גילי חסקיןטיול "קלאסי" בקמצ'טקה – יומן מסע.
כתב: גילי חסקין, 27-8-19
ראו קודם, כרקע לטיול: יומן טיול הוולקנים בקמצ'טקה
אלבום תמונות מהטיול ה"קלאסי" בקמצ'טקה.
אלבום תמונות מהטיול הוולקני בקמצ'טקה
ראו סרטון: הזמנה לטיול בקמצ'טקה ; הרצאת ZOOM : "קמצ'טקה-פרא רוסי בקצה העולם"
ראו גם: היסטוריה של קמצ'טקה ; הגאוגרפיה של קמצ'טקה ; הרצאה על קמצ'טקה ; הדובים
פטרופבלובסק, בירת קמצ'טקה, ביום שטוף שמש. קבוצת המטיילים הבינלאומית, אתה חלקתי 17 ימים קשוחים למדי, של טיול וולקנים בקמצ'טקה, נסעה הביתה. איש איש לדרכו.
יצאתי לטיול של יום לאגמים הכחולים (Galubye Ozyora ), בחברת זוג גרמנים ומדריך מקומי, בשם דמיטרי, שדיבר רוסית בלבד. השם רמז על טיול שבת מפנק. תוך פחות מחצי שעה של נסיעה, הגענו לייליזובה (Yelizovo) הסמוכה וכעבור מספר דקות, לשמורה עצמה. התחלנו ללכת בתוך יער צפוף של עצי שדר, מדלגים מעל לעת על פלגי מים. תוך כדי הליכה, התברר שמדובר ב-14 ק"מ של הליכה, לכול כיוון. כבר מאוחר היה מכדי להתחרט וכמובן שהסקרנות הכריעה. השביל עלה וירד. מעת לעת חצינו שדות פרחים, שהגיעו בגובהם עד לכתפינו. השעות חלפו במהירות יחסית. כדרכם של מובילים רוסיים, פתח דימיטרי צעד וחייב אותנו ללכת מהר. בשלב מסוים פנה ימינה והחל לטפס על מדרון תלול להפליא, שכדי להתגבר עליו, נאלצנו להיעזר בידינו. היתה לי תחושה שמדובר בטעות, בעיקר מכיוון שזו לא היתה טעותו הראשונה ביום זה, אך הוא היה נחוש ובטוח. כעבור כארבע שעות מאומצות, הסתיימה העלייה והגענו לעמק קרחוני, שגושי הקרח הצחורים, שנראו בקצהו, הבטיחו טובות. כאן אפשר היה להאט צעד, להניח לריאות להירגע ולהקדיש מעט תשומת לב לשפע הפרחים, שנראו כמרבד ירוק, מנוקד בצפיפות, בפרחים צבעוניים. בנוסף לשפע הפרחים שהתרגלתי לראותם בשלושת השבועות האחרונים, בלטו אירוסים שבהקו בצבע סגול. השביל עקף שלולית גדולה ועוד אגם זעיר. לרגע התגנבה לראשי מחשבת כפירה: האם אלו האגמים המובטחים? האם עבור זה גמאנו את כול המרחק הזה? עוד כמה דקות של הליכה ולעינינו נגלה אגם גדול יותר, שגושי קרח השתקפו במימיו. עוד אגם סמוך, עוד גושי קרח ממעל ומתחת, מרגע לרגע, הגענו לאגמים גדולים יותר, בהם נראו השתקפויות מרהיבות יותר. אמנם, השמש שהתחבאה מעבר לעננים, לא העניקה לאגמים את גונם הכחול, שהעניק להם את שמם, אבל ראינו חזיון נדיר של מקבץ אגמים יפהפיים. ישבנו לאכול לשפת אחד מהם, כשאנו מגרשים את הסנאים שבאו ליהנות מארוחת חינם. יותר משחששנו לארוחתנו, דאגתי מפני הזנה מלאכותית, שעלולה לפגוע במערכת העיכול של שלהם ולנוון אצלם את חיפוש המזון.
דימיטרי סימן לנו שאפשר לשתות מימי האגם, להיפרד מהתרמילים, להעלות לאגם נוסף, גבוה יותר, שעטרת הרים מושלגים השתקפה במימיו. מרמיטה שמנה התבוננה בנו, חסרת פחד. בתקפה זו היא צוברת כמות מקסימלית של שומן, טרם תיכנס למאורתה ,לשנת חורף ארוכה.
כעבור שעה וחצי, נאלצנו לעזוב את החוויה ולהצטער על שלא הבאנו עמנו ציוד קמפינג כדי לשהות במקום זמן ארוך יותר. גם שרירי הרגליים שלנו אותתו שהיו מעדיפים מנוחת לילה, טרם שיחזרו על המאמץ. מדריך אחר שפגשנו בדרך, כיוון את דימיטרי לשביל הנכון. לא דרך המעלה התלול אלא לאורך נחל יפהפה. אמנם, הירידה חייבה גלישה זהירה במדרגות סלע, אבל היתה רחומה יחסית למצוק דרכו הגענו. החזרה היא בדרך כלל החלק הפחות מרנין. הפעם היא היתה גם מעייפת מאד. עוד 14 ק"מ של עליה וירידה. תוך כדי הליכה, התקשיתי לעכל כמה עברנו בדרכנו. חסר גם היה מנוע הסקרנות. העייפות הלכה וגדלה, רגלינו צבו ובסיומו של יום, הגענו לרכב, עייפים כפי שלא היינו מזמן, אבל עם מראות קסומים שיותירו את רישומם עוד זמן רב.
