המהפכה הקובנית

פידל קסטרו ומהפכת ה-26 ביולי

כתב: גילי חסקין

ראו קודם, באתר זה: תולדות קובה מקבלת העצמאות ועד למהפכה.

ראו גם: קובה במבט אישי ;

טיול בקובה – סיור בארץ מתעוררת

להרצאה על קובה:

לאלבום תמונות מ-2016.

לסרטון על קובה.

מבוא

המהפכה הקובנית היא מן המאורעות הבולטים של המחצית השנייה של המאה ה-20. אף על פי שחולל אותה עם קטן – ניכר רישומה גם מעבר לגבולותיה של קובה, בתסיסה החברתית-פוליטית באמריקה הלטינית ובמערכת היחסים הבין לאומיים. המהפכה עברה גלגולים רבים ותמורות מכריעות בדרכה הקצרה וקצב התפתחותה היה סוער מאד. המאבק על מיגור שלטון העריצות של דיקטטורה מרושעת, הפך להיות מאבק על כינון משטר חדש, אשר היה צריך להתבסס על יסודות סוציאליסטיים מובהקים. המרד של חוג פטריוטים קובניים, חדורי אידיאולוגיה הומניסטית כללית התגבש אחר כך למשטר של דיקטטורה של איכרים ופועלים, בהנהגתה של מפלגה בעלת אידיאולוגיה מרכסיסטית-לניניסטית.

את המהפכה הזאת חולל אדם אחד. בדרך כלל די באמירת שמו הפרטי – "פידל" – ולרבים ברור מיד למי הכוונה. יש מעט מנהיגים אחרים בהיסטוריה המודרנית אשר הותירו חותם עמוק כל כך לאורך זמן רב כל כך, ונהפכו למותג פוליטי מוכר כל כך. ההספק והנוכחות שלו בזירה העולמית מרשימים במיוחד בהתחשב בכך ששלט באי קטן ועני יחסית, עם 11 מיליון תושבים: לצד המעורבות שלו במלחמה הקרה. הוא שלח את כוחותיו להתערב בסכסוכים צבאיים מעבר לים – בין היתר באנגולה, מוזמביק, תימן, אתיופיה וסוריה – כמו היה לפחות מעצמה. גם לאחר נפילת ברית המועצות, שהכניסה את קובה למשבר כלכלי עמוק, הצליח קסטרו לגבש בפתח המאה ה-21, בסיסי כוח, השפעה ותמיכה במדינות כגון ונצואלה, בוליביה, אקוודור וניקרגואה[1].

קסטרו היה מגדולי המנהיגים של המחצית השנייה של המאה ה–20. הוא הותיר את חותמו בעיקר באמריקה הלטינית, שבה הצליח לבצע את מה שתנועות מהפכניות אחרות לא הצליחו: הוא עמד בגבורה נגד האימפריאליזם הינקי, ביצע מהפכה פוליטית וחברתית שהרסה עד היסוד את המשטר הקודם, שהיה מבוסס על חברה מעמדית מקוטבת ועל פוליטיקה מושחתת. המהפכה הבטיחה לעצב "אדם חדש", ישר, הגון, מסור, נקי מכל חטאי הקפיטליזם, שיקים חברה שוויונית וצודקת וייצא את המהפכה לשאר המדינות[2].

רקע

לפני עלייתו של קסטרו לשלטון קובה תוארה ביצירות כמו "האיש שלנו בהוואנה" של גרהם גרין כמו האב טיפוס של הארץ הלטינית המנומנמת ששום דבר חשוב לא יכול לקרוא בה ואנשיה עסוקים רק בסקס, בפייסטות ובריקודי סלסה, מהבקר ועד הלילה.

כלכלתה של קובה היתה תלויה לחלוטין ביצוא מוצר אחד, סוכר, והיא נודעה אז בכינוי "בית הזונות של הקריביים". מאיר לנסקי ואל קפונה נהגו לבקר בקביעות בבתי המלון של הוואנה, ובתי הקזינו של העיר היו סימן ההיכר שלה.

קובה היתה לפני המהפכה החצר האחורית של ארצות הברית. כאן סידרו את העניינים המפוקפקים של השכנים הצפוניים. כאן נפגשו העשירים: ברוני הסמים, סנדקי המאפיות, גנגסטרים ושאר טיפוסים. כאן שרצו המרגלים מכל הצדדים ונתנו השראה לארנסט המינגווי בכתביו.

כאן הלבינו כספים, העבירו נשק, הימרו ושתו, חגגו במועדוני לילה ומסיבות פרועות וביום השתזפו בשמש הקריבית ובחופי התכלת. כאן ניצלו את הארץ על בניה הצעירים ובנותיה וקינחו בסיגר הוואני טוב.  היש קרקע פורייה מזו למהפכה?

עלייתו של פידל קסטרו

פידל קסטרו נולד ב-13 באוגוסט 1926 בדרום-מזרח קובה. האב נולד בספרד, הגיע לקובה כחייל בצבא הספרדי בסוף המאה ה-19 ונשאר בה אחרי העצמאות. היתה לו, לאב, חווה גדולה לגידול קני סוכר, ששטחה יותר מ-100 אלף דונם אדמה חקלאית. אביו ניהל במקביל לאשתו, מערכת יחסים עם לינה, משרתת הצעירה ממנו ב-27 שנים, והביא אתה לעולם שלושה בנים וארבע בנות מחוץ למסגרת הנישואים. פידל היה השלישי שבהם. ילדיה של לינה גדלו יחד עם פועלי החווה העניים, רובם מהגרים שחורים מהאיטי, בתנאי עוני אשר לדברי פידל "הצילו אותו מגורל בורגני". "זה המזל שלי", אמר בשנת 2000 לאיגנסיו רמונה, עורך "לה מונד דיפלומטיק" "כך לא נוצר אצלי מעולם רגש עליונות".

הוא ידע קרוא וכתוב כבר בגיל ארבע, ואחיו הבכור ראמון סיפר, שמגיל צעיר היה אנציקלופדיה מהלכת. את אביו הוא מתאר כאיש חם למדי, אך מכות היו בבית קסטרו מטבע עובר לסוחר. מכות בחגורה, מכות על הראש, סטירות, הכול הלך.

הוא נשלח להתחנך בבתי ספר נוצריים חמורי-מסגרת, אך התגלה דווקא כנער חובב ספורט, בעל כישרון ודמיון. גם בבית הספר הוא זוכר עינויים מעינויים שונים. אחד מהם, למשל, היה להכריח את התלמיד לשבת על ברכיו, להניח גרגרי תירס יבש מתחת לברכיו, ולהורות לו להרים את הידיים.

