טרק לפסגות הטובקאל והמאגון

כתב: גילי חסקין, 17-07-22

לאלבום תמונות מהטרק

לכתבה חווייתית ממרוקו- מרוקו מזווית אישית. געגועים למרוקו

להרצאה על מרוקו

ב-2 במאי, בשעת ערב מאוחרת, נחתנו במרקש שבמרוקו. כבר אחרי למעלה מעשרים פעמים, אני מתקשה להאמין שהדבר אפשרי. חסל סדר "תעודת מעבר" (לֶסֶה-פָּסֶה, מצרפתית: Laissez-passer, "הניחו לעבור") ובה היה מצוין מקום לידה פיקטיבי במרוקו, חסל סדר תהליך מסובך של הפקת אשרה קבוצתית. טיסה ישירה מתל אביב למרוקו. עד לפני שני דורות, ארץ אויב. לפלא בעיני עד כמה מהר התרגלתי.

בנמל התעופה פגשנו את איברהים, מדריך ומתפעל טרקים בחברה מקומית, אותו פגשתי במקרה, לפני מספר שנים, כמדריך מקומי בהרים ומאז שמרנו על קשר.

הפעם לא הגענו לטיול מקיף במרוקו, אלא בהרי האטלס בלבד, לייתר דיוק, טיול רגלי בהרים.

הרי האטלס המרוקאים הם חלק משלשלת גדולה של הרים, שאורכה 1,200 ק"מ ומפרידה בין הים לסהרה. ראשיתה בחוף האוקיאנוס האטלנטי וסופה במפרץ גאבז (Gabès) שבחוף המזרחי של תוניסיה, בים התיכון. רוחב הרכס, מצפון לדרום, הוא 300 ק"מ ושטחו הכולל הוא 250,000 קמ"ר. למעלה מפי עשרה משטחה של מדינת ישראל. מערכת ההרים תופסת כמעט חצי משטחה של מרוקו,  למעשה את עיקר הארץ הנושבת, באלג'יריה ובתוניסיה , חלקים נכבדים.

הרי האטלס במרוקו בנויים משלוש שלשלות הרים מקבילות.

הרכס הצפוני, נקרא האטלס התיכון, שנודע ביערות הארזים הגדלים על מדרונותיו ופסגתו הגבוהה – ג'בל בו נאצר (Jbel Bou Naceur), מתנשאת לרום של3340  מטר מעל פני הים, מדרום לו מתנשא האטלס הגבוה, המגיע לשיאו בג'בל טובקל Toubkal)), לגובה של 4,170 מ'. זוהי מערכת הררית ארכאית, אשר שרידיה קדומים ביותר, בנויה מסלעים וולקנים וקריסטלינים (גבישיים). אורכו של רכס האטלס הגבוה במרוקו הוא 700 ק"מ, כאשר ה- 500 ק"מ הצפון מזרחיים מתמתנים בהדרגה. הרמה שעליה ממוקמת מרקש (בגובה של 500 מ'), נמצאת בין  שני הרכסים, התיכון והגבוה. הקימוט שיצר את שני הרכסים האלה, יצר בנוסף גם שלשלת הרים נוספת, המשתרעת מצפון, היא רכס הרי הריף. זוהי מערכת הררית המקשרת את הים התיכון’ עם רכס הסיירה נבדה (Sierra Nevada) הספרדי, שמעבר לים. אם כי הוא נמוך יותר ומיוער יותר.

מדרום מערב לאטלס הגבוה, מתנשא רכס נוסף הקשור בו והוא רכס מול האטלס (Anti Atlas), המתנשא, בג'בל סירווה (Jbel Sirwa) לגובה של 3,304 מ'. רכס זה הנוי מסלעי גרניט חשופים ומנוקד בנאות מדבר מוריקות.

במיתולוגיה היוונית ישנה אגדה המספרת כיצד נוצרו ההרים:

אַטְלָס היה טיטאן, שנלחם עם חבריו הענקים, בהנהגת קרונוס, נגד האלים היווניים, עד שנוצחו על ידי האלים, בהנהגת זאוס. כעונש על בחירתו במחנה היריב, ציווה עליו זאוס, "ללכת לצוק גבוה שבמזרח ולשאת על כתפיו את השמיים". בשל עונש זה, היווה אטלס, סמל לסבל מתמשך הדורש סיבולת ונשיאה בנטל כבד. מסיבה זו מתואר אטלס, ביצירות אומנות רבות, כאדם הכורע תחת נטל נשיאת כדור גדול על שכמו. האורקל של דלפי ניבא, שאטלס יומת על ידי בן אדם, ומאז הוא לא נתן לאיש להיפגש עמו.

אחת המשימות שהוטלו על הרקלס, כדי לכפר על רצח אשתו וילדיו בהתקף פסיכוטי, היתה לגנוב תפוחי זהב המקנים חיי אלמוות, מגנה של הרה, עלי שמרות הספרידות (בנותיו של אטלס).. בעורמתו,  שידל את אטלס להשיג עבורו את התפוחים הזהובים. כדי לאפשר לו לצאת לעזרתו, הבטיח הרקולס לשאת את השמיים במקומו של אטלס, עד שישוב. כשחזר אטלס עם התפוחים, הוא נמלך בדעתו והחליט שלא לקחת את השמים בחזרה מהרקולס. למרות שהרקלס לא נודע כבעל חכמה יתרה, הוא היה יותר ערום מאטלס. הוא עשה עצמו כאילו הוא מסכים להמשיך ולשאת את כיפת השמיים במקום אטלס, אך ביקש שאטלס יחליפו לרגע, בזמן שהוא מסדר את הגלימה שלו כריפוד לכתפיים. אטלס הסכים, אך הרקלס נמלט עם התפוחים והשאיר אותו להחזיק בכדור הארץ .

יום אחד בא הגיבור פרסאוס אל אטלס וביקש ממנו מזון ומחסה. אטלס סירב, וכנקמה כיוון אליו פרסאוס את ראשה של המפלצת מדוזה, שכרת קודם לכן והפך את אטלס לסלע, הוא הרי האטלס. על-פי אפלטון, אטלס מונה כשליט היבשת האגדית האוטופיסטית אטלנטיס, שנשאה את שמו ולימים שקעה באוקיינוס, שאף הוא קיבל את שמו, "האוקיינוס האטלנטי"[1].

ראו באתר זה: אטלנטיס.

הגענו למרקש, החושנית והתוססת, שסימלה במשך שנים את המדינה כולה, בעיני המבקרים ממערב ומשום כך שם המדינה – במקור "מע'רב"- הפך ל"מרוקו.

