טיול באיי פוקלנד

 פיסת בריטניה בדרום האוקיינוס האטלנטי

כתב וצילם: גילי חסקין

ראו באתר זה:  איי פוקלנד

הלכתי לאורך חופו הסלעי של האי "אריה הים" (Sea Lion Island). לא ממש על החוף, כי קוו המים היה תפוש על ידי פילי ים ענקיים, שמשקלם מתקרב ל-5 טון. הם שכבו על החול, בין הסלעים, מעת לעת פערו את פיהם הענק, או השליכו מעט חול רטוב על גבם. פילי הים מכונים כך, על שום אפם הארוך המשתשל מטה ומזכיר במעט את חדקו של הפיל. להבדיל מאריות הים, שיטפסו על הסלעים במיומנות  מופלאה, הודות לסנפיריהם האחוריים, המופנים לצדדים, פילי הים התקשו לזוז על היבשה. לא הרחק מהם נראו כמה כלבי ים ממינים אחרים, גם הם רבצו ללא נוע.

ראו באתר זה: טורפי הים

ביניהם קיפצו שחפים וכמה שולי צדפות, שבלטו במקורם הארוך שצבעו אדום זוהר וברגליהם האדומות והדקות. לצדי פסעה ג'יין, רעייתו של בעל המלון הסמוך, שלא חדלה מלהסביר על עולם החי העשיר של האיים. ג'יין פגשה את בעלה ג'יימס, כשהגיע לחופשה באנגליה, היא התאהבה בו ואחר כך גם באיים הללו, כאן נולד. עם הזמן, למדה ג'יין את עולם החי של המקום והפכה למדריכה נלהבת. היא הראתה לי פינגווינים משני מינים, קורמורנים מלכותיים מהודרים, קורמורניי צוקים, יסעורים ענקיים, עוף דורס ייחודי, הנקרא קרקרה  (Caracara) , הדומה להפליא לנץ והרבה בעלי כנף מוכרים יותר: ציפורי שיר, אווזים, ברווזים ועוד.

במאה ה-19 שכנו באיים גם עדרי סוסים ובקר, ארנבות, סוג מסוים של ארנבונים וחזירי בר, אך כמובן כולם הובאו לאי על ידי בני האדם. מספריהם ירדו משמעותית אחרי שבעל החיים העיקרי הרווחי לתושבים, הכבש, תפש את מקומם. עם התיישבותם של בני האדם באזור, שימור הסביבה נפגע. הראשונים להיכחד היו השועלים המקומיים. השועל המאלוויני  היה זן ייחודי לאזור, אך בסוף המאה ה-19 (בשנת 1876 בקירוב ) הוא נכחד. המתיישבים חשבו אוכלוסיית השועלים תפגע בעדרי הכבשים שהביאו עימם ולכן הרעילו אותם או ירו בהם. הגואנקו (Guanaco) , יונק גדול ממשפחתה גמליים, הובא לחלקו הדרומי של האי בשנת 1862. הנסיך אלפרד צד אותם ב-1871 ומאז הם נכחדו מהאי. למעט עדר לא גדול שחי באי הזעיר סטאטאס,.

איי פוקלנד הם ארכיפלג של 776 איים בדרום האוקיינוס האטלנטי הנמצאים במרחק 480 קילומטרים מחופה הדרום מזרחי של ארגנטינה. שטחם 12,173 קמ"ר, ובירתם סטנלי. מדובר בשני איים מרכזיים, המופרדים זה מזה על ידי מיצר ים המכונה "תעלת פוקלנד" ועוד מאות איונים קטנים, חסרי חשיבות מבחינה כלכלית, אך בעלי חשיבות רבה מבחינה ביולוגית, עם פוטנציאל תיירותי רב. פני השטח אינם גבוהים. מרבית הפסגות מגיעות לגובה של 500-600 מ' מעל פני הים, למעט הנקודה הגבוהה ביותר – הר אוּסבוֹ‏רן Usborn)) המתנשאת לגובה של 705 מטרים. ההרים השטוחים אינם דומים כלל ועיקר לנוף ההררי המבותר של דרום ג'ורג'יה או חצי האי האנטרקטי. בעוד האחרונים הם חלק מהקימוט האנדיני של דרום אמריקה, איי פוקלנד היו בעבר חלק מדרום אפריקה והגיעו לכאן כחלק מנדידת הייבשות.

