קברי צדיקים במרוקו

יהודי מרוקו – פולחן הקדושים

כתב: גילי חסקין

ראה קודם: עלייה לרגל לקברי צדיקים

ראו גם: מרוקו מזווית אישית

להרצאה על מרוקו

לתמונות מטיול למרוקו

לתמונות מטיול למרוקו

טיול במרוקו, נוגע מטבע הדברים בפולחן הקדושים ובקברי הצדיקים. גם כשאין מדובר ב"טיול שורשים", אלא ב"טיול גיאוגרפי", קשה להתעלם מהתופעה, שהיא מושרשת הן בקרב יהודי הארץ והן בקרב המוסלמים.

יש לציין, כי הערצת הקדושים היא תופעה אוניברסלית, שממדה הדתי עובר דרך כל הדתות המונותיאיסטיות והפוליתיאיסטיות. בתופעה זו באים לידי ביטוי אספקטים דתיים, היסטוריים, סוציולוגיים, פולקלוריסטיים, כלכליים, תרבותיים, פוליטיים ואחרים.

רק בשנים האחרונות מנסה המחקר הכללי לעמוד על משמעותם של ביטויים אלה, אבל עדיין אין בהם כדי לאפשר לנו הבנה כוללת של התופעה. פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו הוא אחד המאפיינים התרבותיים החשובים ביותר שיש לקבוצה זו ונפוץ מאוד בכל שכבות העם.

יותר מאשר התבונה הצרופה, שלטה בכיפה האמונה, אשר לבשה כאן את שתי צורותיה האופייניות, בשני גילויים שהיו אופייניים לה: פולחן קדושים והילולה.

 פולחן הקדושים

קדושים, צדיקים ובעלי נסים מלווים את עם ישראל מאז הוציא משה מים מן הסלע… בגולה הרבו הקדושים לסייע לבני עמם.

פולחן הקדושים הוא מאפיין בולט של יהדות צפון אפריקה. בכך היא שונה משמעותית מיהדות מערב אירופה ואפילו מיהדות ספרד (קיים במינון נמוך לאין שיעור במזרח אירופה, בעיקר בקרב החסידים). במרוקו בלבד קיימים מאות קברים כאלה כדוגמת קבר הצדיק הידוע ר' עמרם בן דיוואן בווזאן, ר' חיים פינטו בא-סווירה, סוליקה הצדיקה בפאס או קבר הצדיק שלמה בלחנס בהרי האטלס.

היו גם קדושים שלא נקברו בצפון אפריקה, אך הציון לזכרם הביא אנשים להתייחס למקום כמו לקבר. כך למשל, ר' שמעון בר יוחאי ור' מאיר בעל הנס,  שחיו בארץ במאה ה- 2 לספירה. בעת פחד או אפילו חשש, היו היהודים נוהגים לקרוא בקול לקדוש החביב עליהם. כשם שהנוצרים קראו לישו או מריה, היו היהודים זועקים: "הו ר' שמעון…".

התפרסמו ספרים רבים המהללים את גדולתם של הצדיקים ומעשיהם. כפי שבמזרח אירופה נכתב "שבחי הבעש"ט", התפרסם במרוקו "שבחי חיים", המתאר את  נפלאותיו של ר' חיים פינטו (הראשון), הצדיק מאסווירה, ששלט בכוחות על טבעיים. בעקבות ויכוח שהתעורר בינו ובין מושל העיר הוכנס לבית הכלא ובאותו יום הקאדי מת באופן פתאומי ולרגל שחרורו מהכלא כתב פיוט. נודע שזכה לגילויו של אליהו הנביא. והתפרסם כבעל רוח הקודש הפועל ישועות שברכותיו מתקיימות במלואן ויהודים מארצות אירופה ומברזיל שלחו לו נדרים ונדבות.

בתקופת המלחמה בשנת ה'תר"ד כאשר יצא מביתו אחד הגויים הניף את חרבו על מנת לפגוע בו ובאותו רגע ידו התייבשה ולזכר הנס חיבר את הפיוט הנודע "ארוממך הא-ל א-להי ישראל". לפי המסורת, הוא היה מסוגל להוריד גשם גם בשנות בצורת. מובן שהיה עליו לברר קודם את הסיבה לעצירת הגשמים. כך למשל גילה הרב פינטו, כי הסיבה לעצירת גשמים ממושכת היתה "במעשה ניאוף של גבר נשוי עם אישה נשואה." באותו מקרה סופר ב"שבחי חיים", ניסה הגבר להכחיש את מעלליו ומת בו במקום. מובן שלאחר סילוק הסיבה החל לרדת גשם. לאחר מותו, המשיך הרב במעשי הנסים שלו. יהודי מוגאדור מספרים שב לעיוור מאור עיניו, לאחר שבמשך שבעה ליליות וימים ישב והתפלל ליד קברו של הצדיק.

כך גם סיפורו של רבי שלמה בעל הנחש – 'בלחנש' או 'בלחנס' בשמו המקורי – מתרחש במאה ה-16. רבי שלמה היה שד"ר, שליח דרבנן, שתפקידו היה לעבור בקהילות יהודיות בתפוצות ולאסוף כסף לרווחתם של יהודי ארץ ישראל. האגדה מספרת שכשהגיע רבי שלמה למרוקו, לעמק האוריקה – ערב שבת היה – נפטר בפתאומיות, כאשר בכניסה לכפר עומדים שני הסוסים שלו ובאמתחתם כספי התרומות שאסף הצדיק.

