פוראם בקראלה

* מאמר קצר בנושא התפרסם באתר התיירות של YNET

 

קראלה האקזוטית שבדרום־מערב הודו, היא אחת הפינות הצבעוניות והמהנות של תשבץ הקסמים ההודי.  פינה רגועה יחסית בתוך הכאוס עתיר התחושות שמזמן למטייל המסע בהודו.  זוהי ארץ יפהפייה הנמשכת בין רכס הגהאט שבמזרח לבין הים הערבי שבמערב.  אם לא די במה שהטבע הכביר עליה, קם האדם וארג לה יופי משלו.  כאלו הם מטעי התה שבהרים, הנראים ששמיכה רקומה בירוק וכלה בתעלות המים של ה"בֶּק ווֹטֶרס", המחברים בעורקים כחולים, נחלים ואגמים. טיול בהודו איננו דבר קל תמיד. המטייל בהודו נתקל פעמים רבות בקשיים מסוגים שונים. דומה שקראלה, שגם היא יודעת להיות מרושעת, היא חוויה הודית קלה לעיכול.

זוהי ארץ ירוקה. ירוק של אורז, ירוק של תה ובעיקר ירוק של דקלי הקוקוס.  הם נטועים בכל מקום, לאורך הדרכים ולגדות הנחלים.  הקוקוס עבור תושביה של דרום הודו הוא כמו התמר עבור הבדווים. עץ שהכול בו.  בגזעו משתמשים לבניה, בעליו לסיכוך ובפירותיו להפיק הכול, מתרופות ועד שמנים.  השם קראלה נובע מהשם "קוקוס", בשפת המאליאלם המקומית.

האסוציאציות לשם "קראלה" הן רבות.  דקלים כבר אמרנו, גם תעלות מים וגם תה. אך קודמים להם התבלינים, אוצרותיו הקסומים של המזרח. כבר בעת העתיקה הגיעו יוונים, רומאים וערבים אל קוצ'ין וקויים, הנמלים הגדולים של מָלאבָּר, כשהם נמשכים לניחוחות התבלינים, אל המגע הקטיפתי של הבדים ואל הממון שאפשר לגרוף מכל אלו.  חוף מלאבר הוא החלק הצפוני של קראלה, מדינה שחיים בה 33 מליון אנשים, שחציים נוצרים ויתרם מוסלמים והינדים.  היו כאן קהילות יהודיות עתיקות יומין, ששורשיהם לוטים בערפל, מהם נותר רק בית כנסת מפואר, רחוב ציורי שנקרא על שמם ועוד כמה שרידים, במבנים ובכתובות.  יש בקראלה כנסיות רבות, יותר ממקדשים,  ואפילו קתדרלה בה נקבר וסקו דה גמה, הפורטוגלי שהביא לכאן את אירופה ויחד עמו, גם קללה ליהודים ומוסלמים.  אפילו המקדשים ההינדים נראים קצת שונים מהמקדשים של עמק הגנגס, הכול נקי יותר, פשוט. דומני שקצת פחות מעניין.  ובכל זאת, בקוצ'ין, היפה בערי קראלה, התמזגו קצת מפורטוגל, קצת מהולנד, קצת מאנגליה והרבה משל עצמה.  יש בה איים קטנים שנעים להפליג ביניהם ורשתות דייג סיניות ענקיות, שמספרים הובאו לכאן כבר במאה ה-13 על ידי קובלאי ח'אן.

קראלה היא הרבה יותר מכול אלה.  היא שונה במה שאין לה ובמה שיש לה.  מה אין בה? קודם כל האלימות.  הלאומנות המטורפת, זו שקיימת כבר מאות בשנים, בין הינדים לבין מוסלמים.  כאן, בארץ שרוחניים והוזים קשרו לה כתרים של סובלנות, פורצות מעת לעת מהומות דמים בין מאמיניהם של שתי הדתות, החולקים את אותו חבל ארץ.  לפני מספר שנים, התעוררו המהומות עקב רצונם של הינדים פנאטיים באיוּדָיה שבמדינת אוטאר פרדש, לבנות את מקדשו של ראמה על חורבות מסגד שבדעתם להרוס.  המוסלמים הגיבו באלימות שכנגד. הקללות חיש קל הוחלפו באבנים והדרך אל הסכינים היתה קצרה.  הרוח הרעה הזאת בינתיים לא הגיעה לקראלה.  מרבית תושביה מאמינים ומקווים שגם לא תגיע.

