תולדות הפיליפינים כמדינה עצמאית

 ההיסטוריה של הפיליפינים, מקבלת העצמאות ועד לסוף האלף השני

כתב: גילי חסקין

ראו קודם, באתר זה: תולדות הפיליפינים, מראשיתה ועד קבלת העצמאות

שלטון עצמי

ב-1933 חוקק קונגרס ארצות הברית חוק שפרט את לוח הזמנים ליציאת ארצות הברית מהפיליפינים ונוסח בסיוע וועדה של אנשי הפיליפינים. החוק שעבר שינויי במשך שנה, קרא לתקופת מעבר של עשר שנים עד לעצמאות מלאה. במהלך תקופת המעבר, הפיליפינים ישלטו בעצמם אולם ארצות הברית תטפל ביחסי החוץ שלהם והם יצטרכו את אישורה בשביל לחוקק חוקים מסוימים.

ב-1934 נכתבה חוקת הפיליפינים שזכתה לתמיכה רבה מאוד בציבור, וב-14 במאי 1935 התקיימו בחירות לנשיאות בהן זכה מנואל ל. קזון (Manuel Luis Quezón de Molina)  נבחרה גם אספת נבחרים חדשה ובפעם הראשונה מאז 1901 נבחר בית משפט עליון שהכיל פיליפינים בלבד. בנוסף במהלך תקופת המעבר, הממשלה הפיליפינית שלחה נציג אחד לקונגרס האמריקאי, באופן דומה לזה של פוארטו ריקו כיום.

בשנים הבאות שמה לעצמה הממשלה הפיליפינית החדשה מטרות שאפתניות כגון רפורמה בחינוך ובתעשייה, סלילת כבישים, ישוב האי מינדנאו ושליטה נרחבת יותר על הכלכלה. הממשלה החדשה נאלצה להתמודד עם מספר בעיות ובהן: חוסר ביטחון לגבי רמת המחויבות של ארצות הברית למדינה לאחר סוף תקופת המעבר, בעיות צבאיות ואי שקט חברתי.

בראש הצבא הפיליפיני בתקופה זו עמד הגנרל דאגלס מקארתור,  Douglas MacArthur – בנו של כובש הפיליפינים במלחמת ארצות הברית כנגד הפיליפינים, שחש מחויבות לסייע לעם הפיליפיני אותו ראה כמעט כעמו.

הכיבוש היפני והרפובליקה השנייה

ב-8 בדצמבר 1941, רק 10 שעות לאחר המתקפה על פרל הארבור, פתחה האימפריה היפנית במתקפת פתע כנגד הפיליפינים.

לפלישה לפיליפינים היו שלוש מטרות:

א.      למנוע מהאמריקאים להשתמש בפיליפינים בתור בסיס קדמי

ב.      . השגת אזורי הערכות ובסיסי לוגיסטיקה שיסייעו לכוחות הפועלים באיי הודו המזרחית.

ג.       אבטחת קווי התקשורת בין האזורים הכבושים בדרום מזרח אסיה לבין איי הבית היפניים.

ראו באתר זה: יפן במלחמת העולם השניה

-22 בדצמבר 1941, שבועיים לאחר ההתקפה על פרל הארבור, פלש הצבא היפני לצפונו ולדרומו של האי לוזון שבפיליפינים והחל לעלות משני כיוונים על העיר מנילה, בירת המדינה. המגינים נהנו מעדיפות מספרית של 3 ל-2 על פני היפנים, אך היו פחות מצוידים ומאומנים מהם, בעוד היפנים השתמשו ביחידות הטובות ביותר שלהם במערכה. הארמיה היפנית ה-14 ריכזה את כוחותיה באי המרכזי לוזון בחודש הראשון למערכה, ובכך הצליחה לכבוש אותו במהירות.

יחידות הצבא האמריקני שחנו באי ועמן יחידות הצבא הפיליפיני המסייעות להן נאלצו במהרה לסגת מפני היפנים והתכנסו אל חצי האי בטאן, הבולט מצפון אל תוך מפרץ מנילה, ואל האי המבוצר קורגידור שמדרומו. הם קיוו להחזיק שם מעמד במשך חדשים רבים עד אשר יגיעו מארצות הברית תגבורות שיביסו את היפנים, אך לא כך היה. ב-9 באפריל 1942, לאחר קרבות שנמשכו 3.5 חדשים, נכנעו היחידות שהחזיקו בבטאן, שמנו כ-76 אלף איש, כשאנשיהן מורעבים ותשושים ממלריה. האי קורגידור החזיק מעמד עד ל-7 במאי. (כל זאת למרות שהפיקוד העליון היפני, בהאמינו כי ניצח במערכה, החליט להקדים את הפלישה לאיי הודו המזרחית בחודש, והוציאו מהפיליפינים את מרבית הכוח של הארמיה ה-14 ואת מרבית כוחות האוויר בינואר 1942.

מקומיים רבים שיתפו עמם פעולה, מתוך איבה לארה"ב. הצבא האמריקאי והפיליפיני, שהונהג על ידי גנרל דאגלס מקארתור, סבל מחוסר בתחמושת ובמזון, ולא היה מוכן לקרב. לאחר קרבות נסיגה קשים, נסוגו האמריקנים והפיליפינים אל חצי האי באטאן, ואל המבצר הסלעי קורג'ידור. ב-2 בינואר 1942, נכבשה מנילה על ידי כוחות יפנים, אולם המאבק על הפיליפינים המשיך עד אפריל בבאטאן ועד מאי בקורג'ידור. פיליפינים נכנעה ב-9 באפריל. 80,000 אסירי המלחמה שנלקחו במלחמה זו, עברו את מצעד המוות המפורסם של באטאן, בו מצאו כ10,000 פיליפינים וכ1,200 אמריקאים את מותם.

