תולדות פטגוניה הצ'ילנית

כמעט כל מטייל בדרום אמריקה פוקד גם את חלקה הצ'ילני של פטגוניה. מבחינה גיאוגרפית "נטו", המונח "פטגוניה " מיוחד למדבר הפטגוני, אבל בשאלות של פיתוח, כמו בשאלות של תיירות, כל החלק שמריו נגרו ודרומה, נחשב "פטגוניה" ובכלל זה גם הארכיפלג הצ'ילני וכמובן גם החלקים הפטגוניים ממש, שבדרום הרחוק. טיול לפטגוניה הוא בעיקרו טיול של טבע ונוף. אך כדאי להכיר גם את תולדות האזור.

ראו באתר זה:  תולדות צ'ילה   ,  תולדות ארגנטינה   , פטגוניה   ,  הרצאה על פטגוניה- בין הרים וקרחונים ,

סרטון על פטגוניה

כתבו: גילי חסקין + בילי סביר.

צעדים ראשונים

למרות שפטגוניה הצ'ילנית היתה מיושבת מאז תום תקופת הקרח, האירופאי הראשון הגיע לכאן רק לקראת במאה ה-16. בשנת 1519, הרננדו דה מגיינס (Hernando de Magallanes ) פורטוגזי בשרות הספרדים, שט במצרים הנקראים על שמו.

ראו באתר זה:  מגלן

החשיבות האסטרטגית של המיצרים, המחברים את האוקיינוסים, אובחנה מייד וספינות ספרדיות החלו לשייט בהם, כמותם גם ספנים מארצות אחרות, כמו למשל פרנסיס דרייק במסעו הגדול ב-1578.

החל משנת 1616 אבדו המצרים את חשיבותם כאשר הספנים ההולנדים Jacob le Marie ו-Cornelius van Schuten, מצאו מעבר מהיר יותר סביב קייפ הורן (Cape Horn).

למרות שצ'ילה העצמאית תבעה את כל הטריטוריות הדרומיות לאורך החוף הפציפי, מעט מאד נעשה עד 1843, כאשר בתגובה לפעילות בריטית באזור ולניסיונות צרפתיים לייסד כאן מושבה, החליט הנשיא בולנס (Bulnes) על משימה סודית: משלחת, שיצאה על סיפון האונייה Ancud, ייסדה את פורטו בולנס על נקודה סלעית. המבצר ניטש ב-1848, עם ייסודה של פונטה ארנס (Punta Arenas).

תקופה של ניסוי ומימוש 1844-85

Fuerte Bulnes שהיתה ישוב ביטחוני למעשה ומנה חיל מצב של 60 איש, הפך להיות הגרעין של ההתיישבות הקבועה בדרום צ'ילה. אופיו של המקום השתנה בהגיעם של ספינות אספקה רבות ואנשי חיל המצב שבו התחלפו בתושבים חדשים, שבאו עם בני משפחותיהם. לא היה עידוד להבאת אנשים חדשים, משום שלא נראו שום מקורות מחיה. אמנם היו עצים לבניה ולהסקה, גודלו ירקות ונצודו מעט חיות אבל אופי המקום לא נתן מקום לאופטימיות לגבי עתיד מוצלח לעיירה.

ב-1874 המושל מרדונס (Mardones) ניסה לחפש אתר מוצלח יותר. הסיבות שנתן הם שאין מספיק מים, הגשמים כבדים ופתאומיים וכמות גדלה והולכת של חולדות, אבל יש להניח שהוא הבין שבשביל להרחיב את ההתיישבות, צריך למצוא מקום שיהיו בו מספיק עתודות של קרקע לאנשים ומזג אויר פחות מעונן וגשום לאלה הרגילים למזג האוויר של צ'ילה התיכונה. הוא מצא מקום מתאים 51 ק"מ צפונה וקרא לו סנדי פוינט (Sandy Point) היה שם מקור מים קבוע, פחם ושטח ישר ונוח, ושם יסדו את פונטה ארנס,  שהיא עד היום הישוב הגדול ביותר בדרום צ'ילה. לעיר, עד היום, יש מבנה של שתי מדרגות, שהראשונה בהם היא כנראה קו חוף עתיק, שכתוצאה מהרמה מאוחרת יחסית, הוא מרוחק כ-500 מטרים מהקו הנוכחי. המדרגה השנייה, כנראה גם היא מוצא ימי, נמצאת כ-500 מטרים מערבה, ונגמרת באופן מפתיע, בצורה דמוית מצוק של מורינה גדולה מהפאזה האחרונה של הקרחונים בפלייסטוקן. מאחוריה יש עליה מתונה אל הגבעות במערב.