 

מדינה מוזרה זו נעדרת את מרבית הסממנים המאפיינים את "העולם השלישי".  שיעור המשכילים ומספר הילדים למשפחה הם כמעט ברמה מערבית.  כך גם תוחלת החיים.  אך יותר מכל אלו, קראלה מיוחדת במה שיש בה:  לא רק נוף, אלא בעיקר תרבות.  יש כאן אומנות במה מיוחדת הנקראת "קתאקאלי", בה גברים מאופרים בכבדות, מספרים סיפורים מיתולוגיים, תוך שהם מפגינים שליטה מרבית בכל שריר משרירי פניהם ויכולת מזהירה להביע רגשות, בתנועות העיניים בלבד. בקראלה התפתחה הרפואה האיירוודית, המושכת לחופיה מאות תלמידים ומתרפאים.  מכאן יצא גם ה'קָלָארי־פָּאיָאט' – אומנות הלחימה המסורתית, שהתקדמה צפונה אל סין וממנה התפתח הקוֹנג פוּ.  מכאן הגיע לשם הרעיון של הנאמנות המוחלטת למורה, כפי שהשתקפה בסרט 'נמר דרקון'.  לא הרחק מחוף קובלם המפורסם, קיים בית ספר לאומנות לחימה, מעין אשראם המנוהל על ידי גורו רב דיבור ודעת, המושך אליו חסידים מרחבי תבל.  בגבעות המוריקות הגולשות לכיוון האוקיינוב נמצא אשראם "שיווננדה", הנחשב לאחד המרכזים הטובים בעולם ללימוד יוגה.  יש כאן הכול.  זו הודו בזעיר אנפין ויחד עם זאת, איננה הודו.  כפי שנאמר על מקומות רבים בהודו, ש"אינם דומים להודו", מה שהביא מישהו למסקנה ש"הודו אינה דומה להודו".

 

נעים כאן בקראלה.  קודם כל הטיולים ברגל ובג'יפ בגבעות הנילגירי, היינו, "גבעות האד הכחלחל", המתנשאים לגובה של 2500 מ' מעל פני הים.  הרים גבוהים וירוקים, שרק בחלק זה של תבל, מעזים לקרוא להם "גבעות"; אולי משום שביחס להימלאיה, הכול מתגמד.  נפלא לא פחות הוא השייט הקסום בנתיבי המים, עם שקיעות אדומות מעל צמרות הדקלים, פרפורים ושלדגים מעל וילדים המתרחצים בתעלות זעירות.

עבור רבים קראלה מתקשרת גם לנופש.  יש כאן גם חופים המהווים לאירופאים רבים ממפלט מהקור שבבית.

 

עבור המטיילים הם הזדמנות לנוח מהשוטטות במרחביה של הודו ולנוח קצת מהודו.  יפה מכולם, לטעמי, הוא החוף של וורקלה (Varkala), הנמצא במרחק של שעתים נסיעה מטריבנדרום הבירה ויכול לשמש כבסיס מצוין ליציאה לטיולים ברחבי המדינה.  כשהגעתי לשם לראשונה, נעצרה נשימתי:  דקלי קוקוס, פס צר של בתים וממערב להם, מצוק ארוך של אבן חול, שנפל בתלילות אל קו המים.  מתחת למצוק הצהוב – אדמדם, נמתחה פיסה רחבה של חול ומעבר לה הים.  זה החוף הראשון בהודו שהלהיב אותי באמת.  הים עצמו, צבע המים והחול, אינם מרהיבים כמו בתאילנד למשל, אבל העיקר הוא מה שקורה על המצוק – שורה ארוכה של מסעדות, חנויות תכשיטים ומזכרות.  בדים צבעוניים מרג'סטאן, תכשיטים מקשמיר, עבודות יד מטיבט.  לרוב המוכרים חזות שונה מהפנים הדרווידייניות של אנשי הדרום.  לאנשי קשמיר חזות פנים תורכית למראה והטיבטים, שהגיעו לכאן מן ההימלאיה, בולטים בעיניהם המלוכסנות ובשיערם החלק וכמובן, האירופאים הגודשים את המסעדות ומשרדי הנסיעות. 'קֶרָאלָה בָּמְבּוּ הָאוּז' הוא מקום עם חן, קסם, נגיעה רכה.  כמה בקתות במבו פונות לחצר, ערסלים תלויים וגינה מטופחת.  מי שתכנן את המקום עשה זאת בעין מערבית.  הוא ריכז שם כל מה שתייר עשוי לרצות:  מרכז לטיפולים איירוודיים, שיעורי יוגה, בית ספר לבישול ואסתטיקה, המעוצבת לטעמם של האירופאים.  מסיבות שאינן תלויות בי, היה המקום לביתי למשך תקופה ארוכה ומבלי שהתכוונתי לכך, נקשרה נשמתי בנפשם של בעליו.

