יקטירנבורג שבנתיב הרכבת הטרנס סיבירית

יקטרינבורג – תחנה בדרך הברזל

כתב וצילם: גילי חסקין

ראו באתר זה: טיול לרוסיה

להרצאה בנושא הרכבת הטרנס סיבירית

למצגת מהטיול ברכבת הטרנס סיבירית

יקטרנבורג היא תחנה חשובה ב"דרך הברזל", היינו בנתיב הרכבת הטרנס סיבירית, אחרי מוסקבה וקזאן

יקטרינבורג (Yekaterinburg) היא הבירה של הרי אוראל (Ural Mountains) והגבול בין אסיה ואירופה. נשואים טריים מרחבי רוסיה באים לכאן כדי להצטלם כשרגלם האחת באסיה והשנייה באירופה. העיר נמצאת באורל המרכזית במורדות המזרחיים על גדות הנהר איסט Iset)  יובלו של הנהר טובול (Tobol), הנשפך לנהר הגדול אירטיש. אוכלוסיית העיר מונה כ-1,400,000 תושבים (2010), והיא הרביעית באוכלוסייתה ברוסיה (אחרי הערים מוסקבה, סנט פטרבורג ונובוסיבירסק). בעיר נמצאת נציגות של האקדמיה הרוסית למדעים והעיר נחשבת כמרכז הרביעי בחשיבותו ברוסיה לפיתוח המדע. החיים האקדמאיים הם חלק חשוב מהעיר. במקום הוקמה קריה מדעית טובלת בירק, מוקפת יערות ובה, בין הייתר, מוזיאון מינרלוגי מרשים.

העיר נוסדה ב-1723 על ידי וסילי טטישצ'ב, לפי צו של פטר הגדול ,לבניית בית חרושת להפקת ברזל בהרי אורל. את שמה העיר קיבלה משמה של יקטרינה הראשונה, אשתו ויורשתו של פטר.

פטר הגדול הוא דמות מפתח בהיסטוריה של רוסיה בכלל ואי אפשרי להבין את האינטרסים של רוסיה בסיביר, מבלי לעסוק בדמותו.

פטר הגדול, היה שליט רוסיה החל מ-7 במאי 1682 ועד ליום מותו ב-1725. הוא הצאר שהוביל את התפשטותה הטריטוריאלית של רוסיה ואת הפיכתה למעצמה עולמית, הניח את יסודות מדיניותו של הענק הסלאבי במזרח, אשר נמשכת כבר מאות בשנים. את השאיפה לעוצמה רוסית ואת האסטרטגיה של יצירת אזורי חיץ נרחבים, לצד אידיאולוגיה פאן-סלאבית. פטר שאף להפוך את רוסיה למעצמה אשר תהיה שחקנית מרכזית במערכת הבינלאומית, שנשלטה בתקופתו על-ידי מדינות אירופה השונות, בעיקר צרפת ואנגליה. הצאר ניסה לממש מטרה זו על-ידי התקרבות למערב, לצד ביסוס כוחה הצבאי והכלכלי של רוסיה.

בראשית שלטונו יישם פיוטר רפורמות מקיפות שמטרתן להביא למודרניזציה ברוסיה. בעצת יועציו המערביים ארגן את הצבא הרוסי בהתאם לתפיסות אירופיות, פיזר את גדודי הסטרלצים המרדניים והרכיב צבא חדש. בנוסף לכך, חלם להפוך את רוסיה למעצמה ימית. הבעיה העיקרית עם חלומו זה הייתה נעוצה בעובדה שבזמנו לא היה לרוסיה מוצא ראוי לשמו לים. כל מדיניותו העתידית שאפה להשיג מוצא זה, או כפי שהוא קרא לו – "חלון לאירופה". מדיניותו נתקלה בהתנגדות רבה בתוך רוסיה, אולם הוא דיכא באכזריות כל ביטוי מרי בסמכותו.

בראשית שלטונו, היה הים הלבן המוצא היחיד שבשליטתו, אולם באותה תקופה נשלט הים הבלטי על ידי שוודיה. פיוטר ביקש להשתלט על הים הכספי, אך לשם כך היה עליו לגרש את הטטרים מקרבתו. הוא נאלץ לנהל מלחמה נגד החאן של קרים, שהיה הווסל של הסולטאן העות'מאני. יעד הכיבוש העיקרי של פיוטר היה המצודה העות'מאנית בעיר אזוב, השוכנת על נהר הדון. וזו נפלה בידיו ביולי 1696.

פיוטר ידע שאין בכוחה של רוסיה להתמודד לבדה עם האימפריה העות'מאנית החזקה. לכן יצא לאירופה בשנת 1697 כדי לבקש את עזרת המלכים האירופיים, אך תקוותיו נגוזו במהרה. מלכי אירופה היו טרודים בבעיות משלהם. הגם שנכשלה בניסיונותיה להקים ברית אנטי-עות'מאנית, המשיכה "המשלחת הגדולה" לסייר באירופה. בביקוריו באנגליה, באימפריה הרומית הקדושה ובצרפת למד הצאר הרוסי אודות התרבות המערבית. הוא חזה בבניית ספינות בדטפורד ובאמסטרדם, למד על הארטילריה המודרנית בביקורו בקניגסברג.

