פורים – הקרנבל היהודי

כתב : גילי חסקין. ‏13 מארס 2017

ראו גם באתר זה: שורשי הקרנבלים בעולם; מאפייני הקרנבלים בעולם הרחב; קרנבלים של חורף באירופה. מדריך למטייל בנושא קרנבלים; חוויות מפורים

להרצאה  על  קרנבלים

סרטון יוטיוב : פורים במאה שערים – ירושלים

פורים הוא חג מוזר, שונה, שבו היהודים אינם מצווים להתעמק בתולדותיהם, או ללמוד ברצינות את תורתם, אלא דווקא להשתולל, לשתות לשכרה ואפילו להשתטות. חג שכולו שמחה. חג שמאפייניו הם תחפושות, מסיכות, בדחנות רעשנים ושריפת בובות. אירוע, שיותר מחג יהודי, מזכיר דווקא קרנבל. ייחודה של שמחת פורים הוא בפריצתה ממסגרות, דבר שעורר בשעתו, פולמוס הלכתי רחב.

מאפייני החג

מבחינת ההלכה, פורים איננו "יום טוב"[1], אך הוא כבש לו מקום נכבד בחיים היהודיים והוא נחוג בעם, בנעריו ובזקניו, בעסק גדול. חג הפורים אינו אסור בעשיית מלאכה; יחד עם זאת נהוג בכול קהילות ישראל, להמעיט במלאכה, ככל האפשר. מצוות החג כוללות את קריאת 'מגילת אסתר' בלילה וביום, מסירת משלוחי מנות איש לרעהו וסעודת פורים. מצווה חשובה היא מתן נדבה לאביונים. סמוך לליל פורים נהוג לתת לצדקה, מחצית מן המטבע, הקבוע באותו מקום ובאותו הזמן, זכר למחצית השקל, שהיו נותנים באדר. בבתי הכנסת מעמידים קערה מיוחדת לשם כך[2].

נוהגים לקרוא את המגילה בבית הכנסת, פעמיים במשך החג: פעם בליל החג ופעם בבוקר החג. במצווה זו חייבות גם הנשים, שכן גם הן ניצלו מכליה ולא עוד, הנס אירע על ידי התערבותה של אשה. 'מגילת אסתר' מתייחדת משאר ספרי סת"ם (ספרי תורה, תפילין ומזוזות), לא רק משום שאלוהים לא נזכר כלל בין דפיה, אלא גם משום שמותר לאייר עליה, מבלי לפגוע בכשרותה ההלכתית. בזכות עובדה זו, נשתמרו עד ימינו עשרות רבות של מגילות אסתר מאוירות.
בין אוצרות הספרייה הלאומית שמורה מגילת אסתר מיוחדת במינה החוגגת 400 שנה. מה שמעניין במיוחד במגילה, שנוצרה בשנת 1617, הם האיורים המעטרים אותה: נראה שהמאייר, משה בן-אברהם פשקרול, לא חשש להישיר מבט אל הזוועות המתוארות במגילה או אף להקצינן, כדי להשיג את האפקט הדרמטי הרצוי. סצנות אלימות רבות, דוגמת עריפת ראשה של ושתי, ברגע עקוב מדם ותלייתם של המן ובניו, מאויירות על דפיה. למרות האלימות הגועשת והצבעונית, האספקט המיני בסיפור הוצנע לחלוטין באיורים.

קריאת התורה עוסקת בעניין היום – בפרשת "בשלח", המתארת את העמלקים, אבות אבותיו של המן הרשע, שנלחמו בבני ישראל, בשעה שיצאו ממצרים. בתפילת השחרית שלמחרת פורים אין אומרים את ה"הלל", מכיוון שעצם קריאת המגילה מבטאת את השבח על ההצלה והן משום "שאין אומרים הלל, על נס שנעשה בחוץ לארץ"[3].

מקור החג – המיתוס

על פי המסופר במגילת אסתר, נקבע החג לזכר הצלת היהודים באימפריה הפרסית בתקופה שלאחר חורבן בית המקדש הראשון. באותה עת שלטו הפרסים האח'מנים[4] על חלקים נרחבים מיבשת אסיה, ובירתם הייתה שושן. ליהודים כבר היתה מדינה משלהם, אך כמו תמיד, מרביתם העדיפו לחיות בגולה.

על פי המסופר במגילה, במהלך משתה, גירש המלך אחשוורוש את אשתו המלכה ושתי (שהוראת שמה בפרסית "הנחשקת"), לאחר ששתה כדת. במשך חצי שנה והחל לחפש לו מלכה חדשה בין כל בתולות הממלכה. לבסוף נבחרה למלכה הדסה, נערה יהודייה שנאלצה להסתיר את דתה, מפני המלך ואנשיו ולשנות את שמה לשם "אסתר", בעצת דודה מרדכי. באותו זמן, המן האגגי, יועצו הקרוב של אחשוורוש, החל לנטור למרדכי, בשל סירובו להשתחוות בפניו. בעקבות זאת זמם המן "להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים", שחיו בכל ממלכת פרס ולקחת את רכושם. הסיבה שנתן למלך הייתה: יֶשְׁנוֹ עַם-אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ; וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל-עָם וְאֶת-דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין-שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם. אִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טוֹב, יִכָּתֵב לְאַבְּדָם; וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר-כֶּסֶף אֶשְׁקוֹל עַל-יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה, לְהָבִיא אֶל-גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ"[5]. מכיוון שאוצר הממלכה היה מרוקן אחרי שנים של מלחמות עם היוונים, אחרי מפעלי בנייה ראוותניים וכנראה אחרי משתאות כה רבים, הציע המן לבזוז את היהודים ולתת למלך עשרת אלפים ככר כסף מן הביזה. המלך נעתר לבקשה והוציא כתב מלכות המורה על השמדת כל היהודים ביום י"ג באדר, יום שאותו בחר המן על ידי הטלת פור (באכדית: גורל). אולם מזימה זו סוכלה, הודות לשורה של אירועים, במעורבותם של אסתר ומרדכי, שהובילו במקום זאת להוצאתו להורג של המן, הזומם, אשתו זרש, ועושי דברו. כמו כן, מהמלך יצאה פקודה חדשה המאפשרת ליהודים להתגונן ולעמוד על נפשם ביום המיועד.

באותו יום, י"ג באדר, הרגו היהודים כ-500 איש בשושן הבירה ו-75 אלף איש ביתר הממלכה ולא נגעו ברכושם. אסתר ביקשה וקיבלה מהמלך רשות להאריך את המלחמה בשושן הבירה ביום נוסף. ביום זה, י"ד באדר, נתלו עשרת בניו של המן ונהרגו כ-300 איש נוספים. יהודי כלל הממלכה נחו ועשו "יום משתה ושמחה". י"ג באדר, ערב פורים ויום הטבח המתוכנן, הוא יום תענית אסתר לזכר התענית של אסתר המלכה, טרם ניגשה למלך בבקשה לבטל את הגזירה. החג נקבע כיום הודיה לה' על הפרעות שהמן, המשנה למלך אחשוורוש, זמם לבצע בהם.

