סג'רה – חוות לימוד ומושבה

כתב: גילי חסקין, 23-07-2020

מאמר זה, יכול לשמש כחומר עזר, לטיולים: סיור בעקבות השומר, סיור במושבות הגליל התחתון; נוצרים, יהודים וצ'רקסים סביב התבור.

ראו גם,באתר זה: הרעיונות שנוצרו בסג'רה. מושבות הגליל התחתון

סג'רה (כיום אילניה) היא ערש ההתיישבות היהודית בגליל התחתון, שהיה אזור התיישבות היהודית האחרון שיושב בתקופת העליה הראשונה. סג'רה ציינה את ראשיתה של ההתיישבות היהודית בגליל התחתון, שהתפשטה מכאן לאזור כולו.  היתה זו המושבה הראשונה של יק"א[1]. דבר נוסף שמייחד את סג'רה, הוא שרבים ממייסדי המושבות בגליל התחתון, הגיעו תחילה לחוות סג'רה, שם עברו הכשרה חקלאית. כמו כן, שיטות ההתיישבות שאפיינו את הגליל התחתון, החל משיטת האריסות וכלה במשק הפלחה, נהגו ונוסו תחילה כאן[2]. סג'רה היא המושבה היהודית היחידה באזור, הכוללת שני מרכיבים יישוביים: המרכיב הראשון הוא חוות סג'רה, שנוסדה בשנת 1899 כמרכז להכשרה חקלאית, במבנה ערבי גדול המכונה "ח'אן". המרכיב השני הוא המושבה סג'רה, שנוסדה ב-1902 בשטח  טרשי וריק לרגלי החווה.

תולדות המקום

בגיא של סג'רה מצוי אתר פרה היסטורי שנתגלו בו כלי צור מתקופת האבן הקדומה, וכן אתר ארכיאולוגי לא חפור מתקופת הבית השני, והמשנה והתלמוד. נמצאו מטבעות הרודיאניים באתר. זקני הכפר הזכירו בעבר את שמו של חנינא בן דוסא (מתלמידיו של ר' יוחנן בן זכאי) – ואת מקום קברו בסג'רה. סביר להניח, שבשל ישיבתה על הדרך שבין טבריה לציפורי, היה זה מקום חשוב ומרכזי. בחורבות הכפר, נמצאו אבני גזית, עמודים וכותרות, המעידים על ישוב יהודי גדול במקום הזה. הכפר הערבי שג'רה היה קיים מדורות קודמים. תייר מוסלמי שסייר בארץ בשנת 1173, מספר על סג'רה, "ובה קברי צידיק בן צלאח במערה אחת וגם של דאחיה אלכלבי. אומרים שישנם שמונים קדושים במערה זו, ורק אללה יודע האמת"[3]. אדמת סג'רה היתה בבעלותו של הקונסול הצרפתי שישב בביירות. כבר בראשית שנת 1890, קבוצה של עולים, שהגיעה ליפו,  יצרה קשר עם יהודי עשיר, סוחר קרקעות שהבטיח להם גדולות ונצורות אודות הקרקע שהוא עומד לרכוש בסג'רה. הם הגיעו עמו למקום, ולאחר משא ומתן מייגע רכשו כביכול את הקרקע, אולם כסף הקניה ירד לטמיון, כי היה כאן מעשה רמייה. באותה שנה נעשה בה ניסיון היאחזות חלוצי של יזמים מראשון לציון ומירושלים, בראשות ד"ר יצחק ד'ראבאלה (1910-1835), רופא מירושלים ושותפו היה חיים יעקב קרישבסקי (1910-1839), שגר בראשון לציון. כולם אנשי תורה ושומרי מצוות. שקנו חלק מאדמות הכפר הערבי שג'רה. הם הקימו אוהלים, במחוז מוקף כפרים ערביים, בשכנות לשבט ערב א-זביח, שנודע בפראותו. הם ניסו לעבד את האדמה ללא ידיעת החקלאות וללא תמיכה[4]. ניסיון זה, שנמשך פחות משנה, נכשל[5]. אדמת סג'רה נותרה ללא מתיישבים, במשך עשר שנים.

רעיון הכשרת האיכרים

הרעיון להכשיר חקלאים המועמדים להתיישבות, עלה עם הקמתה של עקרון כמושבה לדוגמה על–ידי הברון רוטשילד, במסגרת התכנית הניסיונית של "נטר–רוטשילד" בקיץ ‏1882, ובהמשך עם העמקת פעילותו של הברון רוטשילד במושבות[6]. בשנת 1892 הציע יוסף נייגו (Joseph Niego) –  אגרונום אשר שימש כמנהל 'מקווה ישראל', בשנים 1891–1904 ותרם רבות לפיתוחו – להקים מערך של חוות פועלים, כדי להכשיר בהן עולים מרוסיה שרצו לעסוק בעבודה חקלאית. נייגו הציע את הרעיון לחברת כי"ח, שעסקה באותו זמן בסיוע לעולים עניים לשוב לרוסיה. על פי הרעיון שלו, לאחר מיון והכשרת הפועלים בחווה, תהפוך החווה למושבה מן המניין והפועלים יקבלו את חלקות האדמה כהלוואה לטווח ארוך. לדעתו של נייגו, היתרון בתהליך היה הגדלת סיכויי העולים להפוך לאיכרים עצמאיים, בניגוד לפעמים הקודמות בהן קיבלו העולים את האדמות, ללא לימוד והכשרה ולכן נכשלו. במאי 1897, הודיע נייגו לנשיא יק'א, כי ביקר במספר שטחים במחוז טבריה והצביע על שטח הנמצא בסביבות הר- תבור: "האזור מאוד פורה ובריא, התושבים בריאים ואינם סובלים ממחלות. מבחינה גיאולוגית האדמה גירית, אך המסלע מעורב באבני בזלת. […]. בקרקע זו גדלים יפה תבואות וירקות. זאת הפעם הראשונה בחיי שאני רואה יבולים כה יפים בארץ ישראל. הקרקע אינה אחידה. בהרים יש מספר מקורות מים… ובהרים מסוימים יש יערות אלונים, אלות וחרובים". כי"ח דחתה את הרעיון של נייגו, אך ארבע שנים מאוחר יותר, בשנת 1896, חיבר אמיל מאירסון[7], המנהל המיועד של יק"א, הצעה דומה. המתווה הארגוני שהציבו נייגו ומאירסון, עלה בקנה אחד עם  מדיניותה של יק"א, שעל–פיה כל פעולה התיישבותית צריכה להיות מנוהלת כמפעל כלכלי המהווה מקור הכנסה לחברה המיישבת. שלב "המשק הגדול" היה אמור להיות שלב–ביניים, שאחריו יוכל הפועל לעבור ממעמד של פועל שכיר, למעמד של פועל עצמאי. מאירסון הצביע על שיטה זו כשיטת התיישבות חסכונית וכלכלית. ממכלול ההתנסויות והחשיבה הרעיונית של התקופה התגבש בסופו של דבר הרעיון בדבר חוות ההכשרה של יק"א בסג'רה[8]. לאחר אישור הצעתו של מאירסון על ידי יק"א ב-1898, התבקש נייגו, שהיה באותו זמן הנציג של יק"א בארץ, לאתר שטחי אדמה מתאימים להקמת החווה. נייגו סבר שהגליל התחתון הוא המקום המתאים להקמת מפעל התיישבות, והמליץ לרכוש את אדמות סג'רה וסביבתה, עקב התאמתן לגידולי פלחה[9]. כשהתייחס נייגו לסג'רה ציין ששם הכפר משמעותו: "האדמה המובחרת": "בכפר סג'רה יש חאן בנוי מאבן… הבניינים האלה שייכים גם-כן לחברה היהודית. הגורם היחיד המהווה חיסרון הוא הכפר סג'רה המיושב בעשרות כפריים, בבעלותם בתים בכפר ומעט מאדמות ה'מולכ' עליהם מטעי הזיתים. כפריים אלה מצויים בחוב לבעלי הקרקעות ויש להם מעט נכסים. הם מעבדים את אדמת סג'רה במשך שנים רבות. הישוב שלהם שוכן ליד מקור המים העיקרי והם נעזרים במים אלה להגדלת הכנסותיהם. לקיומם הם מועסקים לעבודה כאריסים בכפרים השונים"[10].

פעילותה של יק"א

חברת יק"א ("מאנגלית: J.C.A; ראשי תיבות של Jewish Colonization Association; בתרגום לעברית: "החברה היהודית להתיישבות"), מיסודו של הברון  מוריס הירש (1896-1831), שעסקה ביישוב יהודים בחו"ל, בעיקר בארגנטינה, החלה לקראת סוף המאה ה-19, לעסוק גם ביישוב יהודים בארץ ישראל[11]. אחר משא ומתן ממושך, בראשות דוד חיים נרכשו, 17,000 דונם מאדמת סג'רה[12]. מחצית האדמה הראויה לעיבוד ומחציתה אדמת טרשים. בעת רכישת הקרקע, עמד בראש אחת הגבעות "ח'אן", היינו, מבנה ששמש מקום חניה לאורחות גמלים, בדרכן מעבר הירדן, אל השוק אשר בעכו. אליהו ספיר, איש פתח תקווה, שנשלח לסג'רה כדי לקבוע את גבולותיה הסופיים התפעל מנופה של סגרה תיאר אותו: " אני רואה פה מרחוק את הר החרמון והוא מכוסה שלג לבן וקווי השמש נוצצים עליו כפנינים… וזה דבר נפלא, כי בכול מקום על ההרים השוממים, נמצא גיתות ובורות חצובים באבן ובריכות בצדן…. בראותי כל זאת, הבנתי את טיב ארצנו היקרה ואת רוב פריה לפנים"[13].

