לחלוק או לחלק? מדינה אחת או שתיים לשני העמים?

 

 

 

 

המאבק לשלום ישראלי-פלסטיני נקלע שוב ושוב למבוי סתום. על כן אין זה מפתיע ששוחרי שלום רבים נוטים להתייאש. השמאל הישראלי כמעט ואינו קיים עוד. וודאי שלא השמאל הביטחוניסטי של פעם. רבים מאנשי השלום הצביעו בבחירות האחרונות בעד ציפי לבני, כלומר בעד צחי הנגבי, עתניאל שנלר ושאול מופז. לא רק בגלל קופירייטר מוצלח כאייל ארד, אלא בגלל הייאוש ההולך וגובר. אינתיפאדת 2000 ריסקה את מחנה השמאל. הוא חדל להאמין. אכן, לאהוד ברק היתה את התרומה שלו לכישלון, אבל התפרצותם של ערביי ישראל וחסימת הכבישים הבהירה לנו, הם, או לפחות רבים מהם, אינם רוצים אותנו כאן.

 

ערביי יהודה ושומרון, חיים במעיין אוטונומיה, ללא ביטוי לאומי כלשהו, מבלי שיכולים לבחור ולהיבחר. מדינת ישראל קובעת להם היכן יוכלו לנסוע והיכן לא. המתנחלים חיים בתוכם על כידונים צהל"יים. הרשות הפלסטינית משמשת כקבלן של צה"ל והתסכול הלאומי שם הולך וגובר. צריך להיות תמים גמור או אופטימי ללא תקנה כדי להאמין שהמצב יימשך לנצח. עיני העולם כולו נשואות לכאן והוא לא ישלים לעד עם המצב בו מדינת ישראל מיישבת את אזרחיה במקומות שגם היא לא תופשת כשטחה ואילו התושבים שם, חיים מבחינתם תחת כיבוש. אפרטהייד לא ייתכן כאן, לא רק בגלל שאנו מוסריים יותר וצודקים יותר, לא רק בגלל שמדינה שמציבה את השואה כחווייה מכוננת, לא יכולה להפלות אנשים על פי גזעם, או דתם, אלא משום שהעולם לא יאפשר לנו זאת.

אמנם, לחץ פנימי וחיצוני הצליח לחלץ מפי נתניהו את המשפט הנואל בעיניו: "שתי מדינות לשני עמים", אבל לא צריך להיות בוחן כליות ולב כדי לראות שאינו מאמין בכך. הבית הפוליטי שלו, סביבת ההתייחסות שלו, כולה, מתנגדת לחלוקת הארץ. גם אם, בסופו של דבר, הם אלו שייעשו זאת. גם בגין בסיני וגם שרון בעזה הוכיחו ש"רק הליכוד יכול".

 

הטראומה של גוש קטיף תלווה את החברה הישראלי עוד זמן רב. חלוקת הארץ נראית מסובכת יותר ויותר, משנה לשנה. הייאוש הביא בעבר כמה דוברים של הימין להציע הצעות נואלות מבחינה מוסרית ובלתי ישימות לחלוטין כמו גירוש ערביי הארץ, מבלי לדון בשאלה איך ולאן.

כמה דוברים קיצוניים של מחנה השמאל, מיואשים לא פחות, מנסים להחיות מחדש את רעיון הדו לאומיות.  כמה מהם הציגו את השאלה: האין זה צודק ומוסרי שתהיה מדינה אחת – דו לאומית, מדינה שתשלול את הלאומנות ותשתית את היחסים בין שתי העמים על יסודות של שוויון?

אנשי שמאל כגון חיים הנגבי, אודי אלוני ואפילו מירון בנבנשתי כתבו ברבים שהגיעה השעה לחפש קיצור דרך. במקום פשרה המבוססת על הקמת מדינה פלסטינית עצמאית בגבולות יוני 1967, צריך לדעתם, לחתור למדינה אחת – מדינה דו-לאומית דמוקרטית בארץ ישראל המערבית. לדעתם, השיקול שמכריע את הכף הוא הדרך הריאלית והקצרה ביותר לחולל שינוי, לסיים את הכיבוש, להשיג הסכם מניח את הדעת לשני הצדדים, ולהפסיק את ההרג.

נראה כי התהליכים היחידים הדוחפים לפתרון של מדינה אחת הם התהליכים המתרחשים כאן ועכשיו במדינה האחת הזאת, הקיימת כאן. אכן, ישנה מדינה אחת מפלצתית – זו הבנויה על חוסר שוויון, על כיבוש, על אפרטהייד מעמיק. אני מאמין שאנשי שמאל אלו מונעים לא רק משיקולי צדק ומוסר אלא גם מעייפות החומר.

לשיטתם, הדו-לאומיות אינה חותרת רק לפרק את הגטאות שבנינו לילידי המקום הפלסטינים, אלא גם לפתוח את גטו הזהב שבנינו לעצמנו.  לשיטתם, סיפור הסכסוך המקומי מקורו בהכחשת האפשרות של הדו-לאומיות. הפחד הקמאי מהדו-לאומיות, כביכול, חיזק בהדרגה את העוצמות הלאומניות והדתיות וגרם לקריסתן של האידיאולוגיות ההומאניות. כלום יהודי חברון נשחטו בגלל הלאומיות? ויהודי צפת? וירושלים? אני תוהה אם העמדה הזאת נובעת מצביעות או מבורות.

