גילי חסקין
מבוא:
ניתן להגדיר את הודו כ"ארץ עתיקה, אומה צעירה". הציוויליזציה הזו נמצאת כיום בהודו, פקיסטן ובנגלה דש, שעד 1947 היו יחידה אחת. הודו הינה אחת "התרבויות הגדולות" של העולם. המערכת החברתית המתקיימת כיום, ראשיתה לפני אלפי שנים. מדובר על תרבות עתיקה יותר מכל תרבות מוכרת באירופה.
זהו למעשה פסיפס של תרבויות שאוחדו על ידי הבריטים. גם בתקופת השיא של האימפריות, הודו לא כללה את כל מה שנמצא בה כיום. אך גם כיום מדינה זו יותר שונה מאשר מאוחדת. מעט מאד מהטמילים שבדרום, או אזרחי קשמיר שבצפון מדברים הינדי שהיא השפה הלאומית.
יש לזכור שבנוסף לתולדותיה של הודו היא מולדתן של שתיים מהדתות הגדולות בעולם – הינדואיזם ובודהיזם – דבר המוסיף לחשיבותה ההיסטורית. סיכום זה הסוקר את תולדות הוהו מראשיתה ועד ימי הביניים, יכול להיות חומר עזר לטיול בהודו.
ראו באתר זה: הינדואיזם.
הודו הינה ספור ארוך של התפתחות. להתפתחות הזו תרמו התנאים האקולוגיים, כישרונות האנשים ועבודתם, החלוקה התרבותית והחיכוך שנבע מכך וכמובן הדת. אינטגרציה בין כל הגורמים הללו השפיעה לטווח ארוך. גורם מרכזי שהשפיע על התפתחות התרבות בהודו הוא הגורם האקולוגי. גורם זה כולל את הקרקעות הפוריות יותר בעמקי הנהרות, את הקרקע שהיתה מתחדשת על ידי שיטפונותיהם של האינדוס והגנגס – כמיליון טון חומר מוסע מדי יום באופן מובן, התרכזו התרבויות הראשונות בעמקי הנהרות, שם האדמות מספקות לפחות שני יבולים בשנה. את ההיסטוריה ההודית ניתן לחלק, בקווים כלליים, לשלש תקופות ראשיות: הינדית, מוסלמית ובריטית. בפרק זה תתואר רק "התקופה ההינדית" בהיסטוריה של הודו.
ראשית התרבות:
בתת היבשת ההודית הייתה התיישבות ותרבות אנושית החל מתקופת ההומו ארקטוס. הממצאים הארכאולוגיים מצביעים על שרידים ראשונים של הומו ספיינס מלפני 34,000 שנים.
הודו במקורותנו
במקרא, בספר מלכים א', מוזכר המלך שלמה, שהביא מאופיר תוכיים וקופיים. אלו מלים המוזכרות במקרא פעם אחת בלבד ומקורן בסנסקריט ומכאן שתרשיש היא כנראה הודו. במגילת אסתר, א' 1 ו-ח' 8 מוזכר "מהדו ועד כוש". ייתכן והכוונה להרי הינדוקוש. השם "הודו" מקורו בפרסית עתיקה, במילה "סינדו" (גם בבלית) שהוראתה "נהר". לראשונה נתייחד שם זה לסטראפיה הפרסית שכללה את צפון מערבו של חצי האי בלבד, את מחוזות פנג'ב וסינד, שם עוברים יובלי האינדוס.
כורש, מייסד הממלכה הפרסית, הגיע בכיבושיו עד גנדהרא שבצפון מערב. דריווש הגיע עד להינדוס עצמו. כבר יוסף בן מתיתיהו מזכיר את מסירותם וגבורתם הרוחנית של ההודים. את עליונות הנפש על הגוף. מקור האתרוג הינו בהודו. ורק בתקופת הבית ה II-הובאו ההדרים הראשונים לאזור הים התיכון. בשנת 300 לפני הספירה הגיע אלכסנדר הגדול לפאתי הודו ומאז החלו לזרום לאירופה מאכלים מן המזרח (ההמונים זרקו אתרוגים על אלכסנדר ינאי).
התקופה ההינדית
תרבות עמק האינדוס
האופייני והמפורסם שבשלבי הארכיאולוגיה ההודית מיוצג בתרבות עמק האינדוס. זהו מכלול של ערים גדולות וקטנות שהשתרע על פני כל האזור של הודו הצפונית-מערבית בתקופת הברונזה (3000-1500 לפני הספירה). ייתכן כי השם המקורי של תרבות האינדוס השתמר בשם "מה-לה-הא" בשומרית, שיש שמזהים אותו עם המילה "מת-אקאם" בדרווידית, ופירושו "מקום גבוה/ארץ". אפשר גם שהמילה בסנסקריט "מלאקה" עבור זר, ברברי, לא-אריאני" מקורה משם זה.
הייתה זו תרבות עתיקה שפרחה לאורך נהר האינדוס ונהר הגהאגר-האקרה, בשטח שהיום שייך לפקיסטן ומערב הודו. היא אחת מהתרבויות הקדומות ביותר בעולם, והייתה בת זמנה של תרבויות תקופת הברונזה במסופוטמיה ובמצרים העתיקה. היא הגיעה לשיאה בערך ב-2,500 לפנה"ס בחלק המערבי של דרום אסיה, והחלה להידרדר בתחילת האלף השני לפנה"ס. דבר לא היה ידוע עליה עד לגילויה בשנות ה-20 של המאה ה-20 בידי ר. ד. בנרג'י. ישנם שמות נוספים לתרבות זו, בהם "התרבות ההאראפית של עמק האינדוס", על שם העיר הראשונה שנחפרה, האראפה (Harapa).
