גיבורי אנטארקטיקה: רוברט פלקון סקוט

מסע ההרואי לאנטארקטיקה: הטרגדיה של סקוט

צילום: גילי חסקין

בטיול לאנטארקטיקה, בפרט בטיול המגיע מן הים, עולות, מטבע הדברים, דמויותיהם של אלו שהפליגו לשם, בתנאים קשים. המסעות לחקר אנטארקטיקה, שהחלו במאה ה-17, היו מסעות הרואיים שדרשו מהנוטלים בהם חלק, אומץ לב, נחישות, עצמה נפשית ופיזית, אורך רוח ובעיקר מזל. בתחילת המאה ה-20 היו עיניי העולם נשואות אל היבשת החדשה, זירת המרוץ הקר ביותר בעולם: כיבוש הקוטב הדרומי.

מבין האדמירלים והחוקרים, שלא מעטים מהם זכו שאיים ומעברי ים ייקראו על שמם, עולים שלושה, שסיפוריהם קשורים זה בזה. שלושה מתחרים על התואר הנכסף של כובש הקוטב הדרומי. אדמונסן המפוכח, השקול והמנצח, שאקלטון, המנהיג הבלתי מנוצח ובעיקר דמותו הטראגית של סקוט, המדען הנחוש וביש המזל. הבאנו כאן, בקצרה, את סיפורו.

 כתב: גילי חסקין

ראו באתר זה: המסעות לחקר אנטארקטיקה;   גיבורי אנטארקטיקה   מבוא לטיול באנטארקטיקה מסעו הבלתי יאומן של אוטו נורדנשולד,

ראו גם: טיול לייבשת הכחולה;  טיול לסאות' ג'ורג'יה,  לווייתנים,  פינגווינים,  קרחונים,        הרי געש, ;  מסע נורדנשולד לחקר אנטארקטיקה ; טורפי הים,   היסעוראים,   אלבטרוסים,   קפטיין קוק ומסעותיו,   פרדיננד מגלן והקפת העולם,        איי פוקלנד,   שחפית הקוטב

סר רוברט פלקון סקוט

בניגוד לאדמונסן ולשקלטון, סקוט היה קודם כל חוקר ומדען. הוא התפרסם הן הודות למחקריו שזיכו אותו בכבוד רב בבריטניה, עוד בחייו והן בשל סופו הטראגי.

סקוט (באנגלית: Robert Falcon Scott) נולד ב-1868,בעיר דבנפורט (Devonport) שבדרום-מערב אנגליה, למשפחת ימאים. בן 13 הצטרף לצי הבריטי (1881), וב-1897 קיבל דרגת סגן.

סטפן צווייג, בפרק הקרב על הקוטב הדרומי, מתאר אותו בצורה ציונית מעט:

"אין באישיותו שמץ מדמותו של איש-החיל אפופת זוהרן של עלילות גבורה מופלאות. קלסתר פניו, הנשקף מן התצלום דומה בכל לקלסתר פניהם של אלף, של רבבות אנגלים אחרים. אלה הם פנים קרים ונמרצים אשר כמו קפאו תוך כדי ריסונה של שפעת-המרץ. העינים האפורות כפלדה קשוחות הן, הפה מהודק. בשום מקום לא תמצא בפנים אלה, העשויים כוח רצון ומעשיות מפוכחת, קו רומנטי אף לא בהירות חייכנית. כתב ידו, כתב אנגלי מובהק ללא סילסולים, זריז ובטוח. סגנונו צלול ומדוקדק מרתק בתחום העובדות ועם זאת חסר דמיון כדין וחשבון יבש. סגנונו באנגלית דומה לסגנונו של טאציטוס בלטינית, משפטיו משולים לאבני גזית בלתי מהוקצעות. ניכר בו שהוא אדם ללא חלומות, לוחם קנאי למען הענייניות הצרופה, נציג מובהק אפוא של הגזע האנגלי, המכניס אפילו את הגאוניות לתוך דפוסים של נאמנות מוגברת לתפקיד"[1]. כמיטב המסורת המשפחתית, בחר סקוט בקריירה ימית בצבא הבריטי. הוא נחשב קצין מבטיח, אבל לאחר שמשפחתו איבדה את הונה החל להיות מתוסכל ממצבו הכלכלי ומאפשרויות הקידום בעת של שלום. כששמע על תכנית למשלחת לאומית עתידית לאנטארקטיקה ראה בה הזדמנות לתהילה ולשדרוג מקצועי מהיר

ב-1899 פגש סקוט את קלמנט מארקם (Clements Markham), נשיא "החברה הגיאוגרפית המלכותית", שהתרשם מכישוריו המדעיים  ומינה אותו לראש משלחת "דיסקברי" (Discovery Expedition), או בשמה הרשמי "המשלחת הלאומית הבריטית לאנטארקטיקה 1901-04” (British National Antarctic Expedition, 1901–04). היתה זו משלחת בריטית רשמית לחקר האזור האנטרקטי, הראשונה מאז פעל באזור זה ג'יימס קלארק רוס James Clark Ross)), שישים שנה לפני כן. שם המשלחת, "דיסקברי", נגזר משם הספינה שעל סיפונה הגיעו החוקרים.

קלמנט מקרהאם

רקע

משלחת 'דיסקברי' של סקוט תוכננה בתקופה בה גאה גל של עניין בינלאומי באנטארקטיקה. באותה תקופה יצאה משלחת גרמנית בפיקודו של אריך פון דריגלסקי (Erich von Drygalski) במטרה לחקור את האזורים שמדרום לאוקיינוס ההודי. החוקר השוודי אוטו נורדנשלד (Nils Otto Gustaf Nordenskjöld)  הוביל משלחת חקר אל ארץ גראהאם (Graham Land). משלחת צרפתית מונהגת בידי ז'אן באטיסט שארקו ((Jean-Baptiste Charcot , יצאה אל חצי האי האנטרקטי והסקוטי ויליאם ספירס ברוס William Speirs Bruce)) הוביל משלחת אל ים ודל.

הביולוג והאוקיינוגרף ג'ון מאריי (Sir John Murray) שביקר במימי אנטארקטיקה, כביולוג של משלחת צ'לנג'ר (Challenger expedition), כתב בנובמבר 1883 מכתב לחברה הגאוגרפית המלכותית ובו הציע לחדש את חקר אנטארקטיקה בקנה מידה רחב, עם משלחת שתקדם את המדע הבריטי. בעקבות המכתב יזם מרקהם את ארגון משלחת "דיסקברי". מרקהם עצמו השתתף בשנת 1851 במשלחת מחקר והיה חסיד של חקר אזורי הקטבים[2].‏ העיסוק במדע היה כעין מסורת בצי הבריטי. וסקוט היה בסופו של דבר קצין ימי. כל שלוש המשלחות הבריטיות לאנטארקטיקה בתחילת המאה ה-20 כללו פיזיקאים, גאולוגים וביולוגים. המשלחת הזאת נועדה לעסוק במחקרים מדעיים ובחקר גאוגרפי של יבשה כמעט בלתי מוכרת. בין משתתפיה היו כמה דמויות, דוגמת אדוארד אדריאן וילסון (Edward Adrian Wilson) ועוד, שהיו בהמשך לחוקרים בולטים של האזור האנטרקטי.

סקוט לא היה המועמד היחיד וגם לא המועמד המועדף, אך המועמדים המועדפים על פניו לא היו זמינים או, שחששו מגודל המשימה. כחצי שנה לפני ההפלגה, הגיע לספינה ארנסט שקלטון (Ernest Henry Shackleton), שהיה לסקוט לחבר ואחר כך ליריב. סקוט גרס שהפיקוד צריך להיות מרוכז בידיו, כולל הפיקוד על המשלחת המדעית והוא זה שצריך לקבוע את אתרי הנחיתה ולפקד על ההתארגנות ביבשה. חרף דעתו זו, נבחר, ג'ון ולטר גרגורי (John Walter Gregory) , פרופסור לגאולוגיה מאוניברסיטת מלבורן, למנהל המדעי של המשלחת.

ב-6 באוגוסט 1901 הפליג סקוט על סיפון דיסקוברי (Discovery), דרומה והוא בן 32. אדוארד השביעי מלך אנגליה היה בין הנפרדים. חמישה חודשים לאחר מכן חצתה ה"דיסקברי" את חוג הקוטב הדרומי – 66 מעלות ו-32 דקות.

במכתבו אל 'החברה הגאוגרפית המלכותית', מתאריך 15 באוגוסט 1911, דיווח סקוט על תקלות שונות במבנה הספינה ובהתקדמותה, בין השאר מהירות מרבית של 6.75 קשר, איטית מן המצופה ועתידה לגרום לעיכובים בהתקדמותם. כמו כן, דיווח על נקודות תורפה בשלדת הספינה ועל חששותיו לתוצאות החמורות שעלולות לנבוע מכך. סקוט תלה את האשמה בתקלות אלה בהתרשלות של בוני הספינה בדאנדי Dundee)), תקלות שהיו אמורות להתגלות לפני השקת הספינה. הוא הסיק, שמרבית בוני הספינה היו אנשים מיומנים, אחראים ומצפוניים, אך סבר שאחד מהן מעל בתפקידו, מתוך ביטחון שאיש לא יעמוד על זהותו. הקצב האיטי של הספינה, פגע בין השאר בניסויים, שתוכננו לאזור הממוזג, לפני הגעתה אל האזור האנטרקטי[3].‏ בין השאר, רדפה את הספינה לאורך כל תקופת ההפלגה דליפה בלתי מוסברת, שמקורה לא התגלה מעולם, "כמו רוח רפאים בטירה עתיקה". הדליפה המתמדת כפתה על הצוות שעות רבות של עמל מפרך בשאיבת המים ואף הביאה לקלקול מצרכים, שאוחסנו בבטן הספינה.‏

ד"ר ה. ר. מיל, ספרן החברה הגאוגרפית המלכותית, שהיה גם אוקיינוגרף ומטאורולוג בעל שם,, הציע לסקוט, לאחר עיון ושיקול מרובה, לנסות ולעגון בקצה מצר מקמורדו (McMurdo Sound), בהנחה, שבמקום שם נפגשים ההרים הדרומיים של אדמת ויקטוריה בחוף, הנמשך מזרחה מהר ארבוס (Erbus), אין ספק שיימצא עמק חשוב, שיספק גישה אל פנים הארץ. הצעתו התקבלה בכבוד הראוי ואף כי היו לה יתרונות מידיים, הרי במבט פרספקטיבי, ייתכן  שהגבילה את המשלחת בחקר רמת הקוטב.