מעניין כי מי שהתגבר בעורמתו על המן היה מרדכי, איש ימיני, כלומר, מזרעו של שאול המלך, שחס על חיי המלך העמלקי אגג . כך שיש בחג משום סגירת מעגל[6]. אחד הפירושים לשם "ושתי", שהוא נגזר מ"והשתי", שהוראתה "הטובה ביותר". במגילה כתוב: "ומלכותה יתן המלך לרעותה הטובה ממנה" (א', 19) וכך נערכת הקבלה נוספת בין סיפור המגילה לבין סיפור שאול ואגג, כששמואל גוער בשאול ואומר לו "קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום ונתן לרעך הטוב ממך"[7] .

רוב החוקרים מזהים את המלך אחשוורוש עם המלך כסרכסס, שחי בשנים 465-485 לפנה"ס. יש החולקים על קביעה היסטורית זו, אך אין עוררין על כל שמדובר במגילה מעלת משקל השקפתי רב עצמה. 'מגילת אסתר' היא אם מגילות הניסים והביטוי הספרותי של האמונה בהשגחת הבורא על העם. סיפורה של המגילה מצרף יחד את הווי הגולה, את מעמדם של היהודים הקרובים למלכות, את האופן בו הם מנסים לשמר את ייחודם התרבותי והדתי, את דרכי הישרדותם, את הפורשים והנטמעים בגויי ואת אלו שנרתמים להציל את העם[8].

מנהגי פורים

את חג הפורים חוגגים יומיים – בתאריכים יד-טו באדר, שהם "ימי משתה ושמחה". היהודים בערי הפרזות נהגו לחוג אותו יום ארבעה עשר לחודש אדר ואילו תושבי שושן חגגו אותו ביום חמישה עשר לחודש זה. חז"ל גזרו על קריאת המגילה בפורים וכן קבעו כי היושבים בכרכים מוקפי חומה, דינם כדין יהודי שושן. בשנה מעוברת חוגגים את פורים באדר ב', ברם, גם בי"ד ובט"ו באדר א' נוהגים שלא לומר דברים של צער ומכנים אותו "פורים קטן"[9].

אסתר המלכה. מצווה לשמוח בפורים "לעשות אותם ימי משתה ושמחה" ואחת הדרכים לכך היא הסעודה המרכזית, הנערכת ביום החג אחרי הצהרים. המנהג מזכיר את המשתה שעשתה אסתר לאחשוורוש ולהמן, שעל ידיו בא הנס.

זה כאלף שנה, קיים בכל העדות ובכל התפוצות, המנהג להרעיש בדרכים שונות, בכל פעם שהקורא במגילה מזכיר את שם המן.

חז"ל קבעו את מצוות משלוח מנות בפורים. במגילת אסתר כתוב", "משלוח מנות איש לרעהו" – כאשר המילה "מנות" בלשון רבים והמילה "רעהו" בלשון יחיד – הסיקו חז"ל שעל כל אדם לשלוח שני פריטי מאכל לאדם אחד. הרוצה להוסיף, יכול. הטעם המקובל למצווה זו הוא חיזוק האחדות בעם ישראל. טעם נוסף, לוודא שלכולם יהיה אוכל ראוי לסעודת פורים, ולכן יש המקפידים לשלוח מצרכים המתאימים לסעודה. כיום מקובל לחלק משלוחי מנות רבים המכילים חטיפים, ממתקים ומגדנות, לשכנים ולמכרים. בקהילות רבות, במיוחד בבוכרה ובפרס, היה נהוג לשהות בליל פורים במשך כל הלילה בבית הכנסת, או להתהלך ברחובות העיר ולבלות במשחקי שעשועים, לזכר דברי המגילה: "בלילה הוא נדדה שנת המלך".

יוצאי אירופה נהגו לאכול כיסונים ממולאים (קרעפלך), או עוגות פרג משולשות שכונו "אוזני המן" ויוצאי מרוקו אפו "עוגת פורים" (כבזה די פורים). [בגרמנית נקרא המאפה מוֹן-טאשֶה (Mohntasche), כלומר "כיס פרג", ומשערים שזה היה שמו המקורי גם ביידיש, שפתם של היהודים האשכנזים (מאָן טאַש, על-פי הכתיב ביידיש).]

זהו החג היחידי שבו מצויים היהודים לשתות לשוכרה, כדת וכדין. שבה מקובל להשתכר "עד-דְלֹא-ידע". זאת, על פי דברי האמורא רבא בתלמוד הבבלי (בארמית): "מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי"[10]. כלומר, חייב אדם לשתות לשכרה בפורים עד שלא ידע (להבחין) בין המן הארור למרדכי המבורך. הרב לאו טוען כי התעלות האמתית נעשית על ידי השתייה המשחררת מכבלי הזמן והמקום, ומפשיטה מכל הקליפות העוטפות וחוצצות בין האדם לבין פנימיותו. רק בכניסת היין יוצא הסוד הפנימי. שגור היה בפי כל לומדי התורה בישיבה שכל מי שעמל במהלך החורף על תורתו ועל תיקון מידותיו – ימצא עצמו בשמחת הפורים במפגש נדיר וחד שנתי עם עולמו הפנימי הכמוס ביותר. יש הטוענים כי הבחורים השיכורים מוציאים מתוך יינם את מיטב החידושים והרעיונות הרוחניים[11].

בדומה לכך, מועלות בפורים הצגות מיוחדות הקרויות "פורים שפיעל", ועוסקות לרוב בסיפור המגילה באופן היתולי. מקורן בישיבות של מזרח אירופה, שם הן נקראו "אחשוורוש שפיעל". בישיבות נהוג למנות מבין התלמידים את "רב פורים", שבין היתר דורש "דרשה של פורים", דרשה פסבדו-תורנית מצחיקה ,המובילה לאווירה מבודחת. גם מנהג זה, מקורו באירופה של ימי הביניים. כמו במקומות רבים אחרים, זהו טקס היפוך, בו ראשי הקהילה מאפשרים לציבור לשחרר לחץ, כדי להחזיר אותו למסגרת. זה קורה דווקא בחברות המייחסות לסדר החברתי מעמד  מקודש.

נראה כי כל חברה זקוקה לחוויה של עבירה תקופתית על החוק, כשם שהיא זקוקה לציית לו. השבירה הטקסית של הנורמות, מביעה את כוחה של החברה לכונן את עצמה. בישיבות, כמו בכנסיה של ימי הבינים, מתירים נציגי הסדר החברתי לכפופים להם, להעביר עליהם ביקורת, כי ללא פורקן עשויה החבית החברתית להתפוצץ. מוטב לאפשר לאנשים לפרוק רגשי טינה וכעס בתקופות מוגדרות, על פי כללים ברורים וכך להימנע מהתפרצויות קשות ותכליתיות יותר מאשר הקרנבל. אירופאי, כמו פורימי. מאותה סיבה מתירים לילדים קטנים לעשן בפומבי. רק בפורים. כך, מן הסתם, יהיה קל יותר להשיבם למסגרת החברתי התובענית, למחרת החג.