הקאדי המקומי שמע על מותו של השד"ר היהודי, ומיהר לשלוח את שני משרתיו כדי שיבזזו את הכסף. לפי המסורת, כשהגיעו המשרתים אל שני הסוסים, נעשה נס, ורתמות הסוסים נראו להם כמו שני נחשים. המשרתים המבוהלים מיהרו לברוח מהמקום והשאירו את הכסף מאחור. על פי גרסה אחרת, המשרתים ראו ששני נחשים מקיפים את הכסף ושומרים עליו. כשהיהודים הגיעו למקום, נהפכו הנחשים לחוטים.

ברכת צדיק ותפילה על קברו יכולה להסיר קללות וכישופים שונים מאדם. אישה עקרה תוכל ללדת, בעל מום יוכל להתרפא, בעיקר לאחר מריחת דם בהמה שנשחטה ב"זיארה" (ביקור) על האבר הפגוע .

ילד חולה הבריא לאחר שאמו השכיבה אותו על קברו של ר׳ יחייא לכדאר. ילדה אילמת התחילה לדבר, כששכבה על קברו של ר׳ יצחק בן־וואליד. אמה של תינוקת מאוד חולה שמה אותה על קברו של ר׳ יצחק הלוי, ואמרה לו: ״אם התינוקת שלי היא מהעולם הזה, מה טוב, ואם לא, אני אקבור אותה על ידך.״ הקדוש הופיע לאם בחלום, והתינוקת הבריאה: בנוסחה דומה פנה אב ללאלה סוליקה הצדקת, כאשר הכניס את בנו, תינוק חולה, לסל ושם אותו בכוך הנרות שליד קברה של הקדושה, באומרו: ״אם הוא של העולם הזה, תרפאי אותו! ואם לא, תעשי מה שאת רוצה״. לאחר שלוש שעות הבריא התינוק. בגדיו של ילד חולה הונחו על מצבתו של ר׳ חיים פינטו והילד הבריא כשלבש את הבגדים האלה.

ר' רפאל אל נקווה מסאלה, נערץ עוד בחייו והפך לקדוש לאחר מותו. ברכת צדיק או תפילה על קברו יכולה להסיר קללת "ווקאף" וכישופים אחרים מאדם ואשה עקרה תוכל ללדת.

נדרים

בקשת רפואה מצדיק מחייבת נדירת נדר. ב"שבחי-חיים" למשל, נודרת אישה עקרה לר' חיים פינטו כי אם תלד, היא תיתן זהב לצדקה כמשקל התינוק שייולד לה. רוקח מוסלמי מבקש מר' עמרם בן דיוואן, שירפא את רגליו המשותקות ותמורת הריפוי הוא מבטיח מרומה ושחיטה לצדיק, אך לאחר שהרוקח החלים – הוא "שכח" לקיים את נדרו והשיתוק שב אליו. רק לאחר תחנונים רבים הסכים הצדיק להביא לו רפואה והפעם הקפיד הרוקח למלא את נדרו. ענין שמירת הנדר לצדיק הוא בעל חשיבות עליונה, משום שעל פי האמונה כאשר אדם נודר נדר נולד מלאך. במידה ומתקיים הנדר "עולה" המלאך שנולד לשמיים ומשמש כמליץ יושר בעבורו, אך באם לא קיים את נדרו – הוא מקטרג עליו. ובנוסף יכולים לקרות אסונות ופגעים שונים עוד קודם לכן. לדוגמא – כלה שהובטחה לאחר, למשל, מתה בליל כלולותיה ממזון שנתקע בגרונה.

פגיעת הצדיק

כלל ידוע הוא, שאין רעה כפגיעת הצדיק. כשם שבכוחו להיטיב כן כוחו להרע. די במבט אחד שלו כדי להמית אדם או להזיק לו. במקרה של שופט מוסלמי שהציק לצדיק ללא הצדקה, קרנו פני החכם עד שהשופט הסתנוור מהם והוא מיהר לבקש את סליחתו. ובמקרה אחר כאשר בת מלך ירקה בבוז בעוברה על פניו של צדיק יהודי צמחו מיד קרניים במצחה. ומפורסם מקרה של שליח מארץ-ישראל רב ונכבד בזכות עצמו שקילל והעליב צדיק מקומי, קללותיו של הרב המרוקני ניצחו והאורח מישראל נפטר במקום. ידוע מקרה של סוחר יהודי עשיר שפגע בכבודו של ר' דהאן, בנו של ר' חיים פינטו והלה הזמין אסון – ואחת מאניות הסוחר שלו טבעה בלב ים.

גם סתם פגיעה שרירותית ביהודי יכולה לגרום נזק לפוגע, מידיו של הצדיק. לדוגמא כאשר אסר ווזיר רשע על היהודים להתפלל בלילה, בטענה של הפרעת מנוחת המוסלמים – הפך אותו הצדיק היהודי לחמור. רק השתדלות רבה של המלך אצל הצדיק, הביאה לבסוף לביטול רוע הגזירה. אין רעה כפגיעת צדיק. חזקה כברכתו.