אזור זה היה פחות מיוער מהאתר הקודם ולפי הניסיון הסתבר שלאנשי ה-טהואלצ'ה (Tehuelche) אין נטייה לחדור את היער ומכל מקום חיל מצב קבוע נתן את הביטחון בפני סכנה זו. למרות זאת, המושל  של המושבה נרצח על ידי אינדיאנים ב-1853. שריפות יער גדולות כילו למעשה את עתודות העצים בסביבה למרחק של ששה ק"מ סביב העיר. היה שם מקור מים  טוב יותר מאשר באתר

הקודם, אך עדיין לא מעבר קשה לחציה. נוסף לכך, היה שם פחם מעולה שהתגלה כבר על ידי סרמיינטו (Sarmiento). המשקעים הובאו על ידי הנהר אל Sandy Point ופוזרו על ידי זרמי גאות לאורך חופי המצרים. שם הנהר, כפי שנתן לו על ידי המתיישבים החדשים ויקרא זאת ריו דל קרבון (Rio del Carbon). בדרכו חוצה הנהר את תצורת לורטו (Loreto), המכילה פחם והיא עשויה משקעים מתקופת הפליוקן-מיוקן ומניח את הפחם בחופים. עדיין נתן לראות אנשים האוספים פחם לסלים בחוף. לאחר מכן, כשהכרייה הפכה מסחרית, שונה שם הנהר  ל-:ריו דה לאס מינאס (Rio de las Minas) . בתחילה היו רוב התושבים אסירים שפוטים, עריקים ואנשי חיל המצב. הפרנסה שלהם היתה ברובה בכריתת עצים, רעות עדרים ומסחר עם האינדיאנים. למרות אסונות שונים נשארה פונטה ארנס  על מקומה. ב-1865 היו בה 200 איש. רק מ-1865 ואילך התחילו לחשוב שיש אפשרויות לנצל את האוצרות הטבעיים באזור ולא להסתפק בישוב קטן שנתמך כולו על ידי הממשלה והאספקה שלה. התהליך בהקשר למחצבים ובתחילה פתחו מכרה קצת במעלה הנהר מעל פונטה ארנס. מהר מאוד החלו לקחת מס, בנו מסילת רכבת מהמכרה לנמל. ב-1870 החלו לייצא ותושבים רבים החלו לרדת דרומה. הצורך של הספינות העוברות במצרים לפחם הבטיח הצלחה למכרה. אבל כעבור כמה שנים, ההוצאות על המכרות היו גדולות מידי והטיב הבינוני של הפחם היו מכשולים גדולים מדי והניסיון התעשייתי הקצר ננטש ב-1875. באותו עשור האפשרות שהאזור יכול להיות מקור לזהב אלוביאלי (שמגיע עם סחף הנחלים) הפכה למשמעותית. ב-1868 התגלה המצבור הראשון בנהר והאפשרויות קסמו לתושבים רבים מהצפון. וב-1871 החלו אף חברות אמריקאיות להתעניין בהפקת זהב שם. הממשלה לא רצתה להסתמך רק על תעשית מכרות והחלה לפקח כלכלת מרעה וחקלאות. נתנו קרקעות בזול למשפחות מעוניינות. החלו להגיע משפחות מצ'ילה ומארצות שונות, בעיקר שוויצרים לכל האזור, גם במקומות שלא היו מיושבים עד אז ויסדו חוות לגידול חיטה ומוצרי חלב.