הביקורת החברתית של פורים אינה סדר חלופי, אלא העדר סדר. השיבה אל הסדר המוכר, אינה רק הפסקת החגיגה, אלא הצלה מפני אבדון[12]. כמו כל הקרנבלים בעולם, החל מהבכחנליה היוונית ועד להשתוללות היצרים בסלבדור שבברזיל, או קרנבל התפוזים באיבראה שבאיטליה.

ראו באתר זה: הקרנבל של סלבדור.

מקור השם

על פי מגילת אסתר, החג נקרא על שום ה"פור" (גורל) שהטיל המן ,כדי לקבוע את היום שבו ייפרע ביהודים שנואי נפשו. הטעם שניתן במגילה לחג לא נתקבל על דעתם של רוב החוקרים. החוקר מיכאליס הציע בסוף המאה ה-18 לגזור את השם "פורים", מתיבת "פורה", שהוראתה גת או יקב, על שום דימוי האל הרומס את אויביו כענבים בגת, ככתוב בספר ישעיהו: "פּוּרָה דָּרַכְתִּי לְבַדִּי וּמֵעַמִּים אֵין אִישׁ אִתִּי וְאֶדְרְכֵם בְּאַפִּי וְאֶרְמְסֵם בַּחֲמָתִי וְיֵז נִצְחָם עַל בְּגָדַי וְכָל מַלְבּוּשַׁי אֶגְאָלְתִּי"[13]. יתכן שהחג הפרסי פרוורדיגן (Frawardigan), לזכר נשמות האבות, הוא זה שנתן לפורים את שמו. היה זה מעין יום זיכרון קולקטיבי, שבו הקרובים פוקדים את קברי המתים, עורכים לכבודת סעודה ומניחים להם מנות.

התפתחות החג

מן המקורות בתלמוד ניתן ללמוד שבתחילה הונהג פורים בפרס ובקהילות הסמוכות לה. לאחר מכן הנהיגו אותו אנשי כנסת הגדולה גם בארץ ישראל ובכול קהילות ישראל. מספר חשמונאים אנו למדים על חגיגות הפורים בארץ ישראל במאה הראשונה לפני הספירה. בספר חשמונאים נזכר י"ד באדר כ"יום מרדכי". באותו מקום נמסר כי בי"ג באדר נחוג "יום ניקנור", כיום טוב לדורות, לזכר ניצחונו של יהודה המכבי על המצביא ההליניסטי ניקנור (161 לפני הספירה) ויתכן מאד שיש זיקה היסטורית בין יום ניקנור לחג פורים. כמה שנים אחר כך (כנראה ב–114 לפני הספירה), נתפסה מגילת אסתר חשובה מספיק בקרב יהודי אלכסנדריה, כדי להצדיק את תרגומה ליוונית. בתקופה הרומית חגגו היהודים את שני הימים האלה, בכול העולם. מן התלמוד ניתן ללמוד על משחקים מיוחדים שהיו נוהגים בחג. כמו למשל, קפיצה מעל האש, כפי שנוהג היה בחג הנורוז הפרסי וכפי שנוהגים הכורדים עד היום, בעיראק ובעיקר בתורכיה. במסכת "סנהדרין" מסופר על "משוורתא דפוריא". רש"י ביאר: "שהיתה חפירה בארץ והאש בוער בו" ועל גביה היו "התינוקות קופצין ביום הפורים… משפה לשפה". כמו כן, היו "משליכים לתוך האש, צורה בדמות המן". אף הוא מנהג שמקורו באירופה הקדומה, שם היו נוהגים לשרוף את הבובה שייצגה את "מלך הקרנבל" השלטונות הרומאיים היו אוסרים מעת לעת על המנהג הזה. ידוע שהקיסר תיאודוסיוס השני, אסר על יהודי סוריה, לקיים את המנהג הזה. כבר בימי הבינים באירופה ידוע על "משחקי פורים" (ביידיש "פורים שפיעל"), שהוזכרו לעייל, של שחקנים עממיים עניים, שהיו מסתובבים במקומות ציבוריים ובבתי נכבדים ונוטלים פרוטות צדקה בשכר משחקם. תוכן המערכונים היה לקוח בדרך כלל מן המגילה, או מסיפורים אחרים במקרא, והם הוצגו ברוח היתולית. עם הזמן התפתח הנוהג של חיבור פארודיות לפלפולי הלכה ולתלמוד, שכונו "מסכות פורים", ובהם רמזים לעניינים אקטואליים – מנהגים שעוררו ביקורת קשה בקרב רבנים, אך אלו לא יכלו לעמוד בפרץ.

במגילה לא נרמז עניין ההוללות, שהחוקרים תולים בו, מתוך השוואות לחגים של עמים אחרים. סימנים ראשונים של הוללות בחג הפורים הוזכרו לראשונה בתלמוד[14].

המאפיין הבולט של פורים הוא מנהג התחפושות. מנהג שגבר במשך השנים על כל ארבע מצוות החג — קריאת המגילה, סעודת הפורים, משלוח המנות והמתנות לאביונים — גם יחד ונהפך למאפיין המרכזי של החג המודרני בעיני ילדים ומבוגרים כאחד. במגילת אסתר ובגמרא, יש לומר, ההתחפשות איננה נזכרת כלל וגם הרמב"ם אינו מכיר אותה.

מנהג זה התחיל בימי הבינים, כנראה במאה ה-11. כך למשל, יהודי גאורגיה (גרוזיה) היו נוהגים להתחפש לחיילים ולפרשים, שדהרו על סוסים ברחובות העיר, לזכר התגוננות היהודים בארצות אחשוורוש. כפי שנוהג בקרנבלים אחרים בעולם, היה מנהג בקהילות ישראל מימי קדם, להתחפש בפורים דווקא לגויים. היו שהסבירו שזה בא להראות שכל מה שישראל חוטאים ומתדמים לאומות העולם, זה רק כלפי חוץ, כמו המתחפשים האלה, שנראים דומים לנוכרים אך מבפנים הם יראים ושלמים עם ה'.

