קיצור תולדות יפן המסורתית

כתב: גילי חסקין

טיול ביפן הינו טיול בהטיה תרבותית מובהקת. נושאי התוכן של הטיול כוללים חומרים דתיים, תרבותיים, לשוניים ופילוסופיים. הבנת הדתות, האומנויות והפילוסופיה, מצריכה הכרתו של שלד היסטורי. מכיוון שההיסטוריה של יפן ארוכה נפתלת ובמידה רבה זרה לקורא הישראלי, הבאנו כאן שלד היסטורי, מעיין "מורה נבוכים", בנוסף לסיכומים המפורטים, של כל תקופה ותקופה, שהועלו לאוויר באתר זה, בתקווה שיביא לתועלתו של המטייל.

ראו קודם: הגיאוגרפיה של יפן.

כללי:

החברה הקדומה ביפן היתה חברה שבטית ומפולגת; נראה שבתקופה הפרהיסטורית היו כמה הגירות של שבטים שונים ממזרח אסיה, שהתיישבו ביפן בזה אחר זה. כך למשל, שבטי האינו שמקורם מנהר האמור שבגבול רוסיה וסין.

מקורותיה ההיסטוריים של התרבות היפנית לוטים בערפל ומשתרגים היטב באגדות הרבות שצמחו במרוצת השנים ב"ממלכת האלים". לפי המסורת, ה11 בפברואר 660 לפנה"ס, הוא התאריך הרשמי  שבו נוסדה יפן על ידי הקיסר גִ'ימוּ טֶנוֹ, שהיה צאצא ישיר של אלת השמש. שושלתו של ג'ימו עדיין מולכת ביפן כיום, וגם בהתעלם מהתקופה הקדומה שלגביה אין ראיות היסטוריות, זוהי שושלת המלוכה הוותיקה ביותר בעולם.

התעודות הקדומות של יפן מתוארכות למאה ה-6, לאחר אימוץ מערכת הכתב הסיני על ידי היפנים. זהו תיעוד ממקור משני, שנעשה יותר מ-1,000 שנה לאחר התרחשותם, כביכול, של המעשים המתוארים בו.

פרהיסטוריה

התקופה הפרה היסטורית של יפן, שבין שנת 10,000 לפני הספירה לבין שנת 400 לפנה"ס, מכונה תקופת ג'ומון (Jōmon-jidai), שהוראתו "מסומן בחבל", מכיוון שבראשית התקופה, תקופת האבן המאוחרת, נמצאו חרסים אשר עליהן עיטורים חרוטים או מוספים דמויי חבלים.

בני תקופת ג'ומון גרו בבתים בנויים מענפים, לבשו עורות והתקיימו מדייג, צייד וליקוט מזון. ההתפתחות החומרית של יפן פגרה בהרבה אחרי זו של קוריאה ובעיקר של סין. כול זאת בעת שבסין התפתחה חברה חקלאית, הופיע כתב והתארגנה מעצמה. החוקרים מניחים שעולמם הרוחני של היפני הקדומים הורכב מאנימיזם, כשפים ומושגי טאבו. עם התארגנו החברה בצורת בתי אב שימש ראש בית האב, בעל הסמכות השיפוטית והצבאית, גם מעין כהן גדול. המתווכים בינו לבין האלים היו השמאנים. מהמקורות הסיניים מצטיירת תמונה של חברה המאמינה בקיומן של רוחות בכול מקום, שכדי לנחש את כוונותיהם היו שורפים עצמות צבים. המכשפים ידעו לפרש את הכתמים שעשתה בהם האש. כמו כן קיימו פולחן אבות, ממנו יצאה אחר כך דת השינטו.

ראו בהרחבה: תולדות יפן בתקופה העתיקה; דת השינטו ביפן

תקופת יאואי

במאה ה-4 לפנה"ס חל מהפך. הממצאים הארכיאולוגיים מתקופה זו מעידים על הופעתה של חקלאות אורז, שהתפשטה ממערב הארץ מזרחה, במישורים ובבקעות שבין ההרים. יחד עמה הופיעו כלים מברונזה ואחר כך גם מברזל, כמו מחרשות, וכלי מלחמה. בתקופה זו הופיעו גם ישובים גדולים, סוסים, ממגורות מזון אריגים ועוד. יפן עברה מהר מאד, תוך כמה מאות שנים, מתקופת האבן לתקופת הברזל. היפנים הפכו מעם של דייגים ומלקטים לעם של חקלאים ולוחמים. תקופה זו קרויה בפי ההיסטוריונים תקופת יָאיוֹאי (Yayoi = על שם האתר בו החרסים מתקופה זו נמצאו לראשונה) ונמשכה עד המאה השלישית לספירה.

המקורות ההיסטוריים הנחשבים לאמינים הם המקורות הסיניים, מתקופת שושלת וֶּי, מתארים ארץ שנשלטה על ידי משפחות שבטיות, שהאמינו במוצאן האלוהי. אנשים אלו העלו מנחה לסין. השם בו הסינים כינו את היפנים היה "וא" (Wa), שהוראתו "גמד", אולי בשל קומתם הנמוכה יחסית של היפנים, אולי בשל הבוז שחשו כלפיהם. עד היום מציינת המילה "וא" ביפנית, כל דבר שהוא יפני מקורי. הסינים מתארים את היפנים כאוכלי מזון נא, אוהבים משקאות אלכוהוליים, מאריכים ימים, מוחאים כף בבואם להתפלל, שיעור הפשיעה שלהם נמוך והם אינם מרבים להתדיין בבתי דין. תיאור מהימן עד היום. תקופת יאיויי, על אף המסתורין ההיסטורי שאופף אותה, הייתה תקופה של פיתוחים טכנולוגיים ותרבותיים שהביאו לעולם את יפן אשר שורשיה ממשיכים להתקיים עד ימינו.

הקמת הממלכה

הכרוניקות היפניות, שנכתבו במאה ה-8, אינם מספרים מתי התאחדו המדינות היפניות לממלכה אחת, משום שאינם מודים  שיפן היתה מפולגת פעם למדינות שונות. אולם על סמך המקורות הסיניים והממצאים הארכיאולוגיים ניתן להסיק כי האיחוד חל במאה השנייה לספירה. הכרוניקות היפניות מספרות שזה קרה בסביבות שנת 200 לספירה, על ידי המלכה הימיקו, שמלכה בממלכת יאמאטאו. לפי המסורת, מלכה זו שלטה באמצעות כשפים, מעולם לא נישאה והיתה מסוגרת בארמונה. בממלכה שלט מטעמה אחיה הצעיר. היא העלתה מנחו לסין וקיבלה מתנה בתמורה. המלכה נקברה בתל ענק שלא מצוין היכן הוא. אולם הוראת המילה "הי"  היא שמש ו"מיקו" פירושה שמאנית. לפיכך סביר שהסיפור מתעד את ראשית איחודה של יפן על ידי מלכה שאמאנית, שהיתה כוהנת של אלת השמש. קיסרי יפן עד היום הם הכוהנים העליונים של אלת השמש.

החל מהמאה ה-3 לספירה מופיעים ביפן תלי קבורה גדולים, הקרויים "קופון"  (Kofun) ומזכירים בצורתם דולמנים. תלים אלו מעידים על קיומם של שליטים גדולים שריכזו עצמה ועושר. הם בנויים בצורת חור מנעול ומכאן שמם. בקברים ובסביבתם נחשפו, בין הייתר, אלפי פסלוני חומר חלולים  הקרויים הניוָּה (טבעות חרס). פסלונים אלו מציגים לוחמים עטורי שריון ונושאי חרב, פרשים, נשים מנגנות על כלי מיתר, רקדניות, משרתים, בעלי חיים עופות, בתים וספינות. ייתכן שפסלוני האנשים שימשו תחליף לבני האדם שהיו קודם לכן נקברים עם המלכים.

תקופת קוֹפוּן, הידועה גם כ"תקופת יאמאטו" הייתה התקופה הראשונה בהיסטוריה העתיקה של יפן, בה מוגדרת יפן לראשונה כישות מבוססת ועצמאית. לא לחינם קיבלה תרבות זו את שמה דווקא ממבני קבורה. ההתעסקות בחיים ובמוות היוותה חלק חשוב מתרבות קופון ואת רוב הממצאים אשר שופכים אור על התקופה, מצאו הארכיאולוגיים קבורים באותם הקברים יחד עם בעליהם.