אליבא דקסטרו, אחד האירועים שעיצבו את דרכו ואמונתו הפוליטית, היה תחושת קיפוח שחווה בבית הספר. מורהו, כומר ישועי, סטר לו על פניו ולא זיכה אותו בתעודת סיום, רק משום שהכה תלמיד אחר, בתגובה להצקותיו של האחרון. פידל המושפל המתין יומיים לבוא הוריו לקחתו מבית הספר, אך אילו האמינו דווקא למורה. או אז פרצה המהפכה הפרטית של פידל. הוא צרח ואמר להוריו שזה פשוט בלתי נסבל. העלבון ותחושת הנקמה היו חזקים להפליא. האירוע הזה נחרת היטב בזיכרונו של פידל. בזקנתו, בריאיון בשנת 2000, אמר: "אם אתה רוצה לדעת איך נהפכתי למהפכן, כדאי לחזור לילדות, שכן הרקע המשפחתי האמיד שלי ייעד אותי למקום אחר לגמרי. הילדות שלי חשובה מאוד כדי להסביר למה אני מהפכן"[3].

למרות התקרית הקשה בבית הספר בסנטיאגו דה קובה, חזר פידל לספסל הלימודים, סיים לימודי תיכון והחל ללמוד משפטים באוניברסיטת הוואנה. רק שם, לדבריו, החל להתעניין בפוליטיקה. אז החל לחבור אופיו המרדני עם מצבה העגום של קובה, שהיתה באותה תקופה למעשה מושבה של ארצות הברית.

כאשר היה בכיתה הראשונה של הגימנסיה, שלח מכתב אישי (המצוי בארכיון משרד החוץ בוושינגטון) לנשיא ארה"ב אז, פרנקלין ד. רוזוולט, ובו כתב בין השאר: "ידידי הטוב רוזוולט, שמחתי לשמוע ברדיו שנבחרת לתקופת כהונה שנייה… שלח לי בבקשה שטר ירוק של 10 דולר, כיוון שלא ראיתי אחד כזה עד היום…". בסיום, הוא מציע לגלות לנשיא ארה"ב, היכן מצויות עפרות ברזל בקובה, מהן יוכל לבנות אניות לצי שלו, ומסיים "חברך הטוב, פידל קסטרו".

בשנת 1945 החל פידל ללמוד משפטים באוניברסיטת הוואנה, שם גילה את עולם הפוליטיקה. הארגונים הפעילים ביותר היו אלה שהתנגדו לאימפריאליזם האמריקאי והוא בחר ב"ועד לשחרור פוארטו ריקו". משם היתה קצרה הדרך לפעולות המחאה נגד ד"ר רמון גראו, נשיאה של קובה אז, ונגד מה שכונה "שלטונו המושחת והאלים בחסות אמריקאית".

בשנות הארבעים והחמישים היתה קובה לחבורת גנגסטרים רדיקלית. הכול בפוליטיקה דיברו מהפכה בעוד ידיהם טובלות בשוחד. השחיתות הלכה יד ביד עם האלימות. נשיאות אגודת הסטודנטים באוניברסיטת הוונה הוכרעה בכוח האקדח. ה-Pistoleros הפוליטיים, שהיו מאורגנים בקבוצות פעולה ומפריחים סיסמאות מרכסיסטיות, פשיסטיות ופרוניסטיות, העלו בזיכרון את גרמניה של שנות ה-20. מהסטודנטים הללו יצאו הגרועים שברוצחים והאומללים שבקורבנותיהם.

אחד הסטודנטים האקדוחנים היה פידל אלחננדרו קסטרו רוז (Fidel Castro Ruz), יליד 1927, בן למשפחה אמידה שהיה פעיל בקבוצות פוליטיות רדיקליות. לדברי חברו לספסל הלימודים היה פידל "אדם תאב כוח, חסר עקרונות כלשהם, מוכן לחבור לכל קבוצה העשויה לקדם את עלייתו הפוליטית". בסגנונו הפוליטי חיקה, כמו חואן דומינגו פרון, את הדיקטטור הפרוטו פאשיסטי פרימו דה ריברה (בספרד).

קסטרו הפך בהדרגה לדמות בולטת בשורות המחאה של השמאל הסוציאליסטי נגד הממשלה, בין היתר בזכות כישוריו הרטוריים. ב-1952 חולל הגנרל פולחנסיו בטיסטה הפיכה צבאית במדינה, בסיוע אמריקאי ובתמיכת המעמד הבורגני של קובה. המשטר הרודני שהקים, ניתק את הקשרים הדיפלומטיים עם ברית המועצות ודיכא את ארגוני הפועלים ותנועות השמאל.

הגישה השמרנית במחקר מתארת את פידל קסטרו כבריון חסר מעצורים[4]. ב-1947, בהיותו בן 20, השתתף חמוש במקלע, בפלישת "קבוצת פעולה" לרפובליקה הדומיניקנית. כעבור שנה, במהלך הוועידה הפאן-אמריקאית בבוגטה, היה מעורב בהתפרעות מחרידה; לפי השמועה היתה לו יד בליבוי המהומות שהותירו אחריהן 3000 הרוגים.  אותה שנה הסתבך בקרב יריות עם המשטרה הקובנית וכעבור עשרה ימים הואשם ברצח שר הספורט.

אפשר כמובן לראות את קסטרו גם באור אחר. דומה שאין עוררין שמדובר באחת הדמויות המרתקות והססגוניות במאה ה-20. העיסוק במהפכה הקובנית מחזק את הטענה, כי אין היסטוריה אלא היסטוריות. הראייה האמריקאית הרשמית ראתה בקסטרו מנהיג של חבורת גנגסטרים, שעצרו תהליך הבראה שתכנן בטיסטה. הראייה הקובנית שונה וכמותה הראייה המהפכנית בעולם כולו[5].

מכול מקום, בטיסטה, כששמע על קסטרו והבחין שמדובר בפוטנציאל פוליטי, מחונן באופן יוצא מן הכלל, ניסה לגייסו לצדו. קסטרו סירב "מסיבות דוריות".

קסטרו, שכבר היה עו"ד, פנה ב-1952 אל בית המשפט לחוקה בבקשה לעצור את הרודן בטיסטה, לאחר שזה הוציא את המפלגות אל מחוץ לחוק, במטרה לשים קץ לגנגסטריזם. "הפיכת החופש", כפי שכונה צעד זה, נתקבלה באהדה על ידי העובדים, אך קסטרו, שהחליט להיאבק בבטיסטה, קיבץ סביבו קבוצת צעירים ויחד הם יצאו למאבק. הם גייסו תומכים ותרומות מאוהדים, רובם אנשי שמאל אמריקאים, והתאמנו בלוחמת גרילה. קסטרו היה קודם כל לאומן קובני. המרקסיזם התפתח אצלו בהדרגה, ועמד תמיד במקום השני אחרי האינטרסים של עמו. קסטרו דגל בגירוש הזרים ובטיהור כללי בחיים הציבוריים. תכניתו הכלכלית היתה מעורפלת ביותר.

ב- 26 ביולי 1953, יצא עם חבריו, למתקפה חסרת סיכוי נגד המבצר הצבאי מונקדה (Moncada Barracks) , בעיר סנטיאגו דה קובה (Santiago de Cuba), שהיה בסיס הצבא השני בגודלו במדינה. הניסיון הצבאי המשמעותי הראשון של קסטרו. המבצע היה כישלון טוטאלי: רוב המורדים נהרגו או נרצחו על ידי כוחות הביטחון של בטיסטה.