יק"א גיבשה את מדיניות ההתיישבות שלה על כמה עקרונות:

• גישה חבלית (רגיונלית) להתיישבות – הקמת כמה מושבות בחבל גיאוגרפי רציף.
• גידולי פלחה. ביחידות עיבוד גדולות לכול משק.
• הקמת המושבות על פי תקן משקי לפרט ותקן לחיי קהילה (מוסדות ציבור).
• הכשרה ומיון של האיכרים המיועדים להתיישבות. יישובם של כאילו שהוכיחו את עצמם, כמסוגלים לחיי איכרות.
• יצירת תנאים התחלתיים, שיאפשרו לאיכר לבסס את משקו ולהחזיר את האשראי שניתן לו[14].
• העברת האחריות לאיכר, בניגוד לשיטת האפוטרופסות שאפיינה את מושבות הברון רוטשילד.

האגרונום אליהו קראוזה, בוגר מקווה ישראל, מוסמך לאגרונומיה בצרפת ומנהל בית הספר החקלאי של יק"א באזמיר (לימים מנהל 'מקווה ישראל'). ניסח את תפישת יק"א: "על מנת להשיג חינוך ערכי (moral éducation) יש לטפח את רוחו של הפועל, להעביר אליו אחריות מלאה למעשיו, ולתת לו להרגיש שהדבר מבוסס על עבודה ולא רק על צדקה. כדי להשיג הצלחה יש לספק לו עבודה בה יוכל להרוויח את לחמו, לתגמל את הטובים ולהרחיק את העצלים […] ויש צורך לשפר מידי פעם את תנאי המגורים המזון והשכר.[…] אין לתת דבר ללא תמורה, אך יש לספק את הצרכים החיוניים" .

בראשית שנת 1899, עוד טרם שנחתם ההסכם על העברת ניהול מושבות הברון לידיה, רכשה יק"א כ-14,000 דונם מאדמת סג'רה. זהו מקרה ייחודי, שבו חלק מן האדמות, נרכשו מידי היזמים היהודים, שקנו אותה כעשר שנים קודם לכן. פקידות יק"א שנטתה תחילה להקים מושבה של איכרים על אדמת סג'רה, שינתה את דעתה והחליטה להקים בסג'רה את חוות הלימוד, שתספק עבודה לפועלי יהודה והשומרון ובעיקר תשמש להכשרת פועלים, שמתוכה ייבחרו המועמדים להתיישבות. מבנה הח'אן, שניצב בראש גבעה, מול שג'רה הערבית, ושימש כפי הנראה את בעל הקרקעות, שופץ והותאם לצורכי חוות הלימוד. הותקנה דרך עפר לעגלות בינו לבין הדרך הראשית נצרת-טבריה, שעברה למרגלות גבעת הח'אן[15].

תקופת חיים קלוואריסקי

ניהול החווה נמסר באפריל 1900, לפקיד יק"א, האגרונום חיים קלווריסקי, שניהל עד אז את המושבה משמר הירדן (וקודם לכן היה מורה ב'מקווה ישראל'). הוא הקצה שטח של כ–‏600,‏4 דונם לזריעת חיטה, שעורה, שיבולת–שועל, פול, שעועית ובקיה, ולהטמנת תפוחי–אדמה. לגידולי קיץ הוא ייעד שטח של אלפיים עד שלושת אלפים דונם, שבהם יזרעו חומוס, שומשום, תירס וסורגום (דורה). תכנית העבודה כללה חלוקה של ימי העבודה, פירוט של מספר הפועלים ומספר בהמות–העבודה, הקצאת כלי–עבודה, הקצאת שטחים, דישון ועוד. אריה יום–טוב שליט, מנהל משרד יק"א ביפו, שהתבקש ללוות את המפעל בסג'רה, ראה בהצעה זו הצעה שטחית, והוסיף שאין במקום די מים לאדם ולבהמה: "להקים חווה במקום שאין בו מים הוא רעיון מטופש…הייתם צריכים לראות את המים המזוהמים…תערובת מכוערת של רפש וזבל שיגעילו כל אחד, והשוורים המסכנים פיותיהם מלאים בדם ובזיעה.". שליט הטיל על קלווריסקי את האחריות לבחירה הגרועה של המקום שיועד להקמתה של חוות ההכשרה, אף–על–פי שהבחירה בסג'רה, הקמת המבנים ועיבוד החלקות הראשונות קדמו לכניסתו של קלווריסקי לתפקיד.

קלווריסקי קרא לציבור הפועלים במושבות לבוא לעבודה בסג'רה והבטיח כי "הפועלים שיצטיינו בעבודתם יאוכרו [יתאכרו]". יק"א דיללה את מספר האיכרים במושבות יהודה והשומרון, כדי להגיע לכמות כזו שתוכל להתפרנס בכבוד מהשטחים החקלאיים בכל מושבה ומושבה. הפועלים הרבים ודור ההמשך היו חייבים לחפש אלטרנטיבה חדשה למושבות הוותיקות. וכך פנו לעיתים בחוסר ברירה אל המושבות החדשות שהחלו לקום. מספרם של הפועלים שהתקבצו מכול חלקי הארץ בשנה הראשונה הגיע לעשרים וחמישה בלבד. אולם בשנתיים שלאחר מכן, סך הכול, מספר תושבי החווה, שנענו לקריאתו של קלווריסקי, מנה מאה חמישים איש.  היה זה ציבור מאד מגוון: פועלים ממושבות הגליל; אנשי הישוב הישן מצפת ומטבריה, משפחות של בוגרי 'מקווה ישראל', וגם שתי קבוצות מיוחדות: כעשרים משפחות של יהודים כורדים, שהיו במכורתם רועים או אריסים חקלאיים והגיעו לטבריה, זמן קצר קודם לכן; וכשמונה משפחות של גרים רוסיים שעלו ארצה מחבל אסטרחן שלגדת הוולגה אשר ברוסיה והצטיינו בחריצותם ובמסירותם[16].

גם הפסיפס האנושי המורכב הזה, היה ייחודי לסג'רה. יוסף לוריא כתב" "ועכשיו ריבוי השפות הוא מעצור בעד האחדות ובעד ההתפתחות של חייהם." בן גוריון תיאר בזיכרונותיו את המגוון האנושי יוצא הדופן: "לא רק טבע המושבה אלא גם ישובה הצטיין בשלל צבעיו האוכלוסייה הקטנה בערך היתה רבת גוונים ולשונות. בתוך חמשת מניני האיכרים ופועליהם, נמצאו יהודי כורדיסטאן רחבי הכתפיים וגבוהי הקומה- הנבערים מדעת, ככל שכניהם הכורדים המוסלמים. בני תימן הרזים והצנומים, המפולגים בדעת הלשון העברית והחברה היהודית המסורתית, צעירי רוסיה היהודית, חניכי ההשכלה והמהפכה, ילידי הארץ, אשכנזים וספרדים שיצאו מישיבות צפת וטבריה לאחוז באת ובמחרשה. גרים- איכרים רוסים מעל גדות הים הכספי שהיו תחילה שומרי שבת ואחר כך נתייהדו ובאו לעבוד ולחיות במולדת דתם החדשה. הם היחידים שהלכו בכל יום להתפלל, אבל התפללו רק ברוסית. צעירים ספרדים שהתחנכו בבית ספרה של "כל ישראל וחברים", ובתוך הקהל המנומר הזה נשמעו הלשונות" עברית-ערבית, ארמית, אידיש, רוסית, צרפתית וספרדית. אולם לא היה זה דור הפלגה. קשר אמיץ וחזק חיבר את קיבוץ הגלויות הזה- האדמה והעבודה".

בתחילה הם גרו בבקתות זמניות (חושות) בכפר הערבי שג'רה. גם חלק מהמדריכים היו ערבים. לאחר מכן, הם שוכנו במבנים זמניים בחצר החווה ולבסוף במגורי קבע, שנבנו עבורם בשנת 1902. בלוח ארץ ישראל נכתב בשנת 1901 על סג'רה: "היא מונחת בין הערים טבריא ונצרא ורחוקה כשתי שעות וחצי מכל אחת מהנה, ומסילת מרכבות הולכת ישר מחיפה להאחוזה"[17]. מנשה מאירוביץ, איש ביל"ו, מראשוני ראשון לציון, ביקר בסג'רה ופרסם את התרשמותו: נזדמן לי לראות את צורת חייהם של בני המולדת הללו, אשר שכנו באוהלים ועבדו ביום ובלילה, בחרישה, ובזריעה, קצירה ושמירה, חיי עמל שאין לתארם, במובן ידוע, אף קשים מחיי פלח ערבי… בראותי את בני החיל הללו, צצה לפני תמונת האוהל ההיסטורי והאורווה, עם קבוצת הביל"ויים הראשונים בראשון לציון, אותו מרץ ואותה אמונה". פועלי סג'רה לא סבלו מקדחת, אלא ממחלות עיניים ומפריחה על גופם. כמו כן, מתגרות על הערבים השכנים.

כבר בשנה הראשונה, החל קלווריסקי להגשים את רעיונו, הלכה למעשה, בקביעת מעמד אריסות לפועלים, שהוכיחו יכולת בעבודת החקלאות. שטחי קרקע נמסרו לעיבוד, לקבוצות קטנות ועל אחריותם של האנשים, על פי חוזה אריסות. בדצמבר ‏1900 חתמה קבוצה של ארבעה פועלים על חוזה אריסות עם הנהלת החווה. שיטת האריסות[18] הייתה אחת משיטות העיבוד, שלפיה החכיר בעל הקרקע את השטח שבבעלותו בתמורה לחלק קבוע מן היבול. על–פי החוזים קיבלו האריסים זרעים, כלים, בהמות–עבודה ותמיכה חודשית, ובתמורה התחייבו להחזיר בתום העונה החקלאית את המקדמות, לשלם בעבור אמצעי הייצור והמסים הממשלתיים, ולהתחלק בהכנסות בהתאם ליבול. קלווריסקי הציע כי בתום העונה החקלאית יבחנו איזה חוזה היה טוב יותר לאדמיניסטרציה ויאמצו אותו. קבוצות האריסים האלה, כמו אלה שבאו בעקבותיהן, התארגנו ככל הנראה לצורך השעה. החוזה הראשון, בשינויים מסוימים, שימש לימים בסיס לחוזי האריסות שנחתמו עם קבוצות ויחידים בחווה ואחר כך במושבה[19].