הגענו בעיד אל פיטר, חג שבירת צום הרמדאן. המונים גדשו את רחובות העיר העתיקה, אכלו מכול הבא ליד, הרעישו ושמחו. התאכסנו בריאד, היינו בית מלון מסורתי, הבנוי כפטיו בעיר העתיקה, עושים את דרכנו בין המסדרונות אל החדרים, שאין אחד דומה למשנהו. מנסים להתמודד עם הרעש.

ראו באתר זה: מרקש ושווקיה.

ביום המחרת, יצאנו לרחובות השקטים והמלוכלכים לאחר חגיגות אמש ונסענו, בשני מיניבוסים, דרך מישור הוז (Huz) הצחיח, בכביש המטפס לאיטו לכיוון צפון-מזרח. הנוף המישורי התחלף ברכסים גירניים וביניהם מישורי סחף. בגובה של 840 מ' נראו כרמי זיתים ובהמשך מישורי עשב ירוקים, שדות של דגנים ומישורים זרועי פרחים צהובים, כמו ניסנית, חרצית וכתמה. גבוה משם, גדלו בעיקר עצים ננסיים ממשפחת הדקליים, חללוביים, סוקולנטים עבי זרוע ואלוני שעם. עצרנו בעיירה אזילל (Azilel), לארוחת צהרים, של טאג'ין. זהו שמו של כלי חרס קוני ושל מזון המתבשל לאיטו בתוכו. היה זה הטאג'ין הראשון בטיולנו זה. הפעם, כדורי בשר שנאפו על אש קטנה. בהמשך נאכל עוד טאג'ינים של עוף ובקר.

המשכנו לנסוע, בדרך שהלכה ונהייתה דרמטית, הנוף נהייה הררי ומבותר. הדרך התפתלה בין עצי צפצפות מוריקי עלים, מטעים של עצים נשירים; מין הסתם תפוחים, שכמה פרחים ניכרו בין עליהם. נסענו ביערות של ערערים, עצי ברוש ענקיים שעמדו זקופים ומתים, בולטים בגזעם נטול העלים. הגענו עד ל-טיזי-אל קוחבאר (Tizi-n-Oughbar), בגובה של 2,230 מ', ממנו נשקף מראה פנורמי מרהיב של רכס המאגון (M’goun) וואדי לח'דר (Oued Lkhder). המילה טיז (TIZ) הוראתה מעבר הרים, פאס בצרפתית, פוארטו בספרדית, בואז בתורכית, נקב בערבית. קו פרשת המים. מהמעבר ירדנו שוב, נהנים לראות את הצמחיה חוזרת כפי שנעלמה עם העלייה לגובה, הפעם בהילוך חוזר.

ירדנו לכפר Eit Bugmaz, שתושביו ברברים, כמו מרבית יושבי ההרים. בדרך כלל, המילה "אייט", בשמו של כפר, מרמזת שנבנה על ידי ברברים, בעוד שהמילה "בני", מרמזת שנבנה על ידי ערבים. הדרך ירדה, בין מדרונות של פרחים ממשפחת המצליבים, אל ערוץ שלאורכו גדלו עצים ענקיים של אגוז מלך. חלפנו על פני הכפר Tazaga , שבתיו שטוחי הגגות צמודים לצלע ההר מעליהם בלט קבר קדוש. את עינינו תפשה ילדה ולה עיניים בהירות, רבות מבע. עצרנו לרגע בכפר Agouti, שם עצרנו לרגע להחליף כמה משפטים עם חבר מקומי של איברהים. החבר הינו בעליו של ג'יט (Gite), היינו, פנסיון כפרי פשוט. בחודשי הקיץ הומים הכפרים הללו במטיילים.

המיניבוסים פרקו את מרכולתם האנושית בכפר הקטן ארוס (Arrouss), שם המתינו לנו מובילי הפרדות. איברהים, המדריך הראשי קרא לי וטרם שפתח את פיו ידעתי שהוא עומד לדבר על מה שמחוגי השעון רמזו קודם לכן: כבר 16:30 ומאוחר מכדי להתחיל ללכת. ברור היה לנו שהשעתיים שלא נלך היום, לא ייעלמו ויצטרפו למכסת שעות ההליכה של מחר, אבל באותו הרגע, שמחנו להתמקם ב"ג'יט" המקומי. זה לא היה כל כך פשוט. ראשית כל היה עלינו למצוא את הבעלים, אך משזה נמצא, התמקמנו בחדרים, שלושה-ארבעה בכל חדר, ויצאנו  לשוטט בכפר. מדובר במצבור של כמה בתים, השוכנים בנוף פרוע של קימוטים פראיים. ממול נראו כמה דייקים, היינו, פסים מאורכים של סלע מחדר, קשים מהחומר עליו חדרו. הבליטות האנכיות הללו, הניצבות לקרקע, לעתים משני צדיו של בית, שיוו לכפר מראה דרמטי. חלפנו על פני כמה נשים ביישניות שהסבו את מבטן וסימנו לנו בידיהן בתקיפות שלא לצלם. פגשנו כמה גברים לובשי כפתאנים לבנים, מחודדי כובע, שהסתודדו ביניהם ורק לאחר הפצרות, נאותו להצטלם. כעבור כמה עשרות מטרים, פגשנו כמה בני משפחה שעבדו בשדה. אחד מהם, ילד כבן שבע, כבר עסוק בפרנסת המשפחה, כשמעדר קטן בידו. כמה מאתנו נהנו להחליף אותו, למבטיהם המשתוממים של הוריו.

ביום המחרת החלנו לטפס. עליה מתונה תחילה. לאחר כשעה של טיפוס, ראינו בית זמני המשמש את החקלאים העולים לכאן לעבד את שדותיהם ושדה המושקה בתעלות. היה זה הכתם הירוק האחרון ליומיים הקרובים. השביל התפתל בנוף של צמחים כר-קוצים. זהו שם שהעניק עמיתנו מיכה לבנה ז"ל, לצמחיה המוכרת בעולם כ"טרגקנטית". זוהי צורה של בית גידול, הכולל בתה של בני-שיח, היוצרים כרים קוצניים. על אף שהבתה מהווה בדרך כלל שלב מעבר בטור הסוקצסיוני[2], באזורי הצומח הכר-קוצי, מהווה הבתה הכר-קוצית את חברת השיא (קליימקס). השם הלועזי של בית הגידול, נקרא כך על שם מין של קדד – astragalus tragacanthus , האופייני לצורת חיים זו ולאזורים אלו.