פני השטח מישוריים למדי והקרקע היא ברובה אדמת מרעה. הסלעים הנפוצים באי הם אבן חול, קוורציט, וצפחה.‏ בחלקים מסוימים מהאי האדמה אינה פורייה ואף חומצית בשטחים מסוימים.

לאיים חשיבות אסטרטגית רבה והראייה, שלדי אניות רבים פזורים לאורך החוף. אלו היו אניות שהפליגו מסביב לכף הורן שבקצה הדרומי של יבשת אמריקה והגיעו לפוקלנד לתיקון לאחר שניזוקו במעבר הים הסוער במיוחד שבכף הזה. משהתברר גודל הנזק, ננטשו רבות מהאניות ונשארו כאן עד היום הזה. נמל פורטו סטנלי היה לנמל הבית של ציידי לוויתנים. מונומנט מעצמות לוויתנים מקבע בזיכרון את הימים ההם.

האיים נתגלו על ידי ג'ון דייוויס (שהיה אחד מגדולי מגלי הארצות של אזור ים הקרח הצפוני  יחד עם באפין והדסון), באוגוסט 1592, בדרכו למצר מגלן, על סיפון אנייתו "Desire". צוות הספינה, שנתקע ללא מזון,  ירד לחופי האי, שם טבח כ-14,000 פינגווינים למאכל. הם המליחו את בשר הפינגווינים והחלו לשוט הביתה, אך כשהגיעו אל האיים הטרופיים, הבשר התקלקל  והדבר גרם למסע הביתה להפוך לאסון – רק 14 מתוך 76 אנשי הצוות נותרו בחיים. הפולקלור הפטגוני מספר שמהבשר המקולקל הגיחו אלפי תולעים שחוררו את האוניה ואת כל מה שהיה עליה ומספרי הסיפורים המקומיים מכנים את האירוע "נקמת הפינגווינים".

ראו באתר זה: סיפורים מפטגוניה

ב-1690 עלה הקפטן הבריטי ג'ון סטרונג עם צוותו על חופי פוקלנד והיה ככל הידוע לאדם הראשון על אדמת האיים השוממים. סטרונג היה זה שהעניק לאיים את שמם – על שם של אדמירל הצי הבריטי לורד פוקלנד. מאמצע המאה ה-18 הפכו האיים למקור סכסוך מתמשך בין בריטניה, צרפת וספרד.

הצרפתים הקדימו את הבריטים בהתיישבות של ממש באיים. בשנת 1764 הקים לואיס אנטואן דה בוגנוויל את נמל לואיס. המתיישבים שבאו עמו היו ברטונים (קבוצה אתנית מחצי האי בריטני שבצפון מערב צרפת) ועל כן נקראו האיים בתחילה "איי מאלו" (צרפתית: Îles Malouines) על שם העיר סיינט מאלו שבבריטני. מאוחר יותר אומץ הכינוי ההיספני לאיים "Islas Malvinas". לאורך שנים רבות היה פורט לואיס ההתיישבות היחידה באזור ולא רק באי והיוותה מקור לחילוקי דעות רבים.

מאז תפיסת האיים על ידי הבריטים, ב-1833, התמידה ממשלת ארגנטינה בהגשת מחאות ודרישות להחזרת השטח והריבונות לידיה אך תשובותיה המזלזלות של בריטניה הביאו למצב שהכבוד העצמי של ארגנטינה מנע ממנה להמשיך בדרך זו, וכמובן, במהלך המאה ה- 19 לא היה בנמצא שום מוסד בינלאומי אליו אפשר היה לפנות בבקשת מזור.

להבדיל ממושבות כתר רבות, שם התושבים, רצו להשתחרר משלטון בריטניה, כאן רואים התושבים את עצמם כחלק ממה שהיה פעם האימפריה הבריטית. למרות זאת, ספק כמה ילדים בבריטניה שמעו את השם "איי פוקלנד". בארגנטינה, לעומת זאת, כל תלמיד בית ספר גדל על האתוס של "איסלס מלבינס" Islas Malvinas)), הטריטוריה הגזולה.

