סיור בעקבות ההתיישבות בעמק יזרעאל (בקעת יקנעם)

 זהו טיול בעקבות חלוצים וחולמים.

מבט על העמק המערבי. צילום: גילי חסקין

כתב: גילי חסקין

מצגת מהסיור שנערך בפברואר 2020

ראו באתר :  תולדות עמק יזרעאל בשלהי  התקופה העות'מנית (1920 – 1800)   ; מבוא לטיול בעמק יזרעאל 

  לייתר הסיורים בארץ 

טיול בעקבות אנשי העלייה השנייה, שהקימו בעמק את ביתם, בתקופת העלייה השלישית. נעמוד על פרשת רכישת אדמות עמק יזרעאל על ידי יהושע חנקין ונעסוק בפרשיות שונות בתולדות היישוב. במהלך הסיור נסתייע בספרו של מאיר שלו, "רומן רוסי", רומן הביכורים שלו, שפורסם ב-1988 והפך לרב מכר. תולדותיה של משפחת איכרים, מראשוני המתיישבים בעמק יזרעאל, מסופרות בפי הנכד, שהתייתם מהוריו בגיל רך וגדל בבית סבו ובצל אישיותו. עולמו הוא עולם המיתוסים של ראשית ההתיישבות, תעלומות משפחתו, אגדות העמק וחיי הטבע שבתוכו גדל. (הספר אף תורגם לאנגלית, תחת הכותרת "The Blue Mountain").

טיול בעקבות ספרו של מאיר שלו – רומן רוסי

זהו טיול על קו התפר שבין להיסטוריה לפואטיקה. היסטוריה עוסק במה שהיה. פואטיקה עוסקת במה שיכול היה להיות.

כתב: גילי חסקין; 1/2/2025

זהו טיול בעקבות אנשי העלייה השנייה, שהקימו בעמק את ביתם, בתקופת העלייה השלישית. נעמוד על פרשת רכישת אדמות עמק יזרעאל על ידי יהושע חנקין ונעסוק בפרשיות שונות בתולדות היישוב, החל מחזונו של הרצל, דרך הניסיונות המוקדמים לרכישת הקרקעות, סיפורה של רכבת העמק, מושב כפר יהושע, פרקת "יפה יזרעאל" ו'קהילת ציון אמריקאית’, ישוב המפעל 'מנור’, בית הספר החקלאי בנהלל שהקימה חנה מייזל, מגדל המים, בית העם ולבסוף תל שמרון ובית העלמין של נהלל.

במהלך הסיור נסתייע  ב"רומן רוסי" – רומן הביכורים של מאיר שלו, שיצא לאור בשנת 1988. הספר ממחיש בצורה חיה ובלתי אמצעית, בכישרון ובהומור, את ההוויה החברתית, החלוצית והחקלאית של היישוב בימים של טרם מדינה. בעיקר בהתיישבות העובדת. הרומן עוקב אחר משפחת איכרים, מהראשונות להתיישב בעמק יזרעאל, למרגלות הכרמל. שמו של הישוב אינו נזכר. דומני שהוא מרמז לנהלל. מאיר שלו ערך עבודת תחקיר מקיפה ומעמיקה והשכיל לפרוש בצורה אמינה את נופי העמק, את הגידולים החקלאיים ואת המיתוסים של ראשית ההתיישבות.

הספר נסוב סביב ההוויה החברתית, החלוצית והחקלאית של התקופה שבטרם הקמת המדינה, של המתיישבים הראשונים במושבים, במושבות ובקיבוצים. האלוף (במיל') אורי שגיא, אשר נולד וגדל בכפר ביאליק, כתב בשעתו כי "אבא לא זכה לקרוא את "רומן רוסי" ו"עשיו" של מאיר שלו, אך דומני שיכול היה לכתוב ספר משלו אודות המירקם החברתי והחקלאי של ראשוני המתיישבים במושבים, במושבות ובקיבוצים, שסיפקו לנו אתוס כה איכותי עד שהפך למיתוס, שלא בהכרח מעוגן במציאות שאותה אנחנו מכירים היום"[1].

בספר מופיעות דמויות, שמגלמות, כל אחת באישיותה, מספר דמויות. פינס, המורה, שהנחיל לתלמידיו את אהבת הארץ, מזכיר מאד את משולם מנהלל, דוד ברש מכפר יהושע ואת משה כרמי מעין חרוד. הרומן אינו מתנהל באופן כרונולוגי, אלא נע קדימה ואחורה על ציר הזמן. נראה  שהכותב הושפע מאד מגבריאל גרסיה מארקס, הן במבנה הסיפור והן בשימוש בטכניקות של ריאליזם מאגי, שהפכו את מרקס לדמות מכוננת בספרות העולמית. אך אין בכך כדי לפגום במקוריות, ב"ישראליות" ובאותנטיות של היצירה.

מאיר שלו מעלה על נס את האתוס של ההתיישבות ובו זמנית מלעיג אותו, במחול של אהבה, ביקורת, געגוע ותחושת החמצה. הספר נע בין ההיסטוריה לבין הפואטיקה. היסטוריה מתארת את מה שהיה. הפואטיקה, את מה שיכול היה להיות.

ספר נוסף "פונטלה", אף הוא של שלו, העוסק בקורות חייה של משפחת יופה, ממתיישבי עמק יזרעאל[2]. הספר מתאר את קורות חייה של משפחת יופה לדורותיה על רקע אירועים היסטוריים, דוגמת גירוש תושבי המושבות הגרמניות על ידי הבריטים. המילה פונטנלה (Fontanelle) מתייחסת לרקמות הרכות הקיימות בראש של תינוקות, באזורים שבהם עצמות הגולגולת טרם התאחו לחלוטין. שמו של הספר מרמז על מצבו הרפואי המיוחד של המספר, המרפס שלו לא נסגר מעולם,

גם ספר זה, בדומה לספרים הקודמים שכתב שלו, נסב סביב ההוויה החברתית, החלוצית והחקלאית של התקופה שבטרם הקמת המדינה, של המתיישבים הראשונים במושבים, במושבות ובקיבוצים. הסיפור, נע ונד בציר הזמן, כאשר לעיתים מתאר המספר מעשה שהיה בעבר ולעיתים מתאר את שאירע לאחרונה, וסובב סביב ציר מרכזי אחד והוא סיפור אהבתם של מיכאל ואניה. אהבה עזה ובלתי אפשרית.

עמק יזרעאל

זהו עמק, התחום בין הרי הגליל התחתון בצפון והרי השומרון בדרום, חלק מסדרת עמקים שבין מישור החוף לבקעת הירדן. הגדול בשברי המשנה של בקע ים המלח. בערבית מכונה העמק "מארג' אבן עאמר" או סַהְל זִרְעין.  פרשת המים הארץ ישראלית מחלקת את העמק הגדול לשני עמקי משנה: עמק חרוד במזרח ובקעת יוקנעם במערב, שבה יתקיים סיורינו.

לעמק חרוד נקדיש את הסיור: "בדרך לעין חרוד".

חשיבותו האסטרטגית על העמק נבעה מכך שבו עברה "דרך הים", למן המאה ה-15 לפני הספירה, אז נודע מסעו של המלך המצרי תחותימס השלישי, נגד קואליציה של ערים כנעניות, שהתבצרו במגידו.[3]   בתקופת התנ"ך נתחמה הדרך על ידי הערים מגידו ויזרעאל. בתקופת שבטי ישראל, התחלק העמק בין נחלותיהם של שבט יששכר, שבט זבולון, שבט נפתלי ושבט אשר, ובעמק התרחש סיפורה קרב ברק  וסיסרא מה עם קרבות גדעון במידיינים? . בתקופת מלכי ישראל היה העמק מחוז חשוב ואחאב אף הקים בו את ארמון החורף שלו. בתקופה ההלניסטית הוזנחה 'דרך הים' והעמק החל לשקוע. כנראה שכבר בתקופה הרומית הופיעו הביצות, כתוצאה מהזנחת תעלות הניקוז.

ראו גם: סיור בעקבות שאול המלך.

להבדיל מתקופת המקרא, בה שמו בני ישראל את פעמיהם אל ההר, בתקופת הציונות המתחדשת, היעד היה העמקים. כך עמק הירדן עבור העלייה השנייה וכך עמק יזרעאל, הפך למרכז עולמם של בני העלייה השלישית. כבר בראשית המאה ה-20 , שמה התנועה הלאומית היהודית את לבה לעמק יזרעאל והמוסדות החלו לרכוש קרקעות מהערבים. היישוב היהודי הראשון שעלה על הקרקע בעמק היה מרחביה, שהוקמה ב־1911 על בסיס הכפר הערבי "פולה".

ראו באתר זה: הקואופרציה במרחביה

עם סיום מלחמת העולם הראשונה, התחדשו המאמצים לרכוש קרקעות בעמק וב-1921 הוקמו נהלל ועין חרוד ולאחריהם עוד עשרות יישובים על הקרקעות החדשות שנרכשו והוכשרו.

יש לציין, כי השיר "שדות שבעמק" שנכתב על ידי לוי בן אמיתי (1937), המעטר ספרי לימוד רבים, העוסקים בעמק יזרעאל, מתייחס דווקא לעמק הירדן.[4]…

בריכת המים בכניסה לכפר יהושע.

בכניסה לכפר יהושע נמצאת בריכת מים, שם טבע  השומר בועז פרסוב, שהחזיק את עדר הצאן של השומר אריה אברמסון. הוא הראשון שנקבר בבית הקברות שהקימה אגודת השומרים בשנת 1936, בגבעות שייח' אבריק, ליד ביתו של אלכסנדר זייד. האגודה קמה על רקע התנכלויות הערבים לרכוש יהודי. הייתה מזוהה עם תנועת העבודה ונאבקה למען שמירה יהודית מאורגנת[5].  חברי האגודה רצו להקים כפרי רועים, כך שהשמירה לא תהיה המשימה היחידה שיש "לכבוש". יש הרואים באגודה מעין בית הלורדים של תנועת ההגנה, כל אותם אלו שלא המשיכו במסלול הרגיל של השומר וההגנה. עליהם כתב אליעזר שמאלי את ספרו "אנשי בראשית".

בועז, פֶּרְסוֹב. נולד בשנת תרס"ט (1909) בירושלים. אביו שמואל היה אמן מורה ב"בצלאל" לעיצוב פירלינג בנחושת. ב-1926, ואז היה כבן שש-עשרה, עלה לשייח' אברק עם קבוצת הרועים הראשונה. כשרכשה קבוצת עין חרוד את עדר הצאן, עבר בועז אליה. את צאנו רעה יחידי על הרי הגלבוע, כי לא נמצאו ממשיכי המפעל בקיבוץ. הוריו, שהיגרו לאמריקה, דרשו את עזרתו. לאחר לבטים רבים נענה להם, אך לא מצא שם שלווה. בגיל 25, כשכבר היה נשוי לסילביה, חזר לארץ ופלט משפט שלא הפתיע איש: "אני מעדיף את החמסין של ארץ ישראל על כל טוּבה של אמריקה כולה". בשובו לארץ רעה את עדר העיזים של אגודת השומרים בשייח' אבריק. תפקידו של בועז היה להגשים את הרעיון של "שומרים-רועים" ולשמש מורה ומדריך במקצוע זה. באהבה רבה טיפל בעדר האגודה וחנך את השומרים-החניכים שתחת הדרכתו.

בי"ט ניסן תרצ"ו (11.4.1936) יצא בועז כדרכו עם העדר. בשבתו על סף הבריכה בעין ידידיה,  לקה בשטף דם במוחו (אולי קיבל מכת שמש) נפל למים, טבע ומת[6]. זוגתו סילביה בנתה מאבני הסביבה אוהל זיכרון שנקרא בשם "אוהל-בועז". בתוך האוהל ישנו שלט נחושת, שעוצב על ידי אביו, ובו דמותו ומשפט בחלק השמאלי התחתון: "העבר אַיִן, העתיד מניִן, והרגע כהרף עין"[7].