צורת הכר האופיינית נובעת מצמיחה צפופה של ענפים מבסיס הצמח. הענפים אינם מסוגלים להתארך עקב פגיעה מכנית של רוחות חזקות. ענפי התפרחת מצויים אף הם בגובה הכר, והפרחים מצויים, יחד עם שאר הענפים הצעירים, בחלקים המוגנים. בחורף מכוסים הצמחים בחברה זו בשכבת שלג שעובייה מטר אחד ויותר. הצמחייה הכדורים מסייעת לשמור על חום פנימי יחסי ומונעת מהשלג לחדור פנימה, לתוך בסיס הצמיחה של השיח. ככל שמטפסים בהר, תנאי האקלים הופכים להיות קשים ואינם מאפשרים קיום עצים: יש שלג רב, סופות וכפור בחורף, ובקיץ – קרינה עזה, רוחות ויובש. צורת צמיחה של כרים קוצניים עגולים ונמוכים היא כנראה הצורה המתאימה ביותר לקיום בתנאים קשים אלו. נעמי שהדריכה שנים רבות בבית ספר שדה חרמון ואזור זה הוא בית הגידול שלה, זיהתה בחדווה את הרתמה צהובת הפרחים ואת הברוניקה, שפרחיה כחולים זעירים. כמו כן פרחו שם נוריות צהובות. בהמשך ראינו חלבלובים רבים ועצי דובדבן שרוע, שאימץ את צורתו בתגובה לרוחות העזות. אמת מים מתוחה על פני ערוץ בישרה לנו שהגענו למקום ישוב. לא בדיוק. איקיס ארוס (Ikis-n-Arous), הנמצא בגובה של 2,500 מ', איננו בדיוק כפר. אלא שני בתים וג'יט פרימיטיבי, המשמש בדרך כלל למטיילים בחורף, כשהחוץ מושלג. הוראת המילה "איקיס", היא שטח מרעה ולידו מקום מקלט לרועים. מזכיר את הייאילה הטורקית או את הג'אילו – מרעה הקיץ הקירגיזי. לכאן מדבירים את הצאן, בראשית הקיץ ולאחר כמה חודשים, בבוא הסתיו, שבים לכפרים הנמוכים יותר. מאוחר יותר קראתי, שבסביבה מצאו ציורי סלע מהמאה השביעית לפני הספירה. זה המקום בו היינו אמורים להקים את אוהלינו בליל אמש.

המשכנו לטפס, חלפנו על פני עדר כבשים גדול ועצרנו לארוחת צהרים מפנקת בשטח. הצוות הוכיח את יכולתו גם בפריסה מרשימה. על שמיכה גדולה הוגש סלט ירקות חתוך בקפידה, טונה , גבינות ומה לא.

בהמשך עברנו לצד מערות מסתור המשמשות את הרועים בימי סגריר ומשם, טיפסנו בשביל העולה מעלה מעלה, כשמולנו מתגלים מחשופים של אבן חול, עדות להשקעה בסביבה יבשתית, הרבה טרם ההצפה הימית שהרבידה את סלעי הגיר עליהם אנו דורכים. המשכנו לטפס, חצינו שלוגיות, במקום מסוים, דרכנו בשלג שהגיע עד לברכינו, מגששים את דרכנו במקומות הטובעניים פחות, עוד שלוגית ועוד שלוגית. מאמץ נוסף ואנו במעבר ההרים Tiwawakyhe, בגובה של 3,380 מ' מעל פני הים. מולנו נראו המדרונות הצפוניים של הרי המאגון: רכס מושלג ובו שורה של עמקים שצדודית הרוחב שלהם כתצורת האות האנגלית U. מעליהם נראתה סדרה של קרקסים קרחוניים, אותם שקעים מעוגלים, שיצרו את הקרחון ובמידת מה נוצרו על ידו[3].

למטה מתחתנו ממש, נראה מעין מכתש קטן, שנפער בסלעי אבן חול, שצבעו אותו בצבעי אדום עז. הלאה משם, נראתה בקעת Tessaout רחבת הידיים, שבה אנו אמורים ללון. המתנו שעה ארוכה לבקי ולשאול, מתקשים להבין מדוע והיכן הם מתמהמהים. כשהם הגיעו, מיד הבנו את פשר העיכוב. שאול היה חיוור להפליא והדופק שלו השתולל. בקי הנחה אותו לעלות על סוס, שיוביל אותו למאהל. הירידה היתה מתונה יחסית. אם כי ארוכה למדי; עוד כשעה של הליכה. בצדו של העמק נראה ג'יט קטן ובסיסי מאד, ובמרחק של כמאתיים מ' משם, המאהל שלנו. התיישבנו באהל המסעדה, לקפה ופופקורן, כדי להמתין לארוחה המפנקת. הערב ירד ועמו הופיעו גלי קור. אנחנו בגובה של 2,900 מ' ומה שחשוב, בראשית מאי. הג'יט הקטן שמול המאהל, נראה מפתה, אך לאחר שהאוהלים היו מוקמים, לא ניסיתי לשכנע את החברה לעבור ללינה משותפת של כולם בחדר אחד.

היה לילה קר במיוחד. זו אחת הפעמים הבודדות ששק השינה שלי אפשר לטמפרטורה הנמוכה, להזכיר לי שקר בחוץ. בבקר האוהלים ומקלות ההליכה היו מכוסים בשכבה עבה של כפור. השכמנו בשעה 04:00 לפנות בקר, כדי להגיע לארוחת בקר בשעה 5 ולהתחיל לטפס בשעה 6. שאול נראה מאושש יחסית ודומה שמעט מהצבע חזר לפניו, אך בקי שבדק אותו, הגיע למסקנה שאינו רשאי להמשיך. מצב הלב שלו היה מדאיג. למזלנו זיוי הגיע עם טלפון לווייני, שבעזרתו הזעקנו את חברת הביטוח. לאחר שקיבלנו אישור, שחילוצו  של שאול בטיפול, התחלנו ללכת. בקי שנשאר כדי ללוות את שאול, זיוי כדי להנחית את המסוק שיחלץ את שאול החוצה. איברהים נשאר איתם, למקרה שהמסוק לא יגיע. ועוד כמה נשארו כדי לעבות את המשלחת.

התחלנו לטפס במעלה ההר, לעבר פסגת רכס המאגון. השיפוע היה תלול במיוחד. הדרדרת בוגדנית. בכל צעד, נשמטה אחיזתנו בקרקע.

יותר מפעם אחת שאלתי את עצמי לשם מה זה נחוץ….

