אמת מארץ ישראל – אחד העם

דיון במאמרו המפורסם של אחד העם.

כתב: גילי חסקין

מאמר זה רלוונטי מאד לקראת טיולים במושבות העלייה הראשונה, בפרט בטיול לזיכרון יעקב.

הקדמה

אשר צבי גינזברג (1856-1927), אחד החברים הצעירים המרכזיים של 'וועידת אודסה', נשלח לארץ ישראל בשנת 1891 ושוב בשנת 1893.

בשני מאמרים בשם "אמת מארץ ישראל", ["המליץ", סיוון תרנ"א ואלול תרנ"ג], מתח ביקורת חריפה על השיטות הנהוגות בידי "חובבי ציון". ביקור המנהיג הצעיר של "בני משה", זכה לתהודה ניכרת בעיתונות התקופה. אין עוררין על כך כי ביקורתו הנוקבת את ההתיישבות החדשה, שהתפרסמה במאמרים הסנסציוניים, "אמת מארץ ישראל", היתה ועדיין, פן חשוב בהבנת התפתחות היישוב היהודי בארץ ישראל . מאמריו אילו, בעיקר הראשון שבהם, מהווים עבורנו מסמך חשוב להכרת פני היישוב ופני ארץ ישראל בתקופה זו.

ראה גם: ניתוח הביוגרפיה שכתב יוסף גולדשטיין

לצורך הניתוח, השתמשתי במקורות שונים:

ראשית כל, החומר הראשוני: המאמר עצמו; עיתונות התקופה ("המליץ"); אגרות אחד העם; כל כתבי אחד העם ועוד.

ברובד השני בדקתי את הספרים שנכתבו אודות אחד העם, לאחר מותו, כמו למשל: סימון הלר ויוסף אליאס, אחד העם, האיש פועלו ותורתו. או גליקסון משה, אחד העם חייו ופועלו ; ברוך בר יהודה, תולדות הציונות ועוד. אילו ספרים הלוקים מעט, בהערצה יתרה, וחסרים פרספקטיבה היסטורית.

הרובד הבא הוא ניתוחיהם של חוקרים שונים, אשר ניתחו את "אמת.." , מזוויות שונות, ושמו דגשים שונים: ש' אבינרי למשל, הדגיש את יחסו של אחד העם לערבים; י' קלנר את המשמעות הכלכלית ועוד.

הרובד העליון הוא המחקר המודרני ביותר והכוונה היא בעיקר, למחקרו המקיף של יוסף גולדשטיין, המחליף את הגישה ההרואית, המסורתית, בראייה ביקורתית יותר. המאמר, "לתולדות מסעו הראשון של אחד העם, אמת מארץ ישראל?" וספר הביוגרפיה שכתב: 'אחד העם'. ד"ר גולדשטיין מוסיף למחקר פן חדש וחשוב, והוא הפן הפוליטי, דבר השופך אור חדש על המסעות, המאמרים והגורמים להם, כמו על כלל פעילותו של אחד העם.

למרות, שמטרת מאמר זה, הוא ללמוד על מצבה של ארץ ישראל מתוך "אמת…", לא יכולתי שלא להתייחס לפתרונות שהציע, להדים שעוררו, וכך גם למאמרי הביקורת, כגון זה של משה לייב לילנבלום ורבים אחרים.

המאמר מתרכז במסעו הראשון של אחד העם לארץ ישראל, אך כדי להשלים את התמונה הבאנו בקצרה גם את סיפור מסעו השני ואת רשמיו, שפורסמו אף הם תחת הכותרת: "אמת מארץ ישראל".

אמת מארץ ישראל

 מבוא

אחד העם נחשב לאחת הדמויות הנערצות והחשובות בתולדות הציונות. ההמון הרב שנהר אחר ארונו, עצרות האבל שנערכו וההספדים שנישאו בתום ההלוויה, היו ביטוי נאמן לרחשי הציבור כלפי אבי "הציונות הרוחנית"[1].

נאמרו עליו דברי שבח רבים:

• מאיר דיזנגוף ספד לו: "[אחד העם] האציל אושר לכל עובדי ציון בתתו להם את הבסיס המוסרי"[2].
• דוד ילין אמר: "הוא היה יורשם של 'מורה הנבוכים' ו'מורי נבוכי הזמן'. הוא היה יורשם של הרמב"ם והרנ"ק…הוא שהשלים בין האנושי והישראלי שבנו"[3].
• ח"נ ביאליק ראה בהסתלקותו אבדה קשה לישוב הלאומי בארץ: "ממנו למדנו את רגש הכבוד והאחריות. כי אין הסופר בא לשעשע, אלא הסופר הוא היוצר את צלם האלוהים של האומה"[4].

פטירתו של אחד העם לא שמה קץ ליחס הכמעט מיתי שחש כלפיו חלק מהצבור היהודי הלאומי. כמעט שלושים שנה לאחר מותו עדיין נחשב למורי נבוכי הזמן[5]. היו שראו בו את ממשיכם של משה והרמב"ם[6]. מאמריו היו במשך שנים רבות חלק אינטגרלי מתכנית הלימודים של תלמידי התיכון בארץ ישראל. מאות רחובות, מוסדות, ומפעלי תרבות נקראו על שמו.

אשר צבי גינצברג, שנתפרסם לאחר מכן בשמו הספרותי "אחד העם" (להלן אחד העם), נולד בסקווירה שבאוקראינה, ב-1856; קיבל חינוך מסורתי מובהק ועד מהירה התפרסם כתלמיד חכם. בשנת 1868 עברה המשפחה לאחוזה שחכר אביו העשיר. הנער הסתגר בחדרו; קרא בשקיקה את גדולי הפילוסופים היהודים בימי הביניים; המשיך ל"ספרים האסורים", ילידי הספרות העברית החדשה; קרא ספרי משכילים כמנדלסון, וויזל וגייגר והרחיב את אופקיו בספרות הרוסית והגרמנית. במיוחד, הושפע מכתביו של פיסארד, מאבות הפוזיטיביזם הרוסי, מה שתרם לערעור אמונתו הדתית. מסיבות אישיות לא הצליח להיקלט במוסדות להשכלה גבוהה, השתקע בעיר אודסה, שם הצטרף לתנועת "חובבי – ציון".

את מאמרו הראשון, "לא זו הדרך", פרסם ב-1889, בהיותו בן 33, בחתימת "אחד העם". במשך שש שנים ערך את הירחון "השילוח", ששמש במה לדיון בבעיות היהדות בזמנו. לבסוף משך ידיו מעסקי ציבור, התקבל כמשגיח בחברה למסחר תה (ויסוצקי), וסייר מטעמה ברוסיה. בשנת 1907 נשלח לסניף החברה בלונדון, בה עשה ארבע עשרה שנה, עד עלייתו ארצה בשנת 1921. בשנות שבתו בת"א זכה לכבוד רב, נפטר ב-2/1/1927, בגיל שבעים ואחת[7]. באביב 1917 החליטו וייצמן וסוקולוב להקים כמה גופים שינהלו את המשא ומתן עם הבריטים לקראת הכרתם בציונות ובמטרותיה. בשלהי יוני הוקם ועד פוליטי ("מועצה"), שמטרתו לעצב את הטקטיקה, של המשא ומתן הציוני-בריטי והאסטרטגיה לטווח הקצר והארוך, שלפיה תפעל ההסתדרות הציונית. אחד העם הוזמן לשמש חבר בגוף החדש. והשכיל להפוך אותו, מגוף מייעץ לגוף ביצועי. הוא שימש יועץ ומבקר, כדמות הניצבת מאחורי הקלעים, אשר מתפקידה היה להפעיל את הגיונה ואת כושר ביקורתה. הוא היה שותף מלא לסוקולוב ולאחרים, בניסוח ההצעה שהוגשה לבלפור, לעיונם ולאישורם של חברי קבינט המלחמה הבריטי, בדבר הכרת בריטניה בשאיפות הציונות.. בתקופה שלקראת הצהרת בלפור ואחריה, התפתח קשר מיוחד בין אחד העם לביו ווייצמן, בו נטל תפקיד של "אב רוחני", מורה ומייעץ. אחד העם בן הששים ואחת מצא את עצמו לפתע במרכז הפוליטיקה הציונית. למרבית האירוניה פעל בעסקנות ציבורית, מה שסלד ממנו כל ימיו.

בפרספקטיבה היסטורית, הפרדוכס גדול עוד יותר: אחד העם, שנחשב ליריב הגדול ביותר של הרצל ושל הציונות המדינית, הפך להיות שותף בכיר לפעילות שהביאה את ההכרה הפוליטית בציונות[8]. את צעדיו הראשונים בספרות העברית, עשה בתקופה שלאחר פרעות 1881, אחרי ייסודה של תנועת 'חובבי ציון'.

במאמרו הראשון ובסדרה של רשמי ביקור בארץ ישראל, ביקר קשות את המצב בתנועה ובארץ ועורר תרעומת רבה בהעמידו זה מול זה את סגנון הדיבור היומרני שרווח בקרב 'חובבי ציון' ואת ההישג המעשי הזעום ביישוב הארץ.

בניגוד לדעת מנהיגי התנועה, כלילנבלום וחבריו, שגרסו ששיבת ציון, מחייבת פעולה המונית למען יישוב הארץ, טען להתחדשות תרבותית בעם היהודי ולשידוד מערכות רעיוני בידי המעטים[9]. אחד העם טען כי ההתיישבות תוכל להצליח, רק אם תעשה, לא בחיפזון, אלא בחוש מעשי ובקנה מידה מתאים. כל הגורמים הללו חסרים, לדעתו, בארץ ישראל, שלא תוכל לקלוט את ההמונים היהודיים. על ארץ ישראל להיות מרכז תרבותי ורוחני, אך לא הבסיס הפוליטי או הכלכלי של העם היהודי[10]. בעלייה לארץ ישראל, לא ראה אחד העם, עניין דתי הקשור לקיום מצוות יישוב הארץ, או לכינון מלכות בית דוד. מבחינתו, היתה ארץ ישראל, לב ליבה של הלאומיות היהודית, בה התחבר העבר ההיסטורי של העם אל עתידו[11].