בתקופת קופון, התפתחה ביפן חברה בעלת מעמדות מובהקים, אשר הושתתה על ערכים צבאיים, ואשר חייליה אומנו בטכניקות המתקדמות ביותר שיובאו מאסיה, וצוידו בכלי נשק מודרניים דוגמת שריונות וחרבות. קשרי התרבות ליבשת היו חזקים באותה התקופה, ועדויות לכך נמצאות בזהויות המתגלות בממצאים הארכיאולוגיים מאותה תקופה ביפן ובקוריאה. התמונה המתקבלת של המדינה היפנית באמצע האלף הראשון לספירה היא מלך שעמד בראש המדינה, שמאוחר יותר נקרא קיסר. תוארו היה "אוקימי" ("שליט גדול") ואחז גם בכתר כהונה. הטקס החשוב ביותר שביצע היה מנחה לאלים  בצורת אורז מבושל ויין אורז. כך נכרכו  יחד השלטון, הדת והחקלאות.

מכיוון שהקיסר היה צאצא של אל השמש, ורק תפילתו יכולה להבטיח שהטבע ייטיב עם עובדי האדמה, הביאה לכך שבמהלך ההיסטוריה איש לא יעז להחליף את המשפחה הקיסרית. בשל ריבוי תפקידיהם הדתיים, נבצר מן הקיסרים להתפנות לניהול שוטף של המדינה והם נטו להעביר את התפקיד לאחד מבני משפחתם. כך ניצבו למרגלות הקיסר, בני משפחתו, שכללו את אחיו, בניו ובנותיו, שכל אחד מהם היה רשאי לרשת את כיסאו.

המבנה החברתי – מדיני של הממלכה התבסס על אצולה תורשתית. היחידה החברתית היתה אוּג'י  – משפחת אצולה, שהתייחסה לאב אחד או לאל המשפחה.  לבניהן היה הזכות לשרת את הקיסר ולשמש בתפקידים הממלכתיים העליונים ולבנותיהן היה את הזכות להינשא לנסיכים. משפחות אלו נהנו מעצמה רבה.  קרבת אבי המשפחה למשפחת המלוכה קבעה את מקומה בחברה. לכל אוג'י היתה אלוהות משלה וכל ראש אוג'י היה הכוהן הגדול של אותה אלוהות. מתחת לאוג'י, בסדר החשיבות ניצבו יחידות חברתיות שלא התבססו בהכרח על מוצא משותף, אנושי או אלוהי, אלא על שיתוף במילוי תפקידים מסוימים. היו אלו גילדות או קו- אופרציות של בעלי מקצוע שונים ששירתו את הקיסר או את האוג'י ונקראו "בֶּה". הם התמחו בתחומים שונים כמו דייג, מלחמה, חקלאות, קרמיקה, אריגה , ועוד.  בתחתית הסולם החברתי ניצבו העבדים. למרות שהאוג'י והבה התבססו על קשרי דם, הם אימצו אנשים מבחוץ. דבר זה אפשר ניידות בחברה שהיתה מושתתת על היררכיה של מוצא וייחוס.

הממלכה היפנית, שהוקמה כתוצאה ממלחמות בין המדינות השונות המשיכה להתפשט בעזרת כיבושים של שטחים. הכרוניקות מספרות על מלחמות כנגד שבטים שעירים במזרח ובמערב, שהשתייכו לאוכלוסייה קדומה יותר. חלקם התבולל וחלקם נדחק לאזורים הקרים של הצפון (אבותיהם של האיינו (Ainu), החיים עד היום באי הוקאידו).

התרבות הגבוהה הראשונה שהגיעה ליפן היתה התרבות הסינית, אך להבדיל מקוריאה וויטנאם, יפן מעולם לא נכבשה על ידי סין. כל מה שהיפנים קלטו מסין לא נעשה בכפייה. התרבות הסינית לא הגיעה ישירות ליפן אלא דרך קוריאה, שם אומצה מאות שנים קודם לכן. הצבאות היפנים שהתערבו במלחמות הפנים של קוריאה במאות הראשונות לספירה, הביאו איתם הביתה את מה שלמדו שם. בסוף המאה ה-4, עם התגברות המלחמות בחצי האי הקוריאני, נמלטו משפחות אצולה קוריאניות וסיניות ליפן והצטרפו לעילית היפנית. התרבות הזרה העניקה יוקרה לקיסרי יפן. ההשפעה הסינית העשירה את התרבות היפנית אך לא דחקה אותה.  היפנים העריכו את הידע וההשכלה שהביאו וקלטו אותם לשורות האוגי' והבה.  משפחות אלו הביאו עמם טכניקות חדשות של ייצור משי וקרמיקה וידע חדש בתחומי הדיפלומטיה והמסחר.

ההשפעה הסינית באה לידי ביטוי קודם כל בשפה. ליפנית נכנסו מלים רבות מסינית, שלא דחקה את היפנית, אלא אפשרה צורות נוספות של התבטאות. עם המילים הסיניות הגיע גם כתב הסימניות הסיני, הקרוי "אותיות האן" , המוכרות יותר כ"קנג'י", על שם השושלת שבזמנה נקבעה צורתו הסופית. במשך הזמן הפכה ידיעת קרוא וכתוב והכרת הקלאסיקה הסינית לסימן ההיכר של המעמד הגבוה ביפן, כפי שהיה בקוריאה ובסין. לסימניות הסיניות היתה השפעה מכרעת על התרבות היפנית. הן צירפו את יפן למעגל הציוויליזציה הסינית, אפשרו ליפנים להבין את אוצרות התרבות של סין, וטפחו את החוש האסתטי שלהם.

תקופת אסוקה.

ההיסטוריה המתועדת של יפן מתחילה במאה ה-5 לספירה, כאשר איחדו שליטים משושלת ימטו (Yamato) שבטים ובתי אב רבים, שנעשו כפופים להם, וייסדו ממלכה במרכז הונשו.

ההיסטוריונים מכנים את התקופה שמאמצע המאה ה-6 עד אמצע המאה ה-7 בשם "תקופת אסוקה" (Asuka), על שם האזור בו ישבו הקיסרים (בקרבת נארה של ימינו) ובו נבנו המקדשים הבודהיסטים הראשונים. אזור אסוקה היה גם מקום מושבה של משפחת סוגה, שהפכה להיות בעלת ההשפעה הגדולה ביותר על הקיסר והפטרונית של הדת החדשה. משפחה זו נטלה לעצמה את המונופול על קשרי הנישואין עם קיסרי יפן, כך שלכול קיסר היתה אשה ממשפחת סוגה ולמעשה גם אם, חותן וסב ממשפחה זו, שהפעילו עליו את השפעתם וכך ביצרה המשפחה את כוחה.

למן המאה ה-6 הלכה והעמיקה השפעתה של תרבות סין ביפן

הגעת הבודהיזם במאה ה-6 השפיעה על הארכיטקטורה, הפיסול והציור. הבודהיזם לא החליף את השינטו, אלא נוסף עליו.

ראו באתר זה: הבודהיזם

בשנת 593 כונן היפנים יחסים דיפלומטיים עם שושלת סואי (Sui) הסינית, כדי לחזק את השלטון ביפאן וכדי לטפח את הבודהיזם והקונפוציוניזם. בניגוד לקיסרים יפנים קודמים, סירב הקיסר שוטוקו, להכיר בעליונותו של הקיסר הסיני והדגיש את עצמאותה של ארצו. הסינים לעומת זאת, התייחסו אל הקיסר היפני, כ"מלך וא (Wa)". במאה ה-7 שימשה סין דוגמה של סדרי ממשל ושלטון לשליטי יפן, והשלטון המרכזי בראשות הקיסר חוזק לפי דגם זה. התקופה, שנמשכה עד לשנת 710, התאפיינה ביבוא תרבותי עצום מסין, ובקשרים הדוקים עם שושלת טאנג השלטת במעצמה הסמוכה, קשרים שנשתמרו לשנים רבות.

בשנת 607 שיגר שוטוקו משלחת ראשונה לסין. הנוהג הזה נמשך 200 שנה ובסך הכול היו 19 משלחות כאילו. ארגון המשלחת היה דבר יקר ומסובך; כל משלחת היתה מורכבת ממאות אנשים. המשלחת שהביאה מתנות והחזירה מתנות (סוג של מסחר) שהתה בסין כשנה ושבה עם מטען חומרי ורוחני.

בתקופת אסוקה הופיעה לראשונה התופעה המוכרת ביפן בה הקיסר המכהן אינו השליט בפועל. שוגונים (מצביאים צבאיים שהשתלטו על המדינה בכוח הזרוע), עוצרים הממונים על ידי הקיסר וגם אצילי חצר נחותים, היו לזמנים מסוימים השליטים האמתיים של המדינה, והחזיקו בקיסר כשליט בובה. הרגל זה נמשך מתקופת אסוקה והלאה, עד למאה ה-19.