כעבור כשעתיים של טיפוס קשה, הודיע חסאן, המדריך הנוסף, שבקצב הזה לא נגיע לשום מקום. תמי, סיגל וורדה החליטו לחזור ואנו המשכנו לטפס בעצלתיים, עקב בצד אגודל, מתמודדים בדממה עם השיפוע, עם הקרקע הנשמטת מתחת לרגליים ועם הנשימה, המאומצת באוויר הדליל. אנחנו נגד כוח המשיכה. ככל שעלינו הופיעו כתמי קרח גדולים יותר, משוננים להפליא, שנראו כמו גן פסלים. מראה סוריאליסטי להפליא. לא נותרו לנו זמן ליהנות מפלא הטבע הזה. כעבור כמה עשרות מטרים נוספים, הגענו לשלוגית שנראתה טובענית משהו, לכן החליט חסאן לבצע מעקף, שחייב אותנו בעוד כמה עשרות מטרים של עליה. משימה לא קלה בגובה של 4,000 מ' ובשיפוע כה תלול. בכוחות אחרונים הגענו אל קוו הרכס. אני זוכר את עצמי תשוש כל כך, עד שהתקשיתי לעלות את שלושת המטרים האחרונים והזעקתי את בוקי שהגיע למעלה לפני, שירים עבורי את התרמיל. עלינו כדי לצפות על הנוף המרהיב מאופק אל אופק. מדבר צחיח, בגווני חום ואדום, עליו משורטטים קווים לבנים של קרח. ה"סכין" שעל קו הרכס פותח תצפיות לכל הכיוונים. התבוננו דרומה, לעבר ג'בל סע'רו, שמדרום לעמק הקסבות. הראות לא הייתה חדה. טוענים שביום יפה ניתן לזהות מכאן את עמק הדאדס (Dades), שידוע בתצורות הסלע הייחודיות שלו ואפילו את עמק הדרע, שהנחל שזורם בו פשוט נמוג בחולות הסהרה.

התבוננו בסלעי הגיר ודומה ששוב הייתה זו נעמי, הראשונה לזהות בה מאובנים. לא היו אלו האמונטים הגדולים או הטרילוביטים, מאובנים מאפיינים של עידן היורה, המאפיינים את מרוקו, אבל גם צדפות הן משהו…המשכנו ללכת על קו  הרכס הדק, מבוססים לעתים בשלג, נזהרים שלא למעוד. לא תמיד מצליחים. במקרה שלי, הנפילה עלתה בשבירה של מקל ההליכה. מעת לעת חשנו משבי רוח חמים שהגיעו מהמדבר, מתחלפים במשבים קרים שהגיעו מההרים. למרגלותינו נראה עמק קרחוני קלאסי, עם מורנות צדיות ועם מורינה סופית, שם נעצר הקרחון ונעלם. כמו בספרי הגיאוגרפיה. בדרך ראינו להפתעתנו קבוצה קטנה של צעירים מקומיים, שהגיעו כדי לטפס על ההר.

פסגת המאגון נראתה לפתע קרובה ומעודדת, כאילו במרחק של 20 דקות, אבל זו התרחקה ככל שהתקדמנו לקראתה. ההליכה התארכה ורק כעבור שעתיים הגענו אל השיא, בגובה של 4,070 מ', שם שמחנו להצטלם ליד השלט המכריז על הפסגה הגבוהה ביותר ברכס האטלס המזרחי -4,070 מ' מעל פני הים. נמוך במאה מטרים מפסגת הטובקאל, אבל תלול הרבה יותר. לא נותר לנו זמן רב ליהנות מהנוף וההישג והחלנו לגלוש במורד תלול, מהסוג הנבזי ביותר, חומר הבלית של הקרחון. הייתה זו דרדרת תלולה ואין סופית. בדרך חלפנו על פני מפלי מים קפואים, שנראו מרחוק כנטיפים ונבלעו במנהרות קפואות. המשכנו לרדת, בשביל מתון יותר, עד למאהל, שהוקם בעמק אולילימט (Oulilimt) בגובה של 2,650 מ', סמוך למקורות המאגון. שם פגשנו את החבורה, שוויתרה על ראש ההר והלכה מסביב. אכן, הם לא חוו את הטיפוס המתיש, אבל גם הם עלו לתצפית מרהיבה והתרשמו מאותו "מכתש" של אבן חול, בו צפינו אמש מלמעלה. בהמתנה לארוחת הערב, שמענו סיפורי גבורה על הנחתת המסוק ועל פינויו של שאול. המשימה הושלמה בהצלחה, הודות לבקי שהבחין בעיניו החדות, שמצבו של שאול אינו כשורה והודות לתמי שאילצה את זיוי לקחת אתו טלפון לווייני. אלמלא הם, זה היה עלול להיגמר אחרת.

ביום המחרת הלכנו בדרך נוחה הרבה יותר, הלכנו בערוץ שלו פיתולים חדים, ראינו שכבות סלע נטויות באופן אנכי כמעט, עדות לקימוט פראי שעיצב את הנוף. מצלעות המאגון מיתמרות מעלינו בפראות. עם הרבה אופטימיות ניתן להשוות אותם לקמרי הנגב, אלא שהללו מזדקרות, בעצמה רבה יותר,

הלכנו באפיק פזרות של נחל, בו ערוצים רבים חיפשו את דרכם ושרטטו קווים כחולים, במישור סחף רחב ידיים. חלפנו על פני כפרי קיץ של רועים. בדרך חלפנו על פני עצי ערער ענקיים ופרחים ורודים של גרניון. שכבות הגיר האופקיות התחלפו בנוף של פיות מחרסית, המזכירות מעט את נופי קפדוקיה. כמה עמודים דרמטיים הזכירו לנו את הברייס קניון (Brice) אשר ביוטה. הייתה זו פראות כובשת, של מצוקים גירניים, של "עלמות" מחוטבות ומעוגלות מחרסית ושל בולדרים ענקיים, בנויי קונגלומרט, שהתגלגלו מלמעלה, מלמדים על גובהו של הנחל הקדמון, שזרם כאן בימים אחרים.

ישבנו לרגע בשקט. נדמה היה לי שאני שומע ברקע שירת זמיר. לא ראינו חיות בר. כנראה שהן ניצודו. בעבר היתה כאן פאונה עשירה. עד למאה ה-19 הסתובב כאן האריה הברברי.

לצד הדרך נראו סביונים בעלי עמודי פריחה גבוהים, שנעמי מיהרה לזהות. על פנינו חלפה משפחה של נוודים. מפגש אנושי ראשון מאז יצאנו לדרך. מדובר בנוודים למחצה, העושים את דרכם הארוכה בין אתר קיץ לאתר חורף (טראנסהומנס). כמה ילדים ישבו על גבו של חמור ושתי תרנגולות על גבו של חמור אחר. נראו כשייכים לעידן אחר. הטיול שלנו נחשב לחסכוני מבחינה כלכלית, אך לעומתם אנו נחשבים כמיליונרים. הם התבוננו בנו בעיניים חודרות וזמן רב אחר כך עדיין חשתי את הצריבה.

חצינו כמה ערוצים על גבי אבנים ונכנסנו לנקיק שעשוי כולו עמודונים של חרסית. ישבנו למרגלות הבולדרים האימתניים, טבלנו במים הקרים ונהנינו מארוחת צהרים, עם שילוב מוצלח של מראות, טעמים ואווירה. ההליכה בהמשך היום הייתה נעימה וכלילת יופי. עד שהגענו למאהל, שנבנה על גבי רמה מוגבהת, צופה על נחל רב ערוצים. סמוך לפלג המביא מים מן המעיין.

