמונם. ביצוע מפעלי בניה מרשימים, כדי לזכות באמון התושבים, היתה אמצעי מקובל באותה תקופה והקמתה של קיסריה בידי הורדוס, נועד גם לשרת מטרה זו.

המאמץ הגדול ביותר הושקע בבניית הנמל, שהיה מן הגדולים בעולם העתיק באותם ימים. שתואר על ידי ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו (יוסיפוס פלאביוס) כגדול מזה של פיראוס[14]. הנמל שימש יחידת מנהל עצמאית ואף נשא שם משלו, "סבאסטוס" (הנשגב) – תרגום שמו של אוגוסטוס קיסר ליוונית. במטבעות הראשונים, שנטבעו בקיסריה, בימי הקיסר נירון, מופיעה הכתובת "קיסריה ליד נמל סבסטוס". את הנמל הקיף שובר גלים רחב ועליו חומה ומגדלים. שובר הגלים נבנה בשיטה מתוחכמת בתוך הים עצמו ויצר בדרך זו "נמל של מנוחות" – ובעצם לא נמל אחד בלבד, אלא שני מעגנים: הצפוני לאניות סוחר והדרומי לצי המלחמה[15]. בעת חנוכתו הוא היה הנמל המתקדם ביותר בכל אגן הים התיכון ובפועל באימפריה הרומית. בצדו הפנימי נבנו רציפים, שנועדו הן לפריקת אניות והן לשימוש תושבי העיר, שנהגו לטייל להנאתם. בצד הנמל והרציפים, נבנו מחסנים לסחורות ואכסניות לספנים[16]. יתרה מכך, אחת מהבעיות הקשות בתכנון ערי נמל, הייתה ביצירת שטח תפעול למחסני הסחורות, אשר גזלו שטחים יקרים ורבים מתחומה של העיר. בקיסריה נבנה מזח רחב מאוד, שאיפשר הקמה של מחסנים על המזח ובכך ייעלו מאוד את הפריקה והעמסה של הסחורות וחסכו שטחים יקרים במרחב היבשתי.

אל מול הנמל, נבנתה 'הגבעה', עם האוגוסטאום (מקדש אוגוסטוס) בראשה, שלא היתה אלא מתמך עצום, כדרכו של הורדוס, גם בהר הבית בירושלים, נישא על גבי אותם "קימרונים, זה לצד זה", כדברי יוסף בן מתיתיהו, ששימשו חללי אכסנה למטען האניות[17].

רבים מקבלים את הטענה, שבעת חנוכתו  היה נמל זה, המתקדם ביותר בכל אגן הים התיכון ובפועל באימפריה הרומית. חשוב להדגיש את הפתרון הבעיה הכרונית של נמלים בעת העתיקה, אשר נסתמו בסחף, בעיה שלעיתים לא רק שהשביתה את הנמלים, אלה אף גרמה לקריסה של ערים (כך למשל באסיה הקטנה). בנמל סבסטוס היו פתחים בשובר הגלים, שאפשרו כניסת מי גלים (שעלו מעל מפלס פני הים) לתוך המעגן ובשל היות המים במעגן גבוהים ממי מפלס הים, הם יצרו זרימה חוזרת מפתח המעגן וכך מנעו כניסת סחף בעת שהים סוער.

חנוכת העיר לוותה בחגיגות מרשימות שנמשכו ימים אחדים וכללו מירוצי מרכבות וקרבות גלדיאוטורים. בהקמתה של קיסריה על ידי הורדוס, באו לידי ביטוי, שאיפתו להשתלב בעולם הרומי, כוונתו לטפח את היחסים עם הנוכרים ורצונו להקים נמל משלו, כדי לפתח את הכלכלה של ממלכתו[18]. קיסריה היתה פסגת מעשיו של הורדוס, בתחום הבינוי העירוני. העיר היתה אחראית לשלטון לאזור שסביבה, שהיה כפוף לה גם מבחינה משפטית. הורדוס החל לטבוע מטבעות בקיסריה, מנהג שפרח בייתר שאת בתקופות המאוחרות.

אוכלוסייתה של קיסריה דמתה באופייה לערים רומאיות אחרות, כגון זו של סבסטיה, שנוסדה על ידי הורדוס, שנים אחדות קודם לכן. בין תושביה היו שומרונים, חיילים משוחרים מצבאו של הורדוס, יהודים ורומאים. למרות שהיתה בעיר קהילה יהודית מראשית היווסדה, היתה קיסריה עיר נוכרית. עצם שמה והמקום שהוקצה למקדשים ולפסלים האליליים, מעידים על אופייה, שהיה זר לרוח היהדות. כמותם המשחקים הארבע שנתיים שנערכו בה, שראשיתם עם ייסוד העיר. הורדוס יזם בקיסריה תחרויות אתלטיקה ומאבקי גלדיאטורים ומרוצי סוסים לאירועים הוענק אופי חגיגי מיוחד, בהיותם תחת חסותו של הקיסר אוגוסטוס, שאף סייע במימון המשחקים. בתקופה ההרודיאנית לא הייתה תכנית אחידה ומגובשת להיפודרום או לאצטדיון, אך בסופו של דבר תוכננו ונבנו כולם בצורה שתאפשר את קיום המשחקים[19]. מקורות מהתקופה מעלים על נס את מרוצי הסוסים שהיו בקיסריה ומשווים אותם לאלו של אנטיוכיה ומרכזים חשובים אחרים. בידי החוקרים מצויות רשימות כמעט זהות של משחקים ותחרויות שנערכו בשתי הערים: מרוצי-סוסים, מרוצי-מרכבות, אתלטיקה, היאבקות ומוזיקה הצגות, קרבות גלדיאטורים, משחקי ציד ומרוצי סוסים ומרכבות[20].

לאחר מותו של הורדוס (4 לפנה"ס) עלתה קרנה של קיסריה, ובשנת 6 לספירה, לאחר שהודח ארכלאוס בנו של הורדוס[21], סופחה ארץ ישראל למערך הפרובינציאלי של האימפריה הרומית. היא הפכה למקום מושבם של נציבי יהודה הרומיים, למשך 600 השנים הבאות. רצף זה נקטע רק על ידי שלטונו של המלך אגריפס, נכדו של הורדוס (41-44 לספירה)[22]. השלטון הרומי בחר בקיסריה, כמרכז לשלטונו, בשל אוכלוסייתה הנוכרית של העיר, אופייה הקוסמופוליטי וייחודה כעיר הגדולה והמשוכללת ביותר מבין ערי ארץ ישראל ומעל לכול, נמלה הבינלאומי והמודרני. במעמדה החדש הוסיפה קיסריה להתפתח ונוספו לה מקדשים ומבנים רבים. במידה מסוימת, גם איזנה עלייתה, את מעמדה הדומיננטי של ירושלים בארץ.

מסופר שהנציב פונטוס פילטוס [23]הציב בירושלים את ניסי הקוהורטות, עליהם היו "פרוטומות" – דיוקנאות של הקיסר טיבריוס. המעשה, אשר היה בניגוד לנוהג שאסר הצבת פסלים בירושלים, בהתאם לציווי התורה, איסור שכיבדו הרומאים עד אז, נחשב על ידי היהודים כהתגרות. משלחת מיהודי ירושלים, התייצבה בקיסריה בפני הנציב ותבעה ממנו להסיר את הדגלים נושאי הדמויות, הוא סירב לקבלם. לבסוף ריכז אותם ב"אצטדיון" באיימו עליהם להרגם[24]. (הכוונה היא כנראה להיפודרום)[25]. מכול מקום, פילטוס שילח במשלחת היהודים  את חייליו, כשחרבות שלופות בידיהם. אך היהודים נפלו ארצה, הושיטו את צווארם, נכונים למות, מלבד שלא תחולל עיר הקודש. פילאטוס נדהם נוכח ההקרבה וצווה להוציא את נסי הקיסר מירושלים[26].