השבויים הוצעדו כלפי צפון בקבוצות של כ-300 איש, שעל חלקן לא הופקדו שומרים. הם נתקלו בהתנהגות לא עקבית מצד היפנים, כאשר בצד מעשי אכזריות והתעללות היו יפנים שנהגו כלפיהם בצורה הומנית וסיפקו להם מים, אך ככל שהצפינו בדרכם החמיר היחס היפני. כמו כן, מעשי ההתעללות היו ספונטניים בתחילה אך בהמשך הפכו למכוונים יותר[1]. שבויים צעדו במזג אוויר חם וסבלו מרעב והתייבשות. בלילות שבמהלך הצעדה הוחזקו השבויים במכלאות מאולתרות בצפיפות רבה ובתנאי תברואה קשים ביותר, שגרמו להפצה של מחלות.

מעשי ההתעללות היפניים בשבויים כללו מניעת מנוחה בצל, מניעת מי שתייה, מכות שחולקו לשבויים צועדים ומניעת האוכלוסייה המקומית מלתת להם מצרכי מזון ומי שתייה. שבויים נרצחו על ידי היפנים במכות או בדקירות של חרבות וכידוני רובה, ולעתים גם נערפו ראשיהם של שבויים. במיוחד הוכו, נדקרו ונרצחו שבויים שנחלשו והתקשו להמשיך וללכת. היו גם מקרים שבהם פקדו יפנים על שבויים לקבור שבויים אחרים בעודם בחיים, ושבויים שסירבו לעשות זאת הסתכנו במוות. מספר קצינים יפניים קיבלו פקודה מן הממונים עליהם להוציא להורג את כלל השבויים שבידיהם, וחלקם סירבו למלא אותה.[1] עם כל זאת, ההתעללות היפנית הייתה אקראית: היו שבויים שלא סבלו כמעט מהתעללויות וקיבלו מזון מספיק, ואילו אחרים שהיו בקרבתם הוכו ונרצחו.

קצב הצעדה היה איטי בהרבה מכפי שציפו היפנים והאריך את סבלם של השבויים. כך, מסעם של השבויים עד לתחנה הראשונה בבלנגה נמשך עד שלושה ימים. שם נועדו השבויים לקבל מזון, אך עקב אי סדר ובעיקר עקב מספרם הגדול רבים מהם לא קיבלו אותו. טיפול רפואי ניתן רק על ידי רופאים וחובשים מקרב השבויים, שלהם חסרה אספקה רפואית מתאימה.

בבלנגה לא נמצאו די משאיות להסעת השבויים שהגיעו אל סן פרננדו ועל כן רובם צעדו לשם ברגל. רק בסן פרננדו קיבלו השבויים לראשונה מזון וטיפול רפואי בקירוב על פי התוכנית היפנית המקורית. השבויים הוסעו משם ברכבות במסע של שלוש שעות לכפר קפאס. הם נדחסו בצפיפות רבה לקרונות לוהטים, שבהם לא היו כלל מתקנים סניטריים. מקצתם מתו במהלך הנסיעה. גם לאחר שהגיעו השבויים למחנה אודונל המשיכו עשרות מהם למות מדי יום.

האוכלוסייה הפיליפינית המקומית הייתה עדה לצעדת השבויים במהלך כל שלביה. המונים מן האזרחים ניסו לחלק לשבויים הצועדים (מרביתם מבני עמם) מים ומצרכי מזון. בחלק מן המקרים מנעו זאת מהם השומרים היפנים שצעדו עם השבויים.

בין 76 אלף השבויים שהחלו בצעדה הגיעו ליעדם הסופי במחנה אודונל 54 אלף. אלפים ברחו בדרך ואלפים מתו. מספר המתים המדויק איננו ידוע. הוא מוערך ב-7,000 עד 10,000 איש. מרביתם היו חיילים פיליפינים והיתר – כ-2,300 – היו אמריקנים.[

מעריכים כי ברקע מקצת מעשי ההתעללות של החיילים היפנים עמד חינוכם הצבאי, שהאכזריות הייתה חלק בלתי נפרד ממנו. בעיניהם גם הייתה כניעה מעשה שלא יעלה על הדעת הכרוך בקלון, ועל כן הם נהגו באכזריות יתרה באויביהם שנכנעו

הנשיא קזון נלקח עם החילים לקורג'ידור, ומשם עבר לארצות הברית בה הקים ממשלת גולה. מקארתור עזב לאוסטרליה, ומשם המשיך במלחמה ביפנים, כשהוא מבטיח לעם הפיליפיני את הבטחתו המפורסמת – "I shall return" – שוב אשוב.

כוחות הצבא היפנים התחילו מיד בארגון מחדש של השלטון, על ידי הקמת ועדה לניהול הפיליפינים. בשלב הראשון הם ארגנו מועצה שדרכה הם הנחו את ענייני המדינה, אולם באוקטובר 1943 הם הכריזו על הפיליפינים כרפובליקה חופשית תחת שלטונו של הנשיא חוסה פלבדור לורל. על אף צעדים אלו, התנגד העם הפיליפיני לשלטון היפני, לחם כנגדו במלחמת גרילה, ואף סבל אבדות קשות במעשי טבח אכזריים שביצעו היפנים.