בתקופה המוקדמת החוות הוחזקו על ידי אישור מהממשל המקומי וכל ציוד ניתן בקלות כדי לעודד תושבים חדשים לבוא. כאשר החלו הפונים להציף בבקשות ונראה בעין השגשוג של האזור שונתה המדיניות הזו. המושל קבע שיטה לפיה חלקות אדמה מוחכרת לאדם במכירה פומבית ל-20 שנה, כאשר הבעלות על השטח נשארת בידי המדינה. המאבק בין החוואים לממשלה נמשך, אם כי הוזנח בתקופה של מלחמת האזרחים היחידה שהיתה בצ'ילה ב-1891. מכל מקום שיטה זו נמשכה ולא היה קושי למצוא מעוניינים. כל השיטה הכלכלית השתנתה, לא היה עוד צורך להתחנן לאנשים שיבואו ולספק להם כל צורך אפשרי, אלא להיפך ההתעניינות היתה גבוהה מאד והרבה חקלאים חסרי קרקע נהרו למקום. הממשלה, לא רק שכבר לא הוציאה על פיתוח המקום- היא החלה להרוויח על כך. יוצא דופן אחד היה באזור של אולטימה אספרנסה (Ultima Esperanza). שבו קבלו שני חוואים גרמנים שיסדו, לראשונה באזור הזה, חוות, בתנאים מיוחדים. התיישבות באזור זה היתה חשובה משום שצ'ילה תבעה אזור זה לעצמה בסכסוך הגבולות עם ארגנטינה. אזורים חדשים יושבו כל הזמן. ב-1901 שנתה הממשלה החדשה את חוקי ההחכרה בדרום והקרקעות הוצאו למכירה. מחירי הקרקעות עלו במהירות בימים הבודדים שבהם נעשו המכירות. באותה תקופה נוסדו גם חברות גדולות לגידול כבשים ששלטו כל אחת על מאות ואלפי אקרים. חברות אלו השתלטו על שטחים רבים שהיו שייכים לחקלאים קטנים, והביאו למצב שבו חוות קטנות לא היו כדאיות כלל. הביסוס על משק החלב ועל מבנה של חברות גדולות היו תוצאות לעתיד. כל המבנים הכלכליים, חברתיים ופוליטיים שצמחו באזור זה מאוחר יותר יצאו מתוך עובדות אלו והושפעו מהם. יחד עם הפיתוח הנרחב של משק החלב חלו בו זמנית התפתחויות נוספות בתחום הכלכלה. כמעט בו זמנית החל ה"בום" הגדול של כרית הזהב. ב-1885

נתגלה המכרה הימי הראשון ב-Zanja a Pique מצפון לקאבו וירחנס (Cabo Virgenes) לאחר מכן נמצאו מקומות נוספים בעיקר בחופים של האי נוורינו (Navarino) וסביבותיו. הבהלה היתה גדולה, ומס' המהגרים עלה על מס' המהגרים שבאו בגלל התפתחות החוות לגידול בקר. אבל כל זה נחלש מאוד כעבור שנים מעטות וב-1902 כבר היו רק מעטים שעסקו בכך. יחידת כמות הזהב שנמצאה בחופים הביאה לתשומת לב רבה יותר לנעשה בנהרות. באותה תקופה נכנס גם מיכון לתעשייה והחלה הפקה מסחרית בנהרות. אבל עדיין הוצאו כמויות גם מאזורי החוף וגם בנהרות באמצעים פשוטים. שתי תעשיות אלו גרמו להתפתחות כוללת גם בתחומי חיים אחרים והביאה התיישבות לאזורים המרוחקים ביותר.אזורי הפמפה לא היו שותפים במיוחד להתפתחויות אלה, אם כי יש להזכיר את הציד, אחר עופות הניינדו ומכירת הנוצות ויותר מזה את גידול הבקר. גידול בקר לבשר היה קיים  בממדים קטנים מאוד באזור פונטה ארנס, בעיקר לשם אספקה עצמית של  בשר. לאט לאט עם התפתחות עדרי הצאן החלו להתרבות גם עדרי הבקר שלהם היו נוח לראות גם בשולי היער הנשיר וכרי עשב עשירים באזור ברוסוויק (Brunswick). משם החלו להתפתח גם בסביבה ובפמפה. הגידול בבקר לבשר לא היה מהיר וגדול כמו כמות לגידול צאן אבל גם לו יש חשיבות רבה.