‏

ב-9 בינואר ירדה הקבוצה הראשונה אל החוף. סקוט ביקר בבקתה שהשאירה אחריה משלחת בריטית קודמת והותיר בה קלף נחושת עם המידע על מסעו וכוונותיו. הקבוצה המשיכה דרומה לכיוון מדף הקרח של רוס (Ross Ice Shelf), מדף הקרח הגדול בעולם שגילה סייר ג'יימס רוס שישים שנה קודם לכן. המשלחת אספה נתונים מדעיים חשובים – בין השאר, מדידות עומק הים, מיפוי קווי חוף וגילוי שטחים לא נודעים ביבשת. ב-3 בפברואר ביצע סקוט את טיסת הכדור הפורח לראשונה ביבשת. הוא התרומם לגובה של 244 מ' וצפה דרומה כדי לזהות את הנתיב האפשרי אל הקוטב. זו לא היתה אחת ממטרותיה המוצהרות של המשלחת אך סביר להניח שהיתה זו מטרתו של סקוט.  באמצע פברואר עגנה ה"דיסקברי" במפרץ מק מורדו. חודש אחר כך החל הים לקפוא והקרח כלא את הספינה לחורף ארוך, קר וחשוך.

סקוט טס בכדור פורח

המשלחות לאנטארקטיקה התנהלו בדפוסים דומים: בחודשים הקרים קופא הים סביב אנטארקטיקה וחוסם את הגישה אליה. לכן הספינות היו מגיעות בקיץ, בתקווה למצוא נתיב פתוח בין גושי הקרח. עד שסיימו להוריד את אנשיהן בחוף ולהקים את מחנה הבסיס, כבר חלפה מחצית העונה, והיה כבר מאוחר מכדי לצאת אל הקוטב. לכן נוצלה שארית הקיץ כדי לערוך מסעות מחקר בסביבה ולטמון אספקה בנקודות לאורך תחילת המסלול לקוטב לקראת השנה הבאה. החורף עבר בהמתנה ארוכה (הספינה חיכתה בסמוך או עזבה ושבה בקיץ הבא), וכשהשתפר מזג האוויר יצאו למסעות היבשתיים הגדולים.

בחודשי החורף, שבהם שוררת עלטה מוחלטת ביבשת, הסתגרו אנשי משלחתו של סקוט בבקתה שבנו לחוף מיצר מקמורדו, מבודדים מהעולם. כדי לא לשקוע בדיכאון, העבירו את הזמן במחקרים מדעיים, בעבודות שגרתיות, במשחקי קלפים ושחמט ובפעילויות חברתיות. כמה מהם הקימו קבוצת תיאטרון שם Royal Terror Theatre (על שמו של הר בקרבת המחנה), שהעלתה מחזות והצגות בפני החברים. שקלטון ייסד את העיתון הראשון של אנטארקטיקה, The South Polar Times, שהכיל סיפורים, איורים וקריקטורות שתרם הצוות.

צילום: גילי חסקין

לבסוף חזרה השמש אל קו האופק. היה זה הזמן לצאת דרומה.

ב-2 בנובמבר יצאו סקוט, אדוארד אדריאן וילסון ושקלטון לכיוון הקוטב הדרומי, אל אותה אדמה בלתי ידועה שמעבר לתחום המפות הקיימות. בנוסף לצרות המוכרות, התברר שהמזון הזול שלקחו עמם עבור כלבי המזחלות התקלקל, והכלבים נחלשו מיום ליום ומתו בזה אחר זה. מראה גסיסתם האיומה העכיר את רוחו של סקוט. גם מנות המזון של אנשי הצוות הלכו ואזלו. תוואי השטח היה מבותר וקשה: בין הרים עצומים ובלתי עבירים למראה, קרחונים חרושי סדקים שעומקם מגיע לעשרות ואף למאות מישורים לבנים חסרי כל נקודות ציון שצבעם התמזג עם השמיים לכדי שמיכה לבנה אחת, שלג רך שההולכים בו טבעו עד מעל לברכיים, מעטה קרח דק, שמתבקע מעל סדק שעלול להיות קטלני. או משטחי שלג שנראים כגלי ים קפואים או כדיונות חול חדות וקשות כאבן. גם בלילות לא זכו להפוגה של ממש. היה צורך לפרק את הציוד מהמזחלות, להקים אוהל, לבנות סביבו חומת שלג להגנה מהרוח, להפעיל את הכירה באוהל ולהכין ארוחת ערב. החלפת הבגדים היתה מייגעת. המגפיים היו קופאות כליל חמש דקות לאחר שנחלצו, לכן היו חייבם  להעמיד אותם כיאות, כדי שיוכלו לנעול אותם בחזרה בבוקר. הקשרים בביגוד הצריכו טיפול בידיים חשופות, שכל כמה שניות הושבו לכיסים בשל הקור הנורא שצרב בהן כוויות. שק השינה לא חימם דיו, או שחימם מדי והיה חשש שמא הזיעה תקפא. הנשימה קפאה על תקרת האוהל, וכשהרוח הרעידה אותו כל אותן נשיפות קפואות נפלו כגושי קרח.

שקלטון וילסון וסקוט

לאחר שבועיים של מסע, היה סקוט עדיין אופטימי וכתב ביומנו: "יש בנו אמונה בעצמנו, אמונה בציוד ואמונה בכלבים". עם הזמן קצב ההתקדמות הואט, הכלבים סבלו מתת תזונה והאכילו אותם בבשר חבריהם המתים. סקוט וחבריו סבלו מרעב, קור, תשישות ועיוורון שלגים.

הם לא יכלו עוד להמשיך. ביום האחרון של השנה הגיעה המשלחת לקו הרוחב 82° מעלות ′17 דקות; למרחק של כ-770 ק"מ מהקוטב. דרומה יותר מכל אדם אחר לפניהם. המסע חזרה היה ארוך ומיוסר. הכלבים החלשים נשחטו כדי להאכיל את החזקים. הם נאלצו לגרור בעצמם את המזחלות הכבדות. שקלטון התמוטט ממחלת הצפדינה (מחלה שנובעת מחוסר ויטמין C), וכך נשארו רק שניים לשאת במלאכת הגרירה.

כאשר הגיעו חזרה לספינה ב-3 בפברואר, היו על סף המוות. ב-2 במארס עזבו חלק מאנשיו של סקוט על סיפונה של ספינת החילוץ מורנינג (Morning), ביניהם סגנו שקלטון. האחרון נשלח שנה קודם לסיום המשימה, בפקודתו של סקוט. הטענה היתה שהוא עוד לא החלים לגמרי מהצפדינה, אך הלשונות הרעים לחשו שסקוט חשש שמא שקלטון יאיים על תהילתו שלו.

מפת משלחת דיסקברי, 1902 – 1904. הקו האדום מתאר את ההתקדמות אל הנקודה הדרומית ביותר (בין נובמבר 1902 ובין פברואר 1903). הקו השחור מתאר את ההתקדמות לכיוון מערב, דרך הרי המערב אל הרמה הקוטבית (בין אוקטובר ובין דצמבר 1903). הקו הכחול מתאר את ההתקדמות אל נקודת הוט וממנה אל נקודת קאבאנה, עד מושבת הפינגוינים הקיסריים בכף קרוזייה (במהלך אוקטובר 1902 וספטמבר, אוקטובר 1903).

סקוט ואנשיו נשארו באזור הקוטב למשך חורף שלם וחזרו לאנגליה בספטמבר 1904. המשלחת הרימה תרומה חשובה לידע המדעי והגאוגרפי של אנטארקטיקה והגיעה להישגים ניכרים בתחומי הביולוגיה, הזואולוגיה, הגאולוגיה, המטאורולוגיה וחקר המגנטיות של כדור הארץ. המשלחת גילתה את העמקים היבשים מק-מרדו, את ארץ אדוארד השביעי ואת רמת הקוטב. אולם לא הצליחה להגיע לקוטב ולא חצתה את חומת הקרח הגדולה, היא מדף הקרח רוס. נקודת התורפה של המשלחת הייתה בחוסר ידע והמיומנות שימוש בכלבי מזחלות ובמגלשי סקי.

הישגו החשוב מאוד זיכה את סקוט באות הצטיינות שניתן לו על ידי מלך אנגליה. בשובם לאנגליה, זכה סקוט, שגילה לאורך המסע כושר מנהיגות ויכולת מדעית לקבלת פנים נלהבת מהציבור ולהוקרה בינלאומית על הישגיו. הוא חזר לשרת בצי הבריטי, והועלה לדרגת קפטן (המקביל לדרגת אל"מ בצה"ל), והרצה ברחבי אנגליה על-אודות המסע ותגליותיו. את מסעו זה תיאר בספר בן שני כרכים: The Voyage  of the Discovery, 1905.

ב-1906 שמע כי החברה הגיאוגרפית המלכותית מתעתדת לשלוח אניית מחקר נוספת לכיוון הקוטב, בפיקודו של שאקלטון, שהיה סגנו. שאקלטון הכריז שהוא מתעתד להשתמש במפרץ מקמורדו, שקודם לכן שימש את ה'דיסקברי. סקוט תבע זכויות קבועות בחוק על אזור מצר מק-מרדו, שאותו תיאר כ"תחום העבודה" שלו עצמו זאת (למרות שהמצר התגלה על ידי רוס, עוד ב-1840). בעקבות לחץ ציבורי התחייב שאקלטון שלא להשתמש במפרץ זה כבסיסו.

ב-1909 התבשר סקוט כי משלחת "נמרוד" של ארנסט שאקלטון כמעט והגיעה אל הקוטב הדרומי. שקלטון, שהגיע לאנטארקטיקה בינואר 1908, גילה לחרדתו שהים מלא בקרח ואין לו ברירה אלא לעלות לחוף במיצר מקמורדו. הוא החל את דרכו מבסיס סמוך למעגן 'הדיסקברי' של סקוט, חצה את חומת הקרח הגדולה, גילה את הנתיב דרך קרחון בירדמור )(Beardmore אל רמת הקוטב ויצא בכיוון הקוטב. הוא נאלץ לשוב על עקבותיו ב-88°23′ דרום, פחות מ-100 מיל גאוגרפיים (180 קילומטרים) ממטרתו[4].‏ אף על פי כן, סקוט חש נבגד. מנקודת מבטו, השימוש שעשה שקלטון באזור, כשקבע בו את הבסיס שלו, היה הפרה של התחייבות. שקלטון לעומת זאת, נטר למפקדו לשעבר, על שדחק בו להתחייב להבטחה שאי אפשר היה לעמוד בה.. היחסים בין שני חוקרי הארצות התערערו עקב כך וסקוט היה נחוש לגבור על הישגיו של שקלטון.‏

ארנסט שאקלטון

מספר שנים לאחר מסעו הראשון, שוב התעורר בסקוט הרצון לכבוש את הקוטב. הוא ביקש להשתחרר מהצבא והחל לגייס כספים לצורך המסע. את מסעו השני (1910 – 1912) ערך במסגרת משלחת פרטית שהרכיב, ומטרתה היתה להגיע לראשונה אל הקוטב הדרומי, ולאסוף נתונים מדעיים לאורך הדרך.

המשלחת כונתה "טרה נובה (Terra Nova), על שם הספינה שנבחרה לשם כך.