המחתרת הפיליפינית פעלה רבות נגד השלטון היפני. המחתרת, שסיעה לצבא ארצות הברית, הייתה כה יעילה שעד לסוף המלחמה יפן שלטה רק על 12 מתוך 48 המחוזות באזור. ב-20 באוקטובר 1944 נחת צבא ארצות הברית בפיקודו של מקארתור במפרץ לייטה (Leyte) , ומשם המשיכו לכיוון מנילה. המערכה על הפיליפינים, במיוחד קרבות מפרץ לייטה היו אחד המוקדים החשובים למאבק בין ארה"ב ליפן. הקרבות המשיכו עד לכניעת היפנים ב-2 בספטמבר 1945. הפיליפינים סבלו אבדות קשות במלחמה: כמיליון נפש ניספו והעיר מנילה סבלה נזקים קשים[2]. הנשיא טרומן העניק לפיליפינים 620 מיליון דולר ועזרה נוספת ובתמורה קיבלה ארה"ב בסיסים במדינה.

הרפובליקה השלישית (1946-1972)

באפריל 1946 נערכו בפעם הראשונה בחירות לנשיאות הרפובליקה השלישית של הפיליפינים בהן נבחר מנואל רוחס וכפי שסוכם, ב-4 ביולי 1946, וויתרה ארצות הברית על שליטתה באזור. השלטון האמריקני נמשך 48 שנים ואף שלא היה בעל אופי קולוניאלי כמו קודמו הספרדי, הותיר את חותמו במידה רבה בפיליפינים. עם זאת, נותרו הפיליפינים בעלי תלות בכלכלת ארצות הברית, וחוק המסחר שהועבר באותה שנה כתנאי מקדים לקבלת סיוע, רק חיזק תלות זו. ב-1947 חתמו שתי המדינות על הסכם עזרה צבאית שהקנה לארצות הברית זכות חכירה על כל הבסיסים הצבאים ל-99 השנים הבאות. (ב-1967 שונה ההסכם ל-25 שנים). בשנים הבאות החליטה ממשלתו של רוחס להעניק חנינה לכל אלו ששיתפו פעולה עם היפנים במלחמת העולם השנייה בתנאי שלא ביצעו פשעים אלימים. באפריל 1948 מת רוחס במפתיע מהתקף לב והנשיאות עברה לסגנו אלפידיו, שעמד לבחירה ב-1949 ואכן נבחר..

המדינה סבלה גם מחוסר יציבות פוליטית, וב-19 השנים הראשונות כיהנו לא פחות מ-5 נשיאים בראש המדינה הצעירה. מלחמת העולם השנייה השאירה את הפיליפינים במצב עגום, ופעולות הממשלה החדשה רק הקשו על עבודות השיקום. המפלגה הקומוניסטית בפיליפינים הפכה לכוח אלים שפעל נגד הממשלה וזו הגיבה לעתים במחוות של שלום ולעתים בדיכוי אלים.. לבסוף שר ההגנה רמון מגסאיסאי החל במסע צבאי שהביס את הקומוניסטים וזכה בתמיכת הציבור. ב-1954 נכנע מנהיג המפלגה ללא תנאים וזו פורקה.

מגסאיסאי הפך לנשיא ב-1953 על מצע שפנה לרגשות העם. הוא הבטיח שינוים בכלכלה וזרז את השיקום על ידי כך שהעביר את עניי הצפון הקתולי לחלקים בדרום שהיו שמורים עד אז למוסלמים. צעד זה הקל על הלחץ בצפון אולם הגביר את המתח הדתי באזור. למרות זאת, מגסאיסאי היה פופולרי מאוד בקרב העם, ומותו המפתיע בהתרסקות מטוס במרץ 1957 פגע קשות במורל הלאומי.

קרלוס גרסיה, ירש את הנשיאות לאחר מותו של מגסאיסאי, וניצח מאוחר יותר בבחירות בנובמבר. הממשל שלו הדגיש את המסר של פיליפינים בראש – שטען שיש לתת לפיליפינים סיכוי לתקן את כלכלת ארצם. הוא הצליח לשכנע את ארצות הברית לוותר על חלק גדול מהבנייה הצבאית שלה באזור, אולם ממשלתו הואשמה בשחיתויות והוא איבד מהפופולריות שלו.

דיוסדאדו מקפגל, שעלה לשלטון ב-1961 שאף להדק את יחסי הפיליפינים עם מדינות אחרות בסביבה כגון אינדונזיה ומלזיה שנקראה אז מלאיה. ממשלתו החליטה לשנות את יום העצמאות הפיליפיני מה-4 ביולי, היום בו עזבה ארצות הברית, ויום העצמאות של ארצות הברית עצמה, ל-12 ביוני, היום בו הכריז אגינלדו על הרפובליקה החופשית ב-1898.