באזורים היותר לחים של אזור הקורדיליירה לא חלה התפתחות כזו. תחום נוסף שהתפתח בשנים אלה היה כרית עצים לבניה ויצואם לאורוגוואי, ארגנטינה ואיי Falkland. בהתאם לגידול האוכלוסייה וכמות כלי השיט העוברים בתעלה נפתחו שוב מכרות הפחם המוזנחים והפחם הובל בקרונות ל-פונטה ארנס. כמו כן נבדקו אפשרויות הפקת נפט, והחלו לכרות נחושת בחוף המערבי של חבל ארץ ברונסוויק (Brunswick). כמו כן החל יצוא של עורות אריות ים על ידי עריקים פורטוגזים ומהר מאוד גדל יצוא זה.ב-1865-75 גדלה האוכלוסייה מ-195 ל-1144, אם כי חציים היו אנשי חיל מצב ואסירים. בהתפתחות האזור בתקופה זו, אפשר לציין שני מומנטים חשובים בהתפתחות האזור:  האחד הגרעין של משפחות זרות, לא צ'ילאניות שהיוו 22 אחוז מהאוכלוסייה ושני – שכ-20 אחוז מהתושבים גרו מחוץ לעיר, בסביבותיה ובודדים אלו במקומות מרוחקים יותר – בציד גואנקו ו-ניינדו (rhea) באזור של הטהואלצ'ה.

נוסף לכך הפך הנמל לנמל חופשי והמסחר בו גדל וכן החלו ספינות גדולות יותר לעבור במצרים ולעגון בנמל. אבל הקשיים היו מרובים. בסוף שנות ה-70 של המאה היתה נסיגה גדולה בהתפתחות. תעשיית הפחם כשלה, והחוואים שלא מצאו שווקים מספיקים להתפרנס מתוצרתם החקלאית נטשו את החוות. בנוסף לכך סכסוך הביא ב-1877 להתקוממות של אסירים ושומריהם, דבר שגרם ל-50 הרוגים ולנזק רב לרכוש. לכן הפסיקו להגיע אנשים חדשים והיצוא פחת בהרבה מאוד. משלחת מדעית ב-1878-79 גלתה לעולם את האזור הבלתי ידוע של ארץ האש והיות וגילו שם זהב החלה נהירה קטנה של מחפשי זהב לאי.

משלחות שונות, מדעיות וכלכליות החלו לסקור אזורים שונים בדרום צ'ילה כולה. במשך השנים נוכחו לדעת שהעתיד הכלכלי של האזור טמון ברובו בגידול כבשים. אחת הסיבות שעד אז לא חשבו על כך היא שהעיר מוקמה בסביבת יער שמרעה בו הוא בלתי אפשרי. מלבד מס' חוות ב- איי פוקלנד (Falkland) נוסדו לאט לאט חוות נוספות באזור המצרים אך היה קושי לייסד חוות באזורי הפמפה, בעיקר בגלל בעיות הגבול הבינלאומי בין צ'ילה וארגנטינה. אך משיושב הסכסוך בהסכם של 1881 החל גם אזור זה להיות מיושב. מס' החוות הלך וגדל בכל האזור וכן אזור מגלן. האזור שהיה מרוחק ובלתי ידוע, הפך במהירות לבעל ערך כלכלי ואסטרטגי רב. עדיין אזורים רבים היו בלתי מוכרים והיה צורך להתמודד בנזקים שעשו הפומות, וציידי ה-טהואלצ'ה (Tehuelche) וה אונה (Ona). האדמות לא היו מגודרות ולא מטופלות: היה צורך לבנות בתים, שום קומוניקציה לא היתה קיימת והאספקה שמקורה מעבר לים הגיעה תמיד לאחר הרבה זמן. מכל מקום, לראשונה, האוכלוסייה הלא עירונית היתה גדולה מזו העירונית. כמו כן  נוספו הרבה תושבים לא צ'ילאנים – מגדלי עדרים אנגלים וסקוטים.

מכל מקום נוסד הבסיס להתיישבות מסודרת כשהמרעה הוא המקור השולט בכלכלה. ישוב האזור היא דוגמא מצוינת לתהליך התיישבות התלוי בתנאים הפיזיים שלו וכושר ההתאמה של האדם אליו. העיר הראשונה שנוסדה במקום קשה הועברה למקום קל יותר ושם החלה התפתחות איטית שהובילה להיכרות האדם עם סביבתו ולמידתו לנצל את המכרות, הים היער וכו'. רק מאוחר יותר למד האדם את היתרונות של הכיסוי הצמחי של הפמפה וניצל זאת לפיתוח מרעה. כך התפשט הישוב מזרחה וצפונה ואזור שהיה חזקתו של הציידים הפראיים הפך לאזור מיושב שמשאביו מנוצלים.