הגעתי לכאן כמעט במקרה, בעקבות הספר Backpacking and trekking in Argentina and Chile. בני הזוג ברנט Bradt)), שכתבו את הספר, הכבירו שבחים על המקום ואנשיו. טסתי  לכאן מקומודורו ריבדביה שבחוף הפטגוני, והתחלתי לנוע בטרמפים. לא היתה תחבורה מסודרת באיים ולא נסעו הרבה כלי רכב פרטיים, אך כמעט כל מי שהבחין בי, שמח לקחת אותי ברכבו. לעתים הוקפצתי במיוחד למחוז חפצי ולעתים קרובות הוזמנתי להתארח בבתיהם של הנהגים מסבירי הפנים.

שנה אחר כך פרצה המלחמה המיותרת בין ארגנטינה לבריטניה. באפריל 1982 פלש צבא ארגנטינה בהנהגתו של גליטיירי וכבשה את עיר הבירה סטנלי, במסגרת "מבצע רוסריו", כמעט בלי להיתקל בהתנגדות בריטית. היו לארגנטינה סיבות למכביר. היה כאן שיקול כלכלי (נפט), שיקול אסטרטגי (שליטה במצרי מגלן) ושיקול של צדק היסטורי. אך דומה והסיבות העיקריות היו פוליטיות – פנימיות. החונטה הצבאית ששלטה אז בארגנטינה, סבלה מחוסר לגיטימציה מצד העם. המצב הכלכלי היה רע וההתמרמרות על  דיכוי המתנגדים, במה שכונה אז "המלחמה המלוכלכת", היתה רבה.

הממשלה הניחה שבמבצע צבאי היא תאחד את האומה לזמן מה. זה גם יחזק את הלגיטימציה למשטר הצבאי וינקה את המוניטין של הצבא, במיוחד לאחר שהואר באור שלילי בפעולות שנקט בעבר. הם העריכו שבריטניה עייפה מההתעסקות עם פוקלנד ושממשלתה לא תעשה דבר, למעט מחאה רשמית. מתברר כי לבריטניה היו מניעים חשובים להגנה על פוקלנד: רצון לשמירת מאחז חשוב בנתיב הצוללות סביב דרום אמריקה וספקולציות על הימצאות שדות נפט באזור. בריטניה לא יכולה הייתה לוותר גם משיקולי דעת קהל פנימית. הפלישה הארגנטינית עוררה גל של לאומיות וביטויי מחאה על הכבוד הלאומי הבריטי שנרמס, שהפך משמעותי במידה כזו, שתגובה כל שהיא להשבת האיים לריבונות בריטית הפכה לכורח הישרדותי של הממשלה. כך הובילה פוליטיקה פנימית בשתי מדינות, למשלוח ארמדות בריטיות למרחק של 13000 ק"מ מהמולדת, לקרבות, לעלויות כלכליות רבות וללא מעט קורבנות. מנקודת מבט בריטית היתה זו מערכה מפוארת.

ב-21 במאי נחתו כוחות חי"ר וקומנדו בריטיים באיי פוקלנד. ב-14 ביוני, לאחר 24 ימים ושורת קרבות עזים בין שני הצבאות, נכנעו מפקד הכוח הארגנטיני ואלפי חייליו והשליטה באיים שבה לידי בריטניה. הכוחות הבריטים גמאו כמאה ק"מ של שטח בוצי, במזג אוויר קשה במיוחד, בקור (בלילה ירדו הטמפרטורות ל-12 מעלות מתחת לאפס), רוחות עזות, ערפילים וסופות שלג. הבריטים היו נחותים במספרם מהכוח הארגנטינאי באוויר ובייבשה.

הכוח הארגנטינאי בפוקלנד בפיקוד גנרל מננדס, מנה כ-10000 חיילים והכוח הבריטי, מנה ס"ה כ-8500 חייל. יחסי הכוחות היו 1-1.25 לטובת הארגנטינים בפועל יחסי הכוחות היו גרועים בהרבה כי בתשעה הימים הראשונים ללחימה פעלה בייבשה אך ורק חטיבת הקומנדו 3, שמנתה לכול היותר כ-5000 לוחמים. בשטחים הגבוהים השולטים מצפון פורט סטנלי. מול הכוח הבריטי, ניצב הכוח הארגנטיני שצויד בציוד מערבי, ניזון מתורות הלחימה מערביות וקציניו הוכשרו באקדמיות צבאיות בבריטניה ובארצות הברית. הכוח הארגנטיני היה משופע באמצעים לוגיסטיים וחדור מוטיבציה להגן על איי מלווינס.