בשנות ה-30 הגיע לקיסריה פטרוס, בכיר שנים-עשר השליחים של ישו המוזכרים בברית החדשה[27], ועשה בה נפשות לנצרות. בין הייתר, הטביל לנצרות את שר המאה קורליוס.

בשנת 44 ביקר בקיסריה המלך אגריפס הראשון, נכדו של הורדוס (ומלך יהודה האחרון שבזכות קשריו הטובים וקרבתו לקיסרי השושלת היוליו-קלאודית, הצליח לאחד מחדש את ממלכת סבו, תחת שלטון יהודי), שעה שנכח ב"משחקים האיסאקטיים" ("איסאקטיון", משחקים "בדמות המשחקים האקטיים"), שייסד הורדוס בקיסריה, לציון ניצחונו של אוגוסטוס בקרב אקטיום (31 לפנה"ס) ונערכו מדי ארבע שנים[28].  הוא מת במהלך המשחקים. תושבי העיר הנוכרים ואנשי הצבא הרומי, הביעו את שמחתם בגלוי, על מותו של המלך היהודי. פסלי בנותיו, שעמדו בארמונו שבקיסרי, הוסרו והועמדו בבתי הקלון שבעיר. יתכן שהיתה זו תגובתם, על כך שקרנה של קיסריה ירדה בתקופת מלכותו של אגריפס, כי הוא לא עשה בה זמן ממושך ותושביה לא זכו בימיו לתשומת לב מספקת. כששמע הקיסר קלאודיוס, על מעשה הנבלה שנעשה בידידו אגריפס, לאחר מותו, ביקש להגלות את אנשי הצבא מקיסריה, אך תכניתו לא יצאה אל הפועל ואחרי מות אגריפס, נשלחו נציבים אחרים לשלוט בארץ[29].

בעיר חייתה אוכלוסייה מעורבת, אך היה לה צביון הלניסטי מובהק. תושבי העיר היהודים סבלו לעיתים קרובות מהתנכלויות שכניהם הנוכרים, ומתיחות מתמדת שררה בין היהודים לנוכרים. בימי הנציב אנטוניוס פליקס [30] התעורר מחדש, ובמלוא החריפות, סכסוך קיסריה, בין תושבי העיר ההלניסטים לבין היהודים ובסוף שנות החמישים, פרצו בעיר מהומות דמים. במאבק זה עמד פליקס לצדם של המקומיים, אולם הפסקת כהונתו בשנת 60, והעברת ההכרעה בעניין קיסריה להכרעה קיסרית ברומא, הביאו להרגעה זמנית של הרוחות. נירון פסק בסופו של דבר נגד היהודים ולטענת יוסף בן מתיתיהו, היה בכך גורם לפריצת  המרד הגדול.

בתקופתו של פליקס, שהה בה פאולוס, שהצלחותיו שם ציינו נקודת מפנה בתולדות הנצרות[31]. בקיסריה נמשחו לראשונה נוכרים לדת החדשה. פאולוס נעצר בקיסריה, בעקבות האשמותיו של חנניה הכהן הגדול. פאולוס טען לזכותו כאזרח רומאי להישפט ברומא, אך הודות לחוסר המעש של פליקס, הוא  נשאר במעצר בקיסריה במשך שנתיים, עד שמושל חדש, פורקיוס פסטוס, שמשל בשני 60-62, קיבל את התפקיד, שפט אותו, ושלח אותו לרומא בדרך הים, שם נשפט והוצא להורג.

בשנת 66, בימי גסיוס פלורוס (Gessius Florus), שהיה נציב עריץ ומושחת במיוחד[32], הביאה שרשרת אירועים סמוך לבית הכנסת שבעיר לפרוץ מהומות דמים בין יהודים לנוכרים, שנתנו את האות לתחילתו של המרד הגדול. בית הכנסת בקיסריה כונה לאחר מכן במקורות "כּנִיסָתַא דֶמָרדוּתָא". עם תחילת המלחמה, הושמדה הקהילה היהודית של קיסריה. בשנת 66 שימשה קיסריה כבסיס מרכזי, של הצבא הרומי, בפיקודו של נציב סוריה, גַאיוּס קֶסְטיוּס גַאלוּס ((Gaius Cestius Gallus, בצאתו מכאן, לחלקיה השונים של הארץ, כדי לדכא את המרד[33].

בעקבות מפלתו של  גאלוס, ליד מעלה בית חורון, נשלח ארצה המפקד הנודע אספסינוס. הלה הגיע לקיסריה, לאחר דיכוי המרד בגליל, בהביאו עמו למפקדתו, את יוסף בן מתיתיהו. הקהילה היהודית, שמנתה 20,000 איש (כמעט מחציתה של אוכלוסיית העיר), הוכחדה במהלך המרד, בעת שהתכונן אספסינוס לעלות מקיסריה לירושלים, נודע לו על מותו של נירון קיסר והוא שלח את בנו טיטוס לרומא, כדי לעמוד מקרוב על המצב החדש. עם שובו של טיטוס לקיסריה, הוכרז אספסינוס על ידי שרי צבאו, לקיסר רומא. לאחר כיבוש ירושלים, חזרו טיטוס וצבאו לקיסריה, שם חגגו את ניצחונם ברוב פאר, בנשאם עמם שלל רב ושבויים יהודים. מקיסריה הביאו שבויים יהודים לרומא, כדי לחגוג את הניצחון. בתקופה זו הועלה מעמדה של קיסריה, באופן רשמי והיא כונתה "קולוניה פרימה פלאוויה, אוגוסטה קיסריה". היא נהפכה לבירת פרובינקיה עצמאית ותושביה שוחררו מתשלום מיסים[34]. התיאטרון שופץ – ראייה לשימוש הרב בו. קיסריה הצטיינה בין ערי המזרח בהופעת ה"פאנטומימיאס" (מלשון " פַּנְטוֹמִימָה", ביוונית: חיקוי) ובמשחקיה האתלטיים. באמפיתיאטרון שלה התקיימו מאבקי דמים בין חיות לבני אדם. התרבות הפגנית משתקפת גם במטבעות העיר, שהופיעו מסוף המאה הראשונה ועד אמצע המאה השלישית. על צידם האחד דמות הקיסר ועל צידם השני, סמלים מזרחיים מובהקים. הטיפוס הנפוץ הוא אלת העיר (כנראה אלת המזל טיכה-פורטונה): אשה מזרחית ועל ראשה כר בדמת חומת העיר. נראה שצורת האלים והבניינים נלקחו מנוף העיר. כל הכתובות על גבי המטבעות, הן בלטינית[35].

לאחר המרד הגדול, הוכרזה קיסריה על ידי החכמים, כבלתי טהורה, בשל אופייה הנוכרי והמיעוט היהודי המבוטל שבה. העיר עצמה אף לא נחשבה כחלק מארץ ישראל[36]. היהודים התייחסו בחשד ובהתנגדות להתפתחות של קיסריה וראו בה את צרתה של ירושלים[37]. כפי שאמרו חכמים, "שלא נתמלאה קיסרי, אלא מחורבנה של ירושלים". העיר נקראה "קיסרי בת אדום", כמשקל נגד לירושלים". משום כך נאמר בתלמוד:  "קיסריה וירושלים – אם יאמר לך אדם חרבו שתיהן – אל תאמן; ישבו שתיהן – אל תאמן. חרבה קיסריה וישבה ירושלים, חרבה ירושלים וישבה קיסריה – תאמן"[38]. לעומת זאת, התייחסו השומרונים לקיסריה, בחיבה מיוחדת, יתכן שדווקא משום שהיהודים התנגדו לה[39].