היו שנהגו להתחפש בפורים לבן המין השני – גברים לבשו שמלות, ונשים לבשו בגדי גברים. לכאורה יש בזה בעיה מצד איסור תורה של "לא ילבש גבר שמלת אישה", אך חכמים רבים התירו זאת. אחת ההתייחסות הקדומות למסכות בהלכה, מובאת ברמ"א (רבי משה בן ישראל איסרלישׂ), שם הן מכונות "לבישת פרצופים"[15]. המנהג מתואר על ידו כמציאות קיימת, "מה שנהגו". כלומר ש"אין איסור בדבר", אך ודאי שאין מה לדבר על הוראה פוזיטיבית המחייבת את ההתחפשות[16].. חוסר הנוחות המרומז של הפוסק האשכנזי הגדול ממנהג ההתחפשות ניכר באופן מובהק יותר בחיבורו הראשי, ה"דרכי משה"[17]. בחיפושו אחר תקדים לעיסוק בסוגיית ההתחפשות ומוצא אותו בתשובה שכתב רבי יהודה ממינץ[18], שמתייחס גם לסוגיית לבישת בגדי המין השני, האסורה על פי תורה: "על דבר לבישת הפרצופין שנוהגין ללבוש בחורים וגם בתולות זקנים עם נערים בפורים". מהר"י מינץ מתאר כיצד פשט המנהג אף בין "גדולים וחסידי עולם ז"ל… אשר ראו בניהם ובנותיהם חתניהם וכלותיהם לובשין אותן פרצופים ושינוי בגדיהם מבגדי איש לבגדי אשה וכן להיפך", והוא מתיר את ההתחפשות משום שאיסור "לא ילבש" הולך לדעתו אחר הכוונה, "כיון שאינו מכוון לניאוף אלא לשמחת פורים"[19]. הוא מכיר בכך, שמנהג ההתחפשות מגיע מן הרחוב המעורב מיהודים וגויים, קשה עד בלתי אפשרי לבולמו, אך הוא גורם חוסר נחת לפוסק ההלכה. ספקותיו בדבר איסורי "לא ילבש" ו"כלאיים" מגדירות את המרחב הקרנבלי של פורים, כמרחב שמסרב להישמע ולהתמשמע על פי מערכת הערכים שלו. מערכת ערכים זו חברה אל המנהג העממי במסורת בת המאה הי"ט על אודות הרמ"א,  המבטאת היטב את האמביוולנטיות העמוקה שבמנהג ההתחפשות בפורים: "… עד שבא זקן אחד ואמר שמנהג רמ"א ז"ל היה בכל פורים ללבוש פרצוף ולהתנכר עצמו בבגדים אחרים וצעק בכל בית אשר מעריב בזמנו, וזה היה שבח ל"ג שלו"[20].

מסורת זו הועלתה על הכתב על ידי אחד מתלמידי תלמידיו של החת"ם סופר כשלוש מאות שנה אחרי מותו של הרמ"א. ערכה ההיסטורי המסופק מתגמד אל מול ערכה הסימבולי, שכן היא מבטאת במדויק את המתח שמתוכו התיר הרמ"א את ההתחפשות בפורים. תחפושתו של הרמ"א בסיפור זה היא כלי שמאפשר לו לעבור בפורים מסעודת פורים אחת לשנייה ולהזכיר לחוגגים שלא לפרוץ את מסגרת ההלכה. ההתחפשות אפשרית, אך הדבר שטורד את מנוחתו של הפוסק אינו דין "לא ילבש" או דין כלאיים, אלא פריצת מסגרת ההלכה בחג הקרנבלי. תחפושתו של הרמ"א מאפשרת לו לעבור מבית לבית, מסעודת פורים לסעודת פורים, ולהשמיע את קולו של החוק הנורמטיבי לא מגרונו של הפוסק האוטוריטטיבי אלא כקול הבוקע מלמטה, מגרונו של המחופש, כמימוש סימבולי של עניין ונהפוך הוא.

בהגות היהודית נאמרו הסברים שונים למנהג. בעל השפת אמת[21] כתב שהתחפושת מלמדת את הרעיון שהפנימיות של האדם יכולה להשתנות בעקבות מעשים חיצוניים. מחבר הבני יששכר כתב שמתחפשים כדי לרמז על כך שההתנהגות המתבוללת של היהודים בימי אחשוורוש הייתה רק כלפי חוץ[22].

יש הטוענים כי למנהג ההתחפשות יש רמזים כבר במגילת אסתר. המוטיבים העיקריים במגילה הם ההיפוך וההסתר. ההיפוך הוא בגורל היהודים – "והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב", וההסתר מרומז בשם "אסתר" עצמו, המלמד על גודל ההסתר שקיים לאורך המגילה כולה. שם ה', כידוע, נעדר ממנה באופן מפתיע, אך ריבונו של עולם מסתתר מאחורי הקלעים ומושך בחוטים כל הזמן. יש מן המפרשים האומרים שבמילה "המלך" (לעומת "המלך אחשוורוש") שמופיעה במגילה רמוז מלכו של עולם הפועל ועושה. הדסה, בת דודו של מרדכי, מחליפה את שמה לאסתר, מסתירה את מוצאה ומתחפשת ללא יהודייה ("אֵין אֶסְתֵּר מַגֶּדֶת מוֹלַדְתָּהּ וְאֶת עַמָּהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה עָלֶיהָ מָרְדֳּכַי")[23]. מרדכי שבתחילה יוצא בלבוש שק ואפר, הופך בהמשך את בגדיו ל"לבוש מלכות תכלת וחור ותכריך בוץ וארגמן". המדרש טוען, כי גם חרבונא; שהיה מסריסי המלך, הוא בעצם אליהו הנביא, שהתחפש לדמות זו[24].

בשם הבעש"ט אומרים שמתחפשים בפורים, משום שמצווה לתת צדקה לאביונים, ומצוות צדקה בהידורה הוא "מתן בסתר" כדי שהעני לא ידע מי נותן לא את הצדקה ולא יתבייש, והנותן לא ידע למי הוא נתון את תרומתו ולא יתגאה עליו. לכן כולם מתחפשים בפורים ואין יודעים מיהו הנותן ומיהו המקבל, והצדקה הופכת להיות "מתן בסתר"[25].  לדעתו של הגר"מ מזוז[26] הטוען שלמנהג ההתחפשות אין מקור אמיתי, והוא נשתרבב ממנהגי הגויים יושבי אירופה, "אשר בימי חגיהם נהגו להתחפש בהמון רב לשם השעשוע". לכן דעתו היא לדחות את המנהג הזה, גם בגלל כל מיני מכשולים ואיסורים הבאים על ידי מנהג זה. אך בפועל, הרחוב מצביע ברגלים.

חבישת המסכות, כמו התחפושות, הוא מנהג שהחל בימי הביניים באירופה. שם נהגו לקיים נשפי מסיכות באביב, בתקופה שבה חל חג הפורים. זו זליגה מתסיסה ומעוררת מפסטיבלי ה"מרדי גרא" הקתוליים המפורסמים שלפני ה"לנט", תענית ארבעים הימים שלפני חג הפסחא., במיוחד קרנבל המסכות של ונציה. משם התפשטה המסורת לקהילות השונות, גם למרוחקות שבהן. עם הזמן, ראו חכמים לעצמם צורך "לגייר" את המנהג. סמיכות התאריכים בין הקרנבל לפורים , יחד עם ההתאמה הרעיונית הבולטת שבינה לבין המוטיב הבולט במגילת אסתר — כיסוי זהותה היהודית של אסתר וגילויה — גרמה לשאילה, שלא לומר לחיקוי או להתחפשות, של הנוהג הנוצרי כחלק ממנהגי החג היהודי.