להשגת עליונות אווירית ועליונות קרקעית מוגבלות בכול נקודות מרכז הכובד, נדרשו הבריטים לבנות תכנית מודרגת, שהפעילה טקטיקה של הונאה והסחה בכול האמצעים, תוך שימוש מאסיבי בכוחות מיוחדים, שהופעלו בעיקר להשגת מודיעין קרקעי טקטי (שלא היה אפשר לקבלו בגיחות צילום) וסייעו לכוחות החי"ר, שעליהם הוטל עיקר המאמץ בלחימה היבשתית. הניסיון שצברה החטיבה בתשעת הימים הללו, הישגיה הקרקעיים והישגיה המוראליים העניקו לה את תפקיד הפתח בהכרעת הכוח הארגנטיני בקרבות. למרות שהארגנטינאים הכינו מערך הגנה מאסיבי סביב סטנלי, שכלל מוצבים על השטחים השולטים, שדות מוקשים, הקצאת כוחות ארטילריה וכוחות חי"ר ולמרות העליונות האווירית הכמעט מוחלטת, הצליחה חטיבת הקומנדו הבריטית לבצע את משימותיה.

הספר "לא פיקניק" מאת הגנרל ג'וליאן תומפסון (Julian Howard Atherden Thompson) , איש חיל הנחתים המלכותי, מתאר את מסע המלחמה של כוח המשלוח היבשתי הבריטי: "כשנתתי את הפקודה לנחיתה, אמרתי בין שאר הדברים, שהמבצע שאנו עומדים לפתוח בו לא יהיה פיקניק. גמרתי אומר ששום אדם בחטיבתי לא יחיה באשליות, אלא יבין שנצטרך להילחם כדי לנצח…. אנשי חטיבתי היו יחידים ומיוחדים. חטיבת הקומנדו 3 הייתה זו שנחתה צעדה ולחמה לבדה בתריסר הימים הראשונים של המערכה הקרקעית, ואחרי שחצתה את אי פוקלנד המזרחי – בעיקר ברגל וגם במסוקים – נכנסה לפורט סטנלי בארבע עשר ביוני 1982, עשרים ושמונה ימים אחרי הנחיתה הראשונה".

המלחמה אילצה את החונטה הצבאית ששלטה בארגנטינה, להתפטר ולהעביר את השלטון לאזרחים. בפוקלד, המלחמה חיזקה כצפוי את הלאומיות הבריטית של התושבים ואת הכרת התודה שלהם למולדת. כאשר שבתי לאיים, שלושים שנה מאוחר יותר, ראיתי לא רק תוספת משמעותית של כלי רכב 4X4 , אלא גם דגלים בריטיים, מתנוססים על בתים וכלי רכב לא מעטים.

חבר ארגנטינאי, שעמו שוחחתי בטיולי באיים במארס 2013, מוצא נחמה פורתה בתבוסה הארגנטינית. "תאר לך", אמר לי בחיוך. "לו ארגנטינה היתה מנצחת, היינו תקועים עוד שנים רבות עם המשטר הצבאי של החונטה. הפסדנו איים והרווחנו דמוקרטיה".

כמעט כול התושבים חיים בחלקו הצפוני של האי המזרחי. חלקו הדרומי המחובר אליו במצר יבשה, כמעט ריק מתושבים. התושבים מתפרנסים מדיג, רעיית כבשים ותיירות. כמה חקלאים מגדלים סוג מסוים של חיטה, אך בגלל הלחות הגבוהה והאדמה החומצית ברובה, רוב השטח משמש למרעה.

בירת איי פוקלנד, סטנלי, נמצאת באי המזרחי ולכן חשיבותו לכלכלה המקומית היא רבה. בו נמצאים גם המוסדות הממשלתיים. בשנים האחרונות, ספינות נופש רבות, עוצרות בנמל המקומי. גם לאזור שדה התעופה הנמצא בהר פלסנט יש חשיבות רבה, ובו מוצב חיל מצב בריטי. מאות אחדות של חיילים משפיעים רבות על הכלכלה באי שאוכלוסייתו בת 2000 תושבים בלבד. ענפי תעסוקה קטנים נוספים באי הם חוות סוסים ובקר. לאחרונה נמצאו רמזים להימצאותם של מינרלים יקרי ערך באי.