 

השמועות הללו עוברות בדרך כלל מפה לאוזן. לעתים הן מופצות מודפסות, לעתים כמו נישאות ברוח.  כך או כך, הן מגיעות מהר לאוזניים, הכרויות לשמוע אותן. יום לאחר בואם של ילדי לבקר אותי בחלק זה של העולם, סיפר לי מאן דהוא, כי בעיירה קטנה, במרחק שעה נסיעה מכאן, מתקיים פסטיבל לכבוד מקדש.  אירועים כאלה, המכונים בדרך כלל 'פּורָאם', כוללים תהלוכה של פילים מקושטים, מתופפים ולעתים גם רקדנים.  החודש האידיאלי לצפייה באירועים כאילו הוא פברואר. לא צריך יותר מקורטוב של מזל כדי להיתקל ב"פוראם" כזה או אחר.

לא תמיד מספר הפילים הוא אינדיקציה לעצמתו של האירוע.  חודשיים וחצי קודם לכן, בטיול שהדרכתי, הגענו לפסטיבל בו התקבצו חמישה עשר פילים במקדש כפרי.  אירוע זה, שנסענו כשלוש שעות לכל כיוון במיוחד כדי לקחת לצפות בו, היה מרשים להפליא, למרות מספרם הקטן יחסית של הפילים.  עמדו שם, על כל פיל מקושט, ארבעה אנשים ובצעו טקס ממושך של החלפת שמשיות, כל פעם בצבע אחר.  חודש וחצי מאוחר יותר, נסעתי לעיר קוֹיָם הסמוכה, לשם הובאו חמישים פילים, אך אותו אירוע נבלע בהמולת העיר.  נראה שאירועים כאלה, המתקיימים בסביבה מבודדת יחסית, מרשימים הרבה יותר

רק שבוע קודם לכן, התקיים בוורקלה, סמוך לחוף הים,  אירוע ובו נכחו ששה פילים בלבד, אך כלל גם רקדני קתאקלי, שכרכרו בשמלותיהם הצבעוניות והוסיפו לתהלוכה לבוש צבעוני במיוחד. לצורך אותה תהלוכה, נבנה מגדל גבוה, שקושט להפליא ונישא על כתפי כמה גברים שסחררו אותו במהירות.  בגמיון מפתיע לטקסי הקבורה של באלי.  הפעם, כך סיפרו יודעי דבר, עומד להתרחש אירוע ססגוני במיוחד. לאל מבית ההארחה, הודיע שעלינו להגיע לשם בשעה שלוש וחצי, לבל נאחר חלילה.  כבקי ורגיל בזמניה של הודו, השתדלתי להגיע בארבע וחצי ובכל זאת הגענו כמעט שעה לפני הזמן.

 

אולם גם ההכנות הן חלק מהעניין והמטייל זקוק לזמן הסתגלות לקצב ולגודש של האירוע. הרכב התפתל בסביבה כפרית יפה, בנוף גבעות מעוגלות, עצי קוקוס, שדות אורז, וחיי כפר עניים אך שלווים.  חצר המקדש וסביבתו המו אדם.  בסביבה רעו פילים שבעליהם החלו להכין אותם לאירוע.  חלקם עדיין רחצו בפלג מים סמוך ואחרים כבר המתינו בשקט לסיומו של תהליך הקישוט.  בעלי הפילים מתורגלים כנראה באירועים כאלה.  הם מצליחים לטפס על גבם, להניח מסיכה מוזהבת על מצחם ולהוסיף קישוטי פרחים שונים.

לא הרחק משם ניצבו כמה בובות קלקר, משוחות בצבעים עזים, בגובה של חמישה מטר בערך, שסימלו אלים הינדים שונים.  קל היה לזהות את דמותה של דוּרְגָה, אלת המלחמה, עם חרבה נוטפת הדם, את הקלשון של שיווה, האל ההורס ופטרון היוגים, את דמותו הכחולה של וישנו ועוד.  לצדם עמדו רקדנים, מאופרים בכבדות, לבושי חצאיות שהונחו על מסגרת, ששיוותה להן צורה של אוהל.  לא רחוק משם, החלו לחולל שתי רקדניות.  חזיהן השופעים מדי וירכיהן, שהתנועעו במיניות בלתי אופיינית להודו, טשטשו את העובדה שפעם הן היו גברים.  נוצות התנוססו מעל לראשים, מצנפות התחרו זו בזו בשלל צבעים,  הלמות מצילתיים הרעישה אוזניים. ריח קטורת עלה באוויר. עדיין, השפע החושני הזה, הזה, העמוס וגדוש כל כך,  לא הגיע לעוצמתו של זה העשיר, המרטיט והמעיק לעתים של הפסטיבלים המוכרים מן הצפון.  נוח יותר לעיכול.