ביקורו נקטע בשנת 1698, אז נקרא לסור בדחיפות לרוסיה על מנת לדכא את מרד החיילים במוסקבה. אלא שהמרד דוכא עוד לפני שובו של הצאר, במחיר הרוג בודד. למרות זאת, פיוטר לא גילה רחמים כלפי המורדים. יותר מ-1,200 מהם עונו והוצאו להורג, כשפיוטר עצמו נמנה עם המוציאים להורג. בביקוריו בממלכות האירופיות התרשם פיוטר כי המנהגים והגינונים האירופיים עליונים על אלו הנהוגים ברוסיה. בעקבות זאת, ציווה על כל פקידיו ואנשי חצרו לגזוז את זקניהם הארוכים ולעטות מלבושים אירופיים. בויארים שביקשו לשמור על זקניהם נדרשו לשלם מס שנתי בן מאה רובל, סכום עתק בימים ההם, כשברובל אחד אפשר היה לקנות 20 חזירים. יתר על כן, בשנת 1699 השתנה מניין השנים. במקום למנות את השנים מבריאת העולם לפי התנ"ך, התחילו למנות את השנים החל מהולדתו של ישו, אך לוח השנה היוליאני נותר בשימוש.

פטר הגדול החל בתהליך הרחבת שטחיה של רוסיה לכיוון דרום ומערב, על מנת ליצור חגורת הגנה טריטוריאלית עבור מרכזיה האסטרטגיים והכלכליים שנמצאו במערב. כמו כן, כחלק מהפיכתה של רוסיה למעצמה, הכריז פטר הגדול על מדיניות פאן־סלאבית; כלומר, רוסיה היא הפטרון המגן של העמים הסלאביים, שנמצאו באותה תקופה תחת שלטונן של האימפריה האוסטרו-הונגרית והאימפריה העות'מאנית.

הצארים שבאו אחרי פטר הגדול המשיכו לפעול להגברת עוצמתה המדינית, הצבאית והכלכלית של רוסיה. מדיניות זו סיבכה את רוסיה בשורה ארוכה של מלחמות במאות ה-18 וה-19, עד לנפילתה של רוסיה הצארית במהלך מלחמת-העולם הראשונה.

יקטרינבורג נבנתה לפי תכניתו של האדריכל קוטוזוב, חניך בית הספר לארטילריה בסנט פטרבורג. העיר נבנתה במטרה להוות חלון ליבשת אסיה, כמו שסנט פטרבורג לאירופה. בתכנונה של העיר השתמשו האדריכלים בתוכניות המתאר משוכללות ביותר של התקופה מגרמניה, הולנד וצרפת. ב-1781 קיבלה מעמד של עיר.

סיפורה של העיר הוא גם סיפורה של יקטרינה השנייה, "הגדולה" (1729 – 1796) שהייתה קיסרית האימפריה הרוסית מ-1762 ועד יום מותה. נולדה בשם סופיה בעיר שטטין שבפרוסיה (כיום שצ'צ'ין, פולין)[1]. סופיה הגיעה לרוסיה מפרוסיה בשנת 1744, בעקבות הזמנה של הקיסרית יליזבטה, אשר עמדה להינשא לדודה של סופיה, שמת לפני מועד החתונה. ב־21 באוגוסט 1745 נישאה סופיה לפיוטר השלישי, אחיינה של הקיסרית יליזבטה ויורש העצר שלה. למרות התנגדות אביה הלותרני, המירה סופיה את דתה לנצרות אורתודוקסית ושינתה את שמה ליקטרינה אלכסייבנה. היא פעלה רבות על מנת להגדיל את השטח שבשליטת רוסיה וסיפחה למדינה שטח בגודל של כ־518,000 קמ"ר, יותר מכל שליט אחר בתולדות האימפריה, להוציא את פיוטר הגדול.

בעת המלחמה העות'מאנית-רוסית של 1768–1774 השיגה רוסיה גישה לים השחור וסיפחה את הערבה הענקית שמאוחר יותר הפכה לחלק מאוקראינה, שם נבנו הערים אודסה, ניקולאייב, יקטרינוסלאב (מילולית: תהילת יקטרינה, כיום נקראת דניפרו) וחרסון.

ב־1783 סיפחה יקטרינה לרוסיה גם את חצי האי קרים, תשע שנים בלבד לאחר שזכה בעצמאות מהאימפריה העות'מאנית. יקטרינה להנהיג רפורמות במטרה להביא למודרניזציה של המערכת השלטונית, הכלכלה והחברה במדינה. החשיבה את עצמה כשליטה נאורה וראתה את עצמה כ"פילוסופית על כס המלוכה" ותומכת נלהבת באמנות. מוזיאון ההרמיטז', שארמון החורף הוא כיום חלק ממנו, החל כאוסף אמנות פרטי של יקטרינה.

פה התרחשה אחת הדרמות הגדולות שילדה המהפכה הקומוניסטית של אוקטובר 1917. הצר ניקולאי אלכסנדרוביץ' רומנוב השני עם אשתו אלכסנדרה פיודורובנה וחמשת ילדיהם (אולגה, טטיאנה, מריה, אנסטסיה ואלכסי ), הוגלו לכאן והובאו לבית איפטייב. המנהיג הבולשיביקי יעקב סברדלוב, הוריד אותם לאורך 21 מדרגות אל המרתף וירה בהם ללא משפט, בהוראתם של לנין וטרוצקי, משום שחששו שהצבא הלבן שצר על העיר , יצליח לשחרר אותם.