בפורט סטנלי, הבירה, 2120 תושבים, מתוך 2562 תושבי האיים (נכון למפקד שבוצע ב-2012). היא עיירה עם רחוב ראשי אחד, מקביל לקוו המים. חזות העיירה סוריאליסטית מעט. לא כל כך משתלבת עם הנוף והמיקום: תא טלפון ציבורי שצבעו אדום, בארים בריטיים באופיים, בית העיריה, בית הדואר, בנק, מלון ובתי מגורים שנראה כאילו נלקחו לכאן היישר מהממלכה המאוחדת. חתיכת בריטניה באוקיינוס הדרומי. מזכרת לאימפריה שהיתה ואיננה עוד. רק אוטובוס דו קומתי היה חסר כדי להשלים את התמונה. קרני השמש עשו חסד לבתים הצבעוניים ונתנו לגווניהם חיות. עברנו ליד מלון מלווין, שנבנה בשנות ה-80 של המאה ה-19 ובכנסיה האנגליקנית אדומת הלבנים, שבחצרה הוקם מונומנט מעצמות לוויתנים. המוזיאון המקומי הקטן מציג את תולדות ההתיישבות הבריטית במקום, את תולדות הספנות ונותן הצצה לאנטארקטיקה. מולו נבנה מונומנט שמנציח את גבורת בריטניה, ששחררה את המקום מהכיבוש הארגנטיני של חורף 1982. תקופה קצרה, שלדבריהם "שינתה את האיים ללא היכר". המוזיאון הקטן מספר את תולדות המקום ואת תולדות הספנות באזור ומונומנט נוסף מנציח את גברת הברזל של בריטניה, שקודם למלחמה נחשבה לראש ממשלה גרועה וכאן מוערכת כגיבורה לאומית. בבואנוס איירס, ניצבת אנדרטה גדולה לזכר החללים הארגנטינים. אני מתבונן על האיים השוממים ותוהה על מחיר הניצחון, על השכול ועל הפצועים שטעם המלחמה נותר בגופם.

ברחובות הצדדיים בתים קטנים צבועים לבן ולצדם גינות מטופחות. לקוו המים נראים ברווזי "קיטור" (Steamer Duck) ואווזים מגלניים. משהו שקט, תמים ונראה כשייך לעולם אחר.

לא הרחק מהעיר נמצא מפרץ חולי יפה ושמור, Gipsy Cove ובו, חיים הפינגווינים המגלנים, המוכרים מחופי ארגנטינה. הם מגיעים לכאן בהמוניהם בסוף ספטמבר. כאן מבצעים את החיזור, ההזדווגות, הטלת הביצים, הדגירה המשותפת, הטיפול בצאצאים, החלפת הנוצות והחל מראשית חודש פברואר, הם מתחילים את מסעם הארוך אל הים, מול חופי ברזיל. בראשית חודש מארס נתקלנו בקבוצה קטנה, אך בנובמבר או דצמבר, כל החוף הומה מלהקות ענק. על החוף מוצג תותח, מזכרת ממלחמת העולם הראשונה. ב-8 בדצמבר 1914, התחולל כאן  קרב ימי בין שייטת של הצי המלכותי הבריטי, בפיקודו של תת-אדמירל דובטון סטורדי (Doveton Sturdee) לבין שייטת של הצי הגרמני הקיסרי, בפיקודו של אדמירל גרף מקסימיליאן פון שפיי .

הקרב היה למעשה המשך לקרב קורונל , שנערך כחמישה שבועות לפני כן, ב-1 בנובמבר 1914. בקרב זה הצליחה השייטת הגרמנית להטביע שתי אניות בריטיות ולהניס שתיים אחרות. דעת הקהל הבריטית סערה בעקבות התבוסה, והפיקוד הבריטי שלח כוח גדול לדרום האוקיינוס האטלנטי כדי ללכוד את פון שפיי ולהשמיד את אניותיו.

חמש אניותיו של שפיי היו כוח בעל עוצמה, שעלול היה לסכן את כל התעבורה הימית באוקיינוס השקט ובכל אוקיינוס אחר אליו יגיעו‏. שפיי התכוון לפשוט על הבסיס הבריטי באיי פוקלנד; אך לא ידע שהאניות הבריטיות שנשלחו כדי לאתר אותו ואת אניותיו הספיקו להגיע לאיים יום אחד קודם לכן. הקרב התקיים בים שקט וברוח קלה, תחת שמש בהירה ושמיים נקיים מעננים. האניות הגרמניות התגלו מוקדם יחסית, והשייטת הבריטית הצליחה לרדוף אחרי השייטת הגרמנית ולהטביע את אניותיה. שפיי ושני בניו נספו . לימים, במלחמת העולם השניה, טובעה המשחתת גרפ שפיי, שנקראה על שמו, סמוך לבואנוס איירס.