הייתה זו יוזמה פרטית שמומנה בתרומות ציבוריות, בתוספת מענק ממשלתי. גיבוי נוסף קיבלה המשלחת מן האדמירליות הבריטית, שבחרה למסע ימאים מנוסים, ומן החברה הגאוגרפית המלכותית. בפנייה הראשונית שלו לציבור הגדיר סקוט את מטרות המשלחת: "המטרה העיקרית של משלחת זו היא להגיע אל הקוטב הדרומי, ולהשיג לאימפריה הבריטית את הכבוד הכרוך בהישג זה היו עוד מטרות, הן מדעיות והן גאוגרפיות". הוא תכנן את המסע הזה בשיטתיות, לא רק כדי להגיע ראשון אל הקוטב הדרומי אלא גם כדי לקדם סדר יום מדעי מאתגר. המדען הראשי אדוארד וילסון  (Edward Wilson) ראה את העבודה המדעית כיעדה הראשון במעלה של המשלחת: "איש לא יוכל להגיד, שאין זה אלא מסע-צייד קוטבי ותו לא” … אנחנו רוצים, שבזכות העבודה המדעית יהיה הקוטב רק פרט אחד בתוצאות." וילסון רצה להמשיך בחקירות, שהחלו במהלך משלחת דיסקברי, של מושבת הפינגווינים בכף קרוזייה  (Cape Crozier) ולהוציא לפועל תכנית של מחקרים גאולוגיים, מגנטיים ומטאורולוגיים בסדר גודל "ללא תקדים". היו עוד תכניות לחקור את ארץ אדוארד השביעי, מבצע שויקטור קמפבל (Victor Campbell) שהיה אמור לעמוד בראשו, תיאר כדבר החשוב ביותר במשלחת כולה, ואת אדמת ויקטוריה.

הואיל והאבולוציה הייתה אחד הנושאים המרכזיים אז, תרו המדענים אחר ראיה חשובה בדמות מאובן מסוים: שרך מן העידן הפלאוזואי שנקרא גְלוֹסוֹפּטֶריס Glossopteris)(. מבקרי התיאוריה של דרווין הסתמכו על הופעתו הפתאומית לכאורה, של אותו צמח רחב עלים, במאובנים שנמצאו, הן  באפריקה, הן באוסטרליה והן בדרום אמריקה, דבר שאושש לדעתם את התפיסה הבריאתנית. דרווין השיב בהשערה משלו על יבשת קדומה שהייתה לפנים באזור הקוטב הדרומי וגישרה באופן כלשהו בין כל היבשות הדרומיות האלה, ובה התפתח הגלוסופטריס. המשלחת הראשונה שהנהיג סקוט מצאה עורקי פחם בקרקע, דבר שהוכיח שבאנטארקטיקה שגשגה פעם צמחייה. ואילו משלחתו של שקלטון אף מצאה מאובני צמחים, אבל לא מאובני גלוסופטריס. סקוט קיווה לשים קץ לפולמוס. לימים ישמש הגלוסטפטריס כאחת ההוכחות לקיומה של ייבשת העל גונדוונה.

סקוט ואדוארד אוונס פעלו יחדיו לגיוס כספים למימון המשלחת, מבצע לא קל בימים שבריטניה סבלה מאבטלה ומחסור וממשלתה הטילה מסים גבוהים על עשירי הארץ. אוונס היה מוכשר יותר מסקוט בנושא זה, ומצא, שכדי לשכנע אילי הון לתרום למשלחת מחקר עדיף שלא לשעמם אותם בענייני מחקר מדעי, אלא לשים את הדגש על מרבצי מחצבים המצפים לגילויים בין הקרחונים[5].

הסופר סטפן צווייג מתאר בלשונו הציורית: "סקוט משתוקק לסיים את מה ששלקטון התחיל. הוא מבקש לצייד משלחת אך מתברר, שהאמצעים אינם מספיקים. הוא איני נרתע. בבטחת ההצלחה העתידה מקריב הוא את רכושו, לווה סכומים נוספים. אשתו יולדת לו בן והוא, כהקטור, אינו מהסס לנטוש את אנדרומאכה. ידידים וחברים לדרך נמצאים על נקלה ועתה אין עוד כוח ארצי שיהיה בידו להכניע את רצונו".

במהלך הכנותיו למסע רחוק יותר, היה סקוט מודע ליוזמות קוטב אחרות שבתכנון. משלחת יפנית עמדה על הפרק; המשלחת האוסטרלית לאנטארקטיקה בהנהגת דאגלס מוסון הייתה אמורה לצאת לדרך ב-1911, אך נועדה לפעול בחלק אחר של היבשת. בינתיים הודיע רואלד אמונדסן, יריב אפשרי, על תכניותיו למסע ארקטי, מהן חזר ברגע ששמע ב-15 בספטמבר 1909 על כוונתו של רוברט פירי (Robert Peary) לכבוש את הקוטב הצפוני. תוך יומיים התחיל בחשאי בתכנון משלחתו אל הקוטב הדרומי, לאחר שהזמין חמישים כלבי-מזחלות מגרינלנד והכשיל מראש כל ניסיון מצד סקוט לרכוש בעצמו כלבים ממקור זה. אמונדסן טען, שבשלב זה לא ידע על כוונותיו של סקוט לצאת במשלחת חדשה לקוטב הדרומי, אך פרסומים בעיתונות מזימים טענה זו[6].‏

מתוך 8000 פונים, נבחרו למשלחת שישים וחמישה אנשים. ביניהם שבעה מוותיקי משלחת דיסקברי יחד עם חמישה, שהיו עם שקלטון במשלחתו מ-1909-1907. סגן אדוארד אוונס, שנודע בכינויו טדי אוונס, שהיה קצין ניווט על האונייה "מורנינג", במבצע החילוץ של ה"דיסקברי", בשנת 1904, מונה למשנה של סקוט בשרשרת הפיקוד. הוא ויתר על תכניות להרכיב משלחת משלו והעביר את התמיכה הכספית שלו אל סקוט.

קציני ומדעני הטרה נובה

שישים וחמישה אנשים (כולל ממלאי-מקום) היו בקבוצות החוף והספינה של משלחת טרה נובה.‏ הם נבחרו מתוך 8,000 פונים‏ וכללו שבעה מוותיקי משלחת דיסקברי יחד עם חמישה, שהיו עם שקלטון במשלחתו מ-1909-1907.

לראש התוכנית המדעית שלו מינה סקוט את אדוארד אדריאן וילסון (Edward Wilson) כמדען ראשי. נוסף להיותו רופא מוסמך וזואולוג בעל שם, היה וילסון גם מאייר מוכשר. הוא היה הקרוב ביותר לסקוט. כזכור, במסע ה"דיסקברי", הוא צעד עמו לקוו רוחב 80°. כמו כן, צורפו כמה מומחים שיתפרסמו בעתיד: ג'ורג' סימפסון המטאורולוג, צ'ארלס רייט הפיזיקאי הקנדי, והגאולוגים פרנק דבנהאם וריימונד פריסטלי. הגיאולוג תומאס גריפית' טיילור (T. Griffith Taylor), הביולוג אדוארד ויליאם נלסון ((Edward W. Nelson ועוזר הזואולוג אפסלי צ'רי-גארארד (Apsley Cherry-Garrard). לפי המלצת פריטיוף ננסן (Fridtjof Nansen), גייס סקוט נורווגי צעיר, טריגווה גראן (Tryggve Gran) , מומחה לסקי. בהתאם למסורת הצי, הקפיד סקוט על מגורים נפרדים לקצינים ולאנשי צוות. המדענים נחשבו לצורך זה, כקצינים.

צוות המשלחת התאפיין מראשיתה במוטיבציה גבוהה ובנכונות של חבריה, לבצע כל עבודה לפי דרישה, בהתנדבות ומעבר לתפקידם המוגדר מראש. גם אנשי מנהלה ומדענים עסקו בהטענת פחם ובכל עבודה פיזית אחרת, ואת משימותיהם ביצעו בכל שעה שיכלו. כך נוצרה במשלחת אווירת צוות ונרקמו קשרי אחווה ורעות, שעמדו בעינן בכל הקשיים שמצאו את אנשיה בהמשך. לתחבורה יבשתית בחר סקוט במזחלות ממונעות ובמזחלות אליהן רתמו כלבים או סוסי פוני. ססיל מירס (Cecil Meares) מונה לטפל בכלבי המזחלות וברנרד דיי (Bernard Day), שהיה המכונאי של ארנסט שקלטון, מונה כאחראי לטיפול במזחלות הממונעות. מירס, בחר ורכש בסיביר 34 כלבי מגררות ועשרים סוסי פוני.

השימוש במזחלות טרקטור ממונעות ובסוסי פוני נעשה לראשונה במשלחת של ארנסט שקלטון בשנים 1907–1909, לפי התרשמותו של סקוט הם הביאו תועלת ממשית. למרות זאת, סקוט תכנן שעיקר המאמץ יוטל על כוח שריריהם של חברי המשלחת. השימוש בכלבים, סוסים ומזחלות ממונעות הוגבל להובלת מזון ואספקה לאורך חומת הקרח, כדי לאפשר לחברי המשלחת לחסוך את כוחם לקראת מקטעי דרך על הקרחון ועל הרמה. סקוט היה פסימי לגבי התועלת הצפויה מהשימוש בכלבים, בגלל הניסיון השלילי במשלחת דיסקברי, אך בנושא זה התבדה והוא הודה ביעילותם, כשהם מופעלים על ידי האנשים המתאימים.

אווטס מטפל בפונים

"טרה נובה" הפליגה מקרדיף שבוויילס, ב-15 ביוני 1910. סקוט, שעוכב בענייני מנהלה, הפליג מאוחר יותר באניית נוסעים מהירה יותר והצטרף לספינה בדרום אפריקה. במלבורן, אוסטרליה, עזב את הספינה להמשיך בגיוס כספים. מצא סקוט מברק מהנורווגי רואלד אמונדסן (Roald Amundsen), בו הודיע לסקוט "מתקדם דרומה"; המברק היה האיתות הראשון לסקוט שהוא מצוי בתחרות, לאחר שעד אותו זמן נתן אמונדסן לעולם ואפילו לאנשיו הוא להבין, שהמשלחת יוצאת לקוטב הצפוני.

הבריטיים רתחו מזעם. הם הוקיעו את אמונדסן כנוכל ערמומי שחתר תחת סקוט, כשהעיתונות ביקשה את תגובתו, ענה סקוט ששום שינוי לא יחול בתכוניותיו וכי איננו מתכוון להקריב את מטרותיה המדעיות של המשלחת כדי לזכות במרוץ אל הקוטב. ביומנו כתב, כי לאמונדסן יש סיכוי טוב להצליח, ואולי הוא ראוי למזלו, אם יעמוד בתלאות הדרך. היה ברור לו שהתרמית של אמונדסן תוכל לסייע לו בגיוס כספים באוסטרליה, אך הוא לא אמר דבר בנושא זה, ומאוחר יותר כתב ביומנו: "התנהלותו של אמונדסן הייתה מודעת ומכוונת ורק הצלחה תוכל להצדיק אותה. העובדה, שמעשה כזה חורג מקוד הכבוד של אדם, אין פירושה בהכרח שיש להוקיע אותו ובשום מצב לא אהיה מוכן להסגיר את דעתי לציבור הרחב[7]."