תקופת נארה

תקופת נארה החלה בערך בשנת 710 והסתיימה ב-794. הקיסרית גֵנמֵיי קבעה את בירת הֵייג'ו קְיו (היום נארה) ומלבד 5 שנים (740-745), שבהן הבירה עברה באופן זמני, הייתה נארה הבירה של התרבות היפנית.

בשנת 593 בנה שוטוקו את מקדש שיטנוג'י ("מקדש לאלים של ארבע רוחות השמים") בעיירה נניוה (אוסאקה של ימינו), שהפך לדגם לרוב המקדשים הבודהיסטים שנבנו מאז ביפן. מתחם המקדש השתרע לאורך ציר מצפון לדרום. כל הבתים במתחם היו עשויים מעץ, ללא שימוש במסמרים. המבנה הבולט במתחם היה הפגודה, מגדל מפואר לאחסון סוטרות וחפצים קדושים, שמקורה בסטופה ההודית. היו בה 3-7 קומות, כשלכול קומה היה גג רעפים נפרד, ששוליו מתעקלים כלפי מעלה. בראש הפגודה הזדקר עמוד מברונזה המוקף בתשע טבעות ובקצהו כיפה מקושטת קטנה. הפגודות הפכו לחלק מקוו הרקיע של האזורים המיושבים ביפן.

עם הדת הבודהיסטית קיבלה יפן מסין גם את הקונפוציוניזם, שראה במוסד המשפחה, החברה והמדינה, את המסגרות בהן האדם יוכל למצוא את תיקונו. תרומתו הגדולה של הקונפוציוניזם היתה בכך שהוא הכניס את המוסר לתוך הפוליטיקה. השלטון אינו נחלתו של מי שתפש אותו בכוח, אלא מנדט הנמסר למי שפועל לטובת הציבור.  הקונפוציוניזם שהפך בסין מתורה חברתית לדת, התקבל ביפן בעיקר כמשנה חברתית ופוליטית, שהעניקה גושפנקא מוסרית לשליטים ותבעה מהעם לציית להם מתוך הכרת תודה.

ראו גם: קונפוציוניזם

הדוגמא הסינית, כפי שהתגבשה בראשית תקופת שושלת טאנג, של שלטון ריכוזי, קרצה גם לקיסרי יפן. בשנת 645 התחוללה ביפן הפיכה: הנסיך טאיקוה (Taikwa), חיסל את כוחה של משפחת סוגה, שמשלה בכיפה כששים שנה. הוא פרסם צוו שקבע כי כל אדמת יפן שייכת לקיסר וכי רק לו מותר לגבות מסים. האחוזות הגדולות של האוג'י (אצילים רמי דרג) פורקו, הקרקעות הפכו לרכוש ציבורי וחולקו בין האיכרים והללו, כמו בעלי מקצוע אחרים – שהיו עד אז כפופים לראש האוג'י, נעשו לנתיני הקיסר והיו נתונים למרותו. הוקמה ממשלה ובה שמונה מיניסטריונים לענייני חצר, טקסים, מנהל, מדינה, עם, מלחמה, משפטים ואוצר. הארץ חולקה למחוזות, והקיסר מינה את בני האצולה לשמש בהם כמושלים.

בשנת 661 עלה לשלטו הנסיך נאקה נו אואה לכס המלוכה וקיבל את השם "הקיסר טֶנג'י" (Tanji). הוא מינה את ידידו קמאטרי לראש השרים והעניק לו שם משפחה חדש – פוג'יוארה (Fujiwara) – על שם המקום שבו נולד.  במשך הזמן הפכה משפחת פוג'יוארה למשפחה בעלת ההשפעה הגדולה ביותר בחצר הקיסר, כפי שהיתה משפחת סוגה בעבר. טנג'י הקים מערכת מסים מרכזית והחל במפקד האדמות והאוכלוסייה. הוא הורה לחלק את האדמות המעובדות בין האיכרים ולחייב כל מי שקיבל קרקע, לשלם עבורה מסים בצורת חלק מן היבול והיה חייב בשירות צבאי והשתתפות בעבודות ציבוריות.

עד המאה השביעית לספירה, האדמות ביפן היו רכוש ציבורי וחלוקתן נעשתה באופן שוויוני בהתאם למודל הסיני העתיק. עם מות בעלי השטח, הרכוש היה חוזר לבעלות המדינה לחלוקה מחדש על פי קריטריון קבוע מראש. שיטת ממשל זו התבססה על חוקי ה"ריצוריו" (Ritsuryo ) והיא החזיקה מעמד עד תחילת המאה השמינית לספירה. על מנת לעודד וליעל את עיבוד האדמה, בכמה מקרים, האריכו את הבעלות לתקופה של שלושה דורות ואפשרו למספר משפחות להרחיב את שטח השליטה הרבה מעבר לממוצע. גישה זו הביאה לשינוי שיטת חלוקת האדמה ולהופעת האחוזות הפרטיות הגדולות שנקראו "שואן" (Shoen). ממשיכו של טנג'י, אחיו טֶמוּ, קיבץ בשנת 701 את קודקס החוקים הראשון, – Taihō Code. שהתקיים עד התקופה המודרנית.

ראו בהרחבה: תולדות יפן בתקופה הקלאסית.

עד אז לא היתה עיר בירה קבועה וזו היתה מועתקת ממקום למקום. הקיסרים נהגו לשנות את מקום מושבם, משום שכקדושי שינטו, ביקשו להתרחק מהמקום בו נקבר קיסר קודם.  עתה הוחלט על הקמת עיר בירה קבועה וסלילת דרכים לקשירתה אל ייתר חלקי המדינה ובכך נפתח השער לתקופת נארה.

תקופת נארָה הייתה תקופה בהיסטוריה של יפן, אשר החלה בערך בשנת 710 והסתיימה ב-794. בתקופה זו, שנמשכה שמונים שנה, שלטו שבעה קיסרים וההשפעה הסינית הגיעה לשיאה. מאות אלפי איכרים גויסו לבניית העיר החדשה וכול הכנסות המדינה הופנו למטרה זו.

מאות אלפי איכרים גויסו לבניית העיר החדשה וכול הכנסות המדינה הופנו למטרה זו. כמו פוג'יאוורה לפניה, גם הבירה בנארה נבנתה לפי המודל של העיר הסינית צ'אנגאן (שיאן של ימינו). היא השתרעה על פני שטח מלבני שאורכו היה 4.8 ק"מ ורוחבו 4.3 ק"מ ורחובותיה נמתחו בקורי שתי וערב. כמו בסין נבנה ארמון הקיסר בצפון העיר, כדי שהקיסר המשקיף על בני עמו יפנה את מבטו דרומה, הכיוון שנחשב לבר מזל. מן הארמון יצא הרחוב הראשי שנמתח עד השער הדרומי. בכך דמה מבנה הבירה למבנה של מקדש בודהיסטי, שבו הבניין הראשי נמצא בצפון והשער הראשי נמצא בדרום. תשעה רחובות גדולים חצו את העיר מצפון לדרום ותשעה רחובות גדולים חצו אותה בכיוון מערב מזרח, תכנית "גריד" קלאסית. כל משפחות האצולה נצטווו להשתכן בנארה, תחת עינה הפקוחה של הקיסרות. ככל שמעמדה של המשפחה היה גבוה יותר, כן היתה המשבצת שלה קרובה יותר לארמון. הבתים נבנו מעץ וכוסו ברעפים, נוסח סין. ברחובות הקטנים התגוררו פשוטי העם, ששירתו את האצולה. גם כל הכתות הבודהיסטיות נצטווו להקים את מקדשיהם בנארה, כדי להיות תחת פיקוח הקיסר. במאה ה-8 הגיעה אוכלוסייתה של נארה ל-100,000 נפש. ובכך היתה הכרך הראשון של יפן. כ-10,000 אנשים עבדו במשרות ממשלתיות.

ההבדל הבולט בין קיסרי סין לקיסרי יפן בתקופה זו, היה כהונת נשים בתפקיד קיסר יפן לעתים קרובות. (מסוף המאה ה-6 עד סוף המאה ה-8  מלכו ביפן שש קיסריות בעוד שבכול ההיסטוריה הסינית שלטה רק קיסרית אחת, הקיסרית וו). בתקופת טאנג ביפן נחשבו הקיסריות כדמויות נאצלות. הדבר מעיד על מעמדן הגבוה של הנשים בחברה היפנית הקדומה.

בתקופת נארה התרחבו גבולות הממלכה. היא השתרעה מן הקצה הדרומי של האי קיושו עד מישור קאנטו שבהונשו. המדינה חולקה למחוזות (קוני) ובראש כל אחד מהם מונה מושל מטעם הקיסר. אם כי המינוי למושל מחוז מרוחק נתפש כעונש בקרב בני האצולה. הכפר (רי) היה היחידה הבסיסית, הוא מנה כ-30 משפחות. מעריכים שאוכלוסיית יפן של אז מנתה 5 מיליון נפש. כמו בסין, נוהלה יפן בתקופת נארה על ידי פקידות משכילה, והיא קיימה רישום ודיווח.