בדרכנו חזרה עצרנו מול אנייה חלודה, שבימיה הטובים נקראה "ליידי אליזבת" וכעת נראית כגרוטאה שכובה על צידה, כשהגוון האדמדם שלה מעניק למפרץ הירקרק משנה יופי. למרבה המזל ראינו על החוף ברווז קיטור (Steamer), שבמהלך האבולוציה ויתר על כושר התעופה שלו, לטובת השחייה והצלילה. הוא בלט ברגליו ובמקורו הכתומים. הנקבה דומה לזכר, רק צבעיה דהויים יותר.  אי משם הגיעה משפחה של כמה אווזי אצות (Kelp Gull), עם זכר בוהק בלבן, נקבה בצבע חום מפוספס בשחור ושני צעירים, שצבעם חום. לא הרחק מהם נראה שלצדף (Oyster Catcher), שבלט במקורו האדום הארוך.

האלבטרוס שחור הגבה מקנן במושבות גדולות של מאות קינים צפופים הנבנים מבוץ בצורת קדרות עגולות. לאחר ארוחת הבקר עגנה ספינתנו סמוך מאד לאי West Point, שנמצא מצפון מערב לאי המערבי. היה זה יום יפה במיוחד. השמים היו כחולים והמפרץ, שהוא למעשה פיורד שטוח, זהר בצבעי תורכיז, שאצות צהובות צפות במימיו. בקצהו, סמוך לחוף, עגנה ספינה שצבעה צהוב, שייכת לזוג צרפתיים הנוסעים בעולם ובחרו להמתין, צפונים בסירתם, עד שנסתלק והשקט ישוב לקדמותו. החלנו לטפס במעלה הגבעה, בנוף של גבעות מתונות, סחופות רוח, מכוסות בצמחים שגדלו בצורת כריות, להבטחת בידוד מהאקלים הקשה. הכריות הללו, גדולות כקטנות, נראו ככתמים ירוקים על פני שמיכת עשב צהובה. עצים לא מסוגלים להחזיק מעמד בתנאי האקלים הללו, אבל גדלו שם לא מעט שיחים, שקיבלו את צורת ה"דגל", בה כול עלה צומח בצל הרוח של הענף שלפניו. לאחר 2 ק"מ של הליכה, עמדנו מעל מפרץ כחול עז, שגליו השקטים התנפצו על קירות סלע מרשימים. ממעל חגו אלבטרוסים שבלטו בכנפיהם הצחורות, הממוסגרים בשחור. באזור זה מקננים האלבטרוסים שחורי הגבה (Black broed Aalbatros), שצדם העליון של כנפיהם שחור לגמרי ופס שחור מעטר את עינם. עוד כמה צעדים וסיבת בואנו התבררה. הגענו לאזור בו האלבטרוסים מקננים. היה זה ריכוז מרשים של קינים, שנבנו על גבי גבעות מלאכותיות מוגבהות, בין שיחי הטוסוק Tussock))  , ארוכי העלים, שבהקו בצבע ירוק עז. בכל קן ישב גוזל מפותח, מכוסה פלומה. בשלב הזה הם גדולים יחסית ועוד מעט יעברו בגודלם את הוריהם.

בתקופה שבה היינו, באמצע פברואר, כבר עומדים הגוזלים בפני השלת הפלומה הלבנה והחלפתה במעטה הנוצות החום. הם טרם למדו לעוף והם ישובים כל היום ללא תנועה. כל אחד בקן בו הגיח לאוויר העולם. הם יושבים בשקט ונמצאים בהמתנה להורים שיחזרו מהים להאכיל אותם.

המשכתי ללכת לאורך השביל וככל שהתקדמתי לכיוון המצוק, ראיתי עוד ועוד קינים. הגוזלים נופפו בכנפיהם, פערו את מקורם עמדו לרגע והתיישבו בקיניהם. מעת לעת נראה שם קרקרה (נץ פטגוני) שצבע נוצותיו שחור חום, שלצדף שבלט ברגליו ובמקורו האדומים, או חמסן, שצבעו חום בהיר. למרגלות הקינים נראה ריכוז של פינגווינים, שבעזרת משקפת, ניתן היה לזהות את הנוצות הזהובות שמעל לארובת עיניהם.