צלם המשלחת פונטינג, מתעד לוויתנים

‏

בינתים, המשיכה ה"טרה נובה" בדרכה אל ניו זילנד. שם הצטרף אליה סקוט והוטענה עליה צידה נוספת וכן 34 כלבי מזחלות, סוסי פוני סיביריים ושלוש מזחלות ממונעות; כמות שלימים תתברר כגבוהה מיכולתה של הספינה. "טרה נובה" עזבה לבסוף את פורט צ'למרס ב-29 בנובמבר 1910. כבר בימים הראשונים של דצמבר נתקלה הספינה בסערה כבדה. היא נחבטה במשברים גבוהים והמשאבות פסקו לעבוד, דבר שאילץ את אנשי הצוות לרוקן את המים בדליים. כתוצאה מהסערה אבדו שני סוסי פוני, כלב אחד, למעלה מ-10 טון פחם ו-300 ליטר דלק. ב-10 בדצמבר נתקלה "טרה נובה" בקרח דרומי דחוס ונתקעה במקומה למשך 20 יום, דבר שאיכל למעלה מ-60 טון של פחם, טרם שהצליחה הספינה להמשיך דרומה

תפעול משאבה במזג סוער

כאשר הגיעה "טרה נובה" אל מול האי רוס, ב-4 בינואר 1911, חיפש סקוט אחר מקומות מתאימים לעגינה סביב כף קרוזייה שבקצה המזרחי של האי, טרם שהמשיך אל מצר מקמורדו שבחלקו המערבי, שם עגנו בעבר הן "דיסקברי" והן "נמרוד". סקוט בחן כמה הראויים למחחנה החורף ולבסוף בחר בכף סקאורי (Skuary) שזכר מימי ה"דיסקברי ונמצט במרחק של כ-24 ק"מ צפונית לבסיס בהאט פוינט (Hut Point), בו השתמש ב-1902. האט פוינט הוא לשון יבשה ברוחב של בין 4.8 ק"מ ל-8 ק"מ וברוחב של 38.4 ק"מ, המזדקר לכיוון דרום-מערב ממורדות הר ארבוס על האי רוס ביבשת אנטארקטיקה[8]. סקוט קיווה, שהאתר הזה, אותו כינה "כף אוונס" על שם סגנו לפיקוד, יהיה חופשי מקרח במשך הקיץ האנטרקטי הקצר, כך שהספינה תוכל לצאת ולבוא. כשיקפאו מי הים מדרום, תהיה למשלחת גישה נוחה על פני הקרח להאט פוינט ולחומת הקרח. בכף אוונס ירדו קבוצות החוף מן הספינה, עם סוסי הפוני, הכלבים, שלוש המזחלות הממונעות (שאחת מהן אבדה בזמן הפריקה) וחלקה הגדול של הצידה לקבוצה. הם השלימו את הקמתה של בקתה חדשה ב-18 בינואר. סקוט שלח עשרה אנשים בשתי קבוצות נפרדות לחקור את ההרים והקרחונים של יבשת אנטארקטיקה גופא. בזמן המסע אל הקוטב, היו אמורים להישאר כמה קצינים ומדענים בבסיס הראשי כדי לתעד נתונים מטאורולוגיים ומגנטיים, בעוד הימאים והמדענים שעל ספינתו של סקוט, ימשיכו במחקר האוקיינוגרפי של הים הדרומי.

משלחת בפיקודו של סקוט יצאה ויצאו לדרך, בפיגור של כמה שבועות ביחס לתכנית המקורית. מטרתה הייתה להקים שורה של מצבורי מזון ודלק, על מחסום הקרח, מקצהו (מחנה ביטחון[9]) ודרומה עד לנקודת 80° דרום, לשימוש במסע אל הקוטב, שנועד לצאת באביב הבא. המצבור האחרון נועד להיות הגדול מכולם וייקרא "מצבור טון אחד".

צילום: גילי חסקין

לביצוע המלאכה תוכננו תריסר אנשים, שמונת הפונים החסונים ביותר ושני צוותי כלבים, כי תנאי הקרח מנעו את השימוש במזחלות הממונעות. ברור היה לכל, שהאנשים שייבחרו ללוות את סקוט במסע הסופי אל הקוטב, ייבחרו מבין אלה שהתנסו במשימת ציוד המצבורים.‏

בימים שקדמו ליציאה לדרך, נתקלו האנשים בקשיים לא מעטים. הפשרת הקרח, הרוחות והגאות כרסמו בדרך המובילה אל החומה ומנעו את הובלת הפונים מן הכף אל קרח הים. לכל משתתף במסע הותר לקחת עמו 5,5 ק"ג של ציוד אישי, והלבטים אם לקחת עוד זוג גרביים, או מנת טבק במשקלם, היו רבים. המסע החל ב-27 בינואר, לאחר אריזה חפוזה, כתיבת מכתבים ושינויים אחרונים, "בחיפזון שגבל בפאניקה"[10]. בדרך חתחתים הצליחו להוריד את הפונים אל הקרח שעוד נשאר, ואשר נמס ונעלם כבר למחרת היום.

ב-4 בפברואר הקימה הקבוצה את קורנר קמפ (Corner Camp), במרחק 64 ק"מ מהאט פוינט (Hut Point Peninsula). סופת שלג עזה עיכבה אותם שם למשך שלושה ימים, כאשר חידשו את המסע, שלח סקוט את שלושת הפונים החלשים ביותר חזרה, אך שניים מהם מתו בדרך. המשלחת הצליחה להתקדם ולהקים כמעט את כל מחסני המזון במרווחים קבועים זה מזה, למעט מחסן האספקה האחרון, שיועד לעמוד בקו הרוחב º80. הוא קיווה להקים שם את המחסן האחרון. אך בשל סופה שמנעה מהם להמשיך, חשש שהפונים הנותרים לא יעמדו בתלאות המסע, אם הקבוצה לא תחזור מיד צפונה. בניגוד לדעתו של אוטס, שרצה להמשיך דרומה ולהמית את הפונים לשימוש בבשרם כשיתמוטטו, החליט סקוט לקבוע את "מצבור טון אחד" ב-79°, '29 דרום, יותר מ-48 ק"מ צפונה מן המיקום המיועד בהמשך, יתברר כי קילומטרים אלו היו מכריעים לגבי גורלם של סקוט ואנשיו בדרכם חזרה. כל יתרת האספקה – במשקל של יותר מטונה שלמה – נטמנה במקום זה, שנקרא "One Ton Depot", והקבוצה סבה לאחור ושבה למחנה.

צילום: גילי חסקין

סקוט חזר עם הכלבים ל"מחנה ביטחון", (שנקרא כך משום שההנחה הייתה, שגם במקרה של שבירת קרח יוצאת דופן, שתיקח עמה חלק מן החומה, מקום זה יישאר מוגן).

במחנה שמעו כי כאשר יצאה הספינה בפיקודו של קמפבל, לחקור את אדמת ויקטוריה, בדרכה מערבה, לאורך שוליה של חומת הקרח, גילו אנשי צוותה, עוגנת ב"מפרץ הלווייתנים", ספינת מפרשים מעוגלת, שכעת התגאתה בהיותה ספינת העץ שהפליגה הכי צפונה והכי דרומה מכל ספינת עץ אחרת בתולדות האנושות. הפראם, ספינתו של אדמונסן.

הפראם, במוזיאון "פראם" בחצי האי ביגדוי, אוסלו. צילום: גילי חסקין

ציוד הקבוצה של אמונדסן היה קל מפני שלא היו לה שאיפות מדעיות. הם תכננו לשעוט אל הקוטב על מגלשיים ובמזחלות כלבים מבסיס שהקימו 100 קילומטר קרוב יותר לקוטב ממחנהו של סקוט שברוס איילנד. הצעדה המדודה והמתוכננת היטב של סקוט אל הקוטב הפכה לפתע למרוץ. היו כמה במשלחת סקוט שהציעו לוותר על המדע ולהתרכז במרוץ. הם טענו שבבחירה ההכרחית בין הקוטב למדע, יש לבחור בקוטב, שההגעה אליו תביא לבריטניה ולהם תהילת עולם. אבל סקוט שהיה בנשמתו גם חוקר, חשב אחרת. נסיעתו הראשונה לאנטרקטיקה הניבה שלל דוגמאות גאולוגיות וביולוגיות, נתונים מטאורולוגיים ומגנטיים, וממצאים הנוגעים לאוקיינוגרפיה ולחקר קרחונים. מבחינתו החלק המדעי של הנסיעה הנוכחית היה חשוב.

סקוט בחר שלא להשליך את כל יהבו על הקוטב אלא להיצמד לתכנית. הוא כתב ביומנו: "המתווה ההולם, והנבון יותר, עבורנו הוא להמשיך במעשינו ממש כאילו לא אירע דבר". בראייה היסטורית, יש לברך על כך שלא זנח את המחקר לטובת השעטה אל הקוטב, שכן משלחתו תרמה רבות למדע. אבל נאמנות זו לסדר היום המדעי גבתה מסקוט ומאנשיו מחיר כבד.

גם לאחר שהקבוצה הגדולה שבין השתיים גילתה את מחנהו של אמונדסן, היא חזרה ויצאה למלא משימה מדעית אחרת: חקר שכבות סלע מבצבצות, קרחונים ומפרצים לאורך חופה הצפוני של "ארץ ויקטוריה". הצוות הזה שהה שם בחורף 1911, כמתוכנן, בלי שיוכל לתרום את חלקו במאמץ להגיע אל הקוטב. ובנובמבר 1912, לאחר חורף שני ובלתי מתוכנן בשטח, חזרה הקבוצה לבסיס של סקוט ובידה שלל מאובנים ובהם טביעת עץ מרשימה, אבל לא של גלוסופטריס.

הקבוצה הקטנה יותר, שכללה את צמד הגאולוגים ט' גריפין טיילור ופרנק דֶבֶּנהאם, חקרה את העמקים היבשים, הפסגות החשופות והקרחונים העצומים של ארץ ויקטוריה בפברואר ובמארס 1911. הם העבירו את חודשי החורף, מאפריל עד אוקטובר 1911, בבסיס הראשי, שם בחנו את ממצאיהם, שכללו מאובנים רבים.

ב-23 באפריל 1911 שקעה השמש למשך חודשי החורף, והקבוצה השתקעה בצריף כף אוונס. הכול היו עסוקים; העבודה המדעית נמשכה, תצפיות ומדידות התבצעו כסדר, ציוד טופל והותאם למסעות הבאים. סוסי הפוני ששרדו דרשו תרגול יום-יומי, והכלבים היו זקוקים לתשומת לב קבועה. סקוט הקדיש זמן רב לחישוב מכסת מנות ומשקל למזחלות לצעידה הממשמשת ובאה אל הקוטב. השגרה כללה הרצאות סדירות על מגוון רחב של נושאים. כדי להבטיח כושר גופני התנהלו משחקי כדורגל תכופים באור הדמדומים הקלוש שמחוץ לצריף. "טיימס הקוטב הדרומי", ששקלטון הוציא בתקופת משלחת 'דיסקברי', התחדש בעריכת אפסלי צ'רי-גארארד. הפעילויות השונות מילאו את הזמן לאנשים והעסיקו אותם בעניינים שברוח, אבל בכל ההרצאות לא הייתה אחת שנגעה ישירות לקוטב הדרומי או לקשיי הדרך לשם. למרבה הפלא, טריגווה גראן, מומחה הסקי הנורווגי, בילה את זמנו במשחקי כדורגל במקום בהדרכת האנשים בגלישת סקי. גם נושא הניווט הוזנח, למרבה הפלא.

