הודו – מפגש ראשון

כתב וצילם: גילי חסקין

לצפייה במצגת תמונות בנושא: טיול להודו

בכל פעם, אני נדרש להודו.  לעתים לקראת הדרכת טיול, לעתים לקראת הרצאה, לעתים  בעקבות ספר חדש, כמו "הטגריס הלבן", לעתים בעקבות סרט כמו "נער החידות ממומבי" ולאחרונה, בעקבות צאתו לאור של האלבום "הודו – קליק ישראלי", שהוציא לאור ידידי ועמיתי חנוך סער, עורך הוצאת "סער".

בכל פעם מחדש, אני הוגה בה, בהודו. בראשי מתרוצצות מחשבות וזיכרונות אודות הודו האקזוטית, הרוחנית והגשמית, האמתית והממוסחרת, האהובה והשנואה. אני מציץ בחלון, נועץ מבט באפלה ומהרהר ברומן הפרטי שלי עם הארץ הזו, שהיא בעצם תת ייבשת מבחינה גיאוגרפית ועולם ומלואו מכול בחינה אחרת.

מתי הוא התחיל בעצם? אני נזכר בספרי הקריאה לנוער, מספריית 'דן חסכן' של הוצאת 'עם עובד', שסבא יצחק היה מביא לנו לימי ההולדת. בכתה ה' קראנו, אני ואחיותיי אחרי, את ספרה של איימי סומרפלט:  'הדרך לאגרה' – סיפורו של לָלוּ, נער בן עשר, הגורר את מיה, אחותו בת השבע, לבית החולים של אגרה, לניתוח שאמור להציל את מאור עיניה, יאפשר לה ללמוד לקרוא וכך גם לו. אחרי 'הדרך לאגרה' בא 'הבונגלו הלבן', ספר ההמשך שכתבה סומרפלט, שעסק בתולדותיו של ללו הנער וחברו רָאם, בן של חייל המשרת בקסרקטין צפוני.

הודו שנפרשה לעינינו מהקריאה בספרים, היתה כולה מישורים מעובדים בעמק הגנגס, שדות אורז מוצפים, דרכים מאובקות, עגלות רתומות לשוורים ותחנות רכבת סואנות.

המפגש הבא עם הודו היה בסיפורים של אבא, שהוביל קבוצות למזרח הרחוק. אז, בשלהי שנות השבעים, היתה הודו לרוב המטיילים, בעיקר גודש של עוני, רעש ולכלוך. מעין מס שיש לשלם לפני שמגיעים לעיקר, כלומר לתאילנד, לפיליפינים ולסינגפור, שנחשבו לקסם האמתי של המזרח, כביכול.

התיאורים של אבא כללו בעיקר זוטות על קוסמים, עושי להטים, מכשפים ויידעונים וכמובן מקומות מפורסמים, כמו ארמון הרוחות ההזוי והמופלא שבג'אייפור, גתות הטבילה בוורנסי וכיפתו של הטאג'-מאהל. קצת אחר כך באו סיפורי תרמילאים – סנוניות ראשונות כמעט, שהגיעו מהודו בראשית שנות השמונים ובאמתחתם נסים ונפלאות אודות מורים רוחניים רבי השראה, בתי צָ'אי בהימלאיה, ערים צבועות וורוד, משכנות ברהמינים משוחים בכחול, פרות במקדשים, קופים על הגגות, טווסים ברחובות, מאגרי מים בלב המדבר, פסלים ארוטיים ומה לא.

אני זוכר את עצמי מתנדנד על ערסל, על סיפונה של ספינה קטנה ששייטה לאורך האמזונס, מאזין בשקיקה לסיפוריהם של מיכאל ואביגיל מגבעת חיים, שזה עתה הגיעו מהודו. הם לא היו היחידים. בקיץ 1981 היו 'פליטי המזרח' מתקבצים במסעדת 'קטמנדו' אשר בקוּסְקוֹ שבפרו, שותים 'לאסי' ומספרים ביציאת הודו.