בהספדו לפינסקר (21/12/1891), הסביר כיצד תשמש הארץ את העם היהודי. הוא ראה בה "מרכז של תורה וחכמה, של לשון וספר, של עבודת הגוף וטהרת הנפש; מיניאטורה אמתית של עם ישראל". אחד העם נמנע מלקבל תפקיד מוגדר בתנועה הציונית, אך מאמרו הראשון, "לא זו הדרך", עורר כמה מחסידיו, להקים אגודה בשם "בני משה"; מעין מסדר של אנשי סגולה, שהתכוון לחזק את היסוד המוסרי והתרבותי בתנועת התחייה הלאומית בעם ישראל[12]. האידיאולוגיה הציונית של אחד העם לא שללה, בשלב ראשון, ישיבה ארעית בגולה. כך יכלו גם חובבי ציון, שלא לחוש חסרי אונים, נוכח אי העשייה בארץ ישראל.

הסבר אחר להצלחת תורתו של אחד העם היא האידיאולוגיה החילונית שצייר, ששימשה פתרון פסיכולוגי לאותם חלקים בחברה היהודית, שתהליך החילון פשה בהם ואשר חיפשו לכך הצדקה. אחד העם קבע כי החילון הוא תהליך לגיטימי. מצוות היהדות, לשיטתו, אינן ערך עליון. הכיוון הוא כינון לאומיות יהודית בעלת ערכים חילוניים-מודרניים, שתשמור על זיקה לעבר ההיסטורי היהודי[13].

הגותו המדינית מכונה: "הציונות הרוחנית", ולעתים רבות מוצגת כאנטי תזה להנחותיה של הציונות המדינית מבית מדרשו של הרצל. דעותיו לא התקבלו בתנועה הציונית, הוא לא השתתף בקונגרסים הציוניים, למעט הראשון שבהם, אך הרשים צעירים ציונים רבים[14]. תפיסתו האידיאולוגית, אותה היטיב לשרטט לבני זמנו, בשילוב עם פעילותו ב"חיבת ציון", מסבירים את הצלחתו הפוליטית, עד הופעתו של הרצל. במחצית הראשונה של שנות התשעים הפך אחד העם מפובליציסט בעל רעיונות מקוריים, אך שוליים מבחינת התמיכה הציבורית, לדמות מרכזית בתנועה הציונית. אם בשנות התשעים הראשונות, נודע כמבקר תנועת חיבת ציון (בעיקר בעקבות "לא זו הדרך" ו"אמת מארץ ישראל"), הרי בשנים 1894-1896, דחקה הגותו הלאומית של אחד העם את תורותיהם של לילנבלום, פינסקר ומוהליבר, אל הבלתי רלוונטיות.

כך, ממנהיג סיעה, הפך למנהיג העומד בראש זרם אידיאולוגי, אשר משכילי אודסה, וורשה ופטרבורג ואפילו הרב אליאשברג והרבי מלובביץ' מצאו עניין בדבריו, גם אם שללו אותם. העובדה שהוא עצמו וחברי "בני משה" עוררו כזו התנגדות בקרב חרדי ירושלים ו"מגיני הדת" בקובנה, מעידה על ההתפשטות הרחבה של תורתו.

אך דווקא כשהתקדם לראש המנהיגות הפוליטית של התנועה הציונית, נדחק הצידה על ידי מנהיגותו הסוחפת של הרצל, לעמדת הטפה במקום לעמדת הנהגה. הצלחתו המטאורית של הפובליציסט הכריזמטי מווינה, דחקה את רגליו של אחד העם (ושל מנהיגים אחרים), וגרמה בעצם להתפרקות מסדר "בני משה"[15].

הביוגרף יוסף גולדשטיין, הוא כמעט החוקר היחידי, שאינו רואה בהופעתו של הרצל, את הסיבה היחידה לכישלונו הפוליטי של אחד העם בהנהגת חיבת ציון. גורם מרכזי להתערערות מעמדו היתה אישיותו הבלתי יציבה. הביוגרפיה של אחד העם רצופה סימני שאלה, בעיקר, סביב התנהגויות מוזרות: היעלמויות, הסתגרויות ממושכות מעין הציבור, עליות וירידות. אין ספק כי חלק ממעשיו ופעולותיו של אחד העם יכולים להיות מוסברים על רקע פסיכולוגי. מצעירותו, היה אחד העם, שוקע בדיכאונות קשים וממושכים, שהיו מתחלפים ברגעי אופוריה קצרים, אשר גם בהם ראה את העולם, ראייה בלתי ריאלית. לעתים קרובות נראה כי פעל לא על פי שיקול דעת רציונלי אלא על פי מצבי רוח. כמו כן כשל, פעמים רבות, בניצול מצבים פוליטיים נוחים לשם תפיסת עמדות כוח.

כוחו הפוליטי של אחד העם התמעט כאמור בהדרגה מאז 1896, אך גם אחר כך, ולמעשה עד מותו, נחשב לדמות פוליטית בעלת סמכות מוסרית. דווקא מאז שנחלש מעמדו הפוליטי, הפך אחד העם לאורים ותומים בתחום הספרות. חבורת היוצרים שהקיפה אותו, ראו בו, בימים שערך את "השילוח" (1896-1902), מורה דרך ופוסק הלכה בספרות העברית. במשך שנים אילו, ראו רבים ב"נוסח" שהטביע אחד העם ב"השילוח", נכס צאן ברזל, לסופריה ומשורריה של ההשכלה דאז. המוניטין של "השילוח" כגדול כתבי העת, באו לו בזכות עבודתו הבלתי נלאית של אחד העם [16].

תרומתו של אחד העם כהוגה דעות, פולמוסן ופובליציסט, לספרות העברית ולחיי הציבור היהודיים, מחייבת דיון שממדיו חורגים בהרבה מהמסגרת המצומצמת של חיבורנו[17]. ננסה איפה, להבין את המתרחש בארץ ישראל על רקע מאמרו "אמת מארץ ישראל".

פרק א': הרקע לביקור

הרקע לביקור אחד העם בארץ ישראל, קשור לבלבול ולמבוכה שפקדו את ראשי 'חובבי ציון' מאז תחילת שנת תרנ"א. באביב ובקיץ תר"ן (1890), הגיעו גלי העלייה ארצה לשיא. מאות, ואולי אלפי עולים, הגיעו מדי שבוע לחופי הארץ[18].  המושל העות'מני של ירושלים, ראוף פאשה, הוחלף בראשד פאשה הידידותי יותר ליהודים. כמו כן בוטל האיסור על כניסת יהודים לארץ ישראל, דבר שנתן דחיפה לגלי העלייה. דומה היה כי שאיפתם של 'חובבי ציון' הולכת ומתגשמת. אך כבר בקיץ תר"ן התברר כי העלייה הופכת, עד מהירה, לכישלון. מחירי הקרקעות האמירו עד, כדי 300-400 אחוזים ממחירם המקורי והפכו מכרה זהב לספסרים. עם הזמן; העלייה, רכישות הקרקע וההמולה סביב, הפכו את הממשל העות'מני מתומך פאסיבי בעלייה, למתנגד אקטיבי[19]. מהדיווחים שקיבלו אחד העם וחבריו ב"וועד האודיסאי" (להלן: הוועד), התברר כי ככל שחולף הזמן, מחמיר מצב העולים. הוועד לא הצליח להשתלט על העלייה או לווסת את גל קניות הקרקע[20]. שמואל מוהליבר, שחזר מסיור בארץ ישראל, הציע להקים ביפו גוף חדש שירכז את הפעילות ההתיישבותית השוטפת. בראש ובראשונה יכוון את העלייה וירכז את המסחר בקרקעות. מנהלו יהיה כפוף ישירות לוועד. בראש אותו הגוף, אשר כונה "הוועד הפועל", מונה ולאדימיר (זאב) טיומקין; כגזבר, מונה יחיאל מיכל פינס וכמנהל חשבונות, יצחק בן טובים, כולם חברי "בני משה" ואנשי אחד העם. כך הפך אחד העם מדמות בלתי מוכרת, לאיש המאיים לכבוש את ראשות תנועת 'חובבי ציון'. אולם המשך עלייתם של רבבות לארץ ישראל, האופי הארעי של העלייה וקניית האדמות הבלתי מבוקרת, יצרו אצל אחד העם תחושות קשות. במאמרו "הכוהנים והעם", טען שבאין תשתית שבאמצעותה יהיה ניתן לקלוט רבבות עולים, תצמח ליישוב, תועלת מעטה בלבד מהעלייה הגדולה[21]. ייתכן מאד שחשש כי בשל הזיהוי, בין ' הוועד הפועל' למסדר 'בני משה', תגולל האשמה על המסדר ועליו. הדיווחים שקבל אחד העם ממקורביו ביפו ובישיבות הוועד, כמו גם הידיעות שנפוצו בעיתונות העברית[22],  אודות המשבר שפוקד את העלייה, הקליטה ורכישת הקרקעות, הביאו אותו לידי החלטה לנסות ולפעול בעצמו, כלומר, להגיע ארצה במהירות[23]. כך, בניגוד לחוקרים השונים, שכתבו על אחד העם, בכל הזמנים, מוכיח ד"ר י' גולדשטיין, כי הסיבה העיקרית לנסיעתו של אחד העם לארץ ישראל, היתה פוליטית.

פרק ב': המסע.

ב-14 בפברואר 1891 (ו' באדר תר"ן), יצא אחד העם מביתו, בדרכו לארץ ישראל. המסע החל בסערות ובטלטולים, בהפלגה שארכה שנים עשר יום. לאחר התאוששות בת מספר ימים ביפו, החל לנהל שיחות אינטנסיביות עם חברי הוועד הפועל והמנהיגות היהודית המקומית. המידע שקבל שם, אודות הקנייה הבלתי מבוקרת של הקרקעות ואודות המריבות שבין אנשי הוועד הפועל, דכדכו את רוחו מאד. בראשית חדש מארס, יצא לביקור במושבות הדרום בלוויית מספר עסקנים ציונים, ששמע בואו של אחד העם הגיע גם לאזניהם[24].