צילום: גילי חסקין

סטפן צוויג מתאר: "חודש ינואר מגיעים הם, אחרי מנוחת-נופש קצרה בניו-זילנד, לכף איוונס שבשולי הקרח הנצחי ומקימים בית לחרוף בו. דצמבר וינואר הם שם חודשי הקיץ, משום שמכל חודשי השנה מופיעה השמש רק בתקופה זו בשמיים הלבנים המתכתיים וזורחת שעות אחדות. קירות העץ של ביתם אינם נבדלים אמנם מקירות בתיהם של המשלחות הקודמות, אולם בפנים הבית מורגשים היטב הישגיו של הזמן. שעה שקודמיהם אנוסים היו לשבת ביום ובלילה ליד מנורות-שמן מצחינות ומבליחות, בחדרים אפלוליים למחצה; עייפים משעמום מיוגעים מחד- גווניותם של הימים הארוכים ללא קרן שמש, הביאו אנשי המאה העשרים עולם שלם אל השיממון, והם מקימים שם כעין אוניברסיטה בזעיר אנפין. מנורת אצטילן שופעת אור לבן, חמים, סימטוגראפים מעלים לעיניהם כבמטה-קסם נופים רחוקים, סצינות טרופיות מאזורים רחמניים ומטיבים יותר. פיאנולה מזינה את האוזן במוסיקה, הגרמופון משמיע להם את הקול האנושי, הספריה מספקת את אוצר-הדעת של תקופתם. בחדר אחד מתקתקות מכונות הכתיבה, אחר משמש תא-איפול נחשול עכור הוא זה, המתגלגל ובא ונדחף בכוח תאוות-הבצע מכל לפיתוחם של צילומים סינמטוגראפיים וצבעוניים. הגיאולוג עורך בדיקות של המחצבים וקובע את מידת הרדיואקטיביות שבהם, הזואולוג מגלה אצל הפינגוינים שנלכדו טפילים חדשים, תשקיפים מטרולוגיים מתחלפים בניסויים פיסיקאליים. לכל אחד הוקצה, למשך חודשי האפלה, תפקיד משלו ושיטה מחוכמת הופכת את המחקר המסווג למסכת של השכלה משותפת. חבורה זו המורכבת משלושים אנשים עורכת מדי ערב בין קרחונים וכפור ארקטי קורסים אוניברסיטאיים ובחילופי דברים ערים, בין נציגי המדעים השונים מתרחבים לעיניהם אופקי עולמם. התבדלותו של המחקר מוותרת כאן על יהירותו ומחשפת הבנה ושותפות. בלב לבו של עולם קדמון, בודדים ומבודדים בתחום אין סופי שאין לזמן שליטה עליו, מוסרים שלושים חברי המשלחת זה לזה את סיכומי השגיה האחרונים של המאה העשרים וכאן, בין כתלי הבית הזה, עולה בידם לחוש לא רק בשעותיו אלא גם בשניותיו של שעון-היקום. ונוגע עד לב הוא, כשאנו קוראים, כיצד אנשים רציניים אלה יודעים בחג המולד, לשמח לעץ האשוח, למעשיות המבדחות ב South Polar Times הוא העיתון ההיתולי שהם מוציאים, כיצד זוטות של יום יום כגון הופעתו של לוייתן או מעידתו של הפוני, הופכים כאן למאורע, בה בשעה שכוחות האימתניות, הזוהר הצפוני האדמדם, הכפור הנורא, הבדידות ללא מיצרים נחשבים בעיניהם לשגירה יום יומית".

סקטו לא שכח את מסעו האומלל הקודם לקוטב. אז, כזכור, התקלקל מזון הכלבים והחיות האומללות הורעלו למוות. הפעם, החליט לחלק סיכונים. תכניתו כללה כמה קבוצות עזר שייפרדו מן הקבוצה בנקודות שונות לאורך הדרך וימתינו. אל הקוטב עצמו היה אמור להגיע ברגל רק צוות קטן שיגרור אתו מזחלת אחת. גישה זו, חשב סקוט, תספק מרווח ביטחון ואולי אף תאפשר מחקר ומיפוי בדרך.

ארוחת יום הולדת לסקוט

מזג אוויר קשה ועיכובים בגלל משימות אחרות גרמו לאיחור ביציאתו של סקוט אל הקוטב. כשיצא לבסוף, ב-1 בנובמבר 1911, הוא כבר פיגר אחרי אמונדסן ב-12 יום. "איני יודע מה לחשוב על סיכוייו של אמונדסן," כתב סקוט זמן קצר לפני שיצא עם אנשיו לדרך. "מזמן החלטתי לפעול בדיוק כפי שהייתי פועל אילולי הופיע. כל ניסיון להתחרות בו היה מקלקל את תכניותיי." הקו המנחה בדרכו של סקוט אל הקוטב היה בטיחות ולאו דווקא מהירות. התכנון כלל כמה צוותי עזר מצוידים במזחלות ממונעות, שינועו על פני מדף הקרח שעליהם לצלוח בתחילה. צוותים אחרים יצוידו במזחלות כלבים ובסוסי פוני. אלה יוכלו להגיע ממש לרגלי ההרים של קרחון בירדמור . שם יתחיל החלק הקשה באמת. בנקודה זו יחזרו הכלבים עם מלוויהם לבסיס והפונים יומתו בירייה, כדי לשמש כמזון.

לאחר זאת, יעלו שנים-עשר אנשים, בשלוש קבוצות על הקרחון ויתחילו בחציית רמת הקוטב, תוך גרירת מזחלות בכוח שרירי אדם. כל צוות עזר ישאיר מצבור אספקה בנקודה מסוימת וישוב כלעומת שבא. המצבורים ישמשו את משלחת הקוטב בדרכה חזרה. קבוצות הסיוע תישלחנה חזרה בקווי רוחב שייקבעו מראש כך ייגרעו הצוותים בזה אחר זה, עד שתישאר רק קבוצה אחת קטנה עם מזחלת אחת שתצלח את רמת הקוטב, רמה שגובהה כשלושה קילומטרים מעל פני הים, ותגיע לקוטב ממש.

זאת הייתה שיטה מסורבלת, משום שמהירותה המקסימלית מוכתבת על ידי מהירותו של המרכיב האיטי ביותר. התברר שהיו אלה סוסי הפוני. הם התקשו לפלס את דרכם בשלג הרך, שהגיע עד מותניהם, ונזקקו למספוא ולהגנה מיוחדת מפני הרוח בעצירות.. על הרכב קבוצת הקוטב הסופית יחליט סקוט במהלך המסע.

צילום: גילי חסקין

במקביל, העבודה המדעית המשיכה: אחר כך, בתחילת נובמבר 1911, זמן קצר אחרי שסקוט יצא אל הקוטב, יצאו טיילור ודבנהאם לסיור ממושך עוד יותר. אליהם הצטרפו טְריגְווֶה גראן, הגולש הנורדי הטוב ביותר בין אנשיו של סקוט וסמל רוברט פורד שהיה מזחלן חסון ביותר, כדי שיעזרו להם להתמודד עם תוואי השטח הקשים. העובדה שסקוט שיבץ את גראן ופורד במשלחת המדעית ולא בקבוצתו שלו, מוכיחה את מחויבותו למדע. בסופו של דבר, סקוט הפסיד מכך אך המדע הרוויח. הגיאולוגים סקרו אזור רחב ידיים, בו מצאו מבחר גדול של מאובנים מן התקופה הפלאוזואית.

ההסחה המשמעותית ביותר מן המאמץ להגיע לקוטב נבעה מן הבטחה שהבטיח סקוט לזואולוג אדוארד א' וילסון, להמשיך את מחקרו בנושא הפינגווינים, בו החל במשלחתו הראשונה של סקוט לאנטארקטיקה. וילסון איתר אז מושבת קינון של פינגווינים קיסריים בקייפ קְרוֹזְייֶר שברוס איילנד. וילסון רצה לחזור למדגרה הזאת באמצע החורף כדי לבדוק אם אפשר לזהות אצל עוברי הפינגווין הקיסרי שרידים של שיני זוחלים. כך קיווה להוכיח שהעופות התפתחו מן הזוחלים. סקוט הבטיח לווילסון שיוכל להשלים את מחקרו זה, בתמורה להסכמתו להצטרף למשלחת. כך קרה, ששלושה מטובי אנשיו של סקוט נעדרו אפוא מן הבסיס בעת ההכנה והתכנון של המסע אל הקוטב. במקום זאת, הם יצאו אל מושבת הקינון במסע משלהם שהציב לפניהם סכנות בלתי ידועות הכרוכות בנסיעה במזחלות בחשכת החורף האנטרקטי. בדרך חזרה היו החוקרים תשושים מעייפות ומקור. הטמפרטורה צנחה שוב למינוס 55 מעלות, ושקי השינה איבדו את כושר הבידוד שלהם. הם כמעט לא ישנו בלילות והיו עייפים כל כך עד שנמנמו תוך כדי גרירת המזחלות. כשהגיעו לבסיס, באוגוסט,. "הם נראו שחוקים ממזג האוויר יותר מכל אדם שראיתי עד אז," אמר סקוט. "פניהם היו מצולקים ומקומטים, עיניהם עמומות, ידיהם לבנות כסיד ומחורצות מרוב חשיפה ללחות ולקור."

פינגווינים קיסריים. באדיבות ויקיפדיה

סקוט כתב לפני כן ביומנו: "פני הדברים באמת משביעי רצון בסך הכול. אם המסע [אל הקוטב] יצא לפועל, שום דבר, אפילו לא דריכת הרגל הראשונה בקוטב, לא יגזול מן המשלחת את מעמדה כאחת ממשלחות הקטבים החשובות ביותר שיצאו."

סקוט ואנשיו יצאו לדרכם, בלי לנסות ולרתום את כול המשאבים לטובת ההגעה לקוטב.