גם ביום המחרת חצינו אפיקי פזרות הלוך ושוב, כעבור כשעה של הליכה נראו לפתע כתמים ירוקים בנוף. סוף סוף עצים. ביטוי בוטני לירידה בגובה ולעליית הטמפרטורה. זהו המעבר בין המדבר לארץ הנושבת. גבול המזרע והישימון. במרוקו מדובר על "דאר אל סיבה", היינו, "הארץ הפרועה" ועל "דאר אל מחז'ן", כלומר, ארץ האסמים, היינו הארץ הנושבת. ואכן, בקצה הפיתול, נראה מבנה גדול יחסית, בנוי מקנים, מכוסה בבוץ, שנראה כמגדל שמירה. זהו למעשה אגדיר, היינו אסם. במקרה זה שימש האסם לא רק כמקום לאחסון תבואות, אלא גם כבנק בו נשמרו הכספים וחפצי הערך. המקומיים טוענים בגאווה שזה הבנק הראשון בעולם. נכנסנו לעמק הירוק. זו היא בקעת בוגאמז ((Bougamez, המכונה גם "הבקעה המאושרת", אולי בשל שפע המים והקרקע הפורייה. צפינו על הכפר טיגראן (Tigran) ששכן בעמק ירוק. חצינו את הנחל, דילגנו על פני תעלות מים, חלפנו ליד מבני אבן ובוץ, איכרים שערמו אלומות בשדה וכמה ילדים ברברים שניאותו להצטלם תמורת תשלום. עברנו  דרך הכפר איט חויה (Eit Huia), שנבנה בצלע ההר, על דרגש סלע, אחריו עברנו בכפר טיראפי (Tirafi) ששדותיו נראו כסהר ירוק בתוך העמק. בכול דומה והזמן עצר מלכת. הכפרים כאן מתנהלים על ידי אגודות, שלא נבחרות בהליך דמוקרטי, המוכר לנו במערב, אלא צומחות מתוך השטח. אילו מקימות את מערכת המים, דואגות לסדרי ההשקיה, לעתים גם מארגנות חתונות. הכסף מגיע הן מהתושבים, מעט מהממשלה וחלק ניכר, מאגודות עירוניות עשירות יותר. חלפנו על פני בית הרוס, שמגגו נותרו רק גזעים מרשימים של ערער ואכלנו למרגלות עץ אגוז ענק. הנוף הלך והוריק. האוויר הלך והתחמם. במקום מסוים עצרנו למלא מים, מפלג שזרם את בקעה קטנטונת, שם פרחו עשרות פרחים של סחלב הביצות ופרח

יפהפה, ממשפחת הנוריתיים ולו עלי כותרת לבנים.

עמית זיהתה חרק שגבו בצבע אדום, נוטה לכתום עז. זהו Meloinae lydus ‘ בעברית "מליברית", ממשפחת הרפואניות. הפרטים הבוגרים אוכלים אבקת פרחים ומייצרים רעל וגם "ויאגרה" טבעית. מוזר ככל שיישמע, החיפושיות הללו מגבירות את היכולת המינית הגברית.

בכפר טיראנימין (Tiranimin) ביקרנו בבית משפחה מקומית. שתינו תה ושמענו מעט על החיים. הבן עובד בבניין בעיירה סמוכה. הוא כבר לא ישוב לכאן. הכפרים הולכים ומזדקנים, הולכים ומתרוקנים. בדרך נתקלנו לראשונה בנערים נודניקים, כמה מהם חוצפנים, שהיינו צריכים לגרש, לבל יטרידו. סיימנו את היום בכפר אימי נירקט (Imi Nirkt), בגובה של 2026 מ'. ילדים סקרנים החלו לשוטט קרוב מדי לאוהלים. כמה מאתנו ירדו לרחוץ במים הקרים. בקי זיהה ילד חולה והגיש לו טיפול רפואי, לשמחת הוריו, לעיניהם המשתאות של חברי הצוות המקומי שלנו.

יום המחרת הוא יציאה מהמאגון, דרך הנחל המנקז אותו. איברהים התלבט לרגע לגבי ההליכה במים הקרים, דבר שהעמיק את החששות של כמה מאתנו, שדימו את עצמם, מפלסים במים הקפואים, עד צוואר. הטמפרטורה שלהם לא הבטיחה טובות. מכל עבר נשמעו כמה הרהורי כפירה. ניסינו לשכנע את המתלבטים, לעבור את הקניון על גבי הפרדות, אך לשווא. כמה ויתרו, למרבה הצער. שכרתי רכב שיוביל את כל הציוד וישחרר את הפרדות לרכיבה ויוביל כמה בנות אל הכפר, בו היינו אמורים לסיים את היום.

הצטיידו בנעלנו סנדלים, המתאימות להליכה במים, שכבות חמות להגנה על הגוף מקור. לאחר שהחלנו ללכת, התברר שלא הולכים במים כל הזמן, אלא חוצים את הנחל חליפות. אם כי רוב הזמן בוססנו במים, כשאבנים זעירות מצליחות להשתחל לתוך הנעליים ומחייבות אותנו לחלוץ אותן באופן תדיר. למרבה המזל, עומק המים מגיע במקסימום לברכיים אז בניגוד לחששות, אין כול קושי  לשמור על התרמיל והמצלמה יבשים. הלכנו בחורשה של צפצפות, חצינו אפיקים צרים מצד לצד, פסענו בנוף מרהיב, כשקירות הנחל הולכים וסוגרים עלינו, הולכים ומעיקים.

הנחל זורם מקיר לקיר ואנו הולכים במים, לומדים איך לשמור על שיווי המשקל בזרם הסוחף. עומק המים מגיע במקסימום לברכיים. כך נראה שהבהלה הייתה מוגזמת. אם לא מועדים, יש סיכוי לשמור על התרמיל והמצלמה יבשים. לאחר כשעה קרני השמש סופסוף מגיעות אל האפיק ומעתה ההליכה היא הנאה צרופה. השמש שעלתה לרום השמים, הצליחה לשלוח קרניים נדיבות לתוך המעוק ולהפוך את ההליכה לנעימה עוד יותר. קניון המאגון חוצה בקטע הזה את קמר המאגון שבהרי האטלס. כשנכנסים אליו השכבות נוטות מעלה וכשיוצאים ממנו השכבות נטויות הפוך. באמצע הקניון, שכבות הסלע מקופלות בדומה לאקורדיון,