אולם, בפורים, בניגוד לקרנבל, קודם בא הצום ואז החגיגה. מטרת הצום היא התכוונות פנימית בלי רעשים חיצוניים", הסביר פרופ' לוקה ברדלי, היסטוריון ומרצה במכון הגבוה ללימודי דת בעיר ויסנזה (בראיון לגילי מצא): "הרעשנים של פורים הם הפעמונים והתופים בקרנבל הנוצרי, שמטרתם להגן מפני רוחות רעות. הקרנבל בנצרות הוא ביטוי לכאוס. ביהדות, לסדר קוסמולוגי. הקרנבל היהודי הוא רוחני במהותו כי ההתחפשות נועדה להצלת העם", הסביר לציבור אשר לא ידע את המן. "החגיגה אותנטית ומרוסנת לעומת הקרנבל, שהוא שיר הלל לראוותנות, לתאווה ולפריצות".

באותה תקופה בערך, כנראה במאה ה-11, בערך החל המנהג להרעיש ברעשנים. על-פי עדויות מימי הבינים, נהגו לכתוב את שמו של המן על אבנים, ובכל פעם שהיה הקורא במגילה הזכיר את שם המן, היו משפשפים ומכים את האבנים זו בזו, כדי למחוק את שמו. המקור למנהג זה קשור ככל הנראה למוצאו של המן, שהיה מזרע עמלק – מצאצאי אֲגַג מלך עמלק, שהתורה מצווה למחות את זכרו"[27]. מנהג זה של מחיקת שם האויב אינו "המצאה" יהודית, והוא היה מקובל כבר בתקופה העתיקה, בקיסרות הרומית: כאשר מלך הודח ונחשב לבוגד – נהגו למחוק את שמו ממטבעות כסף ולשבור פסלים שהנציחו את דמותו. וייתכן שהמנהג הרומאי למחוק ולשבור את שם האויב הוא המקור למנהג להרעיש בהזכרת שמו של המן הרשע – צורר היהודים, האויב ממגילת אסתר.

מקורם של "אוזני ההמן" שהוזכרו לעייל, בגרמניה של המאה ה–19, שבה היו כיסוני פרג אפויים פופולריים למדי. הם נקראו Mohn Taschen, כלומר ״כיסי פרג״. אך ככל שאלו הפכו למזוהים עם פורים השם שובש ל"המן-טאשן (Hamantaschen), כלומר "כיסי המן". את הקשר בין העוגיות המשולשות להמן הסבירו בכך שלהמן היו אוזניים משולשות או שהיה לו כובע משולש. לכן כשהיה צריך לתרגם את שם המאכל לעברית, בחר ועד הלשון את השם "אוזני המן". לימים, מצאו קשר בין שלושת קודקודי המשולש, לשלושת אבות האומה – אברהם, יצחק ויעקב…כך, אם כן, התפתח חג הפורים המוכר לנו היום, תחילתו לוטה בערפל והתפתחותו עוברת כחוט השני דרך ההיסטוריה היהודית, עם לא מעט השפעות זרות, עד שהגיע לחגיגות הפורים של ימינו.

יש לציין, שהיו קהילות יהודיות בארצות שונות, שציינו יום שבו אירע להם נס, שניצלו מצרה, בקביעת יום שמחה, ביום ההצלה, שכונה "פורים". כך למשל "פורים אדום" של יהודי אלג'יר (י"ד בחשוון ש"א, 1540), או "פורים של אנקונה", שציינו יהודי העיר לזכר הצלתם מרעידת אדמה(כ"א בטבת, ת"ן, 1690), "פורים של קובנה" (ז' באדר, תקמ"ג, 1783), "פורים של בגדד", "פורים מצרים", "פורים של חברון", בו ציינו יהודי העיר את הצלתם מאיברהים פח'ה ועוד. יום זה היה מכונה לעתים "פורים קטן". ידוע במיוחד "פורים דפרנקפורט", שם שלט ב-1615 וינדץ פטמליק, עריץ ורודף יהודים, שכינה את עצמו "המן החדש". רדיפותיו הביאו לגירוש היהודים מן העיר, אך בסופו של דבר הוא נתלה על עץ והפך למהדורה מודרנית של המן.

פורים הוא חג מוזר למדי. הסיפור "אפעס" לא מתאים לרוח המקרא. גבר בעל שם מתבולל (מרדכי – מרדוך), מקדם את עצמו בארמון המלך, דרך בחורה שהיא ספק אחייניתו, ספק אהובתו, שגם לה שם מתבולל (אסתר – עשתר). לאחר הכישלון הקשה בקרב סאלמיס נגד היוונים, התכנס המלך אחשורוש בפרסית חשיארשה וביוונית כסרכסס), בבירתו. מובס ושפוף גנז את חלום האימפריה ושקע בעסקי שעשועי העיר היפה. בפרק השני, מתאר הכתוב את הניסיון לאיתור נערה, שתספק למלך מרגוע וחום בימי סגריר. עצת הנערים "משרתי המלך" מנוסחת בכל כללי הדיפלומטיה: "ויפקד המלך פקידים בכל מדינות מלכותו". על פניו נראה שהיה זה מס כפוי על הנתינים למסור את הבתולות הנבחרות אל בית המלך. אך אפשר גם להעלות אפשרות שעבור נערה שאינה ממשפחת האצולה נחשבת הבחירה הזו להזדמנות של פעם בחיים. על ידי ה"אימוץ" בבית המלכות היא עולה במעלות המעמד החברתי והופכת להיות "אשת חברה".

מרדכי כרבים מאנשי דורו, אלה שלא נענו לקריאת כורש ומאסו בארץ אבות, התבולל בשושן העיר הגדולה. עלייתו לגדולה הביאה אותו לדרגה בכירה בחצר המלך. מעמדו האישי של מרדכי, היושב בשער המלך – מלמד על היותו תוצר להנהגה המקומית, ללא שם ושארית למוצאו היהודי. אי אפשר לדמיין איש יהודי יושב בשער המלך אם אינו תוצר של התרבות הגבוהה בת המקום. הוא היה צריך ללמוד במוסדות העיר, להשתלב בהנהגת העיר וכך להגיע לפסגה חברתית. המדרש מתאר את מרדכי כאחד מהשרים כבר בשלב המוקדם הזה של המגילה. רק מעמד זה מאפשר לו להתהלך בשער המלך בלי לעורר חשד. כך גם אסתר הייתה מנותקת לגמרי מעמה ומזהותה היהודית. היא בחרה בדמות של הכוכב הפרסי וביקשה בכל דרך להשתלב בצמרת החברתית. היא לא מגידה לאיש את עמה ואת מולדתה ובזכות זה מצליחה להגיע ליעד המבוקש – לארמון המלך. בחירתה כמלכה הוא מימוש כל התקוות והחלומות שנערה מהגרת עשויה לחלום אליו. המלך, מצדו, לא מתעניין במוצאה. ארצו מלאה בעמים מעמים שונים. הוא מקבל באהבה את בני כל העמים, שכולם כרוכים ודבוקים בשלטונו. מרדכי  מקדם את מעמדו בעזרת אסתר, דרך מיטת המלך[28].