חצר הקיסרות בתקופת נארה ייבא באופן אגרסיבי מאפיינים מהציוויליזציה הסינית, וזאת על ידי שליחת משלחות לחצר טאנג הסינית כל עשרים שנה. תלמידים יפנים רבים, רגילים וגם נזירים בודהיסטים, למדו בצ'נגאן ובלויַאנג.

תקופת נארה הצטיינה בפריחה תרבותית גדולה. ההשפעה הבודהיסטית הצמיחה את תרבות טאמפיאו (Tempyo) המעודנת. ריכוז כל העלית בעלת האמצעים והפנאי בעיר אחת, הביאו לשגשוג הספרות, האמנות וחיי הדת. חצר הקיסר טפחה את המשוררים והאומנים, כינסה את יצירות הספרות ובנתה את המקדשים הגדולים. כמו בסין, קריאת שירים וכתיבתם מילאו מקום חשוב בעולמו של המשכיל היפני. היפנים שיננו את שיריהם של המשוררים הסינים כמו לי בּוֹ, דוּ פוּ ובּוֹ ג'וּאי, וכתבו בעצמם שיירם בסינית. בשנת 751 נערך הקאיפוּסוֹ (מילולית: "זיכרון נעים של שירים"), הקובץ הראשון של שירים יפנים, שנכתבו בסינית על ידי קיסרים ונסיכים.

בתקופה זו החלה להיכתב שירה יפנית, המכונה וואקה, ובשנת 759 נוצר המאנְיוֹשוּ  שמשמעו "אוסף אלף העלים". אוסף זה השתמר עד ימינו כולל 4516 שירים ונחשב לאוסף השירה הגדול והיפה ביותר של יפן.

בשנת 711, מיד לאחר המעבר לנארה, הטילה הקיסרית גמיי על המלומד אוֹ-נוֹ-יָאסוּמָארוֹ לחבר את ספר ההיסטוריה של יפן. הוא קיבץ תעודות ורשם את המסורות שהועברו בעל פה על ידי מספרים עיוורים. הספר שנקרא קוֹג'יקי. הוא עירוב של מיתולוגיה והיסטוריה ומהווה גם יצירה ספרותית חשובה. בשנת 720 חיבר הנסיך טוֹנֶרי ספר היסטוריה בשפה הסינית שנקרא "ניהוֹנגי" או "ניהון שוֹקי", שמשמעו "ספר דברי הימים של יפן". זהו ספר ארוך יותר. יש בו פחות מיתולוגיה ויותר פרטים היסטוריים. קוג'יקי והניהונגי הם הכרוניקות היפניות הקדומות ביותר הקיימות כיום. הם מדגישים את קדושתה של יפן ואת מעמדה האלוהי של השושלת הקיסרית. להבדיל מסין, שם היה הקיסר השליט המוחלט של ארצו וניהל את המדינה באמצעות מנגנון בירוקראטי גדול, הקיסר היפני היה בעיקר דמות ייצוגית. הוא נהנה ממעמד אלוהי, אך השלטון המעשי היה בידי שריו ויועציו מקרב בני האצולה. מעמדו הקדוש הגן עליו מפני הפלת השושלת אך גם מנע ממנו לנהל את המדינה. הוא היה קדוש בהרבה מעמיתו הסיני, אך גם חלש יותר.

עוד התקדמות תרבותית משמעותית באותה תקופה הייתה ביסוס הבודהיזם. שלא נטמע ממש עד תקופת נארה, כאשר אימץ אותה בחום הקיסר שוֹמוּ. הקיסר ובת זוגו עודדו את הפצת הדת על ידי הכרזתה כ"מגינת המדינה". קיסרי יפן, אף שהיו עצמם כוהנים של אלת השמש, היו בו בזמן גם פטרונים של הדת הבודהיסטית ולאחר פרישתם הפכו לנזירים בודהיסטים.

הקיסר שומו, גדול הפטרונים הבודהיסטיים, ציווה להקים מקדשים שנקראו קוֹקוּבּוּנג'י וכללו פגודה ומנזר, ברחבי הפרובינציות. מפעלו הראשי היה הקמת טודאיג'י ("המקדש הגדול של המזרח") בנארה. המקדש נבנה מצפון מזרח לעיר – הכיוון שנחשב למסוכן, כי האמינו שממנו באים השדים בהקמת טודאיג'י הועסקו רבבות פועלים, בעלי מלאכה ואומנים שונים. הוא הושלם בשנת 747 ונחשב לבניין העץ הגדול בעולם. בנייתו נעשתה ללא שימוש במסמרים. מוקד  הפולחן היה פסל ענק של הבודהא, דַאיניצ'י ("בודהה השמש הגדול"), פסל בגובה 16 מטרים, עשוי ברונזה מכוסה זהב, שהתחרה בממדיו בפסלים הענקיים של סין וקוריאה.  הבודהא הזה זוהה עם אלת השמש, דבר שעודד מיזוג הדרגתי של הבודהיזם עם השינטו.

המשבר הבודהיסטי: ההשפעה הבודהיסטית גברה בחצר הקיסרות בתקופת שלטונה של בתו של שומו, הקיסרית קוקן. בתקופת מלכותה הונהגו לראשונה טקסים בודהיסטים בארמון הקיסר. אדיקותה הרבה יצרה זעזוע פוליטי. היא הושפעה על ידי נזיר שאפתן בשם דוקיו, שניצל את קשריו עמה לקידום שאיפותיו הפוליטיות. דוקיו דרש ליצור תפקיד חדש עבורו: ראש מועצת השלטון וראש הדת הבודהיסטית. עם הזמן רצה להתמנות כקיסר בעצמו. לאחר מותה בשנת 770 גורש מהחצר ומת בגלות. הלקח הראשון של האצולה היפנית היה לא למנות עוד קיסרית (ואכן במשך קרוב ל-900 שנה, עד למאה ה-17, לא מלכה אישה ביפן).  מסקנה שנייה היתה להרחיק את הקיסר מהשפעת הנזירים הבודהיסטים.

תקופת הייאן

תקופת הייאן היתה הפרק האחרון של התקופה הקלאסית בהיסטוריה של יפן, ונמשכה מ-794 עד 1185.

כדי  להחזיר את השליטה לידי חצר הקיסרות, העביר הקיסר קאמו, בשנת 781,  את הבירה לעיר נאגאוקה-קיו כ-45 ק"מ מצפון מערב לנארה. בעקבות משבר פוליטי ומגיפה, הוחלט לשנות את המזל הרע ובשנת 794, עשר שנים בלבד לאחר שהתיישבו בנאגאוקה, הועברה הבירה לעיר הייאן-קיו ("בירת השלום והשלווה"), הנמצאת  בערך 26 ק"מ צפונית לנארה. לקראת סוף המאה האחת עשרה, כונתה העיר קיוטו ("עיר הבירה"), השם אותו היא נושאת עד היום.

בתקופה זו היו הבודהיזם, הטאואיזם ושאר ההשפעות הסיניות בשיאם, ובה הגיעה החצר הקיסרית לשיא השפעתה. התקופה ידועה אף בשל התפתחות האמנות היפנית, בעיקר בשירה ובספרות.

הייאן נבנתה בתכנית גריד (רשת של רחובות המצטלבים זה בזה בזוויות של 90º מעלות. כמו נארה, היא לא הוקפה חומה, אלא בגדר ומעבר לה תעלת מים ועליה נבנו גשרים אל השערים השונים. במחצית השניה של המאה ה-9 מנתה הייאן כ-150000 איש והיתה אחת הערים הגדולות בעולם. ההיסטוריונים קוראים לתקופה זו "תור הזהב של ניפון".  כל מוסדות השלטון רוכזו בהייאן וכול משפחותה אצולה חויבו לשכון בה.

בתקופת הייאן התחזקו משפחות האצולה, שהיו העילית העשירה והמשכילה של המדינה. משפחת האצולה החשובה ביותר היתה משפחת פוג'יווארה. שלוש מאות השנים הראשונות של תקופה זו ידועה בשם "עידן פוג'יווארה".