הסיור במושבות הדרום רק הוסיף למצב רוחו הקודר. הוא עמד במהירה על מגרעותיו של כל מקום בו ביקר ועמד על הפער הבולט בין התיאורים המרנינים שהתקבלו בעירו, לבין המציאות העלובה. באיגרות שכתב מופיעים תיאורים עגומים, למשל: "בראשון [לציון] מגדלים אדונים, ובעקרון עובדים חולים, אשר יעוררו רגשי חמלה בלב כל רואיהם. קסטינה [באר טוביה] אינה אלא כברת ארץ שוממה מאין יושב; וואדי חנין [נס ציונה] הוא פארמה [חווה] טובה ויפה, אבל אינה ראויה לשם קולוניה [מושבה]; גדרה תוכל להיות ברבות הימים לקולוניה טובה מאד, אך אם לא ישתדל הוועד באודסה להורסה עוד בטרם נבנתה"[25]. על רחובות – שראשיה היו 'בני משה' – התבטא בייתר אופטימיות: "ראשיתה מתאימה עם כל החלומות אשר חלמנו על קולוניה [מושבה] עברית באה"ק [בארץ הקודש]"[26]. אך גם ציפיותיו מרחובות לא הרקיעו שחקים. לאחר נאומים חדורי תקווה ואמונה, שנשאו מזא"ה, טיומקין וכמה מאנשי המקום, בכינוס שערכו לכבודו, קם אחד העם והחל לצנן את ההתלהבות; קרא שלא להתפעם ממלים יפות חסרות תוכן ממשי והזהיר שהמטרה אינה קלה ואינה קרובה[27].

לאחר שטיפל בעניינים פוליטיים פנימיים בוועד הפועל ובקרב 'בני משה'[28], נתפנה לסיור בצפון הארץ. סיוריו בהר הלבנון, בטבריה , בנצרת, בחיפה ובכרמל, הסבו לו הנאה רבה. אך כשביקר בראש פינה, ביסוד המעלה ובזיכרון יעקב, שוב השתלט עליו מצב רוחו הקודר. ייאושו היה כה גדול עד שחש כי "לבו נשבר ורוחו נכאה"[29].

אמנם, כלם ידעו, כי לא במהירה, תוכלנה המושבות לעמוד ברשות עצמן; אך בניגוד למנהיגות המקומית, אנשי הברון וחברי הוועד הפועל, סירב להאמין בעתידו הוורוד של היישוב החדש[30]. חוסר הבנת המתיישבים ופקידי הברון את תנאי הארץ, חוסר המוטיבציה של התושבים לצאת מעמק הבכא בו הם נמצאים, העמיקו את ייאושו[31].

בערב פסח תרנ"א (14 באפריל), עלה אחד העם לירושלים לעשות בה את הסדר, כשהוא משפיע על פמלייתו במצב רוחו הקודר, ולא עוצר מלקנן על מר גורלו של הישוב. הביקור במקומות הקדושים השאיר עליו רושם רב; אך לא הפיג את רגשותיו הקשים[32]. על הרגשתו בעת ביקורו בכותל המערבי סיפר במאמרו:"…ומחשבה אחת תמלא כל חדרי לבי: האבנים האלה עדים המה על חורבן ארצנו' והאנשים האלה על חורבן עמנו…".[33] כל העמל שהשקיע בארגון 'בני משה' נראה לו מיותר, בייאושו התבטא: "נתמוטטה אמונתי בכוחה המוסרי של האגודה וביכולתי לעמוד בראשה" [34].

ב-18/05/1891 עזב את יפו בדרכו לאודסה. בלב ים, בספינה שהובילה אותו לביתו, כתב את "אמת..", אחד ממאמרי הקטרוג הקשים שנכתבו אי פעם על היישוב בארץ ישראל[35].

פרק ג' : המאמר

מאמרו של אחד העם "אמת…", שנדפס ב'המליץ' בקיץ 1891, היה פסק דין שלילי, אכזרי כמעט, על מה שראה ושמע בשלושת חודשי שהייתו בארץ. זו הארץ, שתיארה בראש מאמרו, "כנושא חלומותיו", וכ"משאת נפשו" ושעזבה "בלב נשבר ורוח נכאה". אמנם, הוא הכריז בפתיחת מאמרו, שרצונו "לגלות טפח – את הטפח היותר מכוער", מן האמת, ועל ידי כך הודה במציאותם של צדדים יפים ומעודדים יותר, אך לא היה בכך כדי לרכך את הרושם הכללי, הקשה, של דבריו.

עיקרי המאמר:

שאלת היהודים תיפתר על ידי ריכוזם, גם באמריקה וגם בארץ ישראל. הבעיה הכלכלית תבוא על פתרונה באמריקה; הצד האידיאי בארץ ישראל, אשר תהיה מרכז לגאווה היהודית. ההגירה לאמריקה היא ענין אישי, יישוב ארץ ישראל הוא ענין לאומי.

בדברים אלה היה כדי להביא מורך בלבם של 'חובבי ציון', הלוחמים בכוח המשיכה העצום של אמריקה ובעד ההגירה לארץ ישראל דווקא, שיכלו לצפות לעזרה ולעידוד מצד 'חובבי ציון' כאחד העם[36]. לדעתו, הנחות רבות של 'חובבי ציון' בחו"ל הן מוטעות: בניגוד למה שסוברים בחו"ל, מתברר כי:

* קשה למצוא קרקע פורייה פנויה בארץ ישראל. אסור לשגות באשליה כי ארץ ישראל פנויה מתושבים. אחד העם קובע: "..בכל הארץ קשה למצוא שדות זרע אשר לא ייזרעו; רק שדות חול או הרי אבן…"

* הערבים אינם פראי מדבר נבערים מדעת. הם פקחים וערמומיים; מבינים היטב את מטרת היהודים ומנצלים אותה. הפועלים אמנם משתכרים היטב ובעלי האחוזות מתעשרים ממכירת אדמות, אך כאשר יגיעו היהודים למספר גדול, צפוי עימות: "…רואים ומבינים הערביים, ובייחוד תושבי הערים, את מעשנו וחפצנו בארץ, אבל הם חשים ועושים עצמם כלא יודעים, לפי שאינם רואים במעשנו עתה, שום סכנה לעתידותיהם והם משתדלים אפוא לנצל גם אותנו… ואולם, אם תבוא עת, אשר חיי בני עמנו בארץ ישראל יתפתחו כל כך, עד שידחקו מעט, או הרבה, את רגלי עם הארץ, אז לא על נקלה יניח זה את מקומו".

אצל אחד העם ניכרת מודעות, לא רק לקיומה של אוכלוסייה ערבית בארץ ישראל, כי אם גם לפוטנציאל של התפתחות תנועה לאומית ערבית בארץ ישראל[37]. אחד העם הפך את הקערה על פיה, כלומר, הפריך את המושגים המקובלים על מערכת היחסים שבין המתיישבים האירופאים ובין בני המזרח: לא הראשונים מנצלים את האחרונים, אלא האירופאים – במקרה זה היהודים – הם המרומים והערבים מנצלים אותם: מתעשרים, אך בבוא העת לא ייוותרו.

כאילו להביא סימוכין ותימוכין לנבואת האזהרה שלו, הוקיע אחד העם את יחס האיכרים היהודיים במושבות, לפועלים הערבים. אחד העם הדגיש, כי מדובר בעם, אשר היהודים מתכוונים לגור אתו באותו ארץ, יש להתהלך עמו בכבוד ובאחווה ולנהוג בו על פי עקרונות הצדק והמשפט. אחד העם מוקיע את המתיישבים, המונעים על ידי דחף נפשי, שבא להם מתחושת השחרור ומובילם להתנהגות פסולה, מעין "עבד כי ימלוך"[38]. קיימת אי הסכמה בין החוקרים עד כמה התייחס אחד העם ל"ערביאים" כאל תנועה לאומית. החוקרים ש' אבינרי וי' גורני מדגישים היבט זה, מן הסתם קשור הדבר להשקפת עולמם. י' גולדשטיין, לעומת זאת, מבטל השקפה זו. אך גם אם לא ראה אחד העם את הערבים כתנועה לאומית , הוא תובע ריאליזם בהתייחסות לעצם קיומו של היישוב הערבי בארץ. זלזול באוכלוסייה הערבית ובערכה יהיה מכשול לתנועה הלאומית היהודית. במאמרו, מקעקע אחד העם, כמה הנחות יסוד, שהיו מקובלות בתנועה הציונית.

* הממשלה הטורקית [עות'מנית] אינה חלושה ופרועה. טעות היא לחשוב, כי "בעד בצע כסף, נוכל לעשות שם הכול". הבקשיש הוא אכן כוח גדול  בטורקיה, אך יחד עם זאת, "השרים הגדולים הם פטריוטים וקנאים גדולים לדתם וממשלתם, ובשאלות שיש להם איזה יחס לכבוד אחת מאלה ימלאו חובתם באמונה ולא יועיל כל הון".

* אין לבנות על עזרת הקונסולים הזרים; התערבותם עלולה לעתים רק להפריע.

* המתיישבים אינם מתאימים; בולט חסרונה של הנהגה. "עמנו, השמח להתיישב בארץ ישראל, אינו מודע לקשיים הרבים. כדי להצליח אנו זקוקים לאנשים המסוגלים לעמוד בקשיים ומוכשרים לשם כך. כמו כן אנו זקוקים להנהגה אמיצה שתוביל אותנו לבצוע המשימה. אין לנו את שניהם. אין לנו גם סופרים ודרשנים, אנשים אחראים הנזהרים בתוצאות דבריהם". אנשי הספר מרשים לעצמם לשקר "לשם שמים". הם "מאמינים להביא תועלת ליישוב הארץ על ידי בשורות טובות בדויות מלב".

* החקלאים מרבים בנטיעת גפנים ללא צורך.

"נביאי השקר" מגזימים ברווחי פרי הגפן, לכן נמשכים הנה "מבקשי פרנסה קלה" ו"מחפשי אוצרות". אנשים שאינם מבינים בכרמים מפיצים אינפורמציה כוזבת, אודות הרווחים הצפויים! בכל המושבות הולכים בעיניים עצומות אחרי "הגננים של הנדיב", מחליפים זנים לפי אופנה, מבלי להכיר את תנאי הארץ. מתברר כי, למרות הבטחת המומחים הצרפתים, היין כלל לא ראוי לייצוא. אנשים רבים השקיעו את כל הונם בכרמים, בציפייה לממש רווחים גדולים, אך הם טועים מרה. הכנסת הכרם לא תספק אפילו את מחייתם!