צדיקים ומלכים

קשריהם של צדיקים יהודים ומלכים "טובים" זוכים להבלטה רבה בספרות צדיקים וקדושים במרוקו.

כך למשל, כאשר חטפו למלך מוסלמי את שפחתו החכמה והיקרה לו, הוא הלך לקבר הצדיק ר' חנניה הכהן וביקש את עזרתו. במראכש הציל ר' אבוחצירא פעמיים את חיי ידידו הפחה אל-גלאווי. בפעם הראשונה ראה בחלומו את משרתי הפחה שמים רעל בכוס החלב שלו. הוא מיהר אל ידידו . זה, שהיה ספקן, מזג את החלב לחתולו ואכן החתול ששתה את החלב מת מיד. בפעם השניה, ראה אבו חצירא בחלומו זוג קושרים לבושים בבגדי נשים, מתגנבים לארמון להורגו, שוב הזהיר את אל-גלאווי והקושרים נלכדו. ומאז נהנו יהודי מראכש מזכויות והגנת הפחה. חכם אחר המארכש סייע בהגנת העיר בכך שתלה כד שמן בשער העיר כסגולה כנגד חדירת האויב דרכו.

קדושים יהודים ומוסלמים

בניגוד למנהג המוסלמי, אצל היהודים בדרך כלל קדושת הצדיק אינה עוברת בירושה. על כל צדיק היה לזכות במעמדו על פי מעשיו והצלחותיו שלו. ברחבי צפון אפריקה ישנם אין-ספור קברי קדושים המשמשים ל"זיארה" – מקום עליה לרגל- ליהודים ומוסלמים כאחד. במקרים רבים אף מועדי העלייה לרגל וההילולות היו זהים ובתקופות שונות אף הוטלו גזירות שאסרו על יהודים לקיים "זיארה" לקברי קדושים המשותפים לבני שתי הדתות. לרבים מהקדושים היו לעיתים שתי זהויות נפרדות-יהודית ומוסלמית. כך למשל מאמינים המוסלמים באטלס הגבוהה כי בקבר סידי-רחל המשמש ל"זיארות" מוסלמים ויהודים בכל האזור, קבור דווקא הקדוש המוסלמי סידי-ענמאחי. ואילו היהודים באותו אזור גורסים כי הקדוש הקבור שם הוא ר' דוד אשכנזי. כך קברי קדושים בעלי זהות כפולה מפוזרים בכל רחבי המגרב. ייתכן שהסיבה לכך שחלקם אולצו להתאסלם באחד מגלי "הג'יהאד" ששטפו מדי פעם את הארץ (כמו למשל בתקופת "המואחידון").

אנתרופולוגים כגון שניה וגודאר הדגישו את הפן המוזר הזה במפגש שתי הדתות המונותיאיסטיות. באוכלוסייה הערבית-ברברית, בא המורביטיזם, פעמים קרובות במקומה של הדת. בכל מקום נתקלים בקבר של  קדוש מקומי, אליו מכוונות תפילות המאמינים. ההשפעה המקומית היתה כל כך מושרשת, עד שפעמים רבות הוסרו מחיצות בין קדושים יהודים ומוסלמים. החוקר ל. וואנו (VOINOT) שפרסם מונוגרפיה המוקדשת כולה לעליות רגל יהודיות-מוסלמיות במרוקו. במחקרו נבדקו 31 קברי קדושים שהיו מקובלים בעת ובעונה אחת על מוסלמים ועל יהודים; 14 קברי מוסלמים הנערצים על יהודים ו- 50 מקרים בדוקים של קדושים יהודים הנערצים על ידי המוסלמים. דוגמא קיצונית היא הערצת המוסלמים את סוליקה הצדיקה, שמתה על קידוש השם, בסרבה להתאסלם. לפעמים אותו צדיק מופיע כיהודי או כמוסלמי, בהתאם לדתו של המספר. לרבים מהקדושים יש שתי זהויות. בהרי אטלס עולים היהודים לקבר דוד אשכנזי, עבור המוסלמים זהו קבר סידי רחל…

קברי שד"רים

במרוקו אפשר להבחין בין קדושים מחוזיים ודרווישים מקומיים לבין קדושים מוכרים, שסוגדים להם בארץ כולה ומוצאם בדרך כלל מארץ ישראל. היו אלו שד"רים (שלוחי דרבנאן), שהיו מגיעים מארץ ישראל, כדי לאסוף תרומות לישיבות בארץ ומצאו את מותם בעת המסע. די היה בעובדה זו  כדי להופכם לצדיקים וקדושים בעיני יהודי מרוקו שליבם יצא מאז ומתמיד לארץ הקודש.

מוסד שליחי ארץ ישראל התפתח בצורות שונות החל מחורבן בית שני, והמשיך בימי הסנהדרין בהנהגתו של רבן גמליאל דיבנה. כך הונח היסוד השליחות ונהפך למוסד קבוע ששימש קשר עיקרי בין ארץ ישראל והגולה וסיפק סכומים גדולים לצורכי לימוד התורה ומוסדות הנשיאות והסנהדרין שהמשיכו להתקיים בארץ ישראל.