ראו בהרחבה: סיור בבית שערים.

תל שמאם.

נפתח את הסיור בתחנת הרכבת של כפר יהושע בתל א-שמאם (כפר אריסים, שבקתותיו פורקו לאחר שאדמותיו נרכשו לשם הקמת כפר יהושע). זו תחנת הרכבת השלישית מבין שמונה התחנות המקוריות שנקבעו לאורך מסילת העמק בשנת  1905.

"רכבת העמק" הוא השם הנפוץ של שלוחת מסילת הרכבת החיג'אזית אשר נבנתה בתחילת המאה ה-20 וקישרה בין חיפה לסמח' (כיום צמח) ומשם, עד  לעיר דרעה, שם התחברה למסילה מדמשק ועד למדינה ( כאשר הונחה המסילה – דמשק לא הייתה בירת סוריה כי אם מרכז וילאית סוריה-א-שאמס) ראשיתה של רכבת העמק בשנות השישים של המאה ה-19. בתקופה זו הציע סגן הקונסול הבריטי בחיפה, תומאס ב. סנדוויט, להקים מסילת ברזל מחיפה, דרך עמק יזרעאל, לבגדאד שבעיראק. בתוכניתו של סנדוויט הופיעה גם מסילה משנית אשר תתפצל ממסילה זו ותגיע עד לעיר דמשק. סנדוויט, ששאף לחזק את דריסת הרגל של ארצו במזרח התיכון, ביקש ליצור בכך קשר יבשתי בין הודו, דרך אזור עיראק וסוריה, לבין ארץ ישראל[8].

את התוכנית האחרונה להקמת המסילה הגה לורנס אוליפנט, סופר בריטי וציוני נלהב, ששאף להקים את "מושבה", חבל ארץ יהודי אוטונומי בחבל הגלעד שבעבר הירדן המזרחי. לצורך פיתוחו של חבל זה, טען אוליפנט, יש להקים בדחיפות מסילת ברזל, שתוכל לקשור את ההתיישבות היהודית למרכז המסחרי והתרבותי שבארץ ישראל. אוליפנט הציע בשעתו להקים מסילה בין חיפה, טבריה, עמק החולה ודמשק ואשר תתפצל ותפנה דרומה לאורך בקעת הירדן עד לעקבה. משם ראה אוליפנט בחזונו המשך של המסילה עד לגדה המזרחית של תעלת סואץ[9]. בביקורו בארץ ישראל בשנת 1883 שינה אוליפנט את הצעתו ודבק בתוואי בו עברה לבסוף הרכבת.

רעיון מסילת הברזל החיג'אזית פורסם לראשונה ב-1 במאי 1900, ביום חגיגות חצי היובל לשלטונו של הסולטאן העות'מאני עבדול חמיד השני. הסולטאן, שהיה חובב רכבות מושבע, החליט על בנייתה של מסילת הברזל  מכמה סיבות, ביניהן הצגתו כאביהם הרוחני של המוסלמים העולים לרגל למכה ומדינה, חיזוק מעמדו ומעמד האימפריה בראשה הוא עמד בעולם והחלת שלטונו גם על האזורים המרוחקים שבספר האימפריאלי בהארכת מוטת השליטה על הבדואים בחצי האי ערב.

בתוכניתו המקורית של הסולטאן לא נכללה הקמתה של "שלוחת חיפה". בנייתה בפועל של המסילה נבע משילוב של מספר גורמים, החשובים מביניהם היו הצורך במוצא בשליטה עות'מאנית מהחורן אל הים התיכון והתחרות עם המסילה הצרפתית שקישרה את החורן עם ביירות.

קו הרכבת החיג'אזית, לרבות שלוחתו המערבית מדרעא לחיפה, לאורך 161 ק"מ, היה היחידי שנבנה על ידי העות'מנים עצמם. כל שאר הקווים, כגון הקווים מיפו לירושלים, מביירות לדמשק ומאיסטנבול לעבר בגדד, נבנו על ידי חברות אירופאיות, שקיבלו זיכיונות -גרמניות, צרפתיות ואחרות. במקרה הזה, גם בשל חשיבות הקו מבחינה דתית, בהתעתדו להעביר עולי רגל לערי הקודש מכה ומדינה (ה"חאג'"), החליט השולטן לבצע את המשימה בכוחות ובמימון עצמיים, תוך הסתייעות בבת הברית של האימפריה העות'מנית בעת ההיא – גרמניה הקיסרית. הסולטאן העות'מאני גייס את המהנדס הגרמני היינריך אוגוסט מייסנר, יליד דרזדן, שכונה "מייסנר פאשה". שעשרות משנותיו רישת את האימפריה העות'מנית בקווי מסילות ברזל.

הוא תכנן את תחנות הרכבת בסגנון גרמני זהה.

אורכו של הקו היה 1,500 ק"מ והוא נבנה בתנאים קשים במיוחד, באזורים מדבריים, תוך התמודדות עם קשיי מזג האוויר, מרחק רב מאזורים מיושבים והתנכלויות של בדווים, שחששו כי ידן הארוכה של השלטון תגיע אליהם באמצעות הרכבת וסתם שודדים.

מבחינה טכנולוגית היה זה מפעל אדיר. כ-10,000 חיילים עות'מניים הועסקו בעבודה. על המתכננים והמבצעים היה להתגבר על הבדלי גובה ניכרים. בעמק הירדן הוקמה התחנה הנמוכה ביותר בעולם – 247 מ' מתחת לפני הים (ג'סר אל מג'מע – כיום גשר נחלים). משם היה על  המסילה לטפס למעלה מ-700 מ', עד לרמה שבדרום סוריה, תוך התגברות על קשיי עבירות באפיק המפותל ומרובה הגשרים והמנהרות של הירמוך. לכבוד המאורע החגיגי הוקם אובליסק בכניסה לעיר חיפה, הניצב שם עד היום. הניסיון היחיד של השתלבות יהודית במפעל הבנייה היה בשנת 1908, כאשר שלח נשיא ההסתדרות הציונית העולמית דאז, דוד וולפסון, המחאה על סך 500 ליש"ט לטובת התמיכה במפעל. ההמחאה הועברה לממשל העות'מאני על ידי שגריר האימפריה העות'מאנית בברלין, אולם משהגיעה אל יעדה סירבו העות'מאנים לערב במפעלם אידאולוגיות פוליטיות ודחו את התרומה, בטענה, כי מיזם בניית המסילה הוא מפעל מוסלמי קדוש וכי אין בכוונתם לקבל תרומה המגיעה מיהודים כופרים. מכל מקום, ההמחאה הנדיבה נשמרה בידי העות'מאנים ולא הושבה לתורמים, אולם היא אכן לא שימשה לתמיכה במפעל הבנייה, משום שזה הסתיים זה מכבר. עם הדחתו של הסולטאן באותה השנה, הושג הסכם לפיו כספי התרומה יועברו לטובת הקמתו של בית יתומים באיסטנבול.

הקמת המסילה בוצעה תוך זמן קצר למדי: בחלק הארצישראלי נמשכה העבודה כשנתיים (1903-1905). קו דמשק-מדינה הושלם תוך שמונה שנים. אם כי לא הגיע ליעדו הסופי, מכה[10]. המסילה  החיג'אזית, ובכלל זה שלוחת רכבת העמק, התאפיינו ברוחב מסילה של 105 סנטימטרים, שהיה רוחב המסילות בגרמניה. בעוד  שהרוחב הסטנדרטי של מסילות ברזל, המכונה "רוחב תקני" (standard gauge), היה 1,435 מילימטרים (143.5 סנטימטרים) – הרוחב שהיה נהוג במסילות הבריטיות (143.5 ס”מ כי זה 4 רגל ועשרה אינץ’ אנגליים!). למרות זאת ולמרות שרוחב מסילת הברזל יפו-ירושלים היה 100 ס”מ לפי הסטנדרט הצרפתי, הסביר ברוך קטינקא, מהנדס הרכבת העות'מאנית, שהיה הממונה על רכבת-העמק, הסיבה לדעתו  הייתה הוזלת עלות פילוס המסילה….

שאיפתו של הסולטאן, להמשיך את הנחת מסילת הברזל עד לעיר מכה שבחיג'אז, לא התממשה מעולם. בשנת 1908 הוא הודח בהפיכה של "הטורקים הצעירים" ומיזם הקמת מסילת הברזל, שהיה תחביבו האישי, נגנז. הרכבת כונתה בלעג "העייר של הסולטאן" (ג'חש אל סולטאן)", כי היא נסעה במהירות ממוצעת של 25 קמ"ש, קצב הליכת החמור. תחילה נסעה בקו רכבת אחת ליום. אולם הביקוש הגדול שהביעו תושבי צפונה של ארץ ישראל הביא להגברה מתמדת בתדירות הרכבות, הגברה שהשפיעה באופן מיידי על בטיחות הנסיעה ברכבת. באותה התקופה לא היה בנמצא מוקד מרכזי שניהל את תנועת הרכבות ומנע התנגשויות צפויות ותיאום מעבר הרכבות בנקודות המפגש השונות נעשה על ידי הודעות טלגרף ,ששוגרו במערכת שנבנתה בסמוך למסילה. שיטת הבקרה המיושנת, יחד עם העלייה בתדירות תנועת הרכבות הביאה לא פעם למפגשים אשר נסתיימו באסון. בגיליון עיתון "החרות" שהופיע ב-7 ביולי 1909 הופיעה הידיעה הבאה:

"רכבת חיג'אז התנגשה ברכבת חיפה-טבריה. הרכבת החיג'אזית הבאה מדמשק פגשה ברוצה את הרכבת הבאה מחיפה, מכונת (קטר) האחרונה נשברה, המכונן (נהג הקטר) נרצץ ראשו ומת מיד ושני מכוננים אחרים נפצעו קשה. פקיד הטלגרף ששכח להודיע לפקיד התחנה את צאת הרכבת – הודח ממשרתו. אומרים כי יתבעו אותו לדין עבור הנזק הקשה."

השם "רכבת העמק" לא ניתן מעולם למסילה באופן רשמי, אך היה בשימוש נרחב ביישוב היהודי בארץ ישראל, למרות שהוא עובר בארבעה – חמישה עמקים: עמק זבולון, עמק יזרעאל (שני עמקים: בקעת מגידו ועמק חרוד), עמק בין שאן (כיום עמק המעיינות, ועמק הירדן. אבל בקרב ההתיישבות הציונית, רק עמק יזרעאל כונה "העמק".

תחנת כפר יהושע

תחנת תל א-שמאם, הייתה אחת הגדולות בקו. עקב הימצאות מקור מים (באר) במקום , עצרו הקטרים למילוי מיכליהם. התחנה שימשה בתחילה כנקודת תספוק ותיקון לקטרים. במקום מולאו דודי הקיטור של הקטרים במים. וכן נבנתה סדנה לתיקון קטרים וקרונות תקולים. בתחנה הוקמו שבעה בניינים בסגנון גרמני. המבנה המרכזי בן שתי קומות, ובו שכנו משרדי התחנה. קומתו העליונה של מבנה זה שימשה כמקום מגוריה של משפחת מנהל התחנה. בפאתו המזרחית של בניין זה, מצויה כתובת מסולסלת בערבית המציינת את שם התחנה. ממזרח למבנה המרכזי, נבנה מגדל מים עגול, אשר בו נשמרו המים למילוי הקטרים. שאר המבנים בתחנה, שימשו כמקום מגורי עובדי התחנה, שירותים ציבוריים לנוסעים, מחסן פחמים ובתיהם של הבומבג'י (מפעיל המשאבה, שיבוש ערבי של המקצוע הטורקי "פומפג'י" מ"פומפה" – משאבה) ושל קוון המסילה[11].