המקומיים מספרים בהתלהבות כי לפני מותו, התנבא רספוטין באוזני הצאר, כי אם יירצח תמות כל משפחת המלוכה, ושריד לא יהיה לה. וכך היה. כשהובילו את ניקולאי, את מריה ואת הילדים ליקטרינבורג, להוציאם להורג, עצרו להחליף סוסים בפוקרובה. הצאר ירד מהמרכבה והשתחווה בפני בתו של רספוטין. אשתו של רספוטין התקרבה לחלון ובירכה אותו באות הצלב. אינספור ספרים המספרים מחדש את הפרשה הזאת מתפרסמים כיום ברוסיה, ומין חיבה חדשה עוטפת את זכר בית המלוכה. גם מי שמוכן לקבל את הרג הצאר כהכרחי, מעמיד בסימן שאלה את ההכרח שברצח הילדים. וכמובן, עדיין נשמעים הסיפורים על אנסטסיה הקטנה, שנותרה בחיים ומהלכת בעולם בלי לדעת את מוצאה. לכמה מהגרסאות של הפרשה הזאת יש גוון אנטישמי ברור: יהודים הרגו את משפחת הצאר, ויהודים הביאו על רוסיה את המהפכה.

רוסיה היא גן עדן לחובבי קונספירציות וסיפורים מוזרים. הלהיט של העשור האחרון טוען שסטלין תכנן לתקוף את היטלר בהפתעה, אבל האחרון הקדים אותו במבצע ברברוסה.

לאחר המהפכה הבולשביקית עברה יקטרינבורג מיד ליד עד שנכבשה על ידי הקומוניסטים וב-1924 הוסב שמה לשמו של גיבור המהפכה סבדרלובסק. בוריס ילצין עמד בראש מחוז סברדלובסק מ-1976 עד 1985. ב-1977, לפי החלטת הפוליטביורו, נהרס בית איפטייב. ב-1990 במקום שעמד הבית נבנתה כנסייה אורתודוקסית, שמה מנציח את האירוע הטראגי – הקתדרלה על הדם. נבנתה על אתרו כנסייה חדשה עם פסלי הצאר ומשפחתו. תמונותיהם מעטרות את המקום. המשפחה של הצארים הרומנובים האחרונים הוכרה כקדושה על ידי הכנסייה הפרבוסלבית.

שמה הקודם של העיר הוחזר ב-1991, בהוראת נשיא רוסיה ילצין. רוסיה חוזרת לדת. אצל הרוסים, בניגוד לשכניהם הסינים, הדת תמיד היתה חלק מהעולם.

הרוסים הם ממשיכי הביזנטים. שם, כמו כאן, משל בכיפה קיסר בחסד האל. לא לחינם בחר בית רומנוב לסמלו את העיט המלכותי כפול הראש. היה זה סמלה של האימפריה הרומית והפך לסמלה של האימפריה הביזנטית. לאחר נפילתה של קונסטנטינופול בפני חילותיו של מחמט הכובש ב-1453, נישאה נסיכה ביזנטינית לאיוואן השלישי. שושלת בית בית רומנוב שבאה מאוחר יותר, ירשה את הסמל, את כתר האמונה הדתית ואת ההכרה שהם ממשיכיהם של הביזנטיים.

לאחר אתנחתא של מארקס, חוזרת הדת להיות אופיום להמונים ושובו של השלטון שצועד יד ביד עם הדת. מבחינת המשטר, זה מרחיק את העם מהקומוניזם, מכל מה שקשור אליו – ביטחון סוציאלי, חלוקת עושר הוגנת. הכול בידי שמים ובידי השלטון. בסיור ניתן לבקר, בנוסף ל"כנסיה שעל הדם", גם במנזר גנינה יאמה (Ganina Yama), ללכת לאורך הנהר, לבקר בסכר שעל נהר האיסט, שם למעשה נוסדה העיר, לבקר את המונומנט לזכרם של אבות העיר ולעלות לתצפית מהמרכז המסחרי ויסוצקי Visotsky) )

אחד המבנים המסקרנים בייקטירנבורג הינו בית דירות, שנבנה עבור סוכני הקג"ב. זו הזדמנות להיזכר ולהרהר בארגון מטיל האימה, שכמו לקודמו, נ.ק.ו.ד. יצא שם נורא. מספרים על בריה (ברֶנטי פָבלוֹביץ' בֵּרִיַה), ממפקדי המשטרה החשאית הסובייטית, הזכור בעיקר כמבצע הראשי של מדיניות "הטיהורים הגדולים" של סטלין, שחקר חשדו בריגול. כאשר נאמר לו על ידי המשטרה, שזה אינו האדם אותו הם חיפשו, השיב בקור רוח, "זה בסדר, הוא כבר הודה". זוהי כמובן מעשייה, אך כדרכן של בדיחות, הם מלמדות משוה. אם לא עובדות, אז אווירה.  שיא כוחו היה בתקופת מלחמת העולם השנייה ולאחריה. לאחר מות סטלין הוא הודח מתפקידו והוצא להורג בידי יורשיו.

קֶגֶ"בֶּ (КГБ) הם ראשי תיבות ברוסית של "קוֹמִיטֶט גוֹסוּדַרְסְטְבֶנוֹי בֶּזוֹפַּסְנוֹסְטִי" (הוועדה לביטחון המדינה). הקג"ב הייתה המשטרה החשאית וארגון הביון בברית המועצות בשנים 1954 – 1991. תפקידי הקג"ב כללו ריגול נגדי, מודיעין חוץ, חקירת פשיעה חמורה, אבטחת אישים ומתקנים רגישים, אבטחת הגבולות, פיצוח צפנים וריגול אלקטרוני ומאבק בחתרנות ומתנגדי המשטר הסובייטי. הקג"ב נודע כארגון שלא היסס לְעַנוֹת את נחקריו ולהשתמש נגדם בשיטות אלימות לחילוץ הודאות, כולל רצח בני משפחותיהם או הגלייתם לסיביר. באמצעות הקג"ב שלטו השלטונות הסובייטיים בחיי האזרחים ויצרו אווירה של פחד וטרור. המפקדה הראשית של הקג”ב הייתה בכיכר דזרז'ינסקי 1 (כיום לוביאנקה) שבמוסקבה.