העיתונות דיווחה בהתלהבות" אדמת שג'רא היא אחת אחוזות היתר טובות והיותר פוריות שבארץ ישראל. היא מונחת בין הערים טבריא ונצרא ורחוקה כשתי שעות וחצי מכל אחת מהן ומסלת מרכבות הולכת מחיפה ישר להאחוזה. אווירה טוב ומבריא מאד. והיא גבוהה 200 מ' בערך מעל פני הים התיכון ואדמתה כלה במישור. שלש בארות נמצאו באחוזה הזאת, והן נותנות מים בשופי [כך] ומשקות את כל אדמתה אחוזה ומרוות אותה דשן, והמים טובים, קלים ונעימים מאד, והאיכרים עובדי האחוזה בריאים וחזקים ומאריכים ימים..[20]".

אסתי ינקלביץ', במאמרה המקיף על חוות סג'רה, כותבת כי חוות הלימוד סיימה את העונה החקלאית הראשונה  בגירעון של כ–‏000,‏49 פרנק. קלווריסקי תלה את הסיבות לגירעון באי–הבנה, שנבעה מפירוש מוטעה של תכניות העבודה שהגיש להנהלת יק"א.  אולם, על–אף המאמצים, היזמה והחזון, לרוע מזלו של קלווריסקי, הוא לא זכה בתמיכה בתמיכת הפּקידות המקומית, אשר שבה וראתה בו את הגורם לכישלונה של החווה[21]. שליט כתב: "עליי לציין כי מר קלווריסקי אינו בעל יכולת לעבודה עצמית בחווה חקלאית. הידע שלו בחקלאות מוגבל, אין לו שיטתיות וסדר." נקודות התורפה שעליהן הצביע שליט היו המחסור במים, הקרקע הדלילה, הסמיכות לכפר הערבי סג'רה, והריחוק ממרכז עירוני ומהשווקים המרכזיים. כל אלה הוסיפו וליוו את ההתיישבות במקום שנים רבות, והיו הגורמים המרכזיים שבעטיים לא הצליח היישוב במקום לבסס את עצמו מבחינה כלכלית וחברתית. ניתן להניח כי מערכת היחסים העכורה בין פקידיה של יק"א בארץ פגעה בתפקודה של החברה. היריבות בין הפקידים לא תרמה ליציבות מפעלה של יק"א בארץ–ישראל. העבודה בסג'רה החלה, אך הבסיס, כפי שניתן להתרשם, היה מעורער, והשליך לימים על יציבותה של החווה[22].

תקופת אליהו קראוזה

חברת יק"א החליטה להעביר את קלווריסקי מתפקידו ומינתה אותו למנהל כל המושבות בגליל התחתון. במקומו מינתה את האגרונום אליהו קראוזה[23]. הוא הרחיב את שטח הפלחה, הוסיף בהמות עבודה, הביא מכונות חקלאיות, נטע עצי זית והחל בניסיונות לגידול בקר וצאן. מספר העובדים בחווה גדל ובסיוע הנהלת החווה, נפתח מטבח פועלים, שהיה מרכז החיים התוססים של פועלי החווה. ועד הפועלים הגיש דרישות למנהל החווה להטבת התנאים. קראוזה הזהיר אותם כי דרישות מרובות יגרמו ליק"א לבטל את קיומה של החווה. הפועלים עמדו על שלהם וקראוזה הסכים למלא חלק מדרישותיהם: השתתפות בקרן לעזרה הדדית, הבאת מורה לילדים ומתן עזרה רפואית. הוא דחה את דרישותיהם לשיפור תנאי המגורים, אך לאחר שביתה, שיגר את בקשותיהם להנהלה הראשית וכעבור שבועיים בישר להם כי פאריז השיבה בחיוב לפנייתו. במשך השנים, למדו בחווה בסג'רה מאות פועלים, כיצד להשתמש במחרשה ובחרמש ובמדה ידועה, גם במכונות חקלאיות פשוטות; אף טיפלו במשק חלב, שאמנם נמצא עדיין במדרגה פרימיטיבית למדי[24].

בעיתון "הצפירה" נכתב כי "כמעט כל פועלי סג'רה הינם הכוחות הטובים בארץ, שונאי בטלה, חרוצים, אוהבים את העבודה ויודעים אותה. מסתפקים במה שיש להם משלהם ומתגעגעים לחיים על חשבון עצמם מבלי להטיל את עצמם על הציבור"[25]. הדיווח בעיתונות התקופה משקף שינוי מגמה, במיוחד לאחר אווירת הנכאים שליוותה את שלב המעבר מחסות הברון רוטשילד ליק"א.[26].

הקמת המושבה

בינואר 1902 פנו עשרה מפועלי החווה לקראוזה, ואחר כך ליועץ החברה אלבר ברבייה (‏Albert  Barbier), בבקשה להתקבל כאריסים במושבות החדשות: "אנו עשרה עובדים מבין הפועלים המצטיינים בסג'רה. מציעים לכם תכנית בדבר האריסות בארץ–ישראל אשר אפשר לבצע ללא אשראי גדול; בהשקעה של שלושת אלפים פרנק לאריס, נוכל להיות לאריסים משוכללים ולשמש מופת להתיישבות בארץ–ישראל, תוך הסתפקות במועט". על פי הצעתם, הם יקבלו תקציב, מגורים, זרעים ואינוונטר חי ובתמורה, ישלמו ליק"א חלק מיבולם. יק"א נענתה ועשרת האיכרים הראשונים, החלו בהקמת האריסות, שהיתה בסופו של דבר, למושבה. מתוך קבוצה זו יושבו בשנים ‏1902-‏1905 , אריסים גם במושבות בית–גן וימה (יבנאל) ובאדמות שמסין וא–בּטייחה[27].

במורד הגבעה שממזרח לחווה, נבנו שתי שורות בתים, מוקפות בחומת אבנים. להבדיל מכפר תבור, יבניאל, בית גן ופוריה, שם השתמשו בבזלת, בסג'רה, כמו במלחמיה, השתמשו באבן הגיר, הזמינה יותר. המושבה סג'רה נבנתה בתבנית של כפר רחוב: שלוש יחידות בנות 9-10 מבנים, משני צדיו של הרחוב הראשי. כל חלקה משפחתית היתה מורכבת מבית וממבני משק מוקפת מאחור בחומה. בחזית המבנים היתה ה"חכורה" – השטח הצמוד, שנועד ל"גידולי מטבח" (כגון ירקות), גידולי עזר ומשתלה. לעתים גם עצי פרי. מיקומה של החכורה היה ייחודי לסג'רה. הבתים הורחקו כ-40-50 מ' מן הרחוב ונוצרו 'חכורות' קדמיות, בניגוד למקובל[28]. הסיבה לכך היתה כנראה בשל טיב המסלע[29]. יוסי בן ארצי מדגיש במחקרו, כי בתכנון המושבה, כמו בזה של מושבות אחרות, ניכרים סימנים של התאמת סגנון בניה לתנאי הארץ ואין בה העתקה של תכניות בניה אירופאיות. יש פה הפרדה בין תפקודי המגורים והמשק, יש התאמה לתנאי האקלים (עובי הקירות) ולחומר הבניה. ועם זאת, המראה החיצוני נועד להקנות לישוב צביון מודרני: רווחים בין הבניינים, גגות רעפים והומוגניות של הבניה. יש דמיון רב בין בתי המגורים במושבות הברון, לבין בתיהן של המושבות שנבנו על ידי יק"א, בראשית המאה העשרים[30].

ראו באתר זה: מושבות הגליל התחתון.

כל משפחה קיבלה כ-250 דונם קרקע לעיבוד, מין העידית ומין הזיבורית כאחת. על פי תכנונו של קלווריסקי, זרעו חיטה, שיבולת שועל, אפונים, פול, עדשים – ובחכורה – תפוחי אדמה. בחצר הפנימית גידלו בעלי חיים, עופות לביצים ופרה לחלב.  לובה שכטר מאריסות סג'רה מספרת על התכנון המשקי שלה: "סידרתי לי במשק החי אווזים, ברווזים, הודים, יונים ותרנגולות. כעבור זמן דאגתי שיהיה לנו חלב כל השנה… גישתי למשק היתה שונה מזו של חברותי בכפר- אשר לרוב היו מבנות טבריה, צפת ושאר המקומות בישוב הישן. דעתי היתה כי איכרה עבריה צריכה שיהיה לה חלב וירקות משלה, כל שהדבר ניתן לעשות בצמצום המים בו הצטיינה בסג'רה". עם הזמן, בהיעדר מים בכמות מספקת, פנו איכרי סג'רה לגידול אווזים, מלאכה שהיתה בעיקר משימה באחריות הילדים. המורה הראשון שהגיע למושבה, שלמה ויינשטיין, אשר שימש מורה ביפו ובמשמר הירדן, עבר בתרס"ב לסג'רה. שם מצא לדבריו, "ערב רב של ילדים, דוברים בליל של שפות: כורדית, ערבית, רוסית, יידיש וצרפתית… 31 ילדים בגילאים מ-5 עד 1. משימה לא פשוטה ללכד במסגרת אחידה. הוא זה שהקים את בית הספר הראשון. חינוך הילדים בסג'רה התנהל על פי מסורת שהונהגה בגליל על ידי המורה יצחק אפשטיין. בהמשך, הוקמה ספריה ציבורית[31]. הספרייה שירתה ילדים ומבוגרים כאחד ואחר כך הועברה  לבניין ציבורי במושבה ונעשתה למרכז הפעילות התרבותית בה[32]. פקידי יק"א בגליל התחתון התוו רשת של דרכי קישור מפותחות, כדי להקל על הקשר בין המושבות העבריות שם לבין עצמן וגם בינן לבין טבריה ונצרת. הדרכים נסללו על חשבון הפקידות ועל ידי המתיישבים או על ידי פועלים יהודים, שכן השלטונות העות'מניים לא עשו דבר, בתחום הכשרת הדרכים[33].