* המתיישבים מונעים על ידי שאיפה להתעשרות מהירה.

הבאים לארץ ישראל אינם איכרים אידיאליסטים תמימים, שכל חפצם הוא לזרוע חיטה ולהוציא לחם מן הארץ. הבאים ארצה, עושים זאת על סמך חשבונות שיבטיחו התעשרות מהירה והופכים את מעשה ההתיישבות ל"ספקולציה של הבורסה". רק התחילו לאחרונה עם גידול תולעת המשי, וכבר קמה "אגודת אלף", שמן הסתם תוליד עוד אגודות של ספקולנטים ודורשי רווחים קלים. בקהילות רבות, אנשים עניים רבים, ממשכנים את כל רכושם, כדי להצטרף לאחת האגודות -מה שגורם לעליית עניים ארצה.

* קניית הקרקעות הפכה לספסרות.

הדבר החיובי ביותר שאמור היה לצאת, הוא מקנה הקרקעות, אך גם שכרו יצא בהפסדו, מחוסר אחדות וסדרים. קניית הקרקעות הפכה לספסרות: "מי שלא ראה איך קונים ומוכרים עתה קרקעות בארץ ישראל, לא ראה התחרות בזויה ונתעבת מימיו".

בעלי מלאכה עוזבים את עיסוקם ומתמסרים לספסרות קרקעות. מגיעים "אנשי מרמה", המתחרים זה בזה ומשתמשים בדרכי רמאות ושוחד – מה שגורם לעלייה מסחררת במחיר הקרקעות. כל זה היה נמנע, אלמלא פעולותיהם הנפרדות של האגודות השונות. אם האגודות היו זוכרות, כי קיימת מטרה כללית, משותפת לכולם, היו מייסדות בארץ מרכז אחד.

* הפעילות ההתיישבותית מושכת תשומת לב מיותרת.

חלק מן האשמה, אפשר לייחס, לריבוי הידיעות המגיעות מארץ ישראל ובהם "הרבה שקר וגוזמה". הידיעות השקריות אודות ייסוד מושבות, עוד בטרם נקנתה הקרקע, מביאות נזק רב: בעלי האחוזות מעלים את מחיר הקרקע; הממשלה מתחילה להתעניין בנושא וגרוע מכל; עולים המתיישבים הם אנשים שאינם מוכשרים ואינם ראויים.

לעומת זאת, נבנתה מושבה אשכנזית [גרמנית] לחוף הכנרת, בצורה דיסקרטית להפליא.(?!)

* המתיישבים חסרי ידע מקצועי.

המתיישבים נבערים מדעת בכל השאלות הנוגעות ליישוב הארץ. לא צברו יידע חקלאי אפילו בנושאים חיוניים. לא יודעים כמה גפנים ניתן לטעת ביחידת שטח; לאיזה תנובה לצפות; באילו כלים לעבוד ועוד. אין איש הבקי במשפט הארץ או קורא ערבית            כראוי. בכל ענין נשענים על "ידיעות פורחות באוויר."

כל מה שנאמר לגבי עבודת האדמה, קל וחומר לגבי מסחר ומלאכה.

ראשון לציון

קיימות בארץ עשר מושבות [קולוניות]. אף אחת אינה מסוגלת להתקיים ללא תמיכה. אין אחד

החי מפרי אדמתו בלבד. אין לתלות את הקולר, ב"ארץ אוכלת יושביה"; עובדה היא כי הגרמנים והערבים, מתפרנסים יפה מיגיע כפיהם. הסיבה היא המתיישבים, שגם האידיאליסטים שביניהם, לא יצלחו לעבודת האדמה. הם אינם מסוגלים להיות איכרים פשוטים ולהסתפק במועט. גם הפשוטים שביניהם , אינם אוהבים את עבודת השדה ,"המשביעה לחם", והפכו לכורמים; מזניחים את גן הירק שברשותם; אינם מגדלים עופות ובהמות בכמות הדרושה; מעדיפים לקנות תוצרת חקלאית מן הערבים, בכסף מלא וממתינים לרווחים.

* ציבור הפועלים מרגיש מקופח, שלא בצדק.

חלק מן העולים, הם פועלים הבאים לעבוד כשכירי יום ומשתכרים שכר שהיה משמח כל פועל

במקום אחר, למעט פועל עברי בארץ ישראל. לעומת המהגרים לאמריקה, המאושרים במוצאם פרנסה, מרגישים הפועלים בארץ ישראל כ"קורבנות לטובת הכלל", ולהם אפוא הצדקה, לדרוש בעד זה, תשלום גמול מכל ישראל..", למרות זאת יש המנסים להגדיל את מספר הפועלים בדרך מלאכותית, לא מילידי הארץ אלא מן החוץ. (קשה שלא להרהר באקטואליה של משפטים אלה).

בעולי הגולה, שולטות מידות מגונות: נוהגים בשררה בערבים, מתהלכים עמם באיבה ובאכזריות, משיגים גבולם שלא בצדק, וכד'. גם בינם לבין עצמם שולטים שנאת חינם, מחלוקות של הבל ועוד. "…ובכל זאת, תחת לעזור איש לרעהו, להיוועץ עוד בכל הדברים ולעבוד עבודה אחת למטרה אחת כאיש אחד בלב אחד, פונים כלם איש איש לעברו"[39]. אם שיטת התיישבות זו תמשך, אולי תיושב הארץ בכמה אלפי כורמים ויוגבים, אך אל המטרה העיקרית, לא נוכל להגיע. כך, תיפתר אולי שאלת היהודים, אך בדרך זו, לא תיפתר שאלת היהדות.

מי ראוי להתנחל כעובד אדמה בארץ ישראל?

רק מי שמביא עמו את האמצעים הדרושים. אמצעים חומריים בכמות מצומצמת והכרחית בלבד ובעיקר, אמצעים מוסריים: אהבת העבודה, אומץ לב, סבלנות וכדומה. תחת זאת עסוקים כולם בוויכוחים על כמות הסכום הדרוש.

בבסיס תחזיתו הפסימית של אחד העם, עמדה מסקנתו, כי השיטה כולה קלוקלת, שאין שיטתיות בשום מעשה התיישבותי, ומעל לכל, שאין מודעות חינוכית לאומית להתיישבות.

הפתרון:

יש לפנות ליהודים במערב אירופה, ביחוד באנגליה, שלהם אמצעים ויידע דרושים ולייסד חברה לאומית גדולה ליישוב ארץ ישראל. חברה זו תבצע עבודת שטח דקדקנית, תפעל בזהירות ותקנה קרקעות בשקט, מבלי לעורר תשומת לב. הקרקעות תחולקנה לשני מינים:

לאדמה שרובה פלחה ומיעוטה נטיעות ולאדמה שכולה נטיעות. על הראשונה, תקים החברה מושבות, ותמכור יחידות משק, שתכלולנה: בית, רפת, בהמות, כלים וכל הציוד הדרוש לאנשים בלתי עשירים, אותם תמצא ראויים להיות איכרים בארץ ישראל. את האדמה מהסוג השני, תעבד החברה בעצמה, על ידי פועלים עבריים, אותם תושיב, כעבור שנים, על האדמה מהמין הראשון. בצורה כזו, נקבץ תחת ידינו, אדמות רבות במחירים סבירים; התחרות והספסרות תתבטלנה מאליהן ותוך עשר, עשרים שנה, נמצא בארץ עולים רבים, "אוהבי עבודה וחיים מיגיע כפם בשלום".

אפילוג:

אחד העם מסיים את מאמרו, בתיאור ביקורו בכותל המערבי ואת רשמיו מיהודי ירושלים ש"פניהם הדלים, תנועותיהם הזרות ומלבושיהם המשונים, "מתאימים למראה הכותל הנורא". לרושם הקשה בלאו הכי של המאמר, מוסיפה פסיקתו הדרמטית: "האבנים האלה עדים המה על חורבן ארצנו והאנשים האלה – על חורבן עמנו[40]."

אמת מארץ ישראל?

יש לזכור שזהו מאמר עיתונאי, לא מדובר כאן בחוקר, אלא בפובליציסט, ומשום כך אחד העם לא מהסס להגזים ואפילו להטעות במתכוון. כך למשל, ספור הצלחתה של הקולוניה הגרמנית שנבנתה בחשאי לחוף הכנרת; לא היה ולא נברא. אפשר להתווכח אם אכן מדובר במושבות עלובות, נכון שגדרה היתה עלובה, אך זיכרון וראשון לציון, היו מושבות מפותחות. אין ספק שהוא מגזים בתיאור חרפתן, בפרט במקרה של זיכרון[41]. גם אם יאמר מישהו, שזוהי הטעייה בלתי מכוונת, משום שאחד העם מציג את העובדות באמת סובייקטיבית, קשה לומר זאת על המספר שהוא נוקב: עשר מושבות. בימים אלה של "עליית טיומקין", כבר היו בארץ ישראל חמש עשרה מושבות[42]. (ראשל"צ, ראש-פינה, זיכרון, יסוד-המעלה, פתח-תקווה, עקרון, גדרה, וואדי אל-חנין [נס-ציונה], קסטינה, בת שלמה, שפיה, משמר הירדן, עין זיתים, רחובות וגדרה). אם בתיאור מצבן של ראשל"צ וזיכרון הוא מגזים לרעה, הרי בתיאור רחובות הוא מגזים לטובה. רחובות היתה בעצם חוות פועלים בניהול לווין אפשטיין[43], חלק מן הפועלים, היו אנשים פשוטים וגסים, שהרבו לריב ביניהם[44]. רחובות, למרות תדמיתה, לא היתה מושבה עצמאית; ביסוסה הכלכלי התאפשר בזכות העובדה, שהיקב של הברון בראשל"צ, קלט את יבול כרמיהם של איכרי המושבה במחיר המסובסד הגבוה – והגפן היתה אז הגידול החקלאי, הכלכלי, היחידי ברחובות[45].(5) התייחסותו האוהדת לרחובות, קשורה מן הסתם, לעובדה, שראשיה היו מ"בני משה".