כעבור מספר שעות נכסנו לקניון עמוק, צר וזקוף. המים הגיעו עד לברכיים ובכמה מקרים גבוה יותר, אבל בשום פנים לא גבוהים כפי שחששנו. חסאן שלף להגנתו טלפון נייד והראה לנו תמונה בה המים מגיעים עד לצווארו של סוס. מתברר שלעתים המים מונעים את ההליכה בקניון. ראינו סיסים וכמה זגים, מעופפים מול הכתלים, שהעיקו עלינו ממרומים. היה זה נוף מרהיב, עוצמתי, שיכול להתחרות בזה של הקניונים בארצות הברית. ביציאה מהקניון הגענו לנווה מדבר ממש. עצים מוריקים ולידם בית קפה זעיר של יזם מקומי חרוץ. הייתי משוכנע שכאן נעצור להפסקת צהרים, אך למובילי הפרדות היה היגיון משלהם. רק כעבור שעתיים, עצרנו לסעוד בצד הדרך. הנחל הלך והתרחב, חלפנו על פני כפר ועוד כפר ועוד כפר, עד שבשלב מסוים טיפסנו אל דרך עפר שעברה במקביל לערוץ והגענו לכפר אגזקה Agazka)), שם לנו בג'יט, בו המתינו לנו החוששות מהקור.

יום המחרת היה יום ארוך ומרהיב של נסיעה. עצרנו לתצפית אל קסבת טברחאסת (Taberkhast) היפהפייה שבלטה כמגדל מבוצר מתוך הנחל. התבוננו בהשתאות במראה שנראה כלקוח מתוך פנטזיות הוליוודיות על אלף לילה ולילה. קסם האוריינט. יצאנו מהרכס וגלשנו לאורך הנחל, אל "דרך אלף הקסבות", שם שנתנו קופירייטרים חרוצים, לבקעה שבין הרי האטלס לג'בל סע'רו שלאורכה נבנו ארמונות מבוצרים מקנים ומבוץ. מקור המילה "קסבה", במילה "גסב", שהוראתו קנה. לימים התגלגלה המילה והיא מתארת במקומות רבים את גבב הבתים שבעיר הערבית.

בדרך עוצרים בקלייעה מאגונה, שב"עמק הורדים". שם מזקקים מי וורדים ומייצרים סבון ושמן ורדים. טיפסנו לבולדר ענקי, ממנו צפינו על העמק המעובד בחריצות ועם צבעי החום המוכתמים בירוק. חלפנו על פני קסבת סאקורה (Sakura) ואיט בן האדו, שנראות כאילו יצאו מהסרטים ואכן, האחרונה שימשה כרקע לסרטים כגון "גלדיאטור" ו"לורנס איש ערב". .

הצרפתים היו מעוניינים בשלטון חזק בסהרה ולכן סללו את הכביש, הם אף הקימו את ווארזאזאת כצומת חשוב וכתחנה בדרך אל הסהרה, יחד אתה בנו מחדש גם את קסרסוק היא רשידיה, מזרחה משם. הערים נוסדו ליד קסבות קדומות . דוגמא דומה לכך היא בנייתה של באר שבע על ידי העות'מנים, שראו בה ראש גשר לשליטה  בנגב ובקדמת סיני.

עצרנו לתצפית מהר משאר ענקי, מוקף בבולדרים גדולים, בקלעה מאגונה. כל העמק הגדול מתנקז לואדי דרע, יורד לאורך  300 ק"מ כנהר גדול, הטודע'ה והדאדס נשפכים אליו. הדאדס זורם דרומה אל הסהרה ומימיו נעלמים בחולות (כמו במקרה של האוקוונגו בבוטסואנה).

חצינו את הרי האטלס דרך טיז-אין טיצ'קה (Tiz in Tuchka) שהוא המעבר החשוב ביותר שחוצה את האטלס. בחורף הוא סגור לעתים, ואז על מנת להגיע למרקש מדרום, צריך להקיף את הרכס, בעוד 600 ק"מ של נסיעה.

בערב הגענו למרקש, הפרק של המאגון כבר היה מאחורינו. נכנסנו לעיר האדומה, שצבעיה כגוני המדבר ממנו צמחה. חצינו את הכיכר המרכזית "ג'מע אל אפנא", הלוא היא "חבורת ההולכים אל המוות", לציון המקריבים את נפשם למען האסלם (יש הטוענים שמדובר "ככר המוצאים להורג", בין השאר בשל פשעים נגד האסלם), כדי לאכול ארוחת ערב ולצאת למחרת בבקר, להמשך הטיול.

חצינו את מישורי ההוז, הפעם לכיוון הפוך מזה שבו נסענו בשבוע שעבר. חלפנו על פני כרמי הזיתים והחלנו לטפס בהרי האטלס, הפעם, בצדם המערבי, הירוק יותר. חלפנו על פני הכפר מולאי איברהים ובו בולטים שלושה מסגדים, עברנו על פני אזרג, המשמש כמקום נופש למקומיים ובו כסאות רבים בתוך המים, ממתינים לאורחים שיישבו וישכשכו את רגליהם. חלפנו על הכפר אסני, בו מתקיים שוק שבועי מדי יום שני ונסענו לכיוון הכפר אימליל, המשמש כ"מכה" של המטיילים באטלס. בכפרים הקטנים שבדרך ראינו עצי אגוז גדולים, עצי צפצפה בהירי גזע, מטעי תפוחים, בתים בנויים אדובה (לבני חומר לא שרוף), גגות שטוחים, טרסות מעובדות בצפיפות, נשים הנושאות משא כבד, איכרים רכובים על גבי חמור. מראות נפאליים משהו.

תושבי הכפרים, רובם ככולם ברברים – ילידי צפון אפריקה. הברברים מהווים את המשקע האנושי הקדום ביותר של המגרב. הם היו כאן אלפי שנים טרם הגעת הערבים. קשה להגדיר מהו ברברי. יש ביניהם בהירים, שחומים וכהים, רועי צאן, איכרים ויושבי ערים; מוסלמים אדוקים וכאילו שחוטאים באמונות של כפירה, מכניס אורחים וקסנופובים. הברברי מדבר בביתו בשפה חמית (כושית) שונה לגמרי מכל מה שאנו רגילים אליו, (לא שמית ולא הודו אירופית). חם=כושים, להבדיל מיפת–אירופים ושם-שמיים. חם הוא עבד, "חם עבד עבדים יהיה לאחיו " מאחר וראה את אביו עירום. שפות חמיות מוכרות הן הסודנית ושפת הגז האתיופית. הם דוברים בשלש שפות מרכזיות וב-600 ניבים. המאפיין הברברי הכללי היחידי, הוא שאינם ערבים. הברברים שחיים כאן שייכים לקבוצת  Amazigh.