בפרוץ מרד בר כוכבא (132 לספירה), הייתה קיסריה בסיס האספקה הראשי של הצבא הרומי. בראש המפקדה בקיסריה, עמד טייוס רופוס. בראש המפקדה הרומית אשר בגרסה (ג'רש), עמד הקיסר הדריאנוס ולכבודו הוקם בקיסריה ההדריאניאון. לפי דעתו של אבי יונה, פסל הפרופיר האדום, שהתגלה על ידי חברי קיבוץ שדות ים, בשעת סיקול שדה, היה פסלו של הדריינוס[40]. ומאוחר יותר הוצאו בה להורג כמה מעשרת הרוגי מלכות[41].

עקב מעמדם הרם והכבוד הרב שרחש להם העם באותה התקופה, הקפידו הרומאים שההוצאות להורג תהיינה גם מייסרות וגם מבזות ומטרתן לא הייתה הרג גרידא. שיטות ההוצאה להורג מתוארות בתלמוד הבבלי ובירושלמי ובמקורות יהודיים נוספים. המפורסם שבעשרת הרוגי מלכות היה רבי עקיבא, שעל פי המקורות, בשרו סורק במסרקות ברזל[42]. לאחר מרד בר כוכבא והנדידה מארץ יהודה, לערי החוף צפונה, הוכרזה קיסריה שוב כחלק מארץ ישראל. התוצרת החקלאית שלה היתה חייבת במעשרות. אפילו זו שפורקה מהאניות בנמל[43].

בימי רבי יהודה הנשיא[44], חל שינוי מהותי ביחסים בין היהודים לשלטון הרומי בארץ. ככל הנראה השינוי היה קשור לאישיותו של רבי יהודה והנהגתו, יחד עם שינוי במדיניות הרומית הכוללת, שהפכה סובלנית יותר עם עליית השושלת הסוורית, לכס הקיסרות ברומא. רבי יהודה הנשיא עודד את התיישבותם של יהודים בערים המעורבות, כולל קיסריה, שכן אלמנט יהודי מבוסס, יכול היה להועיל לקידום ענייני הקהילה היהודית במקום. כדי להקל על התיישבות יהודית בקיסריה, הוא העניק זכויות הלכתיות, המוענקות גם לערים בארץ וגם לאלה שבחו"ל[45]. תוך כמה עשרות שנים הפכה הקהילה לאחת החשובות בארץ.

לצד הנוכרים, צמחו אז בקיסריה, שלוש קבוצות מונותאיסטיות: יהודים, נוצרים ושומרונים, שהפכו עד מהירה ליסודות בולטים בחיי העיר. מתוך דיון בהלכות שביעית עולה, כי לאף אחת מהארבע הקהילות לא היה רוב בעיר וכי השומרונים עלו על הייתר במספרם. השומרונים הם הקבוצה הפחות ידועה בקיסריה. לא כולם החזיקו מעמד בפני השפעות חיצוניות. שומרוני העיר אף נחשדו בפולחן הקיסר.

במאה השלישית התפתחה בקיסריה קהילה יהודית גדולה, שהפכה לאחת החשובות ביותר בארץ ישראל. בתעודות ובספרים נזכרים יהודים סוחרים, איכרים, בעלי מלאכה, פקידי ממשל, גלדיאטורים ועובדי התיאטרון שבעיר. היו שהקפידו בקיום המצוות, היו שזלזלו בקיומן ומהם שאף היו מוכנים להעלות קורבנות לעבודה זרה. היהודים הושפעו מהתרבות היוונית; בבית הכנסת כל הכתובות הן ביוונית, כולל פסוקים מן המקרא [46]. חכם שהזדמן לבית הכנסת בקיסריה, שמע את הקהל קורא "קריאת שמע" ביוונית. על תמיהתו נענה כי מוטב כך, משלא יקראו כלל[47]. בעיר נוסדו בתי מדרש ובהן לימדו חכמים נודעים. חכמי קיסריה נודעו בכך שהיו מעורבים בחיי הקהילה היהודית. "רבנן דקיסרי" נזכרים לעתים קרובות בתלמוד הירושלמי. תחת שלטון הסווירים (193-235), שאהד את היהודים, חלה התקרבות רבה בין היהודים לשלטון. ספטימוס סוורוס אף שיתף את היהודים בענייני העיר. בימי הקיסר האחרון בשושלת זו, אֲלֶכְּסַנְדֶּר סֶוֶורוּס[48] (שהעניק לקיסריה את  התואר "מטרופולין"), התהדקו עוד יותר.

בשנות השלושים של אותה מאה, הגיע לקיסריה רבי אושעיא[49], מגדולי הדור הראשון של האמוראים בארץ ישראל  וייסד בה בית מדרש. הודות לו, הפכה הישיבה של קיסריה, למרכז ללימודים תורניים ותלמידי חכמים מכול רחבי הארץ הגיעו אליה. אחד מתלמידיו היה ר' יוחנן, שנחשב לדמות מרכזית, בקרב החכמים במאה השלישית. תפקיד נכבד במיוחד בקהילה היהודית מילא האמוראי רבי אבהו, אשר הצטיין באגדה ובהלכה. הוא תפס את אחד המקומות החשובים בין חכמי דורו והיתה לו השפעה, לא רק בענייני הרוח, אלא גם בחיי היום יום. ר' אבהו, ייצג את היישוב היהודי בארץ בפני שלטונות האימפריה הרומית. בין השאר היא הנהיג כללים הנוגעים למסחר. כתוב בתלמוד כי ר' אבהו עסק בתקינותן של המידות והמשקלות אשר בשוק, הורה אילו דגים ראויים למאכל ואיזה חביות יין של נוכרים היו כשרות לשימוש של יהודים. (הוא ניסה להרחיק את השומרונים מהיהודים, על ידי פסילת יינם). סמכותו הוכרה גם על ידי גורמים לא יהודים בעיר. הוא ידע להגן על עמו ותורתו בכבוד וכישרון. בעקב מעמדו הרם של אבהו בקרב השלטונות הרומאים, הגיעה הקהילה היהודית במקום למרום שגשוגה והפכה למרכז הישוב היהודי בארץ ישראל ותלמידי חכמים הגיעו מכל רחבי הארץ ומחוצה לה[50]. לדעת חלק מחוקרי התלמוד, נערכה בעיר קיסריה 'מסכת נזיקין' מהתלמוד הירושלמי[51]. חכמי קיסריה מוזכרים 140 פעם בתלמוד הירושלמי. בין אם הם מביעים את דעתם הם ובין אם הם מביאים דברים בשם אומרם[52]. הנצרות חדרה לקיסריה בתקופה קדומה ובסוף המאה השניה כבר ישב בעיר אפיסקופוס (משגיח)[53]. במאה השלישית, בזמנו של ר' אבהו, הגיע לקיסריה, התאולוג הנוצרי הנודע הכנסייה אוריגנס מאלכסנדריה וייסד בה מרכז חשוב ללימודי הנצרות. הוא כתב מאות דרשות שכיסו כמעט את כל כתבי הקודש, ופרשו קטעים רבים באופן אלגורי. בקיסריה כתב את "הקספלה" – המהדורה הסינופטית הראשונה של התנ"ך העברי, שהכילה הן את הטקסט העברי המקורי וכן חמישה תרגומים יווניים שונים, כולם כתובים בטורים, זה לצד זה.  נראה שיש משמעות לא מבוטלת לכך ששני המנהיגים הדתיים הגיעו לקיסריה באותו הזמן ממש ולמטרה דומה, כשכל אחד מהן מייסד בית מדרש משלו, סביבו הסתופפה עדת מאמיניו. את עבודתו  של אוריגנס המשיך פאמפילוס (מת ב-309) והוא הפך את ספריית קיסריה, למפורסמת בעולם הנוצרי[54].