זמן קצר לאחר הקמתו בפברואר 1954 , עבר הקג”ב עבר ארגון מחדש וקיצוץ מסיבי במצבת כוח האדם שלו עקב אווירת הדה-סטאליניזציה, מדיניות הטיהור והכפשת מנהיג ברית המועצות, יוסף סטלין, שאך זה הלך לעולמו. כוח האדם בק.ג.ב. קוצץ ב-50% כמעט. למעלה מ-3,500 מחלקות אזוריות פורק וכמה יחידות מבצעיות אוחדו למנגנון מרכזי.

אחד מרגעי השיא, או נכון לומר השפל של פעילותו של הארגון, היה בתקופת המרד ההונגרי בשנת 1956 , כשסוכניו נטלו חלק פעיל הדיכוי המהומות בהונגריה. אנשי הק.ג.ב עצרו את שר ההגנה ההונגרי פל מאלטר ולאחר מכן ביצעו מעצרים המוניים כאשר 846 מהם נשלחו למאסר בבתי כלא סובייטים.

החל משנות ה-60 ובעיקר תחת יורי אנדרופוב, שניהל את הארגון במשך יותר מעשור הקג”ב התעצם וסמכויותיו גדלו; הארגון השתמש נגד הנחקרים בשיטות כוחניות לחילוץ הודאות ונודע כמנגנון דיכוי אלים.

הארגון פורק לבסוף בשל השתתפות ראשו, הגנרל-קולונל ולדימיר קריוצ'קוב בניסיון ההפיכה הכושל של אוגוסט 1991 כנגד נשיא ברית המועצות, מיכאיל גורבצ'וב. קריוצ'קוב השתמש ברבים ממשאבי הקג”ב על מנת לעזור לניסיון ההפיכה. הוא נעצר והגנרל ואדים בקאטין מונה ליושב-ראש ב-23 באוגוסט 1991 על מנת להוביל את פירוק הארגון. עם מינויו ניסה הגנרל בקאטין להוביל רפורמה להפיכת הקג”ב מ"החרב והמגן של המפלגה" לגוף מודיעיני מודרני. באותה עת גורבאצ'וב הקים את הוועדה לחקירת פעילות גופי הביטחון בראשותו של סרגיי סטפאשין, אז חבר הסובייט העליון. צעדים אלה הובילו לרפורמה מבנית במבנה הקג”ב לקראת פירוקו הסופי ב-1991.

ב-22 לאוקטובר 2016, פרסם העיתונאי רונן ברגמן, ב"ידיעות אחרונות", תחקיר שהתבסס על עיון במסמכי הקג"ב שהעתיק איש הארגון, ואסילי מיטרוחין, אשר ערק לבריטניה ב-1992.

מיטרוקין, יליד 1922 ביוראסובו שבמרכז רוסיה, התגייס ב־1948 ל־MGB, הארגון שיהפוך לימים לקג"ב. לאחר הכשרתו השתתף בכמה פעילויות בחו"ל. מהר מאוד נטש את התחום המבצעי ובזכות השכלתו הרחבה, ידיעת השפות שלו, זיכרונו הפנומנלי והקפדתו על הפרטים, הוא הוצב בצומת אסטרטגי: בארכיון הדירקטורט הראשי הראשון, ששכן בתחילה במפקדת הקג"ב, בבניין לובליאנקה הידוע לשמצה במוסקבה.

רונן ברגמן מספר בכתבתו כי כלפי חוץ היה מיטרוקין עובד מצטיין ומסור, אבל מתחת למעטה הקשוח והקפדן שכנה נשמה מרדנית, רגישה ומיוסרת. "התחלתי לקרוא על הטיהורים ההמוניים ואמצעי הדיכוי הנוראיים שהופעלו נגד העם הסובייטי, ולא יכולתי להאמין כי רֶשע כזה קיים", הוא יספר לימים לפרופ' כריסטופר אנדרו מהפקולטה להיסטוריה של אוניברסיטת קיימברידג'. אנדרו הוא מחשובי ההיסטוריונים החוקרים את עולם המודיעין וההיסטוריון של קהילת הביון הבריטית. "הכל היה פרי מחשבה מכוונת, מתוכנן מראש, מוכן לפרטי פרטים", המשיך מיטרוקין, "זה היה שוק נורא עבורי לקרוא דברים כאלה".

הקש ששבר את גב הגמל והביא להתפכחות הסופית של מיטרוקין, היתה קשורה למושא הערצתו , רודולף נורייב , הכוכב המיתולוגי של להקת הבלט קירוב, ערק למערב ב־1961. הוא קרא בחומר המסווג של המודיעין הסובייטי, את הוראה מספר 0051 של אנדרופוב מאמצע 1968, שבה פקד על החמרת האמצעים נגד מתנגדי השלטון מחוץ לבריה"מ ובתוכה. אחת הפעולות היתה תכנון "תאונת דרכים" לנורייב, שתהפוך אותו לנכה. הוא קרא, ומשהו בתוכו נשבר סופית.