מעל הרחבה, בחצר המקדש, הועמד פסל של פרה עשוי אורז. חשבתי על כך, שכל העולם דומה בכמה מובנים: אמא אדמה, אלת הפוריות, אלת הדגנים.  כמה גברים נשאו את הפסל בהבעה אדישה משהו. לא חשתי חרדת קודש. הכול היה מאופק, בניגוד לסערת הריקודים שהתחוללה ברחבה.

 

מאחור הסתדר טור ארוך וצייתן של נשים – מבוגרות, צעירות, נערות וילדות, לבושות במיטב בגדיהן ומאופרות בעידון רב.  הן אחזו במנחות והתקדמו קלות, בסבלנות אין קץ לעבר המקדש. רוך תנועותיהן, עדינות פניהן היפות, והופעתן המטופחת, היו ניגוד למבטים החמדניים של הגברים המיוזעים, שצבאו סביב המקדש.  לפניהם עמדו מתופפים, שחבטו בתופיהם בעצמה הולכת וגדלה וגופם התנחשל בפראות אדירה.  הם התחרו זה בזה בעצמת התיפוף, מעודדים ממבטי ההתפעלות, בלהט אקסטטי ממש.  עוד מעט ייכנסו לטראנס.

עבור ילדיי היה זה מפגש ראשון, מהמם בעוצמתו, עם צבעיה, קולותיה וניחוחותיה של הודו.   צבעוני וגדוש מכדי להיראות אמיתי.  מוגזם, כדרכה של הודו, ששום דבר בה אינו במידה.  עבורי זה היה מפגש חוזר, מלהיב ומעורר, בפעם המי מיודע כמה עם תיאטרון האבסורד.

הילדים הגיבו, איש על פי אופיו.  ענבר וירדן חשו בבית, מיהרו להיטמע בקהל כבקיאים ורגילים, איתרו את המקום בו מחלקים שתייה וצילמו ללא הרף, ענבר במצלמה הדיגיטלית וירדן במכשיר הטלפון הנייד.  הם לא חששו להיפרד זה מזה.  ירדן נמשך אל הרקדנים, משכיל בחושיו להתיידד איתם, שם לשחוק את מגבלות השפה.  ענבר נמשך דווקא אל הפילים, מרותק לתנועותיהם המגושמות ואצילות בו זמנית.  כדרכו, מעדיף בעלי חיים על בני אדם.  שקד לעומת זאת הצטנפה בחשש.  היא נצמדה בכוח אל איילת או אליי; יראה מההמון, מהצפיפות, ממבטי הגברים, מצחקוק הנשים.  ארבעתנו חזינו בהתרחשויות בעניין רב, שקד לעומת זאת, רצתה לחזור אל החוף.  אט אט הפשירה והחלה ליהנות אף היא. עדיין, מבכרת מרכז קניות לונדוני או תל אביבי על ההמולה המיוזעת שמסביב.

בשלב מסוים החלו הרקדנים לצעוד ברחובה הראשי של העיירה, אחריהם נעו המתופפים ולבסוף צעדה שורה ארוכה של פילים, שלושים וחמישה במספר.  כל פיל וקישוטיו, כל פילו ורוכבו המעוטר. על מרפסות הבתים וגגותיהם צבאו המונים, אחרים התגודדו מצדי הכביש והמתינו בסבלנות לבוא התהלוכה. לכפריי הודו אין הרבה הזדמנויות לבדר את עצמם בתיאטרון או בקונצרט.  אירועים כאלה משולים לאיים רעננים ומלאי חיים, בתוך הים הגדול של שגרת חייהם. בדרכנו חזרה לוורקלה סיפר לנו הנהג על ביתו שנשטף בגל הצונאמי הגדול ועל משפחתו שנותרה בחוסר כול. מה נותר לו לעשות, לדלות מעט פרנסה "מן הגורן ומן הייקב" ומעת לעת להזדמן ל"פוראם", כדי שתהיה לו גם סיבה לחיות.