אפשר לטוען כי מרדכי הוא למעשה איש חרש, שנשלח על ידי שבי ציון, בין השאר בשל היותו דובר שפות, כדי לאסוף מודיעין על מה שמתחולל במוסדות השלטון וכדי להשפיע על גורמים בממלכה, לתמוך במגמה לאפשר את בניית בית המקדש. מרדכי לוקח את אסתר אחייניתו (או אהובתו), משום היותה יפה במיוחד ובעלת תעוזה, כדי להיות נערת פיתוי. הוא מחפש את ההזדמנות להשתיל אותה בלב המלכות עד שהוא מוצא את הדרך לכך. מכול מקום, אחרי שורה של מזימות ותככים הוא מנצח והיהודים יוצאים לפרוע לא רק בהמן, אשתו וילדיו (שלא חטאו), אלא באלפים מאנשי שושן.  מוצאו של חג פורים הוא בגדר מסתורין. תיאוריות רבות נוסחו בניסיון להסביר את מקורו, אך טרם נמצאה התיאוריה, שתכבוש את לב החוקרים כולם.

השאלה המרכזית היתה ונותרה: מי כתב את מגילת אסתר ומדוע?

יש הטוענים כי האירועים המתוארים במגילה הם אמת היסטורית והמגילה היא עדות יד ראשונה להתרחשויות כפי שחווה אותן המחבר, אולי אפילו מרדכי עצמו. המצדדים בגישה זאת מפנים את תשומת הלב לידע הרב שמפגין המחבר בהלכות החצר האח'מנית, כפי שאנו מכירים אותה מכתבי ההיסטוריונים היוונים, המושגים הנהוגים בה ואף במבנה הארמון הפרסי, כפי שאלו ידועים לנו מעדויות אחרות מהתקופה ולפי ממצאים ארכיאולוגיים. המספר המקראי אכן בקי בהלכות החצר. הוא מכיר שמות מלכים אירניים ושולט באוצר המילים הפרסי. מצד נשי, לא שני, המלכים הפרסיים נהגו לבחור את נשותיהם מתוך שבע משפחות מובילות ולא מוכר סיפור על "סינדרלה" אח'מנית. מה גם שמשום מקור להיסטורי, לא ידוע שנשקפה ליהודים סכנת השמדה בממלכת פרס. אולם אחד הטיעונים המחלישים את מהימנות המגילה כסיפור היסטורי, הוא השוואה של נוסח המסורה,  כלומר הנוסח המצוי בידינו כיום, עם תרגום השבעים. בו רואים הבדלים בכמה נקודות, בעיקר תוספות כמו חלום מרדכי והמלכת אסתר. יש גם בעייתיות עם שמות הגיבורים והתאמתן לזמן האירוע. אבל הטיעון המחליש ביותר את אמינות המגילה הוא אי הזכרתה במקורות היוונים, שניצלו היטב כל הזדמנות להכפיש את שם יריביהם הפרסים ותמוהה דבר שבחרו להתעלם, מאירוע בו המלך מצווה  להרוג מיעוט שלם בתוך האימפריה שלו ואז חוזר בו ומאפשר לאותו מיעוט להרוג את נתיניו האחרים. מה שברור הוא שמבחינה ספרותית, ז'אנר סיפורי החצר המתאר אינטריגות בחצר המלך (בגתן ותרש) ובת המיעוטים שעולה לגדולה, אהוב ומוכר בכול התקופות. מה גם שמין ואלימות תמיד מכרו.

הקשר הפרסי

מַרְדוּךְ (Marduk) או מַרֻדֻך ובמקרא: מְרֹדַךְ[29],  הוא אל מהמיתולוגיה הבבלית, ראש הפנתיאון הבבלי, והאל התומך של העיר בבל. הוא מכונה גם בֶּל (=אדון באכדית, המקבילה האכדית של "בעל" (=אדון), כשם האל הכנעני) ונקרא בשומרית כ"שומרוגרמה" שמשמעו עגל השמש . הוא בנו של האל אאה (אנוכי), שראה כי בנו בעל סגולות העולות על שלו העביר לידיו את השליטה על המין האנושי. מעמדו התחזק בימי המלך הבבלי חמורבי (המאה ה-18 לפנה"ס) עם ההתרחבות של התרבות הבבלית וחיזוק אחיזתה במסופוטמיה העתיקה.[30].

אשתר היא אלת האהבה והפריון הבבלי, אהובתו של תמוז. כמו אסתר המקראית, גם היא שולטת בגברים המקיפים אותה[31]. אשתר הוא שם פרסי, שהוראתו כוכב (בפרסית עתיקה tara  ובאנגלית Star). האלה אשתר אכן מזוהה עם כוכב נוגה, שנקרא בלטינית על שם אלתה אהבה והפריון ונוס. אלות הפריון בבבל, יוון ורומא, קשורות לצמח ההדס. ביוון כונתה לעתים אפרודיטי Myreta, על שם ההדס, שהיה אחד האטריבוטים שלה. כזכור, שמה העברי של אסתר היה הדסה וכך נסגר המעגל שבו חוברת אסתר לאלות אהבה ופריון[32].

המיתולוגיה האירנית מספרת על קרב ענקים בין האלים הבבליים מרדוך ועשתר ולבין האל האיראני ווהו- מנה, שהוראת שמו "הרוח הטובה", או המחשבה הטובה. (מזכיר גם את האל העיילמי הומבן Humban)). מזכיר את השמות "חמנאי" או "חומייני". תמיכה למשמעות המחשבה הטובה אפשר למצוא במשחקי המילים  המתארים את מזימתו של המן: "להעביר את רעת המן האגגי ואת מחשבתו אשר חשב על היהודים" (ח', 3). או "להשיב את הספרים, מחשבת המן בן המדתא האגגי" (ח', 5). לשם השוואה, כאשר מדובר במזימת בגתן ופרש, נכתב "ויבקשו לשלוח יד במלך אחשוורוש" (ב' 21).. אולי הוא מנציח את ניצחון האלים הבבליים על האלים העילמים, כמו הומבה (Khumba) וקירירישה ( Kiririsha), ששמותיהם אולי התגלגלו ל"המן" וזרש"[33]. יתכן שהשם "ושתי" נגזר משמה של האלה העילמית משתי (Mashtu), שפולחנה התחרה בזה של עשתר. כנראה שמדובר ב"גיור" של אפוס אירני. סיפור מיתולוגי פרסי שהתגלגל לתנ"ך, כפי שעלילות גילגמש הופיעו אצלנו בסיפור נוח והמבול.

חודשיים קודם לכן, נחגג בבבל ובאירן חג בשם סקה (Sakoea) , שבו מציינים את נצחונו של מרדוך על החושך. זהו חג של "נהפוך הוא", שחלק ממנהגיו מזכירים מאד את אלו של פורים. בחג זה היו שוברים הרבה טבואים, כולל מינוי אשה לראש עיר זמני, כלומר, היפוך הסדר החברתי. לעתים היו ממליכים בו מלך זמני, שמלך חמישה ימים ולבסוף המיתוהו, כפי שנהוג היה בסטורנליה של רומא, בתקופת הרפובליקה.