כמה דוברים של השמאל הקיצוני, הצביעו לא אחת על הקושי לשנע מאות אלפי מתנחלים מבתיהם חזרה לתוך גבולות המדינה והציעו לוותר למעשה על החזון של מדינה יהודית, לטובת מדינת כל אזרחיה. כבר לפני עשרים שנה הציע את הרעיון הזה סארי נוסייבה, כשהכריז: "אדרבה, ספחו אותנו". הוא שם את מבטחו ברחם של האשה הפלסטינית, שתדע להנפיק תוך דור, מספיק ילדים כדי להשיג כאן רוב ערבי.

נוסייבה יודע על מה הוא מדבר: כיום חיים כ-11 מיליון נפשות בין הירדן לים. כמעט חצי מהם אינם יהודים. אמנם, שיעור הילודה בקרב הערבים הולך ויורד ככול שהם רוכשים השכלה, אבל יחלפו עוד שני דורות עד שקצב הגידול ישתווה לזה של האוכלוסייה היהודית. אם אנשים אלו יחיו בתוכנו כשווים, יצטיידו בתעודות זהות כחולות, ייבחרו את נציגיהם לכנסת, שתבחר ראש ממשלה ערבי, נשיא ערבי. עם הזמן עשוי לכהן כאן רמטכ"ל ערבי, מפכ"ל ערבי, את המגן דוד יחליף חצי הסהר וחזון הרב תרבותיות יהפוך אותנו למדינה ערבית.

לרעיון המסוכן הזה הצטרפו כמה אנשי ימין. משה ארנס דיבר בזכותו בחצי פה והעיתונאי חגי סגל התבטא בשנינות: "ארץ ישראל משולה לאשתי החוקית ומדינת ישראל משולה לעוזרת הבית". ברור מה קודם למה. יותר ויותר מתנחלים ואוהדיהם מתבטאים באופן דומה: מכיוון שארץ ישראל קיימת אלפי שנים ומדינת ישראל רק שישים, הרי שהארץ קודמת למדינה. לגישתם, מדינה הינה ייצור מלאכותי שנועד לספק שירותים לאזרח ואילו ארץ ישראל הינה חבל מולדת שאסור לקצץ. מוזר ככול שיישמע, כמה מהישרים שבמחנה הימין, כמו כמה קיצונים ממחנה השמאל, אינם חוששים לחיות במדינה בעלת רוב ערבי. לשיטתם המתנגדים לה, מונעים מתוך שנאה וגזענות. במידה מסוימת הם צודקים. המדינה, כביכול, היא רק מכשיר שהוקם לטפל בצרכיו של האזרח ואילו המולדת היא נצחית. יש בכך הרבה, אך נשאלת השאלה, מה חשוב יותר, לשבת בארץ בנימין ואולי גם בגלעד שבעבר הירדן ובנחלת שבט אשר שבדרום לבנון, או לחיות במדינה יהודית?

עמוס עוז התבטא פעם שהיה שמח לחיות בעולם ללא גבולות, דגלים והמנונים, אלא שאינו רוצה להיות הראשון שינסה את התרגיל הזה. יש לו על מה להתבסס. דודו עליו השלום, שהיה הומניסט אירופאי ואיש רנסאנס, לעג לקרוביו הציונים. כפי שמספר עוז ב"סיפור על אהבה וחושך", הדד תמה על אותם יהודים שסבלו מלאומנות באירופה ועזבו אותה לטובת פינה מרוחקת במזרח התיכון, רק כדי להגשים את החלום הלאומי שלהם. את החזון ממנו סבלו. דודו ובני משפחתו שילמו את מחיר החלום במשרפות של אושוויץ. יהודי המזרח התיכון מצדם, לא חוו שואה, אבל ידעו פרעות במרוקו, רדיפות באיראן ו"פרהוד" בעיראק. גם גורלם של כמה מאלו שעלו ארצה לא שפר. הם שילמו את המחיר, של עם חסר ריבונות, במאורעות של תרפ"א, תרפ"ט, תרצ"ו ובמרד הערבי הגדול.

לשאלת עיתונאים צרפתיים מדוע לצריך בכלל מדינה יהודית, ענה יגאל אלון, כי רצינו להקים כאן חברת מופת. השואלים התקשו להבין. פרופ' ישעיהו לייבוביץ', לעומת זאת, ענה תשובה אחרת: "כי נמאס לנו לחיות תחת שלטון הגויים".כל כך פשוט, כל כך נכון. גם אם אי אפשר היה להגשים את שיבת ציון ללא ציון, ספק אם היהודים היו מגיעים הנה, אלמלא היה כל כך רע בגולה.

מצדדי מדינה אחת לשני העמים, היינו, מדינת כול אזרחיה, מובילים אותנו למדינה שיכולה להחליט על ביטול חוק השבות, על איסור העלייה שהיא צדקת קיומה של מדינת ישראל, למתן זכות השיבה לפליטים הפלסטינים, בעצם למדינה ערבית. לא למדנו כלום מרדיפות משהד ולא מפוגרום קישינייב, לא מ"סופות בנגב" ולא מן השואה. הפתרון הפציפיסטי או הלאומי של ארץ ישראל השלמה, גוזר עלינו גלות בארץ ישראל.