מבחינה גאוגרפית השתרעה התרבות על שטח של כ-1,260,000 קמ"ר, והתפרסה על כל שטחה של פקיסטן של היום וחלקים מהודו ואפגניסטאן. היו יישובים של תרבות זו גם במקומות מרוחקים – בדרום במומבאי ובמזרח עד דלהי, במערב עד לגבול האיראני ובצפון עד להרי ההימלאיה. כך ישנו אתר של תרבות עמק האינדוס על נהר האוקסוס בשורטוגאי בצפון אפגניסטאן והאתר אלאמגיפור, על נהר ההינדון, מצוי רק 28 ק"מ מדלהי. בשיאה, אוכלוסייתה של התרבות הזו מנתה כנראה למעלה מ-5 מיליון נפש.
היתה זו תרבות עירונית שהתגלתה בשנות ה- 20 של המאה ה-20. באזור התגלו אתרים רבים מטיפוס דומה של תקופת הברונזה, ובהם כלי חרס צבועים ומקושטים בדגמים גיאומטריים ובצורות של חיות. עושי הכלים הללו היו כנראה איכרים שפלשו מרמת איראן. אולי הראשונה שבפלישות אל הודו מן המערב. באזורי הספר של ההרים המערביים מבחינים ב-4-5 קבוצות של תרבויות מתקופת הברונזה; אחת מהן שימשה בסיס לתרבות עמק האינדוס עצמה. היקפה של תרבות עמק האינדוס עצום; צורתה האחידה וארגונה המדויק מעידים על קיומה של ממלכה הנתונה לשלטון ריכוזי מאד. ידועות שתי ערים מרכזיות: האראפהHarapa) ) בצפון ומוהנג-דארו בדרום. על הרפה, שהיתה כנראה החשובה יותר, ידוע מעט יחסית, כי התל שלה נהרס. על מוהנג'דארו ידוע יותר, כי אתרה זכה לחפירות נרחבות ושיטתיות. זו היתה עיר גדולה ומתוכננת היטב, שרחובותיה מצטלבים בזוויות ישרות (תכנית גריד), וניכרת בה חלוקה ברורה לאזורים. עיר זו נשארה ללא שינוי 1500 שנה. קירות הבתים היו עשויים לבנים שרופות, הגגות והרצפות היו עשויים עץ. הבתים עצמם נפתחו רק לחצרות פנימיות או למשעולים קטנים יותר.
ישנם עדיין פערים גדולים בהבנת תרבות עמק האינדוס. עצם קיומה לא היה ידוע עד למאה ה-20. הכתב שלה עדיין לא פוענח. ישנן שאלות יסודיות שעודן בגדר תעלומה: סיבת היעלמותה של התרבות באופן פתאומי בערך ב-1,900 לפנה"ס, השפה אותה דיברו, כיצד קראו לעצמם, ועוד. כל העובדות האלה עומדות בניגוד גמור למידע הרב שיש לנו מבנות זמנה, התרבויות המצריות והמסופטמיות.
ניתן לראות שתרבות עמק האינדוס הייתה תרבות מורכבת ומתקדמת מבחינה טכנולוגית. בגדולים שבבתים היו בתי מרחץ גדולים ששמשו כנראה לרחצה פולחנית. כפי שרואים בהאראפה, מואנג'ודארו והעיר רחיגארי שנתגלתה לא מזמן, תכנית עירונית זו כללה את מערכות הסניטציה העירונית הראשונות בעולם. בתוך העיר, בתים יחידים או קבוצות בתים קיבלו את מימיהם מבארות. מחדר שהיה מיוחד לרחצה מי השופכין כוונו למערכת ניקוז מכוסה לאורך הרחובות הראשיים.
מערכות הביוב בערי האינדוס היו מתקדמות בהרבה מכל אתר עירוני אחר במזרח התיכון ואפילו יותר מתקדמות מאלה המצויות במקומות מסוימים בהודו ופקיסטן של היום. עדויות לאדריכלות המתקדמת של ההאראפים אפשר לראות במעגנים, בגורנות החיטה, במחסנים ובחומות המרשימות שלהם. המבצרים המאסיביים של ערי האינדוס שהגנו עליהם מפני שיטפון או אויב היו גדולים יותר מרוב הזיגוראטים המסופוטמיים
העיר כולה מצטיינת במערכת של ביוב, שזרם על פני הקרקע ומתחתיה. מעל העיר התנוססה מצודה מוגבהת, שם היה כנראה מושב הממשלה. ייצור מתכות כגון נחושת, ברונזה, עופרת ובדיל, נעשה ברמה מקומית ובתי היוצר השתמרו. נמצאו פסלים זעירים, מיעוטם מברונזה מרביתם מטרהקוטה, בעיקר של דמויות אלים ואלות; כמו כן נמצאו פסלים המראים מעשי פולחן. בתרבות הרפה נתגלו כאלפיים חותמות בגדלים ובצורות שונות, כנראה שהיו אילו חותמות ייצור. תרבות זו קיימה יחסי מסחר עם תרבויות המפרץ הפרסי. הכתב של אנשי עמק האינדוס עדיין לא פוענח; אין ידיעות על זהותם של נושאי התרבות שהיו בין התרבויות העירוניות הראשונות של האדם. מן השרידים מתקבלת תמונה של חברה מעמדית הנחלקת לעשירים ועניים; סוחרים, אמנים ואיכרים. האיכרים הכירו את המחרשה ששמשה לגידול אורז, חיטה, שומשום ואפונה. בסביבות 1700 לפני הספירה התרבות מתחילה לשקוע; ייתכן שהגורמים לכך היו הצפות חוזרות ונשנות של הערים שעל גדות הנהר, ייתכן מאד שגם שינוי אקלים, שייבשו את האזור ואת יערותיו.