המסמכים של מיטרוחין היו חסויים במשך עשרות שנים ורק לפני באפריל 2016 התיר ארגון הביון הבריטי לעיין בהם. במסמכי הקג"ב מופיעה רשימה ארוכה של אישים ישראלים ששימשו כסוכנים של ארגון הביון של ברית המועצות – כוללת פוליטיקאים, אנשי צבא, שב"כ, עובדי תעשיות צבאיות, עיתונאים, אנשי דת ודיפלומטים זרים ששירתו בישראל. אחד האישים הבכירים שמוזכרים בהם הוא משה סנה, בכיר ה"הגנה" ולימים ח"כ מטעם מפ"ם ומק"י. לפי המסמכים המצוטטים ב"ידיעות אחרונות", סנה סיפק לרוסים מידע על מדיניות החוץ הישראלית, ובין היתר היה המקור למידע שהעבירה ב-1952 שגרירות ברית המועצות בתל אביב למוסקבה, אשר עסק ביחסו האוהד של שר החוץ משה שרת כלפי ארה"ב. לצדו מופיעים שמות של פוליטיקאים נוספים מהשמאל הישראלי, אשר לפי הנטען היו סוכני קג"ב. אחד מהם היה יעקב (קובה) ריפתין, שכיהן כח"כ מטעם מפ"ם בשנים 1965-1949. לפי המסמכים שצוטטו ב"ידיעות אחרונות", הוא העביר לרוסים באופן קבוע מסמכים מסווגים, כולל סודיים ביותר. לצדם מוזכרים במסמכים שמותיהם של יעקב ורדי, חבר הנהגת השומר הצעיר ואחד מהאבות המייסדים של משק המים בישראל ושלמה שמלי, חבר הוועד המרכזי של מק"י. גם שמו של גרגורי לונדין, שעבד במפעל לתחזוקת ושיפוץ מנועי טנק המרכבה, מופיע ברשימות. לונדין הוא דוגמה לסוכן קג"ב שנתפס לבסוף: הוא נעצר ב־1988 וריצה עונש מאסר בישראל.

שם מוכר נוסף שמופיע ברשימות הוא איש משרד החוץ, הכלכלן זאב אבני, אשר נעצר בידי ישראל ב-1956, לאחר שנחשף כי היה סוכן קג"ב, ונשלח לכמה שנים בכלא. על פי המסמכים שמצוטטים שם, בשנים 1955־1956 העביר אבני לראש שלוחת הקג"ב בבלגרד את צופני הקשר של ישראל באירופה לצד מידע רב על לוחמים וסוכנים של המוסד באירופה.

ברשימה מופיע גם סוכן שמכונה בֶגָ'אן, ששמו לא פורסם בארץ. הוא מתואר בכתבה כמהנדס רוסי, שהוכשר כמרגל והושתל בצה"ל, שם כיהן בתפקיד מרכזי בתחום התשתיות, שחשף אותו לסודות צבאיים רבים. אחרי שחרורו הוא מונה לתפקיד בכיר במשק. הנוגעים בדבר או בני משפחותיהם הכחישו את הנאמר מכול וכול. התגובות מעידות על המורכבות שעולה מעיון במסמכים מהסוג הזה: לא תמיד אפשר לדעת אם הקג"ב באמת גייס את האנשים שמופיעים במסמכיו כמרגלים או שמא הפריז בתיאור הקשר שלהם עמו. לצד זאת, לא בכל המקרים ברור גם מה היה טיב הקשר ואם ואיזה סוג של חומר העבירו הישראלים לרוסים.

הבניין הגבוה ביותר בעיר, גורד שחקים כמעט, נבנה ב-2014 ונקרא על שמו של כוכב הרוק הרוסי, הגדול של כלה זמנים, ולדימיר סמיונוביץ'  ויסוצקי. (25 בינואר 1938 – 25 ביולי 1980)

הוא  היה זמר, משורר ושחקן תיאטרון וקולנוע סובייטי. אחד מהבולטים והמפורסמים ביותר בברית המועצות. נולד במוסקבה במשפחה יהודית של קצין נקוו"ד ומתרגמת. בן לאב יהודי  הוריו התגרשו זמן קצר לאחר לידתו ובזמן המלחמה חי עם אמו. כשאביו חזר מהמלחמה, עבר ולדימיר לגור איתו ועם יבגניה, אמו החורגת, שגידלה אותו בזמן שאביו שהה בבסיס בגרמניה. הוא למד שנה אחת (1955–1956) במכון להנדסה אזרחית במוסקבה ופרש מהלימודים כדי להצטרף לבית הספר לתיאטרון על שם ולדימיר נמירוביץ'-דנצ'נקו. שם סיים את לימודיו במגמת המשחק ב־1960. החל להופיע בתיאטרון הדרמה על שם אלכסנדר פושקין. מ־1964 הוא החל לשחק בתיאטרון טגנקה לדרמה וקומדיה של יורי ליובימוב שבמוסקבה, שבו שיחק בתפקידים כהמלט וכיכב ב-26 סרטי קולנוע וטלוויזיה. בשנת 1979 הוא השתתף באחד התפקידים הראשיים בסדרת טלוויזיה של הבמאי סטניסלב גובורוחין "מקום המפגש אינו ניתן לשינוי". הסדרה זכתה להצלחה רבה ומוקרנת עד היום.