בהיעדר בית המקדש גם פסקה חובת העליה לרגל ולכן התקשו יהודי הגולה להביא בעצמם את תרומתם. לכן נוצר צורך לשלוח שלוחים מיוחדים לקהילות הפזורה היהודית, כדי לעורר את העם לתרומה ונדבה, ואף לגבות כספים בשם מרכז ההנהגה של האומה שהמשיך להתקיים בארץ. בראשית העת החדשה, המשיכו התרומות מהקהילות היהודיות בחוץ לארץ להוות מקור הכנסה מרכזי עבור יהודי ארץ ישראל. במאה ה-14 החלו יהודי אשכנז בביסוס מערכת גבייה יותר מאורגנת בקהילות התפוצות. בספרות ההלכה של המאה ה-15 מוזכרים גזברים שהיו ממונים על איסוף הכספים בתפוצות ושליחתם לארץ ישראל. במקביל החל להתפתח באותן שנים מוסד השד"רות בצורתו המוכרת בעת החדשה, בה נשלח השד"ר באופן מיוחד כדי לגייס כסף לתושבי ארץ ישראל. חלק מהשד"רים נשלחו במקרים בהם נוצר צורך מידי בסכום כסף גבוה בעקבות פורעניות שונות שפקדו את יושבי הארץ. בסוף אותה מאה כבר קיימות ידיעות על שד"רים שנשלחו לגבות כספים בצורה סדירה ללא קשר למאורע מסוים[1]. בקהילות שונות הצטברו כספים של ירושות, עזבונות, נדבות ונדרים שהקדישו אנשים במהלך השנים לטובת ארץ ישראל או ירושלים

בתקופת השלטון העות'מאני בארץ ישראל הוסיף להתפתח ולהשתכלל מוסד השד"רות. במהלך המאה ה-19 המשיכה תופעת השליחות, מסעותיהם התרחבו לקהילות רחוקות כגון מרכז אסיה, ארצות הברית ואפילו אוסטרליה. מתקופה זו ידועים פרטים על שד"רים רבים שנשלחו מארץ ישראל על ידי ראשי הקהילות בירושלים, חברון, צפת וטבריה אל קהילות הגולה כדי לאסוף כספים ולגייס תרומות למען קיום קהילותיהם בארץ. כספים אלו שימשו למימון הקמת מפעלי תורה וחסד, ישיבות, בתי יתומים, לבניית שכונות חדשות מחוץ לחומות העיר העתיקה בירושלים וגאולת הקרקע כאשר הותר הדבר לפי החוק העות'מאני.

השד"רים נטעו בתודעת היהודים בתפוצות זיקה לארץ ישראל; זיקה זו היא שגרמה ליהודי הגולה לתת את תרומתיהם ברצון תוך שהם רואים במעשה זה מילוי חובתם הלאומית והדתית. ויש שאף הושפעו לעלות בעקבותיהם לארץ ישראל. רבים מהשד"רים הקפידו להשתמש ולהתבטא בשפה העברית גם אם זה הצריך שיעמידו לצידם מתורגמנים, ובכך תרמו להפצת השפה ולהחייאת השימוש בה בדיבור בעל פה.

השד"ר היה מקבל בדרך כלל כרבע מהכספים שאסף כשכר על שליחותו. לעתים ארכה השליחות כשלוש או ארבע שנים, אז היו נעדרים מספר שנים מהארץ וממשפחתם. קהילות רבות ביקשו מהשד"רים לחזור אליהם בסוף השליחות, ולהתמנות אצלם לרבני או דייני הקהילה. קהילות רבות ביקשו משד"רים שהגיעו אליהן לרגל שליחותם, לחזור אליהם בתום השליחות, ולשמש בהנהגת הקהילה למספר שנים. בדרך כלל, הם או בניהם ונכדיהם חזרו לאחר תקופה זו לארץ.

.מפורסם קברו של ר' עמרם בן דיוואן, שד"ר (שלוח דרבנאן), אשר קברו הפך למקום פולחן (מזכיר את פולחנו של אנטוניוס הקדוש בפאדובה), וידוע  ברבים בעל יכולת ריפוי ועשיית נסים. או קברו של ר'שלמה בלחאנס.

קדוש משפחתי

בדרך כלל קשורה כל משפחה יהודית מרוקאית, בקדוש מסוים על פי רוב לאחר שקיבלו ממנו סיוע או מזור, או לאחר שהופיע בחלומו של אחד מבני המשפחה. לעתים נקבעת הזיקה המיוחדת על פי קרבה גיאוגרפית אל קבר הצדיק. הקדוש מוזכר בחוג המשפחה במשך השנה, על ידי הדלקת נרות לכבודו פעם בשבוע ובראש חודש. הביטוי החזק ביותר לקשר זה הוא הביקור בקבר הצדיק וקריאה לשמו בעת צרה. מעריצים נהגו ללכת לקברו לעתים קרובות ולהדליק נר ליד הקבר.