בתיאור הפועלים, הוא חוטא בחד צדדיות ובעיוות. הפועלים סברו שאם הם באים כדי לגאול את ישראל, הם יכולים לצפות ליחס אחר מזה של הפועל הערבי[46]. לכן ההשוואה לפועל באמריקה אינה ממין העניין. לדעת רבים, הפועלים היו אידיאליסטיים אמתיים. י' ברזילי, במאמר שפרסם ב'המליץ' בשם 'אנקת עמלים' מתאר בצבעים עזים את הפועלים בארץ ישראל: "העיניים הכהות מכעס ועמל הן עיני בחורי ישראל המקריבים מבחר שנותיהם על מזבח הישוב"[47]. כמו כן, הוא מתעלם מהקמתה של חווה להכשרת פועלים, שהוקמה בזיכרון[48].  חוסר הידע החקלאי של המתיישבים, אף הוא מובא בראייה חד צדדית ואפילו שטחית. מתיישבי הגל הראשון היו אמנם מעוטי ידע חקלאי, אך כבר הם, בחלקם לפחות, הבינו את חשיבות העניין. ביסוד המעלה אף הביאו עמם פועל חקלאי בעל ניסיון[49]. גפם לעקרון הביאו עשרה פועלים יהודים, מנוסים בחקלאות[50]. קיימות עוד דוגמאות נוספות. אמת, לא לכולם היה את היידע הדרוש לעבודה חקלאית בארץ ישראל, אך ככל שנוקף הזמן, המודעות לניסיון החקלאי הולכת וגוברת[51].(5) עד היום, טרם נערך מחקר מקיף וממצה אודות היידע החקלאי של מתיישבי העלייה הראשונה, ברור, גם אם מקריאה שטחית, כי היה רחוק מלהניח את הדעת, אך ברור כי אחד העם, גם בעניין זה, הגזים. גם שאלת היחסים בין המתיישבים לערבים אינה פשטנית, כפי שתיאר, ודורשת עיון נוסף.

יומנו של ד"ר חיים חיסין, שאף הוא ביקר באותה שנה, ברוב המושבות, מלמד אותנו דברים שונים. חיסין ראה איכרים רבים שחיו בפחד מתמיד מפני הערבים. ימי התוקפנות וחוזק היד, שאפיינו את ראשית ההתיישבות, חלפו מזמן. פקידי הברון הגנו על זכויות הפועלים הערבים. השומרים הערבים התנשאו מעל האיכרים. חיסין, שדעותיו בדבר הצורך ביחס הוגן כלפי הערבים, דומות לאילו של אחד העם, מביע את צערו על מעמדו העלוב של האיכר בעיני הערבים[52]. גם אוסישקין התרשם מאד שונה מאשר אחד העם; הוא סבר שיחסי שלום שוררים בין שני העמים.

הוא אמנם חשש מאופייה הלאומי של החברה היהודית, המעסיקה כל כך הרבה פועלים ערבים, אך היה סבור, שעם התעצמותם הלאומית בארץ, פוחת החשש מהחרפת יחסיהם עם הערבים בעתיד. האמת היא כנראה באמצע. אחד העם לא כתב דברים בלתי נכונים, אלא הכליל, ובכך, שוב, עיוות מעט את המציאות[53].

פרק ד': התגובות

ביקורו של אחד העם נסקר בקצרה בעיתונות העברית[54]. איש לא הטיל ספק בדבר ראייתו החיובית את המפעל ההתיישבותי, בעיקר על רקע מאמרים שהופיעו בעיתונות התקופה ודיווחו על "התפתחות במידה מרובה בכל רוחב ארצנו"[55]; שבחו את יפי הארץ, חריצות איכריה ויפי מושבותיה[56]. על רקע התבטאויות אילו יש ללמוד את הרושם שעורר מאמרו של אחד העם. ביום כ"ד בסיוון תרנ"א (7/6/1891), הופיע מעל דפי 'המליץ', חלקו הראשון של המאמר 'אמת מארץ ישראל'. פרסומו נרם לסנסציה בקרב החוגים הציוניים וזכה לתגובות שליליות ונרגזות[57]. איש לא ציפה שזו תהיה התרשמותו של אחד העם, בפרט לאור העובדה שבעת שהותו ביפו, התפרסם מאמר, שהוא עצמו כתב ערב נסיעתו, 'עבדות בתוך חירות'[58]. במאמר זה, יצא להגן על הלאומיות היהודית ותקף את שמעון דובנוב, על שראה בחיוב את האמנציפציה של יהודי המערב, בעוד שהיא אינה קיימת למעשה. באותו מאמר טען, שבמקום "החירות החיצונית", הניתנת ליהודים באמנציפציה, רק הכשרה ללאומיותם תוציאם "מעבדותם הפנימית הנסתרת". במאמר זה לא היה אפילו רמז לביקורת על הנעשה ביישוב או בפעילות 'הוועד'[59]. אמנם, כבר מאמריו הראשונים, הבליטו את מגמתו להתעלם מן הצרכים הפרטיים של בני ישראל ולהעמיד את רעיון יישוב ארץ ישראל כמענה לצרכים הכלליים של עם ישראל בלבד[60]; אך המאמר שפרסם בגנות היישוב החדש, היה אפוא בלתי צפוי ויצר רושם קשה בקרב קוראיו[61].

כאמור, המשפט הפותח את מאמרו הוא , שרצונו רק "לגלות טפח – את הטפח היותר מכוער" שנועד לרכך מעט את המסר החריף, ועל ידי כך הודה במציאותם של צדדים יפים יותר, אך לא היה בכך כדי לטשטש את הרושם העגום המתקבל מכלל דבריו[62]. כפי שניתן היה לצפות, זמן קצר לאחר פרסום 'אמת..', החל אחד העם לקבל תגובות למאמרו, רובן קשות ומתרעמות. האיכרים ועסקני היישוב ביפו, שהיו נשוא מאמרו העיקרי, נזעקו בקול רם, "כאילו בא לקפח את פרנסתם"[63].

הראשון שפרסם תגובה מפורטת על המאמר היה דווקא מנחם אוסישקין, שנחשב למעריצו הנלהב, והתלווה אליו בדרכו לארץ ישראל (נסע עם זוגתו הטריה לירח דבש). במאמר שפרסם ב'המליץ', ניסה להפריך חלק מן הכתוב ב'אמת..' וסכם את דבריו במלים: "כי לא כצעקתו [של אחד העם] באה, בלי מרה שחורה, להביט על ההווה ובפרט על העתיד"[64]. טיומקין, למרות שהיה חייב את משרתו לאחד העם[65], הכריז בראיון עיתונאי (בלי לנקוב בשם אחד העם), כי "מלעיזי הארץ ומוציאי דיבתה לא יצליחו"[66]. לווינסקי, מקורב אחר של אחד העם, ביקר את דרכו של אחד העם, בפיליטון בשם: "אהבה כללית ושנאה פרטית", יוצא נגד "אהבה כללית זו", המתעלמת מן הפרט ופוגעת בו. בפיליטון זה הוא מבטא תחושה כנה ואיומה: ככל שמצהירים גבוהה על אהבת כל הבריות, כך נעלמים מעשי גמילות החסדים שבין אדם לאדם[67].(5) מבין התגובות על 'האמת..', נראה כי תגובתו של

לווינסקי היא הנרגשת – ואולי הפוגעת ביותר באחד העם[68].(6)

הרב אברהם יעקב סלוצקי, שהחל לבלוט באותו זמן, כאחד ממעצבי פניו של האגף החרדי בתנועת 'חובבי ציון', נחשב למתנגד לאחד העם, כמעט בכל נושא. סלוצקי סיים את ביקורו בארץ, זמן קצר לאחר שאחד העם התחיל בו[69].(7) רשמי סיורו פורסמו ב'המליץ'[70].(8) במאמר תגובה ל'אמת' טען כי דברי אחד העם, הם "דברי דיבה על ארצנו הקדושה"[71].(9) כשם שתגובתו של לווינסקי, מבטאת את המחאה הרגשית נגד שיטתו של אחד העם, כך תגובתו של סלוצקי מעלה ביקורת מעשית ועיונית.

סלוצקי, ער ומודע לכך, שהפולמוס שהתחדש זה עתה, בראשית שנות התשעים, ביוזמתו של אחד העם, הוא מהדורה חדשה לפולמוס שראשיתו בשנות השמונים, כאשר יל"ג העלה את ספקותיו לגבי העלייה לארץ ישראל. הוא טוען כי מעשי הישוב בארץ ישראל אינם סטייה מהרעיון המקורי של חיבת ציון, כפי שאחד העם מציג את הדברים, אלא מענה למצוקת היהודים, אשר העלתה לארץ ישראל את תנועת ההגירה.

סלוצקי רואה את המוטיבציה לתנועת העלייה בעיניים פקוחות ובלא כל ניסיון לאידיאליזציה[72]. סלוצקי לועג לאחד העם המבקש "לעשות בארץ ישראל מרכז עברי מיחידי סגולה." הוא טוען, שאחד העם מתעלם מן המציאות של ארץ ישראל בימים אלה, כאשר אדמותיה בסכנה ויש "לגאול אדמת אבותינו מיד זרים". יש, לדעתו, להזדרז דווקא, ולהעלות את המבקשים לעלות, אחרת הם יצאו לאמריקה. סלוצקי מבטל את הפתרון של תכנון כולל; מניח שהישוב החדש יהיה מורכב מאוכלוסייה מגוונת ומבעלי תכונות שונות ומתנגד ללא גבול לאמונתו של אחד העם בכוח התכנון והפיקוח של המנהיגים[73]. סלוצקי, כמו מל"ל, דוחה את מגמת האידיאליזציה בתיאור התקופות הקדומות, הבולטת אצל אחד העם. שניהם גם יותר סובלנים להתנהגות של בני דורם[74].

תגובה נוספת נמצא אצל יהושע ברזילי (אייזנשטדט). הוא היה בין יוזמי הקמתה של 'בני משה'; אך בניגוד ללוינסקי וסלוצקי שהוזכרו לעיל הוא חי ופעל בארץ ישראל[75].(4) ניכרת אצלו השתחררות מ"אגדת הראשונים", ויכולת להתייחס למתיישבים כאל בני אדם. ברזילי אמנם חש כי הישוב עומד בפני הכרעה ערכית מכרעת, שהרתיעה מעשותה, עתידה לפגוע בדמותו של הישוב ובאפשרויות התפתחותו. בתגובתו על ה"אמת…" של אחד העם, מורגשת כבר אכזבתו מן הישוב החדש בארץ ישראל, "שראשיתו רוח וסופו חשבונות טובים"[76].