כך למשל, נודע סיפורו של עוזי, בן קיבוץ בית קשת, שרכש אבני חן בג'אייפור, כדי למכור אותן בארץ ברווח משולש, אך בבואו לממש את ה'מכה' שתכנן, נתגלו אבני החן כזכוכיות צבעוניות. אורותיה של הודו המשיכו לרצד דרך סרטים, כמו 'המעבר להודו' ו'גהנדי', שכדרכם של סרטים, תפקידם לעורר ריגוש והזדהות והם עושים זאת על חשבון האיזון והדיוק, אך אין ספק שהעבירו מסר חזק.

באמצע שנות השמונים, עברה הבכורה מדרום אמריקה למזרח הרחוק. שעריה של הודו נסגרו בפני רוב המטיילים, מסיבות פוליטיות. אלה שחפצו לחוות את נפלאותיה, נאלצו לעמול קשה כדי להוציא את אשרת הכניסה המיוחלת. מחברים שחזרו מאוחר יותר, שמעתי על מקדש הזהב באָמְריצָר, על רישׁיקֶש וחכמיה, על כרי הדשא שבקשמיר, על הטיבטים בלָדאק, על הפסטיבלים הססגוניים ועל שיחות משמעותיות שניהלו מטיילים בשווקים סואנים, או מתחת לעצי הבניאן, עם יוֹגים מזדמנים. אין עוד הרבה מקומות בהם יכול מטייל לנהל שיחת עומק עם רוכל טרדן על מושג ה'דְהָרְמָה'. דומה שמעטים המקומות, אם בכלל, בהם יכול הנוסע במושב הרכבת ממולך להתגאות בפניך, שכבר שנים הוא אינו אוכל שום מזון אחרי השעה עשר בבוקר. בהודו מתמודד המטייל עם חשיבה אחרת. שונה ממה שהורגל לה, כפי שמאר פעם נהרו, מי שהיה ראש ממשלתה של הודו: "איש המערב שואל "מה לעשות?", איש הודו שואל "מה להיות?".

היו כמובן גם סיפורים אחרים, על רמאויות, על הודו הקשה יותר, המעיקה והנוכלת. אמנון ניר, שגרירה הנלהב של הודו בקרב המטיילים, שקע פעם בשיחה אינטימית, מלב אל לב, עם הודי רגיש ומצועף מבט שהכיר ברכבת. בן שיחו של אמנון, העפיל עמו לפסגות פילוסופיות עילאיות על מושג ה'מוֹקְשָה'. אמנון חש צורך להביא להם כוסות צָ'אי, להשיב את נפשם המיוסרת ולרדת יחדיו מההתעלות הרוחנית אל סלע המציאות. לפני שהלך, ביקש מאיש הרוח לשמור לו את תיק ההדרכה עם כרטיסי הטיסה של כל הקבוצה ועם ארבעת אלפים דולר, עד שיביא צָ'אי עבור שניהם. אחרי דקות ספורות חזר, שתי כוסות צָ'אי בידיו, נכון לחדש את ההתעלות הפילוסופית והסתבר לו שיוכל לשתות את שתי הכוסות בעצמו.

הסיפורים הוסיפו להגיע והודו הצטיירה בראשי כערבוביה של מראות, ניחוחות וצלילים. טרם הייתי בה וכבר דמיינתי בעיני רוחי את הרכבות הזעירות המטפסות אל אוּטי או דָרְז'ילינג, את הסבלים הנושאים משאות כבדים על מצחם, את בולעי האש, הסגפנים וקטועי האיברים. שנים אחדות אחר כך, בטיול הראשון לסין, בנסיעת רכבת מסוּצ'וֹ לשנחאי, שתיתי בצמא את סיפוריו של חיים שוסטר, שהפליג בפניי ובפני יאיר מיימון, על נפלאות 'היהלום שבכתר' ולא חדל לספר על הרפתקאותיו בתת היבשת.

חיים, שבגלגול הקודם היה מן הסתם מכשף השבט, כמעט הפנט אותי בתיאורי עלילותיו במחוזות הטיבטיים של ההימלאיה וביערות הגשם של מלאבאר. הוא פרש בפנינו את עלילות ה'מהאבהרטה' באופן כה חי, עד שדימינו לראות את אָרְג'וּנָה הגיבור, אוחז בידו את הקשת, מותח את המיתר, מחשב לירות את החץ ולפתע מתחיל להתלבט.