חיי המתיישבים לוו בתקריות עם שכניהם. כבר באפריל 1901 נדקר אחד מאיכרי סג'רה בתגרה עם בדווי משבט ערב א-זבח'.  כבר ב-1902 אספו איכרי סג'רה, בעזרת יק"א מחסן נשק קטן, אבל השמירה במושבה היתה נתונה בידי הצ'רקסים והבדווים. בי"ב באלול תרס"ד נפל החלל הראשון של סג'רה, חיים כורדי, בידי בריונים מהכפר לוביה, בהיותו בעגלה, עם קבוצת פועלים שנסעה מטבריה לסג'רה[34].

קראוזה היה ער לפער שהתהווה בין הציפייה של יק"א שהחווה תחל לשאת את עצמה מבחינה כלכלית, לבין הצורך להמשיך לתמוך בקיומו של המפעל. הוא העריך כי תהליך ההתבססות יארך לפחות עשר שנים, שבמהלכן תזדקק החווה לתמיכה שנתית. יק"א, מצדה, הנחתה את קראוזה להעביר בהדרגה את שטחי העיבוד של החווה לאריסים במושבה סג'רה, ולצמצם את מספר הפועלים בחווה. קראוזה הסביר לממונים עליו כי התוצאות הדלות שהיו עד אז בסג'רה, נבעו מאיכותה הירודה של הקרקע. לדבריו, הסיכוי היחיד להצלחת האריסים טמון באפשרות לטייב את הקרקע ולפתח ענפים חקלאיים נוספים. הוא הבהיר להם כי אף שהפועלים שעבדו בסג'רה הם הטובים ביותר מבין הפועלים שסבבו בארץ–ישראל, גם הם זקוקים לתמיכה כדי להיות עצמאיים. הם צריכים סיוע בתחום החינוך, הבריאות, מערכת המים, תשלומי המסים לממשלה וכדומה – הוצאות שהם לא יוכלו לעמוד בהן בשלב זה באופן עצמאי. הוא המליץ לפני יק"א להפעיל את החווה במתכונת מצומצמת, ולאפשר בדרך זו את ביסוסם של האריסים במושבה. הוא סיכם את חמש העונות החקלאיות שבהן פעל בסג'רה במסקנה נחרצת: סג'רה לא הייתה משגה: " השפעתה של סג'רה על ההתיישבות מלמדת על תרומתה. הניסיון הראה לנו כי בניית חווה הנה מפעל יקר, בארץ–ישראל יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם. למדנו שהחווה הינה צורך, וגם זה אינו נתון בוויכוח. לחווה יש חשיבות ללא שיעור בהכנה ובמיון של מתיישבים, וחשיבות זו תוכח בטווח הרחוק[35].

האגרונום אהרון אהרנסון מזכרון יעקב, תמך בהתלהבות בחוות סג'רה ויצא להגנתה. במכתבו לפרופ' אוֹטוֹ וַרְבּוּרְג[36], מחודש מארס 1909, הוא ציין: החווה השפיעה, השפעה מבורכת, על המושבות החדשות בגליל. בסג'רה ניתנה בפעם הראשונה, הזדמנות ליהודים, להיעשות פועלים חקלאיים ממש. השפעת סג'רה כבית ספר, במשך השנים המעטות של קיומה, רבה לאין שיעור, מהשפעת מקווה ישראל, במשך דור שלם. אל חוות סג'רה יש להתייחס כאל בית ספר חקלאי ולא כאל משק חקלאי רגיל"[37].

פועלי העלייה השנייה החלו להגיע לסג'רה באביב ‏1904. קראוזה דיווח ליק"א על קליטתם של שנים–עשר פועלים חדשים שנשכרו באופן זמני לעונת הקציר. הוא תיאר אותם כ"אלמנט צעיר הנכון לעבודה קשה", וראה בהם את עתידו של המפעל ההתיישבותי בארץ–ישראל . בזיכרונותיהם של אנשי העלייה השנייה זכה קראוזה בהערכה רבה, בעיקר בשל תמיכתו ויחסו הסבלני כלפיהם. היועץ של יק"א , האגרונום הצרפתי אביגדור אוז'ן טיסרן, (‏Tisserand ‏Eugene) ושמואל אביגדור, מנהל בית–הספר החקלאי של יק"א בג'דידה (‏Jadida) שבמרוקו, ביקרו בסג'רה בשנת ‏1908, והתרשמו מהמפגש עם הפועלים[38]. טיסרן פרסם את התרשמותו: "בעצם הפועלים הבאים לפלשתינה מעדיפים ללכת לסג'רה כי הם מוצאים במקום חווה מסודרת, מסבירת פנים, מנהל המתעניין בחינוכם החקלאי, שאינו חוסך מזמנו ומאמציו על מנת לתת להם את העזרה הטכנית והסבר על חשיבותו של כל צעד בעבודה המתבצעת […] ביקרתי בהרבה קולוניות בארץ ישראל, דברתי עם הרבה חקלאיים יהודים ביהודה ובגליל.. אך אין מקום כמו סג'רה. האלמנט העובד בסג'רה הביא למושבה רוח טובה, דוגמא לעבודת מסורה וסבלנית הנאחזת בקרקע. ללא ספק הם תרמו לשיפור האווירה בקולוניות. אני התנסיתי בכך אישית… המתיישבים בימה ידעו להסתדר, ואילו הרציניים ביותר, היו הפועלים הוותיקים מסג'רה". בסג'רה נפתחה אגודת צרכנים שיתופית ראשונה בשם "אחיסמך", שדוגמתה לא היתה אז בארץ. כל איכרי סג'רה רכשו מניות באגודה והמנהל שלמה ויינשטיין, מורה ואיכר, היה אחראי אישית לכול גירעון באגודה[39].

פועלי העלייה השנייה

אישיותו של המנהל אליהו קראוזה, יצרה אקלים נוח לפועלי העלייה השניה להגשמת רעיונותיהם. הן בחווה והן במושבה, נשמעה בעת ההיא הקריאה "הגלילה", שם היו שדות תבואה והאיכרים עבדו במחרשה ובחרמש. שם חיו חיי איכר של ממש. במקום פתח תקווה, נעשתה חוות הלימוד סג'רה, למרכזם של הכוחות הצעירים[40]. עם הזמן, יווצרו בסג'רה, כמה מהארגונים החשובים של בני העליה השניה, כגון "הקולקטיב", השמור, החורש והרועה).

ראה באתר זה: חוות סג'רה במסד לצמיחת רעיונות בתקופת העליה השניה.

בין פועלי העליה השניה שעבדו בסג'רה היו אלכסנדר זייד, אליעזר שוחט, ישראל שוחט, ברל כצנלסון, שלמה צמח[41] ודוד גרין, לימים בן גוריון. ברל כצנלסון כתב אל אחיו באמריקה, ב-1910: "החלטתי לעלות לגליל לחג הפסח ולהתמסר לחקלאות. כיום אני עובד בסג'רה בחוות יק"א. דבר טוב אחד כבר העניק לי הגליל: ביום הראשון כבר רכבתי על סוס". דוד בן גוריון כתב: "אחרי יהודה הייתה לי סג'רה, כמעט מה שהייתה לי פתח תקווה אחרי פלונסק וורשה […]. בסג'רה לא היה זכר לתהום שהפרידה בין איכרים לפועלים במושבות יהודה, בלילי שבתות וחגים היינו מזדמנים יחד ועורכים בצוותא הילולות וחינגות". במקום אחר כתב: "על חיי בסג'רה: מעשרה קבים יופי הררי שירדו על ארץ ישראל נטלה סג'רה תשעה קבים. ההרים מקיפים וסוגרים המושבה מכל עבר. ממזרח, ממרחקי עבר הירדן, נשקפים הרי גלעד והבשן, עטופים אדים כחולים, ומראם כגלי ים תכלת, שהתנשאו כלפי מעלה, ונקפאו כשהם תלויים ועומדים. ממערב, על גבול המושבה, רובצים הרי נצרת הירקרקים, מצפון מתרומם מקו ההרים שמשכוהו מעלה, מעל כל הרכסים הגבנוניים, החרמון הסב, המתנוסס במצחו ובלוריתו הלבנה וצופה על כל ארץ הגליל. ומדרום, מקרוב מאוד, מתנשא בבדידותו היהירה, הר התבור, השומר הנצחי על עמק יזרעאל…פה בסג'רה מצאתי סביבת המולדת שכל כך ערגתי לה. זו ארץ ישראל אשר עליה חלמתי עוד בשבתי בעיר מולדתי… רואה אתה את עצמך כאן שותף למעשי בראשית. נהנה מעבודתך ושמח בה". בן גוריון פרש מעבודתו בחווה והעדיף להיות פועל שכיר במושבה, אצל האיכר אברהם סיני רוגצ'בסקי , בשכר 30 פרנק לחודש, במקום 40 פרנק שקיבל בחווה. הוא אכל אצל המשפחה ועבודתו: לחרוש בשדה. בכול הזדמנות חגיגית היה בן גוריון מכריז: "היום הכי מאושר שלי בארץ, הוא היום בו חרשתי וזרעתי בסג'רה".