פידל קסטרו נכלא יחד עם אחיו ראול, אולם ב-1955 קיבל חנינה ויצא לגלות למקסיקו, שם הכיר את ארנסטו (צ'ה) גווארה (Ernesto Guevara), רופא מהפכן ממוצא ארגנטינאי, שגלה מגואטמלה שלאחר ההפיכה הצבאית, הצטרף למהפכנים הקובניים ואשר עוד יהפוך למיתוס.

ראו באתר זה: קומנדנטה צ'ה גווארה

קסטרו ותומכיו קראו לעצמם "תנועת 26 ביולי", על שם על שם ניסיון הנפל של 1953. הם מנו 81 לוחמים וברשותם 90 רובים, 40 אקדחים, שלוש מכונות ירייה ושני כלי נשק נגד טנקים.

אחד הפטרונים המרכזיים שלהם היה ד"ר ריקרדו וולף (Ricardo Wolf; שמו המקורי: ריכרד וולף (Richard Wolf); בשמו הספרדי: ריקרדו סוּבִּירָנָה אי לוֹבּוֹ (Ricardo Subirana y Lobo)  . האיש, יהודי יליד הנובר שבגרמניה, נמלט למקסיקו  כשהיה סטודנט וקומוניסט והתעשר מהמצאה בתחום הפקת ברזל. הוא מימן חלק נכבד מהמהפכה של קסטרו[6].

יומם הגדול לא איחר לבוא. בסוף נובמבר 1956 יצאו למסע ההיסטורי חזרה לקובה, ביאכטה גְרָאנְמָה (Granma). ב-2 בדצמבר הם נחתו בפלאיה לאס קולוראדאס שבחופה הדרום מזרחי של קובה, במחוז אוריינטה. המיקום לא היה מקרי – בשנת 1895 הגיע לאותו אזור, חוסה מארטי (Jose Marti), שהוביל את המאבק הקובני לעצמאות מספרד.

לאחר הנחיתה' החלו לנוע לכיוון הסיירה מסטרה Sierra Maestra)), רכס הרים מיוער בו הקימו את מפקדתם. בדרכם לסיירה מאסטרה נתקלו המורדים בכוחות צבא, שהרגו את רובם. היתר נמלטו, בקבוצות קטנות, עד שהצליחו להתאחד מחדש. אותה קבוצה, שכללה את האחים קסטרו, קמילו סיינפואגוס (Camilo Cienfuegos Gorriarán), צ'ה גווארה, סליה סנצ'ז (Zilia Sánchez) והיידי סנטה מריה (Haydée Santamaría), הייתה לגרעין הקשה של הכוחות המהפכניים. הם החלו לנהל מלחמת גֶרילָה (guerilla) במשטרו של פולחנסיו בטיסטה. אז טבע פידל את אחד ממשפטיו הידועים: "אם אני אפסיד, אנסה שוב. אם בטיסטה יפסיד, זה סופו".

התנועה גדלה בהדרגה משהצטרפו אליה כמה קציני צבא שבגדו בבטיסטה ותומכים מן הכפרים שאת אהדתם רכשה. במקביל, התגבשה התנועה המהפכנית גם בערים. ה"פידליסטים" שם עסקו בחבלה ובטרור. בטיסטה הגיב בהחמרת אמצעי הדיכוי, אך משטרו החל להתערער.

ראו באתר זה: גרילה וטרור.

עד 1958 עסק קסטרו בבניית כוחו ובהתקפות גרילה על צבאו של בטיסטה באזור הסיירה מאסטרה. באותה תקופה, הצליח קסטרו להשיג שליטה צבאית באזור, על אף הנחיתות המספרית והתשתיתית. ב-14 במרץ 1958 הטילה ממשלת ארצות הברית אמברגו על כלי נשק. הדבר השפיע קשות על צבאו של בטיסטה, ובמיוחד על חיל האוויר שלו. קסטרו דווקא הצליח להשיג אספקה של נשק וציוד תקשורת, חלקו ממקורות בצבא ארצות הברית וממקורות הקשורים ב-CIA. באמצעות הוצאה להורג של מי שנחשד כתומך בבטיסטה, השיג קסטרו גם שליטה פוליטית באזור. ב-28 ביוני פתח בטיסטה במבצע וֶרָאנוֹ (שכונה על ידי המורדים "לה אופנסיבה"). כ-12 אלף חיילים, מחציתם טירונים, פשטו על הסיירה מאסטרה, במטרה להכניע את כוחותיו של קסטרו. ב-31 ביולי, צבאו הקטן של קסטרו (כ-300 איש) כמעט שהוכנע. בתרגיל נכלולי הוא ביקש הפסקת אש ומשזו נענתה, פתח בשבוע של משא ומתן עקר, דבר שאפשר לכוחותיו להימלט בחזרה להרים ולהתבצר מחדש.

ב-21 באוגוסט יצאו כוחותיו של קסטרו למתקפת נגד. הם ניצחו בסדרה של קרבות, ושורה של עיירות שנכבשו על ידם, ובראשן גיסה ,שנכבשה ב-30 בנובמבר, הבטיחו את שליטתו במישורי נהר קאוטו, צפונית לסיירה מאסטרה.

במקביל, כוחות בפיקודם של גווארה, סיינפואגוס וחיימה וגה (Jaime Vega) נעו בשלושה טורים מערבה. הכוח בפיקודו של וגה נתקל במארב והושמד כמעט לגמרי. כוחותיו של גווארה התמקמו סביב סנטה קלרה, ואילו כוחותיו של סיינפואגוס צרו על מחנה צבאי ביגואחאי (Yaguajay). כוח זה, שיצא לדרכו כשהוא כולל 60 לוחמים בלבד (כרבע מכלל כוחותיו של קסטרו), זכה לתמיכה רבה בדרכו, ועד הגיעו ליגואחאי כבר מנה קרוב ל-500 לוחמים. ב-19 בדצמבר החלה מתקפתו של סיינפואגוס על המחנה. כוחות הצבא בפיקודו של אבון ליי הצליחו להדוף אותה. חרף ניסיונות חוזרים ונשנים, תוך שימוש בטרקטור, שחומש בקנה בקליבר של 50 מ"מ, וכונה "הטנק", לא עלה בידו של סיינפואגוס להשתלט על המחנה. בסופו של דבר, ב-30 בדצמבר, אזלה התחמושת שהייתה בידו של ליי, והוא נאלץ להיכנע. לניצחון בקרב זה הייתה חשיבות מוראלית גבוהה למורדים.

גם הכוח בפיקודו של גווארה צבר תמיכה בדרכו לסנטה קלרה, ועד הגיעו לעיר מנה כ-300 לוחמים. ב-29 בדצמבר חסמו כוחותיו מסילת ברזל ולכדו בה רכבת עמוסה בחיילים, בתחמושת ובאספקה. בקרב שנמשך שעה וחצי בלבד, הצליחו להשתלט על הרכבת. ב-31 בדצמבר תקפו כוחותיו של גווארה, אליהם חברו כוחותיו של סיינפואגוס, את סנטה קלרה עצמה. לאחר שרשרת הכישלונות של צבא בטיסטה, המורל של חייליו היה ירוד והמוטיבציה שלהם הייתה נמוכה. עד אחר הצהריים באותו היום נפלה העיר בידי המורדים.