קבוצת המטיילים שלי, נחתה בנמל התעופה, ביום יפה יחסית ונהנתה מסיור שמשי בפטרופבלובסק. בכול מקום בולטים הבתים בעלי חיזוקים של אומנות מבטון, כנגד רעידות אדמה. בכמה מקומות שלטים, המזהירים אנשים שלא לעמוד מתחת לגג, פן ייפגעו מנטיפי קרח. עברנו על מרבית המונומנטים שהוקמו בעיר, כולל פסל של שלושה דובים, אם ושני גוריה, מעץ גזום.
שוטטנו בכיכר לנין ולחופו של אגם Kultuchnoye. בעבר הרחוק, היה זה יובל של נהר אווצ'ה (Avacha), אך התפרצות שהתרחשה לפני 35,000 שנה, חסמה את יציאתו והחומר הרב שנפלט מההר יצר את המישור עליו שוכן החלק התחתון של פטרופבלובסק. בצדו השני של האגם, הוקמו בתי עץ אדומי רעפים, שנועדו לשחזר אוסטרוג (Ostrog), היינו מצודה סיבירית. כך התחילו מרבית היישובים שהוקמו במהלך ההתפשטות הרוסית באסיה, על ידי הקוזאקים. האתוס הרוסי של כיבוש הספר.
נהנינו ממזג אוויר טוב. לא דבר מובן מאליו בקמצ'טקה. השמים היו כחולים למדי. לייתר דיוק מנומרים בכחול ולבן. הרי הגעש נראו באופק ונדמה היה לי שהמזל משחק לנו. אולם כשארטיום, המדריך המקומי, קרא לי לשיחה בארוחת הערב, הבנתי ממראה פניו, ששמחה גדולה לא תצא מכאן. מסתבר שהטיסה לעמק הגייזרים, שתוכננה למחר, בוטלה. כבר שלושה שבועות שאני ממתין במתח לקראת הטיסה הזאת, כבר חככתי ידיים בהנאה, כבר בירכתי על מזלי הטוב והנה ביטול, משום שצפויות רוחות חזקות מדי באזור הגייזרים.
כמו להכעיס, השכמנו לבקר שמשי, כשחמשת הרי הגעש הסמוכים לעיר, נראים בבירור ממזרח למערב: קוֹרִיָאקְסְקִי (Koryaksky), שגובהו 2190 מ', אווצ'נסקי, (Avachansky) (2751 מ'), עליו טיפסנו בטיול הקודם, קוריאסקי (Karkyaski) בעל המבנה החרוטי המושלם, מיתמר לגובה של 3456 מ' , אריק (Arik), שגובהו 2166 מ' ואג (Aag), שגובהו 2310 מ', כולם מושלגים להפליא.
במקום הטיסה, יצאנו לשיט במפרץ אווצ'ה (Avacha). בדרך לנמל, הנמצא בקצה השני של העיר, צפינו על וולקן יילוזובסקי, שצורתו חרוטית מושלמת, כפי שמופיע הר פוג'י, בהדפסי העץ של קָאצוּשיקָה הוֹקוּסָאי (1790-1849), טרם התפרצותו האחרונה, שהוסיפה לו גבשושית בפסגתו. בצדו השני של המפרץ, עוגנות האניות (הצוללות) האטומיות הרוסיות. בזמן המלחמה הקרה, נהגו צוללות אמריקאיות, לעמוד במצב היכון, לא הרחק מכאן, אל מול הצוללות הסובייטיות.
הפלגנו בשתי ספינות נוחות, עם כורסאות לישיבה, בהן הוגש כיבוד, קפה חם בשפע וסיפון נוח לצילום. אין ספק, שבנושא השירות, רוסיה משתפרת. לפני עשור חציתי עם קבוצה את ימת בייקל וקיבלנו שירות קמצני ויחס קשוח.
יצאנו מהנמל, כשאנו מתבוננים בשרשרת של הרי הגעש המושלגים, שחלקם החלו להתכסות בעננים. הר אווצנסקי התכסה חיש קל, אך קוריאנסקי נשאר ברור למדי, בעוד שוולקן ייליצ'ינסקי (Yilichinski), מצדו השני של המפרץ, עמד בולט, נקי לגמרי מעננים. שיבחתי בקול את מזלנו, תוך שאני מתעלם מהרוח שהחלה לנשב בחוזקה ומהגלים שהכביד על ירידה לסיפון, לצורך צילום. כעבור כשעה של הפלגה, הגענו לאזור של צוקים מרהיבים. רובם בנוי בזלת שהתגבשה לאיטה בצורה של פריזמות. צוק אחר שניצב באלכסון למצוק הגדול, הוא מה שנותר מסלע מחדר.