הפופולריות שלו כזמר ופזמונאי הייתה גדולה אף יותר. הוא החל את דרכו ככותב מוזיקה ושירים לסרטים ומחזות, אך השלטונות התירו רק למעט מהם להתפרסם. פרסומו בא בעיקר מהופעות רבות בבתי קפה, מועדונים והפצה נרחבת של קלטות לא רשמיות (סאמיזדאט). הוא כתב על חיי הכלא הסובייטי, על צביעות השלטונות ועל קשיי החיים של האנשים הרגילים. את שיריו הלחין וניגן על גיטרה רוסית בעלת שבעה מיתרים.

אשתו הראשונה של ויסוצקי הייתה איזה ז'וקובה. ב־1965 נשא את אשתו השנייה, לודמילה אברמובה ולשניים נולדו שני ילדים. ב־1967 נרקמה מערכת יחסים בינו לבין שחקנית הקולנוע הצרפתית ממוצא רוסי, מרינה ולאדי, והשניים נישאו בשנת 1969. למרות היותם נשואים, כמעט שלא חיו יחד, משום שאף אחד מהם לא הסכים לוותר על הקריירה המצליחה שלו בארץ מולדתו. הקשר ביניהם התבסס בעיקר על שיחות, התכתבויות ופגישות. שירים רבים של ויסוצקי מדברים על הקשיים בקשר כזה. לאחר מותו, בעזרת מתורגמן, כתבה עליו ולאדי ספר.

שיריו הכילו לרוב סאטירה ואירוניה דקה על החיים בברית המועצות וקשייהם. חברת התקליטים הממשלתית "מלודיה" הוציאה רק שירים מעטים שלו במהלך חייו ומעריציו הרבים נאלצו להסתפק בהקלטות ביתיות חובבניות. על אף הצנזורה והכרה מצומצמת ביותר של רשויות התרבות הסובייטיות במוזיקה שלו, הוא הפך לפופולרי ביותר והופיע בערים רבות ברחבי ברית המועצות. ההופעות והנסיעות המרובות ערערו את בריאותו. ידוע כי בתקופה האחרונה של חייו השתמש בסמים כדי להיות מסוגל להופיע, דבר שפגע בו עוד יותר. בקיץ 1980 הוא היה תחת מעקב של רופאים, אך הם לא הצליחו להציל את חייו וב־25 ביולי באותה שנה הוא נפטר, בגיל 42, מסיבה שאינה ידועה בוודאות. באותה שנה התקיימה אולימפיאדת הקיץ במוסקבה, ומלבד תושבי מוסקבה ומתחרים באולימפיאדה איש לא הורשה להיכנס לתחומי העיר; כמו כן, הדיווח על מותו בתקשורת הרוסית היה מצומצם ביותר, ולמרות זאת הגיעו להלווייתו אנשים רבים.

למרות שהממסד התרבותי הסובייטי התעלם מיצירתו, ולא הוציא את ספריו ושיריו לאור, הוא השיג תהילה יוצאת דופן עוד בחייו. עד היום השפעתו רבה ומשמעותית. רבים מהמוזיקאים והשחקנים הידועים ברוסיה, רוצים לחקות את מעמד האייקון לו זכה. כיום כל 1000 השירים שכתב ושר, פורסמו, ורבים מהם מתורגמים לכ-150 שפות. בלשנים חוקרים את חידושי הלשון שכתב, בשפה הרוסית.

בתקופת הגלסנוסט בסוף שנות השמונים החלו השלטונות הסובייטיים להתיר את הפצת אלבומיו ומילות שיריו באופן חוקי. ההערצה כלפיו בציבור הרוסי נמשכה שנים רבות לאחר מותו.

ארקדי דוכין הקליט ב־1989 אלבום משירי ויסוצקי בעיבוד מילולי לעברית, שנקרא "רוצה ויהיה". ב־1990 הוציא הזמר ליאור ייני את האלבום "ליאור ייני שר ויסוצקי". ב־1994 יצא "אל הפסגה", אוסף שירי ויסוצקי מתורגמים לעברית בביצוע מיכאל גולדובסקי.

בשנת 2011 הופק סרט קולנוע ביוגרפי על חייו בשם "ויסוצקי. תודה שאני חי" בכיכובם של סרגיי בזרוקוב, איוואן אורגנט, אנדריי פאנין ואוקסנה אקינשצ'ינה. הסרט זכה לשבחים ופרסים והתסריט נכתב על ידי בנו של הזמר, ניקיטה ויסוצקי.

יקטירנבורג היא נקודת מוצא לסיור בהרי אוּרַל, כדי להכיר את תולדות הפקת הברזל באזור. הם רכס הרים שכיוונו הכללי צפון-דרום, המחלק את רוסיה למזרח ומערב.

רכס הרי אורל נמשך לאורך כ-2,500 ק"מ מן הערבות שבגבולה הצפוני של קזחסטן ועד לחופי האוקיינוס הארקטי. האי נוֹבַאיַה זֶמְלִיַה מהווה המשך נוסף של הרכס. גאולוגית, הרי האורל מסמנים את החלק הצפוני של הגבול בין יבשות אסיה ואירופה. הפסגה הגבוהה ביותר ברכס היא ההר נַרוֹדַּה (פּוֹזְנוּר, 1,895 מ'). סחף טבעי חשף עושר של מרבצי מינרלים בהרי אורל, ובהם גם אבני חן כטופז וברקת.