הלחימה על קובה היתה במידה רבה גם מערכת יחסי ציבור, שהתנהלה בניו יורק ובוושינגטון. ה'טיימס' נטל תחת חסותו את קסטרו ועם הזמן הטתה דעת קהל אוהדת את מחלקת המדינה.  אפילו וליאם וילֵנְד, מנהל הדסק הקריבי, שהיה נוהג לומר: "אני יודע שבטיסטה הוא בן כלבה, אבל האינטרסים האמריקאים קודמים. הוא לפחות בן כלבה שלנו". אפילו הוא עבר לתמיכה בקסטרו וכאשר ארל סמית מונה כשגריר בהוונה, הונחה לנצח על נפילת בטיסטה.  כאשר הגיע להוונה, תפס סמית שניצחון קסטרו יהיה אסון לאמריקה. הוא טס לוושינגטון על חשבונו, כדי להתריע במסיבת עיתונאים, כי ממשלת ארצות־הברית לעולם לא תוכל לעשות עסקים עם פידל קסטרו. מכאן ואילך פעלה מחלקת המדינה מאחורי גבו. תערובת זו של בלבול, צביעות וסתירות תאפיין לימים את ניסיונותיהם של כמה פקידים ממחלקת המדינה לחתור תחת השאה ב-1979. ב-13 במארס 1958 נפגש סמית עם בטיסטה בלשכתו. השניים הסכימו בדבר קיום בחירות חופשיות ופרישת בטיסטה מן השלטון ב-24 בפברואר 1959. למחרת היום, ללא ידיעת סמית, הוחלט בוושינגטון, להשעות את כל מכירות הנשק הרשמיות לקובה.

אמברגו הנשק שהטילה אמריקה היתה נקודת המפנה בדרכו של קסטרו לשלטון. ההיסטוריון הרפובליקני השמרן, ג'ון סמית טוען באופן פשטני אמנם, כי בעקבות זאת הסיקו הקובנים כי האמריקאים שינו את מדיניותם ועמדותיהם השתנו בהתאם.  התמיכה בקסטרו המריאה שחקים והכלכלה צנחה פלאים. אף כך לא היו לקסטרו יותר מ-3,000 אנשים. במלחמת הגרילה של קסטרו וחבריו היה מקום נכבד לתעמולה. בתום המלחמה הודה צ'ה גווארה: "תמיכה נוכחות עיתונאים זרים, רצוי אמריקנים, היתה חשובה לנו יותר מהניצחון הצבאי". מלבד התפנית האמריקנית, הכנופיות העירוניות, שלא מאנשי קסטרו, הן ששברו את רוחו של משטר בטיסטה. ברגע האחרון, בנובמבר 1958 ניסה הממשל האמריקני לכונן בקובה ממשלה, לא של קסטרו  כדרכה, ללא ידיעת השגריר.

בדרך כלל הסתכמו אבדות בטיסטה בקרבות ב-300 הרוגים. אולם, בעקבות ההפסדים הרצופים ביגואחאי ובסנטה קלרה, הבין בטיסטה כי הגעתם של המורדים להוואנה, היא רק עניין של זמן. ב-1 בינואר 1959 נמלט בחשאי לרפובליקה הדומיניקנית, ובכך הגיע הקץ לשלטונו. באותו היום עוד המשיכו קרבות ברחבי המדינה, כאשר כוח בפיקודו של ויליאם אלכסנדר מורגן השתלט על סיינפואגוס.

ב-2 בינואר נודע דבר הימלטו של בטיסטה מהמדינה, והצבא בסנטיאגו דה קובה נכנע לכוחותיו של קסטרו שצרו על העיר, ללא קרב. באותו היום הגיעו גווארה וסיינפואגוס להוואנה. קסטרו, צ'ה וחבריהם נכנסו לבירה. בעצרת ענק במרכז העיר, לעיני מיליון וחצי בני אדם, ששואגים "פידל, פידל", וכשיונה לבנה יושבת על כתפו, הכריז קסטרו על ניצחון המהפכה הקובנית.

דיפלומט ישראלי לשעבר שפתח את הנציגות הישראלית בקובה ושירת בה ב-1959-1960. "אנשים חיו בתחושה של שחרור והתרוממות רוח. משכורות הועלו, בוטלו כל תקנות האפליה הגזעית ומעמדם של יוצאי ספרד איבד את ייחודו. עד אז לא נתנו לשחורים להתרחץ בחופים מסוימים, וקסטרו ביטל את זה. גם האוניברסיטאות נפתחו לשחורים". ….."הימים הראשונים היו מטורפים. קסטרו קיים פגישות עבודה במכוניתו, בזמן נסיעה ברחובות הוואנה בשעות הלילה. הכל היה אז לא נורמאלי. אני באופן אישי הרגשתי שותף לאירוע היסטורי חשוב, שהזכיר לי את מלחמת השחרור הישראלית. זו היתה התקוממות מרשימה נגד שלטון העריצות של בטיסטה".

הקובנים היו באופוריה, וקסטרו, שנתפס כאדם ישר שפועל למען ההמונים, היה המשיח. תפיסת עולמו עדיין לא היתה מגובשת, אך פעולותיו הראשונות היו הלאמת התשתיות והחברות הגדולות, כמו גם החרמת אדמות. הוא ניגש למשימות החשובות ביותר מבחינתו – חיסול האנאלפביתיות והנהגת מערכות חינוך ובריאות חינם. קסטרו הבטיח לעם הקובני חופש ושוויון והעולם קנה, גם העם הקובני אוהב לוחמי חופש רומנטיים, אך יום אחד הם הופכים ראשי ממשלות…

כשקסטרו נכנס אל בניין הקונגרס בהוואנה כשליטה החדש של קובה, בגדי חאקי צבאיים לגופו וזקנו השחור מגודל ופרוע, התגורר בבית הלבן הנשיא דוויט איזנהאואר, בקרמלין שלט ניקיטה חרושצ'וב, ובירושלים כיהן כראש הממשלה דוד בן גוריון. יותר מיובל שנים עבר על העולם, דורות התחלפו, הגוש הסובייטי התפורר, המלחמה הקרה תמה והגלובליזציה החלה, אך הבסיס הקומוניסטי שהקים אז המהפכן בן ה-33 מול חופי ארצות הברית, שריר וקיים.