"ברם הצרות הולכות ומתרבות. מזג האוויר נשאר קודר. במקום ארבעים קילומטר אין הם מספיקים לעבור אלא שלושים בלבד. כל יום הוא יקר-מציאות, שהרי הם יודעים כי מכיוון אחר מתקדם איש אחר לעבר אותה מטרה עצמה. כל דבר של מה-בכך הופך כאן לסכנה. כלב ברח, פוני מסרב לאכול, כל הזוטות הללו מפחידות כאן משום שכל הערכים משתנים שינוי נורא בשיממון הזה. כל מיצרך חיים עולה כאן אלף מונים בערכו משום שאין לו תחליף. בארבע פרסותיו של פוני אחד תלוי אולי האלמוות, שמיים מעוננים וסופת שלג עשויים למנוע מעשה נצחי. אותה שעה חלה הרעה במצב בריאותם של חברי המשלחת. אחדים סובלים מעיוורון-שלג ויש שגפיהם קפאו מעוצמת הקור. כוחם של סוסי הפוני, שיש הכרח לקצץ במנות המספוא שלהם, הולך ותש, ולבסוף, בסמוך לקרחון בירדמור, הם כורעים תחתם. עתה מוטל על בני האדם התפקיד העגום, להמית את הבהמות האמיצות הללו, אשר במשך השנתיים, בבדידות הזאת, נקשרה נפשם בהן שבעתיים, עד שכל אחד מהם רגיל היה לקרא להן בשמותיהן ולגלות להן סימני חיבה. "מחנה המטבחיים" קוראים הם לתחנת-דרך עגומה זו. חלק מן המשלחת נפרד במקום זה ויוצא לדרכו חזרה, האחרים מתכוננים עתה לזינוק האחרון, לדרך האכזרית לעבר הקרחון, חומת הקרח הרת- הסכנות, בה מקיף עצמו הקוטב, חומה, שרק שלהבת של רצון אנושי אדיר עשויה להבקיעה".

לאחר שסוסי הפוני כרעו מתשישות ונורו, תריסר אנשים גררו את שלושת המזחלות שלהם בעצמם. וחבר המשלחת וילסון כתב ביומנו: "תודה לאל, גמרנו עם הסוסים ואנחנו יכולים להתחיל עם העבודה הקשה בעצמנו". ב-22 בדצמבר, בקו רוחב '20 85° דרום, שלח סקוט חזרה לבסיס את אטקינסון, צ'רי-גארארד, רייט וקאוהן.

שאר השמונה המשיכו דרומה, בתנאים טובים יותר, שאפשרו להם לפצות על חלק מן הזמן שאבד על חומת הקרח. ב-30 בדצמבר "השיגו" את לוח הזמנים של שקלטון מ-1909-1908. ב-3 בינואר 1912, בקו רוחב '32 87° דרום, הודיע סקוט את החלטתו לגבי הרכב קבוצת הקוטב – חמישה אנשים (סקוט, וילסון, אוטס, באוארס ואדגר אוונס) ימשיכו הלאה בעוד לייטננט אוונס, ויליאם לאשלי (William Lashly) וטום קרין (Tom Crean) ישובו לבסיס.

"כאן על קבוצת הליווי האחרונה לשוב על עקבותיה. רק חמישה נבחרים רשאים להתקדם עד הקוטב. סקוט סוקר את אנשיו. הם אינם מעיזים להמרות את פיו אולם אלה, שלא נבחרו מצטערים בכל לבם על שמצווים הם לחזור, כשהם כה קרובים למטרה הנכספת, שעה שחבריהם יזכו לתהילה להיות הראשונים בבני האדם שראו את הקוטב. אולם פור הבחירה נפל. עוד פעם הם לוחצים ידיים כשהם, במאמץ גברי, מנסים להסתיר את התרגשותם ולבסוף מתפרדת הקבוצה לשני ראשים. שני ראשים זעירים יוצאים, האחד דרומה אל הבלתי ידוע האחר צפונה, חזרה, אל המולדת. שוב ושוב מפנים הם מכאן ומכאן את מבטם לאחור לעבר הידידים, אשר עם התרחקותם הולך ונעלם סימן-חיים אחרון. במהרה נבלעת הדמות האחרונה בפאתי האופק. בודדים ממשיכים בדרכם אל הבלתי ידוע חמשת נבחריו של המעשה הגדול; סקוט, אוטס, בווארס, וילסון ואוונס".

מכסות המזון תוכננו לארבעה אנשים בלבד. גם האוהל תוכנן למגורי ארבעה. אולם סקוט החליט להגדיל את הצוות, כי להוסיף עוד כוח-אדם לגרירת המזחלת.

לאחר הפרידה מן השבים לבסיס, המשיכה קבוצת הקוטב בדרכה אל הקוטב. לפניהם השתרעו 240 קילומטרים של שממת קרח, שלא הייתה מעניינת למחקר מדעי, למעט התצפיות המטאורולוגיות הרגילות והתבוננות בפני השטח סחופי הרוח. ב-9 בינואר חלפו על פני הישגו של שקלטון ('23 88° דרום). מלאכת הגרירה היתה איומה ושוחקת. הם סבלו מקור, תשישות ותת תזונה. מיום ליום אפסו כוחותיהם, סופות שלגים עכבו אותם, אך התקווה דחפה אותם קדימה. נראה כי כל צעד היה כרוך בסבל ובמאמץ אדירים. ב-12 בינואר רשם סקוט ביומנו: "זה הולך להיות מאבק צמוד ביותר. הקוטב כבר נראה ממש בהישג יד. למרבה השמחה, הנורבגים לא נראו בשום מקום.

ברשימות הימים האחרונים האלה ניכרת עצבנות. בדומה למחט המצפן, מפרפר ורוטט לבם בקרבת הקוטב. אולם התקווה עולה ומתנשאת אל על ומבקיעה בזוהרה את הצללים. בהתלהבות הולכת וגוברת רושם סקוט את שעורי המרחקים של התקדמותם. "רק 150 קילומטר עוד נותרו עד לקוטב" כותב הוא, בלחץ העייפות בנימה פסימית עדיין, "אך אם לא יחול שינוי בתנאים לא נחזיק מעמד" וכעבור יומיים, "עוד 137 קילומטר עד לקוטב, לבטח נכון לנו עוד מסע מפרך". ולפתע נשמעת נימה חדשה מאוששת יותר; "עוד 94 קילומטר עד לקוטב ולא יותר. אם לא נצליח להגיע, הרי נהיה על כל פנים, קרובים מאד למטרתנו. ב- 14 בינואר הופכת התקווה לוודאות; "רק עוד 70 קילומטר ולא יותר והרי המטרה לפנינו"! ולמחרת היום כבר פורצת מתוך הרשימות צהלה בוטחת: "רק עוד 50 קילומטר עלובים! עלינו להגיע ויהי מה!". השורות הללו ממחישות בבהירות מזעזעת, את המתח הנפשי, שנוצר בטלטול האין סופי בין תקוה לייאוש, את רטט עצביהם הנמרטים בעוצמת הצפיה וקוצר הרוח. השלל קרוב עד מאד. וכבר הם מושיטים את ידיהם, לחשוף את התעלומה האחרונה של כדור הארץ. עוד תזוזה אחרונה והמטרה הושגה.

אולם שבעה ימים לאחר זאת, כ-24 ק"מ מיעדם, הבחינו בדגל השחור של אמונדסן וידעו, שהובסו בתחרות. הם הגיעו לקוטב למחרת היום, 17 בינואר 1912: "הקוטב. אומנם כן, אבל בנסיבות שונות מאוד מאלה שציפינו להן… אל אלוהים! זהו מקום נורא ומחריד עוד יותר בשבילנו, שעבדנו בפרך להגיע אליו, בלי הגמול שבראשוניות. מילא, גם זה משהו, להגיע הנה". סקוט קיווה עדיין להשיג את אמונדסן במרוץ אל תחנת הטלגרף באוסטרליה: "עכשיו מתחיל מאבק נואש להיות הראשונים לשדר את החדשות. מעניין אם נוכל לעשות זאת." מכל מקום, ב-18 בינואר 1912 גילו את אוהלו של אמונדסן, כמה מצרכים, מכתב אל הוקון השביעי, מלך נורבגיה  ופתק, שקבע כי אמונדסן הגיע לשם 34 ימים קודם לכן, ב-16 בדצמבר 1911[11].

הם נשארו במקום יום אחד והחלו את מסעם חזרה כשסקוט כותב ביומנו: "החזרה הביתה הולכת להיות מאבק נואש, אני בספק אם אנו מסוגלים לכך".

מפגש עם האוהל של אדמונסן

"יתר על כן נתרופף קפיץ-הפלדה של רצונם. בדרך אל הקוטב חישלה את כוחותיהם התקווה השמימית, להיות מגשימי שאיפותיה של האנושות כולה והכרת המעשה האלמותי הפיחה בהם רוח של גבורה עילאית. עתה אין הם נאבקים אלא על קיומם, על הווייתם הגשמית, על שיבה חסרת-תהילה אשר בלב לבם הם אולי סולדים ממנה יותר משהם משתוקקים אליה".

במהלך שלושת השבועות הבאים הושגה התקדמות טובה, המתועדת ביומנו של סקוט ככמה "צעדות מצוינות". אף על פי כן, סקוט נתפס לדאגה בגלל המצב הגופני של קבוצתו, בייחוד אדגר אוונס, שסבל מכוויות קור חמורות והיה, לפי רישומי סקוט, "במצב ירוד מאוד".

החמישה לפני דרכם חזרה

ב-7 בפברואר התחילו בירידה מפסגת קרחון בירדמור והתקשו ביותר במציאת מצבור צידה. כיון שמזג האוויר היה טוב, הורה סקוט על חצי יום מנוחה כדי שווילסון יוכל לעסוק בחיפושים גאולוגיים המורנה שלרגלי הר בקלי. "ברור שהמורנה הזאת כל כך מעניינת עד ש…. החלטתי לחנות ולהקדיש את שארית היום למחקר גאולוגי," כתב סקוט אחרי ארוחת הצהריים של ה-8 בפברואר. "מצאנו את עצמנו לרגלי צוקים אנכיים של אבן חול מסוג ביקון, המתבלים במהירות ומכילים עורקי פחם שאין לטעות בהם. וילסון חד העין זיהה כמה טביעות של צמחים בעורקי הפחם האלה. האחרונה שמצא היא פיסת פחם עם קווי מתאר ברורים של שכבות עלים." הצמחים היו דומים לגלוסופטריס ו-13.5 ק"ג של דגימות מכילות-מאובנים נוספו למטען המזחלות. לימים התברר שאכן היו אלה מאובני גלוסופטריס, המיוחלים. הגאולוג דבנהאם כתב: "150 גרם של דוגמאות שהביאה משלחת הקוטב מהר בקלי, מתאימות במיוחד ליישוב מחלוקת גאולוגית רבת שנים באשר לטיב האיחוד הקדום של אנטארקטיקה ואוסטרליה." חבל שוילסון, שהיה חוקר חדור להט, לא זכה לראות כיצד תרם לכך.