התקופה של ההתפשטות 1856-1906

בשני עשורים אלה חלה ההתרחבות המהירה ביותר של הישוב באזור. בתקופה זו עלה מס' התושבים מ-2,085 ל13,309-. כן גדלו גם היצוא והיבוא ומס' כלי השיט העוברים במצרים. תוספת התושבים היתה במקביל לפיתוח חוות המרעה שהיה התעשייה הראשונה במעלה. שטחים חדשים צפונה ומזרחה ודרומה.

היתה התנגשות גדולה בין החוואים לבין הממשלה שהיא ניכרת עד היום למעשה, בנוגע לחזקה על האדמות. כאשר כל השטח נפתח לחלוצים, ניתן היה לחדור לעומק הן למקומות חדשים בים ובין התעלות והן לתחומי מחיה חדשים. ב-1906 החלה התעשייה הקשורה בלווייתנים בבאהיה אגילה (Bahia Aguila) – שומן ועצמות לווייתנים ועורות כלבי ים. החלה תעשייה קטנה של אריגה. התעשייה הקשורה בבשר התפתחה במהירות. החלו לייצא בשר ובמשך הזמן התפתחו תעשיות שונות של מוצרי לוואי – שעווה, שומנים, סבונים וגליצרין ומוצרים נוספים עשויי שומן חיות. בעקבות התפתחות התעשיות התפתחה גם התעשייה וקבלה כיוונים חדשים, שירותים לסביבה כמו בתי חרושת למזון וכו', חשמל וכד'.

התפתחות זו היתה אפשרות רק בגלל העלייה המהירה במספר המהגרים. בנוסף לצ'ילנים הגיעו זרים רבים. פיתוח נושא העדרים הביא מאות אנגלים וסקוטים בעיקר אך גם ספרדים, גרמנים וצרפתים. נושא כרית הזהב הביא בעקבותיו בעיקר יוגוסלבים שעברו דרך בואנוס איירס. הם יצרו גלעין שמשך אליו קרואטים רבים מארצות מולדתם. הצ'ילנים היו ערים לעובדות אלה וכדי לשמור על האופי הלאומי הם שלחו משלוח מאורגן של מהגרים צ'ילאנים. זה שיפר את המצב אבל עדיין נשארה סביבה זו, כפי שהיתה מלכתחילה, באווירה קוסמופוליטית.

ההתפתחות של האזור התבטאה גם בפיתוח עירוני וב-פונטה ארנס התחיל להתפתח מרכז עירוני של בנקים, בניני ממשל, חנויות וכו'. כמו כן נוסדה בתקופה זו בטיירה דל פואגו הארגנטינאית העיר פורבניר Porvenirur)) מול פונטה ארנס שנועדה לספק את צרכי האי. חלק מהאוכלוסייה היו זרים, חלקם הגדול יוגוסלבים במוצאם. רוב האנשים שם היו גברים. תופעה שבמידה קטנה יותר היתה אופיינית לכל האזור הקשוח של דרום צ'ילה בשנות התפתחותו. כמו כן צצו ועלו מרכזים נוספים ל-פונטה ארנס – P. Prat בפיורד התקווה האחרונה Rio Seco מצפון ל-פונטה ארנס, בהם נבנו לראשונה מחסני קירור לבשר – שהחלו בנקודות קטנטנות בלבד. במקומות אחרים היו מרכזים זמניים. בזמן בהלת הזהב למשל או כריית הפחם אך נעלמו.

תקופת ההתפתחות מאז 1907

הקצב המוגבר של ההתפתחות הואט מעט, אבל המשיך בצורה איטית ומבוקרת יותר והאזור הפך כמעט לגמרי עצמאי מבחינה כלכלית ונוח למחיה.