הצוקים והאי שהקפנו, מהווים מושבות קינון לשחפים, סולות, אלקות ואפילו פפינים, המכונים בעברית "תוכון ים", על שום צורתו של מקורם, אותו הם מגדלים בעונת החיזור בלבד. הפפינים, מגיעים לכאן בראשית הקיץ ועוזבים לקראת הסתיו, אל מעמקי הים. עופות חינניים אלו, חלפו על פנינו במעוף מהיר ומוכר, בולטים במקורם האדום – צהוב ובכפות רגליהם האדומות. במקום אחר ראינו כמה יסעורים צעירים מנסים לעוף, תוך כדי מעידות אל המים. כשהתקרבנו לקיר עמוס במספר גדול מאד של עופות מים, עפו אלו במהירות, נופפו כנפיהם בעצבנות, דבר שייצר "חוויה היצ'קוקית" כמעט, אם כי לא מאיימת. נכנסנו למפרץ עגול, שכולו עשוי שכבות של טוף צבעוני, בשלל צבעים. התחלנו לחפש כלבי ים, ואלו נראו נחים בצוקים מרוחקים. זהו מין הנקרא "כלב ים מנוקד" (Spotted Seal). הלאה מכאן, במפרץ רוסקיה (Ruskaya), ניתן לראות אריה ים אנדמיים, הנקראים "אריה ים סטלר", על שום חוקר הטבע הידוע סטלר (Georg Wilhelm Steller), ממשלחתו של ברינג, שנחשב לחלוץ חוקרי הטבע של אלסקה והעניק את שמו לבעלי חיים נוספים.
סטלר היה חוקר הטבע האירופאי הראשון, שתיאר בעלי חיים וצמחים ביבשת צפון אמריקה.. מבין ששת בעלי החיים שסטלר תיעד, שנים הוכחדו: פרת ים סטלר (Steller's sea cow) וקורמורן ממושקף (spectacled cormorant). שלושה מינים אחרים נמצאים בסיכון: אריה ים סטלר, עיטם סטלר ואדרייה סטלר (Steller's eider).
סטלר הקדיש שנתיים לחקר עולם החי של קמצ'טקה. בשל האהדה שגילה כלפי הילידים, הוא הואשם בארגון מרד ונקרא לשוב לסינט פטרסבורג. שם נאסר ונשלח לשימוע באירקוצק. הוא זוכה, שוחרר, אך בדרכו חזרה לסינט פטרסבורג, הוא חלה בקדחת ומת בטיומן שבסיביר. מחקריו הגיעו לאקדמיה ובהמשך שימשו חוקרים נוספים של צפון האוקיינוס השקט, ביניהם קפיטן קוק.
מכול מקום, הרוח שמהבקר החלה לנשב בצורה חזקה, הפכה לאלימה והים החל לסעור לכן נאלצנו לוותר על המשך השיט, על ירידה בסירות "זודיאק", על התנסות בדייג ועל אכילת צדפות שהצוות היה אמור לצלול, ללקט ולהכין למעננו. ניתן היה להפיק מהסיור יותר, אך בהתחשב בעובדה שפעמים רבות השיט מבוטל בגלל סערות או בגלל אימוני חיל הים, אפשר לציין בסיפוק שהרווחנו. סיימנו בארוחה, שהאטרקציה העיקרית שבה, היה רגלי סרטנים, טעימים להפליא. ישבנו על הסיפון, במוך לנמל, מוגנים מגלים וגזרנו בהנאה את רגליה הסרטנים, שהיו מעדן אמתי.
למחרת יצאנו צפונה. יום שלם של נסיעה, מרביתה בדרכי עפר כבושות, עד לכפר קוזיירבסק (Koayeveresk), שם לנו בבקתות עץ, בגינה מטופחת. לאחר שיטוט בכפר הסיבירי, הריק למחצה, נסענו, נסיעה ארוכה ומתישה, בדרכי עפר, בתוך הטייגה הסיבירית, שהעניקו לנו חוויה של ערבול במכונת כביסה, הגענו לזרם הלבה שהתפרץ בנובמבר 2012 וכעבור זמן לא רב, יצאנו מן היער, לאזור של סלאג (Slag), היינו, מישורי לפילי שחורים וצחיחים להפליא, למעט כמה נקודות ירוקות. זהו למעשה מדבר, נקי להפליא. הטבע במלוא הדרו. כמעט ללא מה שהגיאולוגים מכנים בחיוך "זבל אורגני". קיוויתי להגיע לנחשול לבה אחר וללכת ממנו למאהל, אך ערפל כבד הפך את הטיול ללא רלוונטי והשרה אווירה של קדרות.
בנינו את אוהלי הסיירים חיש קל ונמלטנו לבקתת העץ, מחסה מפני הקור. ההבדל בין אמצע יולי, מורגש היטב. לפני שלושה שבועות, הטמפרטורה היתה נוחה בהרבה. כעת כבר קר ממש.
בבקר המחרת שמעתי קריאות נרגשות של ארטיום. זינקתי משק השינה ושעטתי לגבעה שמעל המחנה. הר טולבצ'יק (Tolbachik) נגלה במלוא יופיו, למעט כמה עננים שאור רק של טרם זריחה, צבע אותם בגוון צהבהב. מהצד השני, נגלה הר בולשוי אונידה Bolshoy Udina)), חרוטי ומרהיב להפליא, שפיסות של קרח עיטרו אותו בפסים מאונכים מקבילים כמעט, מפסגתו ועד בסיסו. ההר בלט מעל הרקע השחור שסביבו, שטוף כולו באור בעל גוון צהוב כתום עז. עמדנו משתאים, אצבעותינו קפואות מקור ואיננו חדלים להתפעם מהיופי, שהעניק תחושה של בריאת העולם. עוד רגע והשמש הציצה בכדור של אש והקסם פג.