שלטון מרקוס (1965-1986)

בשנת 1965 זכה בבחירות פרדיננד עמנואל אדרלין מרקוס (Ferdinand Emmanuel Edralín Marcos);‏, עו"ד, סנאטור וקצין במהלך מלחמת העולם השנייה. הקדנציה הראשונה שלו הייתה מוצלחת ביותר מבחינה כלכלית- האבטלה ירדה בשני אחוזים והתייצבה על רמה של כ-5%, המשק התרחב בעשרות אחוזים והיקף התשתיות שנבנו במהלך חמש השנים הראשונות לנשיאותו היה גדול בצורה משמעותית מעשרים השנים שקדמו לו. עם מינויו לנשיא, יצר מרקוס פרויקטים ציבורים שאפתניים והעלה את המסים, דבר שעזר למדינה מבחינה כלכלית בשנות ה-70 של המאה ה-20. הממשל שלו בנה יותר בתי ספר מכל ממשל קודם וסלל יותר כבישים מכל קודמיו ביחד. מרקוס נבחר בפעם השנייה ב-1969 ובכך הפך לנשיא הפיליפיני הראשון שזכה בקדנציה שנייה.

בתקופה זו, הוחרמו עסקים רבים מאנשי העסקים בפיליפינים והועברו לרשות בני משפחת מרקוס וחבריהם הקרובים. הפעילות הזו שווקה לעם כתהליך של "פיליפיניזציה" של המשק, מאחר ובעלי ההון בפיליפינים היו ברובם ממוצא סיני, יפני או אפילו ספרדי, פעילות שקיבלה ממד אירוני לאור העובדה כי מרקוס עצמו היה ממוצא סיני ויפני.

מרקוס היה אחד מאלה שתבעו את סיפוח המדינה המלזית סבה לפיליפינים, על סמך הטענה שתוארו של סולטאן ברוני לשעבר היה "סולטאן ברוני וסולו", וארכיפלג סולו נמצא כולו בשטח הפיליפינים. עד שנת 1855 שלטה ברוני בסאבה. מפגינים מלזים ענו לו: "סאבה במלזיה, מרקוס גיהינום." מרקוס ויתר בשלב מסוים על תביעתו, אבל בפיליפינים העלוה בכל הזדמנות.

באותן שנים, חיזק מרקוס גם את קשריו עם האמריקנים ואף שלח את חייליו להילחם לצד האמריקנים במלחמת וייטנאם. לכל אורך שנות שלטונו, גם בשנים הקשות ביותר מבחינת הפיליפינים, שמרו האמריקנים על קשר הדוק ביותר עם ממשלו של מרקוס- האמריקנים החזיקו בסיסי צבא גדולים בפיליפינים מאז סוף המאה ה-19 והיו מעוניינים לשמר אותם, על אף שהסכמי החכירה עם ממשלת הפיליפינים היו אמורים לפוג ב-1992.

פרדיננד מרקוס שלט בפיליפינים במשך 21 שנים לפני שהוגלה.

בשנת 1970, בהשפעת מהומות הסטודנטים באירופה שנתיים קודם, החלו הפגנות סטודנטים נרחבות בפיליפינים שהתדרדרו במהרה גם לאלימות, הן מצד הממשלה והן מצד המפגינים השונים. הסטודנטים, אשר זוהו ברובם עם המפלגה הקומוניסטית במדינה, טענו לשחיתות בממשלה ודרשו את התפטרותה. המפלגה הקומוניסטית אף הרחיקה לכת והפעילה פעילות של גרילה וטרור כנגד המדינה. בינתיים המפלגה הקומוניסטית יצרה את צבא העם החדש, והחזית המוסלמית, המשיכה להילחם עבור מדינה מוסלמית חופשית על האי מינדאנו. חלק גדול מהכעס שלהם נבע מכך שלאחר העצמאות עודדה הממשלה הפיליפינית הגירה של נוצרים למינדנאו מתוך מטרה להביא לשינוי דמוגרפי באי.

הרשות המחוקקת הפיליפינית הייתה מושחתת וחסרת יכולת, דבר שאפשר למתנגדיו של מרקוס לפגוע ביעילות ביוזמותיו. התקווה לצמיחה נעלמה, והגדילה הכלכלית החלה להאט, דבר שגרר עליה בפשע ובמרי האזרחי

.

ב-1973 נכנסה לתוקף חוקה חדשה, ושינתה את מוסד השלטון כך שמרקוס יכל להמשיך ולהחזיק בשלטון. מרקוס טען שהמשטר הצבאי היה הכרחי ליצירת סדר יום חברתי ופוליטי חדש. בשנות ה-70, הכלכלה בפיליפינים פרחה, התיירות עלתה והיצור הלאומי שולש.,

לנוכח פרצי האלימות והפשיעה הגואה שליוותה את התהליך, הכריז מרקוס בספטמבר 1972, על משטר צבאי בפיליפינים, שהמשיך להתקיים עד להדחתו ב-1986. המשטר הצבאי, שלל את זכויות האדם ואת חופש העיתונות, סגר את הקונגרס ואת כלי התקשורת והורה על מעצרם של כל המנהיגים והחיילים האויבים, כולל שלושה מחברי הסנאט לשעבר החלטה זו הביאה רבים ממתנגדי המשטר לצאת לגלות, אולם באופן כללי היא התקבלה בברכה על ידי רבים בעם הפיליפיני בגלל המצב האנארכי אליו נקלעה המדינה. מאוחר יותר הכריז על ביטול החוקה הפיליפינית משנת 1935, דבר שאפשר לו להישאר בשלטון. משאלי עם שנערכו ב-1973, 1975, 1976 ו-1977, אישרו כי למעשה יימשך המשטר הצבאי ומרקוס יהיה נשיא וראש הממשלה גם יחד.