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, היוותה הרכבת את אחד הנכסים האסטרטגיים שהיו בידי העות'מאנים. מסילות הברזל, שהיו אמצעי הניוד המודרני היחידים בארץ ישראל כולה, גויסו חיש מהר לטובת הצבא שהחל משתמש בהם כדי לשנע גייסות שלמים ואספקה רבה אל חזית הלחימה. באותה המידה, ומסיבה זו, הפכו המסילות מטרה מועדפת להתקפותיהם של הכוחות הבריטיים. [ערב המלחמה, נסללה מסילת ברזל מעפולה ועד סבסטיה, שהייתה אמורה להגיע עד שכם ואולי אף עד ירושלים. בזמן המלחמה המסילה התארכה לכיוון טול כרם ומשם ללוד ודרומה לבאר שבע ולתוך חצי האי סיני].

ב־1 באוקטובר 1920 הוקמה חברת P.R – Palestine Railways ("מסילות ברזל פלשתינה") שהייתה מנהלת המסילות של ממשלת המנדט הבריטי. לאור השינוי במעמדה, רתמו קברניטי הארץ את שירותיה של הרכבת, לטובת מפעלי הבנייה והיישוב שהחלו באותן השנים. בתחילה, בשנות העשרים המאוחרות של המאה ה-20, סייעה הרכבת בהובלת חומרי הגלם והפועלים אל האתר בו נבנתה תחנת החשמל של פנחס רוטנברג בנהריים.

זמן קצר לאחר תחילת הפעלתה של הרכבת עלתה דרישה מיישובי העמק הצעירים לבניית תחנות נוספות לאורך הנתיב ותוך מספר שנים נוספו בקטע שבין חיפה לחמת גדר 12 תחנות נוספות.

ההתיישבות היהודית הטרייה, נעזרה רבות בשירותי הרכבת. בעזרתה של המסילה התאפשרה ההגעה אל מעמקיו של עמק יזרעאל, ובעקבות כך החל גידול משמעותי באוכלוסייה היהודית של האזור. מתוך שמונה עשרה התחנות הקבועות שבין חיפה לצמח, 14 שירתו בשנות ה -40 ישובים יהודיים. אלו נעזרו בה בעיקר ככלי חשוב לשיווק תוצרתם. עם התפתחות ענף הרפת בקיבוצים החדשים, התעוררה בעיית הובלת החלב הרגיש אל שוקי הכרך. בשנת 1922 בוצעה פנייה ראשונה של חברי קבוצת דגניה' שביקשו לקבל קרון ייעודי ברכבת הבוקר, לשילוח תנובת החלב אל חיפה. "רכבת החלב" אושרה בקרב השלטונות כעבור זמן קצר, והחלה עושה את דרכה בשעות הבוקר המוקדמות מצמח, אותה עזבה בשעה 2 לפנות בוקר ועד לחיפה שם פרקו הסבלים את החלב שנאסף במחלבות העמק.  בשנות ה-30 וה-40 עברו בקו, מדי יום, שלוש רכבות הלוך ושוב.

כשמנסים לברר איך הצליח קו רכבת כושל למדי, איטי, על פסים צרים וחסר דיוק באופן כרוני, לחדור כל כך עמוק לתודעה של הישוב היהודי בארץ ישראל, יש לחפש את התשובה באזור שבו עברה, שהיה במשך עשרות שנים, מוקד העשייה הציונית-חלוצית: מ"רפובליקת הקיבוצים" של עמק הירדן, דרך מפעל החשמל ההידרואלקטרי בנהריים וכלה בעשרות הישובים שהוקמו בעמק יזרעאל. מושב כפר יהושע הוקם לא במקרה ליד התחנה, שכן במשך שנים הייתה הרכבת אמצעי התחבורה היחידי שלו ובאמצעותה שווקה תוצרתו החקלאית. לאנשי המושב היו קשרים הדוקים עם עובדי התחנה הערבים. ילדי הבומבג'י, למדו בבית הספר של כפר יהושע.

עם פרוץ המרד הערבי בשנת 1936, הפכה מסילת הברזל שבעמק, למוקד ההתנכלויות הערביות באזור. הערבים (שבמקורותינו מכונים "פורעים", אך מנקודת מבטם, מלחמו למען עצמאות ערבית בפלסטינה),  הניחו מוקשים על פסי המסילה, גרמו לירידה של מספר רכבות מהפסים והביאו לפגיעה ברכוש ובנפש. כמו כן, על מנת לזרוע הרס רב ככל הניתן, נהגו נוהגי הקטרים להשליך פחם בוער מכבשן הקטר אל שדות התבואה, ועל ידי כך להצית בהם דליקות הרסניות. מספר חודשים לאחר תחילת המהומות, החלה ממשלת המנדט בגיוס נוטרים יהודיים שירכיבו את "משמר הרכבת"[12]. משמר זה, שנקרא "פלוגת הרכבת", קיבל תגבור מיוצאי 'פלוגות הלילה' של ווינגייט ואנשי הגנה מאומנים. הנוטרים הקימו מגדלי תצפית ושמירה וערכו סיורים ממונעים לאורך תוואי המסילה בחיפוש אחר המפגעים לטובת המשמר, נבנו קרונות מיוחדים, שהורכבו משני טנדרים, מתוצרת חברת "פורד" האמריקאית, אשר נשאו שריונות פלדה והולחמו, כשהם בכיוונים מנוגדים זה לזה. חיבור זה אפשר תנועה קלה לשני כיווני המסילה ללא צורך בסיבוב הקרון. קרונות אלו היו קלים ובעלי מהירות גבוהה יחסית וכן נהנו מעמידות ואף כוח אש שלא היה לרכבות הרגילות. בחלק מהמקטעים נהגו הנוטרים לקחת עמם בסיוריהם את ראשי המגזר הערבי באזור, וזאת כדי להבטיח שהמסילה עליה נעה קרוניתם לא תמוקש ("נוהל שכן"). פתיחת הצירים הייתה לפי יישום שיטות פלוגות הלילה של ווינגייט. איש מליציות ערבי, אשר נלכד בלילה הקודם, היה נקשר לכיסא שנע לפני הרכב המשוריין והיה מסמן היכן הוטמנו מטענים. כיום ידוע, כי החומרים בעזרתם הוקמו המגדלים והחומות במרבית מיישובי "חומה ומגדל" שבעמק יזרעאל, הובאו למקום על ידי הרכבת.

מוטק'ה נאור מסביר שכנראה אהבו את הרכבת לא מגלל מעלותיה המעטות, אלא דווקא בגלל חסרונותיה הרבים. חוסר היעילות שלה אפשר פעמים רבות נסיעה ללא תשלום. האיטיות שלה אפשרה מפגשים בין אנשי עמק יזרעאל לעמיתיהם מעמק הירדן, או עם אנשי ירושלים, תל אביב והמושבות, שנסעו לרחוץ בחמי טבריה.  הרכבת האיטית והצפופה יצרה אינטימיות ומכיוון שהיו באזור מעט תושבים ומרביתם הכירו זה את זה, כשהיו נפגשים היו מספרים את הרכילויות האחרונות. הרכבת ממתינה למי שלא הספיק ואפילו עוצרת לא בדיוק בתחנה, כדי  להוריד נוסע אם חפץ בכך. בימים ההם סופר על אברהם הרצפלד, ראש המרכז החקלאי של הסתדרות העובדים ופטרונה של ההתיישבות העובדת שנהג לעתים מזומנות לעלות על הרכבת בחיפה ולנסוע בה עד צמח. הוא קבע את "לשכתו" בקצה אחד הקרונות וקיבל שם קהל. כמעט בכל תחנה עלה לרכבת מזכיר של קיבוץ או מושב, ולאחר שדן עם הרצפלד, ירד לאחר תחנה או שתים. סיפורי היולדות בדרכן לבית החולים בעפולה, מקפלים פרק עיקרי בתולדות רכבת העמק, בימים ההם הנשים עבדו בשדות עד הרגע האחרון כאשר כבר הגיעו צירי הלידה, כדי לעלות לרכבת צריך כסף מזומן, והמזומנים נמצאים רק אצל הגזבר, מחפשים את הגזבר ועד שמקבלים, היולדת כבר ילדה או שהיא יולדת בקרון בהשתתפות ובסיוע כל הנוסעים.

ראו גם: היסטוריה של רכבת ישראל.

"צירקין מנדולינה ורילוב השומר עלו על הסוסים, דהרו כשני קוזאקים, "כאש להבה", והשיגו את הרכבת. הנהג ניסה למחות, אפילו הניף את היעה באיום, אבל רילוב קפץ לתוך הקטר הנוסע מעל גב סוסו, נעץ בנהג הקטר אצבע קשה ומבט נזעם, ומשך בידית הבלמים. 'אנחנו לא סתם אנשים, זה הוועד!' הודיע לנהג ולעוזרו המפויח, שהמשפט הנורא והעצירה הפתאומית הטילום מרעידים על ערֵמת הפחמים. 'קום וסע מיד, אם אתה רוצה למות במיטה שלך, נְבֵיילֶה!' צעק רילוב, 'בכל הקיטור'![13]"  על איטיות הרכבת מרכלים שאדם רצה להתאבד ושכב על הפסים, הרכבת לא הגיעה כדי לדרוס אותו, אבל הוא מת בצמא…

בפניה לכפר יהושע, עוברים ליד השער של בסיס חייל האוויר ברמת דוד, השער החל את דרכו כשער פרטי של מנחם בר (מי שהיה לימים סגן מפקד חייל האוויר), חקלאי מכפר יהושע,  ששירת כטייס ברמת דוד והחליט לפתוח שער פרטי משלו עם מנעול. לימים הפך השער לשער רשמי נוסף של שדה התעופה.

כפר יהושע

גרעין מייסדי כפר יהושע נוסד ב-1927 על ידי חבורת חלוצים בשם "ארגון א". רוב חבריו היו חלוצים אנשי העלייה השלישית, ממדינות מזרח אירופה, בעיקר אוקראינה (כולל אזור גליציה) ורוסיה ומיעוטם אנשי העלייה השנייה. ארגון א' נוסד בשנת 1923, בעקבות קריאתו של יעקב אורי (זסלבסקי), מייסדי נהלל, להקמת מושב עובדים נהלל ב'. ששה בחורים צעירים, בשנות העשרים לחייהם, התאספו באוהל של נפתלי בן נר בנהלל, והכריזו על הקמת הארגון[14]. המושב נקרא על שם יהושע חנקין , אשר ניהל את העסקאות לרכישת עמק יזרעאל, בשלושת העשורים הראשונים של המאה ה-20 לשם יישובו על ידי יהודים ובהן רכישת אדמות תל-שמאם ממשפחת טואני (ת'וואני) הלבנונית, שעל חלקן יושב כפר יהושע,[15].  טקס הנחת אבן פינה היה הפתעה ליום הולדתו הששים.

ראו גם: גאולת אדמות בארץ ישראל

גרעין המייסדים ראה במושב נהלל יישוב לדוגמה; הן מבחינת ניסוח העקרונות, והן מבחינת צורת ההתיישבות. מייסדי כפר יהושע סברו כי השיתוף הוא תנאי הכרחי לחיי מושב תקינים, אפילו על חשבון חופש הפרט. כפי שהכריז בן נר: "ארגוננו הוא קיבוץ חברים, המוצא את ביטוי שאיפותיו, במשק האינדיבידואלי החופשי. יחד עם זה, מתאמץ למצל את הצדדים החיוביים שבהתיישבות הקולקטיבית"[16].