רוב היושבים בערים היו כנראה סוחרים או בעלי מלאכה, שחיו בצוותא עם אנשים אחרים בעלי מקצועות דומים בשכונות מוגדרות היטב. ליצירת חותמות, חרוזים וחפצים אחרים הובאו חומרי גלם לעיר ממרחקים. בין החפצים שיוצרו שם נמצאו חרוזים עשויים מאבן מזוגגת הקרויה פאיינס. על החותמות יש ציורים של חיות, אלים וכדומה, וכתובות. חלק מהחותמות שימשו לחתום את החמר שעל מוצרי מסחר, אך מסתבר כי היו להם גם שימושים אחרים. אם כי חלק מהבתים גדולים יותר מאחרים, ערי התרבות מיוחדות בשוויון היחסי שלהם. לדוגמה, לכל הבתים הייתה גישה לשירותי הביוב והמים. התחושה היא של חברה עצומה שכולה מעמד בינוני.
התרבות הארית:
במאה ה- 18 בערך, מתגברים על יושבי עמק האינדוס, פולשים מן המערב, ענף של משפחה הודו אירופית. לא השאירו שרידים ארכיאולוגיים והם ידועים בשל הספרות הדתית הענפה שיצרו, היא הוודה.
משום כך התקופה הזאת מוכנה גם "התקופה הוודית", או "התרבות הוודית", שהיא התרבות המשתקפת בוודות. הן מבין הטקסטים העתיקים ביותר הידועים לנו, שנוסחו בעל-פה בסנסקריט וודי. מן הוודות אנו למדים על החברה, הדת והכלכלה, אך מעט מאד על ההיסטוריה.
על הוודות, ראו בהרחבה, באתר זה: הפילוסופיה ההינדית.
תקופה זו ארכה כ-1000 שנה, מבערך 1500 לפנה"ס עד 500 לפנה"ס. 500 השנים הראשונות של התקופה הזו מקבילות להודו של תקופת הברונזה, ו-500 השנים הבאות להודו של תקופת הברזל.
החברה הוודית המוקדמת הייתה מורכבת מקבוצות של נוודים, אחרי שהערים של תרבות עמק האינדוס ננטשו מסיבות שאינן ברורות לחלוטין. המהגרים האריינים היו רועים, שבהדרגה נהפכו לאיכרים ומגדלי בקר. האינדיקציה לעושר היתה כמות הפרות והשפחות ולא גודל הקרקע. במשך הזמן התקדמו האריינים מפנג'ב מזרחה, עד שהשתלטו על חלק ניכר מהודו. תרבות זו לא היתה מיקשה אחת. היו גם מאבקי כוח ולעתים כמה שבטים השתלטו על הייתר. מנהיגי השבטים הנבחרים החלו בהדרגה להעביר את תפקידיהם ומעמדן בירושה, למרות שהצ'יף עבד תוך קבלת עצות או הנחיות מהוועדה או השבט כולו, תלוי במצב ובזמן. בסופו של דבר, הארץ חולקה למלכויות, רפובליקות ואוליגרכיות טריטוריאליות, גדולות וקטנות, שבאו במקום ארגון השבטים הקדום.
הם היו מחולקים לשבטים רבים שהתיישבו תחילה בפנג'ב. הם התקדמו תוך מלחמות עם עמים שניקרו בדרכם ואילו נסו להרים ולג'ונגלים, שם יושבים צאצאיהם – שבטי סאנטאל, מונדה, בהיל ועוד. חלקם נטמעו בחברה האריינית ומרכיבים את המעמדות הנמוכים.
לאחר התקופה שבה נכתבה הריג ודה, החברה האריאנית נעשתה חקלאית יותר ויותר, בנוסף לטקסטים העיקריים של ההינדואיזם (הוודות), גם מקורם של האפוסים הגדולים (הראמאיאנה והמהאבאראטה) הוא בתקופה זו.
התרבות ההודו-אריאנית המוקדמת מקבילה כנראה לנוכחות של כלי חרס אדומים בממצא הארכאולוגי. ממלכת קורוס מקבילה לתחילת תקופת הברזל בצפון-מערב הודו, סביב 1000 לפנה"ס (האתהרוה ודה, הטקסט ההודי הראשון שמזכיר ברזל, חובר כנראה בתקופה זו). תרבויות של חרס אפור צבוע ברוב צפון הודו היו קיימות בערך מ-1100 לפנה"ס עד ל-600 לפנה"ס. תקופה מאוחרת זו גם מקבילה לשינוי במערכת השבטית המקובל, דבר שהוביל להקמתן של ממלכות המכונות מהג'נאפאדאס.