ב-1975 כוננה פיליפינים יחסים דיפלומטיים על סין, ב-1976 עם וייטנאם וב-1977 עם ברית המועצות. פיליפינים הדגישה את זיקתה לעולם השלישי ולמדינותה בלתי מזדהות, דבר שצינן מעט את יחסיה עם ררה"ב. אך היא נשארה בתחום ההשפעה האמריקאי.

המקביל נמשכו פעולות טרור של "צבא העם החדש" הקומוניסטי (שהחליף מ-1969 את תנועת “הק” HUK)  וכן חזית של שחרור לאומית של המורו (MNLF) , שהיתה ארגון קיצוני של המוסלמים במינדנאו. זו התפתחה למרידה של ממש ומדינות מוסלמיות החלו להתערב בנעשה בפיליפינם, הן על ידי סיוע (עיקר לוב)והן בניסיונות תיווך ולחץ. ב-1977 הושג, בתיווכו של קאדאפי, הסכם שביתת נשק ומתן אוטונומיה ל-13 מחוזות "מוסלמיים" באיי הדרום (למרות שרק 5 מהם מוסלמיים).  ההסכם נכשל ופעולות הטרור נמשכו.

הרפובליקה הרביעית

ב-17 בינואר 1981 סיים מרקוס באופן רשמי את המשטר הצבאי, לכבוד ביקורו של יוחנן פאולוס השני,. למרות זאת, הוא שמר לעצמו את רוב הסמכויות שהיו בידיו עד אז, ואיתן את הסמכויות לעצור ולעכב אנשים כרצונו. בשלב זה השחיתות הנפוטיזם והמרי האזרחי גרמו לירידה בצמיחה הכלכלית. הבחירות של 1981, שהציבו את מרקוס נגד הגנרל לשעבר אלחו סנטוס, בהן ניצח מרקוס ביותר מ-16 מיליון קולות, הוחרמו על ידי מתנגדיו בשל חשד לזיופים והטיות.

בשנים אלה, התקיים פולחן אישיות נרחב למרקוס ואשתו אימלדה.

ידידותו עם ארצות הברית בכלל והידידות האישית בינו לבין רונלד רייגן שרדה את תהפוכות שלטונו, לרבות הכרזת המשטר הצבאי, אולם בשנת 1984 החל רייגן להרחיק את מרקוס מעליו.

מ-1954 ועד מותו היה נשוי לאימלדה מרקוס ((Imelda Romuáldez Marcos, ילידת מנילה הייתה מלכת היופי של עיר הולדתה. מרקוס הייתה ידועה בכינויה "פרפר הפלדה", בשל היותה אישה נאה בצעירותה, אך גברת קשוחה וחסרת רחמים לצד בעלה.  היא מלאה תפקידים שונים בממשלה עד שנת 1986, עד בעלה הודח מתפקידו. מרקוס שימשה כשגרירה מיוחדת של הפיליפינים לכינון היחסים הדיפלומטיים בין מדינה זו לבין סין, ברית המועצות ומדינות הלוויין שלה באירופה, ואסיה.

בנינו אקינו, יליד 1932 דור שלישי לפוליטיקאים בפיליפינים, היה למטאור פוליטי בפיליפינים לאחר מלחמת העולם השנייה. מרגע שהוכרז משטר צבאי בפיליפינים, הפך אקינו למנהיג האופוזיציה כנגד מרקוס, ובמהרה הוא נאסר על ידי המשטרה. בתגובה לכליאתו, פתח אקינו בשביתת רעב בה דבק 40 יום והפסיק אותה בלחצם של מוקיריו, לאחר שאיבד כשליש ממשקלו. בשלב הזה, אקינו כבר היה לגיבור בקרב רבים בפיליפינים וממשל מרקוס ראה בו סכנה.

בגל המעצרים שנערך עם הכרזת המשטר הצבאי נעצר אף בנינו אקינו. בשנת 1977, נדון אקינו, בתום משפט בן 4 שנים, לעונש מוות בידי כיתת יורים. ביצוע העונש נדחה מעת לעת ובזמן זה היה אקינו כלוא בבידוד מוחלט בתנאים קשים. בתקופת מעצרו גברה אדיקותה של קורסון אקינו והיא הקפידה להשתתף במיסה מדי יום. כסמל להקרבה דתית היא אסרה על ילדיה להשתתף במסיבות והיא עצמה הפסיקה ללכת למכון קוסמטיקה, או לקנות בגדים חדשים, עד אשר כומר יעץ לה לשוב ולחיות את חייה באופן רגיל ככל האפשר.

בשנת 1978 החליט בעלה הכלוא להשתתף בבחירות לסנט הפיליפיני. קורסון אקינו יצאה למסע בחירות בשם בעלה ובפעם הראשונה בחייה נאמה בפני קהל נאום פוליטי. בשנת 1980 עבר אקינו התקף לב ונזקק לניתוח דחוף, אולם סירב לקבל טיפול מהרופאים הממשלתיים. לאחר התערבות נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר, התיר מרקוס לסנטור בנינו אקינו ולמשפחתו לצאת לגלות בארצות הברית, לצורך קבלת טיפולים רפואיים.

אימלדה מרקוס, הגברת הראשונה של הפיליפינים ומטרה ראשית לחצי הביקורת שלו במשך שנים, ביקרה אותו בבית החולים והציעה לו לעבור את הניתוח בארה"ב בתמורה להתחייבות כי לא יעביר ביקורת כנגד המשטר שם.