על כן, ניסו ליצור צורת יישוב שהיא סינתזה של מושב וקיבוץ.  יש להזכיר שבאותם שנים התקיים ויכוח בתנועת העבודה לגבי הלגיטימיות של המושב. ברל כצנלסון הציע לתת קדימות לצורות ההתיישבות הנאמנות יותר. טבנקין תבע שלא להגן ולא לסייע לתנועת התיישבות, העומדת במדרון מהיר למושבה, המנצלת ומתכחשת לתנועת הפועלים. בן גוריון אמר: המושב אינו די ציוני ואינו די סוציאליסטי. יוסף ברץ ענה: "משתררת דה לגיטימציה, שמי שהינו בעד קבוצות, לוחם בתוקף נגד מושבים. ולהיפך. מלחמה נטושה בין אלה לאלה, מלחמה שיש בה ביטול דרכו של הזולת. כאילו אין אלה ואלה דברי אלוהים חיים".

ב-3 במארס 1927, הועבר הצריף של אריסי תחנת הרכבת תל שמם, למרכז הכפר, שם שוכנו המשפחות הראשונות ובכך עלה כפר יהושע על הקרקע[17]. היה זה המושב הרביעי,אחרי נהלל, כפר יחזקאל ובלפוריה.

בכפר יהושע נוצרה שיטת אשראי מיוחדת: בראש המושב עמדה ועדה כלכלית, שסיפקה לכל חבר את צרכיו ההכרחיים לקיום ולייצור, על בסיס שוויוני, ללא קשר למצב חשבונו ולהכנסתו. משק חלש קיבל אשראי גדול יותר, על מנת להגדיל את כושר הייצור שלו. המסחר הפנימי של המושב התנהל באמצעות כסף מקומי שהודפס על ידי האגודה השיתופית והיה נקרא "בונים". שנים רבות נחשב כפר יהושע לאחד המושבים האידאולוגיים מבחינת ההקפדה על עקרונות המושב, עד למשבר הארגוני שפקד אותו בשנת 1998. בעקבות המשבר פורקה האגודה השיתופית, ועימה השיווק המאורגן והערבות ההדדית. מאז מתנהל כל משק, באופן פרטני, מול מוסדות ציבוריים ובתי עסק, ובעלי המשקים החלשים ביותר נאלצו למכור את משקיהם או להחכיר את מבניהם למשקים הגדולים.

יעקב לורך, במאמר לציון יובל להקמת המושב, כתב בעיתון 'דבר', שאנשי כפר יהושע היו בעלי אידיאולוגיה כה קשוחה, עד כי תכנון המושב עצמו, לא נעשה על פי צורכי התושבים, כפי שנעשה בתכנון האליפטי של נהלל, אלא בצורת האות י', מתוך כבוד ליהושע חנקין[18]. אף שאין הוכחה לכך שקאופמן ביקש לתכנן את המושב בצורת אות, המתיישבים היו מודעים לכך שהם חיים בתוך אות גדולה. אחדים חשבו שמדובר בשם של אלוהים[19]. אם כי אליהו עמיצור, שהגיע למושב כעבור שנה, טען: "כפר יהושע זו הגשמת התורה – תורת חיים ולא תורה מאובנת. […] החגים האמיתיים הוכתבו על ידי עבודת השדה. חג השבועות בא לציין את ביכורי קציר חיטים ולא את חג מתן תורה". איש מהמייסדים, שברובם למדו בילדותם ב"חדר", לא העלה על דעתו את משמעותה של האות, אלא אולי באופן תת הכרתי. תורת בית אבא הודחקה והמרד בה היה במחיקתה. אם כי אפשר ללמוד מדבריו שהמאבק על הלגיטימיות דרך ההיסטוריה ודרך התורה, נותר בעינו . השיר "הִנֵּה" שכתב אברהם שלונסקי ,תיאר את החלוצים בעמק יזרעאל, כמי שחורטים את דבר אלוהים, על קלף האדמה.

"הנה ארצי גוויית פרא

עור כקלף לה, קלף לתורה

ובחרט עד מוחקה

דבר אלוה על הקלף. מיה פרא אשר יוכל קרוא המגילה

של בראשית?

ומי יזכה לעטוף טלית פה ולעלות לתורה"?[20]

יצירה פיוטית זו מבטאת את תחושת השליחות והקדושה של החלוצים בעבודתם החקלאית, במיוחד בעמק יזרעאל. השיר משלב מוטיבים מקראיים, מיסטיים ולאומיים, והוא משמש כמטפורה לפעולתם של החלוצים כמעשה של התחדשות רוחנית  וכחלק מהחזון הציוני. עבודת האדמה היא חיקוי לדבר אלוה על הקלף. אולם מתברר כי צורת הכפר לא נכפתה באופן שרירותי, אלא הותאמה לצורת החיים של תושביו. בגלל השלמות והרציפות של הצורה המעגלית של נהלל, התקשה קאופמן לתכנן כניסה לישוב. העיגול גם מקשה על התרחבות אורגנית כלפי חוץ. צורת היו"ד של כפר יהושע, אינו אלא צרת עיגול, שנמתחה בזנבו ובקוצו של היו"ד[21]. זנבו של היו"ד הוא הכניסה הראשית, הדרומית, לכפר, מכיוון תחנת הרכבת, וקוצו – היציאה לכיוון רמת ישי. הזנב והקוץ הפכו לפונקציות שימושיות בתכנון. מתיחת הזנב כלפי מטה פתחה את העיגול לכניסה ויצרה הכנה והזמנה[22]. קאופמן תכנן בכפר יהושע, שדרה רחבה, על גבעה חשופה, שלא היה עליה אף עץ אחד. הוא ביקש להגשים בה חזון אירופאי של שדרה עירונית ירוקה.

הכפר חולק לארבעה גושים במתחם מלבני, שציריהם נפגשים בנקודה שבה מיקם קאופמן את מרכז הכפר, שם הציע קאופמן להקים אנדרטה לנופלים, מגדל מים ואת בית העם.

בתכנון כפר יהושע, קיימת אופציה של התפתחות שאינה חקלאית בלבד. קיים פער גדול בין חיי העמל והמחסור, הן כהכרח והן כערך, של ראשוני כפר יהושע, לבין איכות החיים שמציעה השדרה של קאופמן. השדרה של כפר יהושע כיום נמתחת בין  פסיפס קאופמן שיזם, הפסל, בן המושב, אלי שמיר, הפסל  של בתיה לישנסקי, בית חנקין המושך אל הכפר אמנים ושוחרי אמנות ובית העם של כפר יהושע[23].

מגדל המים של כפר יהושע, הפך לסמלו של המושב ונפגע במאורעות תרפ"ט.

למטה פסלון של המגדל. המגדל הוא גם סמלם של רעננה, רמת השרון, נהריה וגוש עציון. כאן – הקפדה על אסתטיות. המים הם רעיון – סיפורה של הציונות – תיעול המים (אם כי חברת 'מקורות', קמה רק ב-1935).  עד המהפכה הציונית קמו ישובים רק במקומות בהם זרמו מים. "המדבר – דרך בה נחצובה – הביצות אנחנו נייבשם". אנו נשלוט בטבע.

מגדל המים המפואר של כפר יהושע, ממקום במקום הגבוה ביותר בכפר, במרכזה של השדרה. לא ידוע מי תכנן את המגדל. משערים שהיה זה המהנדס יוסף ברויאר (1906–1975). אך אין לכך הוכחה. מכול מקום, המגדל תואר כאילו "ירד מן השמים, או צמח מתוך האדמה"[24]. המגדל הוא בן שלוש קומות, בנוי בסגנון איטלקי. הקומה הראשונה היא קומת קשתות עגולות למחצה, בעלת עמודים גבוהים, הקומה השניה היא קומת קשתות נמוכה והקומה השלישית היא חבית בטון עגולה, המחולקת לשמונה בעזרת פסי בטון אנכים בולטים, הממשיכים כלפי מעלה, את קו העמודים. הקשתות אינן נחוצות למבנה, שעשוי כולו יציקת בטון וההשקעה העצומה בעיצובו, נעשתה מטעמים אסתטיים בלבד.  הבנאים, שהיו אנשי כפר יהושע, היו מודעים ליופיו של המבנה. עמיצור העיד: "היתה הרגשה שאנו בונים מבנה שמזכיר בתי כנסת עתיקים באר ישראל, כמו חורבת רבי יהודה החסיד בירושלים".

פסל ונוס אוספת הבצל

פסל של אלי שמיר. הפסל הוא שיר אהבה לעמק, הרעיון מאחוריו הוא להאדיר את עבודת הכפיים אותה עושים החקלאים והעובדים הזרים ולהראות את היופי הגדול שיש במשימה, לכאורה יומיומית, כיופייה של וונוס, אלת האהבה  המיתולוגית (שהיא גם אלת פוריות). הפסל הוא יש? מחווה לכבוד חלוצות עמק יזרעאל, ולכבוד עבודת האדמה. הפסל מהווה טעימה מאמנות עדכנית שנעה בין העבר החקלאי החלוצי של הכפר, לבין המציאות המשתנה והמיתולוגיה העולמית שמחברת בין כולם[25].

הפסל מבטא את הדיאלוג שבין התרבות האירופית-הקלאסית לבין המציאות הישראלית-החקלאית. ונוס, סמל אוניברסלי של יופי ואסתטיקה, מוצגת כעובדת אדמה, עובדה שמחברת את המיתוס למציאות העממית. יש בקריאה של הפסל נימה הומוריסטית. ונוס, הדמות הנערצת של תרבות גבוהה, מוצגת כשהיא עוסקת בעבודה חקלאית פשוטה.

האנדרטה לנופלים בני המושב.

במלחמת הקוממיות, המושב איבד 15 מבניו. עם תום המלחמה, הוטל צל כבד על הכפר, בשל חסרונם של אלו שלא חזרו[26]. הוקמה ועדה, שכללה את נציגי המשפחות השכולות ונציגי הכפר,. אחד מהם, המורה מנחם זהרוני (1912-1979), היה הרוח החיה ביוזמה. לאחר סיורים במפעלי הנצחה בארץ, נבחרה הפסלת בתיה לישנסקי. (1900 –1992).

בתיה לישַנְסקי

למדה בגימנסיה הרצליה בתל אביב, לרבות לימודי ציור עם אירה יאן. את לימודיה בפיסול התחילה אצל בוריס שץ בירושלים. ב-1920 למדה באקדמיה לאמנות ברומא, אך חזרה לארץ בעקבות המאורעות בארץ ישראל בשנים 1920-1921, התגייסה ל'גדוד העבודה' ועבדה בקיבוץ עין חרוד. בין השנים 1923–1925 למדה בברלין והשלימה את לימודיה בפריז בשנים 1925–1929. בשנת 1929, לאחר שחזרה לארץ, ערכה את תערוכת היחיד הראשונה שלה בארץ, כשאת דברי הפתיחה נשא זלמן שזר, שהגדיר אותה בנאומו כ"נביאת האמנות שאיננה עובדת אלא לאלוהים בלבד". באותה שנה קיבלה את ההזמנה הראשונה להקמת אנדרטה בחולדה, האנדרטה הראשונה מתוך תשע בסך הכול. לישנסקי הייתה בעלת שם בינלאומי ובצרפת אף השוו אותה לאוגוסט רודן[27].