חיים הפליג בתיאוריו את נהג המרכבה של ארג'ונה, האל קרישנה בכבודו ובעצמו, המבהיר לארג'ונה שעליו להילחם, בהתאם לצוו הדְהָרְמָה שלו, גם אם בניגוד למצפונו. הקשבתי רוב קשב ולא ידעתי כי הדיון הערכי הזה, בין קְרישְׁנָה לאָרְג'וּנָה, ה'בְּהָוָודְגיטָה', ספר הספרים של המחשבה ההינדית, עוד יעסיק אותי פעמים רבות.

חלפה עוד שנה ויצאתי בחברת איילת, לירח דבש בקשמיר, שהתארך לשנה של טיול בהודו. היה זה טיול מהנה ומחשל, שאמור היה להיות מסד לממלכה שבנינו. התחלנו בדלהי המהבילה מחום יולי, כשאני מגלה, לתדהמתי, שאין בי אפילו קמצוץ הלם נוכח מראות הרחוב ההודי, הנראה כנהר אנושי זורם לאיטו, בשלל צבעים ושפע מראות.

אולי היתה זו ההכנה הנפשית רבת השנים ואולי הניסיון שצברתי בטיולי הקודמים בארצות העולם השלישי. בניגוד לאיילת ההמומה, שוטטתי ברחובות ניו-דלהי כבקי ורגיל. דומה היה שאני מכיר זה שנים רבות את הפרצופים המוזרים, המתבוננים בנו בסקרנות, את הכובסים החובטים את הסדינים במרץ ואת מנקי האוזניים. מדלהי המשכנו לסְרינָגָר, בירת קשמיר. השתכנו בבתי הסירה הצפים באגם דָאל, משם המשכנו אל ההרים הירוקים, מושלגי הפסגות. ביום אחד חצינו את הרכס הגדול של ההימלאיה ועברנו אל עולם אחר. גלשנו מהירוק הרענן של קשמיר למדבר של לדאק. מהגנים המוֹגוּלים לגוֹמְפּוֹת הטיבטיות, מהמוסלמים לבודהיסטים, מעוגלי העיניים למלוכסנים. מלדאק, שכונתה אז 'טיבט הקטנה'. צעדנו, בהליכה רגלית ארוכה, לאורכו של נהר הזָנְסְקָר, שגוונו הכחול-אפרפר הוסיף לעימות הנפלא שבין ההרים הצחיחים, לפסגותיהם המושלגות ולמטליות הירוקות של גידולי השדה, עד הימָצָ'אל פְּרָדֶש.

נוף המדבר הקסום, זרוע המנזרים, התחלף שוב לירוק. אחר, כהה יותר. הירוק העשיר, של בקעת קוּלוּ המעתירה, שגונו נוטה לעתים לכחלחל. זו היתה רק ההתחלה. לא חדלנו לבלוע את המראות ולשמוע את הקולות. שעטנו סקרנים ממקום למקום – השכונות הטיבטיות בדָרָאמְסָאלָה, העמק בגָרוָול, הידוע בפרחים המיוחדים הגדלים בו ורק בו, אגם הֶמקוּנד המקודש לסיקהים, אוֹריסָה ושבטיה, טמיל נאדו על מקדשיה, קֶרָאלָה המעטירה, אוצרות התרבות של קָרְנָטָקָה, המראה הפסיכדלי כמעט של הצבעים ברג'סטאן ובגוּזָ'רָט, המקדשים וגהתות הרחצה. עינינו זללו ברעבתנות במשך שנה תמימה, עד שלא יכולנו לשאת עוד, עד שעייפנו מהגודש, מהרעש, מההודים. טיילנו במקדשים הבנויים מאבני בזלת בהאמפי; במקדשים החצובים בסלע באלורה, במערות שקירותיהם משוחים בציורים הבודהיסטיים, במסגדים המוגהולים הגדולים, במקדשי השישי שהפסלים הג'ייניסטים עשו בהם להטים. שוטטנו בארמונות המהראג'ה, במקדשים ההפוכים בגוז'רט, בפלאי האדריכלות של השליטים המוסלמים, בגודש העיטורים שבמקדשי טמיל נאדו. בבתיה סירה של קשמיר, בספינות הנהר שמשייטות בתעלות המים של קראלה.