צאן ובקר – התפתחות בטיב הן של הצמר והן של עבוד הבשר, אך מבחינת מספר ראשי הצאן והבקר לא חלו גידולים משמעותיים. התהליך של בליעת חוואים קטנים על ידי חברות גדולות התגבר ולמעשה כמעט כל העדרים כבר נשלטו על ידי אחת ממספר קטן של חברות ענק ורק מעט מאוד חברות קטנות או חוות של משפחות ותיקות נותרו עצמאיים. למשל ה-Tierra del Fuego Exploitation היו בעלים של 2.5 מיליון אקרים מצפון למצרים וחוכרים של 1.5 מיליון קרים באי Riesco ו-3.5 מיליון אקרים בארץ האש. כל השטחים העצומים האלה מחולקים לחוות כשהם סה"כ של 1,860,000 כבשים.

מאז 1913 המדינה החלה להיות מעוניינת להפסיק את הבעלות על שטחי ענק אלה והחלה לפעול לשם חלוקה מחדש לחוות קטנות יותר. המדינה לא חדשה חוזי חכירה, נטעה קרקעות או קנתה אותם מידי החברות הגדולות וחלקה לחוואים בין 1924-30 חולקו קרקעות רבות באזורי השולים של יערות העד והנשירים שלא מתאימים לגידול עדרי ענק וחולקו לחוות קטנות. למשל 37,000 אקרים של  Gente Grande Sheep Farming Co.חולקו ל-33 חוות קטנות ב- Laguna de los Cisnes. על ידי חלוקה מחודשת זו נפסקה התלות של אוכלוסייה גדולה בחברות ענק אלה שהכתיבו בעצמן את התנאים וצורת מחיה. שינויים נוספים שאפשרו התפתחות וניצול משובח יותר היו מיכניזציה בגז, ניצול תחנות רוח, תחבורה משופרת עם  בואם של המכונית, המשאית והאווירון.

יחד עם פיתוח העדרים נתלוו גם תעשיות שליד – אריגה וכו'. בעיקר בא הדבר לידי ביטוי בבשר – תעשיית הבשר הקפוא, שבאה יחד עם שיפור טיב הכבשים, שיפור אמצעי התחבורה ושוק עולמי גדל והולך. במשך מלחמת העולם הראשונה היה יצוא גדול של בשר בארץ האש.

ב-1932 היה הסכם המחירים של Ohawa, הנותן עדיפות לתוצרת וכל האימפריה הבריטית דבר שהוריד בהרבה את התפוקה של אזור זה אך במלחמת העולם השנייה ואחריה חלה שוב עליה. תעשיות נוספות שהתפתחו – סדנאות יציקה, נפחות וכו', בנית ספינות, עבודות עץ, תעשיות מזון וביגוד. כמו כן המשיכה בעליות וירידות תעשיות הפרוות. נושא חיפוש הזהב ירד מעט לגמרי וכמו שה"בום" הראשונה היה גדול, כך גם הנפילה. רק בסוף שנות ה-30 כשמחירי הזהב בעולם האמירו מאוד – שוב חלה עליה זמנית בכרייה. כרית הפחם עלתה עם עלית מספר האנשים והדרישה הגוברת בתעשייה ובשוק המקומי. לאחר המלחמה חלה ירידה משמעותית.

אחרי מלחמת העולם הראשונה החלו חיפושי נפט, ואכן נמצא בשדות הנפט של Manantiales  ומופק שם  מאז 1946. זהו ללא ספק הגילוי הכלכלי החשוב ביותר באזור מאז תחילת גדול העדרים. האזור הפך להיות עצמאי לגמרי מבחינת אספקת אנרגיה. האוכלוסייה הלכה וגדלה בקצב גובר והולך. במשך מחצית המאה 1895-1945 גדלה האוכלוסייה פי 10. בין היתר נוסדה בשנים אלה (1911) פורטו נטלס (Porto Natales) באזור Ultima Esperanza. בשנים אלה הצורה האופיינית להתיישבות החדשה היתה דווקא עירונית בגלל פיתוח תעשיות, מסחר, מרכזים תרבותיים, אדמיניסטרטיביים וסוציאליים בהרים בעיקר ב-פונטה ארנס. אחרי מלחמת העולם הראשונה הורידה מעט תעלת פנמה מחשיבות המסלולים הימיים של האזור. אבל היות ויש לאזור בסיס כלכלי ומספק נתיבי ספנות להביא לאזור ציוד ואספקה ולייצא את תוצריה – השפעה והנזק הם מועטים. אחרי מלחמת העולם הראשונה הפך האזור, בעיקר פונטה ארנס לאזור מודרני לגמרי. הופיעו מכוניות אמריקאיות חדשות, מכוני ספורט ומותרות מודרניות אחרות. האוכלוסייה נשארה מעורבת, אם כי בני כל הלאומים היו קשורים למקום. הרבה נישואי תערובת לא טשטשו לגמרי את המקור ואפשר לזהותו לפי  תווי פנים, שם, תעסוקה אופיינית וכו'.