משפחה זו ביצרה את מעמדה בכך שהחזיקה את המונופול להשיא את בנותיה לקיסרים היו פעמים שיאלצו את הקיסר להתפטר בגיל צעיר, לטובת בן קטין, על מנת שסבו, דודו או חותנו של הצעיר, ממשפחת פוג'יווארה, ימונה כעוצר. המשפחות החשובות נלחמו זו בזו כמו באיטליה בתקופת הרנסנאס. בתקופת הייאן שופרו דרכי המנהל והממלכה התפשטה צפונה עד אשר הקיפה את כול האי הונשו. השבטים ה"ברברים", שחיו בצפון-מזרח האי, גילו התנגדות לשלטון היפני ומעת לעת מרדו בו. כדי לדכא אותם היה צורך לגייס צבאות מקרב האיכרים ולשגר אותם לחזית מרוחקת. האציל שפיקד על צבא כזה נשא את התואר "סֵי אי טַאי שוּגוֹן", היינו, "המפקד העליון מכניע הברברים", או בקיצור "שוגון". באופן תיאורטי האדמות היו שייכות לקיסר, אך בפועל הוחזקו על ידי משפחות האצולה. החוק קבע שיש לבצע רפורמה אגרארית מעת לעת, אולם חוק זה היה קשה לביצוע. האיכרים שלמו מסים כבדים באורז ובמוצרים אחרים, כגון בדים. כמו כן, הם היו חייבים בעבודות כפיה ובשירות צבאי. בניגוד לסין לא היתה לאנשים הפשוטים אפשרות להצטרף לאליטות על ידי רכישת השכלה או התעשרות, כי ההשתייכות המעמדית נקבעה על פי תורשה בלבד.

בני בית פוג'יווארה היו שוחרי שירה ואומנות. ההון שהצטבר התרכז בחיי מותרות, עידון ותרבות. היו היסטוריונים שהשוו את קיוטו לפריז וורסאי גם יחד. הדבר בא לידי ביטוי במלבושים, בשירה, בנימוסים, בהשכלה וגם בתענוגות. בחסותו של פוגיווארה-נו מציאנגה, העוצר ה-11 (966-1028), שגשגה הספרות, פרחו האדריכלות והציור. מיציאנגה היה פטרון הסופרים והועלה לדרגה של אל הספרות. התרבות היפנית החלה לסטות מהדפוסים הסיניים ולמצוא נתיבים מקוריים משלה. הביטחון העצמי של היפנים בתרבותם בא לידי ביטוי בהפסקת המשלחות לסין, שאמנם אפשרו ליפן ללמוד את סין מכלי ראשון, אך עלו בכסף רב, היו כרוכות בסיכוני דרך והיה בהן יסוד של השפלה. הביטוי המובהק ביותר לרוחה של תרבות הייאן הוא המצאתם של שתי מערכות כתב פונטי – קאנה Kana)), לצד ההירוגליפים הסיניים, אשר אפשרו – בעיקר לנשים – להתבטא ביפנית בצורה חופשית ומקורית. בתקופה זו הפכו קריאת שירה, כתיבת שירה ומשחקים המבוססים על שירה, לחלק חשוב במטענו התרבותי של כל משכיל. בשנת 905 נאסף קובץ של שירים שנקרא קוֹקינְשוּ וכולל שירים של כמאה ועשרים משוררים, מהם שלושים משוררות. כמו כן צמחו ז'אנרים ספרותיים חדשים.  בתקופה זו נכתב רומן גדול בשם "גֶ'נזי" המתאר את חייו ואהבותיו של נסיך חצר דמיוני בשם היקַארוּ גנזי (ג'נזי הזוהר). זוהי יצירה מונומנטאלית המשתרעת על פני חמישים וארבעה פרקים ומתארת את אורח חייהם ותולדותיהם של בני שלושה דורות. ספר זה נחשב לרומן הראשון בעולם ומופיעות בו ארבע מאות וחמישים דמויות. הסיפור הוא מקור עשיר וחשוב להכרת חייה של האצולה היפנית, בראשית המאה ה-20. הרומן מלמד את שיטות החיזור שהיו נהוגות אז ועל ריבוי הנשים והפילגשים בקרב המעמד הגבוה.

מקדשי נארה ומנזריה לא הועברו לבירה החדשה, להתרחק מהשפעתן של הכתות הבודהיסטיות שצברו כוח בנארה. כדי לספק את צרכיהם הדתיים של התושבים נבנו בדרום העיר שני מקדשים: טוג'י – מקדש המזרח, הקיים עד ימינו וסאיג'י (מקדש המערב"). מקדשים אלו הוצבו תחת פיקוח ממשלתי הדוק. הפגודה הגדולה של מקדש טוג'י, המתנשאת לגובה של 55 מ', שוחזרה במאה ה-17 והיא הגדולה ביותר ביפן. נזיר בשם סאיצ'ו ייסד את כת הטנדאי, שהטיפה פרישות ונזירות ולחיים שלווים בחיק הטבע. סאיצ'ו, שקיבל את התורה "דאישי", היינו, "המורה הגדול", פיתח את האמונה בגן עדן וגיהינום. מכיוון ששלב הנרוונה קשה מאד להשגה, יכול גם אדם רגיל, החי חיים נכונים, להיוולד מחדש בגן העדן, שם יפסיק להתגלגל. נזיר אחר, בשם קוקאי, שאף הוא למד בסין, ייסד את כת שינגון, סוג של בודהיזם טנטרי. הטנדאי והשינגון היו מאד פופולאריים בתקופת היאן ונקראו יחד בשם "תורת הסוד".

מאפיין נוסף של התקופה הוא התפתחות מעמד הסמוראים, מעמד הלוחמים, שזכה לעדנה וצבר עוצמה רבה, בהיותו כוח השיטור והשמירה של האצילים לבית פוג'יווארה.  בסוף המאה ה-11 נחלש כוחה של משפחת פוגי'ווארה וקיסרים לשעבר החלו לצבור השפעה.

אחרי שהמדינה כולה אוחדה, התרחשה הפיכת "מייג'י" הקיסרית (Meiji Restoration ) נגד כוחות ה"שוגון" מבית טוקוגוואה ,האדמה חזרה לידיים ציבוריות ונעשתה חלוקה למחוזות כפי שזה היום (Prefectures ).

להתרופפות כוחה של משפחת פוג'יווארה גרמו תככי חצר מזה והתגברות כוחם והשפעתם של בעלי השוֹאֶן (אחוזות) הגדולים והסמוראים שלהם מזה. הוצאות הממשלה תפחו בהתמדה ,כי מספרם של בני משפחת הקיסר ומשפחות האצולה, אשר קיבלו שכר מקופת המדינה, תפח והלך. גם הקמת המקדשים והמנזרים גרמה להוצאות  כבדות ולצורך לכלכל מספר רב של נזירים. הכנסות המדינה ממסים לא הדביקו את הוצאות ולכן נוצר צורך מתמיד להרחיב את שטחי העיבוד. ניהול האחוזות, השמירה עליהן, הטלת המרות על האיכרים וגביית המס הצריכו כוח אדם מיומן. את החלל שנוצר מילאו משרתים חמושים, רכובים על סוסים, שניהלו למעשה את השואן, שמרו עליו וגבו את המס מן האיכרים. משרתים אלה היו כפופים לבעל השואן ששכר אותם ולא למדינה. בעלי זרוע חמושים אלו נקראו בושי (Bushi), היינו לוחם", או "סמוראי", היינו משרת. ככל שנחלש כוחו של השלטון המרכזי, כך התחזק מעמד הסמוראים. עם הזמן הביאו קיסרים לשעבר ובני משפחות האצולה, סמוראים שייגנו על בתיהן בבירה. ככל שקצרה יד הממשלה לקיים את הביטחון והסדר בארץ, גדל תקפם של שליטים מקומיים. בקרב הסמוראים החלו להתגבש קבוצות שנאבקו זו בזו במגמה להשתלט על החצר והמדינה. ביניהן בלטו בית טאירה (Taira), שמרכז כוחו היה במערב יפן  ומתנגדו בית מינאמוטו שעיקר כוחו היה במזרח יפן. שניהם טענו לייחוס רחוק לבית המלוכה. באמצע המאה ה-12 פרץ ביניהם סכסוך על רקע מינוי הקיסר. דבר שהוביל לפרוץ "מלחמת גמפיי" (Gampeii) ב-1180. המלחמה ארכה חמש שנים והתאפיינה במעשי גבורה ואכזריות. סמוראים נהגו לכרות את ראשיהם של אויביהם המתים. הם רצחו גם נשים וילדים כדי שלא יוכלו לנקום בעתיד. סמוראים שהפסידו בקרב ריטשו את בטנם שלהם, כדי שלא יפלו בידי האויב. המלחמה הסתיימה בניצחונה של משפחת מינאמוטו. מכאן מתחיל שלב חדש בהיסטוריה של יפן – הפיאודליזם הצבאי היפני.