אחת הנקודות המעניינות בהתפתחותם של חגים היסטוריים, היא שעם הזמן הם נוטים לאמץ דפוסים טקסיים, שאינם קשורים ישירות למטרה הדידקטית שהיתה להם בעת כינונם. פורים וגם חנוכה, הם חגים היסטוריים יהודיים, שנועדו לציין את ניצחון הקהילה על גורם חיצוני שאיים להשמידה. בשני המקרים מזכירה הקהילה , באמצעות תפילות וסיפורים, את האירועים שקדמו לידועה ואת הידועה עצמה. חג הפורים הפך למעין קרנבל של התנהגות פרועה – קרנבל שהצדקתו היא פסוק שולי במגילת אסתר והוא מתחולל, לא בכדי, סמוך לאביב. סביר להניח שבין שורשיו אפשר למצוא את שורשיו של חג הפוריות, שחל במסופוטמיה, בהודו ובאיראן הקדומה, סמוך ליום השוויון[34].

הטבח שערכו היהודים בשכניהם מימים ימימה, מעורר תחושת אי נוחות. בתקופה האח'מנית ידוע לפחות על חג אחד, שהנציח טבח בקבוצה אתנית או דתית. שמו הפרסי של החג נותר עלום והוא מתועד רק בשמו היווני – מגופוניה. הטבח מתואר בכתובת שרשם המלך דריווש בסלע בהיסטון (בכתובת דו לשונית – פרסית ויוונית – שאפשרה לפענח את כתב היתדות המסופוטמי). המגואים היו אולי כהני זרטוסטרה אולי הכוונה לקבוצה אתנית יריבה לאח'מנים – המדיים. חג נוסף, שאפשר שהשפיע על פורים, הוא ראש השנה הפרסי, נורוז, החל בנקודת שוויון האביב, ש אחד ממנהגיו הוא משלוח מנות.

ראו באתר זה: חגי אביב

בחג הפרסי פרוורדיגן (Frawardigan), שהוזכר לעייל,  צוין גם ניצחון של על האל בוגה (Boga) הלוא הוא האל העילמי מיתרא. (Mithra). בהקשר זה ניתן להזכיר כי בתרגום השבעים מכונה המן בשם "הבוגי".

חג המרדגיראן, שאינו נחוג כיום, מתועד אצל ההיסטוריון הפרסי אל ביירוני, במאה העשירית לספירה. בחג זה שולטות הנשים בגברים, או , בלשונו של ביירוני, "עושות להם הצעות", כנראה הצעות שאי אפשר לסרב להן….שוב, טקס היפוך מובהק. אם כן, חג פורים מעוגן בחיי העם האיראני והעם הבבלי באותה תקופה. גם הנצחת טבח עם, אינה זרה לעם האיראני. סברה אחרת קושרת את פורים לראש השנה הבבלי, האכיתו (Akitu), שהיה נחוג בניסן[35]. החוקר צימרן הסביר את חגיגת פורים באדר דווקא, ברצונם של היהודים למנוע התנגשות בין פורים לפסח. ראייה להשערתו על חגיגתו המקורית של החג בניסן, ביקש צימרן למצוא בסיפור על הטלת הפור בחודש ניסן[36]. ועל חלומו של מרדכי בא' ניסן[37]. תיאוריה נוספת קושרת בין פורים לחגיגות של בחירת הלִמּוּ (Limmu)  האשורי[38]. האשורים היו בוחרים בכל שנה לפני ראש השנה שחל בא׳ בניסן אדם אחד, שעל שמו נקראה השנה במסמכים הרשמיים של הממלכה ניצח על פסטיבל השנה החדשה בעיר הבירה (הכוונה לשנה הראשונה למניין שנות מלוכת המלך). ההגרלה לבחירת הלימו כונתה פּוּר – המילה האכדית לגורל. כך מסבירה הסברה הזאת את שמו המוזר של חג הפורים, אך מעט מאוד חוץ מכך. מכול מקום, המגילה מעידה על תפישה עמוקה וחריפה של שנאת ישראל בידי הגויים וניתן לשער שחג הפורים נקבע לזכר הצלת  היהודים מרדיפות כלשהם ולשם כך הושאלו מנהגים ומיתוסים שהיו נהוגים בפרס האח'מנית[39].

מכול מקום, חג פורים משקף את רוחה העולצת של התרבות העממית. בישיבות, כמו בכנסייה, שולטת ההיררכיה ואילו פורים, בו כולם מחופשים ורוקדים יחד, מביע תפישה שוויונית. הצחוק והלעג מביעים תפישה אמביוולנטית לעולם, בניגוד לתפישה הדוגמטית של הדת. כפי שטען חוקר הספרות הרוסי מיכאל באחטין, פורים, כמו  הקרנבלים באירופה, משקף את רוחה העולצת והמתריסה של התרבות העממית. פורים, כמו כל קרנבל, מבטא את הקונפליקט הקיים בכל אדם כמעט, בין הצרכים החברתיים והתרבותיים ובין הצרכים האינסטינקטיביים. פורים מעניק לגיטימציה זמנית לחציית גבולות, שנשמרים בקפדנות בשאר ימי השנה. .\פורים, כמו הקרנבלים, מאפשר לחוגגים היפוך תפקידים, לבישת זהות אחרת, חוויה של מציאות חלופית, קריאת תיגר על הממסד, לעג לנשואי כבוד, התחברות לצדדים כאוטיים בנפשם וגם אירוע תרבותי, שמספק לרבים, רווח כלכלי.

הערות

[1] יום טוֹב הוא כינוי לתאריך קבוע בלוח השנה היהודי, בו קבעה התורה חג. ימים אלה אסורים במלאכה בדומה לשבת, מלבד "מלאכות אוכל נפש". התורה קבעה שישה ימים טובים:

א' בתשרי – ראש השנה המכונה בתורה "יום תרועה" ו"יום זיכרון תרועה".

ט"ו בתשרי – היום הראשון של חג הסוכות.

כ"ב בתשרי – שמיני עצרת. בארץ ישראל חוגגים באותו יום גם את שמחת תורה; בחו"ל חוגגים ביום כ"ב את שמיני עצרת וביום כ"ג את שמחת תורה.

ט"ו בניסן – היום הראשון של חג הפסח.

כ"א בניסן – שביעי של פסח.

ביום החמישים של ספירת העומר, בלוח הקבוע חל תמיד בו' בסיוון – חג השבועות המכונה בתורה "יום הביכורים".

מועד נוסף שקבעה התורה, הוא יום הכיפורים החל בי' בתשרי. מועד זה אינו יום טוב מפני שהוא אסור אף במלאכות המותרות ביום טוב.

[2] א' יערי, מעות פורים, מעות מחצית השקל ומעות מגילה", מחניים נ"ד, תשכ"א.

[3] בבלי, מגילה, י"ד, א')

[4] ממלכת פרס האחמנית או האימפריה האחמנית הייתה ממלכה ששלטה בחלק גדול של אסיה במשך תקופה של כמאתיים שנה (539 לפנה"ס – 331 לפנה"ס). היא הייתה הגדולה בממלכות העולם העתיק עד תקופתה, ושלטה על עמים רבים השונים בדתם, שפתם ותרבותם. מרכז ממלכת פרס נמצא בדרום מערב איראן. ממלכה זו הייתה חלק מסדרה של ממלכות ששלטו באזור דובר הפרסית. הממלכה האח'מנית הייתה האימפריה הגדולה והבינלאומית הראשונה ובתקופתה פותחו כלים אדמיניסטרטיביים וביורוקרטים רבים שיועדו לשמש במטרה לשלוט בקיבוצי אנשים רבים ומרוחקים שהשתמשו בשפות שונות, חלקם משמשים עד היום (שאול שקד. איראנו-יודאיקה; לחקר פרס והיהדות: קובץ מחקרים בתחומי המגע בין יהודים ותרבות פרס במשך הדורות. מכון בן צבי. ירושלים: תשמ"ב. הקדמה-ז).