אזור הגבול

במשך 3 מאות היתה התעניינות והמאמץ ליישב מרוכזים באזור של מיצרי מגלן והאזור מצפון לא נחקר כמעט. ב-1870 חדר מסעו של סימפסון (Simpson) פנימה לתוך הפמפה דרך הפיורד של Aysen וזה היה המסע הראשון והחשוב ביותר מבחינה כלכלית באזור. בעשור הבא היתה פעילות בעיקר מהצד הארגנטינאי בעיקר מתוך הרצון להשפיע על ההחלטה על הגבול בין צ'ילה וארגנטינה כפי שנתקבלה בסופו של דבר ב-1881 והוגדרה באזור בלתי ידוע כ"קו שבו מחולקים המים, ושעובר בפסגות הגבוהות". הצורך להגדיר בשטח קו גבול זה הביא למשלחות רבות ואזור אגמי האנדים הפך לידוע למדי. במסגרת הניסיון להגדיר את הגבול הנתון למחלוקת שלחה הועדה הצ'ילנית לגבול חוקרים שונים וביניהם חואן סטפן (Juan Steffen) לחקור נהרות שונים ולו אנו חייבים רוב המידע הגיאולוגי והגיאוגרפי שיש לנו מאזור אייסן (Aysen) וצפון מגליינס. שני ישובים קטנים בפתח נהר פטנה (Patena) נכשלו וננטשו. השטחים של הפמפה ממזרח לאנדים היו אטרקטיביים יותר ואזורי החוף שמשו רק באזור כניסה וחציה אל הפמפה דרך הנהרות. באותה תקופה הגיעו למסקנה זהה, על חשיבות השטח ממזרח לאנדים, אבל את הדרך לשם עשו מהמזרח ולא מהחוף.

בסוף המאה החלה התיישבות באזור מדרום לנהר ביו ביו (Bio Bio) אחרי רגיעת האוכלוסייה של האינדיאנים משבטי האראוקנים -(Arancanian) בסוף המלחמה על הפסיפי 1879-81.

ראו באתר זה: שבטי המפוצ'ה

ראשית ההתיישבות מקורה בשחרורם של חילות רבים שהשתתפו במלחמה זו נגד פרו ובוליביה. הגירה של צ'ילאנים לחלקים העליונים של הפמפה, מעבר לאנדים, הביא לדרישה של צ'ילה לאזורים אלה בעת ישוב סכסוכי הגבול. באזורים מסוימים זה אכן  עזר ובאזורים אחרים הם הפכו לתושבים של ארגנטינה. בתקופה זו היו פחות מ-200 מתיישבים בודדים כאלה בפרובינציית Aysen. האזורים האלה החלו להתפתח כאשר אזור מגלן היה לקראת שיא תפרחתו. החלה הגירה דו צדדית בין שתי המדינות. ב-1904 נוסדה פורטו אייסן (P. Aysen), היות והגיעו למסקנה שכניסה זו לאזור האנדים ולפמפה שאחריה טובה מאשר זו של R. Palena. בנוסף להתיישבות של בודדים ומשפחות היתה חשיבות כלכלית רבה לחברות הגדולות שלקחו חלק בפיתוח בעיקר Aysen Industrial Co.. הם שיתפו פעולה עם התכניות הממשלתיות לפיתוח האזור והחברה הזו היתה למעשה האחראית העיקרית לפיתוח האזור – עיבוד שטחים, הבאת עדרים וארגון התוצרת. חברה זו גם פתחה את הדרך הראשונה והיחידה הגדולה לתחבורה המחברת את P.Aysen עם הגבול הארגנטיני ונתנה לפמפה את המוצא מערבה. הפיתוח באזור היה איטי הרבה יותר מהאזור מגלן. לאחר ביסוס עדרי הצאן, החלו להביא עדרי בקר גם כן, אך ענף זה דעך בגלל שהיצוא היה יקר מאוד. יצור צמר היה רווחי יותר.