בתיה לישנסקי לא נישאה מעולם ולא היו לה ילדים. לטענתה, עבודותיה מהוות המשכיות לעצמה[28]. אבן גיר גדולת ממדים, שמשקלה 32 טונות, נחצבה בגליל על ידי הסתת עבד אלחמיד אל זועבי אבו גאנם. הפסלת עבדה על הכנת המצבה בכפר יהושע, בעזרתו של פועל אחד, ארבעה חודשים. אנדרטה של בתיה לישנסקי. מעוצבת כמזבח. "ויצאו מנגד נערה ונער". להבדיל מתפיסת ה'הגנה', בה כל ישוב מגן על עצמו, הבנים לא הגנו על הבית האישי, אלא על הבית של כולנו.

באנדרטה ניכרת השפעה של הפסל "אזרחי העיר קאלה”, שייצר בשנת 1895, הפסל אוגוסט רודן, שלישנסקי לא יכלה שלא להכיר. הפסל מנציח אירוע היסטורי, בשנת 1347. ששה מחשובי האזרחים של קאלה, בצרפת, בחרו להקריב את עצמם, מן המצור שהטיל על עירם, מלך אנגליה, אדוארד השלישי. המלך אמנם חנן אותם, אבל משם שהיו מוכנים להקרבה הגדולה מכול, תיאר אותם רודן, בהליכתם אל מותם הצפוי. גם בזכר הבנים שנפלו במלחמת הקוממיות, תיארה לישנסקי את הדמויות המוכנות להקרבה. כמו רודן, הפרידה לישנסקי דמות אחת, אחרונה, המביטה לאחור ואוחזת בידית המחרשה. נראה ששלונסקי הושפעה גם מפסלי העבדים המשחררים, של מיכלאנג'לו[29], במיוחד פסל העבד המורד (Rebellious Slave). מאבקו של העבד להשתחרר, נקשר למאבקה של הדמות להשתחרר מכבליה אבן. האנדרטה באה לסמל את דור מלחמת העצמאות שהוא דור העבדים המשתחררים. "דור אחרון לשעבד וראשון לגאולה", כלשונו של ח"נ ביאליק, ב"מתי מדבר".

אליהו עמיצור, שהסתייג תחילה מהקמת האנדרטה, ניסח את הכתובת החקוקה בצדו השני של בסיס האנדרטה: "יד הקימוה העושים במלאכה, לזכר בנים שנחלצו לקראת צר, במאבק על תקומת ישראל". האנדרטה נחנכה ברוב עם, ביום הזיכרון לחללי צה"ל, בשנת תשי"ג (1953), בנוכחות נשיא המדינה יצחק בן צבי ורעייתו רחל גולדה לישנסקי, שנודעה כרחל ינאית בן צבי.

ליד האנדרטה, לוח זיכרון, אף הוא פוסל על ידי לישנסקי, עליו חקוקים שמות הנופלים במערכות ישראל.

גילה בן עקיבא, מסיירות הפלמ"ח (יחד עם רחל סבוראי ואביבה רבינוביץ'). נרצחה בדרכה לפטרה. הכללתה באנדרטה הייתה בהוראתו של המחנך המיתי דוד ברש, שראה בטיולים חלק מכיבוש הארץ. בשורת המשך, במתימטיקה מוזרה של מלאך המוות, כתוב שמו של אחיינה, גיל בן עקיבא, שנקרא על שמה ונהרג בקרב על הבופור, במלחמת לבנון הראשונה.

פסיפס לכבודו של ריכרד קאופמן, האדריכל של הכשרת הישוב.

במרכז היישוב מצויה שדרה לזכרו של ריכרד קאופמן ובמרכזה פסיפס אמנותי שתכנן הצייר אלי שמיר. בפסיפס משולבים שמות עשרות היישובים שתכנן קאופמן, דיוקן שלו ומפת כפר יהושע.

בשנת 1920 עלה קאופמן לארץ ישראל, לאחר שהוזמן על ידי ארתור רופין – מנהל מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית, לבצע תוכניות אב ליישובים חקלאיים ועירוניים העתידים לקום בארץ[30]. בהם גם תוכנית בסיסית לעיר תל אביב, שהיוותה בסיס רעיוני לתוכנית שהוכנה על ידי פטריק גדס[31]. הוא אימץ את רעיון"עיר הגנים" שהגה אבנעזר הרוורד (Howars) הבריטי, בשנת 1898, בתגובה לעיור המוגבר של לונדון, שיצר בעיות של צפיפות אוכלוסין, זיהום ובעיות חברתיות כגון ניכור חברתי ופשע, דבר שכינה "זוהמה עירונית". הוא קרא לעם לחזור לאדמה, "האדמה היפה שלנו מימוש האהבה האלוהים לאדם". הרוורד הציע רפורמה חברתית מקיפה, והתכנון האורבני היה אמור להשתלב באידיאולוגיה החדשה. הוא הדגיש כי החיים הכפריים הבריאים, מעודדים קשר למוסר ולערכים חיוביים מן העבר[32]. בשנת 1903 הוקמה לטשוורת (Letchworth) עיר הגנים הראשונה ואחריה ערים נוספות. אולם בערים אלו לא מומשו עקרונותיו של הוורד על החלק הקואופרטיבי והשיתופי שבקהילה, שהוורד ראה בו חלק אינטגרלי ומהחיים החדשים שבעיר הגנים[33].

מיד עם בואו לארץ, החל בעבודה נמרצת. הוא תכנן בירושלים, באופן פרטי, את   תלפיות, רחביה, בית הכרם וקרית משה[34]. קאופמן הגה והוציא לפועל, כמעט כמבצע יחיד, את המערך התכנוני של הקיבוץ והמושב. הוא תכנן עשרות קיבוצים ומושבים, ושימש אף כמתכנן של שכונות מגורים עירוניות רבות, לרבות תכנונן באופן פרטי של עפולה והרצליה. רעיון עיר הגנים הועלה במקור במטרה להתמודד עם הצפיפות, הזיהום וירידת איכות החיים שבאו בעקבות המהפכה התעשייתית. בארץ ישראל, לא היו קיימות בעיות עיור מואץ , שגרמו להוורד להציע את מודל ערי הגנים. אבל קאופמן אימץ את המודל הזה, כדי  לענות על הצרכים האידיאולוגים של התנועה הציונית: שינוי אופיו של העם היהודי בדרך של חזרה לטבע, פיזור אוכלוסין ככלי לייהוד הארץ והתבדלות מהתרבות המקומית של ערביי ארץ ישראל[35].

כאדריכל של חברת הכשרת הישוב קאופמן תכנן 644 פרויקטים שונים, מתוכם כ-80 יישובים עירוניים ושכונות וכ-160 יישובים חקלאיים. . בכל תוכניותיו ניסה לשלב את רעיון עיר הגנים ובו זמנית, להביע את האידיאלים החברתיים והחקלאיים של התנועה הציונית. רעיונותיו הושפעו מהניאו-קלאסיציזם וכללו קורטוב של מונומנטליות, ועם זאת תוכניותיו הגיוניות ופונקציונליות ויש בהן התייחסות לפני הקרקע, להשפעות האקלימיות ולסביבתן[36]. באמצעות הסינתזה של רעיונות שונים – התכנון האוטופי, רעיון עיר הגנים ובקשות המתיישבים – יצר קאופמן תפיסה תכנונית חלוצית.

זאת ועוד, קאופמן "כפה" על מתיישבי עמק יזרעאל, באמצעות תוכניותיו, וללא מודעותם, אפשרות של איכות חיים ותרבות פנאי, הרבה לפני שהנושאים הללו עלו לסדר היום הציוני-סוציאליסטי[37].

בתכנון המעגלי של נהלל ושל כפר יהושע, היה ביטוי גם לתחושת הביטחון של הישוב היהודי באזור. התיישבויות הספר הראשונות, כגון חצר כנרת וחצר תל חי, נבנו סביב חצר. מאוחר יותר נבנו יישובים לאורך כביש, כמו כפר תבור והמושבה כנרת. ההגנה עליהן הייתה פשוטה יחסית. בנהלל ובכפר יהושע לא הגבילו שיקולי ביטחון את התכנון והוא התבצע כיישובי פרזות, לפי חזונו של קאופמן[38].

בית חנקין

בסיור שיוקדש לכפר יהושע בלבד, נבקר גם בבית יהושע חנקין שהוקם ב-1950 היווה מוסד מיוחד במינו ותרם תרומה עצומה לחקר העמק ולהכשרת מורים. המוזיאון מציג תערוכות טבע, פוחלצים, פריטים ארכיאולוגיים וגאולוגיים, וכן תצוגות אמנות מתחלפות.

קסמו של המקום במבנה המיוחד ובשילוב המגוון של התכנים שהוא מציג: עשרות פוחלצים ושלדים של עופות ויונקים הנפוצים בעמק ובארץ, מגוון עשיר של צמחים מיובשים, פינת העבודה של יהושע חנקין, מוצגים ארכיאולוגיים, גיאולוגיים ותכנים אקולוגיים. בית חנקין משמש ללימודים שוטפים את בית הספר "מרחבים כפר יהושע" ופתוח לביקורים של בתי ספר וקבוצות מהעמק והארץ בתאום מראש

לצד פעולת שימור ייחודו ההיסטורי והערכי, פועלת גלריה לאמנות עכשווית, אשר מציגה תערוכות אמנות מתחלפות. תערוכות האמנות מתייחסות לרוח המקום ואוספיו, ומוסיפות מבט עדכני וייחודי לאוסף ולמקום.

בימים אלו נערכות פעולות פיתוח ושימור המבנה והאוסף בתכנון האדריכל רפאל כהן, ומוקמת תצוגת קבע חדשה מאוסף בית חנקין על שם מנחם זהרוני, על ידי תומר ספיר וצוות בית חנקין[39].

בית העם

מבנה חשוב נוסף הוא בית העם, שהחלו בבנייתו ב-1936, בעקבות תרומה של יהושע חנקין, שביקש להקדיש את המבנה לזכר יהודית ועמיקם קראוזה – שני ילדיו של מנהל בית הספר החקלאי 'מקווה ישראל' שנפטרו בילדותם (הדבר מצוין על שלט ברזל בכניסה למבנה). התושבים התחילו לקדם את הפרויקט, אך בעקבות מלחמת העולם השנייה והמשבר הכלכלי שפקד את היישוב העברי בארץ, התעכב הביצוע.

בתכניתו ביקש האדריכל אריה שרון, למקם את הבית באתר שהציע קאופמן, בנקודה הגבוהה ביותר במרכז הכפר. חברי המושב ביקשו אמנם לבנותו במקום אחר, במרחק שווה מכל אחד מן הגושים – אך בסופו של דבר, ותוך התחשבות בטופוגרפיה, התקבלה עמדתו של קאופמן. בתכניתו הציע שרון בניין אופקי המחולק לשלושה נפחים וגובל ברחבת כניסה גדולה, שבצלע נוספת שלה מוקמו פונקציות ציבוריות נוספות – ספרייה וחדר קריאה, בנק, וביתן למנהל הבית. שתי צלעותיה הנותרות עוטרו בפרגולה, לתחימה מלאה של הרחבה, שממנה נכנסים למבואת בית העם ולאולם תיאטרון ובו 420 מושבים. אין מידע ברור באשר להמשך העבודה על הבניין. הצעתו של שרון לא התקבלה כנראה. בשנת 1947 החלו בהקמת בית העם על ידי האדריכל הווינאי–חיפאי גדעון קמינקא (1985-1904), שהיה חבר מועצת העיר חיפה ותכנן בקיבוצים רבים. הבניין שתכנן קמינקא דומה במפגיע לזה שהציע שרון: בניין בסגנון הבינלאומי בקצה רחבת כניסה המוקפת פונקציות ציבוריות, ובו חלל כניסה ואולם תיאטרון[40]. יש לציין כי אלי שמיר, מטיל ספקו לגבי זהותו של המתכנן[41].