בתקופה הביזנטית הייתה קיסריה המטרופולין של "פלשתינה פרימה" ומרכז נוצרי חשוב. לעיר הייתה חשיבות גדולה בעיני הנוצרים, מאחר שבה, על-פי המסורת הנוצרית, התנצר עובד האלילים הראשון, הקנטוריון קורנליוס. במאה הרביעית קנה את פרסומו אובזביוס[55], שהיה מקורבו של הקיסר קונסטנטינוס "הגדול". הוא שימש כבישוף קיסריה במשך כ-25 שנים ופרסם ספרים רבי חשיבות. ספרו "תולדות הכנסייה" נחשב לאחד החיבורים החשובים ביותר על הנצרות בראשיתה. הספר עוסק בתולדות הכנסייה, מתקופת השליחים ועד לימיו של אובזביוס. ספר אחר שכתב, "המרטירים של ארץ ישראל", מתאר את רדיפות הנוצרים בימי הקיסר דיוקלטיאנוס, תוך התייחסות מיוחדת לקהילה הנוצרית המקומית. מפעל חשוב של אובזביוס היה "האונומסטיקון"[56] – רשימה של יישובים ומקומות גאוגרפיים אחרים בארץ בתקופה הביזנטית. בספר מזהה אובזביוס, אתרים המוזכרים בתנ"ך ובברית החדשה, עם יישובים ומקומות בשטח, כפי שהיו במאה הרביעית. ככל הנראה ערך אובזביוס, כחמישה מקורות היסטוריים שהיו לפניו ואף שוטט בארץ וראה את האתרים במו עיניו ושוחח עם אנשי הסביבה. כך מהווה האונומסטיקון של אובזביוס מקור אמין המתעד את שימור השמות בארץ ישראל במאה הרביעית[57]. בסוף המאה הרביעית, דירג התאולוג הרונימוס (Sophronius Hieronymus)[58], את הבישופות של קיסריה (ואנטיוכיה), לפני זו של ירושלים.

מאז שנות ה-60 של המאה ה-20 נעשו חפירות אינטנסיביות באתרים ביזנטיים בקיסריה ונחשפה בהן העיר שהגיעה לשיא גודלה, גם מבחינת שטחה – כ-800 דונם – וגם מבחינת מספר תושביה. אורכה של החומה הגדולה, המקיפה את קיסריה, הוא 2.5 מ'. וכבר המשלחת האיטלקית שעבדה בקיסריה בשנים 1959-1964, קבעה שהיא הוקמה בתקופה הביזנטית. בסוף המאה הרביעית ותחילת המאה החמישית, ירדה קרנה של קיסריה, בשל עליית חשיבותה של ירושלים הנוצרית. קיסריה המשיכה להיות עיר חשובה; נבנו בנינים, ונסללו רחובות, אך פאר העבר נעלם.

בראשית המאה ה-5, חולקה הארץ לכמה מחוזות, וקיסריה נבחרה לבירתה של "פלשתינה פרימה". במאה ה-6 נולד בקיסריה פרוקופיוס[59], שהפך לסופרו של הקיסר יוסטיניאנוס הראשון. בתקופת יוסטיניאנוס בנה נציב מקומי מחדש את הבורגוס, היינו החומה. על כך אנו למדים מכתובת שנמצאה בשנות ה-40 של המאה ה-20 מול שער ההיפודרום. בעיר הנוצרית התקיימה גם קהילה יהודית חשובה, שהיו לה בתי כנסת ובתי מדרש . רבני קיסריה ניהלו ויכוחים פומביים עם אבות הכנסייה[60].

בקיסריה התרכז המרד השומרוני הראשון כנגד ביזנטיון. המרד פרץ  בשנת 484, בעקבות חששם של השומרונים משמועה, כי הקברים המסורתיים, של  בניו ונכדיו של אהרן – אלעזר הכהן, איתמר הכהן ופנחס –  יועברו למקום אחר על ידי נוצרים. בעקבותיה, שומרונים פלשו לקתדרלה של ניאפוליס (שכם), רצחו את הנוכחים בה וקטעו אצבעותיו של בישוף טרבינתוס (אלוני ממרא). השומרונים המליכו עליהם את יוסטא והתקדמו לעבר קיסריה, בה התגוררה קהילה שומרונית גדולה. הם הרגו נוצרים רבים ושרפו את כנסיית פרוקופיוס בעיר. יוסטא חגג את נצחונו במשחקי זירה, כמנהגי הרומאים, מה שמלמד, שלמרות קנאותם, היו השומרונים, באותה תקופה, חדורים רוח יוונית. המרד דוכא בתקיפות ובאכזריות. המרד השני של השומרונים חל בשנת 529 והתפשט מבין שאן ועד קיסרי ועד בכלל. בראשם עמד מנהיג אחד, הידוע בתור יוליאן בן צבר. המרד דוכא באכזריות. אבדות השומרונים היו עשרות אלפים. יוליאן נלקח בשבי הוצא להורג, והשומרונים נפוצו לכל רוח[61]. בין 20,000 ל-100,000 שומרונים נהרגו ורבים נלקחו לעבדות. האמונה השומרונית נקבע כאסורה באימפריה הביזנטית.

בעקבות המרד השני, פרץ מרד שלישי, נואש, בתחילת יולי 556, בסוף ימיו של יוסטיניאנוס. גם הפעם פרץ המרד בקיסריה. במרד הזה כוחות שומרונים יחד עם כוחות יהודים בקיסריה תקפו והרגו נוצרים בעיר ולאחר מכן בזזו את הכנסיות. המושל סטפנוס נרצח בביתו ופקודה לדכא את המרד הוטלה על המושל אמאנטיוס , רק לאחר שאלמנתו של סטפנוס הגיעה לקונסטנטינופול. המרד היה קטן בהיקפו ממרד בן צבר[62]. מקורות מדברים על 100 עד 120 אלף שומרונים, שנרצחו בדיכוי. רוב העונשים הוטלו במחוז קיסריה בו פרץ המרד[63].

ראו באתר זה: ביקור בהר גריזים, בחג השבועות השומרוני

יחד עם כל ארץ ישראל, נכבשה קיסריה במאה ה-7 על ידי המוסלמים. קיסריה היתה העיר האחרונה שנותרה בידי הביזנטים בארץ ישראל.

להמשך קריאה: תולדות קיסריה, החל מהתקופה הערבית ועד מלחמת הקוממיות של מדינת ישראל

הערות

[1] מנחם שטרן, ההיסטוריה של ארץ ישראל התקופה הרומית ביזנטית, הוצאת יד בן צבי, 1984, עמ' .367

[2] עבדעשתרת הראשון (בתרגום: "עבד עשתורת") היה שליט עיר-המדינה הפיניקית, צידון, בערך בשנים 365–352 לפנה"ס. הוא היה שותף בשלטון לאביו, בעלשילם השני, עוד משנות ה-380 לפנה"ס. היוונים קראו לו "הפילוהלני", כלומר ה"ידיד היוונים". אחרי מות אביו בסביבות שנת 365 לפנה"ס עלה לשלטון בגיל 40 ,והיה מלך בן חסות של האימפריה האחמנית הפרסית, בימי המלך ארתחששתא השני. בשנת 1887 התגלה בנקרופוליס המלכותי של צידון "סרקופג הנשים הבוכות", שייתכן כי נבנה בערך בשנים 360–355 לפנה"ס כדי לאחסן את גופתו של עבדעשתרת הראשון. התבליטים בסגנון הלניסטי שעל צדי הסרקופג מתארים נשים המבכות את מות המלך. כיום הוא נמצא במוזיאון הארכאולוגי של איסטנבול לצד סרקופגים נוספים של מלכי צידון.

[3] Corpus Inscriptionum Judeae/Palestinae vol.2 – Caesarea and the Middle Coast

[4] הפפירוסים של זנון (Zenon Papyri) הם אלפי פפירוסים שנכתבו בשפה היוונית, שהיו שייכים לארכיונו של זנון שחי במחצית המאה ה-3 לפנה"ס במצרים בתקופת תלמי השני. זנון, שהיה ממוצא יווני מהעיר קאונוס (Kaunos) באזור קאריה באנטוליה, היה פקידו הפרטי של אפולוניוס, שהיה ראש השרים והאחראי על הכספים של תלמי השני. הוא התמנה לתפקידו זה בשנת 260 לפנה"ס וחי לפחות עד שנת 243 לפנה"ס. הפפירוסים, שהיוו את ארכיונו של זנון, נמצאו בשנת 1915 על ידי פלאחים מצריים באזור בו שכנה העיר פילדלפיה באזור פיום. הפפירוסים מהווים מקור מידע היסטורי חשוב למצב הכלכלי והפוליטי בתקופתו של תלמי השני.  הפפירוסים מספקים מידע על הפעילות הכלכלית במצרים ובארץ ישראל. בין השנים 258-259 לפנה"ס שהה זנון ביחד עם פקידים נוספים בארץ ישראל.