אקינו עבר בהצלחה את הניתוח בארה"ב והתאושש במהרה. מהר מאוד היה למרצה מבוקש ואף כתב ספרים שעסקו בביקורת על ממשל מרקוס. המשפחה התיישבה בעיר בוסטון, ומאוחר יותר אקינו נזכרה באותה תקופה כשלושת השנים המאושרות בחיי נישואיה.

בשנת 1983, כששמע כי מרקוס חלה, החליט אקינו לנצל את ההזדמנות ולשוב לפיליפינים בכדי לסייע בהדחתו של מרקוס. כל מכריו הזהירו אותו כי זהו צעד מסוכן אולם אקינו אמר כי הוא מוכן למות למען מולדתו.  המשטר הפיליפיני הזהיר חברות תעופה לבל יאפשרו לאקינו לטוס לפיליפינים ואיימו בחרם. באחת מתחנותיו בדרך לפיליפינים, נחת אקינו בטאיוון, וגרם למשבר חמור ביחסי המדינות. לבסוף נחת אקינו בשדה"ת במנילה. למרות שהיה מלווה באנשי ביטחון משל עצמו ובכוחות ביטחון של הממשלה, הוא נורה בעורפו מטווח קצר בידי מתנקש בשם רולנדו גאלמן ומת במקום[3]. המתנקש נהרג מיד מאש אנשי הביטחון. השאלה הייתה בשירות מי פעל המתנקש. ועדת חקירה צבאית פסקה שהאחראים לרצח הם אנשי צבא. הללו הועמדו לדין, אך זוכו במשפט שנערך בשנת 1985. בעקבות החלטה של בית המשפט העליון של הפיליפינים לבטל את משפט הקושרים מ-1985 נערך משפט חדש בשנת 1990, ובו הורשעו 16 אנשי צבא ברצח בניגנו אקינו.

ההלוויה של אקינו נמשכה 12 שעות ושני מיליון בני אדם באו לחלוק לו כבוד אחרון. חיסולו של אקינו היה לסמל לתחילת הסוף של משטרו של מרקוס. אירוע זה יצר אי שקט בציבור. העם דרש בחירות חדשות.

אקינו השתתפה ברבות מהפגנות הענק שנערכו במהלך השנתיים שלאחר רצח בעלה. בשבוע האחרון של חודש נובמבר 1985 הכריז לפתע מרקוס על בחירות בזק שיערכו בפברואר 1986. ביוזמת איש העסקים דון רוצ'ס נאספו בתוך שבוע מיליון חתימות בתמיכה למועמדותה של קורסון ("קורי") אקינו לנשיאות. אקינו היססה בתחילה לרוץ לנשיאות. לבסוף, לאחר שהתבודדה במנזר קתולי לצורך הגות, במשך עשר שעות, נעתרה לבקשות. אקינו הציגה מועמדותה לנשיאות כאשר לאורל רץ כסגנה. בעת מערכת הבחירות האשים מרקוס את אקינו כי היא נתמכת בידי הקומוניסטים והסכימה לחלוק עימם בשלטון ואילו אקינו הגיבה כי לא תמנה חבר מן המפלגה הקומוניסטית לממשלתה. מרקוס אף האשים את אקינו כי היא יוצאת אל מול ארצות הברית בנושא המשך הנוכחות הצבאית האמריקאית בבסיסים בפיליפינים וניסה להשפילה בטענה כי "היא רק אישה" ומקומה בחדר המיטות.

הבחירות שנערכו ב-7 בפברואר 1986 היו רצופות באי סדרים ובטענות על זיופי קולות. את הבחירות ליוו פרצי אלימות, באחד מהם נרצח מושל מחוז אנטיק, אבלו חבייר, מן הבולטים בתומכי אקינו. בעוד שעל פי המניין הרשמי של הקולות מרקוס הוביל באופן עקבי, על פי המניין הבלתי רשמי שאותו ערכו מפלגות האופוזיציה, אקינו קבלה את רוב הקולות. שלושים טכנאי מחשב אשר עבדו בוועדת הבחירות הממשלתית, עזבו את מקום עבודתם במחאה על הטיית הבחירות. למרות זאת, ב-15 בפברואר 1986, הכריזה הוועדה הכריזה על מרקוס כמנצח הרשמי. הבישופים הקתוליים של המדינה, כמו גם הסנאט של ארצות הברית, גינו את מערכת הבחירות, ואקינו קראה לשביתה כללית ולחרם על עסקים הנשלטים בידי תומכי מרקוס. אקינו אף דחתה את הצעות הדיפלומט האמריקאי פיליפ חביב, אשר נשלח על ידי נשיא ארצות הברית רונלד ריגן, להסכם חלוקת השלטון בינה לבין מרקוס .