בתקופה הוודית המאוחרת, גל שני של עיור אירע ברחבי הודו, כשהוא מתפשט מאפגניסטן עד בנגל. בתקופה זו קמו במישור האינדו־גנגי ובדרום הודו מספר ממלכות ורפובליקות. חלק מהמלכים הורישו את ממלכותיהם לבניהם, ובממלכות אחרות השליטים היו נבחרים. השפה המדוברת הגבוהה באותו הזמן הייתה סנסקריט, ואילו הדיאלקטים של רוב האוכלוסייה בצפון הודו כונו "פראקריטים".
הריטואלים ההינדיים בתקופה זו היו מורכבים ונערכו על ידי המעמד הכוהני. מקובל לחשוב כי האופנישדות שהן טקטסים וודיים מאוחרים שעוסקים בעיקר בפילוסופיה, נוסחו בתקופה הוודית המאוחרת, ובראשית תקופת המהג'נאפאדאס (בערך בין 800 ל-500 לפנה"ס). לאופנישדות הייתה השפעה חזקה על הפילוסופיה ההודית.
החלוקה הפנימית של החברה האריינית התפתחה למעמדות. ראשית, חלוקה בין גווני עור כהה לבהיר; ואחר כך לקבוצות של כוהנים, לוחמים, אומנים/חקלאים/סוחרים ומשרתים. היתה זו בהתחלה חלוקה גמישה למקצועות, שעם הזמן הפכה להיות תלויה במזל. והמוביליות החברתית הפכה להיות קשה יותר ויותר. מבחינה חברתית וכלכלית התארגנו ארבע הווארנות והתקבע מעמדם של הברהמינים.
בתקופה זו נוצרו כתגובת נגד להתגבשות חברת הקאסטות הבודהיזם והג'ייניזם, ולפיכך תקופה זו נחשבת ל"תור זהב" מבחינת התפתחות הדת והמחשבה. בערך ב-537 לפנה"ס, גאוטמה בודהה הגיע להארה וייסד את הבודהיזם, שהיווה בתחילתו השלמה לדהרמה הוודית הקיימת.
בערך באותה התקופה, ב-510 לפנה"ס, מהאווירה ייסד את הג'ייניזם.
לשתי הדתות היו תורות פשוטות יחסית והן הופצו בפראקריט, דבר שהקל עליהן להתקבל בשכבות נרחבות של האוכלוסייה. בעוד שההשפעה הגאוגרפית של הג'ייניזם הייתה מוגבלת, נזירים בודהיסטים הפיצו את תורות הבודהה לכל מרחבי דרום ודרום-מזרח אסיה.
האריינים היו חובבי שכרות. הרבו בשתייה, הימורים ומרוצי מרכבות. הם עבדו לאלים רבים, רובם ישויות טבע כמו השמש, הירח, הרוח והאש. שפתם, הסנסקריט, דוברה כנראה באינטונציה מוסיקאלית. העושר שהופק מהחקלאות ומרעה הבקר תוך העבדת העבדים, העניק לאריינים זמן פנוי למדיטציה ולמחשבה; לחיפוש תשובות לשאלות מטאפיסיות, כמו מהו ראשית העולם וראשית החיים. החל להתפתח רעיון גלגול החיים, שרק נרמז ועוד לא היה ברור לגמרי. אט אט התפתח רעיון הקרמה, האומר שמעמדו של אדם בעולם הבא תלוי במעשיו בעולם הזה, בעוד שחייו בעולם הזה קשורים להתנהגותו בעולם שעבר. רעיון זה עיכב כל התנגדות או מחאה כנגד העליבות והמסכנות. על תקופה ארוכה זו אין עדויות היסטוריות מדויקות, אך נמצא הד באפוסים ההינדים הגדולים.
תקופת הברזל:
בעמק הגנגס, צצו בראשית האלף הראשון לפני הספירה, כמה תילי ענק, שרובם עדיין לא נחקרו. נמצאו כלי חרס שחורים וממורקים ומטבעות. מאוחר יותר, בסביבות 900 לפני הספירה, מופיעים כלי ברזל. לאחר הפסקה של אלף שנה מאז חורבן תרבות עמק האינדוס מופיעות תעודות בכתב בצורת כתובות של שושלות של שליטים, חרותות באבן, בסלעים, בלוחות נחושת, בכלי חרס וחותמות. נראה שתרבות הצפון, המפותחת יחסית, נכפתה באורח פתאומי על האנשים הפרימיטיבים יחסית שהיו נתונים בשלב המיקרוליתי בדרום. בשאר חלקי הודו נתגלו ממצאים ארכיאולוגיים המייצגים טיפוסי תרבות מקומיים. גילוי הברזל הביא למספר שינויים במבנה החברה. גרזן הברזל הפך את חטיבת העצים וברוא היער לקלים הרבה יותר. החקלאות התקדמה בעקבות השימוש בחרמש, מגל ומחרשה. התפתחות החקלאות הביאה עמה לגידול באוכלוסייה, להתמחות במקצועות השונים, להתפתחות המסחר שהובילה לגידול בעיור. במצב כזה התחדדו ההבדלים ביכולות השונות, כך התחלקה החברה בין עשירים לעניים.