יצאנו לטיול רגלי אל מול הר טולבצ'יק המרהיב. לשאלת מישהו מהמטיילים, אם הייתי במקום, התקשיתי לענות. אכן, טיילתי כאן לפני שלושה שבועות, אולם היה זה מקום אחר לחלוטין. לא רק בגלל הקור. בטיול הקודם התפעלנו מתצורות הלבה, אך את ההרים לא ראינו, למעט כמה רגעי חסד של שחר. הפעם מדובר היה בטיול שונה לחלוטין. הר הגעש טולבצ'יק, נקראה היטב מכול מקום, על שתי פסגותיו המושלגות. בפסגה הגבוהה יותר, המחודדת, הבנויה משכבות של בזלת וטוף חליפות, התמרה לגובה של 3,682מ' והגבע הנמוכה יחסית, השטוחה, שעשויה מבזלת, בעל צורה של מגן יווני עתיק, התנשאה לגובה של 3,085 מ'. "טולבציק" הוא שיבוש רוסי של השם האילטמי Tuluwach, שהוראתו "הר אש". זה המקום להזכיר, כי ילידי קמצ'טקה הכירו את התופעות הגעשיות, אבל לא התקרבו להרים ואפילו לא טבלו במים החמים. אלו היו טאבו עבורם.
הבטנו בהתפעלות בזרם הלבה. להבדיל מהזרם של אמש, שנראה כאילו מישהו ערם אותו עם טרקטור, הזרם הזה, נראה חלק, כאילו זרם באין מפריע, ותוך כדי התקרשות, נצרו בבזלת צורות של חבלים או צמות. טיפסנו על חרוט אפר שצבעו אדום עז, והתבוננו משתאים בנוף, מנסים לדמיין את זרם הלבה, כשיצא מסדק למרגלות ההר, לפני שבע שנים, ושצף באדום עז.
אחר הצהרים טיפסנו על חרוט נוסף, שבא לאוויר העולם ב-1976 ולאחר מכן, שנות דור בלבד לאחר שהגיאולוגים היו משוכנעים שמת באיבו, יצא ממנו ב-2012 זרם לבה ומילא אגם סמוך. הנוף, היה מלא בחרוטים געשיים, מאופק לאופק. שממה פראית. תחושה של הוד קדומים. של טרם בריאה. נקענו בקרקע הלפיפי. החלקיקים הגעשיים היו חמימים ממש. מכוך באדמה עלו אדים. לפני שנתיים, כך שמענו, איבד מטייל את דרכו ונקלע למקום בשעות החשיכה. הוא שרד את הלילה בזכות בור שחפר בקרקע בידיו, והתכסה בגרגירים החמים, שהעניקו לו את חייו. משם, נסענו לסיור סוריאליסטי כמעט, ביער המת. עצי ארזית, שניצבים דוממים, יבשים ומשרים תחושה של חורבן. גם זו תוצאה של ההתפרצות של 1976, שהביאה עמה מים מורעלים וערימות של טוף, שחנקו את העצים. רק פרחי עשב האש הוורודים, הקנו למקום קורטוב של חיים ותחושה של תקווה.
עוד יומיים ארוכים של נסיעה, דרך מוזיאון הילידים באסו (Essu) וההופעה במתנ"ס המקומי וחזרה לפטרופבלובסק. היו אלו ימים יפים, עם שמים כחולים ושמש ששפכה אור על היערות. מלמלתי ביני לביני, שחבל "לבזבז" ימים יפים כאילו על נסיעה, אך הדברים הללו אינם בידינו. לפני העיר, עצירה באתר המרחצאות החמים במלקי (Makli). זהו מקבץ של בריכות פתוחות, בעלות טמפרטורת מים שונה זו מזו. בנחל שליד הבריכות שחו דגי סלמון רבים, שהגיעו לעיקולים קטנים בנהר, כדי להטיל את ביציהם. כמה מאתנו, אספו מקרקע הנחל, את הביצים הוורודות שהטילו הדגים, שנחשבות למזינות מאד. מאכל תאווה עבור הדובים.
למחרת, התעוררנו ליום אפור מעט. מכיוון ה"הליפורט", נשמעו היסוסים לגבי הטיסה לאגם קוריל (Kuril). אולם, אחרי זמן קצר, הגיע האישור המיוחל. התכנסנו באולם הנוסעים , שם מוצג שלד של פרת הים סטלר, שהוזכרה לעייל. למזלה הרע, היא היתה בעל חיים ידידותי, סקרן ונטול פחד. האבולוציה לא הכינה אותה למפגש עם הולכי על שתים. היא התקרבה ליצורים החדשים, נפגעה ממהלומה בראשה, צרחה מפחד ומכאב, דבר שגרם למותן גם של חברותיה. היא הוכחדה תוך 27 שנים מאז שנתגלתה.
ההליקופטר טס מעל העננים שדמו לשמיכה עבה, כשמעת לעת צצו מעליה רכסים שנראו כאיים ירוקים בים לבן. נחיתה בחודוטקה ((Khodutka. זהו אתר מים חמים, הגדול ביותר בקמצ'טקה וטבעי לחלוטין. מדובר אגם שבו מספר נביעות. כמה מהן לוהטות מכדי להיכנס אליהן. האגם, שאדים עולים ממנו ומשווים לו מראה מסתורי, מוזן על ידי נחל, של מים חמים.