בין הפועל והאיכר נוצר קשר ידידות ארוך ימים. חצר החווה המתה אנשים, מהם אישים רבים בעלי חזון. סג'רה בלטה, בתקופת העליה השניה, כמרכז לפעילות של פועלים וכבסיס להתארגנויות של קבוצות שיתופיות. החווה עמדה בראש הגבעה, מוקפת חומת אבנים. בפנים החומה היו שלוש חצרות, המובדלות על ידי מבנים שסגרו עליהן. חצר אחת שימשה את המגורים ואת בית הספר, שניה לפקידות ושלישית היתה רחבת ידיים ובה אורוות, מחסנים, רפתות ובתי מלאכה. מחצר זו היו יוצאים הפועלים לעבודת יומם בשדות. במושבה של סג'רה היו 27 איכרים. גם בתי המושבה היו מוקפים חומת אבנים, אולם בין שתי הקבוצות שררו יחסי רעות. כמעט כל האיכרים היו לפני כן במושבה וקשורים אליה בחבלי זיכרונות. בשבתות ובחגים היו עורכים מסיבות משותפות. לעתים היו מועלות בחווה הצגות והשחקנים היו בני המושבה ופועלי החווה[42].

סג'רה היתה הראשונה בגליל לשמירה עברית בלעדית. אליהו קראוזה פקפק זמן רב אם להחליף את השומר הצ'רקסי בשומר עברי. לבסוף שוכנע ומסר את שמירת החווה לצבי בקר, השומר העברי הראשון. בעקבות החווה החליט גם ועד המושבה של סג'רה, לקבל שומרים עבריים ובן גוריון היה השומר הראשון במושבה. בסג'רה נוסד ארגון "השומר", שהיה הכוח העברי הראשון בארץ ישראל[43].

לאחר מהפכת 'הטורקים הצעירים' ב-1908, הסלימו התקריות עם הערבים וקיבלו אופי לאומי. בחורף 1909 אי שקט שרר בסביבת סג'רה, הערבים ניסו לחרוש את אדמות סג'רה, הם גורשו בכוח על ידי האיכרים, הבדואים ניסו לשדוד וגם ביחסים עם תושבי שג'רה הערבית נתגלו קרעים.

בחול המועד פסח תרס"ט (1909), אירעה התנגשות חמורה עם אנשי כפר כמא ושני אנשים נהרגו. השומר ישראל קורנגולד והאיכר שמעון מלמד. בן גוריון שהשתתף בתגרה, כתב: "יחד חיו ומתו במושבה עברית, בה חלומו את חלום חייהם, חלום התחייה, ובה נפלו חללים השומר והאיכר".

בן גוריון עצמו, נתקל בתוקפים ערביים בקיץ אותה שנה ויצא מהיתקלות זו בפצע בזרועו ובחשדנות מושרשת ב"ערבים" בנפשו[44].

מכירת החווה לאגודת נטעים

בדין וחשבון של יק"א לשנת 1910 נמסר: "בסג'רה היתה זו אחת השנים הקשות ביותר, רעה לדגנים ורעה למטעים. השנה היתה גשומה  מאד. טפילים ומחלות בבהמה הגסה ובצאן. בחווה ממשיכים לעבוד אף כי מחפשים דרך לחסל אותה". הרצון להיפטר מהחווה נבע מצבירת גירעונות כל שנה. בשנת 1912 רכשה "אגודת נטעים", שמרכזה היה ברחובות, את הבעלות על אדמות יק"א בסג'רה והחווה עברה לניהולו של ניסן קנטרוביץ[45]. כך גם נמכרו חמשת המשקים שהיו בבעלות יק"א במושבה. כתוצאה מכך, המירו חלק מאדמתם שהתאימה יותר לנטיעות, באדמת פלחה, שהיתה בידי החווה. אליהו קראוזה פרש מתפקידו ועבר לנהל את בית הספר החקלאי מקווה ישראל במשך ארבעים שנה רצופות. חוות סג'רה חדלה מלהיות "חווה לדוגמא", חוות לימוד לפועלים, אשר בה נולדים רעיונות חדשים, והפכה להיות מקום עבודה, שבעליה החדשים נתונים לחשבון רווח והפסד[46]. יק"א, שהצביעה בתחילת המאה על המפעל בסג'רה כעל "ספינת–הדגל" שלה, הקריבה את החזון לטובת שיקולי רווח והפסד.

כ–50 פועלים הועסקו בחווה בטיפול במטעים ובכרמים, כ–‏40 מהם יהודים. בתוך זמן קצר עלה מספר הפועלים ל–‏82,מהם ‏67 פועלים יהודים קבועים. רוב הפועלים היו מקרב פועלי העלייה השנייה, והאחרים היו מתיישבים יוצאי כורדיסטן ותימן שהתגוררו בכפר הערבי שג'רה וכן איכרים מהמושבה סג'רה, אשר עבדו כפועלים בחווה להשלמת הכנסתם. בשנה  הראשונה נטעה האגודה מדרום למושבה זיתים ושקדים.

השביתה הגדולה

זמן קצר לאחר התחלת העבודה במרכז הנטיעות בסג'רה החלו הפועלים להתקומם נגד העסקת הפועלים הערבים בעבודה ובשמירה[47]. רצח איש "השומר" יעקב פלדמן, סמוך לחנות השיתופית בחווה "אחיסמך", הצטרף לשורה של התנגשויות, כמו שריפת גרנו של איכר שהתגורר בסג'רה הערבית ב- 1911 [48] ופעולות שבהן נפלו חברים מארגון "השומר" וכן איכר מהמושבה, והוביל לעימות חריף בין הנהלת החווה לפועלים. שאלת העסקת הפועלים הערביים, שעלתה כבר בתקופת העליה הראשונה, ובאה לידי ביטוי במלוא חריפותה במאמרו הנוקב של 'אחד העם', "אמת מארץ ישראל", גברה בתקופת העליה השניה, עם דרישתם של הפועלים מהאיכרים להעדיף עבודה עברית, ועלתה שוב במלוא חריפותה. בעקבות האירועים ואי–נכונותה של "אגודת נטעים" להיכנע לדרישת הפועלים לבסס את כל העבודה על עבודה עברית, הכריזו פועלי העלייה השנייה בסג'רה על שביתה, ובשבוע האחרון של חודש טבת תרע"ד (‏22 בינואר ‏1914) נטשו את החווה. בהשפעתם עזבו גם הפועלים מקרב האיכרים במושבה. יעקב רבינוביץ', איש 'הפועל הצעיר', תבע ממוסדות התנועה הציונית, להגן על הפועל היהודי מפני הפועל הערבי, כשם שהממשלה הצרפתית מגינה על הקולוניסטים הצרפתים באלג'יריה, מפני עבודה של פועלים מהגרים סינים. הוא טען שהעסקת פועלים ערבים היא גם סכנה לאומית, בגלל יחסם המשפיל של המעבידים היהודים אל השכירים הערבים, שמלבה את שנאתם. הוא הוסיף ואמר שהעסקת ערבים היא סכנה פוליטית, משום שהיא מפריעה בעד יצירת המון עברי עובד[49].

ראשי "אגודת נטעים", כמו גורמים אחרים ביישוב, נמנעו משלילת העסקתם של פועלים ערבים במרכזי הנטיעות שלהם, מחשש שהדרת הפועל הערבי מעבודה במשקי היהודים, תביא לידי התחדדות היחסים בין היהודים לערבים, ואף תוליד מעשי איבה של ערבים כלפי היישוב היהודי  [50]. השלטונות העות'מאניים שללו את קריאותיהם של הפועלים היהודים, וגם הקונסולים הזרים ביקרו קריאות מעין אלה. האיכרים במושבות הוותיקות לא ראו בעין יפה את ההקצנה שחלה בנושא זה בקרב הפועלים, וכך גם אישים בהנהגת היישוב[51]. באספה של איכרי סג'רה, שאליה הוזמן גם קנטרוביץ, הוחלט לדרוש מהאגודה להנהיג עבודה עברית טהורה בתוך שישה חודשים. אספת פועלים שהתכנסה בפוריה בימי הפורים, הביעה אהדה עמוקה לשובתים, והצהירה על התנגדות לאלימות לשם עבודה עברית. פועלים אלה איחלו לוועד של השביתה "ניצחון גמור". תנחום חנקין, מנהל חוות חפציבה[52], שהשתתף גם הוא באספת הפועלים בפוריה, אמר כי הוא מתנגד באופן עקרוני לעבודה עברית טהורה, אך הוא מוכן להנהיג אותה לתקופה של שישה חודשים. הפועלים סיכמו את האספה בדברים הבאים: "לראשי הפועלים ישנה ההכרה, כי ישנם מומנטים שאי אפשר לדרוש עבודה עברית טהורה, ועל מקרים אלה לא יקפידו. השביתה עוררה תהודה רחבה ודיונים בעיתונות היהודית בארץ ובעולם[53]. לאחר שכנוע של יק"א, חזרו חלק מהפועלים לעבוד בחווה, למרות שעבדו בה ערבים לא מעטים. הם חשו כי השביתה עשתה את שאלת העבודה העברית ל"שאלת היום", "שהכול מטפלים בה". לאחר כשלושה חודשים החליטה הנהגת הפועלים להפסיק את השביתה ולעזוב באופן סופי את סג'רה, אך לא לפני שפרסמו גילוי–דעת מטעם הסתדרות פועלי הגליל: "מוכרחים אנו להסתלק עכשיו מסג'רה ומן השביתה…והרינו עוזבים את סג'רה עד עת מועד…גדולה מאוד התועלת אשר הביאה לנו השביתה הזאת, כי בחוזק יד קרעה את 'עלי התאנה' מעל רבים מפטרוני ישובנו…מובדלה תישאר עכשיו חוות סג'רה. איש ואשה מנושאי דגל תחייתנו לא יסורו אליה, נמחקה בשבילנו חוות סג'רה ממפת הגליל".