שלד הבניין הוקם ב-1948 , אך רק שלוש שנים לאחר מכן הושלם המבנה וכלל 800 מקומות ישיבה. ב-1964 עבר הבניין שיפוץ יסודי והורחב. לחזית הבניין נוסף ציור קיר אותו יצר חבר המושב סוורין (סוה) מלקביץ,  שהיה גם המסריט בבית הקולנוע שפעל בבניין. משמעות הציור: אומניות שונות מחיי הכפר, מחזיק את לפיד הידע, מחזיק מגילה, עובד עם מעדר, זוג רוקד[42].

בשנות החמישים והשישים, בית העם היה מוקד חברתי ותרבותי ותושבי כפר יהושע והסביבה פקדו אותו על בסיס יומי. אחת מוותיקות הכפר מציינת: "בעת הקרנת סרט בבית העם, לא נותרה נפש חיה בבית, להוציא ילדים ותינוקות. כולם התייצבו בבית העם"[43].

רמת ישי

ניסע דרך השדות אל רמת ישי, שנבנתה על אדמות הכפר הערבי ג'דה. נצפה על האדמות שנרכשו בשעתו על ידי 'קהילת ציון האמריקאית' ונספר את סיפורו של ישוב המפעל 'מנור', שהיה ניסיון חדשני וחלוצי לבנות ישוב מפעל שיתבסס על תעשיית טקסטיל, עד שבשנת 1944, הפך להיות לרמת ישי, ישוב יוממות מצליח בפריפריה של חיפה. על שרידי המפעל ביש המזל הוקמה משחטת העופות. כמו כן, נספר את סיפורה של העלייה הרביעית, שהייתה בורגנית באופייה, להבדיל מהשתים שקדמו לה, אולם חלקה קופח בהיסטוריוגרפיה הציונית.

ראו באתר זה:  העלייה הרביעית ; ישוב המפעל מנור.

נהלל

נהלל שוכן בצפון עמק יזרעאל, בצד כביש חיפה – נצרת עלית. ראשון מושבי העובדים בישראל נוסד בח' אלול שנת תרפ"א (11 בספטמבר 1921). המושב בנוי על גבעה נמוכה בגובה של כ – 100 מ' מעל פני הים ושטחה משתרע על שטח של כ – 9,000 דונם .

שמו ניתן לה על שמה של העיר המקראית בנחלת זבולון (יהושע, י"ט , ט"ו ; כ"א , ל"ה), שנשמרה על פי  חז"ל- בתלמוד הירושלמי "מהלול", שמה אף נשתמר בשמו של כפר ערבי סמוך :"מעלול".

רעיון מושב העובדים נוצר עוד בימי העלייה השנייה, אך יושם מימי העלייה השלישית ואילך.

מושב העובדים הוקם לאחר שהיו קיימות כבר בארץ-ישראל מושבות העלייה הראשונה וקבוצות העלייה השנייה. מייסדיו היו אנשים, אשר לא מצאו את מקומם בשתי צורות היישוב הללו, ואשר ידעו בראש וראשונה מה אינם רוצים שיהיה בצורת היישוב שהם מקימים. כך נוצר רעיון-ביניים – מבחינה אידיאולוגית, כלכלית וחברתית – בין המושבה הפרטית מחד גיסא והקבוצה השיתופית מאידך גיסא. מכיוון שהתהליך היה אבולוציוני, הרי שבניגוד למושבה ולקבוצה, שצמחו מתוך המציאות והחיים בארץ וללא תכנון מוקדם, הייתה למושב העובדים תכנית מוגדרת מראש.

את הבסיס לרעיון מושב העובדים הניח יצחק וילקנסקי (אלעזרי-וולקני). בניסיונותיו החקלאיים טיפח ושיבח את משק החלב ומשק העופות, ויצר את ה'משק המעורב', שהיה למעשה השיטה המשקית שעליה ניבנו מושבי העובדים. שיטה זו מבוססת על משק רב-ענפי ואינטנסיבי, שאפשר את קיומה של משפחה בעבודה עצמית בלבד. הגיוון בענפים העניק בטחון כלכלי ויפשר את קיומו כמשק הנושא את עצמו[44]. כמנהל החוות בבן-שמן וחולדה, שבהן עבדו חלק מהאנשים, אשר ייסדו מאוחר יותר את מושבי העובדים הראשונים, היתה לו השפעה מרובה עליהם, הן מהבחינה המקצועית והן מהבחינה האידיאולוגית, וכחבר במפלגת 'הפועל הצעיר', שימשה לו זו כמכשיר להפצת רעיונותיו.

מי שהפך את ההלכה של וילקנסקי למעשה וחיבר משנה מקיפה, אשר שילבה את התיאוריה עם תכנון קפדני ומדוקדק תוך קביעת עקרונות יסוד, היה אליעזר יפה. ב – 1919 (לאחר סיום מלחמת-העולם הראשונה) פרסם יפה את החוברת 'ליסוד מושבי עובדים', שנכתבה כשלוש שנים קודם-לכן[45].

בחוברת זו, נוסחו לראשונה באופן פרקטי, עקרונות מושב העובדים בצד תכנון מפורט להקמתו. עקרונות היסוד כפי שנוסחו בחוברת ואשר על פיהם הוקמה נהלל הינם: קרקע לאומית[46]; עבודה עצמית[47].; משק חקלאי מעורב, עזרה הדדית, אחריות וערבות הדדתי, שיווק משותף[48].

הגרעין הראשוני של חלוצי נהלל הוקם במושבה כנרת בשנת 1919. אל גרעין ראשוני זה נבחרו להצטרף חברים נוספים ממושבות וישובים חקלאיים נוספים. מרביתם של המתיישבים היו כבר בעלי משפחות, חברים במפלגת "הפועל הצעיר" ובעלי ניסיון חקלאי רב יחסית של כעשר שנים או יותר. אזהרות המומחים, ביניהם גם הרופא הלל יפה, מפני המלריה, הביאו את המתיישבים להתגורר זמנית בגבעה שכונתה 'גבעת הכיבוש'. למרות האזהרות, החלו התושבים בעבודות לכריית תעלות שינקזו את מי הביצות ויאפשרו התיישבות במקום המיועד. העבודה נעשתה כולה על ידי המתיישבים עצמם ובעזרת פועלים יהודים.

נהלל נבנתה בצורת עיגול (פחוס במקצת, כמעט אליפטי) על פי תוכניתו של האדריכל ריכרד קאופמן. תכנון מהפכני שנבע ממקורות אוטופיים[49]. מטרת התכנון שיקפה בעיקר את הרצון להקים מושב שיושתת על עקרונות השוויון. בצורה זו מרחק כל משק מן המרכז הינו שווה וניתן לחלק את החלקות, כך שגודלן יהיה שווה גם כן. בטבעת החיצונית של העיגול הוכשרו החלקות החקלאיות, צריפיהם של החקלאים נבנו בטבעת הקרובה לחלקות אלו ובחלק הפנימי של המעגל נבנו מוסדות הציבור וצריפיהם של עובדי הציבור. לימים, תיאר יעקב אורי את פגישות המתיישבים עם קאופמן ואת ניסיונו לרדת לעומקו של רעיון המושב[50]. תוכננו 80 יחידות משקיות ובכל יחידה 100 דונם. בנהלל 75 משקים. חמישה  משקים ניתנו לחנה מיזלס שוחט, להקים בית ספר חקלאי לבנות[51]. ,בשנת 1931, עשר שנים אחרי הקמת נהלל, תיאר שמואל דיין, איש נהלל ואבי משפחת דיין הנודעת, את כפרו כך: במרכז האליפסה הבנינים הציבוריים ומגדל המים… בקוטר האורך ובקוטר הרוחב של האליפסה עוברות הדרכים הראשיות, הנפגשות במרכז… תכנית זו היא הקלה רבה לתנועה בכפר, ובימי ההגינה, בפרוע פרעות בישראל, ראוה מביני דבר ויהללוה".  הפולקלור המקומי מספר שכאשר יצחק טבנקין הגיע כדי לברך את אנשי נהלל, הוא הכריז "נהלל זה כמו ערמה של זבל". לאחר שתבעו את עלבונם הוא טרח להסביר כי "זבל הוא דבר טוב שיש בו הכול לדשן את האדמה".

נעצור בבית הספר החקלאי, שהוא בעצם שער הכניסה לנהלל. בית הספר הוקם בשנת 1923 בתור "בית ספר חקלאי לנערות", על ידי חנה מַי‏יְזֶ‏ל שוחט, אגרונומית במקצועה, שהייתה ממייסדי המושב נהלל. לאחר הקמתו, היא ניהלה את בית הספר וכיום בית הספר נקרא על שמה.

מייזל למדה לימודים גבוהים בבית הספר לגננות בעיר נידרליץ בשווייץ, לאחר מכן למדה לימודי טבע באוניברסיטה בבזנסון בצרפת ועבדה בתחנת ניסיון לירקות ומטעים. כן השתתפה בקונגרס הציוני ה-7 בשנת 1905. בשנת 1909 סיימה את לימודיה בתואר דוקטור למדעים ועלתה ארצה.

לצדם של פועלי העלייה השנייה, שעלו רווקים ברובם, החלה אף עליית נערות. גם הן, כמו הגברים מארצות מזרח אירופה, צמחו במפלגות הפועלים. כך, שאיפתן לעבודת האדמה המביאה להתעלות הפרט הייתה זהה לשאיפתו של הפועל החלוץ. שאיפתה זו של הפועלת מוצאת ביטוי בדבריהן של קבוצת פועלות מחוות כנרת: "אנו הפועלות כמו הפועלים שואפות קודם כל להבריא על ידי העבודה את רוחנו ואת גופנו ולהשיג על ידה את אותם החופש, היופי ושלמות הנפש… ואין אנו בפני עצמנו אך ורק חומר לתעשיית מעמד איכרים בארצנו… ההפלגה בים הגדול כשהיא לעצמה והישיבה על חופו המזרחי, מבלי שינוי יסודי באופן חיינו, אינם מוציאים אותנו מן הגלות".

רעיונה של מַ‏יְזיֶ‏ל היה "להקים חוות-לימוד חקלאית לבנות ישראל".

מייזל הייתה חדורת תחושת שליחות ציונית-חלוצית. היא גרסה כי נשות האיכרים צריכות ללמוד ולדעת חקלאות, כדי שתגענה לארץ עם השכלה ויכולת עשייה פרקטית. כך, תוכל הפועלת החלוצית לעסוק בעבודת השדה לצד הגבר, בנוסף לתפקידה כבעלת משפחה. המוטו שלה היה: "יש לדעת להשתמש במעדר ובמזמרה, לפני שיודעים להשתמש במיקרוסקופ".

ממול שני המבנים הראשונים, שתכננה תלמידתו של קאופמן, לוטה כהן. בעבר היו להם מרפסות פתוחות, שהזכירו מבנים בסגנון "באוהאוס". הבית הראשון נבנה ב-1926. את אבן הפינה הניח חיים וייצמן. בבניין הימני למטה, גרה חנה מייזל. הבית השני נבנה ב-1934. את אבן הפינה הניחה ורה וייצמן. זה היה אפוא פרויקט פמיניסטי: ההוגה ומנהלת – מייזל; המתכננת – לוטה כהן והמממנות – נשות 'הדסה'. תקופת הלימודים נקבעה לשנה אחת. לבית הספר היה תנאי אחד לקבלה: "שתהיינה בעלות כשרון ורצון לעבודה". צעירות רבות ניסו להתקבל לבית הספר, אך נאלצו לחכות זמן רב, שנה- שנתיים ויותר, עד שיתפנה מקום. למרות שהיה זה בית ספר לבנות, גם בני נהלל (וביניהם משה דיין), למדו כאן. החל מסוף 1945, התקבלו לפנימייה גם בנים.