לאחר טיסה קצרה נוספת, נחתנו בהר הגעש הפעיל קסודש (Ksudach), שבלועו נפערו שתי קלדרות ובשניהן אגמים, בעומק שונה. אחד האגמים נוצר בהתפוצצות של ההר ב-1907. הקלדרה מאפשרת מבט אל חתך בהר הגעש. ניתן לראות כיצד הוא בנוי שכבות של טוף ובזלת חליפות וניתן לאמוד את גובהו המקורי. קירותיהם של שתי הקלדרות זקופים להפליא, לאגמים צבע כחול-אפור עמוק, במינון שונה של צבעים והרושם הכללי עז מאד.
בימים האחרונים גבר החשש בקרב המטיילים, שמא לא נראה דובים בטיול זה. החשש הפך למתח וזה הוליד שורה של התערבויות, עם הבטחה שלי שנראה דובים.
עוד טיסה קצרה ואנו נוחתים באגם קוריל, סמוך לחצי אי, בו נמצא לודג' קטן, שבתיו הקטנים משתקפים במים. כבר מחלון ההליקופטר, נראתה להקה גדולה של דובים, בשפכו של נחל אל האגם. בכניסה ללודג', ניצבת מצבה של צלם יפני שהרשה לעצמו להתקרב לדובים יותר מדי. כשחש ביטחון עצמי מופרז, נטה את אוהלו מחוץ לגדר ונטרף על ידי דוב. מזג האוויר היה קודר. שמיכת עננים אפורה כיסתה את השמים. אך המראה מרהיב: מסביבנו האגם, מוקף בהרים מושלגים. קרוב יותר, בתוך שטח הלודג', גוף מים סגור, שעצים משתקפים במימיו. במרחק של חצי ק"מ לערך, ראינו כמה עשרות דובים. התחלה מבטיחה, ללא ספק. התארגנו בשתי בקתות. שמונה איש במיטות קומותיים, בכול בקתה. צפוף, אין אינטימיות, אך מה לא עושים כדי לראות דובים.
אחר הצהרים, הוביל אותנו בחור גבה קומה, קשוח למראה בשם קונסטנטין, מלווה בשני ריינג'רים, שלושתם חמושים ולבושי מדים מנומרים. הלכנו בשביל צר לחוף האגם. הדוב הראשון, שיצא לקראתנו מן המים, ריגש אותנו מאד ואף הוליד קריאות תסכול של אלו שלא הספיקו לצלם אותו כראוי. חייכנו למשבתנו שלנו, כאשר הגענו למגדל התצפית, הנמצא במרחק מאות מטרים ספורים מהלודג', כשבנחל למרגלותינו נראו 36 דובים מבוגרים ועוד לפחות שישה גורים קטנים. כולם מנסים לתפוש את דגי הסלמון. מתברר שאין זה חזיון נפרץ. כמעט תמיד נמצאים שם דובים, אבל מספרם קטן בדרך כלל. לעתים, כך למדתי, הנחל כולו אדום מדגים. הפעם היו פחות. שילוב של תקופת השנה ובעיקר אי כיבוד החוק על ידי הדייגים. האחרונים אמורים להימנע מלדוג סלמונים בזמנים מסוימים, אך אינם מקפידים על כך. עדיין, היו כנראה מספיק דגים, אחרת, הדובים לא היו ממתינים שם. לא הרחק מאתנו, ממש בין הדובים, נראו שלושה חוקרים, מלווים בריינג'ר חמוש. רחוק משם, על אחד העתים, נראה עיטם טסלר, עופף דורס ענק, בולט בצבעו השחור לבן.
היה זה סרט טבע במיטבו. ללא קטעים מתים. דגי הסלמונים האדומים חבטו במים בזנבותיהם ויצרו סערה זוטא. דובים רצו אחרי דגים, חבטו בהם ומדי פעם תפשו דגים בשיניהם, מרטו את עורם ואכלו אותם במהירות. בעברית המילה "דב" גזורה מן השורש דב"ב, שפירושו "התהלך במתינות". אולם דובים אלו הפגינו זריזות מפתיעה. דוב יכול לרוץ למרחק של כמה עשרות מ', למרחק של כמה עשרות מ', במהירות של למרחק של 60 קמ"ש (יותר מסוס).
דוב קמצ'טקה (Ursus Arctos Beringianus), נקרא גם דוב חום מזרחי. זהו תת מין של הדוב החום. יש לו קשר אבולוציוני עם הדובים החומים שבאלסקה והוא נחשב לאב הקדמון של דוב קודיאק. הוא נפוץ בקמצ'טקה, באיי קוריל (Kurile), בחוף המערבי של ים אוחוצ'ק (Okhotsk) ובאיים שבים ברינג. בשמורה הזו קיימת אוכלוסייה יציבה של כ-800 דובים. תוחלת החיים של דוב קמצ'טקה בטבע היא 20-30 שנה.