הרי אורל נוצרו בעידן הקרבון המאוחר, כשהחלק המערבי של סיביר התנגש עם יבשת העל פאנגיאה אירופה וסיביר נותרו מחוברות כתוצאה מהתנגשות זו. הרי אורל הם מהעתיקים בעולם, בני 300-250 מיליון שנה, אך עדיין גבוהים יחסית לגילם. היערות הבתוליים בקומי שבצפון הרי אורל הוכרו כאתר מורשת עולמית.

מרבצי הברזל של סיביר, כמו מינרלים נוספים שנחצבים באדמתה, היו המניע העיקרי להתפשטותה של רוסיה מזרחה. בנוויאנסק ((Nevyansk, שנמצא כ-100 ק"מ צפונה הקים פיוטר הגדול את אחד ממרכזי הפקת הברזל הראשונים בשנת 1710. במקום מגדל נטוי מפורסם, שנבנה על ידי משפחת דמידוב (Demidov) העשירה ומזכיר להפליא את זה של פיזה שבאיטליה. לא מדובר כנראה בחיבה מיוחדת לאדריכלות איטלקית, אלא כנראה בשל הצפתם של מרתפי המבנה, אולי כדי להסתיר הוכחות לפעילות בלתי כשרה. ניתן לאכול צהרים בבית איכרים המתפרנסים מתעשיית קדרות בשיטות מסורתיות, לבקר בסדנת ברזל עתיקה, ובבור גאנינה, לשם הושלכו גופותיהם של הנרצחים לבית רומאנוב, שם הוקמה כנסיה מפוארת. ניתן גם לבקר בכנסיית "המאמינים הישנים" (ראו לעלן, באולה נודה). כדי להתרשם מהנוף של הרי אוראל, כדאי לבקר באגם איסטקו (Isetkoe) ולטפס אל שרשרת של סלעים שחורים, המכונים "עיר השטן" (Chertovo Gorodische), מראשם נשקף רכס אוראל, על יערותיו ואגמיו.

הכניסה אל סיביר

אחרי יקטרינה ,הרי אוראל, כמעט ואינם מורגשים כאן בנוף ועוברים אל אסיה. אל סיביר.

שטחו של חבל סיביר 13.1 מיליון קמ"ר והוא מהווה כ-77% משטחה של רוסיה. האקלים בסיביר הוא ממוזג יבשתי, עם הפרשי טמפרטורות חדים בין קיץ לחורף.

גבולות האזור הם הרי אורל במערב, האוקיינוס השקט במזרח, אוקיינוס הקרח הצפוני בצפון, ובדרום – האזורים ההרריים בצפון-מרכז קזחסטן, מונגוליה וסין. רוב רובו של האזור, מלבד הקצה הדרום מערבי שלו, שייך לרוסיה.

עברה של סיביר קשור גם לעברה של אסיה התיכונה. בדיקות ארכיאולוגיות ורדיו אקטיביות מלמדות שהמתיישבים הראשונים הגיעו לסיביר לפני 45000 שנה, והתפשטו ממנה מזרחה ומערבה, בדרכם ליישב את האמריקות ואת אירופה. מהמאה ה-6 לספירה ועד לסוף המאה ה-12 שלטו באדמות סיביר מנהיגים שמוצאם מערבות מונגוליה. שיאה של התקופה היה בראשית המאה ה-13, עת הוכתר ג'ינגס חאן למנהיג עמי הערבות. עמים אלו, שחלקם מונגולים, חצו את רוסיה ויצרו את האימפריה היבשתית הגדולה ביותר שהייתה אי פעם בהיסטוריה.

רק ב-1639, כמעט מאה שנים לאחר שסיביר עברה לשליטה רוסית, הגיעו הרוסים לחוף האוקיינוס השקט במזרחה של סיביר, ובכך נחשף כל שטחה של סיביר כלפי העולם המערבי.  המגלים והחוקרים הראשונים של סיביר היו סוחרי פרוות. סיביר הייתה ועודנה משופעת באיילי  צפון, בשועלי קוטב, זאבים, איילים אצילים, דובים שחורים, טיגריסים סיביריים, צובלים, שונרים, לוטרות ואחרים, שניצודו ללא הגבלה במשך עשרות שנים כדי לספק את הרעב לפרוות בקרב המעמד העליון באירופה. בעקבות הציידים התקדמו אנשי צבא ונציגיו הרשמיים של הצאר. זאת כדי למסד, לעתים בכוח, את הענף מכניס הכסף וכדי להרחיב את גבול הממלכה.

בשנת 1650 החלו הרשויות לשלוח אסירים למה שכונתה אז ברוסיה "החצר האחורית". בשנת 1700 בערך, עת נגלה לכול עושרה הטבעי של סיביר, הופקדו האסירים על כריית כסף וזהב מבטן האדמה. הדרישה לכוח אדם בסיביר עלתה כל הזמן על ידי הגורמים המפקחים, וכך גם התארכה רשימת המגורשים – מתאבקי רחוב, זונות, משוטטים באפס מעשה, ואפילו מגידי עתידות נשלחו לעבודת פרך.  בכל רחבי רוסיה בוטל עונש המוות, והוא הומר בהגליה למחנות העבודה בסיביר. תוך תקופה קצרה החלו בני אדם להישלח לסיביר גם ללא משפט. אסירי מלחמה, מתנגדי הדת, וכל מי שהעז לחשוב אחרת מכפי שרצו הרשויות, מצא עצמו במסע הארוך מזרחה.