בעקבות הביקורות, התפתח והחריף הוויכוח סביב ה"אמת…". אפילו בישיבות ה'וועד', שהוקדשו לענייני חולין, הוטחה בו ביקורת נוקבת, שהגיעה באחד המקרים לעימות חריף[77]. מעבר לטענות הענייניות, על שהוא מעודד הגירה לארה"ב ופוגע ברעיון הלאומי, הואשם אחד העם, בעקיפין אמנם, בהתנהגות אישית בלתי הולמת, בחוסר יושר, בהוצאת דיבה ועוד[78]. דומה והביקורת על אמינותו, פגעה באחד העם יותר מכל; ואכן כחודשיים לאחר פרסום ה"אמת…", פרסם מאמר הבהרה בשם: 'בלבול הדעות'. במאמר זה הגיב בחריפות נגד המאשימים אותו באי ראיית המציאות; יצא חוצץ נגד המלמדים אותו, האיש שחי מעמל כפיו, עבודה מהי. הוא חזר על טיעונו העיקרי כי האנשים הבונים את הארץ אינם מתאימים לכך, כי המוסדות המסייעים, בעיקר, הברון, רק    מזיקים במעשיהם. לא ירחק היום ולא יהיה הבדל בין הישוב הישן לישוב החדש. גם כאן העתיד מתואר בצורה קודרת: "כי עתידים חובבי ציון להתהפך בקרוב לפילנטרופים פשוטים, שאינם מבקשים אלא איזו תרופה פילאטיבית למחלת היום, מבלי לדאוג דאגת המחר"[79].

תגובתו של אחד העם, רק ליבתה את הביקורת עליו. במאמרים רבים שהופיעו בעיתונות, נשללה גישתו מכל וכל[80]. אפילו ידידו ומעריצו אייזנשטאדט, ביקר אותו בעקיפין. במאמר שפרסם ב'המליץ', הציג את בעיותיה של הארץ מנקודת מבט אופטימית כנגד תפיסתו הפסימית של אחד העם[81].

הפגישה הראשונה של אחד העם עם ארץ ישראל היתה אפוא קשה ומרה. בדיעבד, מתברר כי הגזים מעט, לחומרה, בתארו את המציאות בכמה מקרים הטעה בכוונה. עם זאת, גם מבקריו הסכימו לאחר זמן כי תיאר את הבעיות תיאור ריאליסטי, וכי התגובות הסוערות, שנשמעו בעקבות דבריו, היו תוצאה של הפגיעה ב"פרה הקדושה" והנטייה לאידיאליזציה של המצב בארץ ישראל[82].

פרק ה' : מסע שני.

בשנים 1891-1893, היה מנהיג 'בני משה', לדמות בולטת בחברה היהודית המשכילה באודסה. מעמדו התגבש כמורה נבוכים לאומי, תפיסתו האידיאולוגית ומנהיגותו הפוליטית לא היו מוטלים בספק. לבד מקשריו עם הצבור המשכיל, עמד בקשרים גם עם הגבירים היהודים, אך לא ניסה, או לא ידע, לתרגם את הכוח שצבר לקידום ענייניו האישיים ונקלע לקשיים כלכליים.

בחודשים פברואר-מארס 1893, לאחר שבדק כמה אפשרויות פרנסה, ומצאן בלתי מעשיות, החליט, לא בלב שלם, לנסות ולהשתקע בארץ ישראל. ידידיו ומעריציו, שהבחינו, כי לא חיסל, סופית, את עסקיו וכי נסע ללא אשתו וילדיו, שיערו כי בכוונות אלה אין ממש. ב-17/6/1893, הפליג אחד העם לארץ ישראל. לאחר מנוחה ביפו יצא לרחובות, ממנה ציפה ליותר, משום שכמה ממנהיגיה היו חברי 'בני משה'. אך כגודל הציפיות כן גודל האכזבות. הבעיות שהתריע עליהן בעבר: חוסר נכונותם של המתיישבים לעבוד את האדמה ומערכת היחסים בין היהודים לערבים, לא השתפרו ואפילו החמירו. מבנים מוזנחים, איכרים שאינם מסוגלים לפרנס את עצמם, ענף הכרמים בשפל המדרגה ותלות מוחלטת בחסדי הברון. בביקור חטוף בראשון לציון ובפתח תקווה (להלן פ"ת), נוכח כי גם שם הבעיות שהעיקו על הישוב עומדות בעינן[83]. הוא נוכח ששיטת התמיכה שנקט הברון הביאה לידי "עצלות ורפיון ידיים, עורמה וגניבת הדעת, פזרנות יתרה, אבדן רגש הכבוד …"[84].

בביקורו בשתי המושבות, פקד את בתי הספר; כדי ללמוד מרמת החינוך על התפתחותו התרבותית של הישוב. ביה"ס בפ"ת דמה ל"חדר" ברוסיה, והדבר עשה עליו רושם קשה. גם בראשל"צ, שם חינכו בדרך יותר לאומית, חש אכזבה מבורות התלמידים[85].

מצב רוחו השתפר מעט בגדרה ובעקרון, "לבי שמח ורחב למראה עברים איכרים אמיתיים בארץ ישראל"[86]. אך השמחה חלפה כשנודע לו שפקידי הברון ציוו על האיכרים לטעת גפן במקום גידולי השדה[87].

אחד העם התרשם כי הממשלה מניחה מכשולים רבים, מקשה על קניית קרקעות ובניית בתים. את הפקידים העותמנים הוא מכנה "עלוקות, שמוצצות דם קורבנותיהם…"[88]. העובדה כי פקידי הברון שולטים ביד רמה, על מפעל ההתיישבות הלאומי, היתה מבחינתו ההוכחה העיקרית, כי מפעל ההתיישבות קרס למעשה. התבססות המושבות על חקלאות שאינה מסוגלת לקיים את בעליה; כישלון החינוך הלאומי בבתי הספר של המושבות; ההתייחסות השלילית של השלטונות – כל אילו היו מבחינתו, הוכחה לכישלון ההתיישבות החדשה. בירושלים, אליה נאלץ, בהיעדר אישורים, להיכנס בדרכים עקלקלות, עלה שוב לכותל המערבי. חורבן הבית שנחרב, שימש לו, שוב, תזכורת לחורבן ההתיישבות החדשה בארץ ישראל.

בשבועיים בהם שהה אחד העם בירושלים, נתחזקה דעתו, שאין השעה כשירה לעלות לארץ ישראל וכן התברר לו, ביתר שאת, כי מצב היישוב החדש בה קשה מנשוא. אמת זו שבעצם נתגלתה לו מחדש, באה לידי ביטוי במאמר נוסף אשר פורסם ב'המליץ'. אף הוא בשם "אמת מארץ ישראל"[89]. הביקורת על ארץ ישראל ועל ההתיישבות בה היתה קשה כקודמתה, אך הפעם נמצא בה גם צד קונסטרוקטיבי – הובאו בה הצעות לשינוי פני הישוב וארגונו[90]. ב"אמת.." נוסח תרנ"ג, ניכר שוב מר נפשו של אחד העם. בראייתו החודרת, קלט שוב את חוליי הישוב אך דומה שגם הפעם שפט לחומרה. ייתכן שהסיבה לחוסר האיזון היא נטייתו לדיכאון. ייתכן גם שביקש למצוא         צידוק לחזרה מהחלטתו לעלות ארצה, עליה הודיע ברבים[91].

ה"אמת" השנייה, שנכתבה על ידי אחד העם בדם לבבו, לא עוררה התמרמרות רבה כל כך, מפני שנשתנה מצב הרוחות בקרב 'חובבי ציון' מאז יצאה ה"אמת" הראשונה. במידת מה הביאו דבריו של אחד העם להרהורים נוספים ולהבנת הצורך בתיקונים; במיוחד בכל הקשור לייצור היין, קודם שנתברר אם יש לעסק הזה יסוד כלכלי בריא[92].

סיכום

מאמר זה הוא אחד העזים שהתפרסמו בתולדות חיבת ציון. מאמר, שמבחינת הטלטלה שגרם, ניתן להשוותו ל"אוטואמנסיפציה" של פינסקר. נקודת מפנה של ממש. היו לאחד העם עוד מאמרים חשובים, אך דומה כי זה הזכור ביותר. יש לקרוא את "אמת.." על רקע המציאות היהודית באירופה. הציונות היתה אחד הפתרונות שהוצעו באותה עת לפתור את מצוקת היהודים. עם זאת היא שימשה גם פתרון תרבותי, חברתי ופסיכולוגי לתהליך החילון המואץ. אולם הפתרון הציוני שימש תשובה מעשית רק למתי מעט. אמנם, רבים האמינו, כי הפתרון הציוני, עולה על פתרונות אחרים, אך גם ידעו כי זו אפשרות, שעדיין קשה ליישמה.