על השביתה כתב אהרון אייזנברג ביומנו את הדברים הבאים: השביתה בסג'רה היא שביתה של סכנת–נפשות. עבדו שם ‏60 פועלים שקבלו שכר גדול פי שתיים מהערבים ועוד ‏10 ערבים שהיו נחוצים לשם גמר העבודה…הם יודעים את חולשתנו ומשתמשים בה לרעה. וכבר הזיק הדבר ואנשים אמידים משכו ידם מן הארץ…%‏80 מכספנו עוברים לידם והם אינם אומרים די אלא דורשים לדחוק רגל זר, דבר זה איננו יכולים לעשותו לא מטעם פוליטי ולא מטעם כלכלי[54]. הסתדרות הפועלים הגליליים אסרה על הפועלים היהודים לעבוד בסג'רה. אסתי ינקלביץ טוענת כי שביתה זו עלתה בהיקפה ובעצמתה על כל שביתת פועלים שקדמה לה; התהודה, הנחישות, סערת הרגשות והאמונה בדרך התבטאו בפרסומים רבים, והותירו משקעים כבדים בין הצדדים. נזקי השביתה הותירו חותם הן על החווה הן על ציבור הפועלים והאיכרים במושבה. שאלת העבודה העברית, על כל המשתמע ממנה בהיבטים הלאומי, החברתי והכלכלי, עלתה לדיון ציבורי באספות ובין דפי העיתונות. כנראה שהשביתה פרצה בעצמה כה גדולה דווקא בסג'רה, ולא במרכזי הנטיעות האחרים של האגודה, שגם בהם הייתה עבודה מעורבת, קשורה כנראה לשלב הבעלות של יק"א וניהולו של קראוזה: סג'רה הייתה סמל בעיניהם של פועלי העלייה השנייה. הפועלים עדיין ראו בסג'רה את המרכז שאפשר להם לחלום, להגות ולהגשים חלק ממאווייהם הלאומיים והחברתיים. שינוי אופי העבודה בעקבות שינוי הבעלות הוביל לערעורו של עקרון העבודה העברית, שאותו הגשימו בחווה בתקופתו של קראוזה, אף–על–פי שגם לאורך התקופה שבה פעלה החווה, בניהולה של יק"א הועסקו בסג'רה גם פועלים ערבים[55].

אוריה פלדמן[56], אגרונום בשירותה של "אגודת נטעים", נשלח למלא את מקומו של קנטרוביץ.  בזמן שבין סיום השביתה לבין פרוץ מלחמת–העולם הראשונה  התרכזה העבודה בטיפול במטעים הקיימים ובהכשרת שטחים לנטיעה המתוכננת לחורף. בקיץ ‏1915 החליף יוסף וייץ את פלדמן בניהול החווה, ושימש בתפקיד זה עד סוף המלחמה. בן ציון מיכאלי, בן המושבה, כתב כי צעדו הראשון של וייץ היה לפטר את הערבים שעבדו בחווה, ולהכניס במקומם את הפועלים הכורדים שגרו בבתי האגודה שבכפר הערבי  סג'רה. צעד זה הוביל לסיום רשמי של השביתה ולהסרת החרם. בחיבורו "דפים ראשונים" כתב וייץ כי "מעשרת קבי הצרות שירדו על החוות בימי המלחמה נטלה חוות 'אגודת נטעים' בסג'רה רובן"[57].

סג'רה במלחמת העולם הראשונה

השלטונות העות'מניים תבעו מתושבי סג'רה, ששכנו במקום אסטרטגי, לקבל על עצמם את הנתינות העות'מנית. עם פרוץ מלחמת העולם, נאלצו הנתינים להתגייס לצבא הטורקי ולעבוד עבור הצבא בחטיבת עצים ביער סג'רה. האלונים נוסרו והובלו לתחנות הרכבת להסקת הקטרים. כמו כן, הועסקו האיכרים בריצוף הכביש מטבריה לתורען. היעדרם של הגברים גרם לנשים סבל רב, כשעול הפרנסה, אחזקת הבית והמשק, נותר על כתפיהן בלבד. תקופה זו נזכרת בתולדות המושבה כתקופה של התרעננות אינטלקטואלית[58].  בעקבות צו הגירוש שהוצא לאוכלוסיית תל–אביב ויפו, בערב פסח תרע"ז, פנה מאיר דיזנגוף, יושב–ראש ועד ההגירה, אל מושבות הגליל בבקשת עזרה דחופה למגורשים. הקריאה לעזרה נענתה, ועגלות ממושבות הגליל התחתון יצאו להוביל את הגולים. רוב מגורשי תל–אביב ויפו שהגיעו לגליל התחתון השתייכו למעמד הנמוך. הסופר אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ (אז"ר), ששהה בתקופת ההגליה בטבריה, בחר לעבור בסוף חודש אדר תרע"ז לסג'רה, והסביר זאת כך: "יראתי את חם הקיץ בטבריא. בסג'רה האוויר נקי, הסביבה נהדרת, לרגלי התבור. ידידי מר י.ו. [=יוסף ויץ] נתן לי דירה בחוה וגם חדר מיוחד בשבילי בקומה השנייה נגד ההר. ושם יכולתי להמשיך את עבודתי הספרותית. אך איך אפשר להתענג על המנוחה ועל הטבע בשעה שמסביב רק יגון ואנחה? להרבה איכרים לא היה לחם וגם הפועלים בחוה סבלו חרפת רעב"[59].

שיקום ופיתוח

לאחר שנות המלחמה, החלה פעולת שיקום ענפה, אבל המצב המשיך להיות קשה. העזובה במטעי השקדים ובכרמי הזיתים הלכה והתפשטה.

במאורעות 1921 כתוצאה מהמתח הביטחוני ששרר באזור, החלה להתארגן הגנה במקום ונשלחה למושבה כתת חיילים בריטיים ממוצא הודי. בשל החובות הכבדים ואי–היכולת לפרוע אותם, הניח בנק אפ"ק את ידו על נכסי האגודה, ובכלל זה על חוות סג'רה. את העיבוד של חוות סג'רה הותיר הבנק בידי "אגודת נטעים", והיא קיבלה במהלך השנים תקציב חודשי בשבילו. בשנת ‏1930 הוכרזה "אגודת נטעים" כפושטת–רגל, ובשנת ‏1932 הוחל במכירת הקרקעות שבבעלותה[60]. התקוות שנלוו לסיום המלחמה, עם זרימתן של השקעות ההון הפרטי והעלייה הגדולה, נגוזו. עם זאת, על–אף כישלונה של חוות סג'רה כחוות נטיעות, הייתה ההתנסות של החווה נדבך חשוב בגיבוש צורת ההתיישבות הרצויה בארץ–ישראל.

בסתיו 1931 יזמו צעירי סג'רה כינוס נוער מכול המושבות, בבית הספר שבמושבה. קבוצת הצעירים דרשה מפיק"א, את הגדלת משאבי המים. לאחר שבפעולות הקידוח נכשלו, צעירים רבים עזבו את המושבה.

ארגון "מצפה הגליל" בסג'רה

במחצית השנייה של שנות השלושים התארגן גרעין התיישבות דתי חדש של "הפועל המזרחי", ששמו "מצפה הגליל"[61]. במסגרת ניסיונותיו של "הפועל המזרחי" לאתר בשביל הגרעין מקום התיישבות חלופי, הוצע לחברי הקבוצה להתיישב במבנה הח'אן התחתון של סג'רה ולעבד את אדמותיה של "אגודת נטעים", שהיו אז כזכור בבעלותו של בנק אפ"ק. מיכאל חזני, שעמד באותה עת בראש "המרכז החקלאי" של הסתדרות "הפועל המזרחי", ליווה כל העת את הארגון הצעיר[62]. בסתיו ‏1939 הגיעה הקבוצה לסג'רה. עם קבלת האדמה ועלייתו למקום, נעזר הארגון בהקצבה חד–פעמית שהעמידה לרשותו "אגודת נטעים". מקור תקציבי נוסף, שגויס באמצעות המרכז החקלאי "הפועל המזרחי", שימש לרכישת הציוד לשנה הראשונה, בתקווה שהקבוצה תוכל להמשיך מכאן ואילך להתקיים מהכנסותיה. הקבוצה התמודדה עם קרקע באיכות ירודה ועם הטרדות מצד האוכלוסייה הערבית המקומית, אשר במהלך שנות השלושים עיבדה את הקרקעות ורעתה את עדריה בשדות החווה באין מפריע.

בשלב הראשון הגיעו לסג'רה כשלושים צעירים וצעירות. עשרים ושניים חברים נוספים יצאו להשתלמות חקלאית במשקים שונים, בציפייה להתיישב גם הם בסג'רה עם פיתוח המשק והתרחבות אפשרויות הקליטה. בנובמבר ‏1940 כבר מנה הארגון כשישים חברים, והקבוצה הראשונה החלה בשיפוץ "הח'אן העליון" – חוות סג'רה.

חזני פנה בבקשת סיוע גם לאליעזר קפלן, מנהל מחלקת הכספים של הסוכנות  היהודית. לדבריו, "אם לא תושג העזרה מאת 'קרן הביצרון' יתפרק הארגון. האדמות גם של המושבה – יוברו ויופקרו – יחד עם המושבה כולה – לשכנים". חזני הצביע על תרומתו של הארגון למושבה: "הודות לכניסתו של הארגון התחילה המושבה לעבד את אדמותיה הרחוקות שהוזנחו שנים רבות והערבים התחילו להשיג את גבולן. גם שטחים גדולים של אגודת 'נטעים' שהערבים עבדום זה שנים הוצאו השנה מידיהם. ארגון "ביכורים" – ביכורי יוצאי "עליית הנוער" הדתי, שהצטרפו כארגון עצמאי  ל"הפועל המזרחי" – הוכשרו ביבנאל, שם חכרה הקבוצה קרקע ומשק נטוש למגורים. בשנת ‏1943,לאחר שנת עבודה ביבנאל, הוצע לחברי הקבוצה להצטרף לארגון "מצפה הגליל" בסג'רה, וההצעה התקבלה.