בערים הגדולות, כמו קזבלנקה, מראכש ופאז, היו רבים מיהודי הקהילות עולים לקברי קדושים ומדליקים שם נרות. כאשר במקום יותר מצדיק אחד נוהגים לבקר את כולם לפי סדר החשיבות. בקזבלנקה היו מתחילים אצל ר' אליהו, במראכש אצל ר' חנניה הכהן ובפאס אצל ר' יהודה בן-עטר וכו'…כמו כן, נהוג היה גם לבקר בבית הכנסת שנקרא על שמו של הקדוש ושם לעסוק בלימודי קודש ולהדליק נרות במקום לעלות לקבר הקדוש. ולעיתים נמצא בית הכנסת על שמו של הצדיק דווקא בעיר אחרת כמו בית הכנסת על שם רבי דוד ומשה במוגדור או על שמו של ר' בן יצחק בטטואן ובית כנסת על שמו של ר' משה טולידאנו ברבאט.

עליה לקברו של הצדיק

בכל עליה לרגל מורכבת החוויה הן מהשהות ליד קברו של הצדיק והפעילות שם והן מהמסע עצמו.  להבדיל מעליה לרגל המצווה במקורות, כמו העליה לבית המקדש, או החאג' המוסלמי למכה, עליה לקר צדיק הפתוחה לאימפרוביזציות ונקראת – זיארה (זיארן   באידיש של צפת).

היציאה לדרך היא שלה חשוב בהכנה הנפשית של החוגג המאפשרת לו להתנתק מסביבתו ולהתחיל בתהליך ההזדככות לקראת המפגש עם הצדיק. הליכה ממושכת תוך ביקור בקברי צדיקים אחרים בדרך משמשים לא רק למנוחה אלא מהווים שלב המקרב את ההולך לקראת נקודת השיא עם בואו לאתר המקודש בו הוא מתכוון לשהות זמן ממושך. ביקור שלא במסגרת הילולה, נועד כדי לשטוח בקשה מיוחדת בפני הקדוש.

לפני היציאה לדרך נהוג לערוך טבילה להיטהרות לגזוז ציפורניים ולפעמים אף לצום. במידה וסמוך לקבר מעיין או ברכה נהוג לטבול לפני שניגשים לאתר. (אישה לא טהורה אינה יכולה לשהות בסביבת הצדיק כי אז תקום רוח סערה וגשמים וברד עשוי לרדת משמים. עד שהאישה מתרחקת מן המקום). גם אישה בעלת התנהגות קלוקלת עשויה לעורר את זעמו של הצדיק. כך למשל, אצל ר' דוד הלוי בדרעא, מקור המים הקדוש הסמוך לקבר הפסיק לזרום בגלל כניסת בחורה שהתנהגותה לא היתה מכובדת. בקברו של ר' דוד ומשה, גרמה זונה שהגיעה למקום, לסערה. הנשים מחויבות בצניעות ייתר של לבושן בעת הביקור בקבר הצדיק, בדרך כלל שמלה ארוכה עד כפות הרגלים עם שרוולים ארוכים, וחבישת צעיף לראשן. ר' דוד ומשה  (שמו המקורי של הצדיק ר’ דוד בן משה, אולם הוא כונה על ידי יהודי מרוקו ר’ דוד ומשה. הרב חי בירושלים ונודע כתלמיד חכם מופלג. היה אחד הצדיקים הקדושים ור' דוד ומשה  משך אליו אחרי פטירתו רבבות מעריצים מכל רחבי מרוקו  ), ציווה בחלום על אישה מאופרת שתתרחץ לפני שתעלה אליו.

בקשות הפונים לצדיק משתייכות לכל תחומי החיים אך במיוחד לשם ריפוי מחלות. לשם כך יש לשהות זמן ותקופה במקום עד שהצדיק נעתר לבקשה.(לפעמים שבוע ואף חודש ). במשך הביקור לסעוד מאכלי קוסקוס הנקרא "מערוף" (גם המוסלמים אוכלים קוסקוס ליד קבר הקדוש). מכינים אותו בבית מבשלים אותו במקום ומחלקים ממנו לעניים.

עבודת הקדושים הביאה לפעמים לפרדוכסים כמו במקרים בהם יהודים מאוכזבים בקשו לנתץ קברו של קדוש, על שום שלא נענה לתפילותיהם.

לקדוש היו מביאים מנחות, נרות או נרות שמן שהודלקו מעל קברו. אם לא היה לו קבר, עשו זאת בבית הכנסת. במרכאש היו מתכנסים בבית הקברות סביב הקברים הנערצים במיוחד, כשבכניסה מצטופפת שורה ארוכה של קבצנים ופושטי יד. רובו של ההמון היה זקנים, נשים וילדים, היו מתגודדים סביב מבנה קטן בין הקברים, מקשיבים למכירה פומבית עליה ניצחו זקנים, שהכריזו בקול על המחיר שהוצע בעד כל אחד מנרות השמן, שידלקו לכבוד  הקדוש הנקוב בשם. לכל קדוש מקומי זוטר היו מספר חסידים, שהתלהבותם היתה נמדדת לפי עלות המחירים המוצעים. לקהילות היתה חזקה על ניצול פולחן זה והן קיבלו ממנו הכנסות, שנוצלו לגמילות חסדים. בעלי ההלכה המסורתית, מעולם לא הכניסו שיטה באמונה זו. יש לראות בכך אמונה קבלית שפיתחוה השפעות מוסלמיות עזות במיוחד. באירועים אישיים או משפחתיים נהגו לעלות לרגל, לקבר צדיק.