כעבור שעה קלה של צפייה וצילום הופיע אלבטרוס מבוגר, נפנף בכנפיו, דאה מעל ראשיהם של הגוזלים ונחת בין כמה צעירים. הגוזלים הקישו תחילה על מקורו ואחר כך תחבו אליו את מקורם והקישו בו, כדי לגרום לו להקיא מעט מזון עבורם. היה זה מראה קסום של ראש גדול ולבן, מקור בהיר ענק ומקורים קטנים מקישים בו, בחוסר סבלנות של צעירים.

מניסיוני בטיולים קודמים, בסביבות ארבע אחרי הצהריים מתחיל מטס האווירי של ההורים השבים מהים אל הקן. מיד עם הנחיתה מתבצע טקס השקת מקורים עם בן הזוג (אם זה כבר הגיע קודם) ופונים להאכלת הגוזל.

ראו באתר זה: אלבטרוסיים

משם הלכנו, מבוססים בבוץ, לשטחי הקינון של פינגווין הסלעים, Rockhopper Pinguin)), שמשמעותו המדויקת של שמו הוא "הפינגווין מקפץ הסלעים". זהו פינגווין קטן מידות, שנוצותיו הזהובות מזכירות מאד את אלו של ה"מקרוני", אותו ראינו בדרום ג'ורג'יה. אך להבדיל מהאחרונים, הנוצות הזהובות אינן עוטרות את ראשו ככתר, אלא מכסות את גבת העין ובולטות משני עברי הראש בתספורת "בן גוריונית". מושבת הקינון ניצבה על סלע, ממש מעל הים הכחול ויצרה קומפוזיציה יפה של צבעים. הרמנו את מבטנו אל האלבטרוסים שחגו מעל ראשנו בהידור מלכותי, הורדנו אותו שוב אל הפינגווינים שלמרגלותינו ובאוקיינוס ממול. היה זה חזיון רב עצמה.

ראו באתר זה: פינגווינים

בדרכנו חזרה, סמוך למפרץ, עצרנו בבית חווה שסגנונו אנגלי טיפוסי. עם גדר צבועה בלבן וגינה מטופחת בה נשתלו פרחים שהובאו מאנגליה. בולט במיוחד הויגיטליס (Vigitalis) שפרחיו נראים כגביע ורוד הפונה מטה.

במקום חי זוג, גרמני ואנגליה, המתחזקים את ביתו של מאן דהוא, ומשגיחים על עדר הצאן שלו, שמנה 600 פרטים. הגבר, גרמני, מפליג בספינת המפרש שלו כבר 37 שנים. אשתו, הצטרפה אליו כשהגיע לאיים הקריביים, לפני 26 שנה ומאז הם יחד והספינה היא ביתם. הם אירחו אותנו בלבביות במטבחם הקט, סביב שולחן עמוס בעוגות לעייפה. הם הגישו לנו קפה ותה, וסיפרו מעט על חייהם במקום ובעולם. לאחר שעה קלה, נפרדנו מהם בהתרגשות, כאילו היינו מכרים ותיקים. כשירדנו לחוף ראינו שם להקה של אווזים מגלניים, שלצדף מרהיב, שפיצח צדפות במקורו האדום  ודג טונה גדול שנפלט אל החוף לפני כשעה ובהק בצבעו הכסוף. בשובנו בסירת הזודיאק אל האניה, הרמנו את ראשנו אל על, כדי להתרשם מלהקות הקורמורניים המלכותיים, שעפו מעלינו במבנה דמוי חץ ומכמה יסעורים מלכותיים שדאו באוויר.  הגיעה העת להיפרד מהמקום. ישבנו על הסיפון, נהנים ממזג האוויר השמשי. סעדנו את ליבנו בארוחה דשנה, כשאנו מתבוננים ביסעורים, באלבטרוסים, בקורמורנים ובקוו החוף של איי פוקלנד, שהלך והתרחק. לאחר שעה קלה של הפלגה, הוזעקנו במערכת הכריזה של האוניה, כדי לראות דולפיני קומרסון (Comerson). ששחו במקביל לספינה. ניתן היה לראותם בבירור מתחת למים, כמו כתם לבן בצורת טורפדו, מתקרבים לפני המים ומזנקים החוצה, בולטים בצבעי שחור צהבהב. עד שנעלמו בתוך הקצף.

ראו באתר זה :  הלוויתנים