על פי הפפירוסים, זנון החל את מסעו בארץ ישראל במגדל סטרטון (קיסריה), הוא עגן עם ספינתו במקום ועלה ליבשה. לאחר מכן נסע לירושלים דרך פגאיי ליד מעיינות ראש העין. משם נסע ליריחו, שם נבנו בתקופה ההלניסטית מפעלי השקיה גדולים. לאחר מכן עבר לעבר הירדן וביקר ב"אבל", שהייתה אזור של כרמים והמשיך לארץ טוביה. לאחר מכן עלה צפונה והגיע עד ל"לקסה" ששכנה מדרום לדמשק. בהמשך מסעו ירד דרומה ל"נוה" ול"איטה", ששכנה על גדות הירמוך, משם המשיך ל"בית ענת" ולקדש מדרום מזרחה. תחנתו האחרונה הייתה עכו, שנקראה בזמנו פטולמאיס, שם עלה על ספינה בחזרה למצרים (אוריאל רפפורט, תולדות ישראל בתקופת בית שני, הוצאת עמיחי, 1984, עמ' 79-78.  אוריאל רפפורט, מגלות לקוממיות, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ב, יחידה 3, עמ' 41–46; מיכאל אבי-יונה, אטלס כרטא לתולדות ארץ-ישראל תקופת בית שני המשנה והתלמוד, מפה 18).

[5] יואב רגב (עורך), "קיסריה", מדריך ישראל החדש,  כתר,  ירושלים, 2001, עמ'56

[6] איגרת אַרִיסְטֵיאַס היא חיבור יהודי-הלניסטי פסאודונימי (שמחברו לא ידוע, והוא מיוחס למחבר בדוי: "אריסטיאס"), אשר נכתב בשפה היוונית במצרים, ככל הנראה באמצע תקופת בית שני, במאה השנייה לפנה"ס, וככזה היא נמנית עם "הספרים החיצוניים",. החיבור מתאר מספר אירועים מתקופת תלמי השני פילדלפוס, מלך מצרים, כמו את מעשה תרגום התורה (חמשת ספרי התורה) ליוונית הנקרא 'תרגום השבעים', את רשמי ביקורו של "אריסטיאס" בבית המקדש שבירושלים בהקשר לכך, ומספר אירועים נוספים מתקופתו. האיגרת היא האזכור הקדום ביותר של הספרייה הגדולה של אלכסנדריה. למרות השם, אין מדובר באיגרת, אלא בחיבור ספרותי שנכתב בצורה של איגרת, דבר שהיה מקובל בספרות היוונית (אברהם כהנא (עורך), בתוך: הספרים החיצונים : לתורה, לנביאים, לכתובים ושאר ספרים חיצונים, (כרך ב', ספר א'), ירושלים: הוצאת מקור, תש"ל-1970, עמ' 18; מנחם שטרן, מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, התעודות בספרות היהודית של תקופת הבית השני, עמ' 371–372.  אוריאל רפפורט, "אימתי נתחברה איגרת-אריסטיאס?", בתוך: מחקרים בתולדות עם-ישראל וארץ-ישראל 1, עמ' 38).

[7] יהודה פלג, "קיסריה", בתוך: אריה יצחקי (עורך), מדריך ישראל, ירושלים, כתר, 1979, עמ' 44.

[8] קרב אקטיום  (2 בספטמבר 31 לפנה"ס), היה העימות המכריע של המלחמה האחרונה של הרפובליקה הרומית. הקרב היה קרב ימי בין הצי של אוקטוויאנוס (לימים אוגוסטוס קיסר) לבין הצי של מרקוס אנטוניוס, והסתיים בניצחון של אוקטוויאנוס. לאחר ההפסד בקרב לא הצליח אנטוניוס לשקם את צבאו ואת ציו, ובכך הביא הקרב לתבוסתו במלחמה, ולהתאבדותו שלו ושל קלאופטרה, המלכה האחרונה של השושלת התלמיית במצרים.

[9] ישראל לוין, "תולדות קיסריה בתקופה הרומית והביזנטית", בתוך: אלי שילר (עורך), קיסריה ואתריה, קרדום, ספטמבר 1981, עמ' 7 (להלן: לוין, תולדות קיסריה). ראו גם: אבנר רבן, "לחקר הנמל ההרודיאני בקיסריה", בתוך "קיסריה ואתריה", עמ' 31-32.

[10] אהוד נצר, "המלך הבנאי" בתוך מרדכי נאור (עורך), עידן 5, יד בן צבי, ירושלים , תשמ"ה, עמ', 71.

[11] על הסירקוס של קיסריה, המכונה "היפודרום", ראו בהרחבה באתר זה: סיור בשדות ים.

[12] אפרים שטרן (עורך), האנציקלופדיה החדשה לחפירות ארכיאולוגיות בארץ ישראל, הוצאת כרטא, ירושלים, 1992, עמ' 1371

[13] ישראל לוין, "הורדוס, האיש ותקופתו, בתוך: מרדכי נאור (עורך), עידן 5, יד בן צבי, ירושלים , תשמ"ה, עמ '5. ראו בהרחבה: י' פטריך, "קיסריה ההרודיינית – המסגרת העירונית". בתוך: מ' מור ואחרים (עורכים), לאוריאל – מחקרים בתולדות ישראל בעת העתיקה, מוגשים לאוריאל רפפורט, ירושלים, עמ' 497-538.

[14] מלחמת היהודים ספר א, כ"א

[15] יהודה זיו, מסע בעקבות הורדוס" עידן 5, עמ' 197.

[16] ישראל לוין, קרדום

[17] יהודה זיו, מסע בעקבות הורדוס" עידן 5, עמ' 197.

[18] לוין, תולדות קיסריה, עמ' 7-8

[19] עמוס קלונר, "היפודרום/אמפיתיאטרון בירושלים", חידושים בחקר ירושלים, 6: 86-75, 2000.

[20] פ' יוסף, "ה"אמפיתיאטרון" שבנה הורדוס בקיסריה וגלגוליו המאוחרים", קדמוניות, כ"ט (112) (1996), עמ' 96.