עצרנו בכפר אימורלט (Imurlet) שנמצא בגובה של 1,500 מ' מעל פני הים. כולו טובל בירק ובתיו נחבאים בין עצי האגוז והחלנו לטפס בשביל ארוך ותלול למדי, כשעל פנינו חולפים כמה רוכבי אופניים הולנדיים, שניסו למצוא את דרכם בין הבולדרים. הנחנו שהקפיצות על האבנים, היכו ברוכבים במקום רגיש, דבר שיש בו כדי להסביר את פניהם המיוסרות. במעבר ההרים, טיזי אין טשט ((Tizi in Tesht,  שנמצא בגובה של 2,100 מ', עמד "גזלן" מקומי, שמכר מיץ תפוזים סחוט, שלמרות המרחק היה זול יותר מזה הנמכר במרקש. כמו כן ראינו חבורה של רוכבי אופניים ישראלים. להבדיל מהמאגון, בו טיילנו שמונה ימים לגמרי לבדנו, האזור הזה פופולרי בהרבה. דבר הניכר גם בהלכותיהם של המקומיים. השקפנו על רכסי טרודנט (Taroudant), טיגואווגה (Tigouga) ואנגור (Angour) המרוחקים, בסלעי השחם ובכתמי החקלאות הירוקים, שבלטו על רקע הספקטרום הרחב של צבעי החום.

בדרך פגשנו את הגברים הרועים את עדריהם כשהם רוכבים על פרדות, את הנשים היורדות למעיין ואת הילדים העוזרים במלאכה. הברברים נוהגים לקרוא זה לזה בשירה, וככלל, תושבי המקום מסבירי פנים, אך נמנעים מלהצטלם.

צפינו בנוף של בקעות מוריקות, המעובדות בצפיפות, ירדנו לבקעת אזאן (Azan), בנוף של ערער ברושי ועצי ארז אטלנטי בהירי גזע וסעדנו ארוחת צהרים בג'יט בכפר תחליווין (Tahliwin). הלכנו בנוף מרהיב של הרים נישאים, ובהירי גזע של הארז האטלנטי, עד לכפר טמסולט (Tamsult), ממנו טיפסנו דרך חורשה של ערערים עבי גזע. פירותיהם לא ראויים למאכל אדם, אך סנאים זוללים אותם לתאבון. ניתן להפיק מהם את הג'ין הפופולרי. בכנסיות היו מניחים ענפי ערער, בבגדיו של החשמן, בתקווה שהשרף החריף, יבריח מהם חרקים. נעמי לימדה אותנו להבחין בין ערער מצוי לערער ברושי, ששמו מעיד עליו כדומה לברוש.

עוד מאמץ קצר ואנו מגיעים לג'יט מבודד, בגובה של 2,250, במקום נראו מטיילים מכול העולם. בחצר הג'יט גדלו עצי תפוח, שעדיין פרחו בלבן ולצדם פרחים כחולים של אירוס גרמני, בולטים בצבע כחול-סגול.

האירוס הגרמני הוא מין בסקציה (תת סוג)[4] שנקראת "אירוסי ההיכל"(Oncocyclus) , בסוג אירוס, במשפחת האירוסיים. 'אונקוציקלוס' היא מילה יוונית, הלחם מילים של "אונקו" שמשמעותה מסה, או תפזורת, ו"ציקלוס" שהוראתה עיגול. קבוצה זו כוללת  את המינים הנחשבים ליפים ביותר בסוג האירוסים. הקבוצה כוללת 54 מינים ברחבי העולם. אירוסי ההיכל הם צמחי שורש רב שנתיים, המתייבשים בקיץ אך מותירים קנה-שורש. הם זקוקים בדרך כלל לקרקעות מנוקזות היטב ושמש מלאה. רובם מעדיפים גם תקופה יבשה לאחר הפריחה. לפרח שישה עלי עטיף, שלושה עלים חיצוניים ומופשלים היוצרים היכל, ושלושה עלי עטיף פנימיים זקופים. לפרחים יש בדרך כלל רק פרח אחד, שהוא עורקי או מנוקד. במקרה דנן, הכפריים לא מגדלים את האירוסים בשל פרחיהם היפים. הם מוכרים את שורשיהם, כדי להפיק מהם תרופות.

ביום המחרת, טיפסנו שוב, בנוף של עצי ערער, אל מפל מים יפה. הדרך טיפסה בנוף של סלעי גרניט, כל כך שונה מהגיר שבונה את רכס המאגון. פלגי מים קטנים ניגרו מכול עבר, עד שהגענו למפל. קטן אבל שוצף. גם כאן התענגנו על מיץ תפוזים שאחרי 50 דקות של טיפוס קיבל טעם ערב מהרגיל. מולנו חלפו מטיילים שהמשיכו מכאן, בכיוון ההפוך, לעבר הר לפיני (Lepini). רשמנו לעצמנו לשוב, בטיול הבא. איברהים הצביע לעבר מעבר ההרים, Aguelzim, הנמצא בגובה של 3,450 מ'. לפי התכנית המקורית היינו אמורים לטפס לשם ולגלוש אל מחנה הבסיס של הטובקאל. הוא חשש שהטיפוס התלול והמעבר החסום בשלגים, יהיו למעלה מכוחותינו ובחר בדרך חלופית. יש להודות שלא נשמעה מצדנו אפילו מחאה רפה.

ירדנו חזרה לכיוון הג'יט, רק כדי לטפס את מעבר ההרים טיזי אין זיק (Tisi In Zik), לצפות על מראה רב רושם, של הרים רבי עצמה ובקעות השולחות זרועות ירוקות, של צמחיה חקלאית צפופה, גבוה ופנימה לתוך ההרים. גבוה ככל שאפשר. הבתים בכפרים הפרוסים באזור עשויים אבן וחומר לא שרוף, וצריחי המסגדים בולטים בצבעם הלבן על רקע גוני חום של הבתים. גידולי הדגנים צובעים את הטרסות בירוק ואלו נראות כרשת פרושה במלאכת מחשבת על המדרון.

גלשנו לגיא מוצל תחת עצי הדולב, לארוחה ותנומת צהרים. טיפוס קל אל השביל, שהוליך אותנו לדרך עפר. עלינו כמה מטרים לתצפית מרהיבה שכולה פנטזיה של סלעי שחם וכתמי ירק. משם הלכנו  לעבר הכפר ארמד (Areumd) ), שנראה כתלוי על צלע הר. המראה דרמטי, אך מאתגר בסופו של יום הליכה. טיפסנו לעברו, כשאנחנו מחשבים את המאמץ לו נדרש בשובנו מהטיפוס על הטובקאל. מתברר כי הג'יט שנבחר למעננו, נמצא בראש הכפר, גבוה מאד. הכי גבוה שאפשר.

מסתבר שהתמורה הצדיקה את האגרה. ג'ט נקי ומרווח, עם תצפית מרהיבה על הסביבה.