בין ארגון "מצפה הגליל" לבין המושבה סג'רה שררו יחסים טובים. חברי "מצפה הגליל" חשו שותפות–גורל עם האיכרים במושבה בגין הבעיות הכלכליות, המחסור במים וצורכי השמירה והביטחון . בגלל המחסור במים שקלו כמה איכרים ובניהם לעזוב את המושבה, וחברי "מצפה הגליל" העלו לפני המרכז החקלאי של "הפועל המזרחי" את האפשרות שקק"ל תרכוש את אדמות סג'רה שהיו בבעלותו של בנק אפ"ק וכן את אדמות האיכרים הרוצים לעזוב את נחלתם, כדי שקרקעות אלה יאפשרו הקמה של יישוב בקרבת סג'רה. קשיי הקיום והפרנסה הובילו לנטישת חברים, ופתרון לא נראה באופק. חזני הציע לחברי הארגון למצוא מקום אחר להתיישבות, ולשלב אותם במסגרת עבודת המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית, אך החלופות שהוצעו לא היו מעשיות. לאחר עיכובים ממושכים השלימה בשנת ‏1946 הקרן הקיימת את רכישת המשבצת הקרקעית של כששת אלפים דונם ממזרח למושבה שעליהם הוחלט להקים מושב עובדים חדש בשם "שדה–אילן". התכנון נמסר לאדריכל ריכרד קאופמן. לאחר סיום מלחמת העצמאות, בסוף קיץ ‏1949 הושלמה בנייתם של עשרים וחמישה בתים בשדה–אילן, וראשוני המתיישבים, חברי ארגון "מצפה הגליל", עזבו את חוות סג'רה[63].

אסתי ינקלביץ מסכמות: "הפרק השלישי (‏1941-‏1949), בתולדות החווה, שהוקדש לארגון "מצפה הגליל" ולמאמצי ההרחבה של המושבה, מאפיין את ניסיונות ההתיישבות בארץ–ישראל במהלך שנות הארבעים. ניסיונות אלה נעשו מתוך שאיפה להרחיב את היישוב הקיים ולחזקו, אך הובילו להיפרדות על רקע אידאולוגי וחברתי: אנשי "הפועל המזרחי" שאפו להקים מושב עובדים על–פי תפיסת–עולמם, ואילו האיכרים במושבה ביקשו להישאר באותה מסגרת חברתית–כלכלית שבה חיו ופעלו לאורך השנים. כמו חוות חקלאיות אחרות, שימשה החווה בתקופה זו אכסניה לצורכי השעה. אחיזתם של אנשי "מצפה הגליל" במקום, הגם שהייתה ארעית, תרמה ליכולתה של המושבה לעמוד מול אתגרי התקופה והמציאות המורכבת ערב מלחמת העצמאות ובמהלכה".

סג'רה במלחמת הקוממיות

במרד הערבי, ב-1938,  הוצתה הגורן של המושבה השדות הושחתו. אנשי המושבה פנו בבקשת עזרה לוועד הלאומי משלחת מהמושבה יצאה לפגישה עם דוד בן גוריון וכעבור שלושה ימים הגיעו למושבה 25 נוטרים חמושים שסייעו בהגנתה. מאורעות אלו הבהירו כי הגנת הגליל התחתון תהיה תלויה בסגרה. באותם ימים נאמר: "כשלום סג'רה, כן שלום הגליל התחתון".

במלחמת הקוממיות, ערביי סג'רה צלפו על המושבה, עד שצעירים מהיישוב הרסו בה שלושה בתים והשתרר שקט לזמן מה. אש הומטרה על המושבה מהכפר לוביה, שבו התרכז כוח ערבי מצוייד במרגמות, מקלעים ומכונות יריה כבדות. הכביש עפולה-טבריה היה בידי הערבים ואף הוא הפך למוקד קרבות. לקראת תום תקופת המנדט, נעשה ניסיון להשתלט על איים ערביים שנותרו בתחום המדינה היהודית (על פי תכנית החלוקה) ועל כפרים ששלטו על צירי הפלישה האפשריים. ב-6 למאי 1948 כבש גדוד 'ברק' של חטיבת 'גולני' את סג'רה הערבית, אך ניסיונם לכבוש את שטחי ערב א-זבח לא עלה יפה[64]. הכוחות נאלצו לסגת באבדות כבדות.  ב-9 ביוני הותקף הכפר לוביה על ידי 'גולני'. לוביה ונצרת שיגרו לכול הכיוונים קריאות לעזרה. ב-12 ביוני אחר הצהרים, ביצע גדוד 'חיטין' של קאוקג'י הרעשה מרוכזת על סג'רה והצליח לכבוש את המוצבים שמצפון וממערב למושבה[65]. מצבה של המושב היה חמור, אך גם האויב הגיע לאפיסת כוחות. ב-13 ביוני נכנסה לתוקפה ההפוגה הראשונה. לאחר כיבוש הכפר זבח על ידי 'גולני', החלה מערכה של שמונה ימים ולילות ללא הפוגה.

ב-10 ביולי כבשו יחידות של חטיבת 'גולני', את כפר סבת שממערב לכנרת. אל-קאוקג'י ערך בתגובה מספר התקפות נגד, שהצטרפו יחד למתקפה רבת תנופה, שנועדה לכבוש את סג'רה, שעמדה כשלוחה עמוקה בתוך שטחו של צבא ההצלה. סביר להניח, שגם הפעם, שאף קאוקג'י לכבוש ולו ישוב יהודי אחד, כדי להפגין הישג צבאי כלשהו. הוא הפעיל רגלים, שיריוניות, וסוללת תותחי 75 מ"מ , אך העלה חרס בידו[66]. ב-14 ביולי הגיעה התקפת צבא ההצלה לשיאה, בסיוע מטוסים עירקיים. כוחותיו של קאוקג'י הגיעו עד שער המושבה ונהדפו באש מרגמות כבדות. בקרבות הללו נפל גור מאירוב מכנרת, בנו של שאול מאירוב, שאחרי מות בנו, שינה את שם משפחתו ל"אביגור". לדברי חברו הטוב, יעקב מלמד, בן כתתו מכנרת, שהיה לידו כשנפל, השיר "אנחנו שנינו מאותו הכפר", נכתב עליהם.

ראו באתר זה: אנחנו שנינו מאותו הכפר

ראו סרטון בו יעקב מלמד מספר על נסיבות נפילתו של גור מאירוב.

לאחר כיבוש נצרת במבצע 'דקל', התמוטט מערך ההגנה הערבי במרחב. ב-18 ביולי חדרו כחות צה"ל ללוביה, הכביש לטבריה נפתח והמושבה נשמה לרווחה.

.הערות

2. Norman Theodore, An Outstretched arm a History of the Jewish Colonization Association, Routlede & Kegan Paul, London, 1985' p-45.

[2] רן אהרונסון, לכו ונלכה, סיורים במושבות העליה הראשונה, יד בן צבי, ירושלים עמ' 163..

[3] מדריך Al-Harawi, מצוטט אצל זאב וילנאי, אנציקלופדיה אריאל, עם עובד, תשל"ח עמ' 5312

[4] בן ציון מיכאלי, החוות החקלאיות, ראשית ההתיישבות הלאומית בארץ ישראל (תרנ"ט-תרע"ד), מלוא, תל אביב, 1977,  (להלן: החוות החקלאיות) עמ' 73-74

[5] רן אהרונסון, לכו ונלכה, סיורים במושבות העליה הראשונה, יד בן צבי, ירושלים עמ' 163.

[6] ראו רן אהרנסון, "תכנית נטר–רוטשילד: תחילת פעולתו היישובית של הבארון בארץ–ישראל", קתדרה ‏44 (תשמ"ז), עמ' ‏77-‏79; רן אהרנסון, הבארון והמושבות, ירושלים ‏1990,עמ' ‏12-‏14,  ‏79, ‏126-‏ 128; שמעון שאמה, בית רוטשילד וארץ–ישראל, ירושלים תש"ם, עמ' ‏67.

[7] אמיל מאירסון (‏1859-‏1933),יליד פולין, כימאי בהשכלתו, עיתונאי ופילוסוף של המדע, היה מזכיר הוועד המרכזי של "חובבי ציון" ולימים מנהלה של יק"א. ראו יורם מיורק, "אמיל מאירסון וראשית המעורבות של חברת יק"א בארץ–ישראל", קתדרה ‏62 (תשנ"ב), עמ' ‏67-‏79; יורם מיורק, "התגבשות המדיניות ההתיישבותית של יק"א בארץ–ישראל ‏1896-‏1899",החברה להתיישבות יהודים (יק"א): מאה שנות פעילות – ‏1891-‏1991, בעריכת יוסי כץ, ירושלים תשנ"ה, עמ' ‏47;

[8] אסתי ינקלביץ, "סג'רה ומקומה בוויכוח על אופייה של ההתיישבות בארץ–ישראל בראשית המאה העשרים", עבודת–גמר, אוניברסיטת חיפה, תשנ"ז, עמ' ‏17-‏19;אסתי ינקלביץ, "דוד חיים, הפקיד ש'נעלם', והקמת חוות ההכשרה בסג'רה", קתדרה ‏98 (תשס"א), עמ' ‏100-‏102.