מלאכת ההגירה הפכה לעניין רציני. מסילת הרכבת הגדולה, לאורך הדרך היחידה החוצה את הרי אורל ואת הטייגה שמאחוריהם, נבנתה כחלק מהמערכת הכוללת של תחנות ההגירה ובתי המאסר. בשנת 1880 צעדו יותר מ-3,000 אסירי מדי שבוע, כשהם כבולים בשלשלות, אל מחנות עבודת הפרך. הצעדה לא הופסקה, למרות שלפחות 20% מהאסירים לא עמדו בקשיי הדרך. כשכבר הגיעו האסירים לסיביר, שוחררו אלו שביצעו פשעים קלים, והותר להם לגור בסיביר אך אסור היה להם לשוב מערבה לעולם. בזמנים שונים היוו האסירים הקלים שליש מאוכלוסייתה של סיביר. אסירים שביצעו פשעים חמורים יותר נשלחו לעבודת פרך בבתי סוהר ובמחנות העבודה. העבודה הקשה ביותר הייתה עבודת הכרייה בנרצ'ינסק (Nerchinsk) ובקארה (Kara)  שבהרי אורל. רבים סבורים בטעות עד היום, שעיקר עבודת הפרך הייתה במכרות המלח, כשלמעשה בנרצ'ינסק כרו  כסף ואילו בקארה כרו זהב.

לאחר תבוסת נפוליאון, השתלטות הרוסים על פולין, למגינת לבם של תושביה. בשנת 1863 דיכאו הרוסים ניסיון הפיכה בפולין. אלפי פעילי מהפכה פולניים, רובם משכילים, נשלחו למחנות העבודה בסיביר. מפורסמים שבילו בסיביר בעל כורחם היו הסופר דוסטוייבסקי, וכמה מראשי המהפכה הרוסית: טרוצקי, לנין וסטלי. המקומיים טוענים שכול סיביר מלאה בעצמות אדם.כפי שהעיר מישהו באחת המסעדות שליד תחנת הרכבת: "אנחנו יושבים ואוכלים ולא יודעים, אולי כמה מטרים מאיתנו קבורים אנשים. מיליונים הרי נפלו בצעדות המוות של הגולים".

בסיביר חיים כיום 40 מיליון תושבים, כ-28% מאוכלוסייתה של רוסיה. משמעות הנתונים האלה היא מרחבים אדירים ללא נפש חיה. למרות דלילות ההתיישבות, תורמת סיביר חלק נכבד לכלכה הרוסית. יש הטוענים, שאלמלא סיביר, הייתה הכלכלה הרוסית קורסת זה מכבר.

ראו גם באתר זה: ההיסטוריה של סיביר.

סיביר – "האדמה הישֵנה" בטטארית – מתעוררת. הפריזר שהוגלו אליו פושעים, אסירי ציון ודיסידנטים מתחיל להפשיר. ההִשתנוּת המסיבית המתחוללת ברוסיה כולה משפיעה על סיביר באופן בולט. בשלג העמוק שוב לא מבוססים אסירים בפיג'מות פסים, אלא גולשי סקי שנמשכים לשלג הבתולי ולמחירים הנמוכים. בנהרות, זודיאקים רוסיים מציעים רפטינג סוער להרפתקנים מערביים, המחפשים את הנופים שאפשר לעבור בהם ימים שלמים בלי לראות בית, מפעל תעשייתי או אפילו אנשים. כיום, בפרוץ האלף השלישי, טרקרים (הלכנים) מהמערב, שמאסו בשבילים שכבשו אלפים לפניהם, מגלים את הרי האלטאי, "המוזהבים", או את הרי הגעש הפעילים של קמצ'טקה, שלא רוסיה הצארית ולא זו הקומוניסטית הצליחו לעמעם את זוהרם. תיירם מפונקים יותר, יוצאים לשיוטים לאורך נהרות הלנה או היינסי. הלנה מבטיח נופים פראיים ובתוליים והיינסי, מפגש עם התרבויות השמניסטיות של סיביר. המונח "שמאניזם" מגיע מהשפה הטונגוסית – עם שחי לגדות היינסי

ראו באתר זה: שמאניזם

באפריל 1979 חלו לפתע עובדים רבים של משמרת הלילה במפעל לחומרים קֶרָמיים ביקטירנבורג (שנקראה אז סְבֶרְדְלוֹבְסְק). הם סבלו מחום, קשיי נשימה, כאבי בטן ושלשולים. אצל חלקם הופיעו שלפוחיות שחורות על העור. תוך כמה ימים מתו כמעט כל עובדי המפעל. בתי החולים בעיר התעשייתית התמלאו עוד ועוד חולים במחלה המסתורית וגם בעלי חיים רבים מתו במגפה.

הרשויות בברית המועצות עשו כל מאמץ להסתיר את הסיפור. על פי הדיווחים הרשמיים: "66 אנשים מתו מהרעלת מזון לאחר שאכלו בשר מקולקל", אם כי המספר האמיתי היה כנראה יותר ממאה. לאחר שהסיפור דלף למערב, נטען במוסקבה שזו הייתה התפרצות טבעית של מגפת גחלת – אנתרקס – בקרב חיות משק. הם הוסיפו שהנדבקים לא שמרו על כללי הבטיחות של העבודה הווטרינרית. אבל כפי שהתברר אחר כך, הדבר הטבעי היחיד בהתפרצות הזאת היה טבע האדם, שמפתח נשק ביולוגי אך גם מועד לטעויות אנוש. ראו עוד.

[1]  שמה היה סופיה אוגוסטה פרדריקה פון אנהלט צרבסט. אביה, הנסיך כריסטיאן אוגוסטוס, היה קצין בצבא פרוסיה ומושל העיר