אוסף המראות מסחרר ממש. פעם זהו נהג ריקשה הרץ יחף על כביש האספלט של כלכתה, כשהוא נושא שתי נשים כבדות משקל, פעם זהו כלב זאב היושב ליד הנהג במכונית מפוארת, פעם זהו אדם גוסס, שאשתו מעסה את רקותיו בשמן קוקס , בהבעה של השלמה. פעם אילו מאמינים ג'יניסטים עירומים כביום היוולדם, ליד פסלו המונומנטלי של הקדוש באבו בסרבנבאלגולה. פעם זו ילדה קטנה מהלכת על חבל, עושי להטים על גהטות הרחצה, טקס אש בהארידוור, אירועי טראנס ברישיקש, מאמיני הארי קרישנה מתפללים ושרים בדבקות, רקדנים על גבי פילים מקושטים, שיירות ארוכות של גמלים, כפריים לבושי ססגוניים במישורי המלך של חבל קאצ'….

אחרי שנה של שוטטות חשנו צורך לצאת מהכאוס הזה. הסבלנות שלנו הגיעה אל קִצה. דומה שהמושג 'במידה' אינו קיים כלל בהודו. הכול מגיע במנות גדושות ומכה בברוטאליות בחושיו של המטייל. החל בעומס הפסלים המגולפים במקדשים, דרך ערב רב של סגנונות בארמונות המהראג'ה, עומס תכשיטי הכסף של נשות רג'סטאן, המראות הזעירות הרקומות בכיסויי המיטה, כמות התבלינים שבאוכל, הסוכר שבתה, שלא לדבר על הנידנודים, על המבטים החצופים, על ההטרדות המיניות לפרקים הכול כבר היה יותר מדי. הודו היתה לנו לזרא, על רוכליה, מציצניה, סרסוריה, צפיפותה ונוכלותה. איילת לא חדלה לדבר על תאילנד ותפנוקיה, כאנטי תיזה להודו וקשייה. עד שאחזנו בידינו את כרטיס העלייה למטוס ומיד רצינו לשוב.

כאשר נחתנו בנמל התעופה על שם בן גוריון, שאלו אותנו כמה ממקבלי פנינו: שבתם לציוויליזציה?". עניתי להם: "שבנו מהציוויליזציה"….

מהי הודו? לא ידעתי לומר. האם היא צחיחה כמו מדבר טָאר, או מוריקה, כמו קראלה. מה מאפיין אותה יותר – הפסגות הצחורות של ההימלאיה, סלעי הגרניט של רכסי הגְהָאט, או שמא הדיונות החוליות של רג'סטאן?

מי הם ההודים? הסוחרים הקשמיריים הממולחים, או שמא האיכרים הלאדכים קשי היום. אנשי ה'הייטק' המעונבים בבנגלור, או הסגפנים הנודדים, מגלגלי הראסטות. הנזירים הבודהיסטים צהובי המצנפת, או הדבקים ב'בְּהָקטי' בלבושם הזוהר בכתום. אולי היוֹגים המזוקנים, הסְהָאדוּ מחפשי הדרך, הצליינים הבודהיסטים הפוסעים בנתיבו של ה'סָקְיָאמוּני'. עולי הרגל הלבושים שחור, צאצאי האפריקאים באזור גוֹאָה. מה בין הטיפוסים האָרְיָינים של הצפון לדָרְווידְיָינים שבדרום?

מה בין בני השבטים מקורזלי השיער באוֹריסָה, בין הטיבטנים מלוכסני העיניים, החיים למרגלות ההימלאיה? מה בין הסיקהים הזקופים ומגודלי הזקן, ששיערם הארוך עטוף בטורבן, לג'ייניסטים המהלכים עירומים כביום היוולדם?

השאלות עדיין נשאלות והקסם בעינו עומד.