המסורת לבקר את קברו של צדיק מסוים, במקרים רבים בן משפחתם או עירם של המבקרים היתה עוברת מהורים לבנים. נשים נהגו לבקר בקבר הצדיק "שלהן" גם לאחר נישואיהן[2]. האמונה בצדיק והעלייה לקום בו נמצאים שרידיו המוחשיים, מעניקה לאדם בטחון. הצדיק קרוב פיזית ונפשית, הוא בעל עוצמה רבה, בעל השפעה בשמיים ובארץ, בכוחו להרתיע אויבים, להגן על האדם ולהושיעו בעת צרה. חיילים ששרתו במלחמות ישראל סיפרו לחוקר, כיצד קראו בשעת מצוקה לקדוש המקובל על משפחתם עוד ממרוקו, והוא הצילם מכל רע

בצפון אפריקה, זכו גילויים אילו מאז ומעולם, לגישה חיובית מצד הרבנים. הרב חי בתוך  קהילתו, והיה שותף לכל תופעות אמונתה (אם כי באלג'יר הקשיחו הרבנים את עמדתם בנושא).

אברהם שטאל מביא את מקרהו של שלום אלבז, איש מקנס שבמרוקו שממחיש היטב את מקומו של הקבר הקדוש בחייהם של בני אדם הנתונים בצרה גדולה. אלבז, שהתפרנס מרוכלות בכפרי הסביבה. פעם יצא עם חמורו בימי שבט, וירד שלג כבד שכיסה את הדרך והעלים אותה. הלילה ירד, הקור היה עז וההליכה היתה קשה מאוד. לפתע עמד החומר מלכת. אלבז הביט מסביב וראה בחשיכה שני גחלי אש בוערים, ההולכים וסובבים אותו ואת חמורו. הוא הותקף בהלה, כי הבין שלפניו צבוע. סיפורי אימים רבים הילכו על חיה זו, הטורפת אדם ובהמה. תחילה הוציא סכין כדי להגן על עצמו, אבל אר כך עלה על דעתו רעיון טוב יותר. הוא נזכר שצבועים יראים מאש. הוא הוציא מכיסו מצית, תלש שערות מפרוות הצמר שלבש, הציתו וזרקו לעבר החיה. הצבוע התרחק, והחמור, שקפא על מקומו מרוב פחד, התאושש והתחיל לברוח לעבר הכפר הסמוך. כעבור זמן מה חזר הצבוע ,ואלבז חזר על מעשהו, עד שנכנס לכפר. הוא הגיע לביתו בשלום, אך קיבל חום גבוה ושכב במשך שבועות רבים. רופאים בדקו אותו אך לא מצאו דבר. לבסוף פנו לרב, אחד מבני משפחת אביחצירא, וזה יעץ להם לעלות ארצה ולהשתטח על קברי הקדושים. תוך חודשים אחדים הגיעו שלום אלבז ומשפחתו אחצה, בשנים שסביב התחלת המאה העשרים. הוא ביקר בקברים הקדושים, בקבר רחל, בקבר ר' שמעון במירון ובכותל המערבי, ולבסוף חזר לגמרי לאיתנו.

העלייה לקבר הקדוש נותנת מזור גם למצוקות הנפש לחולי הגוף. במחקר שנערך בקרב יוצאי מרוקו בצרפת התלוננה אחת הנחקרות, אשה בת ארבעים, שמחלת השיגרון שלה מכבידה עליה יותר מאשר במרוקו, למרות השיפור בטיפול הרפואי, כי אין באפשרותה לבקר אצל קברי הקדושים.

לפעמים העליה לקבר הצדיק היתה סגולה כנגד מעשי כישוף, עלייה לרגל – שירחיק את הכוחות הרעים שהקוסם – חטאט – קרא להם  דרור. אנשים שבאו מרחוק, הקפידו שלא לעלות לקבר הצדיק לפני שהיטהרו. לקבר היו עולים יחפים, מדליקים נרות, פושטים ידיים ומגישים לשפתיים או לעיניים, זורים סוכר, שופכים מים ואוכלים את הסוכר המומס. ליד הקבר היו מתפללים לעילוי נשמתו של הקדוש וכן לכבוד הסיבה שלשמה היתה הנסיעה: מבקשים את השתדלותו של הקדוש להבראת חולה, למנוחת נשמתו של  מת ועוד. בעל מום יוכל לרפא את האיבר הפגוע אם ימרח עליו דם בהמה שנשחטה בעת "זיארה". ליד הקבר היו סועדים  ומשתדלים שהמזונות יבואו במגע עם הקבר וייספגו מקדושתו.