מאובני גלוסופטריס

בדרכם בחזרה לבסיס המוצא, נקלעו החמישה למזג אוויר קשה מן הרגיל בסתיו האנטרקטי (לפי ההערכה צנחו הטמפרטורות ל-º40C -), והוא האט את התקדמותם והתישם. השלג קיבל מרקם של חול. מדי יום ביומו, התמלאו יומני המזחלנים בתלונה אחת: אנחנו רק גוררים ובכלל לא גולשים. מגלשי המזחלת היו שוקעים לפעמים עמוק כל כך במצע הגרגרי עד שמוטות הרוחב של המזחלת חרשו את השלג הגס. המזון הספיק, אבל לא סיפק את כל הקלוריות הדרושות להליכה ולגרירה בתנאים כאלה. סקוט לא חישב נכון את מלאי המזון והם הסתפקו במנות רעב. ב-17 בפברואר, ביום שהצליחו להגיע למדף הקרח של רוס, מת אוונס, לאחר שבמשך היום התמוטט מספר פעמים. בן 36 היה במותו, והשאיר אחריו שלושה ילדים. כמעט ולא יצא אל הקוטב, לאחר שביציאתה של הספינה מניו זילנד השתכר ונפל מהסיפון, אך סקוט, שחיבב אותו, החליט להעלים עין מהתקרית.

בהמשך המסע, סבלו סקוט ושלושת חבריו הנותרים מתנאי מזג האוויר מן הקשים ביותר שתועדו אי פעם באזור. מזג האוויר, ופני השטח הגרועים "כמו גרירה על חול מדבר", האטו את התקדמותם, כמו גם מצבה המחמיר והולך של רגלו של אוטס.  דיווח סקוט ב-19 בפברואר. סקוט קיווה לשינוי במזג האוויר, אבל עם התקרב פברואר לסופו, המשיכה הטמפרטורה לרדת. ב-2 במרץ, במצבור אמצע חומת הקרח, מצא סקוט מחסור בדלק, כנראה מחמת התנדפות: "בחסכנות הקפדנית ביותר תספיק לנו הכמות בקושי עד המצבור הבא … במרחק 114 ק"מ מכאן. היתה זו אירוניה איומה: הם היו על גבי יבשת שמעטה הקרח שלה מכיל את רוב המים המתוקים שבעולם, אולם ללא דלק לא יוכלו להפשירם כדי לשתות ולא להתחמם. הם נאלצו שוב לקצץ במנות המזון. אותו חסר מצאו גם במצבור, הבא ב-9 במרץ "ואף לא סימן לכלבים, שהיו מושיעים אותנו.".

אחד-עשר ימים לפני שהצוותים של סקוט יצאו לדרך אל הקוטב, נתן סקוט לנוהג הכלבים מירס את ההוראות הבאות, כדי להבטיח את חזרתם המהירה שלו ושל ואנשיו מן הקוטב: "בסביבות השבוע הראשון של פברואר אני רוצה שתצא למסע השלישי שלך אל הקוטב, במטרה לזרז את שיבתה של היחידה הדרומית השלישית [קבוצת הקוטב] ולתת לה סיכוי להגיע במועד לאנייה. תאריך יציאתך חייב להסתמך על חדשות שיתקבלו מן היחידות החוזרות, היקף מצבור המזון לכלבים שיכולת להשאיר במחנה טון אחד, מצב הכלבים וכו' … בשלב זה נראה, שעליך לכוון לפגוש את הקבוצה החוזרת בסביבות 1 במרץ בקו רוחב 82 או 82.30”.

בינתיים, הגיעה "טרה נובה" לכף אוונס, בראשית פברואר ואטקינסון, שהיה מפקד הבסיס, החליט לפרוק את האספקה מן האנייה עם אנשיו במקום לצאת דרומה עם הכלבים לפגוש את סקוט, כפי שהצטווה. כשהתכונן לבסוף לצאת דרומה למפגש המתוכנן עם סקוט, נדרש אטקינסון (שהיה רופא), לחלץ את טדי אוונס חולה הצפדינה, שנזקק בדחיפות לטיפולו הרפואי.

במהלך מסע השיבה של קבוצתו, חלה אוונס באופן קשה בצפדינה. ממצבור טון אחד כבר לא יכול היה לצעוד, וחבריו גררו אותו על המזחלות עד למרחק 56 ק"מ מהאט פוינט. בנקודה זו, מותשים עד אפיסת כוחות ומורעבים, ידעו שאינם יכולים להמשיך עוד לגרור את אוונס, הנוטה למות, על המזחלת. עם זאת, ועל אף דרישת אוונס להשאיר אותו למות ולנסות להציל את חייהם, סירבו להפקיר אותו. בהחלטה נואשת, יצא טום קרין ב-18 בפברואר לבדו, למסע רגלי של 56 ק"מ אל האט פוינט. ב-19 בפברואר השלים את מסעו המפרך ומצא את אטקינסון ודמיטרי עם צוותי כלבים, מתכוננים למסע לפגוש את סקוט. אטקינסון אירגן משלחת הצלה והביא את אוונס, על סף המוות, אל האט פוינט ב-22 בפברואר. (לאשלי וקרין עוטרו שניהם בהמשך במדליית אלברט על המאמצים שעשו להצלת חייו של אוונס).

אטקינסון, שהיה עסוק בטיפול החירום באוונס, ניסה לשגר את הנווט המנוסה רייט דרומה לפגוש את סקוט, אבל המטאורולוג הראשי סימפסון הכריז, שהוא זקוק לרייט לעבודה מדעית. אז קיבל אטקינסון את ההחלטה הגורלית לשלוח ב-25 בפברואר את צ'רי-גארארד קצר הרואי, שלא היה מסוגל לנווט, רק עד "מצבור טון אחד" (שנמצא בטווח ראייה מהר ארבוס) ובכך ביטל חד-משמעית את הוראותיו של סקוט, לפגוש אותו בקו רוחב 82 או 82.30 ב-1 במרץ.

צ'רי-גארארד יצא מהאט פוינט עם דמיטרי גרוב ושני צוותי כלבים ב-26 בפברואר, במטרה לחלץ את קבוצת הקוטב של סקוט. הוא הגיע למצבר המזון "טון אחד" ב-4 במרץ ואחסן שם את המנות הנוספות. למרבה הצער, סקוט לא היה שם.

מצוידים באספקה לעצמם ולכלבים ל-24 ימים, נותר להם להמתנה, פרק זמן של שמונה ימים, טרם שיהיו אנוסים לשוב להאט פוינט. החלופה להמתנה הייתה להמשיך דרומה לעוד ארבעה ימים. כל מסע מעבר לזה, בהיעדר מצבור של מזון כלבים, היה מצריך קטילת כלבים כמזון לייתר הכלבים, תוך כדי התקדמות, ומשמעו הפרת הוראתו של אטקינסון "לא להעמיד את הכלבים בסכנה". צ'רי-גארארד טען, שמזג האוויר היה גרוע מדי להמשך המסע, ושהיה עלול להחמיץ את סקוט, אם היה עוזב את המצבור, ועל כן החליט לחכות לו שם. ב-10 במרץ, בתנאי מזג אוויר מחמירים והולכים, כשאספקת המזון שלו עצמו מתמעטת ובלי שיהיה לו מושג, שצוותו של סקוט נאבק על חייו במרחק של פחות מ-112 ק"מ משם, פנה צ'רי-גארארד לשוב על עקבותיו בכיוון הבסיס.

סקוט ואנשיו לא ידעו זאת כמובן. התקדמותם הצטמצמה לפחות מ-8 ק"מ ביום הם סבלו נואשות ממחסור במזון ובדלק.

"שלושה אנשים עייפים ותשושים נגררים דרך שממת הקרח האין סופית, כשרק יצר הקיום האטום מדרבן את צעדיהם הכושלים. אימתנותו של מזג האויר הולכת וגוברת, בכל מחסן מצפה להם, בלעג מר, אכזבה חדשה, תמיד פחות מדי שמן, תמיד פחות מדי חום. ב- 21 במארס נמצאים הם במרחק של עשרים קילומטר בלבד, מאחד המחסנים אולם הרוח מנשבת בעוצמה כה קטלנית, שאין לאל ידם לצאת מפתח האהל. מדי ערב מקוים הם, כי למחרת יגיעו אל המטרה ובינתיים הולך ונעלם מלאי המזון ועמו התקוה האחרונה. הדלק אזל והמדחום מראה ארבעים מעלות מתחת לאפס. אכן אפסה כל תקוה. עתה נותרה להם רק הבררה, בין מות ברעב לבין מות בכפור. שמונה ימים מתגוננים שלושת האנשים האלה באוהל הזעיר, בלב לבו של השיממון הקדמוני הלבן, בפני הקץ הבלתי נמנע. ב- 29 במרץ הם יודעים כי גם נס לא יציל אותם עוד. וכך הם מחליטים, לא לעשות שום צעד לקראת האבדון ולקבל את המוות, ככל אסון אחר, בגאווה ובראש מורם. הם מתכרבלים בתוך שקי השינה שלהם ואף אחת מאנקות-יסוריהם האחרונים לא הגיעה לאוזני העולם".

כוויות הקור כילו את רגליו של הקצין הבריטי לורנס א'  אוטס (Oates), עד שהחלו להשחיר ולהירקב. הקפטן הגאה, גיבור מלחמת הבורים, הפך להיות נכה וחלוש מכדי להשתתף במלאכת הגרירה, וכעת היה לנטל על חבריו. מצפונו כרסם בו. הוא ביקש מחבריו להשאיר אותו למות בשק השינה שלו, אך לבם לא נתן להם לעשות זאת. חודש אחרי מותו של אוונס, נתקלו בסופה מחרידה ונאלצו להישאר באוהלם, רועדים מקור, חולים וגוועים ברעב. שוב הכתה במוחם מחשבת ה"אילו": לו סקוט היה מקים את "מחסן הטונה האחת" במיקום המתוכנן, סביר להניח שהיו מגיעים אליו ומחדשים מעט מכוחותיהם.

לורנס אוטס

ב-17 למארס, בקוו הרוחב º80, בטמפרטורה של 46 מעלות מתחת לאפס, נטש אוטס את אוהל המשלחת ונעלם בשלג. כנראה מכיוון שלא רצה לעכבם בגלל חוליו. אוטס זכה לתהילת עולם בשל המשפט שהפטיר: "רוצה אני לצאת, ואולי אשאר שעה קלה בחוץ" "(I am just going outside, and may be sometime”)". משפט שנחשב מאז לדוגמא הטובה ביותר לאנדרסטייטמנט הבריטי.  גופתו לא נמצאה מעולם, אך ברור, שבסופת השלג ובמצבו הגופני, לא היה לו כל סיכוי לשרוד, והוא ידע זאת. בקורבנו לא היה די להציל את יתר אנשי הקבוצה. היתה זו הקרבה אמיצה, אך מיותרת. סקוט, וילסון ובאוארס נאבקו להמשיך בדרכם עד לנקודה במרחק 17.6 ק"מ דרומית למצבור טון אחד, אבל ב-20 במרץ בלמה את התקדמותם סופת שלג אימתנית. הם חזרו וניסו מדי יום להתקדם, אך לא הצליחו בכך, ואספקתם אזלה כליל. הם  הצליחו להתקדם עוד קצת, אך נעצרו במרחק של פחות מ-20 ק"מ ממחסן הטונה האחת, שאולי היה סיכויים היחיד להינצל.