מהפיכת העם

ב-22 בפברואר 1986 פרצה מהפכת העם בפיליפינים לאחר ששניים מן הבולטים בתומכי מרקוס, שר ההגנה חואן פונס אנרילה, וסגן הרמטכ"ל פידל רמוס, קראו לו  להתפטר והתבצרו בשני מחנות צבא מצפון למנילה. אקינו, אשר שהתה בעיר סבו כאשר פרץ המרד, חזרה למנילה והתעקשה להצטרף להמונים אשר התאספו סביב גדרות המחנות כדי לשמש כמגן אנושי לקצינים המורדים. בבוקר ה-25 בפברואר 1986 הושבעה אקינו לתפקידה בידי שופט בית המשפט העליון של הפיליפינים, במועדון פיליפינו בסן חואן. באותו היום הושבע מרקוס בארמון הנשיאות, אולם ללא גיבוי אמריקאי, לא יכול היה לעמוד בלחץ. הפגנה לא אלימה ענקית, שעירבה חיילים ואזרחים כאחד, הכריחה את מרקוס לברוח לגלות. הדחתו צוינה על מטבע בעריך 10 פיסו בשנת 1988.

שלטונו של מרקוס היה רצוף שחיתות שלטונית, אלימות פוליטית וזיופים. למרקוס יוחסו גניבת שבעה טונות זהב מהאוצר הפיליפיני בשנה אחת, בתוכנית טלוויזיה ששודרה בערוצי המדע. עוד יוחסה לו מציאת הזהב מהאוצר השדוד מן המדינות הכבושות במלחמת העולם השנייה, שהחביא הגנראל היפני טומויוקי ימאשיטה  [4](Yamashita Tomoyuki) ;‏ בפיליפינים והפך לרכושו הפרטי של מרקוס[5]. לימים התבררו היקפי השחיתות העצומים של ממשלו של מרקוס.

הטענות על שוד האוצר הפיליפיני מדברות על היקף של 5 מיליארד דולר ויש המעריכים את הסכום ב-25 מיליארד דולר. במהלך כהונתו של מרקוס נטלה המדינה הלוואות ענק אדירות, עליהן משלמת המדינה עד היום ריבית בהיקף עשרות מיליארדי דולרים.

אימלדה מרקוס הייתה ידועה לשמצה כגברת ראשונה מושחתת וסמל לפזרנות, בעיקר לאחר שנתגלה אוסף הנעליים הגדול שלה, שכלל על פי השמועות כ-3,000 זוגות, אך לאחר זמן מה "תוקן" מספר זה ונאמר כי אוסף הנעליים שלה, שסימל את שחיתותה, ואהבתה למותגים יקרים של מיטב המעצבים, כלל "רק" 1,000 זוגות. על פי עדותה שלה, לא נהגה מרקוס לנעול זוג נעליים יותר מפעם אחת.

בשנת 1992, שלוש שנים לאחר מות בעלה, חזרה לפיליפינים וניסתה להיבחר לנשיאות המדינה, אולם זכתה לתמיכה מועטה. אך בשנת 1995 זכתה בבחירות לבית הנבחרים כמייצגת מחוז לייטה. במהלך השנים מרקוס הורשעה באשמת שחיתות. באמצע שנות ה-90 נידונה ל-12 שנות מאסר, אולם עונשה בוטל בעקבות ערעור שהגישה. בשנת 2001 הואשמה בהעברת כספים לחשבונות בבנק בשווייץ ובשנת 2008 זוכתה שוב.

הרפובליקה החמישית (1986-היום)/

קורסון אקינו  (Maria Corazon "Cory" Sumulong Aquino)  אלמנתו של בנינו אקינו נבחרה ב-1986 והייתה לנשיאה הראשונה בפיליפינים ובאסיה כולה. הדרך שבה עלתה אקינו לשלטון, בהפיכה שקטה יחסית, קנתה לה הערכה רבה ברחבי תבל והיא הפכה באחת לסמל לשלטון דמוקרטי. בשנת 1986 היא נבחרה לאשת השנה של המגזין טיים. היא הייתה אף מועמדת באותה שנה לפרס נובל לשלום, (אשר הוענק בסופו של יום לאלי ויזל). בחודש ספטמבר 1986 אקינו נשאה דברים בפני מושב משותף של הקונגרס של ארצות הברית וזכתה לתשואות רמות. עם סיום הנאום אמר דובר בית הנבחרים כי היה זה "הנאום הטוב ביותר ששמעתי ב-34 שנותי בקונגרס."

במהלך שש שנות נשיאותה חוקקה אקינו חוקה חדשה לפיליפינים והנהיגה מספר רפורמות חוקיות משמעותיות, כולל רפורמה בתחום מנהל הקרקעות במדינה. בעוד שהיא נהנתה מתמיכת הרוב בשני בתי הקונגרס הפיליפיני, היא התמודדה עם מרי של גורמים קומוניסטים במדינה וכן מספר ניסיונות הפיכה של גורמים ימנים בקרב הצבא הפיליפיני. ממשלתה נאלצה אף להתמודד עם מספר אסונות טבע במדינה. אקינו אף הביאה לסיומה את תקופת הנוכחות הצבאית האמריקאית באיי הפיליפינים. קוראסון אקינו וממשיכיה נאלצו להתמודד עם המורשת הבעייתית של משטר מרקוס-. השחיתות השלטונית נמשכה כל הזמן הזה ולאורך הממשלים שעלו לאחר נפילתו של מרקוס. תופעת הנפוטיזם הייתה לנרחבת ביותר בפוליטיקה ובכלכלה הפיליפינית. על אף שבתקופת השלטון של אקינו ניטלו חלק מסמכויות הנשיא שמקורם במשטר הצבאי, נשיא הפיליפינים הוא עודנו תפקיד הטומן בחובו סמכויות נרחבות ביותר. עם בחירתה הוסיפה אקינו לחוקה את תיקון החופש – מערך של צווים ותקנות ששינה באופן יסודי את סמכויות הנשיא, ואירגן מחדש את הממשלה. תיקון זה ניכלל בחוקה חדשה שנכתבה בפברואר 1987. חוקה זו הגבילה את יכולתו של הנשיא להכריז על משטר צבאי, הציעה נתינת אוטונומיה שלטונית לחלק המוסלמי במינדאנו ובלוזון והחזירה את צורת השלטון לשלטונו של נשיא ושני בתי נבחרים. למרות שנעשתה התקדמות בהחזרת הדמוקרטיה וזכויות האדם למדינה, ממשלתה של אקינו עדיין נראתה כחלשה והחזרה לשגרה כלכלית עוכבה על ידי מספר ניסיונות הפיכה שבוצעו על ידי מתנגדים בצבא.