התבססות שלטונו של פידל

השלטון החדש התקבל בהתלהבות רבה על ידי המוני העם הקובני, שנפשם נקעה ממשטר העריצות הרודני. מרבית הקובנים, כעמיתיהם הלטינו-אמריקאים למודי ניסיון ההפיכות, סבורים היו כי לפניהם מהפכה לטינו-אמריקאיות, אחת מיני רבות, המתחילה כרגיל בשאון ובתנופה ומסתיימת בקול דממה דקה. אולם ה-1 בינואר 1959 היה פתח תקופה חדשה – ראשיתו של תהליך מהפכני, שהחל ממאבק למיגור עריצות והתפתח מאוחר יותר למערכה על קיום המדינה הסוציאליסטית הראשונה ביבשת אמריקה. רק עם עלייתו לשלטון הכין קסטרו את מנשרו הראשון שבו קרא לחלוקת הקרקעות, המטעים, להלאמת שירות התחבורה, להחרמת רכוש הזרים. קסטרו לא החל את דרכו כקומוניסט. חבריו לנשק מעידים עליו שהצהיר: "אנחנו לא מביאים קומוניזם אלא הומניזם". הרדיקליזציה המהירה של המהפכה הקובנית לא היתה פרי תכנית ערוכה מראש, היא צמחה מכורח הנסיבות. לאנשי תנועת ה-26 ביולי לא היתה מלכתחילה אידיאולוגיה מהפכנית מרחיקת לכת. הכול החל כהתקוממות תנועת הסטודנטים בתגובה לעריצות.  מרביתם היו צעירים רדיקלים מושפעים מאידיאולוגיות סוציאליסטיות. אולם חסרי כל גיבוש מבחינת השקפת העולם.

להנהגת ה-"26 ביולי" היתה פוטנציה רדיקלית, בהיותה צמודה למשימת המהפכה החברתית-כלכלית בקובה, שהיתה לגביהם תנאי הכרחי להבראת חיי האומה. אולם את הוצאתה של פוטנציה זו לפועל, יש לזקוף לזכות השתלשלות המאורעות ובראש ובראשונה למדיניות ממשלת ארצות־הברית שהחלה מתנכלת למטרות ההפיכה בראשית ימיה.

לא ברור מתי הפך קסטרו ללניניסט. ייתכן שלמד את השיטות שנקטו הן לנין ואולי אפילו של היטלר, בחתירתם להיעשות אדונים מוחלטים על ארצותיהם. קסטרו, כשהשתלט על קובה ב-1959, מינה את עצמו למפקד עליון, כשהוא מצדיק זאת בצורך למנוע את התפרצותו המחודשת של הגנגסטרים ובכך הבטיח לעצמו מונופול של כוח.  כל כוחות המשטרה הוכפפו לפיקודו, לא למשרד הפנים, ועמדות המפתח בצבא ובמשטרה גם יחד נתפסו חיש מהר על-ידי עמיתיו מן הגרילה. הרגע הקריטי היה זה שבו הניע את הכוחות האנטי-בטיסטיים היריבים, ובמיוחד את directorio revolucionario הדמוקרטיים, להניח את נשקם.  אחרי זה יכול לעשות כאוות נפשו. ואומנם עשה. הוא שידל את הנשיא הזמני, השופט מנואל אורוטְיָה (Manuel Ortilla ), להיענות לתביעתו לדחות את הבחירות לשמונה-עשר חודשים ובינתיים למשול באמצעות צווים. זאת הטכניקה שנקט בשעתו גם לנין.

אומנם בממשלתו הראשונה' היה ייצוג גם לחוגי הבורגנות, אך באחד הצווים הראשונים הוציא קסטרו אל מחוץ לחוק את כמה מפלגות הפוליטיות, ועיתונו 'רבולוסיון' הסביר (ב-7 בינואר 1959): "אנשים ראויים, המשתייכים למפלגות מוגדרות, כבר קיבלו תפקידים בממשל הזמני. אחרים ייטיבו לעשות אם יידומו."

ב-7 בפברואר הוציא צו שנקרא: 'חוק יסוד של הרפובליקה' כהגדרתו, שהאציל סמכויות חקיקה לממשלה. מקבילו של 'חוק ההסמכה' של אדולף היטלר (עדיין, אין צורך להיסחף ולהשוות את קסטרו חלילה להיטלר. קסטרו לא היה  גזען).  מיד אחר-כך מינה קסטרו את עצמו לראש ממשלה וביטל את השתתפות הנשיא בישיבות הממשלה. כך, בתוך שבועות ספורים מאז עלייתו, סולקו למעשה הדמוקרטים והליברלים מכל מוקדי הכוח. הקבינט היה לפוליטבירו ובו, תודות למערכת קשריו ולחסידיו, היה קסטרו דיקטטור, בדיוק כמו בטיסטה לפניו. אבל בטיסטה, להבדיל ממנו,  ניחן במעלה של להיטות לכסף כמו לעצמה.  קסטרו, לעומת זאת, ביקש רק עצמה.  אזי כבר ניהל קסטרו משפטי-טיהור צבאיים לחיסול אויביו. המעשה הראשון של עריצות בלתי מוסווית בוצע ב-3 במארס 1959, כאשר ארבעים וארבעה אנשי חיל-האוויר בצבא בטיסטה, שנאשמו ב"פשעי מלחמה", זוכו בבית-משפט בסנטיאגו מחוסר הוכחות. בשידור טלוויזיה הודיע קסטרו מיד, שהמשפט היה שגוי ושייערך אחר במקומו. אב-בית-הדין נמצא מת. בן משפחת קסטרו מונה תחתיו. האנשים נשפטו, הורשעו ועונש של עשרים ושלוש שנות מאסר נגזר עליהם.

עם התבססות שלטונו ערך קסטרו משפטי ראווה לתומכי בטיסטה. המוני תומכיו של בטיסטה הוצאו להורג. דבר שלימד על חומרתו של מנהיג חדש זה. קסטרו הכריז: "הצדק המהפכני מושתת לא על תפיסות משפטיות, אלא על שכנוע מוסרי". המשפט הזה ציין את קץ חוק השלטון בקובה. בניגוד להסכם שחתם קסטרו טרם ניצחונו עם המדינאים המתונים, לא נערכו בחירות כלליות. כאשר שאל גראו אימתי ייערכו הבחירות, ענה קסטרו: "כאשר תושלם הרפורמה בחקלאות, כאשר כל הילדים ילמדו חינם בבתי הספר ויידעו קרוא וכתוב, וכאשר לכול תהיה גישה חופשית לתרופות ולרופאים". משמע, לעולם לא!

די מהר התברר כי מדיניותו אינה מתיישבת עם חופש הפרט – הבורגנות נפגעה והמשטר השתמש נגדה באיומים ובהפחדות ונהג בה כבאויב העם.

דיכוי הבורגנות גרם ליציאה מסיבית של השכבות המשכילות לגלות, ויצרה מובלעת של קובנים אויבי המהפכה בדרום פלורידה, שבשבילם קסטרו היה האנטיכריסט בהתגלמותו. הכישלון הגדול ביותר של קסטרו היה בכלכלה. הוא הלאים את כל ענפיה, ויצר תשתית ריכוזית, מסורבלת ובלתי יעילה. הנטייה שלו להיות מעורב בכל, וחוסר הבנתו בכלכלה, יצרו מערכת שלא תפקדה היטב, והיתה הגורם העיקרי לחוסר שביעות רצון התושבים.