ראו באתר זה: הדובים
כמה דובים נעמדו על רגליהם האחוריות, כדי לאפשר לעצמם טווח ראייה גדול יותר. אחרים זינקו למים, חבטו בידיהם, העלו קצף רב ולעתים יצאו עם דג בידיהם או בין שיניהם. מעת לעת הם חשפו שיניים, נהמו ואפילו נלחמו זה בזה. מראה של שני דובים זכרים, עומדים על רגליהם האחוריות וחובטים זה בזה, הוא חזיון מפעים. היו שם שתי נקבות, כל אחת מלווה בשלושה גורים. אחת מהן דאגה למזון עבור גוריה והאחרת דאגה רק לעצמה. דובי קטן הצליח לגנוב לעצמו דג וטיפס במהירות על עץ, כדי שלא יחטפו לו. אחת המתנדבות העובדות במקום סיפרה שלפני מספר ימים, אחיו נאכל לנגד עיניו, על ידי אחד הזכרים, דבר שגרם לזה לנקוט משנה זהירות.
הסלמונים מגיעים לכאן מותשים. בתקופה זו הם מפסיקים לאכול וניזונים משכבות השומן שצברו בגופם. הם למעשה מעכלים את אבריהם הפנימיים שאינם נחוצים לרבייה. לפיכך, גופם הולך ומידלדל, שריריהם מתרפים והם נחלשים, עד שלאחר ההטלה, במעלה הנהר, הם נגרפים עם זרם המים, נחבטים בסלעים לחוף, מתים או מתים למחצה. לכן מכונה נדידה זו, "נדידת המוות". קשה להישאר אדישים למראה דובי הענק, הניצבים בזרם או עומדים בראש המפל, ממתינים שהדגים המותשים יקפצו אל זרועותיהם האימתניות וישוסעו בפיות הפעורים. המטייל חש בדרך כלל, צער על הדגים שעברו מרחק כה גדול, וכך מסיימים את חייהם, ויחד עם זאת, חש תחושת סיפוק, נוכח הדובים הרעבים, שזוכים לארוחה מזינה.
אוכלוסיית הדובים הגדולה באלסקה ובקמצ'טקה, חייבת את השגשוג שלה למחזור החיים של הסלמון. במקום בו נדידת הסלמון תיפגע, תיפגע גם אוכלוסיית הדובים וזה כבר יגרור פגיעה במערכת האקולוגית כולה.
לדוב כלי נשק יעילים ביותר לטובת צייד ודייג: יש לו חוש ריח מפותח מאד, מערכת של 48 שיניים חדות המשמשות ללכידה וקריעת הבשר, יש לו טופרים חדים וכוח מתפרץ חזק המאפשר לו זינוק מהיר. הדוב משתמש בטפריו לנשיאת מזון אל הפה, כפי שבני האדם עושים באצבעותיהם. משמשים לתלישה, לחפירה ולתפיסה. הטופרים גמישים להפליא ומסייעים לו להסיר אבנים המסתירות תולעים, למשוך דבש, ללכוד דגים ועוד.
יש משהו שובה לב בהתבוננות בדובים. אולי משום התנהגותם ה"אנושית" מעט. במקום אחר נראתה נקבה מניקה את גוריה. מעת לעת ניסיתי שיטות התבוננות אחרת. לעתים התמקדתי בקטע מסוים, לחוף האגם, במעלה הנהר, או ממש למרגלות המרפסת.
לידינו עמדו כמה מתנדבים, שניהלו רשומות, כמה דגים נאכלים. מתברר שהם מכירים את הדובים באופן אישי ואף העניקו להם שמות. דובה אחת נקראה "גולדי", אם לשלושה, "אירנה", רזה עם שקע בגב, "מישקה", אם לדובון גדול יותר, "נטשה" ועוד. במרחק של כמאתיים מ', על ענף של עץ גבוה, ניצב עיטם טסלר, הגדול בעיטים, בולט בצבעי חום כהה ולבן.
לאחר שעתיים וחצי של ציפיה, החלטנו לחזור. חלק בשמחה וחלק באי רצון בולט.
בלודג' שני חדרים, שמונה אנשים בכול חדר, במיטות קומותיים. היה קר. קר מאד. ישבנו בחדר האכילה, עטופים במעילים, עד שהופעל הגנרטור ובחדר השתררה חמימות נעימה. אחת האטרקציות של הלודג' הצנוע הוא אלכסנדר, המוכר יותר בכינוי "סאשה". גבר קטן קומה, ששערו הלבן אסוף ב"קוק" והוא מספר בהתהלבות מדביקה, גם אם ברוסית שוטפת, על בעלי החיים, הרי הגעש או הילידים הקוריאקים, שחי בקרבם מספר שנים.
ביום המחרת יצאנו לשוט באגם קוריל, שממלא קלדרה ענקית, שנוצרה בהתפרצות הר געש לפני למעלה מ-8000 שנים. גודלו של האגם 77 קמ"ר. עומקו הממוצע 190 מ'. במקום העמוק 316 מ'. זהו מאגר המים המתוקים השני בגודלו והעמוק ביותר בקמצ'טקה כולה. מדענים מצאו כי המים מתחלפים באגם, מדי 17 שנה. מדרום לנו, מעבר לרכס, נמצא אגם Kambalne , הקטן יותר, לשם מגיעים בעיקר צלמים. .