יחסו של אחד העם לתנועה הציונית המאורגנת, הוא חזיון מיוחד במינו. תפקידו בתולדות התנועה הלאומית היה בעיקר זה של מבקר ומוכיח. כמעט תמיד נלחם במדיניותה הרשמית של התנועה. הוא ראה את עצמו, אמנם, כדוברה של חיבת ציון, אבל ביחד עם זה, ביקר בחריפות את השיטות שנקטו מנהיגיה המוסמכים. מלכתחילה נפערה תהום עמוקה בין דעותיו לבין דעות עמיתיו ולילנבלום בראשם. הם בקשו להעביר יהודים, ממזרח אירופה לארץ ישראל, במספר רב ובקצב מהיר, ככל האפשר, והאמינו שעל ידי כך, הם מניחים את היסוד לגאולת העם כולו. מכיוון שכך, לא נמנעו מלהבטיח אושר והצלחה, לאילו שיגיעו. המתיישבים, בחלקם לפחות, התאכזבו במגעם עם המציאות; חלקם שב לארצות המוצא והשאר החזיקו מעמד, רק הודות לתמיכתו של הברון. את דעותיו של אחד העם ניתן ללמוד כבר ממאמרו "לא זו הדרך", שכאמור, נדפס ב'המליץ' בשנת 1889. במקום לבקש שעיר לעזאזל, כפי שעשו אחרים, ולהאשים את הברון ואת פקידיו במצב המיואש, הוא חיפש סיבה עמוקה יותר, יסודית יותר. הסיבה לכך היא ש'חובבי ציון' מוציאים לפועל את הרעיון של שיבת ציון, לפני שדאגו להכשרת הלבבות. שגיאתם העיקרית היא, שהם מבקשים לכונן את מפעל ההתיישבות על יסוד דאגתו של היחיד לאושרו האישי- במקום לפנות אל הרגש הלאומי. על רקע זה יש לראות את "אמת…" – תואמת את השקפותיו של אחד העם ומציגה במערומיה את המציאות בארץ ישראל, ללא אידיאליזציה או רגשנות מסלפת. "אמת.." דן בכמה היבטים פרובלמטיים של החיים בארץ ישראל:

הגעת אנשים לא מתאימים; התקווה חסרת הסיכוי לעושר מהיר; הסכנה שבריבוי הכרמים, טרם שנתברר טיב היין וערכו בשוק; האגודות למטעים, הנוסדות בלי דעת, רק מתוך חיקוי בלבד; הספסרות והספקולציה במקנה הקרקעות; השאון המלווה את מפעל ההתיישבות אשר יגרום (ובדיעבד אכן גרם), לריאקציה ולהפרעות מצד הממשלה. חוסר היידע המקצועי של המתיישבים, חוסר נכונותם להיות איכרים של ממש, דהיינו, לגדל דגנים ולהוציא לחם מן הארץ. אקטואלית במיוחד היא התייחסותו לפועלים העברים ולציפיותיהם להכרת תודה על דבר, שבכל מקום אחר, היה מובן מאליו. מאמר זה מיוחד גם במודעות, לצורך להתמודד עם הבעיה הערבית ומבקר בחריפות אתת יחסו של חלק מן הישוב החדש כלפי האוכלוסייה הערבית. גם אם נושא זה חורג מהמסגרת המצומצמת של עיוננו, יש לשים לב לכך כי, כבר בשנת 1891, היה אחד העם מודע לפוטנציאל של תנועה לאומית ערבית, או לפחות לבעיה ערבית בארץ ישראל. לדעת רבים, התמונה שצייר, היתה שחורה יותר מן המציאות ולקתה בהכללות ובחוסר איזון. לא נראה שירד, בכל טיעוניו, לשורש הדברים. למשל, לא נראה שחקר באמת מדוע החליטו לטעת כרמים במקום לזרוע חיטה. נראה שפסק דינו, בכמה עניינים, נחרץ מדי. כך למשל,בשאלת התייחסותם של אנשי המושבות לערבים. (עם כמה אנשים דיבר?). אחד העם לא מרכך מעט את הטון הספקני של קביעותיו, למרות שיידע שקיימות גם דעות אחרות, פועל כפוליטיקאי ולא רק כמחנך. כך בעניין הערבים, כך גם בעניין הפועלים היהודים במושבות. תאורו לא תמיד אמין: בכמה מקומות מגזים לחומרה (ראשל"צ, זיכרון) והיכן שנח לו מגזים לקולה (רחובות). אחד העם לא מהסס ל"זייף" ביודעין את המציאות (מספר המושבות), או אפילו להמציא "עובדות" משלו (המושבה הגרמנית), כדי לחדד את מסריו. התמונה, כאמור, קודרת מאד, קודרת מדי. ייתכן שאפשר לחפש את הסיבה לכך בנטייתו לדיכאון ולביקורת ייתר. אך גם מבקריו הסכימו, לאחר זמן, כי, בסך הכול, תיאר את הבעיות תיאור ריאליסטי.

הסיור בארץ ישראל דכדך את רוחו מאד. התגובות הקשות למאמרו, בעיקר אילו שניסו לערער את אמינותו, העמיקו את הדיכאון שהיה   כבר שרוי בו. אף על פי כן, מאמרו וההדים שעורר, היו טובים ומועילים הם עזרו לו לעצב את השקפת עולמו ולגבש את רעיון "המרכז התרבותי"; שבשנים 1894-1896 נראה היה כמתאים ביותר למצבם של היהודים. זהו מאמר חשוב ביותר. הוא פוצץ את בועת האשליות שאפשר להתעשר בקלות בארץ ישראל וש"אגודות האלף" הן עסק טוב, פוגג אשליות שרווחו בקרב 'חובבי ציון' בקשר למצב ההתיישבות בארץ ישראל. אם

ב'עליית טיומקין' שינתה העלייה את פניה, מעליית מעטים לעליית רבים; מה שלא התאים למרבית העולים ולא התאים לתנאי הארץ, בא מאמר זה ועצר את הסחף. חשיבות המאמר היא גם בכך שגרם לשינויים, בעיקר בתקופת העלייה השניה. כך למשל כפרי הפועלים, המשרד הארץ ישראלי ועוד.

מאמר זה עומד במבחן הזמן, כי בעיות היסוד שהוא מצביע עליהן, דומות לאורך תקופה ארוכה: הצורך בשינוי הדפוס הכלכלי ממטעים לפלחה, ההתלבטות מהי דמותו של האיכר העברי, שאלת הערבים ועוד. אקטואלית במיוחד היא, שאלת מקומה של ארץ ישראל בחיי העם היהודי.

הרעיון, המקומם בזמנו, אודות מרכז רוחני בארץ ישראל, בעוד מרבית העם נמצא בתפוצות, בעצם אקטואלי עד היום. לכן מתעורר עניין מחודש בכתבי אחד העם והפעם, בהיבט ההיסטורי.

דווקא אחד העם, שהדגיש את המומנטים הרוחניים והמוסריים-תרבותיים בלאומיות היהודית, היה זה שהצליח לעמוד עוד בשלב מוקדם על כמה מן הבעיות המעשיות המטרידות ביותר, הן בארץ ישראל והן בהתפתחותה של התנועה הציונית. כנראה, שדווקא אלה, המתמודדים עם ההיבט המוסרי של הבעיות הפוליטיות והחברתיות, ניחנים בכושר אבחנה לגבי ההיבטים המעשיים של מפעלם.

ביבליוגרפיה.

* אבינרי, שלמה, הרעיון הציוני לגווניו, פרקים בתולדות המחשבה הלאומית היהודית, תל אביב, 1980.

* אהרונסון, רן, 'שלבים בהקמת מושבות העלייה הראשונה ובהתפתחותן', ספר העלייה הראשונה (ערך מ' אליאב), ירושלים תשמ"ב, עמ' 25-84.

* אחד העם, אגרות אחד העם, א-ו, תל אביב תשט"ז-תש"ך.

* הנ"ל, כל כתבי אחד העם, תל אביב, ירושלים תשכ"א.

* אליאב, מרדכי, ארץ ישראל ויישובה במאה הי"ט, 1777-1917, ירושלים תשל"ח.

* ביאליק, חיים, נחמן, אגרות ח"נ ביאליק, א-ה (ערך: פ' לחובר), תל-אביב, תרצ"ו-תרצ"ט.

* בן ארצי, יוסף, המושבות העבריות בנוף ארץ ישראל, ירושלים, 1988.

* בן יהודה, ברוך, תולדות הציונות; תנועת התחיה והגאולה בישראל, מימים ראשונים ועד

הופעת הרצל, תל-אביב, תש"ג.

* ברסלבסקי, משה, פועלים וארגונים בעליה הראשונה, קורות ומקורות, תשכ"א.

* גולדשטיין, יוסף, אחד העם, ביוגרפיה, ירושלים 1992.

* הנ"ל, 'לתולדות מסעו הראשון של אחד העם: אמת מארץ ישראל?' , קתדרה, 1987 (46),   עמ' 91-108.

* הנ"ל, מעמדו של אחד העם עד בוא הרצל בראי "משפט דיבה " נגד מרגלית' ציון, נב, ד, (תשמ"ז), עמ' 471-478.

* גורני, יוסף, השאלה הערבית והבעיה היהודית, תל אביב 1985.

* גליקסון, משה, אחד העם חייו ופעלו, ירושלים תרפ"ז.

* דינור, בן ציון, אחד העם ופועלו ההיסטורי, ירושלים, 1945.

* הרצברג, אברהם, הרעיון הציוני, ירושלים, תש"ל.

* חריזמן, מרדכי, נחשולי החולה, תולדות יסוד המעלה ומייסדיה, ליובל השבעים וחמש  תרמ"ג-תשי"ח (1883-1958, יסוד המעלה, תשי"ח.

* יבניאלי, שמואל, ספר הציונות, תקופת חבת ציון, ב', ירושלים ותל-אביב, תשכ"א.

* סימון, ליאון והלר, יוסף אליאס, אחד העם – האיש פועלו ותורתו, ירושלים תשט"ז.

* סמילנסקי, משה, "זיכרונות מארץ ישראל, ליובל החמישים של אחד העם", העמר א' (עורך: ש' בן ציון), תרס"ז, עמ' 7.

* הנ"ל, רחובות, ששים שנות חייה תר"ן-תש"י, רחובות, תש"י.

* סמסונוב, אריה, זיכרון יעקב, פרשת דברי ימיה תרמ"ב-תש"ב, זיכרון יעקב, תש"ג.

* קולת, ישראל, 'פועלי העליה הראשונה', ספר העלייה הראשונה, ירושלים, תשמ"ב.

* קלויזנר, יוסף, דרכי לקראת התחיה והגאולה, אוטוביוגרפיה, ת"א וירושלים תש"י.

קרק, רות, 'רכישת קרקעות והתיישבות חקלאית חדשה בארץ ישראל בתקופת טיומקין, '1890-1892, הציונות, ט' (תשמ"ד), עמ' 182-18.

* קלויזנר, יוסף, מקטוביץ' עד באזל, ב, ירושלים, תשכ"ה.

* הנ"ל, 'אשר בן ישעיהו גינצברג ("אחד העם"), תולדותיו, שיטתו ודמותו הרוחנית', לוח אחיאסף, (תרס"ד).

* קלנר, יוסף, 'ה"אמת מארץ ישראל"- מחאה ביקורת ותיקון', בטחון סוציאלי, 18-19 (תש"ם), עמ' 70.

* שביד, אליעזר, 'שתי גישות לרעיון "שלילת הגולה" באידיאולוגיה הציונית', הציונות, 9, (תשמ"ד), עמ' 21-44.