קסטרו הקים מנגנון של מלשינים, שקיים למעשה עד היום כמעט בכל שכונה. רבים הושלכו לכלא ונמקו שם שנים, אם כי ככל הנראה, בקובה מעולם לא היו מחנות כפייה המוניים שהיו נפוצים במדינות קומוניסטיות אחרות באותה תקופה.

ליחס משפיל במיוחד זכו במהלך שנות ה-60 הומוסקסואלים, תופעה שתוארה בסרט "לפני שהלילה יורד" (before-night-falls), משנת 2000. גברים הומוסקסואלים, חלקם תומכי המהפכה, נשלחו למחנות מעצר ונאסר עליהם כל קשר עם החברה. בראיון לאיגנסיו רמונה מ-2003, הכה קסטרו על חטא בעניין זה בצורה הבולטת ביותר עד כה:  "זה היה תוצר של התרבות המאצ'ואיסטית של לוחמי הגרילה הקובנים", אמר פידל. "כן, היתה אפליה קשה נגד הומוסקסואלים, והוחלט לא לאפשר להם לשרת בצבא. אני לוקח אחריות על כך, ואין לי שום כוונה להגן על המדיניות הזאת. היתה בורות גדולה מאוד אצלנו ובחברה כולה. גם הדעות האישיות שלי בעניין הזה השתנו. זאת היתה המציאות אז, אבל היום אני יכול להגיד לך שכמה מהמשוררים, הסופרים והקובנים המרשימים ביותר בתולדותינו היו הומוסקסואלים".

קסטרו, מנהיג כריזמטי ונואם מלהיב, התקבל על ידי העם כמושיע וראה את עצמו כיורשו של חוסה מרטי.  קסטרו הכריז על עצמו כ'מנהיג עליון' (Lider Maximo).  בעקבות המהפכה חלו רפורמות חברתיות מרחיקות לכת, שנועדו להקל על מצבן של מרבית שכבות האוכלוסייה. סכומים גדולים הושקעו במפעלי בנייה, בהקמת בתי ספר ובתי חולים בכפר; הועלו המשכורות, צומצמו תעריפי החשמל, הטלפון ושכר הדירה של בעלי האמצעים המועטים. כמו כן, אורגנו עבודות ציבוריות שנועדו להקל על מצוקת 700,000 המובטלים שהיו אז בקובה. אולם הרפורמה נתקלה במחסום של היעדר אמצעים כספיים.

הקצנת משטרו של קסטרו

עם גילויי האיבה של מדיניות ארצות־הברית, התחזקה בקובה עצמה האופוזיציה השמרנית. ממשלת קסטרו הועמדה במאבקה למען הגשמת הרפורמה האגררית, בפני חזית רחבה של אויבים מבית, מקרב בעלי האחוזות, הבורגנות הגדולה והאיכרות האמידה. התסיסה של מתנגדי המהפכה בקובה, לבשה צורה של פעולת חבלה אנטי מהפכנית בערים ובכפרים. המהפכה הועמדה בפני סכנה של מלחמת אזרחים, אך זו נמנעה הודות לפעולה מהירה ויעילה של "צבא המורדים", בפיקוד אנשי תנועת ה-"26 ביולי", שנעזרו בהמונים שהצטרפו אליהם, כדי לדכא את קני האנטי מהפכנים. הקרע עם חוגי השמרנים בקובה, הביא את קסטרו לחפש לו בני ברית אחרים למאבקו והוא פנה למפלגה הקומוניסטית באי. בהשפעת צ'ה גווארה, תכנן קסטרו להפוך את "פנינת האנטילים", למדינה הקומוניסטית הראשונה בעולם החדש.

בראשית דרכו הסתייגה ממנו המפלגה הקומוניסטית וטענו שפעולתו נגד בטיסטה הקדימה את זמנה, כי טרם בשלו התנאים למהפכה, אך משנסתמן נצחונו קשרו עמו קשרים. עם עלייתו לשלטון, לא שיתף אותם קסטרו בקואליציה ובעמדות מפתח אחרות. כעבור מספר חודשים, משהחל שידוד המערכות בקרב תומכי משטר המהפכה, נזקק קסטרו לכוחם הפוליטי והארגוני של הקומוניסטים והחל בשיתוף פעולה גלוי עמם.

החודשים הקרובים הביאו להחרפת המאבק הפנימי. האנטי-קומוניסטים המובהקים בקרב ראשי המשטר החלו לערוק לארצות־הברית או לבקר בגלוי את פעילותו של קסטרו. תנועת "ה-26 ביולי" עברה שינויים לאחר שהתפלגה לשני מחנות: נשיא קובה החדש הד"ר חוסה אורוטיה (Jose Urrutia) שנחשב למתון מדי התפטר באמתלה של מחלוקת על הרפורמה בחקלאות. הוא נמלט לשגרירות ונצואלה ומשם אל מחוץ למדינה. בו בזמן נהרג מפקד צבא קובה, המיור קאמיליו סיינפואגוס (Camilio Cienfuegos) בתאונת מטוס והאמריקאים ניסו לרמוז שידו של קסטרו היתה בדבר.

את מקומם תפסו אוסוולדו דורטיקוס (Osvaldo Verticos) כנשיא קובה וראול קסטרו, אחיו של פידל, כמפקד הצבא. כלכלת הארץ הופקדה בידי ארנסטו (צ'ה) גווארה (Erensto "Che" Guevara). באותם חודשים החלה שרשרת הרציחות בקרב מתנגדי קסטרו.  בדצמבר 1959 החלו משפטי-טיהור נגד רעיו הוותיקים, כמו המייג'ור הוברט מאטוס (Huber Matos), שמאן לתת את ידו למשטר טוטליטרי וניסה להביא לפילוג בשורות צבא המורדים. מאטוס נכלא ונידון לעשרים שנות מאסר.

לאחר "פרשת מאטוס" התברר לקסטרו' כי כל ה"מתונים" זנחוהו וכתגובה על כך הגביר את קשריו עם הקומוניסטים. יחד עם זאת, תנועת ה-"26 ביולי" לא נטמעה במפלגה הקומוניסטית וקסטרו הקפיד לשמור לחבריו עמדות מפתח. ניסיונות הקומוניסטים להשתלט מבפנים, סוכלו.

המדיניות של ממשלת ארצות־הברית, אשר בנוקשותה ובאיבתה למהפכה הביאה להחרפת היחסים המדיניים בינה לבין קובה ולרדיקליזציה של המהפכה מבית, לא למדה לקח מניסיון השנה הראשונה למהפכה ולא חיפשה דרכים אחרות להידברות עם הכוחות העולים. בריחתם של בעלי הון ובעלי מפעלים, כמו גם של מהנדסים ובעלי מקצועות חופשיים, יצרה מציאות כלכלית חמורה, אשר איימה לשים לאל את הישגי המהפכה.