אחת הסיבות להתפתחות האיטית יותר היא שהקרקע הטובה לעבוד שטחה קטן מאשר במגלן היות וברוב המקומות האדמות מוקפות מים, יערות, הרים או גבול. סיבה נוספת, אולי העיקרית, נעוצה בעובדה שאת האזור הדרומי חוצים המיצרים המהווים דרך בינלאומית בעלת חשיבות מכרעת ואילו האזור של Aysen מרוחק למעשה מהחוף, ואילו החוף לא נוח לעגינה והוא תוצר של מיצרי Ojqui, ואין לו שום חשיבות בינלאומית.

ב-20 השנים הראשונות של המאה הזו החלה חדירה לפמפה בעיקר מהצד הארגנטינאי ואז נוסדו Balmarado ו-Chile Chico מצפון ומדרום לאגם בואנוס איירס. הבעיה העיקרית בפתוח האזור

היתה החדרה של הקורדיליירה הלחה והמיוערת ובעיקר העברה סדירה של סחורות ואספקה. מכל מקום החלו בכל זאת להגיע מתיישבים לעמק סימפסון לרובם חווה קטנה מעורבת לגידולים חקלאיים ולעדר מרעה קטן. ב-1920 היו בכל פרובינציית Aysen 2000 תושבים ש-300 מהם עבדו בשתי החוות הגדולות של Aysen Industrial Co.. עדיין נותרה אוכלוסייה חצי נוודית של כורתי עצים מ-Chiloe-. אין ספק שהיתה ההתפתחות באזור בתחילת המאה אך היא היתה איטית ומוגבלת לאין שיעור לעומת האזור הדרומי. לתנאים הפיזיים שנמנו היה הגבלות אולם ממשלתו של איבנז Ibanez החליטה שיש גם מספר פקטורים אנושיים המעכבים התפתחות, והם החליטו לשנות מספר דברים. כמו הקרקע שהוחזקה על ידי החברה התעשייתית של Aysen היתה גדולה מדי והופחתה מ-1.25 מיליון אקרים ל-0.5 מיליון אקרים ושוחררה כמות קרקע גדולה להתיישבות פרטית. עודדו התיישבות על ידי תמיכה ממשלתית, ובמשך מספר שנים הועלה אזור זה מאזור בלתי ידוע לדרגת טריטוריה וב-1929 פרובינציה רשמית. שני גורמים אלה – ההזנחה מצד הממשל המרכזי והשליטה של Aysen Industrial Co. על שטחים גדולים שבלעה כמעט כל יוזמה פרטית – גרמו עד אז לאזור להתפתח לאט ולהיות אזור "זרוק" כמו המערב הפרוע בארה"ב. אם שינוי המצב, נוסדו ערים חדשות. חולקה אדמה למשפחות לפי מפתח מסוים והמקום קיבל משמעות מנהלתית תקינה מבחינה מדינית כחלק מוסדר במדינה. ל-Aysen Industrial Co. היתה חשיבות במאמץ הראשוני לפתוח את האזור אך היא נכשלה כחברה מיישבת. כהוכחה ב-1952 היו באזור 25,500 תושבים. יסוד משרדים ושירותים ממשלתיים פתחו מערכת תחבורה תקינה, והתחלה של תיירות בקנה מידה קטן. התפתחות תעשייתית לא חלה במיוחד אך המקום היה ביתם של אלפים רבים של חוואים עם אדמתם וגידלו בה צאן בקר וגידולים חקלאיים.

מאז 1945 ישנו מכרה ב-Puerto Cristal המפיק עופרת, אבץ וכסף באיכות טובה מאוד. ההפקה היא בקנה מידה קטן בעיקר בגלל קשיי תחבורה. מאז התפתח האזור אך מעולם לא הגיע להתפתחות המהירה של מגלן. עד היום האוכלוסייה שם היא ממקור קוסמופוליטי מעורב.