שטנו לאורך החוף וראי דובים תופשים סלמונים במים. כמות הדגים היתה גדולה ונראה היה שמצב הדובים טוב יותר. המשכנו משם לאי Alaid hurt , שצורתו כצורת לב. האגדה של השבטים האילטמנים, שחיו כאן טרם בוא הרוסים, מספרת שזהו ליבו של ענק שנאלץ לעזוב את המקום. לאי מצוקים מרשימים ויש בו מושבות קינון של שחפים.
שבנו למגדל התצפית. בדרך ראינו דוב גדול, שדג סלמון מפרפר בפיו, עובר ממש לצדנו. הפעם לא ראינו מספר גדול של דובים כמו אתמול, אך עדיין, בכול יום, יש עניין בקפיצות של הדובים על הסלמונים, בדינמיקה בין האימהות השונות לגוריהן, באופן בו הדוב מקלף את הסלמון ועוד. במרחק נראה דוב זכר ענק. עצמות השכם הבולטות שלו, רמזו לגבי כוחו הרב.
אחר הצהרים, יצאנו, נעולים במגפיים, לטיול רגלי. עברנו את ה"כלוב",היינו, מגדל התצפית המוגן וחלפנו סמוך מאד לדובים. חצינו פלגים ובאחד מהם, נתקלנו בדוב שלעס סלמון בשלווה, במרחק של כמה מ' מאתנו. במקום אחר, ראינו שני דובים מתרחקים מאתנו בעצלתיים, אחרי שהותירו על הקרקע, סלמונים משוסעים, לאחר שזללו את ביציהן עתירות החלבון. חצינו שדה של סרפדי ענק, שגובהם גבוה מגובהי, והגענו לסוונה, שם המתינה לנו דובה עצלה, כבדה מרוב זלילה, שכבה בגומחה ומפעם לפעם הרימה ראשה בתנועה עצלה. בשדה נראו שקערוריות רבות, לייתר דיוק גומות ענקיות. היו אלו שרידים של בתים תת קרקעיים שהקימו האילטמנים, שאכלסו את מרכז קמצ'טקה והיו השבט הכי גדול בחצי האי. הם גרו בכפרי קבע גדולים, שהוקפו בחומות עץ. הבתים היו חפורים עמוק בקרקע והיו מכוסים באדמה ובצמחיה, כנגד הקור והשלגים. בקיץ, החם יחסית, עברו לגור באוהלים גדולים עשויים מעורות בעלי חיים. כלכלתם היתה מושתת בעיקר על צייד סלמונים בנהרות ובאגמים, אותם גם עישנו ושימרו לימי החורץ, בנוסף לתזונה של פרות מיערות הטייגה.
במקום התגלו חרסים רבים שמאפיינים את הקרמיקה של האיינו, שחיו בדרום חצי האי קמצ'טקה ובאיים הקוריליים. בתחילה, נדמה היה שהאחרונים חיו כאן, יחד, או במקביל לאילטמנים, עד שהתברר, שהאילטמנים נהגו לקנות כלי חרס מהאיינו.
למחרת חצינו את האגם אל המחנה שבצדו השני. שם, לצדו של מחסום שהוקם כדי לספור את הסלמונים, נראו במים כמה דובים, שחלקם טיפסו על הסכר וירדו ממנו בקפיצות. מצדו השני של הסכר, חנה במים דוב ענק, שמכונה בפי הצוות "קזנובה". זהו דוב קניבל, שניזון בעיקר מבשרם של דובים אחרים. כמו כן, נודע בפעילות אחרת, שהעניקה לו את כינויו.
משם הלכנו כ-5 ק"מ אל גיא Kutkhine Beati , שחשף את סלעי הפומיס (חפף), שכיסו את האזור בהתפרצות הר הגעש , לפני 80,000 שנה. היו אלו עמודים של טוף, שהמים חצבו ועיצבו, בדומה לצורות הנוף המוכרות מקפדוקיה שבטורקיה. הוראת השם "חוטחיין באטי", הוא "הספינה של קוחט", האל הבורא לפי המסורת האילטמנית, שיכול להפוך לעורב או לאדם. הוא זה שייצר את קמצ'טקה. היתה זו התפרצות ענקית שכיסתה את כל האזור בשכבה עבה של גרגירים געשיים שצבעם קרם.
בדרך חזרה, נחשף הר הגעש יילינסקי (Iljinskiy) במלוא הדרו. היתה זו תמונה קמצ'טקית קלאסית. דובים במים, כרי דשא ירוקים והר געש החרוטי להפליא ברקע.
לקראת ערב, החלנו לשמוע בשורות רעות על מזג אוויר סוער המתקרב לאזור. הביקור בעמק הגייזרים נראה כאבוד. המשרד המקומי הציע פתרון: לוותר על טיול הבקר ולהקדים את הטיסה, כדי לנסות ולהגיע לעמק הגייזרים ביום המחרת, לפני שתגיע הסופה האמתית.
ביום המחרת, התעוררנו לבקר גשום, שגרם לנו להתבונן בהערכה על מזג האוויר של הימים הקודמים. עמק הגייזרים נראה רחוק מתמיד. בשלב מסוים, החלנו לחשוש שמא הטיסה לא תצא מכאן. גם לאחר שקיבלנו הודעה משמחת, כי ההליקופטר יצא לדרכו, עדיין לא הובטח לנו שלא יחליט להסתובב חזרה לפטרופבלובסק. הרוח הלכה והתחזקה ומרגע לרגע גברה בראשי התחושה שעלינו להיערך ללינת לילה נוסף באגם.