ביום המחרת, קדרו השמים. הגשם שהיה צפוי לרדת רק בצהרים, התחיל מוקדם בבקר. שבעה מאתנו החליטו שאין טעם ללכת בגשם וברוח ובחרו להישאר בג'יט. יצאנו לדרך, עשרה מטיילים במספר. חלפנו דרך סמטאות הכפר, ראינו בדרך נשים מקומיות המהדסות לאיטן כשערימות ירק גדולות על גבן, גלשנו אל השדות, חצינו פלגי מים וחצינו את הבקעה החקלאית הפורייה Ait Mizane, בדרך שהייתה אמורה להיות נעימה, אלמלא הגשם. כעבור כשעתיים של הליכה, נשרו שלושה ונותרנו שבעה מטיילים, נחושים, רטובים מגשם. הפסקת הצהרים הייתה במחסה שלא הצליח ממש למנוע מהגשם להרטיב אותנו, חלפנו בדרך על פני קברו של סידי שמרוש (Sidi Chamarouch), מראבוט (קדוש מוסלמי) שמתמחה בהבאת מזור לפגועי נפש ובעיקר גירוש שדים מגופם של ילדים. ראינו אנשים רוכבים על פרידות או צועדים דומם בדרך אליו. המתחם היה מוקף בביתנים שמכרו מזון. אבל חציית הגשר, על גבי הפלג הקטן, בואכה הקבר הקדוש, מותרת רק למוסלמים. מניסיוני אני יודע שתושבי ההרים מקפידים על קיום המצוות, הרבה יותר מאשר תושבי העיר והם גאים על כך.

ראו באתר זה: קברי צדיקים.

המשכנו לטפס, ההרים שמסביב היו אפופי ערפילים,  עד שהגענו לבקתת ההרים, בסגנון צרפתי, שנבנתה עבור המטפסים. בגובה של 3,200 מ' מעל פני הים. הצלחנו לראות את חלקו הנמוך של ג'בל טובקל. חציו הגבוה יותר, היה מוסתר בעננים. איברהים חשש שמא נחליק על הקרח והזמין למעננו קרמפונים, כדי לחבר אליהם את הנעליים.

למחרת, ה-D_DAY, יצאנו בשעה 5 לערך, בטרם שחר, כשפנסים על ראשינו, התבוננו מעלה וראינו שמים בהירים ושביל דמוי נחש, מנוקד באורות. פנסי מטיילים. הלכנו על גבי השלג, נזהרים שלא להחליק. יענקל'ה החליט שלא להסתכן בהחלקה וחזר לבקתה.

השביל לפסגת הטובקאל מתון עשרת מונים מזה המטפס למאגון, אבל הפעם, נאצלנו לבוסס בשלג, ולהתמודד עם קור עז. אצבעותינו כאבו מקור. בכמה מקומות השלג קפא והיה לקרח. טיפסנו, עקב בצד אגודל. העלייה במשעול לא משעול, ההחלקה על הקרח, השיפוע, הקור, הייתה תובענית להפליא. רק בשעה 9 לערך, יצאה השמש והפשירה את אצבעותינו. הנוף היה מרהיב. הרי גרניט מרשימים. דרום סיני על סטרואידים. הלכנו לאט, ככל שעלינו נפרשו לנגד עינינו עוד פסגות מושלגות. מראה מרטיט של הוד קדומים. ארץ הררי האלוהים. כעבור למעלה מארבע שעות מאומצות היינו על פסגת הטובקאל, הגבוה בהרי צפון אפריקה. התבוננו סביב סביב, אל תהומות שאין חקר לעומקם, אל השילוב הנפלא של הגרניט עם השלג, לעימות של ההרים עם המדבר, של האטלס עם הסהרה. מספרים שבימים יפים, רואים מכאן את האוקיינוס האטלנטי. לאחר הצילום המסורתי, מצאתי עצמי עובר בעיני אחרי כל פרט בנוף, מצלם ללא הרף. נחוש לקחת עמי כמה שאפשר, בתמונות ובזיכרון. השלב הבא היה פחות נעים וכלל בעיקר ירידה תלולה לכיוון הבקתה. ירידה שהיתה קשה לא פחות מהעלייה וההחלקה על השלג עשתה אותה קשה שבעתיים. למזלי, נצמד אלי איברהים והקל על ההתמודדות עם ברכי המיוסרת. לאחר ארוחת צהרים, ירדנו לכיוון ארמד. הפעם יכולנו ליהנות מהנוף שהחמצנו אמש. יענקל'ה ואני הגענו למרגלות הכפר על גבי פרדות. שבנו לבקתה למצהלות החברים, שמתברר שטיילו לא במעט בעמקים הירוקים ובכפרים שמסביב.

את יום המחרת פתחנו בשעה של הליכה , בערוץ מוריק, אל הכפר אימליל. הלכנו בצל עצי אגוז ודולב, עד למקום, אליו מתרכזים מרבית המטיילים באטלס. יכול היה להיות נחמד לשוטט מעט בכפר, או לשתות תה באחד מבתי הקפה, אבל אצה לנו דרכנו, להמשיך אל אסווירה, ליומיים נינוחים של חוף, לפני שנשוב הביתה.

הערות

[1] ראו באתר זה: הייבשת האבודה אטלנטיס.

[2] סוּקְצֶסְיָה(succession)   (בעברית מַעֲקוֹבֶת(, היא המהלך הטבעי של חילוף החברות בטבע, מחברת החלוץ ועד לחברת השיא. הסוקצסיה היא תהליך הדרגתי בו אט אט מתחלפות החברות (טור סוקצסיוני), החל מחברה ירודה ומהירת התפתחות (חברת החלוץ הראשונית שהגיעה לבית הגידול, כגון: צמחים חד שנתיים וחרקים שונים) ועד לחברות המפותחות ביותר ומן הסתם גם האטיות ביותר בהתפתחותן וברבייתן (חברת השיא שכוללת אורגניזמים כגון עצים רחבי עלים ובעלי חיים שונים).

[3] בראש העמק הקרחוני נמצא עמק מעוגל, בו השלג נדחס לקרח ונקרא "קרקס". הקרקסים מאפיינים לרוב את ראשיתם של עמקים קרחוניים, אולם מצויים קרקסים רבים בדמות כוכים צדדיים במדרונות העמק, ללא קשר עם  קרחון עמקי כלשהו. הקרקס עשוי להיווצר בכל מקום גבוה שבו הייתה קיימת שקערורית, המתאימה להצטברות שלג וקרח

[4] סקציה (מלטינית: Sectio) היא רמה משנית של מיון טקסונומי של יצורים חיים. הסקציה מקבצת מספר מינים ונכללת בסוג. בסוגים בהם יש מאות מינים השימוש בסקציה הוא בעל ערך