[21] ארכלאוס ( 23 לפנה"ס – 16 לספירה) היה בנו של המלך הורדוס מאשתו מלתקי השומרונית. כרוב בניו של הורדוס, גדל ארכלאוס והתחנך בחצר הקיסר ברומא, ושב לארץ ישראל רק בבגרותו ולקראת מותו של אביו. על פי צוואתו הרביעית של הורדוס, היה אמור ארכלאוס להיות מלכה של מרבית ממלכת אביו. צוואתו של הורדוס נזקקה לאישורו של אוגוסטוס, קיסר רומא, וארכלאוס התכונן לצאת למסע לרומא לאישור הצוואה מיד עם תום האבל על אביו. אולם לפני שהספיק לצאת למסעו, פנו אליו נציגי העם והפצירו בו שיבטל את עול המיסוי הכבד שהטיל אביו וכן שיבצע רפורמות שונות בשלטון הפוליטי והדתי בממלכה. ארכלאוס, שלח פלוגת צבא לשמור את הסדר בירושלים. מעשה זה העלה את חמתם של ראשי העם והתגרה ,שהחלה בינם לבין פלוגת החיילים, הפכה עד מהרה להתנגשות בין כוחות הצבא לבין העם, התנגשות שגבתה כ-3,000 קורבנות. לאחר אירוע זה נסע ארכלאוס לרומא, אולם יחד איתו יצאה לרומא משלחת מטעם ראשי העם, שדרשה את ביטול הצוואה ואת סיפוחה של יהודה לנציבות הרומית בסוריה. משלחות דומות נשלחו על ידי השומרונים ועל ידי משלחת של ערי היוונים בארץ ישראל, שדרשו דרישה דומה. בעוד הקיסר שומע את רצונה של כל משלחת, החל המצב ביהודה מתדרדר. החלה מרדנות כנגד השלטון הרומי וכנגד בית הורדוס. מקרה זה הכריע את דעת הקיסר, אשר קבע לבסוף כי צוואתו של הורדוס בטלה ולפיכך לא יהיה ארכלאוס למלך יהודה משום שגילה אוזלת יד בטיפול במהומות שם. תחת זאת קבע הקיסר כי ארכלאוס יתמנה ל"אתנארכוס" ("נשיא העם") ושושלתו תמשיך להחזיק בתואר זה עד שתוכיח את עצמה כראויה למלכות. לאחר ששב ליהודה, ניצל ארכלאוס את השקט ששרר בממלכה לאחר הדיכוי הברוטלי של המרידות בידי הנציב הרומי ואף הוסיף לדכא את הפלגים הקיצוניים בחברה היהודית. בשנה העשירית לשלטונו, התלוננו על שלטונו המדכא משלחת יהודית ושומרונית אצל אוגוסטוס. הקיסר הדיח את ארכלאוס מכיסאו, הגלה אותו, החרים את רכושו וסיפח את מחוזו לנציבות הסורית..ארכלאוס מת בגלות בגאליה בשנת 16 לספירה והוא בן 39 (יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 17, פרק יג, פסקה א, סעיף )342.)

[22] אגריפס הראשון (נולד כמרקוס יוליוס אגריפס, 10 לפנה"ס –44 שהיה צאצא לבית הורדוס ומלך יהודה האחרון שבזכות קשריו הטובים וקרבתו לקיסרי השושלת היוליו-קלאודית הצליח לאחד מחדש את ממלכת סבו הורדוס תחת שלטון יהודי. מבחינת אישיותו אגריפס היה רומאי לחלוטין, הוא התחנך בחצר הקיסר משחר ילדותו עד היותו אדם בוגר ותקופה זאת עיצבה את עולמו התרבותי. במשך כל שהייתו ברומא אין כל עדות שהיה לו איזשהו קשר עם הקהילה היהודית בעיר. למרות שבבגרותו הוא הראה שיקול דעת ודאגה לאחיו היהודים הוא עדיין נשאר רומאי באורחות חייו אפילו בזמן מלכותו, והוא אימץ לעצמו מספרי מנהגים אליליים וייתכן שאף ייסד פולחן לעצמו בקרב תושבי הממלכה הנוכרים.

למרות אישיותו הרומאית, אגריפס זכה להיות השליט היחיד מבית הורדוס שנזכר בחיוב בזיכרון הקולקטיבי של האומה היהודית, תקופת מלכותו נחשבת למרווח נשימה והקלה משלטונם הקשה של הנציבים תאבי הבצע והחמסנים. אולם בסופו של דבר שלטונו הקצר של אגריפס על יהודה הייתה אפיזודה חולפת שלא מנע את ההתנגשות בין היהודים לרומאים כשלושים שנה אחרי מותו, אירועי המרד הגדול מראים כמה היה חסר אדם כמו אגריפס שהיה בעל אוזן קשבת אצל השלטונות הרומאיים ויכול היה לפשר בינם לבין היהודים (דניאל שוורץ, אגריפס הראשון; מלך יהודה האחרון, בסדרת "מונוגרפיות בתולדות עם ישראל", ירושלים, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשמ"ז; הדפסה חוזרת: תש"ע-2010)

[23] פונטיוס פילאטוס (Pontius Pilatus;) היה נציב יהודה, בין השנים 26 עד 36 לספירה. על פי הברית החדשה השגיח פילאטוס על משפטו של ישו, ונתן את ההוראה לצליבתו. יוסף בן מתתיהו בקדמוניות היהודים מספר, במסגרת סקירה היסטורית על הנציבים ששלטו ביהודה, על מספר עימותים בין פילאטוס לבין תושבי הארץ, יהודים ושומרונים. (דניאל שוורץ, "מינויו של פונטיוס פילאטוס והכרונולוגיה של קדמוניות יח-כ", בתוך: ציון, שנה מ"ח, חוב' ד, תשמ"ג, עמ' 345-325).

בנוסף, מוכר פילאטוס מהמקורות הנוצריים כמי שהיה הנציב בזמן צליבתו של ישו. פילאטוס גם מופיע בכתובת הקדשה של מבנה, כנראה מקדש, לכבוד הקיסר טיבריוס בקיסריה. הכתובת נמצאה בשנת 1961 בשימוש משני בתיאטרון בקיסריה (ראו: גן לאומי קיסריה, אתר מט"ח) . פילאטוס אף הכביד ידו על השומרונים שהולהבו על ידי משיח שקר שהבטיח להם להראות את כלי המשכן מזמנו של משה. כאשר נקהלו השומרונים על מנת לחזות בפלא, הורה הנציב פילאטוס להכות בהם ולהרגם. אירוע זה העלה על פילאטוס את חמתו של נציב סוריה שהיה ממונה עליו.

פילאטוס נתפס בתודעה היהודית באור שלילי ביותר. יוסף בן מתתיהו מתאר את תקופת שלטונו כרצף של מהומות, ופילון האלכסנדרוני מכנה אותו יהיר ועקשן, מקבל שוחד, עושק את הבריות ומענה אותם, שופך דמים ללא משפט הנגוע בעריצות איומה. לטענת ההיסטוריון יונה לנדרינג, פילאטוס דווקא היה בעל יחס חיובי ליהודים. הוא מסתמך על מטבעות אשר לטענתו הוטבעו על ידי פילאטוס ועליהם מצד אחד סמל רומאי ומצד שני ענבים שהם סמל יהודי, דבר המסמל שוויון בין יהודים לגויים (Jona Lendering, Pontius Pilate – Speculations about Pilate's early years, LIVIUS web site).

[24] קדמוניות היהודים, טו :341. פילון האלכסנדרוני, בחיבורו "המלאכות אל גאיוס", מספר על אירוע דומה בו קישט פילאטוס את ארמונו בשלטי זהב ויש המזהים אותו כאירוע עליו סיפר יוסף בן מתתיהו.

[25] לפי המסופר אצל יוסף בן מתתיהו הקים הורדוס בקיסריה תיאטרון, ומדרום לנמל בנה את האמפיתיאטרון, "שהיה בו כדי להכיל המון רב של בני אדם ונמצא במקום שנוח להשקיף ממנו על פני הים" כנראה שהמונח "אצטדיון" אף הוא מכוון להיפודרום

[26] ישראל לוין, "קיסריה ואתריה" בתוך: אלי שילר (עורך), קרדום, חוברת מס' 18, ספטמבר 1981, עמ' 23

[27] נחשב לאפיפיור הראשון. הוא ידוע גם בשם "כיפא", המקבילה הארמית ל"פטרוס" (סלע, צור). על שמו הוקמה בזיליקת פטרוס הקדוש בקריית הוותיקן שברומא. בעולם הנוצרי ישנם מעל 700 שמות שונים הנגזרים משמו של פטרוס

[28] דניאל שוורץ, אגריפס הראשון, פרק חמישי, סעיף א, עמ' 123–125. על המשחקים, ראו בהרחבה: דניאל שוורץ, ‏'קיסריה' ו'האיסאקטיון' שלה, קתדרה 51, אפריל 1989, עמ' 34-21

[29] מדריך ישראל, עמ' 50

[30] מרקוס אנטוניוס פליקס (לטינית: Marcus Antonius Felix) היה נציב יהודה מטעם הרומאים בין השנים 52 עד 60 לספירת הנוצרים. התברר שהיה זה מינוי גרוע ואומלל. פליקס היה טיפוס מושחתועריץ ובימיו היו המהומות עניין של קבע ביהודה. בימיו גברה ה"ליסטות", היא הקנאות המרדנית בלשונו של יוסף בן מתתיהו. פליקס לכד את "ראש הליסטים" אלעזר בן דינאי יחד עם רבים מחבורתו, שפעלו בארץ במשך עשרים שנה, ושלח אותם לרומא. הוא תלה על צלבים רבים מהם והעניש קשות רבים מאד שסייעו להם. הסיקריים התחילו לפעול ביהודה באופן בולט ונפוצה תנועת משיחי שקר

[31] פאולוס מתרסוס (במקור: שאול התרסי) ,המתואר בברית החדשה אחד מהחשובים שבשליחי ישו, על אף שלא היה שייך לשנים-עשר השליחים המקוריים ומעולם לא פגש בישו.