בין השנים 1986-1989 התמודדה אקינו עם סדרת התקוממויות בקרב הצבא הפיליפיני בניסיון להפיל את משטרה. רוב הניסיונות היו יוזמת קבוצה בשם "התנועה לרפורמה בכוחות המזוינים", אשר הורכבה מקצינים בדרגות הביניים אשר היו בקשר הדוק עם שר ההגנה חואן פונס אנרילה. אף חיילים נאמנים לנשיא לשעבר מרקוס היו מעורבים בחלק מניסיונות הפיכה אלה. חמשת ניסיונות ההפיכה הראשונים דוכאו כמעט ללא אלימות. הניסיון השישי, ב-28 באוגוסט 1987, הסתיים ב-53 הרוגים ולמעלה מ-200 פצועים, כולל בנה של אקינו נוינוי. ניסיונות ההפיכה החוזרים פגעו בעבודתה הסדירה של ממשלת אקינו, ואף שהצליחה להתגבר על כולם, הם הצביעו על חוסר יציבות פוליטית וצבא שאינו כפוף במלואו לשלטון המרכזי, והביאו לירידה בביטחון משקיעי חוץ בכלכלת הפיליפינים. על פי הערכות, נזקי ניסיון ההפיכה האחרון, בשנת 1989, הגיעו לסכום של 800 מיליון עד מיליארד פזוס לכלכלת הפיליפינים.

בעקבות ניסיונות ההפיכה בנובמבר 1986 ובאוגוסט 1987 נערך סבב מינויים חדש בממשלת אקינו. לאור מעורבותו של שר ההגנה אנרילה בניסיון ההפיכה בחודש נובמבר 1986, הוא פוטר ממשרתו ב-22 בנובמבר 1986. בסבב המינויים אף פוטר שר העבודה אוגוסטו סנצ'ס, אשר הזדהה עם השמאל, פיטורים אשר נראו כצעד של פשרה לאור דרישות המורדים לטהר את הממשלה מגורמים שמאלניים. לאחר ניסיון ההפיכה של אוגוסט 1987 נראה היה שממשלת אקינו נוטה ימינה, תוך פיטורי בכירים שהזדהו עם השמאל. בניסיון לרצות את גורמי הצבא אף הוכרז על העלאת שכר כוללת בקרב אנשי הצבא. הניסיון השביעי והאחרון, אשר התרחש בשבוע הראשון של חודש דצמבר 1989, הסתיים ב-99 הרוגים (כולל 50 אזרחים) ו-570 פצועים.

ממשלת אקינו אף התמודדה עם שורה של אסונות טבע שאירעו במהלך השנתיים האחרונות לכהונתה. הצמיחה הכלכלית גם עוכבה על ידי אסונות טבע שכללו רעידת אדמה עזה ב-1990 בחבל לוזון' aהותירה 1,600 הרוגים  התפרצותו של הר הגעש פינטובו ב-1991 שהרג 700 אנשים והותיר 200,000 חסרי בית. בשנת 1990 . היתה זו ההתפרצות השנייה בעוצמתה בעולם במאה ה-20. כ-300 איש נהרגו בהתפרצות ואזור נרחב סביב ההר נחרב, תוך אובדן אדמות חקלאיות רבות. אסון הטבע החמור ביותר אירע עם הגעתה של הסופה הטרופית תלמה, בחודש נובמבר 1991, היא גרמה לכ-6,000 הרוגים והייתה לסופה הקטלנית ביותר בהיסטוריה של הפיליפינים

ב-1991 הסנט הפיליפיני סירב להסכם שיאפשר לארצות הברית לשמור על הבסיסים הצבאים שלה באיים ובדצמבר 1992 אחרי כמעט 100 שנים, עזב צבא ארצות הברית את הפיליפינים. בבחירות ב-1992 אקינו לא התמודדה.

הערות

[1] ג'ון טולנד, השמש העולה: שקיעתה ונפילתה של הקיסרות היפנית, 1936-1945, תל אביב: משרד הביטחון, ‘ 1985, עמ' 244.

[2] . מקס הייסטינג, נפתחו שערי הגיהינום, מלחמת העולם השנייה, 1945-1939, הוצאת מודן,  עמוד 621

[3] http://www.sikurmemukad.com/sikurim/2ndcoldwar/philippines.html

[4] 8 בנובמבר 1885 – 23 בפברואר 1946) היה גנרל בצבא היפני הקיסרי במהלך מלחמת העולם השנייה. הוא ידוע בעיקר בשל כיבושיו את הקולוניות הבריטיות מלאיה וסינגפור, אשר בזכותם זכה לכינוי "הטיגריס של מלאיה."