צילום: גילי חסקין

ווילסון היה איש רב פעלים: רופא, זואולוג, חוקר אנטרקטי ואמן מוכשר. לצדו באוהל נחו ציוריו, המתארים את נופיה של היבשת ותלאות המשלחת עבור באוורס היה זה הביקור הראשון ביבשת. הוא קרא על הרפתקאותיהם המוקדמות של סקוט ושקלטון וכה הוקסם שהחליט למצוא דרך להפוך לחלק מהעלילה. הוא לא היה אמור להיות באוהל: כזכור, סקוט התכוון לקחת לקוטב רק שלושה אנשים, וברגע האחרון החליט לצרף את אותו, לאחר שהתרשם מכוחותיו הפיזיים מאוד. ההחלטה הזו חרצה את גורלו.

ב-21 במארס הקימו שלושת הנותרים את אוהלם בפעם האחרונה, הסתגרו באוהלם בשל סופה עזה שהשתוללה במשך תשעה ימים, בעודם ממתינים באוהל למותם, כותבים מכתבי פרידה ליקיריהם בכוחותיהם האחרונים. במכתב פרידה אל סר אדגר ספייר (Sir Edgar Speyer) , המממן המרכזי של המשלחת, ביטא סקוט את חששו, שמא החמיץ את נקודת המפגש ונאבק בחשד הגובר והולך, שצוותי הכלבנים נטשו אותו: "כמעט שהצלחנו להגיע, וחבל שהחמצנו את המפגש, אבל לאחרונה אני מרגיש, שעברנו את נקודת הציון שלנו. אין את מי להאשים ואני מקווה, ששום ניסיון לא ייעשה לרמוז, שלא ניתן לנו סיוע." הרישום האחרון ביומנו של סקוט, מיום 29 במרץ 1912, כנראה תאריך מותם, מסתיים במילים אלה. ללא מזון וללא דלק, גססו השלושה לאטם באוהל. מאותו הרגע לא אכלו דבר.

קברה של משלחת הדרום

כמעט שמונה חודשים אחר כך נמצא האוהל על ידי משלחת חילוץ. ווילסון ובאוורס נרדמו למוות בשקי השינה. גופתו של סקוט שכבה לצדם, בפנים מיוסרות.י דו האחת של סקוט היתה מונחת על שק השינה של ד"ר ווילסון, כאילו במחווה של פרידה מרעו למסע.

שמונה חודשים לאחר שסקוט וחבריו קפאו למוות התגלו היומנים שכתב. בסגנון בריטי מאופק, שרק מדגיש ומחזק את גודל הטרגדיה. מתואר שם, בפירוט רב מסע של ייאוש אל מוות בלתי נמנע וידוע מראש. ב-29 במרס 1912 כתב סקוט את הדף האחרון ביומנו: "כל יום היינו מוכנים לצאת אל המצבור שלנו במרחק 17.6 ק"מ מכאן, אבל מחוץ לפתח האוהל התמונה עודנה סחף שלג מתערבל ומסתחרר. אינני חושב שאנו יכולים לקוות עכשיו לאיזה שיפור במצב. נחזיק מעמד עד הסוף, אבל אנו נחלשים, כמובן, וברור שהקץ איננו רחוק. חבל, אבל אינני חושב שאוכל להמשיך לכתוב. ר. סקוט. רישום אחרון. בשם אלוהים דאגו למשפחותינו".

–

צילום: גילי חסקין

נהוג לייחס את כישלון המסע השני לעובדה שסקוט בחר להשתמש בסוסי פוני כבהמות משא, בעוד שאמונדסן בחר להשתמש בכלבים, שנתגלו כעמידים יותר לקור האנטרקטי. משפטו של סקוט על האסון שפקד את קבוצתו, שנכתב בהיותו קרוב למוות, מציין את אובדן תעבורת הפונים בראשית המסע, תנאי מזג אוויר, "מחסור בדלק במצבורים שלנו, שאינני אחראי לו", ומחלותיהם של אוונס ואוטס, אבל בסופו של דבר סקוט מסכם, כי "השבר שלנו נובע ללא ספק מהופעתו הפתאומית של מזג אוויר קשה […] על חומת הקרח […] 34°- צלזיוס בשעות היום, 44°- בלילה". כנראה ביחס למפגש שהוחמץ עם צוותי הכלבים שנועד ל-1 במרץ 1912, הוסיף סקוט וכתב "אין להאשים איש ואני מקווה, ששום ניסיון לא ייעשה לרמוז לכך שלא היה לנו סיוע." צ'רי-גארארד, שאטקינסון מינה לאחראי על צוותי הכלבים שיצאו באיחור, לא הצליח לפגוש את סקוט ובמקום זה חזר מותש לבסיס, מחווה את דעתו, כי "כל העסק פשוט שורץ ‚לו רק’; הצטברות של החלטות ונסיבות שיכלו להיות שונות הוליכה לקטסטרופה. אבל "היינו חכמים ככל שאפשר היה להיות לפני האירוע.".

פלוגת החיפוש של המשלחת יצאה לדרך ב-19 באוקטובר, מלווה צוות פרדים, שהורדו מן ה"טרה נובה" בעת ביקורה לחידוש המלאי בקיץ שעבר. ב-12 בנובמבר מצאה הפלוגה את האוהל ובו גופותיהם הקפואות של סקוט, וילסון ובאוארס, 17.6 ק"מ דרומית למצבור טון אחד. אטקינסון קרא את הקטעים הרלוונטיים ביומניו של סקוט והשתלשלות האירועים שהובילו לאסון התגלתה לפניו. אחרי שיומנים, חפצים אישיים ורישומים נאספו מן האוהל, הוא הופל על הגופות וגלעד של שלג הוקם במקום ובראשו צלב, עשוי ממגלשיו של גראן. הפלוגה המשיכה עוד דרומה לחפש אחר גופתו של אוטס, אבל מצאה רק את שק השינה שלו. ב-15 בנובמבר הקימו גלעד סמוך למקום המשוער שם מצא את מותו.

קמפבל שנותר קצין הצי הבכיר במשלחת, הוא קיבל עליו את הפיקוד לשבועות האחרונים שלה, עד לבואה של "טרה נובה" ב-18 בינואר 1913. לפני עזיבת אנטארקטיקה בפעם האחרונה, הוקם צלב עץ גדול על מורדות גבעת התצפית (Observation Hill), מעל האט פוינט, ועליו נחרתו שמות חמשת האנשים שמתו וציטוט מתוך הפואמה "יוליסס" של אלפרד טניסון: "לשאוף, לבקש, למצוא, ולעולם לא להיכנע".

צלב לזכרו של סקוט, באדיבות ויקיפדיה

סקוט החוקר והמגלה האמיץ, שהקריב את חייו במשימתו, נעשה גיבור לאומי באנגליה. אניית "דיסקוברי" נשמרת כ"נכס האומה", במוזיאון בעיר דנדי בסקוטלנד (לימים נקראה על שמה מעבורת חלל). הם התעלמו מטעויותיו הרבות של סקוט – ההסתמכות על גרירה אנושית במקום כלבים, המזון הדל, מיקום מחסני המזון, ההחלטה לקחת אדם נוסף לקוטב ברגע האחרון וכו' – והאשימו את המזל הרע בכישלונו אלמנתו של סקוט, קתלין, קיבלה את תואר האבירות שניתן לו לאחר מותו. במשך שנים רבות נשאר בעינו הדימוי של סקוט כגיבור טרגי, העומד מעל כל ביקורת או תוכחה, ולא נמצא למעשה איש שיתקוף אותו, שכן, גם אם היו מחלוקות בין המקורבים למשלחת, בהם בני משפחות של הנספים, פרצות אלה בהרמוניה לא היו נחלת הציבור. הסרט משנת 1948 "סקוט מיבשת אנטארקטיקה", מציג בדיסקרטיות בעיות אסטרטגיות לצד בעיות אל-אנושיות. דמותו המיוסרת של סקוט נגעה ללב הבריטים, אך בעשורים האחרונים של המאה העשרים הלכה וגברה ביקורת עליו.

דיסקברי בדנדיי. באדיבות ויקיפדיה

המחלוקת התלקחה עם פרסום ספרו של רולנד האנטפורד, "סקוט ואמונדסן" (1979, הוצא שוב והוסרט לטלוויזיה ב-1985 בשם "המקום האחרון עלי אדמות"). האנטפורד מתח ביקורת על סגנון ההנהגה הרודני לכאורה של סקוט ועל השיפוט הגרוע שלו לגבי אנשים, והאשים אותו בשורה של כישלונות ארגוניים, שהובילו למותם של כל האנשים בקבוצת הקוטב. מאמרים, ספרים ביקרו קשות את התכנון הלקוי שלו, את אי נכונותו ללמוד מניסיונם של אחרים ואפילו לא מניסיונו הוא ובעיקר את הנכונות שלו לסכן את אנשיו כדי לזכות במרוץ.

רוברט פלקון סקוט, פוסך על ידי אלמנתו. באדיבות wikipedia

ביבליוגרפיה

סטפן צוויג, שעות הרות גורל, שתים-עשרה מיניאטורות היסטוריות, כנרת זמורה ביתן, תל אביב, 1985

The Last Place on Earth: Scott and Amundsen’s Race to the South Pole. Roland Huntford. Modern Library, 1999.

Ranulph Fiennes, , "Captain Scott", Hodder & Stoughton 2003

Roland Huntford, The Last Place on Earth, Pan Books, 1985.

Cherry-Garrard, Apsley , The Worst Journey in the World. London, 1970 Penguin Books

Susan Solomon, The Coldest March.. Yale University Press, 2001.

The Worst Journey in the World. Apsley Cherry-Garrard. Penguin, 2006

Crane David , Scott of the Antarctic: A Life of Courage, and Tragedy in the Extreme South. London, 2005.

Robert Falcon Scott Journals: Captain Scott’s Last Expedition. Reissued edition. Edited by Max Jones. Oxford University Press, 2008.

Scott Polar Research Institute: www.spri.cam.ac.uk

הערות

[1] סטפן צוויג, שעות הרות גורל, שתים-עשרה מיניאטורות היסטוריות, כנרת זמורה ביתן, תל אביב, 1985

[2] Diana Preston, A First Rate Tragedy Houghton Mifflin co. USA 1999, p.15

[3] David Crane, Scott of the Antarctic: The Definitive Biography

[4] Ranulph Finnes, Captain Scott ‏ Hodder & Stoughton, London 2003 p 129

[5] ראנוף פיז, עמ' 161

[6] ראנולף פינז עמ' 156-157

[7] פינז, עמ' 183

[8] תחנת מק-מרדו האמריקאית ובסיס סקוט הניו זילנדי שתיהן תחנת מחקר אנטארקטיות, השוכנות על חצי האי האט פוינט

[9] (נקרא כך משום שההנחה הייתה, שגם במקרה של שבירת קרח יוצאת דופן, שתיקח עמה חלק מן החומה, מקום זה יישאר מוגן.

[10] Apsley Cherry-Garrard, The worst Journey in the World’ Carroll & Graf Publishers, inc. New York p. 107

[11] למעשה, 15 בדצמבר, לאחר תיקון לוח השנה של אמונדסן