ההבדלים הללו שהתחדדו במאה ה-6 לפני הספירה הביאו שני אנשים רגישים: מהווירה ובודהא, שניהם ‘קשטראיאס', לחפש תשובות לשאלה: "מדוע קיים כל כך הרבה סבל בעולם"? הם לא היו מרוצים מהתשובות שקבלו ומהפתרונות שהוצעו בוודות. מהווירה ובודהא, כל אחד לחוד, הסתגרו, התבודדו, עשו מדיטציה וחשבו במשך שנים, לבסוף הגיע כל אחד מהם לתשובות שלו, לשאלות שעלו. חיים צנועים ושקולים, נעדרי אלימות, חפים מתאוות בצע ומשום כך, גם מסבל. לימוד שהפך מאד פופולארי. שתיהן תורות חיים אתיאיסטיות, שהיוו אתגר לכהנים הברהמיניים.
200-600 לפני הספירה:
לראשונה מתבררת תמונת המצב המדיני בהודו. זוהי כאמור, תקופתם של בודהא ומהווירה. הודו היתה מחולקת ל-16 מדינות עיקריות שהיו ברובן רפובליקות או אוליגרכיות. כאשר אנשים החזיקו באדמות פרטיות והחברה החלה להתחלק, החלו גם קונפליקטים ואי סדר, שהלכו וגברו. נוצר צורך בכוח ארגוני שיפתור את הקונפליקטים וליישב מחלוקות כאשר תתעוררנה. צורך זה גרם להתארגנות המדינות כולל האימפריות. האימפריה הידועה ורחבת הידיים ביותר היתה מאגאדהה, שבירתה פטנה. במשך מאתיים השנים הראשונות עולה כוחה של ממלכת מאגאדהה על כל הייתר, עד כדי כך שבמאה ה-4 היתה מרכזה של קיסרות שכללה כמעט את כל צפון הודו וחלקים מן הדקאן.
באותה תקופה היתה פנג'ב מחולקת למדינות רבות שמקצתן, למשל חבל גנדהרה, נכבשו בידי דריווש הראשון ונעשו פחווה פרסית. חלק גדול מצפון-מערב תת-היבשת ההודית (אפגניסטאן המזרחית של ימינו, ופקיסטן מערבית לאינדוס) נשלטו למשך 200 שנה על ידי האימפריה האחמנידית הפרסית מ-520 לפנה"ס
פנג'ב וסינד הפכו להיות חלק מהממלכה הפרסית, אך עדיין המשיכו להיות קשורים להודו. הודו הפרה מאוריינית והמאוריינית פגשה את התרבות ההלניסטית. היוונים הכירו את הודו כבר המאות ה- 5-6 לפני הספירה, תוך כדי הקונפליקט שהיה להם עם הפרסים, שגבלו בצפון-מערב הודו, בתקופת דריווש (521-486).
ב-334 לפנה"ס אלכסנדר הגדול כבש את אסיה הקטנה ואת האימפריה האחמינידית, והגיע לגבול הצפון-מערבי של תת-היבשת ההודית. הוא פלש לפנג'ב בשנת 327 לפני הספירה שם הוא הביס את המלך פורו בקרב הידספס (בפקיסטן של היום) וכבש חלק גדול מהפנג'אב. אולם חייליו סירבו לחצות את נהר הביאס ליד ג'אלאנדאר שבפנג'אב.
אלכסנדר יישב מקדונים רבים באזורים שנכבשו; הוא עצמו חזר לכיוון דרום מערב וכעבור כשנתיים (327-325 לפני הספירה), נסוגה שארית צבאו מהמקום. מוקדון השאיר אחריו ממשל יווני, כדי שישגיח על הטריטוריות הכבושות, אך זמן קצר לאחר שיצא מהודו, גירש צ'אנדרהגופטה, מייסד שושלת מאוריה במגאדהה, את היוונים מפנג'ב והשתלט על רובה של הודו הצפונית. סלווקוס ניקטור נאלץ לוותר לטובתו של צ'אנדרגופטה על כל אפגניסטן ובלוצ'יסטן ובהמשך סופח גם הדקאן.
היוונים וההודים נפגשו גם במימד אחר, מפגש שמצא את ביטויו באמנות. כך למשל נוצרו פסלים המצביעים על השפעה יוונית ברורה. אמנות גנדהאראן שעטצבה בתקופה זו, היא מזיגה בין אידיאלים אומנותיים יווניים לבין התרבות הבודהיסטית המתפתחת.
האימפריה המאורית
האימפריה המאורית או מאוריה, הייתה אימפריה בחלקה הדרומי של יבשת אסיה. שטחה היה גדול וחלש על שטחים בהודו, פקיסטן ובלוצ'יסטן של היום. האימפריה, שנשלטה על ידי השושלת המאורית, נחשבת לאימפריה החזקה ביותר של הודו העתיקה. שורשיה של האימפריה המאורית נעוצים בממלכה העתיקה מגאדה שהתקיימה במאה החמישית לפני הספירה במזרח הודו ובנגל, וחדלה להתקיים עם התגבשותה של האימפריה המאורית בשנת 321 לפני הספירה. הקיסר צ'נדרגופטה מאוריה הוא קבע את העיר פטאליפוטרה (פטנה של היום), במחוז ביהר שבצפון הודו המודרנית, כבירתה של האימפריה.