קשרי קובה עם ברה"מ

האיומים המוסווים באיגרת ששלחה ארצות־הברית בנושא הרפורמה האגררית והרמזים הבוטים בדבר פגיעה בשווקי הסוכר של קובה בארצות־הברית (שהיוו 80% מהיקף הייצוא של הסוכר הקובני), הביאו את ממשלת המהפכה לחיפושים קדחתניים אחרי שווקים אחרים בעולם. בפברואר 1960 נחתמה העסקה המסחרית הראשונה עם ברה"מ.  האחרונה התחייבה לקנות מקובה מיליון טונות של סוכר ולספק לה תמורתם נפט ומוצרי נפט. ביקורו של אנאסטאס מיקויאן' סגן ראש ממשלת ברה"מ בהוונה, בשנת 1960, עוררו בארצות־הברית תגובה היסטרית, הביא את היחסים בין קובה לארצות־הברית לשיא של האשמות הדדיות.

ארצות־הברית ראתה בכך ראשית חדירה סובייטית לאזור ואחיזה בו. האמת היא שארצות־הברית במו ידיה יצרה אפשרות זו של הסתננות וברה"מ מיהרה לנצל אותה. בתגובה על העסקה המסחרית עם ברה"מ, באה החרפה נוספת ביחסי ארצות־הברית עם קובה, שהפכה למערכה כלכלית אינטנסיבית שנמשכה שמונה חודשים. באוקטובר 1960 ניתקה ארצות־הברית את כל קשריה הכלכליים המסועפים עם קובה והחלה לגבש מדיניות של חרם ומצור כלכלי. התוצאה המיידית היתה החרמת הרכוש האמריקאי באי. החרם הכלכלי שהטילה ארצות־הברית על קובה ובריחת מתנגדי משטר, ביניהם בעלי הון לשעבר, רק החמירו את המצב והקצינו את מדיניותו של קסטרו. כל השטחים החברתיים והכלכליים כמו החינוך העיתונות, התחבורה, האיגודים המקצועיים וכו', עברו לפסים של פיקוח ממלכתי גמור. בסופה אותה שנה היתה קובה לדיקטטורה קומוניסטית. מעתה אם אך החזיק קובני בהשקפות אנטי-קומוניסטיות, היתה זאת עילה למעצרו.

כך גובשו עקרונות השלטון:

1. להפוך את הפועלים והאריסים למסד החברה והמדינה.
2. להשתית את השלטון על מפלגה יחידה, מרכסיסטית, שלא תהיה כפופה למסגרת קומוניסטית אחרת בעולם.
3. לשמור לקסטרו מעמד של פוסק אחרון בכל בעיות הכלכלה, הצבא, התרבות ומדיניות החוץ.

קסטרו לא היה שליט מרקסיסטי-לניניסטי אורתודוכסי, שהרי שלט לא רק באמצעות ועדה חשאית, אלא הסתייע גם בנאומים פומביים, במסורת מוסוליני, היטלר ופרון. רבים מתומכי בטיסטה ורבים בני המעמד הבינוני, שעסקיהם הולאמו, יצאו לגלות בארצות הברית. עם הזמן הצטרפו אליהם גם כמה מתומכי קסטרו, שהתאכזבו משיטותיו ומהחלפת רודנות אחת, מושחתת ובלתי יעילה, ברודנות אחרת, יעילה וברוטלית. גולים אלו היוו גורם מתסיס ביחסי קובה עם ארצות־הברית. המהפכה אמנם הצילה את הקובנים מידי "האח הגדול", אבל סגרה אותם בפני העולם והותירה אותם עם החבר הגנרל.

קסטרו נהפך לסמל של עמידה איתנה אל מול האימפריאליזם של המעצמות. הוא קנה לו תומכים באמריקה הלטינית, באפריקה, באסיה ובעולם הערבי. השפעתו הסמלית והפוליטית חרגה בהרבה מממדי האי הקטנטן בקריביים – הוא היה המהפכן האולטימטיבי.

המהפכה בראשיתה עוררה התלהבות עצומה בכל היבשת, ושימשה מופת לתנועות הגרילה השונות שבה. מהפכות נאלצות לעשות ויתורים אידיאולוגיים כשהן מתמודדות עם המציאות קסטרו ניסה לגבש מדיניות חוץ עצמאית, אך המאמצים האלה באו אל קצם, בזמן הפלישה הרוסית לצ'כוסלובקיה ב-1968. קסטרו, שלפי כל הנתונים היה אמור להתנגד לפלישה אלימה כזאת, נאלץ להרכין את ראשו ולתמוך בה. קסטרו הצליח לשמור על עצמאות במחיר הפיכתו לגרורה סובייטית. החברה השוויונית שיצר הבטיחה לכל האוכלוסייה הקובנית חינוך חינם, טיפול רפואי חינם ותזונה מינימלית מספקת, אך היא לא הבטיחה את חירויות היסוד. השלטון הפך בהדרגה לשלטון טוטליטרי ששלל מן האזרחים את חופש הביטוי ופיקח על כל מעשיהם.

המהפכה מתמתנת

ב-1985, כאשר החלה ברית המועצות לדעוך, ניבאו רבים את קיצו של קסטרו ומשטרו, אבל הוא הגמיש שוב את האידיאולוגיה שלו, פתח את ארצות לקפיטליזם, הכניס צלם בהיכל ושרד.

עבור ארצות הברית היה קסטרו סמרטוט אדום. נראה היה שלא רק שיקולים אסטרטגיים עמדו בפניהם במאבק נגדו, אלא לא מעט ייצר. הסיגרים המתפוצצים המפורסמים ועד לגלולות הרעל שהוסתרו בצנצנת קרם פנים, הסי־איי־אי וקבוצות גולים קובניים ניסו קרוב ל–50 שנה להרוג את פידל קסטרו. כל המזימות, שמספרן לפי אחד מאנשי הביטחון שלו הגיע ל–634, כשלו כמובן, ובהן ניסיונות מגוחכים וקטלניים.

בין היתר, ניסה הסי־איי־אי לנצל את העובדה שקסטרו היה צוללן נלהב. מסמכים שפורסמו בתקופת ממשל קלינטון מאשרים שהסוכנות השקיעה כספים רבים ברכישת רכיכות מהאזור הקריבי, במטרה למצוא קונכייה שתהיה גדולה דיה כדי להכיל חומרי נפץ. הרכיכות היו אמורות להיצבע בצבעים ססגוניים שימשכו את תשומת לבו של קסטרו. בסופו של דבר, התוכנית ננטשה כפי שננטשה תכנית אחרת להכין חליפת צלילה מיוחדת שתזוהם בפטרייה הגורמת למחלת עור קשה.

פביאן אסקלאנטה (Fabian Escalante) היה ראש השירות החשאי של קסטרו בשיא ניסיונות הסי־איי־אי והקהילה הקובנית הגולה לרצוח אותו. לאחר שפרש מתפקידו ב–1996, פירט בספר שכתב על התכניות השונות. סיפר על התוכניות בספרו[7]

האובססיה שהיתה אז לחלק מאנשי הסי־איי־אי ולבעלי בריתם הגולים יכולה להשתוות רק למרדף אחר אוסמה בן לאדן. ויין סמית, שהיה מנהל האגף הקובני במשרד החוץ של ארה"ב, הסביר: "ההשפעה שהיתה לקובה על הממשלים האמריקאים דומה להשפעת ירח מלא על אדם־זאב. אנחנו אולי לא מגדלים פרווה ומייללים, אבל התנהגנו כך",.