הוריו של גיבור ברוך שנהר, גיבור הספר "רומן רוסי",  נהרגו מרימון שהושלך לביתם. סיפור המהדהד את מעשה הרצח של אב ובנו, בני משפחת יעקבי, בידי הכנופיה של עז א–דין אל קסאם. אפרים יפה התואר, דודו של ברוך שנהר, נפצע קשה בפעולת קומדו של הצבא הבריטי. בדמותו מהדהדים סיפוריהם של מיכה בן ברק ושל עודד הנודד, שנפצעו במלחמת הקוממיות. רילוב, שהחביא סליק מתחת לבור השתן של הפרות, משלב בדמותו את יאני אבידוב, איש המוסד לעליה ב' ומי שהביא את התמרים ואת אליהו איתן, אביו של רפול.

סביר להניח שבדמות גיבורי "רומן רוסי" נשתמרו דמויותיהם של מייסדי נהלל. הרומן מסופר מנקודת מבטו של ברוך שנהר, נכדו של יעקב מירקין, ממקימי היישוב, המגלם במדה רבה את דמותו של אהרון בן ברק, סבו של מאיר שלו.  מאיר שלו מזכיר את "חבורת העבודה על שם פייגלה". יתכן שמקור ההשראה היו אהרון בן ברק, נחום סנה (שלימים נשא לאשה את ציפורה, הבת של אליהו ובתיה דיין), ויצחק בן יעקב (שנשאר בדגניה), שקראו לעצמם "חבורת העבודה". יחד עם זאת, איש העקרונות  אליעזר ליברסון, מזכיר דווקא את יעקב אורי ממייסדי נהלל, או את אליעזר יפה, מנסח העקרונות של מושב העובדים, שבין היתר הקים את 'תנובה'.

נבקר בבית העם, שכמותו הוקמו בישובים רבים, החל מראשון לציון בין השנים 1896 עד 1898, היה התשובה הציונית לבית הכנסת. הבית היה למרכז חיי התרבות והציבור. נערכו בו אספות כלליות, ערבי קריאה, נשפים, הרצאות, קונצרטים והוצגו בו מחזות עבריים. נהלל של אז הייתה מקור השראה למנהיגי היישוב היהודי בארץ ישראל. בן-גוריון וויצמן הרבו לבקר בה, רובינא ומסקין אושיות תיאטרון "הבימה" באו להופיע בה – ואנשי הרוח והספר היו באים אליה מוקסמים. עולים לרגל,  להופיע בפני  האיכרים העברים, מושאי הערצתם, שואבים עידוד מחזונם והגשמתם, וחוזרים העירה כאשר אישיות חשובה הגיעה למקום, היו אנשי המושבה/ מושב/ קיבוץ,  מתכנסים בבית העם כדי להאזין לדבריה.

נבקר במגדל המים, עליו היה אורי מירקין, מכדו של מייסד המושב, נוהג לחטוא עם נשות הכפר[52]. נאפופיו עומדים בסתירה לקודים של הצניעות עליהם חונכו בני הנוער.

משם לסליק הנמלא מתחת לבור השתן בחצרו של יאני אבידב, מי שהיה מפעיל "הבריחה". ייתכן שאבידב הוא בן דמותו של רילוב השומר, מגיבורי "רומן רוסי".

ראו באתר זה: הבאת התמרים על ידי התנועה הציונית

תל שמרון

התל, השוכן למרגלות הישוב הקהילתי תמרת, מתנשא כ-60 מ' מעל סביבתו מצפון-מזרח למושב נהלל, בגבול עמק יזרעאל והגליל התחתון ונקרא בערבית "תל סַ‏מוּ‏נִיֶ‏ה".

שִׁמֶ‏רוֹן הייתה אחת הערים החשובות בצפון ארץ ישראל בעת העתיקה. היתה אחת מכמה ערים כנעניות מבוצרות בשולי עמק יזרעאל וחלשו על הדרכים המרכזיות שהובילו אליו. יש המשערים, כי בתקופת הברונזה הקדומה, הייתה הגדולה בערי עמק יזרעאל. העיר נזכרת במקורות חוץ מקראיים כגון מכתבי תל אל-עמארנה וכתבי המארות, בשם "שמע'ון". בתנ"ך מופיעה שימרון ברשימת הערים הכנעניות שהכה יהושע בן נון (יהושע י"ב 20), וברשימת הערים בנחלת שבט זבולון (שם, י"ט 15). בתקופה ההלניסטית הוקם היישוב למרגלות התל, ושמו שונה ל"שמעוניא" או "סמוניה". העיר שימשה כאחד המרכזים במרד הגדול ובשנת 66 לספירה התבצרו בה אלפי יהודים, ונערך קרב בינם לבין הצבא הרומי.

ב-1867 הגיעה למקום קבוצה של טמפלרים גרמנים, אולם הם נאלצו לעזוב לאחר תקופת זמן קצרה, מחמת המלריה.

כפי שמספר ספי בן יוסף בלשונו הציורית: "בח' באלול תרפ"א עלו 20 איש ואישה על הקרקע הביצתית למרגלות הגבעה וזרעו בלבול ומבוכה במפה ובספרי השמות: היה היתה נהלל של ימי התנ"ך, שיש ונקראה גם נהלול. מול מקומה היתה עיר בשם שימרון. משנעלמה נהלל מעל במת ההיסטוריה, וגם שימרון ירדה מגבעתה, נולדה עיר גדולה וחשובה, קרוב לנהלל של ימינו – סימוניה. לימים צמח כפר ערבי במקום ושמו מעלול, ומה שהיה מקומה של שימרון, הפך תל-סמוניה. משבאו לכאן אנשי 'הפועל הצעיר', התיישבו על אדמות סמוניה וקראו ליישובם נהלל, ואת קבורתם קבעו בשימרון העתיקה"[53].

ב-1935 הגיעה למקום קבוצה של 15 בני נהלל, בהנהגת נחמן בצר. הם רצו להקים ישוב חדש ולשם כך הם קיבלו שטח במורד התל, עליו הקימו את "קבוצת שמרון". עם הזמן, התווספו אליהם בני הדור השני של דגניה ובני ישובים נוספים. במארס 1938 הם נענו לצוו מהמוסדות והצטרפו לגרעין שעלה לחניתה, במסגרת "חומה ומגדל". ביניהם איתמר וביניה (בנימין), בניהם של אהרון ושושנה בן ברק.

• לאחר מכן, הגיע לשם גרעין "היוגב", שהקים את בית אשל ולאחר שבית אשל נהרס במלחמת העצמאות, הם הקימו את מושב היוגב. גרעין נוסף היה ארגון "הגליל" שהקים את רמת צבי. הם עבדו במשקי נהלל ולמדו איך מנהלים משק במושב.
• בשנת 1948 הוקם על הגבעה הסמוכה לתל, קיבוץ תימורים, שהפך ב-1953 למושב שיתופי ובשל מחסור בקרקעות עבר כעבור שנה, דרומה לאזור קסטינה.

מעברת שמרון הוקמה ב-1949. עד היום רואים את ריבועי הבטון, של הבסיס. משם הגיע בוסקילה, שומר בית הקברות ב"רומן רוסי". בחדרים בגודל 2.5 X 6 מ'. חיו משפחות שלמות. לא רק מצפון אפריקה, אלא גם מרומניה ומפולין. למרבה התימהון הם החזיקו מעמד בחורף הקשה של שנת 1951, כשירד שלג בעמק יזרעאל. חלק מאנשי מעברת שמרון ייסד את מגדל העמק. המעברה חוסלה ב-1958.

בית הקברות

למרגלות תל שמרון קבורים חלוצי נהלל ובניהם.

נתעכב ליד קברם של הזוג השו"ב (שוחט ובודק) המיתולוגי של נהלל, הרב זכריה כהן, י ואשתו ברכה הכהן. כאשר הגיעו הוריהם של המתיישבים, נהלל חיפשה רב שיבין לרוחם של החקלאים ויהיה גמיש. במכתב שכתב הרב זכריה כהן לביאליק , הוא הביע את דאגתו למצב הרוחני בנהלל (פורסם בעיתון 'הארץ' שלום רב לכבוד ה' ח"נ ביאליק החביב והנבון עמוד התוך, תפארת הדור יצ"ו (ישמרהו צורו ויחייהו): "באתי בזה לחלות ולבקש ממעלתך, שבטובך והכשרתך הנעימה והיקרה תשתדל להשפיע בדרך היהדות על החברים בכל דבר הנוגע לשמירת שבת. היות ולצערי הרב הילדים גדלים ללא תורה ודרך ארץ, חילול השבת אצל הנוער תופס מקום, בייחוד בפרהסיה. החינוך בבית הספר איננו נותן כל מושג לתלמיד על רכוש היהדות וחוקיה. אינם מבינים כלום מחוסר הכשרה ולימוד, ואני בטוח שבידך העוז והיכולת לפעול. ואשריך שנאמר עליך אשרי המדבר על אוזן שומעת. הנאה מיוחדת נהניתי מהטפת המוסר שלך על דבר התלמוד וכו'. אני תקווה שדבריך ימצאו מקום. ואחתום בשים שלום. ברכת אריכות ימים וחיים טובים על שדה היהדות בא"י. ברגשי כבוד זכריה כהן שו"ב (=שוחט ובודק) נהלל.

גדולתו של הרב זכריה הייתה בהיתריו, כי להקשות כל אחד יכול. כך למשל, חיתן נערה שכרסה בין שיניה ואמר עליה שהיא בתולה. הרב מת באורח טרגי. רכבו התקלקל הרכב התהפך והוא נהרג. את הרב הסיעה השכנה אביבה – דור שני בנהלל, אחותם של זוהר ומשה דיין, בנים למייסדים שמואל ודבורה. . אביבה הייתה יפהפייה אך היו לה קשיים, שכיום היו נפתרים בקלות בטיפול פסיכיאטרי –ויתכן מאד שהתאבדה. אישיותה השברירית לא הצליחה להתמודד עם תאונת הדרכים בה נהרג הרב. לאביבה וישראל גפן נולדו ארבעה: יונתן, נורית, זוהר וענת (עליה כתב את הספר "שירים שענתי אוהבת במיוחד".  יונתן גפן קורא לבנו "אביב", על שם סבתו.

זכריה  נקבר בפתח בית הקברות, כדי שמשפחתו הכוהנת תוכל לומר קדיש ליד קברו, מבלי להיכנס לבית הקברות. בשיש הניצב על קברו חרוטות שתי ידיים מושטות אל על כברכת כוהנים. אשתו ברכה נקברה לידו. בשיש הניצב לקברה, חרוטים שתי ידיים המברכות על הדלקת נרות. הקבר הזוגי בנוי דמוי שתי קוביות, תפילין של ראש ותפילין של יד

• קבר שמואל ודבורה דיין

נאמר על המייסדים לבית דיין, כי סבתא דבורה הייתה הכישרונית והקובעת. שמואל היה אמנם מכובד ולימים גם ח"כ, אבל הוא לא היה הגבר במשפחה. דבורה הייתה משכילה, כתבה שירים וידעה לדקלם בעל פה את דוסטויבסקי . כנראה שהיא זו שנתנה לצאצאיה את הכישרון וגם את הדיכאון.

• קבר זוריק דיין

כאשר הודיעו על נפילתו, אמו דבורה לא הזילה דמעה, רק קנאה בנשות המזרח שיודעות להוציא את כאבן החוצה. זוהר דיין, נפל בקרבות נגד הגדוד הדרוזי ברמת יוחנן, טרם  שקיבלו החלטה אסטרטגית לתמוך ביהודים. אחיו משה, נאבק על כך שהדרוזים יעברו לתמוך ביהודים.