עם הקמתה הייתה האימפריה קטנה מאוד ושטחיה לא עלו על שטחיה המקוריים של ממלכת מגאדה. במהרה השתלט הקיסר מאוריה על השטחים שסביבה, שכללו את רוב רובה של תת-היבשת ההודית (למעט שטח קטן בדרום חצי האי וכן האי סרי לנקה) ושטחים סביבו. גבולותיה של האימפריה היו בגבול הטבעי של רכס הרי ההימלאיה בצפון, מפרץ בנגל ואסאם (סמוך לבנגלדש המודרנית) במזרח ואפגניסטן במערב. בסך הכול מדובר בשטח של 5 מיליון קילומטרים רבועים.
הקיסר בינדוסארה, שליטה השני של האימפריה (297-272 לפני הספירה), הוא הקיסר שכבש את המחוזות במרכז חצי האי ההודי ודרומו ולמעשה הרחיב את גבולות האימפריה.
בשנת 321 לפני הספירה היה חלקה המערבי של האימפריה בשליטתה של האימפריה המקדונית. מאוריה הדף את פלישת סלאוקוס הראשון, מצביא מצבאו של אלכסנדר הגדול, ולמעשה שחרר את האזור משליטה מקדונית.
בתום הקרב, מאוריה יכול היה לבנות מערכת מסחר ענפה, הן בתוך האימפריה והן מחוצה לה. הוא ביצע רפורמות כלכליות שהצליחו מאוד בשל המערכת האחידה שבנה לחקלאות, כלכלה וביטחון. עובדה זו ייצבה את המערכת השלטונית באימפריה המאורית וחיזקה את מעמדו של מאוריה כקיסר רב עוצמה.
מגסטנס, השגריר של סלאוקוס הראשון בחצר צ'אנדרהגופטה בפטאליפוטרה, השאיר אחריו תיעוד של המתרחש בממלכה המאורית. בספרו "אינדיקה" הוא כתב שלהודים ממשל יעיל, אוניברסיטה בטקסילה כולל בית ספר לרפואה, ושהם חיים בבתים מרווחים ומרוהטים. ספרו אמנם אבד אבל ציטוטים ממנו והתייחסויות אליו נשארו בכתביהם של סופרים יווניים מאוחרים ממנו.
בנו של צ'נדרגופטה, בינדוסארה, הרחיב את הממלכה לכמעט כל הודו של היום, למעט קלינגה, והדרום והמזרח המרוחקים ביותר. בנו של בינדוסארה, אשוקה (מסנסקריט: הנקי מצער וכאב ), אחד מהשליטים הגדולים של שושלת זו, אימץ והטיף לבודהיזם לאחר שראה חיזיון בשדה הקרב בקלינגה, ותמך במדיניות של אי-אלימות. חוקי אשוקה הן המסמך ההיסטורי ההודי הקדום ביותר ששרד, ומתקופה זו ניתן לתארך את השושלות באופן מדויק יותר. האימפריה המאוריינית היא שאחראית להתפשטות הבודהיזם על פני כל מזרח אסיה. כי אשוקה שלח משלחות בודהיסטיות לנפאל, סרי לנקה, אינדונזיה, מלזיה, תאילנד, בורמה, סין, סוריה ומקדוניה.
מתקופתו של אשוקה נשמרו עמודים בהם צווים והנחיות לדרך חיים. נכדו של אשוקה, סאמפראטי, אימץ את הג'ייניזם וסייע להתפשטותה. האימפריה הגדולה של המאוריינים דעכה לאחר מות אשוקה.
נכדו של צ'נדרגופטה, אשוקה, הגדול שבמלכי הודו, הרחיב את גבולות הממלכה על ידי כיבוש קאלינגה שבחופו המזרחי של הדקאן (אוריסה). בימיו השתרעה ממלכת בית מאוריה על כ-3/4 משטחה של תת הייבשת ההודית, אך מראה שדה הקרב עם אלפי המתים שנשארו בשטח, היכה אותו בשוק. הוא שאל את עצמו: "לאן מוביל הכל"? התשובה היחידה שסיפקה אותו היתה זו של הבודהה. הוא פנה לבודהיזם, הדיר עצמו למלחמות וניסה להפיץ את הבודהיזם בדרכי שלום. בנו ובתו הפכו למיסיונרים והפיצו את הדת בסרילנקה. הכלכלה המאוריינית היתה בעיקר אגררית. היתה זו מדינה ענקית עם קרקעות רבות בבעלות המדינה וכן קרקעות פרטיות שעובדו בצורה מגוונת. את אדמות המדינה עיבדו אסירים ועבדים. האדמות הפרטיות עובדו בעזרת אריסים, עובדים בשכר וכנראה גם שותפים ליבול במעין קואופרטיבים. בין הכנסות המדינה היו גם בתי הימורים ובתי זונות; אך מקור ההכנסה העיקרי היה מסים שנלקחו על האדמה, המסחר והמלאכה. באותה העת המשיכו להתקיים בדרום הודו נסיכויות דרווידיות עצמאיות, שבראשן עמדו שליטים משושלות צ'ולה, צ'רה ופאנדיה.