[5] מגילת אסתר, פרק ג' 9-8

[6]   תמר עילם גינדין, "Vטוב הרע והעולם", האוניברסיטה המשודרת, עמ' 152

[7] שמואל א', ט"ו, 28

[8] יואל רפל, מועדי ישראל, משרד הביטחון, תל אביב, 200, עמ'עמ' 30

[9] ש"י זוין, המועדים בהלכה, תשכ"ד, עמ' 188-214

[10] תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף ז', עמוד ב'

[11] הרב בנימין לאו, הרקע ההיסטורי למגילת אסתר: http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=22728&kwd=142

[12] אביעד קליינברג, שם.

[13] ישעיהו, ס"ג, 3

[14] מיחייב איניש לביסומי בפוריא – מגילה, ז, ע"ב"

[15] שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תרצ"ו, סעיף ח'.

[16] הרמ"א כתב: "מה שנהגו ללבוש פרצופים בפורים, וגבר לובש שמלת אישה ואישה כלי גבר, אין איסור בדבר מאחר שאין מכוונים אלא לשמחה בעלמא (בלבד).

[17]  יעקב צ' מאיר, "האמביוולנטיות העמוקה שבמנהג ההתחפשות בפורים", הארץ, 18/3.2016

[18] רבי יהודה ממינץ, שנולד במיינץ שבגרמניה, גורש ממנה בשנת 1462 עם שאר יהודי העיר והתיישב בפאדובה שבאיטליה.

[19] שו"ת מהר"י מינץ ט"ז

[20] ר' עקיבא יוסף שלזינגר, לב העיברי, עמ' 8 ללא מיספור, הערה ג'

[21] . הספר שפת אמת הוא קובץ דרשות חסידיות על התורה לפי סדר פרשות השבוע והמועדים ועל הש"ס. את הספר חיבר רבי יהודה אריה ליב אלתר, האדמו"ר מגור. ספר זה נחשב לאחד מספרי החסידות הנפוצים ביותר בציבור החרדי ובציבור הציוני-דתי.

[22] . בני יששכר הוא חיבורו המרכזי של רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב שעל שם ספרו זה כונה עוד בחייו "בעל הבני יששכר". דרושי הספר מסודרים לפי שנים עשר חודשי השנה היהודית, בהתמקדות מיוחדת על חגי ומועדי ישראל. בשל סידורו הייחודי, הפך הספר לקלסיקה חסידית עיקרית, המסדרת את משנת החסידות על המועדים.

[23] מגילת אסתר, פרק ב פס' 20

[24] הרב י"ל הכהן פישמן, חגים ומועדים.

[25] יוני אלטמן, חברים מקשיבים, "למה מתחפשים בפורים, אתר האינטרנט כיפה, ב אדר ב´ תשס"ה, 13/03/2005

[26] ראש ישיבת "כסא רחמים" הגאון רבי מאיר מזוז

[27] דברים פרק כה פס' 19

[28] . גם הרב יעקב מדן, "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה – מדוע?", בתוך: הדסה היא אסתר, עמ' 163 – 166, מציע את האפשרות הזאת תחת הכותרת "גישת הכבוד האישי". הרב מדן מדגיש שבגישה זו אין בהכרח טעם לפגם באישותו של מרדכי וזאת כיון שכל אדם נידון על שם סופו.

[29] ירמיהו, נ' 2,

[30] מרדך, אנציקלופדיה מקראית, כרך ה' עמ' 445-442

[31] ראו בהרחבה, ש' שב\פרה, המילים כככישוף והכישוף שבמילים", בהוצאת האוניברסיטה המשודרת

[32] תמר עלים גינדין, הטוב , הרע והעולם, מסע לאירן הטרום מוסלמית, האוניברסיטה המשודרת, עמ' 147-157.

[33] עֵילָם הייתה ממלכה קדומה שהתקיימה בדרום-מערב פרס בין האלף השלישי לפנה"ס, ועד לשנת 539 לפנה"ס, בה נכבשה על ידי הממלכה הפרסית ונטמעה בה.

עילם היה עם לוחם עוד מימי קדם, והמקרא מספר על מלכם כדרלעומר, שיצא למסע כיבוש לעבר הירדן והנגב. כמו כן, העילמים נלחמו מלחמות רבות גם נגד האשורים. בימיו של יהויקים רצו העילמים להילחם בכשדים ולמנוע מהם את כיבוש ארצם. שנה אחת לאחר גלות יהויכין, נלחמו הבבלים בעילם ובמלחמה זו ניצחו הבבלים. לאחר כיבוש מצרים בידי אשורבניפל ,בשנת 663 לפנה"ס, אחיו מרד בו בעזרת העילמים שושן נכבשה בידי אשורבניפל והוחרבה. באותה שנה האשורים כבשו חלקים ממדי, והגלו תושבים פרסים אל אנשן, ובכך יצרו מצב של רוב פרסי באוכלוסיית האזור, ואת הגרעין למה שעתידה להיות הממלכה האחמנית.

[34] ראו גם: אביעד קליינהרג, , "איים בים השגרה" בתוך: רונית יואלי טללים (עורכת), קרנבלים, ספריית מסע אחר, תל אביב, 1995, עמ' 10-11

[35] L. A. Paton, The book of Esther, Edinburgh, 1908, pp 77-94

[36] מגילת אסתר, ג', 7)

[37] על פי תרגום השבעים

[38] הלִימוּ (לימום בתקופת אשור הקדומה) הוא האפונים האשורי. בתחילת שלטונו של מלך אשורי, ה"לימו" שהיה פקיד מלכותי ממונה, בכל שנה נבחר "לימו" חדש. למרות שנבחר על ידי ההמונים, סביר שהייתה רק קבוצה מצומצמת של בני משפחה של המשפחות הבולטות או אולי חברי אספת העיר שיכלו לבחור בו בפועל. האשורים השתמשו בשם ה"לימו" לאותה שנה לציון השנה על מסמכים רשמיים. מתקופת אשור הקדומה נמצאו רשימות של הלימום באשור ובכנש (לימום שבועי). כמו כן נמצאו רשימות מפורטות של ה"לימו" לכל שנה בין 892 לפנה"ס ו-648 לפנה"ס. בתקופה האשורית העתיקה, המלך בעצמו מעולם לא היה לימום ("limmum"). בתקופות במאוחרות יותר כתקופה האשורית התיכונה והמאוחרת, המלך לקח על עצמו גם את תפקיד זה.

[39] אנציקלופדיה מקראית, כרך ו', עמ' 448-451