ראו באתר זה: סמוראים

עלייתו של מעמד הסמוראים משתקפת בספרות התקופה ובאומנותה, המפארות את חיי הגבורה, ועוד יותר, את מות הגבורה של הלוחמים המקצועיים, שרכשו לעצמם עמדת כבוד בחברה היפנית וזכו להערכה כללית בעם. הם סיגלו לעצמם מערכת של כללי נאמנות, כבוד ולוחמה, שנודעה אחר כך בשם "בושידו".

בתקופה הפיאודלית של יפן, נשלטה הקיסרות על ידי משפחות מקומיות חזקות (נקראו דאימיו) וכן בידי מצביאים צבאיים. הקיסר המשיך להיות דמות כמעט ייצוגית בלבד, ולרוב היה מתומרן על ידי השליטים בפועל, על אף אלוהותו וקדושתו. התקופה הפיאודלית החלה במאה ה-12 ונמשכה ברצף עד למאה ה-19, כאשר החלוקה הפנימית בתוך התקופה נעשית לפי משפחת השוגון השולט, או הבירה של התקופה.

תקופת קאמאקורה (1333-1185)

בתקופה זו שלטו במדינה השוגונים לבית קאמאקורה. שלטונה של המשפחה החל רשמית בשנת 1192 על ידי השוֹגוּן ("מצביא ראשי") מינַאמוֹטוֹ יוֹריטוֹמוֹ שהקים מטה צבאי בקאמאקורה (עיר ליד יוקוהאמה), מטה אשר התנהל במקביל לממשל האזרחי ברשות הקיסר, ואשר היווה את הרשות השולטת בפועל ביפן. תקופת קאמאקורה נחשבת לתחילתם של ימי הביניים ביפן כמו גם לתחילתה של התקופה הפיאודלית במדינה, תקופות שנמשכו עד לרסטורציה של מייג'י בשנת 1868.

ראש המשפחה מינַאמוֹטוֹ יוֹריטוֹמוֹ, לא ניסה להפוך לקיסר, אלא הסתפק בניצול מוסד הקיסרות לביצור מעמדו.  כדי למנוע מהסמוראים שלו לשקוע בחיי המותרות של הבירה ואגב כך לאבד את כושרם הצבאי, החליט יורימוטו לעזוב את הֶייאן ולקבוע את משכנו בעיר קָמָקוּרָה, סמוך לטוקיו של ימינו. הוא ידע ששם איש אל יעז למרוד נגדו. כך נוצר פיצול גיאוגרפי ומוסדי בין הבירה הקיסרית היאן (קיוטו) לבין הבירה המנהלתית קאמאקורה. הקיסר נותר בקיוטו ועמו משפחות האצולה שנשאו בתארים ממלכתיים לשם כבוד בלבד. בקאמאקורה ישב המפקד הצבאי העליון, הוא היה ראש הפירמידה של צבא פיאודלי- אוסף של הרבה צבאות פרטיים. המבנה הדואלי הזה החזיק מעמד עד המאה ה-19. מינאמוטו יוריטומו כינה את הממשלה החדשה באקוּפוּ – מילולית: "ממשלת אוהלים", אם כי משמעו "משרד צבאי". אולם מכיוון שהוא זכה לתואר "סאי-טאישוגון" מצד הקיסר, הממשלה החדשה שלו ידועה יותר במערב בשם "שוגונות".

תקופת קמקורה, מסמלת את המעבר לתקופת ימי הביניים ביפן, תקופה בת כ-700 שנים, אשר במהלכה היו הקיסר, החצר הקיסרית והממשלה הקיסרית סמלים ייצוגיים בלבד, אשר שימשו בעיקר למטרות טקסים דתיים ופולחניים. ענייני החיים האזרחיים, הצבא והמשפט, נשלטו על ידי מעמד ה"בושי" (המעמד הלוחם), אשר העומד בראשו היה שליטה בפועל של המדינה כולה. לרוב מתארים את התקופה כ"פיאודלית", מונח התואם את התנהלות המדינה באותו הזמן, כפי שהוא תואם את ההתנהלות המדינית באירופה של אותה התקופה. בשני המקומות התנהלה כלכלה המבוססת על עבודת אדמה, היו שאריות של המשטר הריכוזי שחדל להתקיים והתרכזות בפיתוח טכנולוגיות צבאיות מתקדמות. האדונים הפיאודלים זכו לתמיכתם של ואסלים שקיבלו בתמורה שטחי אדמה משלהם. מלבד האדמות שהיו בשליטתם, הווסלים הקימו גם צבאות קטנים משלהם וניהלו קרבות בשם אדוניהם הפיאודלים. השוגון היה הפיאודל הגדול ביותר.

בעקבות מותו של יורימוטו, עלו לשלטון קרוביו בני משפחת הוג'ו, ששלטו ביפן עד שנת 1333. בתקופתם נוצר מתח בין המשפחה השלטת לבין הקיסר, שהיה דמות ייצוגית בלבד. בשנת 1221 הפכה מתיחות זו למלחמה של ממש בין השוגונות לחצר הקיסרית. כוחות השוגונות ניצחו בקלות, והחצר הקיסרית הוכפפה לשליטתה. כתוצאה מכך, זכה השוגון לכוח שלטוני עצום, כיוון שעתה היה אישור קיסרי לכל פעולותיו. השוגון התיר לקיסר לשמור על מספר ארמונות ואוצרות, כדי שלא לפגוע ביוקרתו, וכדי לא לפגוע בתוקף שהקיסר נותן להחלטותיו של השוגון.

בימי העוצרים הללו נחלש מעמדם של בעלי האחוזות הגדולים וגבר קצב פיצול אדמותיהם לעומת זאת, נתחזקה הבעלות על הקרקע של אנשים מקומיים, שעלו לגדולה בחסות הבאקופו. מהם היו אריסים לשעבר משלהם. בדרך זו נתגבש מעמד הסמוראים המחזיקים בנחלות מטעם השוגון תמורת שירות צבאי שהם חייבים לו, בדומה לפיאודליזם של אירופה בימי הביניים.

בתקופה זו (1232) חובר ספר חוקים מנהליים, שהחליף את ספר החוקים העתיק (חוקי טאיהו) משנת 702, ואשר הגדיר בין היתר את קודי ההתנהגות בחברה. החברה והשלטון היפני המשיכו לנהוג לפי ספר זה עד לשנת 1872.

הפיצול בין הבירה הקיסרית לבין הבירה הפיאודלית יצר שתי אליטות: משפחותה אצולה (קוּגֶה) בקיוטו ומשפחות הלוחמים (בּוּקֶה) בקמקורה. בעוד שבקמקורה צמחה תרבות של לוחמים, המשיכו הקיסרים ובני האצולה בקיוטו את היצירה הספרותית והאמנותית של תקופת היאן. בשנת 1201 הקים הקיסר גו-טובה משרד לשירה, שתפקידו היה לקבץ את מיטב השירים של זמנו. בשנת 1205 פורסם קובץ השירים "שין-קוֹקין-ווואקה-שו" (מילולית: האוסף החדש של השירים היפנים הישנים והחדשים), או, בקיצור, שין-קוֹקינשוּ. שנחשב  לאחת הפסגות של השירה היפנית. הוא מכיל 1981 שירים קצרים (טנקה) המסודרים, לפי נושאים. מוטיב חוזר בשיירם אלו הוא היופי שבבדידות (סאבּי), יופיו של הטבע שיד אדם לא נגעה בו והיופי המסתורי (יוּגֶן), המופיע כאילו מתוך חלום.

בעת שאצילי קיוטו כתבו את שירי הטבע הנוגים שלהם, סיפרו הסמוראים את עלילותיה ונפילתה של משפחת טאירה. בתחילה עברו סיפורים אלו בעל פה על ידי נזירים עיוורים ששרו את העלילות בליווי נבל קטן ובשנת 1240 הועלה האפוס על הכתב ונקרא הייקֶה מוֹנוֹגָטָארי (סיפור הייקה, כשמה של משפחת טאירה בהגייה הסינית). העובדה שבמרכז האפוס עומדת משפחת טאירה שהפסידה, משקפת את הגישה המקובלת של הזדהות רגשית עם החלש. כמו בשירי הטנקה יש באפוס הזה מסר בודהיסט: ההצלחה היא רגעית, ומה שעולה סופו ליפול.