המתח הסתיים עשרים דקות לאחר השעה 10:00. ההליקופטר נחת, הקבוצה הבאה ירדה ממנו, הציוד נפרק מההליקופטר, ותוך זמן קצר עלינו למטוס, לטיסה ישירה לפטרופבלובסק, בהנחה שוויתרנו על עמק הגייזרים. לצערי, הסיבוב מעל פסגתו של הר מוטנובסקי, על לועיו העשנים, לא התבצע, בגלל מזג האוויר. טסנו ישירות לפטרופבלובסק. שם, למרבה ההפתעה, הודיעו לנו שממשיכים לעמק הגייזרים. לאחר שעה ועשרים של נסיעה צפונה, נחתנו בגיא נהדר, הנקרא Geysernaya , חצוב בטוף צבעוני, שאדי קיטור עולים מצלעותיו. בעיקר ממדרונו המזרחי. הערפל והקור העצימו את מראה האדים החמים, אך הסתירו מאיתנו את הר הגעש Kikhpinych, שמיתמר ממעל.
זהו מתחם וולקני ענק. אורכו ששה ק"מ. שני בגודלו רק לילוסטון פארק שבארצות הברית. הלכנו בין הבריכות החמות, המים הרותחים, הבוץ המבעבע, והפומרלות, שהעניקו למקום תחושה של גיהינום. המעיינות הללו פורצים מעומק רב, שם התערבבו מים מטאוריים (מים המחלחלים דרך שכבות הסלע, דרך מחזור המים בטבע), עם מים שנוצרו מהתעבות אדי המים שמקורם מגמתי ועם גזים וולקניים. לאחר מכן, מוצאת כל התערובת הזאת את דרכה כלפי מעלה, כשהיא נושאת אתה את המינרלים נושאי המרפא. כאשר פורצים אדי המים הוולקניים אל פני הקרקע, הם יוצרים לעתים ברכות של בוץ וולקני לוהט ומבעבע, שגם הוא עתיר מינרלים.
המדריכה המקומית זירזה אותנו, כדי לחזות בהתפרצותו של הגייזר. התבוננו בגומחה מלאה במים כחולים. התבוננו בסבלנות וקיבלנו את התמורה – סילונות שם מים רותחים בפרצו לכול עבר במשך כחמש דקות מרגשות. מחזה מרהיב.
ליצירת תופעת טבע זו חוברים יחדיו מספר גורמים:
א. סלע נקבובי או סדוק מאד המאפשר חלחול מים.
ב. מקור חום מגמתי סמוך לפני הקרום (מכמה מאות מטרים, עד 2-3 ק"מ).
ג. מערכת חללים תת קרקעיים המחוברת יחדיו, ולה צינור מוצא יחיד אל פני הקרקע.
שלבי התפרצות הגייזר הם:
- לאחר תום ההתפרצות הקודמת חודרים המים דרך הסלע הנקבובי וממלאים את מערכת החללים התת קרקעיים.
- החום המגמתי מעלה לאט לאט את טמפרטורה המים, עד אשר מתאדה והופך לקיטור, המצטבר בחלקם העליון של החללים. עמוד המים הממלא את צינור המוצא יוצר לחץ הידרוסטטי המונע את עליית המים.
- לחץ הקיטור המצטבר עובר את הסף הקריטי של הלחץ ההידרוסטטי בצינור המוצא, ואז הוא זורק כלפי מעלה, בכוח אדיר, את המים והקיטור שהיו כלואים עד כה במעמקים.
- מי הגשמים, שהמתינו עד כה לתורם בסדקים של הסלע הסובב, בתוספת מי הגייזר עצמם, חוזרים וממלאים את החללים התת קרקעיים, וחוזר חלילה. ישנם גייזרים המתפרצים אחת לכמה דקות, כמו למשל הגייזר האיסלנדי Geysir אשר תרם את שמו לתופעה, אחרים – אחת לכמה שבועות או חודשים.
המקום התגלה ב-1941 על ידי מדענית מקומית בשם Tatyana Ustinova,. היא לא הספיקה לפרסם את תגליתה בשל הפלישה הגרמנית לברית המועצות במהלך מלחמת העולם השנייה חודשיים מאוחר יותר. כשחזרה כעבור 14 שנה, חלק מהמקום הושחת על ידי מקומיים ונזקק לשיקום. בשנת 2007 כיסה זרם של בוץ, שני שליש מהמתחם, אך גם מה שנותר, מרשים להפליא. מה גם, הגיאולוגים מאמינים שהוא יתאושש במהלך השנים.
טיסה קצרצרה נוספת לקחה אותנו לקלדרת אוזון (Uzon), שגודלה 9 X 12 ק"מ ובה ריכוז נוסף של פומרלות ומים חמים והפעם, גם אגם של מים כחולים.
טסנו חזרה, למלון בפרטונקה (paratunka), שלו כמה בריכות חמות
נותר יום חופשי, ריק. נסענו העירה, לקניות ולביקור במוזיאון הגאולוגי הדידקטי להפליא, העוסק בתופעות הוולקניות החשובות בקמצ'טקה בפרט ובעולם בכלל.
בערב, אירוח בחוות כלבים, עם מופע של השבטים הקוריאקים.
סיום חגיגי לטיול רב עצמה