כאשר קבר הצדיק נמצא בקרבת מקום, אפשר לבקר בו בכל עת; יתר על כן, יש שהגנת הצדיק תהיה רבה יותר לאלו השוכנים בקרבתו. מכאן נבין את התופעה, שאנשים "ממציאים" – קרוב לוודאי בדרך בלתי מודעת – קברי צדיקים במקום שלא היו קיימים. כך למשל אירעו מקרים שבהם הודיע אדם שצדיק הופיע בחלומו, הצביע על אתר מסוים ואמר שזהו מקום קברו. אנשי הקהילה האמינו לבעל החלום, והמקום הפך לקבר קדוש, שמשך עולי רגל מהקהילה וברבות הימים אף מיישובים סמוכים. הרצון להשיג "קדוש מקומי" לבש לפעמים צורה קיצונית ביותר: אחד מחכמי מרוקו מספר על מקרה, שבהם הרגו יהודים כפריים חכם מפאס שהזדמן למקומם, על מנת לקברו שם, משום ש"אמרו שבנוף שלהם אין שום קבורת צדיק להשתטח על קברו בעת צרה" . סיפורים דומים מוכרים לנו אצל הנוצרים בימי הביניים. הצורך בקדוש הוא כל כך גדול, שאף דברי החכמים נגד הערצת קדושים אינה מצליחה להזיז את ההמון מאמונתו וממנהגיו. הרב יוסף משאש מספר, כיצד השתדל לבטל קברם "קדושים" חדשים.

ההילולה

עלייה לרגל קיבוצית לקברו של צדיק. טקס זה נערך ביום מותו של הצדיק, שהוא גם יום היוולדו. היו צדיקים מפורסמים, שזכו לביקורים לאורך כל ימות השנה, כמו למשל, ר' עמרם בן דיוואן, מולאי איגגי, שלמה בן לחנס, סוליקה הצדיקה, ר' דוד ומשה, ר' דוד בן ברוך , ר' אל נקווה, אך הביטוי הבולט לאמונה זו מתקיים בעת הנהירה ההמונית ביום ההילולה החל פעם בשנה.

הילולה בארמית, פירושה כלולות. זהו טקס כלולותיו של הקדוש עם האלוהים. על פי ספר הזוהר, עולה נשמתו של צדיק השמימה בשמחה "ככלה הנכנסת אל חופתה". לכן יש לחגוג את יום מותו של צדיק בהילולה על קברו.

ליד הקבר נהגו לערוך תפילות כלליות ואישיות, לנגוע בקבר ולנשקו, להדליק לידו נרות. חולים היו לעיתים ישנים בבניין שעל גבי הקבר, ומקווים להתרפא על ידי כך. בסעודות שנערכו ליד הקברים היו מרבים לספר סיפורים בשבח הצדיק הקבור במקום. הסיפורים עסקו בחיי הצדיק ובנסים שנעשו על קברו לאחר מותו: חולים נתרפאו, עקרות נפקדו, אומללים נושעו ומאידך – רשעים, בייחוד גויים, שזלזלו במקום הקדוש ופגעו בו נענשו בשיתוק איברים או במיתה משונה. נהגו גם לשיר שירים, בעברית ובערבית בשמו של הקדוש. עולי הרגל היו תורמים כסף רב, לתיקון הקבר, לשמן למאור, לקניית תשמישי קדושה, לצדקה[3].   הסיפורים עסקו בחיי הצדיק ובנסים שנעשו על קברו לאחר מותו: מנהג רווח היה להניח על הקבר מים, מאכלים או סוכריות. השתמשו במים לברכה, למשל בעת מחלה. את המאכלים או הממתקים היו מביאים לקרובים ולילדים שלא יכלו להשתתף בעליה לרגל, ומעבירים אליהם בדרך זאת משהו מברכתו של הקדוש.

המים או החפץ שהושאר יקבלו את ברכתו וישמשו עם החזרה הביתה לריפוי מחלות וקבלת מזל ומילוי משאלות בריאותיות בדרך כלל. מנהגים שונים ברפואה העממית קשורים לקבר הקדוש ולסביבתו. חולים כרוניים, משותקים, עיוורים וכו' נקשרים לעץ או למציבה למשך לילה, משכיבים תינוקות חולים למשך שעות או זמן רב.

ליד קברו של ר' אברהם מכלוף בן-יחייא נמצא מקלו של הצדיק ואנשים חולים יושבים לידו ונוגעים בו כדי להבריא, ממעין מולאי יעקוב לוקחים מים הביתה, אצל ר' חיים פינטו מורחים על מצחי הילדים פיח שנוצר מהדלקת הנרות בקבר, מקברו של ר' דוד הלוי בדרעא לוקחים גושי מלח מסביבתו ומשתמשים בהם בפסח כ"מלח כשר מהחכם…"

נהגו לספר לראשונה ראשו של ילד – על קברו של צדיק, נוהג של תספורת ראשונה –חאלקה (חלאקן) לתינוק שנולד בזכות הצדיק מתקיים בזמן ההילולה סגולה לאריכות ימים. בשעת התספורת כשגוזזים לתינוק את השיער פורצות הנשים בקריאות שימחה והגברים מתפללים לבריאותו אחר כך עורכים סעודה לכל הנאספים.

מנהג עתיק הוא לשפוך סוכר על קבר הצדיק וללקקו[4]. בין שאר הטכסים המרכזיים נהוגה שחיטת בהמה לכבוד הצדיק ולכן משגשג שוק הבהמות ליד הקבר לשירותם של עולי הרגל.