• קבר חנה מייזל

חנה מַ‏יְיזֶ‏ל שוחט נולדה ב- 1883, גרודנו, רוסיה הליטאית , הייתה מחלוצות העלייה השנייה וממייסדות ומנהיגות תנועת הפועלות בארץ ישראל.

עם עלייתה ארצה בשנת 1909, עבדה מייזל ביהודה, ולאחר מכן בחוות סג'רה בגליל, שם קיבלה היא ובחורות נוספות רשות מד"ר אליהו קראוזה מנהל החווה, לעבוד בשדה לצד הבחורים. אולם היא סברה שלא אלו הם הענפים המתאימים לנשים. הכשרתה החקלאית (ככל הנראה הייתה האגרונומית הראשונה בארץ), יחד עם ההזדהות עם מטרות האישה הפועלת, הביאה אותה להגות פתרון חדש: עבודה בענפי חקלאות מיוחדים, שאינם מצריכים כוח פיסי רב, אולם דורשים ידע חקלאי מעמיק ומיומנות רבה. כעבור זמן ניתן לקבוצת הבחורות בסג'רה לטפח חלקת אדמה בשטח החווה. הירקות והפרחים שהניבה תוך זמן קצר הוכיחו כי ביכולתן לגדל גידולים חקלאיים ולהיות פרודוקטיביות וחיוניות למשק.

ראו גם: סיור בעקבות 'השומר' באצבע הגליל'.

בשנת 1911 הקימה חוות לימוד חקלאית לנערות, בשם "חוות העלמות" בחצר כנרת, שפעלה עד 1917. שלא כחוות כנרת, "חוות העלמות" לא הוקמה כדי לספק עבודה לנשים, אלא לחנכן לעבודה חקלאית ולניהול משק בית. בראש ובראשונה, ביקשה מייזל לחנך "אשת עבודה פשוטה". מטרתה הייתה "לחנך נערות יהודיות לסדר, לניקיון ולשיטתיות. רציתי שהנערות תלמדנה גן– ירק, שתילת גינה, עצי פרי ומעט פרחים, מעט עופות ובמידת הצורך אף טיפול בפרה. עליהן ללמוד אף בישול ותפירה".

ראו באתר זה: חצר כנרת.

ראו גם: אידיאולוגיות סביב הכנרת.

מייזל היתה ממייסדי המושב נהלל, בו התגוררה עם בעלה, אליעזר שוחט. הקימה וניהלה את בית הספר החקלאי, הנקרא היום "בית ספר חקלאי מקיף ויצ"ו קנדה נהלל". נפטרה בשנית 1972

• קבר יעקבי.

אב ובן שנרצחו ב-1933 על ידי עז א – דין אל קאסם. מקרה שאולי נתן השראה למאיר שלו, לדמותו של ברוך, הילד שהוריו נרצחו והוא גדל אצל סבו.

• קבר איתן אבידב

בנו של יאני אבידב, שתחזק את הסליק מתחת לבור השתן. הוא נהרג בטעות על ידי אנשי האצ"ל, מחנה המעבר גרינוולד,. חבריו ב'הגנה' ביקשו נקמה אך האב יאני אבידב קבע: "לא ירים כאן איש יהודי יד על אחיו" וכך נסגרה הפרשה ללא נקמת דם.

ראה בהרחבה: פרשת גנדוואלד

זאב עמית –

איש יחידת הקומנדו "101" ולימים, איש המוסד ששרת ברחבי העולם. אריק שרון לא הפסיק לדבר עליו כחבר וכרע לנשק. כמוהו היה יוסף רגב – "יוסלה". בעת שירותם בפריז נפגשו במסעדה עם נעמי שמר, כשלמדה שם מוסיקה. היא התבוננה בהם ואמרה בהתפעלות: "אתם שניכם מאותו הכפר" ומיד כתבה את השיר על מפיות נייר. כמה שנים חשבו רבים שמדובר על בחור שנהרג באחת המלחמות, בעוד ששני הגיבורים היו בחיים. כמה שנים אחר כך, נבואת הזעם הגשימה את עצמה. זאב עמית נהרג בצליחת תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים. אנשי כנרת טוענים שמדובר בשני חברים לכתתה של נעמי ספיר בכנרת, שלחמו בסג'רה . יעקב מלמד וגור מאירוב,. גור נהרג בקרב. נעמי שמר סרבה לענות למי יוחד השיר, אם בכלל.

ראו באתר זה: אנחנו שנינו מאותו הכפר.

בבית הקברות של נהלל קבור גם האסטרונאוט הישראלי אילן רמון. רמון היה טייס מרמת דוד, נקבר מחוץ לבית הקברות הצבאי, משום שרעייתו ביקשה להיקבר לצדו. כדי לאפשר זאת, הוא נקבר מחוץ לחלקה הצבאית. בסופו של דבר, נקבר שם בנו הטייס, אסף רמון . קבורתו בנהלל נותנת למקום ייחוס, אלפים עולים לקברו.

הערות

[1] אורי שגיא, "אורות בערפל",  הוצאת ידיעות ספרים, 1998, עמוד 29

[2] מאיר שלו, פונטנלה, , "ספריה לעם" של הוצאת עם עובד, תל אביב, 2002.

[3] יעקב פולוצקי "מערכות מגידו וקדש", מתוך היסטוריה צבאית של ארץ ישראל בימי המקרא (עורך יעקב ליוור), 1968, עמ' 17–26.

[4] "שָׂדוֹת שֶׁבָּעֵמֶק, קִדְּמוּנִי הַלַּיְלָה, בְּרֵיחַ הַזֶּבֶל, נִיחוֹחַ חָצִיר".

[5] עידת השומרים, דבר, 22 באוגוסט 1935

[6] אתר יזכור

[7] דודו דיין, טבע הדברים, "אוהל, אבנים ואהבה: קבר שומר בקריית טבעון", באתר ynet,  , 12 בדצמבר 2010

[8] Elhanan Miller, In bid to expand port trade, Haifa finds an unlikely partner: Iraq Seaside city quietly facilitating Iraqi imports and exports via overland link through Jordan, The ties of Israel, 11-07-2012

[9] Laurence Oliphant ,The Land Of Gilead: With Excursions In The Lebanon (1880

[10] מרדכי נאור, בחזרה לרכבת העמק, ספריית יהודה דקל, המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, 2009, עמ' 11-14

[11] דוד תירוש, רכבת העמק, הוצאת החברה להגנת הטבע, 1988

[12] השם הרשמי של "משמר הרכבת"  ה-P.P.R.D, "מחלקת הרכבת של משטרת פלשתינה" (Palestine Police Railway Department),

[13] מאיר שלו, רומן רוסי, הוצא עם עובד, עמ' 67.

[14] מ' ארזי, "לתולדות ארגון א',", כפר יהושע ביובלו, תל אביב, 1982, עמ' 80

[15] על כך הוכרז ב4 בינואר 1927. ארכיון כפר יהושע, תעודה מס' 1.

[16] שם, עמ' 86

[17] ארזי, עמ' 95

[18] י' לורך, "סיפורה של הקופסא הכחולה", דבר, 1 ביוני 1975.

[19] אלי שמיר, "כל הדרכים מובילות לכפר יהושע". קתדרה, 166, עמ' 166

[20] אברהם שלונסקי, גלבוע, בגלגל, שירים ופאמות, תל אביב, תרפ"ז, עמ' ל"ה.

[21] הסופר יצחק בן נר, בן כפר יהושע, כינה את הכפר ברומן שכתב, "כפר יו"ד" (פרוטוקול, ירושלים, 1983).

[22] אלי שמיר, שם.

[23] אתר הספרנים. https://www.nli.org.il/he/archives/NNL_ARCHIVE_AL997009927637705171/NLI

[24] א' טל, המיתוס של מגדל המים שבכפר יהושע", עבודת מוסמך, אוניברסיטת חיפה.

[25] "ונוס אוספת בצל": נחנך פסלו החדש של אלי שמיר בשדרת כפר יהושע, עמקניוז

[26] מכתב שכתב אריה בר שירה, חבר כפר יהושע, בן הדור השני ולוחם הפלמ"ח

[27] בתיה לישנסקי, הוצאת ארץ ישראל, תל אביב, 1939 (פורטפוליו).;בתיה לישנסקי, תל אביב: מסדה, תש"ך

[28] ראו " "תיק אמן", בתיה לישנסקי, ספריית מוזיאון תל אביב לאומנות.

[29] פסלי העבדים המשתחררים של מיכלאנג'לו הם סדרת פסלים מפורסמת המשקפת את אחד הביטויים החזקים ביותר של מאבק פנימי ושחרור רוחני באמנות הרנסנס. הפסלים נוצרו כחלק מפרויקט הקבר של האפיפיור יוליוס השני, אך הם נותרו לא גמורים, מה שהעצים את הרושם הדרמטי שלהם.

[30] א' אלחנני, "ריכרד קאופמן", תוואי, 11 (קיץ 1972), עמ' 3-11.

[31] סר פטריק גדס ( Sir Patrick Geddes;  1854 -1932) היה מתכנן ערים וביולוג סקוטי, ידוע גם כהוגה חדשני בתכנון ערים ובחינוך. תכנן את רחובות העיר תל אביב בראשית דרכה, והיה שותף לתוכנית גדס-אשבי למתאר של ירושלים.

[32] Y Hadas, "Garden cities, Colonial Thought and Prestage Zionism, MA thesis, University of Cambridge, Churchill Collage, 2000, p. 13

[33] הדס, עמ' 13.

[34] גדעון ביגר, "שכונות הגנים בירושלים, -תכנונן והתפתחותן, בראשיתה שלטון הבריטי".

[35] ריכרד קאופמן" בניין ערי גנים מודרניות, הארץ 29 בדצמבר 1922.

[36] אינזס זונדר,  " הוא תיכנן את עפולה ואת נהלל, אבל מי זוכר בכלל", הארץ, 9-4-2006.

[37] מ'לוין, "עיר גנים כמקור לתכנון נהלל" קתדרה 14, טבת תש"ם, עמ' 116.

[38] אלי שמיר, שם.

[39] https://www.beithankin.org/

[40] בית העם – כפר יהושע (מבחר מייצג), אתר הספרנים,

[41] אלי שמיר, שם.

[42] מתוך הבלוג של מיכאל יעקובסון: חלון אחורי.

[43] מרדכי אמיתי (עורך), "כפר יהושע ביובלו", 1982.

[44] י' וילקנסקי, בדרך, יפו תרע"ח.

[45] רינה אידן, 'התפתחות רעיון מושב העובדים ויישומו 1933-1919', חיבור לשם קבלת התואר מוסמך, אוניברסיטת תל-אביב, תל-אביב 1989, עמ' 55-44 [להלן: אידן, מושב העובדים].

[46] בניגוד למציאות שהכירו בכפרים הערביים, הקרקע תהיה שייכת למוסדות הלאומיים, ניתן יהיה להחכירה למעבד הקרקע בלבד והיא תעבור מדור לדור מבלי אפשרות לחלקה.

[47] על מנת למנוע מצב בו נוצר מעמד של פועלים ומעמד של מעסיקים נקבע כי אסור להעסיק עובדים חיצוניים במשק החקלאי

[48] כדי למנוע ריבוד חברתי של פועלים ואיכרים.

[49] לוין, עמ' 115, הערה 8

[50] י' אורי, "למתכנן הראשון, האדריכל ריכרד קאופמן בן 70"., ארכיון ציוני מרכזי, תיק ריכרד קאופמן, ללא מראה מקום.

[51] שכעבור מספר שנים פתח שעריו גם לבנים (כיום בי"ס תיכון אזורי – עם 500 דונם אדמה).

[52] ראו: פרק ראשון בספר "רומן רוסי".

[53] ספי בן יוסף", בית הקברות בנהלל, YNET