לאחר אשוקה, האימפריה לא החזיקה מעמד. הפיצול הרב שבה הזמין פולשים, בעיקר ממרכז אסיה, שנמשכו אל הפוריות של הארץ. ביניהם היו היוונים הבקטריים – יורשי אלכסנדר, שישבו באיראן ובאפגניסטן; הפרתים; הסאקים מאה ראשונה לפני הספירה; אלה נוצחו על ידי הכושאנים -שבטים ועממים סקיתים ואיראנים.
לפלישות היווניות והפרסיות הייתה משמעות חשובה בתרבות ההודית. המערכות הפוליטיות של הפרסים השפיעו על צורות הממשל בתת-היבשת, כולל המנהל של השושלת המאורית. בנוסף, אזור גנדהרה, במזרח אפגניסטאן וצפון-מערב פקיסטן של היום, נעשה לכור היתוך של תרבויות הודיות, פרסיות, מרכז-אסיאניות ויווניות ונוצרה בו תרבות יוונית-בודהיסטית, שהתקיימה עד למאה החמישית לספירה והשפיעה על ההתפתחות האמנותית של הזרם המהיאני בבודהיזם.
גדול המלכים הכושאנים, קאנישקה (78-96 לספירה), השתלט על הודו הצפונית עד לבנרס במזרח והינדו-כוש במערב. ממלכת הכושאנים במאגדהא החזיקה מעמד עד המאה ה- 5. הממלכות הללו החזיקו מעמד לאורך תקופות שונות; בסופו של דבר נטמעו, נספגו בתרבות ההודית.
דרום הודו של אותם ימים, נחלקה למספר מדינות, שכלן נלחמו זו בזו, אך האספקט הדומיננטי ביותר היה ההתפתחות של התרבות, במיוחד של ספרות, שהתחילה להופיע בצורת פואמות שהופיעו באסיפות של זמרים ונגנים נודדים. במדוראי, בירת טמיל נאדו, נערכו שלש אסיפות כאילו. באסיפה השלישית הורכבו למעלה מ- 2000 פואמות שידועות כ"ספרות הסנגמית", המהווה מקור אינפורמציה רב ערך על החברה, הספרות והפוליטיקה הטמילית. השליטה על החופים הושתתה בעיקר על יחסי מסחר בין ממלכת צ'ולהשל אזור טמיל-נאדו לבין האימפריה הרומית וכן עם האזורים האסייתיים של יאווה, סומטרה ובאלי. האימפריה הרומית ייבאה אבנים טובות, תבלינים, בדים ועופות אקזוטיים ושלמה עבורם בזהב. בינתיים קמה בדקאן שושלת אדירה, סאטוואנהא, שהשתלטה על מאגדהא ועצרה בהצלחה את הפולשים מצפון. הודו מימי מאוריה ועד המאות הראשונות לספירה, היתה ברובה בודהיסטית, אך חלק מן התושבים המשיך להחזיק באמונתו, ההינדואיזם.
המלכים לבית גופטה – 300-550
האימפריה השניה בהיסטוריה ההודית מופיעה במאה ה- 4 לספירה. שושלת גופטה שמוצאה ממאגאדהה; אף היא כיסתה חלק גדול מתת הייבשת, אך לא הגיעה לגודל השטח שכיסתה האימפריה המאוריינית. גם האדמיניסטרציה לא היתה כל כך מרוכזת. המלך המשמעותי הראשון היה צ'אנדרגופטה הראשון שעלה לכס ב-320 וקבע את תחילתה של תקופה חדשה. צאצאיו הרחיבו וחזקו את המדינה. המלך הגדול האחרון היה בודהא גופטה (477-496). אחרי מותו התמרדו נסיכים פיאודליים במלכות, וההונים פלשו להודו בשנת 530. הממלכה המשיכה להתקיים במזרח, עד אמצע המאה ה-6. האימפריה של גופטה החזיקה מעמד כ-250 שנה, תוך כדי מלחמות מתמשכות לסירוגין וכניסה לבריתות נישואין עם ממלכות קטנות בשכנותה, כשגבולות האימפריה משתנות משליט לשליט. בתקופת גופטה ההינדואיזם האורתודוכסי, אישרר את עצמו כנגד הכתות הכופרות שצצו עם הזמן; זה נתמך על ידי הפטרונות של השליט, שעזר כנראה לדת ההינדית. בכל אופן, לא ידוע על שימוש באלימות כדי למסד את הדת ההינדית מחדש. ישנן עדויות של הנוסע הסיני פה סיין, שבא להודו בראשית המאה ה-5 ומציין שהברהמינים והבודהיסטים חיו בשלום.
באותה תקופה, שיטת הקסטות בהינדואיזם הפכה לחמורה ביותר; הטמאים זכו להתייחסות של תת-אדם והקרבה אליהם היתה עלולה לזהם את הכתות הגבוהות. תקופת ממלכת גופטה נחשבת על ידי רבים לתור הזהב של הודו; זו היתה תקופה של פריחה במדע, בספרות ובאמנות. בתקופה זו קם המקדש הבודהיסטי החצוב בסלע באג'נטה. בתקופה זו חל קידום ניכר באסטרונומיה ובמתמטיקה. האסטרונום ארייבהאטה טען כבר אז כי כה"א סובב סביב השמש, אך התעלמו ממנו, אם כי לא רדפוהו. עמוד ברזל שהוצב בדלהי ולא החליד מהווה הוכחה לידע המטלורגי הגבוה. היצירה הספרותית המתקדמת ביותר היתה הקאלידסה. אשר בבחירת המלים והדימויים הביאה את הסנסקריט לרמה חדשה.