ראו בהרחבה: תולדות יפן בתקופת קאמאקורה

בתקופת קאמאקורה, שהייתה תקופה של פירוד ואלימות, גדלו השאיפה והחיפוש אחר גאולה. הדבר בא לידי ביטוי בדת השינטו, בהתפשטות הפולחן של אל המלחמה האצ'ימן, שנחשב גם לאל המגן על הקהילה והוקמו לכבודו מקדשים רבים. שינוי גדול עוד יותר התחולל בדת הבודהיסטית. בסוף המה ה-12 הופיעו כתות חדשות שפישטו את עיקרי הבודהיזם וזכו לפופולאריות רבה. זרמי הבודהיזם הישנים מתקופת הייאן הפכו לנדירים, ורק האינטלקטואלים דבקו בהם. מכיוון שהעולם נכנס לתקופה חשוכה, שבה בני האדם סובלים, אך אינם מסוגלים להושיע את עצמם, לא נותר להם אלא לסמוך על רחמיו של בודהא אמידה (מהודית: אמיטבהא, שפירושו "האור הנצחי") לפי אמונה זו, בודהא אמידה, שהוא גלגול של בודהא ההיסטורי, ברא את האור ונטע גן עדן במערבו של העולם. כל אדם שיאמין בו יזכה שלאחר מותו יתגלה בפניו בודהא אמידה, בצורת אור גדול ויוביל את נשמתו לגן העדן. מקורה של אמונה זו כנראה בדת הזורואסטרית. הראשון שגיבש את האמונה הזו לכת דתית ביפן היה הנזיר הוֹנֶן, שטען שהדור של זמנו אינו מסוגל להבחין בין טוב ורע ולכן עליו להשליך את יהבו על בודהא אמידה. הדרך לבטא את האמונה הוא שינון מספר פעמים גדול ככל האפשר, הפסוק "אני בוטח בבודהא אמידה" (נָאמוּ אמידה בּוּצ'וּ). שינון זה (נֶמְבּוּצ'וּ) הוא פעולה פשוטה, שכל אדם, ללא הבדל של מעמד ומין, מסוגל לעשותה. הוא לא שלל את הנזירות אך הפחית מחשיבותה. הכת שייסד נקראה לאחר מותו "ג'וֹדוֹ שוּ" (כת הארץ הטהורה) היא נתפשה כדרך נכונה של  הדת הבודהיסטית ובעקבות כך פרחה ושגשגה ביפן.

הפלישה המונגולית

במשך למעלה מאלף שנה, לא ידעה יפן פלישות מבחוץ. אולם דווקא במאה ה-13 בתקופת התחזקות הסמוראים, נפרצו הסכרים.

נזכיר כאן כי כבר באמצע המאה ה-9 הופסקו קשריה של יפן עם סין כמעט לחלוטין בעקבות היחלשותה של שושלת טאנג הסינית. למעט קשרי מסחר בודדים, שגם הם טורפדו לרוב על ידי שודדי ים יפניים, לא התקיים כל קשר בין המדינות. בעוד השוגונות ביפן התכנסה בתוך עצמה והתעלמה מפניותיהם של נציגים מסין ומקוריאה, החלו להגיע בשנת 1268 חדשות על עליית כוח חדש לשלטון בסין – המונגולים.

באמצע המאה ה-13 שלטו המונגולים בשטחים אדירים, מקוריאה עד יערות סיביר, הודו ועד לאירופה. הכיבוש הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית, אך הם לא הסתפקו בכך, ונכדו של ג'ינגיס ח'אן, קובלאי ח'אן, רצה לכבוש גם את יפן. אולי משום שחשש שיפן תסכן את שלטונו בקוריאה. ב-1268 הוא שלח משלחת ליפן שדרשה מהיפנים לשלוח נציגות רשמית שתכיר בשושלתו החדשה, שושלת יואן, כמעצמה החדשה באזור. קובלאי ח'אן איים בפעולות תגמול במקרה שיפן תסרב להזמנה. להיכנע. בחצר הקיסר בקיוטו השתררה בהלה, אך העוצר הוגו' טוקימונה בן ה-17 החליט להתעלם מדרישת המונגולים. החלטתו נתמכה על ידי נזירי הזן שאהדו את סין אך תיעבו את הפולשים ה"ברברים".

ראו בהרחבה: הכיבוש המונגולי

קובלאי ח'אן החליט לפלוש ליפן, למרות שמדובר באתגר לא פשוט כי כוחם של המונגולים היה ביבשה ולא בים, בעזרת סוסיהם ולא בעזרת ספינות. הוא ארגן צבא של 25,000 חיילים שהיה צריך להעבירם ליפן. לכן צווה על הקוריאנים לבנות 1000 אניות ובשנת 1274 כוח פלישה אדיר משולב במונגולים, סינים ועוד זרים הפליגו מקוריאה ליפן לצפון מערב קיושו, המרחק הימי הקצר ביותר. הם צלחו את הים ונחתו בקיושו, היפנים היו מוכנים. ב-1274 פרצו קרבות ביניהם ומזג האוויר נעשה גרוע ביותר, גשמים חזקים ירדו והבוץ הרב, מנע מהמונגולים התארגנות על החוף. המונגולים החליטו לסגת כיוון שלא היה להם מספיק כוח ועונת השנה לא התאימה. שנה לאחר מכן, קובלאי ח'אן שלח שוב משלחת ליפן עם איום חדש. טוקימונה החליט להתגרות במונגולים והוציא להורג את כל המשלחת המונגולית. בינתים התארגנו היפנים והתכוננו לפלישה נוספת. הם הכשירו הרבה מאוד סמוראים ובעיקר בנו חומה בצפון האי קיושו בארוך 40 ק"מ, גובה 3 מ' ורוחב של 2.5 מ'. כמו כן נבנה צי של ספינות תקיפה קטנות, שיוכלו לפגוע באניות המונגוליות אשר יתקרבו לחוף.

ב-1281 יצאה הארמדה הגדולה ביותר בהיסטוריה עד אז, שהפליגה בשני ראשים, מקוריאה ומדרום מזרח סין, אל קיושו. הבעיה העיקרית של המונגולים הייתה להתארגן על החוף וזוהי בדיוק הייתה הטקטיקה של היפנים – למנוע מהם התארגנות. למונגולים הייתה עדיפות מספרית אדירה אך מרבית לוחמיהם נותרו עדיין על האניות וכך גם מרבית הסוסים. במשך חודשיים התנהלו קרבות מרים, כאשר הסמוראים היפנים תקופים את הכוח המונגולי ללא הרף. ואז, באמצע חודש אוגוסט, כאשר עדיין רוב הכוח המונגולי היו עדיין על האניות, פרצה רוח טייפון אדירה, שהטיחה את האניות זו בזו והטביעה אותן עם אנשיהם, סוסיהם, וציודם. הכוח היבשתי המונגולי שנותר על החוף היה אבוד ללא הגב הימי והסמוראים שחטו את כולם. היפנים ייחסו את ישועתם לאלים ולכן הם קראו לרוח הטייפון הזו קמי=אל, קזה= רוח, היינו, "רוח האלים". ניצחון זה חיזק את הלאומיות היפנית וגיבש אותם כעם. המיתוס שהאלים שומרים על יפן בכל מחיר ובכל מצב נשאר עד מלחמת העולם השנייה.

הניצחון היפני העניק למעמד הבושי תחושת עליונות מלחמתית, תחושה שליוותה את לוחמיה של יפן עד לשנת 1945. בנוסף לכך, שכנע הניצחון את אחרוני הספקנים שהשוגונות הנה שליטה טובה יותר מהממשלה האזרחית בראשות החצר הקיסרית.

בתקופת הפלישות המונגוליות צמחה ביפן כת בודהיסטית חדשה, שלא היתה קשורה בכת מקבילה בסין, הקרויה על שמו של הנזיר ניצ'ירֶן. הוא תיעב את כתות אמידה וזן, שביטלו את מצוות המוסר, זנחו את כתבי הקודש והתעלמו מבודהא ההיסטורי. בניגוד להן, הוא הטיף למיזוג של לימוד, מוסר ופולחן. ייחודו של ניצ'ירן היה בקנאות הדתית שלו הוא דבק בכתב קודש אחד בלבד: "הסוטרה של הלוטוס", וטען שבה מצויה כל האמת.  ניצ'ירן גילה עניין במדינה ודיבר על שכר ועונש קולקטיביים. בראייתו האפוקליפטית של ההיסטוריה הלאומית נבדל מן ההוגים האחרים, שהתעניינו בגאולת הפרט יותר מאשר בגורל המדינה. בשנת 1269 כתב ניצ'ירן את ספרו "הדרך להגשמת האמת והגנת המדינה" ובו פיתח את הרעיון שיפן נמצאת בסכנה גדולה והדרך היחידה להצילה היא לדכא את כול הכתות האחרות ולדבוק בסוטרה של הלוטוס. "ניצ'ירן שו" (כת ניצי'רן), שנוסדה על ידי תלמידיו, הפגינה קנאות דתית ועסקה במיסיון. הכת נרדפה לעתים על ידי השלטונות אך הדבר רק הגביר את כוח המשיכה שלה. במשך השנים התפצלה הכת לכתות משנה רבות. כוח המשיכה של הארגונים הקשורים בה נובע מהלהט המיסיונרי, מן הארגון המשוכלל, העיסוק בחיי העולם הזה והרגישות לצורכי המדינה. כיום ג'ודו שו, ג'ודו שנשו, זן וניצ'ירן שו, הן הכתות הבודהיסטיות הגדולות ביותר ביפן ולכול אחת מהן כתות משנה רבות

המלחמה במונגולים רוקנה את אוצר המדינה, ומיסים חדשים הוטלו על האזרחים כדי לכסות את הוצאות ההגנה הכבדות ולהתגונן בפני פלישות עתידות לבוא. ההתמרמרות נוכח העול הכלכלי התחזקה עם התסכול בקרב המעמד הבינוני שציפה לתגמול על מאמציו ההגנתיים במלחמה, גמול שלא הגיע. אלו  הביאו להתדרדרות במעמדה של שוגונות קאמאקורה.