[9] יורם מיורק, "המקורות הרעיוניים של חוות הפועלים בסג'רה", עמ' 376–383, בתוך יוסי בן-ארצי, ישראל ברטל, אלחנן ריינר (עורכים), נוף מולדתו: מחקרים בגיאוגרפיה של ארץ ישראל ובתולדותיה, האוניברסיטה העברית, החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, תש"ס 1999

[10] יורם מיורק, "‏אמיל מאירסון וראשית המעורבות של חברת יק"א בארץ-ישראל", קתדרה 62, דצמבר 1991, עמ' 79-67

[11] – "הברון רוטשילד מסר את מושבותיו בארץ ישראל לרשות חברת יק'א והיום והלאה תהיינה כל המושבות ערוכות ונהוגות ע"י החברה הזו, משגיחיה ופקידיה".

– "הברון רוטשילד יעמוד בראש הועד הזה כל ימי חייו בתור נשיא וראש. גם התחייב כי במשך עשר שנים לא יהיה על החברה יק'א להוציא הוצאות". (מתוך- 'עיתון הצפירה')

[12] בחלק מהמד\קורות מצויין 18000 דונם.

[13] החוות החקלאיות, עמ' 75

[14] יוסי בן ארצי, המושבה העברית בנוף ארץ ישראל 1914-1882, יד בן צבי, ירושלים תשמ"ח (להלן: המושבה העברית), עמ' 42.

[15] מיכאלי – סג'רה, עמ' 39-32

[16] רן אהרנסון, "שלבים בהקמת מושבות העליה הראשונה ובהתפתחותן", בתוך מרדכי אליאב (עורך), יד בן צבי, ירושלים, תשמ"ב, עמ' 76

[17] א.מ. לונץ תרס"א

[18] באנגלית – ‏sharecropping; ובצרפתית – ‏metayage.

[19] אסתי ינקלביץ, חוות סג'רה — מחוות הכשרה ל"חוות השומר", בתוך:  אופירה גראוויס קובלסקי (עורכת), שבילי העבר: פרקים בתולדות קרן קיימת לישראל ובתולדות ההתיישבות היהודית בגליל התחתון, הוצאת אוניברסיטת בר אילן,  2016,  (להלן: מחוות הכשרה לחוות השומר), עמוד: 116. על שיטת האריסות, ראו בהרחבה: אסתי ינקלביץ, "האריסות בסג'רה: דגם להתיישבות החקלאית היהודית בארץ–ישראל בראשית המאה העשרים", קתדרה ‏120 (תשס"ו), עמ' ‏79-‏106.

[20] המגיד, כ"ג, חשוון, תר"ס.

[21] מחוות הכשרה, לחוות השומר, עמ' 115

[22] חוות סג'רה, עמ' 117

[23] אליהו קראוזה (‏1878-‏1962),יליד ברדיאנסק (‏Berdiansk) שבפלך טאווריה אשר ברוסיה, בוגר מקווה–ישראל (‏1896),השלים את לימודיו הגבוהים בחקלאות בצרפת, ומונה בקיץ ‏1899 על–ידי יק"א לנהל את בית–הספר לחקלאות "אור–יהודה", שהקימה כי"ח בסמירנה (איזמיר) בשנת ‏1896, [אסתי ינקלביץ, החינוך החקלאי בבתי–הספר התיכוניים החקלאיים בארץ ישראל, ‏1870-‏1948,עבודת דוקטור, אוניברסיטת חיפה, ‏2004, עמ' ‏24-‏26].

[24] אלכס ביין, תולדות ההתיישבות הציונית בארץ ישראל, מסדה, רמת גן, 1970, עמ' 24

[25] הצפירה, ‏31 ( ‏196),‏1904.‏8.‏31.

[26] מחוות הכשרה לחוות השומר, עמ' 118

[27] ‏ אהרן עבר הדני, ההתיישבות בגליל התחתון – חמישים שנות קורותיה, רמת גן ‏1956, עמ' ‏123-‏130.

[28] המושבה העברית, עמ' 154

[29] בכמה מקומות כתוב שהסיבה ביטחונית.

[30] המושבה העברית, עמ' 122

[31] ב"צ מיכאלי, סג'רה – תולדותיה ואישיה, תל אביב, תשל"ג,  (להלן: מיכאלי- סג'רה)עמ' 247-246

[32] מיכאלי, סג'רה, עמ' 246-247

[33] עבר הדני – גליל תחתון עמ' 173; א' קוסטיצקי, בטרם האיר הבקר, תל אביב, תשמ"ד, עמ' 144-150.

[34] אסתר ינקלביץ, "סג'רה (אילניה) – הראשונה להתיישבות יק"א, בתוך: זאב ענר (עורך), סיפורי מושבות, משרד הביטחון,  עמ' 173-175

[35] מחוות הכשרה לחוות השומר, עמ' 119

[36] בוטנאי יהודי-גרמני בעל שם עולמי, שהיה אחד מעמודי התווך של הציונות בגרמניה ויושב ראש ההסתדרות הציונית

[37] החוות החקלאיות עמ' 85

[38] מחוות הכשרה לחוות השומר, כמ' 120

[39] החוות החקלאיות, עמ' 84

[40] תולדות ההתיישבות הציונית, עמ' 32

[41] הסופר שלמה צמח (1975-1886) תיאר את תקופת עבודתו בסג'רה, בספרו שנה ראשונה, עם עובד, תל אביב,  תשי"ב.

[42] החוות החקלאיות עמ' 84-85

[43] החוות החקלאיות, עמ' 83

[44] שבתאי טבת, בן גוריון וערביי ארץ ישראל, עמ' 31.

[45] ניסן קנטרוביץ (‏1855-‏1941),יליד ליטא, עלה לארץ–ישראל בשנת ‏1880 ועסק ברכישת קרקעות

בשביל הברון רוטשילד; מראשוני המושבה רחובות

[46] החוות החקלאיות, עמ' 85

[47] אחד, "סג'רה", הפועל הצעיר ‏20,‏1914.‏3.‏6,עמ' ‏13.

[48] האחדות, תמוז, תרע"א. 1911

[49] יעקב גורני, השאלה הערבית והבעיה היהודית, עם עובד, תל אביב, 1985, עמ' 89.

[50] סג'רה, עמ 124

[51] יוסי כץ, היזמה הפרטית בבניין ארץ–ישראל בתקופת העלייה השנייה, רמת–גן תשמ"ט, עמ' 74-67.

[52] חוות חפציבה הייתה חוות הנטיעות הראשונה שהוקמה בשנת ‏1906 על–ידי "אגודת נטעים", על

הגדה הדרומית של נחל חדרה. תנחום חנקין אחיו של יהושע חנקין.

[53] ‏73 ראו "השביתה בסג'רה", האחדות ‏22-‏23,‏1914.‏2.‏27;אחד, "סג'רה", הפועל הצעיר ‏20,‏1914.‏3.‏6;

יעקב רבינוביץ, "אגודת נטעים", שם; "לענייני השעה", הפועל הצעיר ‏23-‏24,‏1914.‏3.‏27;הפועל

הצעיר ‏24,‏1914.‏4.‏1;הפועל הצעיר ‏26,‏1914.‏4.‏24.

[54] ר אהרן עבר הדני – פלדמן (עורך), אהרן א. איזנברג, תל–אביב תש"ז, עמ' ‏176-‏179

[55] מחוות הכשרה לחוותה שומר, עמ' 127

[56] אוריה פלדמן (‏1887-‏1958),יליד קלרש (‏Kalarash( (טוזורי( שבפלך בסרביה אשר באימפריה הרוסית, היה  מהנדס חקלאי. הוא עלה לארץ בשנת ‏1911,ועבד כמתמחה בסניף חדרה של תחנת הניסיונות החקלאית של אהרן אהרנסון. הוא התקבל כאגרונום ב"אגודת נטעים", ואחרי חצי שנה עבר לנהל את  החווה בסג'רה.

[57] יוסף ויץ, דפים ראשונים, תל–אביב ‏1958, עמ' ‏103.

[58] סיפורי מושבות, עמ'175.

[59] א"ז רבינוביץ (עורך), הגליל – קבץ א', טבריה תרע"ט, עמ' ‏193-‏194.

[60] סג'רה, עמ' 131

[61] מנחם רוטשטין, מושבי עובדים של הפועל המזרחי – רעיון ומעשה: תרפ"ב-תש"ח (‏1922-‏1948),

קיבוץ צרעה ‏2010,עמ' ‏147,‏159.

[62] מיכאל חזני (‏1913-‏1975),יליד בנדין (‏dzinę‏B ) שבפולין, הצטרף בשנת ‏1930 ל"חלוץ המזרחי" בפולין, ועלה לארץ בשנת ‏1932 במסגרת "המכביה" השנייה. היה ממקימי כפר–יעבץ בשרון, ואחר כך חבר כפר–הרא"ה. כיהן כיושב–ראש המרכז החקלאי של "הפועל המזרחי", ומתוקף  תפקידו זה טיפל בארגונים "הזורעים", "מצפה הגליל", "הירדן" ו"ביכורים", וזכה בכינוי "אבי  ההתיישבות הדתית". חזני היה חבר–כנסת מטעם "הפועל המזרחי", ואחר כך מטעם המפד"ל, מהכנסת השנייה ועד פטירתו, ובתוך כך שימש גם שר בממשלה. ראו משה פולטהיים, דרכי לגליל, חיפה ‏1998,עמ' ‏55-‏68.

[63] מחוות לימוד לחוות השומר, עמ' 133-134

[64] יואב גלבר, קוממיות ונכבה, ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948, , דביר 2004 (להלן: קוממיות ונכבה),עמ' 128

[65] קוממיות ונכבה, עמ' 217

[66] בני מוריס, 1948, תולדותיה של המלחמה הערבית-ישראלית הראשונה, עם עובד, תל אביב, 2010, עמ' 309

[67] סיפורי מושבות עמ' 176-177