פאולוס נולד בתרסוס שבאסיה הקטנה (טורקיה). לפי עדותו בכתביו קיבל חינוך פרושי מקיף ובתחילה שנא את הנוצרים והיה מופקד על רדיפתם, אך בדרכו לדמשק כדי לבער את הקהילה הנוצרית המקומית, נגלה אליו ישו בחיזיון והמיר אותו. הוא הצטרף למאמיניו והפיץ את בשורתו ברחבי האימפריה הרומית, תוך שהוא עצמו נרדף על ידי הממסד היהודי. פאולוס הוא מחברן של רוב האגרות בברית החדשה, ואחת מהדמויות המרכזיות בהפצתה וביסוסה של הנצרות בימיה הראשונים. לבסוף נאסר ונשלח לרומא למשפט, שם הוסיף להטיף לנצרות ולבסוף הוצא להורג. הוא קידם בעיקר את הפצת האמונה בישו בקרב לא-יהודים ומתייהדים, ונחשב לאחד מיוצריה של הדוקטרינה הנוצרית המוקדמת. איגרותיו מהוות חלק חשוב מן הברית החדשה. הדעה המקובלת במחקר ההיסטורי היא כי תרם תרומה עצומה להתגבשות הנצרות מזרם של היהדות לדת חדשה לגמרי, בכך שקבע כי נכרים הרוצים להצטרף אל האמונה אינם צריכים לשמור את התורה ופטורים מברית מילה.

בשל השפעתו העצומה על התפתחות התאולוגיה הנוצרית ועל התרחקותה מהדת היהודית, מאז ראשית המחקר הביקורתי בנושא, רואים בו רבים את מייסדה האמתי של הנצרות. הוא נתפש כמי שחרג מהגותו של ישו והוסיף דוקטרינות חשובות חדשות.

[32] גסיוס פלורוס (לטינית: Gessius Florus) היה נציב יהודה מטעם הרומאים בין השנים 64–66 לספירה, פלורוס מונה לאחר ארבעה נציבים שקדמו לו, שהיו אף הם מושחתים ואכזרים, אולם על פי יוסף בן מתתיהו, במקום בו הצניעו קודמיו את שחיתותם ורשעותם, התפאר פלורוס בשחיתותו. ובלשונו: "אף כי היה אלבינוס איש חמס אשר כזה, בא אחריו גסיוס פלורוס והראה לדעת, כי למולו גם אלבינוס לצדיק גדול ייחשב" (יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים (תרגום יעקב נפתלי שמחוני), ספר ב, פרק יד, פסקה ב) פלורוס התיר לשודדים (בהם הסיקריקיים) לעשות בארץ כרצונם, ובלבד שיתנו לו חלק בשלל השוד.

[33] גאלוס היה הנציב הרומי בסוריה משנת 63 או שנת 65 ואילך. היה ממונה על נציב יהודה, גסיוס פלורוס. בשנת 66 לספירה הגיע גאלוס לירושלים על מנת לחגוג את חג הפסח, ביחד עם המלך אגריפס השני ועם פלורוס. כוונתו הייתה לפקוד את היהודים הבאים להקריב את הקרבנות. על פי מספר הקרבנות שהוקרבו, מנה ההמון שלושה מיליון איש. בעת שצפה בהקרבת הקורבנות צעק אליו ההמון האשמות כנגד פלורוס. גאלוס השקיט את העם והבטיח כי ירסן את פלורוס, ולאחר מכן שב לעירו אנטיוכיה. נסיונותיו של גאלוס למשוך את תשומת לבם של שליטי רומא אל הסכנה שביהודה נכשלו, והוא לא הצליח להעביר אל הקיסר את המסר כי המדובר בעם רב העומד בפני מרידה. על פי יוסף בן מתתיהו היה אירוע זה אירוע מפתח בהתחוללות המרד הגדול, שכן פלורוס חשש מזעמו של גאלוס, וחשב שאם תפרוץ מרידה, תופנה תשומת הלב ממעשיו הפסולים אל דיכוי המרידה. מה גם, שלפי הנהלים הרומיים, עם מרדן מנוע מלשטוח את טענותיו לפני הרשויות הרומיות. דבריו של יוסף בן מתתיהו, שנכתבו רק מספר שנים לאחר האירועים, חסרים את הפרספקטיבה ההיסטורית, ובהיותו מעורב באירועים, נטה לאפולוגטיקה שבאה להטיל את האחריות לפרוץ המרד על כתפי הנציבים הרומים

[34] לוין, תולדות קיסריה, עמ' 9..

[35] אלחנן ריינר, "קיסריה" בתוך: יהושע פרוור (עורך), האנציקלופדיה העברית, כרך 29, הוצאת פלאי, ירושלים ותל אביב, תשל"ז, עמ' 659

[36] לוין, תולדות קיסריה, עמ' 10.

[37] יצחק בן צבי, ספר השומרונים, יד בן צבי, ירושלים, תש"ל, עמ' 100

[38] ילקוט שמעוני, יחזקאל, פרק כ"ו, אתר "שבילי התנ"ך". http://www.daat.ac.il/daat/olam_hatanah/mefaresh.asp?book=14&perek=26&mefaresh=shimoni

[39] ספר השומרונים, שם.

[40] מדריך ישראל, עמ' 51

[41] עשרת הרוגי מלכות הם עשרה תנאים, שהוצאו להורג באכזריות על ידי השלטון הרומאי בארץ ישראל משום שלא סרו למשמעתם, והמשיכו ללמוד תורה וללמד אותה. עשרה הרוגים אלה הפכו לחלק מהתודעה היהודית של עמידה ומסירות נפש כנגד גזירות השמד שהטילו הרומאים. עשרת ההרוגים, שלהם השפעה רבה על מסירת התורה וההלכה, היו רבן שמעון בן גמליאל הזקן, רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול, רבי חנינא בן תרדיון, רבי עקיבא בן יוסף, רבי יהודה בן בבא, רבי יהודה בן דמא, רבי חוצפית המתורגמן, רבי חנינא בן חכינאי, רבי ישבב הסופר ורבי אלעזר בן שמוע (מדרש אלה אזכרה בוויקיקטסט).

[42] נתן אורטנר, עשרה הרוגי מלכות, מורשה גליון ו', תשל"ד, עמ' 38-45

[43] לוין, תולדות קיסריה, עמ' 10.