550-1000:
התקופה שלאחר גופטה היתה עדה להרבה שינויים. הכלכלה היתה קודם כל חקלאית ונעזרה על ידי סחר מקומי ובינ"ל וייצרה מלאכות יד. אך בסוף תקופת גופטה, הסחר הפנימי והחיצוני ירדו באופן דרסטי והדבר הוביל לכלכלה הרבה יותר חקלאית ולצורת חיים יותר כפרית. כמות הכסף במחזור הצטמצמה והדבר הוביל ליצירת יחידות אדמיניסטרטיביות וכלכליות קטנות. המאות שבאו אח"כ מעידות על התפתחות בייצור החקלאי. לאחר נפילת ממלכת גופטה קמו מהריסותיה ממלכות חדשות. אחדים מן השליטים שקמו במהלך 200 השנים הבאות, הצליחו לכונן ממלכות גדולות, אך אילו לא הצליחו להתקיים לאחר מות מייסדן. הצפון היה עד לעלייתן וירידתן של ממלכות חולפות ואילו הדרום נהנה מיציבות מדינית גדולה יותר הודות למלכים לבית צ'אלוקיה, ששלטו על כל הדקאן במשך למעלה מ-200 שנה. מעבר לנהר טונגאבהאדרה (במזרח דקאן) קם כח חדש – הפאלווים, שמשלו בדרומו של חצי האי מן המאה ה- 6 ועד המאה ה- 9 בין שתי הממלכות היה נטוש מאבק תמידי.
ב- 994 הצליח ראג'אראדה הראשון מבית צ'ולה, לאחד את כל הדרום בממלכה אחת. בצפון הודו, היה מאבק בין שני מרכזי כוח שקמו במאה ה-8 ונסיכויות מתחרות שקמו מהריסותיהם. מצב אופייני לתקופה שלאחר שקיעת ממלכות גדולות. ייתכן מאד שהיו מתלכדים להקמת קייסרות אחידה ויש עדויות שסביב שנת 1000 התקרבו לכך, אולם המצב השתנה מן הקצה אל הקצה, עם פלישות הערבים (ראה להלן). התופעה הבולטת ביותר בהיסטוריה של הודו במחצית השנייה של האלף הראשון היתה תחיית ההינדואיזם בצורתו הברהמאנית כוישנוויות או שיוויות. והשתלטותו מחדש בדרכי שלום על כל הודו, תוך דחיקה מוחלטת של הבודהיזם ממולדתו. בלשון ציורית ניתן לומר כי בודהא, גדול בניה של הודו, תפש במולדתו מעמד בכורה במאה ה-3 לפני הספירה וגורש ממנה במאה ה-8 לספירה.
שלום.
אני מבצע עבודה על צ'אנדרגופטה מאורי והייתי שמח אם תוכל להגיד לי מהם המקורות שהשתמשת בהם לצורך כתיבת המאמר.
תודה מראש
Boesche, Roger (January 2003), "Kautilya's Arthaśāstra on War and Diplomacy in Ancient India", The Journal of Military History, 67 (1): 9, doi:10.1353/jmh.2003.0006, ISSN 0899-3718
Kulke, Hermann; Rothermund, Dietmar (2004), A History of India (4th ed.), London: Routledge, ISBN 0-415-15481-2
Majumdar, Ramesh Chandra (2003) [1952], Ancient India, Mookerji, Radha Kumud (1988) [first published in 1966], Chandragupta Maurya and his times (4th ed.),
Raychaudhuri, H. C.; Mukherjee, B. N. (1996), Political History of Ancient India: From the Accession of Parikshit to the Extinction of the Gupta Dynasty, Oxford University Press
Singh, Upinder (2016), A History of Ancient and Early Medieval India: From the Stone Age to the 12th Century, Pearson Education, ISBN 978-93-325-6996-6
Thapar, Romila (2004) [first published by Penguin in 2002], Early India: From the Origins to A.D. 1300, University of California Press, ISBN 978-0-520-24225-8
מתי דרום הודו קיבלה עצמאות? בדרום היו הפרטוגזים!
אורנה היקרה,
דרום הודו לא קיבלה עצמאות בנפרד. אכן בדרום היו מושבות פורטוגליות (כך קוראים בעברית לאנשי פורטוגל) וכן מושבות צרפתיות וממלכות עצמאיות תחת שלטון בריטי ברוב השטח, וב-1947 מרבית הודו קיבלה עצמאות, כשנשארו כחמש מאות חורים בגבינה השווצרית שנקראה "הודו". מרבית הממלכות העצמאיות כדוגמת ממלכות ראג'סטן ואחרות בחרו בהדרגה להצטרף להודו, ועד תחילת שנות השישים עדיין היו מושבות פורטוגליות וצרפתיות, עד שאוחדה דרום הודו כולה כפי שהיא היום אחרי שדיו, גואה, פודיצ'רי ועוד צורפו להודו.