[1] י' גולדשטיין, אחד העם, ביוגרפיה, ירושלים, 1992, (להלן: אחד העם), עמ' 403.

[2] מ' דיזנגוף, כתובים, א, כ"ג, 6/1/1921. הערה 1.

[3] שם, שם.

[4] ח"נ ביאליק, הפועל הצעיר, 14, 1927, עמ' 4. ראה גם: איגרות ביאליק, ג' עמ' קעז: "שקעה שמשה של תקווה גדולה בישראל".

[5] ב"צ דינור, אחד העם ופועלו ההיסטורי, ירושלים, 1945.

[6] י' קלויזנר, דרכי לקראת התחיה והגאולה, אוטוביוגרפיה, ת"א וירושלים תש"י עמ'

[7] י' גולדשטיין, אחד העם, עמ' 402.

[8] שם, עמ' 382-383.

[9] א' הרצברג, הרעיון הציוני, ירושלים תש"ל, ע' 193-195.

[10] ז' לקייר, תולדות הציונות, תל אביב, 1975, ע' 71.

[11] אחד העם, ' אבן למציבה', פרדס א' (עורך י"ח רבניצקי), אודסה, תרנ"ב, ע' 207- 208.

[12] א' הרצברג, שם, שם.

[13] י' גולדשטיין, אחד העם, עמ' 405-406.

[14] ש' אבינרי, הרעיון הציוני לגווניו, פרקים בתולדות המחשבה הלאומית היהודית, תל אביב, 1980, (להלן: הרעיון…), ע' 131.

[15] י' גולדשטיין, שם, שם.

[16] י' גולדשטיין, אחד העם, עמ' 403-412.

[17] על דמותו של אחה"ע ועל מסדר "בני משה" ראה בהרחבה: ב' בן יהודה, תולדות הציונות, תל-אביב, תש"ג, עמ' רלא-רנ. מעט ארכאי אך חשוב ומעניין.

[18] ש' אטינגר וי' ברטל, שורשי היישוב החדש בארץ ישראל', מ' אליאב (עורך), ספר העלייה הראשונה, א', ירושלים 1981, עמ' 23. ראה גם: ר' קרק, "'רכישת קרקעות' והתיישבות חקלאית חדשה בארץ ישראל בתקופת טיומקין, 1890-1892", 'הציונות', ט' (תשמ"ד), עמ' 182-18.

[19] י' גולדשטיין, לתולדות…, עמ' 92  .

[20] י' קלויזנר, מקטוביץ' עד באזל, ב, ירושליים, תשכ"ה, עמ' 108-125 ,84-101. ראה גם י' גולדשטיין שם, שם.

[21] אחד העם, 'הכוהנים והעם', המליץ, (7/9/1890).

[22] ראה למשל: המליץ , (4/2/1891).

[23] י' גולדשטיין, אחד העם, ביוגרפיה, ירושלים, 1992, (להלן: אחה"ע..), עמ' 125.

[24] . י' גולדשטיין, לתולדות… עמ' 95.

[25] . איגרת אחה"ע לרבניצקי, ה' באדר ב' תרנ"א, איגרות אחד העם (הלן: אגרות..), הערה11, עמ' 5.

[26] . שם, שם.

[27] . מ' סמילנסקי, "זיכרונות מארץ ישראל, ליובל החמישים של אחד העם", העמר א' (עורך: ש' בן  ציון), תרס"ז, עמ' 7.

[28] . על כך ראה, בהרחבה: לתולדות… עמ' 98-99

[29] . 'אמת מארץ ישראל', המליץ, גל' 134.

[30] . אחה"ע, "אמת מארץ ישראל", המליץ 67 ; 21 במארס ,.1891

[31] . י' גולדשטיין, אחד העם, עמ' 128.

[32] . איגרת אחה"ע לב' לדז'ינסקי, כ"ג בכסלו תרנ"ב, אגרות א', עמ' 17.

[33] . "אמת"…

[34] . אחד העם, כל כתבי אחד העם, תל אביב, ירושלים, תשכ"א, (להלן: כל כתבי) , עמ' תמא'.

[35] . י' גולדשטיין, שם, עמ' 129.

[36] . א' סימון וי' הלר, אחד העם; האיש, פעלו ותורתו, (להלן: אחה"ע), ירושלים,

[37] . ש' אבינרי הרעיון…, עמ' 142-143.

[38] . י' גורני, השאלה הערבית והבעיה היהודית, תל-אביב, 1985, עמ' 32-33.

[39] אחה"ע, "אמת…", שם.

[40] . שם, שם.

[41] . ראה בעניין זה: ר' אהרונסון, 'שלבים בהקמת מושבות העלייה הראשונה ובהתפתחותן' , ספר העלייה הראשונה, (עורך: מ' אליאב), ירושלים, תשל"ב, (להלן: ספר העלייה הראשונה), עמ' 25-45.

[42] . י' בן ארצי, המושבה העברית בנוף ארץ ישראל, 1882-1914, ירושלים, תשמ"ח, עמ' 15-45.

[43] . א"ז הלווי לווין אפשטיין, זיכרונותיי, תרצ"ב, עמ' 163-166; מ' סמילנסקי, רחובות, רחובות, 1950, עמ' 17-19.

[44] . י' קולת, ספר העלייה הראשונה, עמ' 351.

[45] . ר' אהרונסון, שם, עמ' 62.

[46] . ז' סמילנסקי, 'לתולדות הפועלים במושבות ארץ ישראל', העולם, תרס"ט, י"ז (כ"ז באייר).

[47] . י' ברזילי, המליץ', 275, (ד' בטבת תרנ"ג).

[48] . מ' ברסלבסקי, פועלים וארגונים בעליה הראשונה, קורות ומקורות, תל-אביב, תשכ"א,  עמ' 84-87. ראה גם: א' סמסונוב, זיכרון יעקב, תל-אביב, תש"ב

[49] . א' אהרונסון, ספר העלייה הראשונה, ע' 34.

[50] . ראה בעניין זה: הנ"ל, שם, עמ' 25-84; י' בן ארצי, המושבה…עמ' 15-45; ש' יבניאלי, ספר הציונות, תקופת חיבת ציון, ב, ירושלים ותל אביב, תשכ"א, עמ' 251-230.

[51]. ח' חיסין, מסע בארץ המובטחת, תל-אביב, תשמ"ב, עמ' 125.

[52] מ' אוסישקין, "בלי מרה שחורה" (תשובה למאמרו של אחה"ע "אמת מארץ ישראל"), ספר

אוסישקין, ירושלים, תרצ"ד, עמ' 20. ראה גם: הנ"ל, 'שמחה זו מה היא?' לשאלת העבודה הערבית במושבות, שם, עמ' 18.

[53] . י' גורני, השאלה הערבית…., עמ' 34-35.

[54] . י' גולדשטיין, לתולדות… עמ' 104.

[55] . 'המליץ' ,74 ( 29 במארס), 1891.

[56] . שם, 10,  (58 במארס )1891.

[57] . ראה, למשל: ז' אפשטיין, 'לילנבלום במלחמתו נגד אחד העם' מאזניים' מ"ו, (קמ"ו), תש"ו, עמ' 6.

[58] . אחה"ע, 'עבדות מתוך חירות', המליץ, 29  , 31, ( 24 ,26  בינואר 1891).

[59] . לתולדות… עמ' 104.

[60] . י' קלנר, 'האוריינטציה האנטי-פילנטרופית בימי העלייה הראשונה' קתדרה, מס' 10

(ינואר, 1979), עמ' 3-33.

[61] . לתולדות… שם.

[62] . א' סימון וי' הלר, אחד העם, עמ' 14.

[63] . מ' סמילנסקי, זיכרונות, עמ' 7.

[64] . מ' אוסישקין, "בלי מרה שחורה יתרה", המליץ, 148-149 (4-5/7/1891).

[65] . לתולדות… שם

[66] . בן דוד בראיון עם טיומקין , המליץ, 172 (1/8/1891).

[67] . א"ל לווינסקי, 'אהבה כללית ושנאה פרטית', שם, 175, 178, 181 (אוגוסט           1891)

[68] . י' קלנר 'ה"אמת מארץ ישראל"- מחאה ביקורת ותיקון', בטחון סוציאלי,   18-19 (תש"ם), (להלן: מחאה…) עמ' 70.

[69] . י' גולדשטיין, לתולדות… עמ' 105.

[70] . ארץ ישראל סלוצקי,' מכתבים מארץ הצבי', המליץ, 67 (21/03/1891)

[71] . הנ"ל, תשובה כהלכה', שם, 150, (7/7/1891.).

[72] . י' קלנר, מחאה… עמ' 75.

[73] . ארץ ישראל סלוצקי. ראה הערה מס' 3.

[74] . י' קלנר, מחאה, עמ' 78.

[75] . שם, עמ' 70.

[76] . י' ברזילי, ' המליץ', 177, 8/8/1891).

[77] . אגרת אחה"ע לראש לשכת 'בני משה', פולטבה, י"ט באב תרנ"א, אחה"ע, אגרות, א', עמ' 8.

[78] לתולדות… עמ' 106.

[79] . אחה"ע, 'בלבול הדעות', המליץ, )6/8/1891(,175.

[80] . ראה למשל: מ"ל לילנבלום, 'שומרי רוח ורואים בעבות', שם,     7-11/2/1892(30-32)

[81] . י' אייזנשטאדט, 'השקפה על הישוב', המליץ, 177 ), (8/8/1891.

[82] י' גולדשטיין, אחד העם, עמ' 131-132.

[83] . י' גולדשטיין, אחד העם, עמ' 161-165

[84] . אחד העם, 'אמת מארץ ישראל', על פרשת דרכים, ברלין, תר"ץ (להלן: על פרשת דרכים)

עמ' מז.

[85] . מ' סמילנסקי, 'זיכרונות….', עמ'7.

[86] . י' גולדשטיין, שם, עמ' 435, הערה 129.

[87] . שם, עמ' 165.

[88] . על פרשת דרכים, עמ' מד.

[89] . אחד העם, ' מארץ ישראל' (מאמר שני), המליץ, 3-5/8/1893, 174-176.

[90] . י' גולדשטיין, שם, שם.

[91] . י' גולדשטיין, אחד העם, עמ' 166.

[92] . א' סימון, אחד העם, עמ' 17-18.