ניסיונות הרצח החלו בתקופת נשיאותו של דווייט אייזנהאור ונמשכו בתקופותיהם של ג'ון קנדי ולינדון ג'ונסון. אך רוב הניסיונות — למען הדיוק 184 — נעשו בתקופת ריצ'רד ניקסון. ניסיונות רבים תוכננו על ידי גולים קובנים, בעזרת הסי־איי־אי וללא ידיעת הממשל הרשמי. התוכניות החלו כמעט מיד לאחר מהפכת 1959. גם בפלישה הכושלת למפרץ החזירים, התוכנית היתה לרצוח את פידל וראול קסטרו ואת צ'ה גווארה. לפעמים נראה היה ששירותי הביטחון האמריקאים שאפו לחסל את ראש המדינה הקובנית יותר מאשר להגן על נשיא מדינתם. ביום שבו נרצח ג'ון קנדי, בנובמבר 1963, נשלח סוכן, שקיבל בפריז עט־מזרק, לרצוח את קסטרו.

התוכניות נראו כאילו נלקחו מספר על ג'יימס בונד וכללו סיגר מתפוצץ, שהיה אמור להינתן לקסטרו בביקורו במרכז האו"ם בניו יורק. רעיון אחר היה לזהם סיגר ברעל בוטולינום, אבל הוא לא הגיע לנשיא הקובני, שבסופו של דבר הפסיק לעשן ב–1985.

אחת המאהבות שלו לשעבר גויסה כרוצחת שכירה. היא קיבלה מהסי־איי־אי גלולות רעל שאותן הסתירה בצנצנת קרם הפנים שלה. הגלולות נמסו, והאשה החליטה שהסיכויים שהיא תצליח להכניס אותן בכוח לפיו של קסטרו כשישן היו מעטים. לדבריה, קסטרו ניחש את כוונותיה והציע לה באבירות את האקדח שלו, כדי שתסיים את המשימה.

הסי־איי־אי המשיך לערוך ניסיונות ברעלים, שאותם אפשר היה להכניס לתוך התה או הקפה שלו. היו גם תכניות אחרות: עט נובע מלא רעל, מילקשייק שוקולד מורעל , ואף תוכנית לא־רצחנית לרסס LSD לידו שעה שנאם ברדיו, כדי שיושפל בזמן השידור.

אפילו בשנת 2,000 כשקסטרו תכנן לבקר בפנמה, הוכנה תכנית להניח מטען חומר נפץ במשקל 90 ק"ג מתחת לבמה שעליה היה אמור לנאום. מאבטחיו ערכו בדיקות וחיפושים לפני שהגיע וסיכלו זאת. ארה"ב נטשה לבסוף את ניסיונותיה לרצוח את קסטרו ובמקום זאת הטילה על קובה אמברגו סחר במטרה להביא לנפילתו. אך שירות הביטחון הקובני המשיך לעמוד על המשמר ולהיזהר מפני כל מתנה שנשלחה על ידי "מעריצים" זרים. נעשה שימוש בכפילים כדי לבלבל רוצחים פוטנציאליים וקסטרו עבר כל הזמן ממקום למקום. כשנשאל פעם אם הוא לובש אפוד מגן, קסטרו ענה: "יש לי אפוד מגן מוסרי".

הישרדות קסטרו הפכה למושא לבדיחות. על פי אחת מהן, כשקיבל במתנה צב מגלפאגוס. קסטרו סירב באדיבות כי נודע לו שהצב יחיה מאה שנים. "זו הבעיה עם חיות מחמד", אמר, "אתה נקשר אליהם והם מתים"[8].

הערות

[1] ראו" שלמה פפירבלט, "פידל קסטרו, המהפכן הקומוניסטי ששלט בקובה כ-50 שנה, מת בגיל 90", הארץ, 26/11/2016

[2]  מרגלית בז'רנו, "מותו של פידל קסטרו הוא מותו של מהפכן ואנטיכריסט", הארץ, 28-11-2016

[3] עדי שוורץ, "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא", הארץ, 10/08/2006

[4] כך למשל, פול גונמס, בספרו "היסטוריה של הזמן המודרני" , מ-1917 ועד ראשית שנות ה-90, דביר, תל אביב, 1995, עמ' 553-548

[5] כך מאמרי יעקב וורסנו ב"למרחב" וב"מבפנים" וספרם של סוויזי-הוברמן: "קובה – אנטומיה של מהפכה".

[6] ואחד מאלו שעזרו לקאסטרו להגיע לשלטון היה היהודי ראובן וולף, בשמו הקובאני הוא נקרא ריקארדו סובראנו אי לובו. הוא נולד בהנובר, שם היה אביו מוריץ וולף חזן הקהילה. לראובן וולף היו שלשה עשר אחים ואחיות. הוא נולד בשנת 1887 ונפטר בגיל 94 בשנת 1981. בנעוריו עזב את גרמניה והיגר לקובה, שם נשא לאשה שחקנית טניס נוצריה פרנסיסקה סובראנו. הוא עשה עושה רב עקב פטנט שהמציא לתעשיית הברזל. למרות שהיה קפיטליסט ובעל הון היה בעל השקפה שמאלית ועזר לכוחות השמאל ופידל קאסטרו להגיע לשלטון. כאשר עלה קאסטרו לשלטון רצה לגמול למיטיבו ושאל את וולף מה יוכל לעשות למענו והוא השיב תמנה אותי לשגריר בישראל. עד אז היו בין קובה לישראל יחסים קונסולאריים בלבד. ראובן וולף הגיע לישראל בשנת 1961 ושימש כשגריר קובה בישראל עד שנת 1973. כאשר בעקבות מלחמת יום הכיפורים נותקו היחסים בין קובה לישראל סרב וולף לחזור לקובה והוא ורעייתו נשארו לגור בהרצליה ומשם המשיך בעסקיו המסועפים. לזוג לא היו ילדים ושניהם נפטרו בגיל מופלג בהפרש של חודש אחד בשנת 1981. את כל רכושו שנאמד בעשרה מיליון דולר העמיד לרשות מדינת ישראל ומכספו הוקמה "קרן וולף" המחלקת מדי שנה פרסים למדענים מכל העולם. הטכס מתקיים בנוכחות נשיא המדינה, יו"ר הכנסת ושר החינוך באולם הכנסת. הכנסת חוקקה חוק מיוחד "חוק קרן וולף" המשחרר את הזוכים בפרסים ממס הכנסה.
[7] Fabian Escalante Executive Action: 634 Ways to Kill Castro.

[8] דנקן קמבל, "מסיגר נפץ עד חליפה מזוהמת: 634 ניסיונות כושלים לחסל את קסטרו", הארץ, 28/11/16