[44] רבי יהודה הנשיא (ידוע גם בכינוי המקוצר "רבי" או "רבינו הקדוש") היה תנא בדור החמישי, נשיא הסנהדרין ועורך המשנה, נצר למשפחת הלל הזקן וחותֵם תקופת התנאים. לפי מסורת חז"ל, נולד רבי יהודה הנשיא בתקופת גזירות השמד של אדריאנוס לאחר מרד בר כוכבא, בין השנים 135 ל-137 לספירה. מנערותו למד מפי רבי שמעון בר יוחאי, רבי יהודה בר אילעי, רבי אלעזר בן שמוע, וכן מפי אביו, רבן שמעון בן גמליאל. רבי יהודה חי בטבריה, בבית שערים ובציפורי. נפטר בסביבות שנת 220. על פי חלק מהמסורות נקבר בבית שערים ועל פי אחרות בציפורי. בספרות חז"ל מופיע לא פעם הביטוי "לעלות למלכות" בהקשר של רבי יהודה. כבר בראשית כהונתו זכה כנראה להכרה רומית בנשיאותו, ומאז תיפקד כנשיא בעל סמכות רחבה. ככל הנראה נתנו לו הרומאים רשות לדון דיני נפשות, סמכות שבדרך כלל לא ניתנה בפרובינקיות (עפרה מאיר, רבי יהודה הנשיא, דיוקנו של מנהיג במסורות ארץ ישראל ובבל, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1999; אהרן אופנהיימר, רבי יהודה הנשיא, בסדרה: אביעזר רביצקי (עורך), גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי, מרכז זלמן שזר, מאי 2007).

[45] רבי יהודה הנשיא – פרקים מסדרת גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי, באתר הספרייה הווירטואלית של המרכז לטכנולוגיה חינוכית (פרקים נבחרים). בנימין לאו, "שער למשיח: ר' יהודה הנשיא (רבי)", בספרו: חכמים, כרך שלישי: ימי גליל, ידיעות ספרים, 2008, עמ' 375-305.

[46] א. עברית, עמ' 660

[47] ירושלמי,סוטה, פ"ז, ה"א

[48] אֲלֶכְּסַנְדֶּר סֶוֶורוּס (בלטינית: Severus Alexander‏; 1 באוקטובר 208 – מרץ 235) כיהן כקיסר רומא בין השנים 222 ל-235. ידוע גם כמַרְקוּס אוֹרֶלְיוּס סֶוֶורוּס אֲלֶכְּסַנְדֶּר אוגוסטוס (Marcus Aurelius Severus Alexander Augustus).

[49]. ר' אושעיא היה תלמידו של רבי חייא והמשיך את מפעלו העצום של רבו בסידור שארית הברייתות שלא סודרו על ידיו (בָּרַיְתָא היא מאמר של תנאים שלא הוכנס לסדר המשניות, ולכן נותרה חיצונית להן. פירוש המילה "ברייתא" בארמית הוא "חיצונית" – "בר" הוא "חוץ"). כונה "אבי המשנה". רבי אושעיא היה נצר למשפחת חכמים גדולים. אביו היה רבי חמא בר ביסא. הגיע למעלות גבוהות מאוד בידיעת התורה. באופן חריג מאוד, הוא מוזכר בתלמוד לפני אביו, והתוספות מסבירים את הפלא בגדלותו היוצאת דופן[במסכת עירובין הוא מכונה ר' אושעיא בריבי, ורש"י פירש שהכוונה "אדם גדול בדורו". מכיוון שזכה לראות את אביו רבי חמא וסבו רבי ביסא ולהורות יחדיו בבית מדרש אחד בפסק משותף, קרא עליהם רמי בר חמא – "והחוט המשולש לא במהרה ינתק". אחת ממסקנותיו המפורסמות של רבי אושעיא הייתה: "המנהג מבטל את ההלכה". בבית מדרשו גדלו תלמידי חכמים גדולים, מן המובהקים שבין חכמי האמוראים שבארץ ישראל.

[50] הרב יהודה אדרי, ‏"ר' אֲבָהוּ", בנתיב האמוראים, ירושלים תש"מ, עמ' 30

[51] ליברמן שאול, תלמודה של קיסרין, תרצז

[52] לוין, קרדום, עמ' 12.

[53] בתחילת ימיה של הנצרות, לפני הסדרת תפקיד הבישוף עמדו בראש הקהילות הגדולות משגיחים (אפיסקופי או אפיסקופוי). בכנסיות המזרחיות התואר עדיין קיים

[54] אריה קופסקי, "‏פמפילוס והספרייה הנוצרית של קיסריה", קתדרה 122, דצמבר 2006, עמ' 64-53

[55] אֵובסֵביוס איש קיסריה (סביבות 265/260 – 340/339; היה הארכיבישוף של קיסריה ונחשב לאבי ההיסטוריה הכנסייתית בשל חיבוריו, המתעדים את ההיסטוריה המוקדמת של הכנסייה הנוצרית (בפרט חיבורו תולדות הכנסייה). שועידת ניקיאה הראשונה התכנסה ב-325, היה לאוסביוס מקום חשוב בדיונים. הוא לא היה מנהיג רוחני טבעי או תאולוג, אך כמלומד וכסופר מפורסם שנהנה מאהדתו של הקיסר, היה מהחשובים בין 300 חברי המועצה. ההודאה שהוא הציע הייתה לבסיס של האמונה הניקיאנית.( עודד עיר-שי, ‏הצד האפל של הירח: אוסביוס מקיסריה בין פולמוסים תאולוגיים למאבקי יוקרה, קתדרה 122, דצמבר 2006, עמ' 98-63; אבשלום לניאדו, על ההיסטוריה הכנסיתית של אוסביוס בעברית, קתרסיס 3).

[56] אוֹנוֹמַסְטִיקוֹן (ביוונית: ὀνομαστικόν, משמעות השמות) עוסק באיסוף וניתוח של שמות ומונחים בדיסציפלינה מסוימת. לדוגמה: בתחום הגאוגרפיה האונומסטיקון מכיל ריכוז שמות יישובים ומקומות אחרים (כגון שמות הרים, חורבות או מעיינות) בתקופות נתונות באזור מוגדר מראש. בדרך כלל מובא מקור השם ותיאור קצר של המקום לאור מקורות היסטוריים, עדויות אישיות של בני המקום וכדומה. בדרך כלל מסודרת רשימת השמות לפי אלפבית.

[57] זאב וילנאי, אנציקלופדיה אריאל, ישראל: עם עובד, 1979, כרך 1, עמ' 80, פר האונומאסטיקון לאֶבסביוס. תֻרגם [מיוונית] (בצירוף הערות) בידי ע"צ מלמד. ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תש"י. פורסם לראשונה ב"תרביץ" שנה י"ט ושנה כ"א. הדפסה מחודשת על ידי החברה לחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה, ירושלים, תשל"ח.

[58] סופרוניוס אוסביוס הירונימוס (בלטינית: Eusebius Sophronius Hieronymus‏) (342 –420) היה מאבות הכנסייה, מפרש מקרא מהאסכולה המילולית-היסטורית, מחבר הוולגטה – תרגום התנ"ך והברית החדשה ללטינית. הירונימוס השתתף בפולמוסים הידועים של הכנסייה: בוויכוח נגד הכפירה האריאנית והפלגיאנית, שנגדם גם כתב חיבורים לפי בקשת אוגוסטינוס. התנזרותו ותמיכתו הנחרצת בפרישות באה לידי ביטוי ברבים מהציורים שמתארים אותו עם גולגולת המסמנת את ארעיות האדם ומותו, לעומת נצחיות הדת. לאחר מותו הוכרז הירונימוס כקדוש נוצרי. (דוד פלוסר, הערך: היארונימוס, אוזביוס סופרוניוס, האנציקלופדיה העברית, כרך י"ד.).

[59] פרוֹקוֹפְּיוּס מקיסריה (500–565?) היה היסטוריון ביזנטי בן המאה השישית. כתביו הם מקור המידע העיקרי על תקופת קיסרותו של יוסטיניאנוס הראשון, כמו גם על דמותו של יוסטיניאנוס עצמו, אנשי חצרו והמצביא הידוע בליסאריוס.

[60] מדריך ישראל, עמ' 51.

[61] ספר השומרונים, עמ' 100

[62] Elli Kohen, "History of the Byzantine Jews: A Microcosmos in the Thousand Year Empire",PP, 26 – 31

[63] Alan David Crown, "The Samaritans", Mohr Siebeck, 1989, pp 72-73.