בדרך כלל היו מביאים את הבהמה בסמוך לקבר וממש בזמן השחיטה, ממלמלים תפילה, מבקשים בקשה ונודרים נדר. חלק מן הדם שזרם מן הבהמה השחוטה היה נאסף על ידי החוגגים והיו משתמשים בו בשעת מחלה כחומר מריחה על איבר פגוע .בראשיתו של המנהג לא קיבל השוחט תמורה אלא חלק מן הבשר ,ועם התפשטות המנהג בהיקף נרחב, ניבנו בתי מטבחיים ליד קברים מפורסמים ונקבעו הסדרים מיוחדים לתשלום בעבור כל בהמה. בדרך כלל נשמר הבשר להכנת הסעודה והחלקים הפנימיים נמסרו לשרתי קבר הצדיק שמכרו אותם והתמורה נכנסה לקופת הקדוש.

בליל ההילולה של הצדיק הקדוש לאחר סיום אירוע השחיטה, נערכת ליד הקבר תפילה חגיגית ואחריה סעודה. היהודים נהגו להביא מהסעודה לבני המשפחה ולשכנים , שכן מצווה היא לטעום ממנה.

טקס מרכזי נוסף המושך אליו קהל רב הוא מכירה פומבית של הנרות וכוסות על שם הקדוש וכל המרבה במחיר זוכה  בכבוד. מייחסים חשיבות רבה לקניית הנר הראשון שכן ע"פ האמונה הזוכה במצווה זו זוכה ליחס מיוחד מהצדיק. ההכנסה ממכירת הנרות מוקדשת כולה לקבר הקדוש שלכבודו נערכת ההילולה. מכירת הנרות מלווה בקריאות שמחה וריקודים של הציבור ואנשים מתפללים בכוונה ייתרה בזמן זה.

הבאים לקבר נוהגים להדליק נרות רבים, המתאחדים ללהבה גדולה; יש המוכנים להישבע כי ראו בלהבה את פני הצדיק. מדורת הנרות בוערת ליד הקבר וציבור המתפללים משליך מדי פעם נרות נוספים לאש. ע"פ מסורות רבות ישנם ניסים הכרוכים באירוע זה כגון הכנסת יד או ראש לתוך המדורה ללא כל חשש לנזק או כוויה. מעבירים באש תינוקות ואברים חולים של בוגרים כסגולה להחלמה מהירה ובריאות. מסופר על איש אילם שנזרק לתוך המדורה בהילולה של ר' עמרם בן דיוואן וצעק את שם הקדוש, ומיד החל לדבר אשה משותקת שנזרקה לאש בהילולה של ר' דוד בן ברוך לא אירע לה מאום ויצאה בריאה מהאש.

המקובלת ביותר היתה הילולתו של ר' שמעון בר יוחאי, בי"ח באייר, הוא ל"ג בעומר. פעילות זו היתה מתרחשת סביב קברי קדושים מקומיים. מדי  ערב היו מתכנסים וקוראים בתהילים, בספרי קבלה ובשאר ספרי קודש. היו מגיעים בשיירות; ברכב, על גבי פרדות וברגל. עשירים ועניים היו מתערבבים באלפיהם; כל אחד ונדרו עמו. שיא התרוממות הרוח בחצות הלילה. לאור מנורות שמן היו קוראים בחבורות ומשמיעים תפילות בקול. היו מבעירים מדורות ומפרנסים את אישן באלפי נרות; היו משתלחות להבות ועולי רגל היו מקפצים מעליהם. בחצי הלילה היתה נשמתו של הקדוש פוקדת את ההמונים. הרבנים היו נשארים לקרוא בספר "הזוהר" בעוד היתר מסתלקים. למחרת ועד לחג השבועות, ההמונים היו עדיין נסערים. בימים אילו הרבו בקיבוץ נדבות, במתן צדקה לעניים ובתפילה.

בארועים כאלה של תפילת ציבור אינטנסיבית ואקסטאטית יש תחושה אמתית וציפיה דרוכה להתרחשות ניסים מאחר והמשתתפים בחוויה זו מצפים להיווכח שבקשתם התמלאה. ישנם סימנים שונים כגון "הופעת הצדיק עצמו בפני הקהל" (ע"פ המסורות). לעיתים רואים את דמותו בתוך הלהבות. סימן נוסף ששולח הצדיק למתפללים הוא מים שנובעים באופן פלאי מקברו. על פי האמונה זה סימן שהקדוש נמצא שם ונעטר לבקשות. שבוע של הילולה מהווה בדרך כלל חוויה עמוקה וסוחפת לכל המשתתפים השוהים ליד הקבר. וכך מתגבש ציבור אנשים וקהילה דתית בעלת מוטיבציה גבוה המאוחדת בחוויה מיסטית משותפת. עם סיום ההילולה ישובו המבקרים לביתם תוך נשיאת מטען אמונתי מחודש והכרה בגדולתו של הצדיק וביכולתו וכן בידיעה שיש לו שותפים נוספים לאמונה זו.

הערות

[1] ירושלים לדורותיה, כרך 7, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 100.

[2] הירשברג, עמ' 152.

[3] יורם בילו, "פולחן ומקום קדוש בדת האזרחית ובדת העממית בישראל", מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי 19-20, 1997, עמ' 65-84.

[4] יורם בילו, "פולחן ומקום קדוש בדת האזרחית ובדת העממית בישראל", מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי 19-20, 1997, עמ' 65-84.