הקיסר גו דאיגו. ניסה להדיח את השוגונות מהשלטון בפועל במדינה, באופוריה שפשטה לאחר ניצחון כוחות הקיסר, הצליח הקיסר גו דאיגו לחדש את השלטון הקיסרי על המדינה ואת מערכת החוקים הקונפוציאנית. תקופה זו של רפורמות, שנודעה כ"רסטורציה של קֶמוּ" (1333-1336), הייתה תקופה בה התכוון הקיסר לחזק את מעמדו, וזאת על חשבון המעמד שהיה חזק עד אז – מעמד הבושי.

הדבר הוביל למלחמת אזרחים וב-1336 השתלט אשיקאגה טאקאוג'י על קיוטו, הדיח את ג'ו דאיגו והכתיר קיסר מבני ענף אחר של המלכות. כך נוסד הבאקופו השני, שבראשו עמד שוגון מבית אשיקאגה. הוא התקיים עד סמוך לסוף המאה ה-16.

תקופת אשיקאגה

חלקה הראשון של התקופה (1336-1392) נקרא גם "תקופת שתי החצרות הקיסריות", על שם הפילוג בחצר הקיסרית, שהביא לקיומן הבו-זמני של שתי חצרות מקבילות.

פילוג זה בין "הענף הצפוני" (קיסר אחד בקיוטו), ל"ענף הדרומי" (קיסר שני ביושינו – "גו-דאיגו") נמשך 56 שנים, כאשר שני הענפים מתחרים זה בזה. פיצול זה נקרא החצרות הדרומית והצפונית – "נאמבוקו-צ'ו".

ההבדל בין השוגונות של אשיקאגה לבין זו של קאמאקורה היה שבעוד שוגונות קאמאקורה ניהלה את המדינה במקביל לממשל האזרחי בניהול החצר הקיסרית, השוגונות של אשיקאגה השתלטה על השאריות של המשטר האזרחי, הכילה אותו בתוכה והיוותה למעשה את הגוף השלטוני היחיד במדינה.

כדי לחזק את התמיכה בו, התיר יושימיטסו למשפחות מסוימות, לצבור כוח בתחומי שליטתן ולקבל את התואר "דאימיו" (שליט אזורי). במשך הזמן התפתח מאזן כוחות בין השוגון לדאימיו, ובשלב מסוים הגיעו הדאימיו לעמדה, בה שלוש משפחות הדאימיו החזקות ביותר מבצעות רוטציה ביניהן על תפקיד סגנו של השוגון בקיוטו. לאחר מותו של השוגון אשיקאגה יושימיטסו, שהספיק לפני מותו לאחד את שתי החצרות הקיסריות ב-1392, החל מעמד השוגון להתערער ולאבד כוח לטובת הדאימיו, שהחלו גם מתערבים בענייני החצר הקיסרית וענייני הירושה של הקיסר. לקראת סוף התקופה נחלשה השוגונות עוד יותר עם פריצתה של מלחמת ירושה בתוך השוגונות (1476-77), מלחמה שהותירה את קיוטו הרוסה והביאה למעשה את הקץ על סמכותה השלטונית של השוגונות. הריק השלטוני שנוצר בעקבות המלחמה סימן את תחילתה של מאה רוויית אנרכיה בממלכה.

בשנת 1467 פרץ סכסוך בין שני דאימיו בשאלת המינוי של יורש לשוגון. "מלחמת אונין" ארכה 10 שנים. קיוטו נהרסה על בתיה, וכוחם של השוגונים נחלש והצטמצם לסביבות קיוטו ובשאר הארץ פעלו הדאימיו על דעת עצמם.

תקופה זו קרויה "תקופת הארץ במלחמה" והיא הצטיינה בתוהו ובוהו פוליטי. ערכי הבושידו כמו נאמנות לאדון, קוימו בדרגים הזוטרים, אך בקרב דרגי הביניים והדרגות הגבוהות רבו מעשי הבגידה, המרמה והאופורטוניזם: סמוראים מרדו באדוניהם והעבירו את נאמנותם מצד לצד. המלחמות היו מלוות במעשי חבלה וטרור אישי. נוסף על הסמוראים שלחמו בקרבות גלויים, הופיעו לוחמים שנקראו "נינג'ה" (סוכני חרש). תפקידם היה להתגנב אל מבצרו של האויב לביצוע משימות ריגול, חיסול וחבלה. אומנות הנינג'ה (נינג'וצו) היתה תורה סודית, שפותחה בקרב משפחות מסוימות, אשר השכירו את שירותיהן לדאימיו, והעבירו את תורת הלחימה מדור לדור.

השילוב של מלחמות וסחר חוץ הוליד את השוד הימי. שודדים יפנים (ואקו), בעיקר במערב הפליגו בספינות קטנות ומהירות לשדוד אניות סיניות, קוריאניות ויפניות. שוד הים היה רווחי. אך הוליד פעולות נקם מצד קוריאה.

השוגונים לבית אשיקאגה היו חלשים מבחינה פוליטית, אך הם טיפחו את הספרות והאמנות. ישיבתם בקיוטו הביאה למיזוג של ערכי הלוחם (בּוּ) עם המסורת הספרותית (בּוּן) של הבירה העתיקה. תרבות אשיקאגה  (נקראת גם "תרבות מורומאצ'י"), הצטיינה ברגישות אסתטית וברוח צבאית.

החיבור הספרותי הגדול ביותר הוא האפוס המלחמתי "טָאיהֵייקי" (תולדות השלום הגדול), שחובר ב- 1370 ומתאר את הרסטורציה של קמו ואת המלחמות בין החצר הצפונית לדרומית. באפוס באים לכדי ביטוי ערכי הנאמנות וההקרבה של הסמוראים ושאיפתם לזכות בכבוד ובתהילה.

אמנות מורומאצ'י שילבה את העידון האצילי עם הפשטות הסמוראית והדגישה, ברוח הזן, את ההפשטה והמינימליזם. האידיאל האסתטי של התקופה היה פשטותם של החיים בטבע, אולם היתה זו פשטות מתוחכמת.

השוגון יושימיצו, שהיה פטרון גדול של האומנויות, בנה בשנת 1397 את "מקדש ביתן הזהב" (קינקאקוג'י) בקיוטו. זהו מקדש זן בעל שלוש קומות. הוא מצוי "בחיק הטבע" מוקף בגן גדול ועל ידו אגם. עד היום נחשב לאחד הבניינים היפים בעיר. ב- 1483 בנה השוגון יושימאסה את מקדש הכסף הבנוי באותו סגנון, אך צבעו אפור.

סביב מקדשי הזן הוצבו סלעים, שבילים, פנסי אבן ואגמים קטנים. לא היו בהם פרחים כי הם נחשבו לצעקניים. העיקרון האסתטי בגינון ובאומניות אחרות היה סאבּי ("בדידות יפה"). ככל שהדברים נראים ישנים ומוזנחים יותר, כך הם יפים יותר, וישנם גנים שהדגש בהם הוא האזוב. האבנים ממלאות תפקיד חשוב בכך שהן מסמלות את היקום. גנים אלה אינם טבעיים, בנו אותם עם הרבה מחשבה ותכנון.  "גן האזוב" שעל יד מקדש סֵיהוֹג'י בקיוטו, מורכב מעצים ואזוב בלבד. האזוב, על צורותיו השונות, מסמל את היושן. אף שבבניה לא השתמשו היפנים באבנים, בגינון מלאה האבן תפקיד חשוב. "גן האבנים שעל יד מקדש ריואנג'י" עשוי רק חול גרוף ומספר אבנים המסמלים את היקום. גנים אלה אינם טבעיים, כי הושקעו בהם הרבה מחשבה ותכנון, אך יש בהם פשטות והפשטה; צורה שלא קיימת במערב.

עקרון אחר בגינון היה המזעור. הגן היפני שיקף את העולם בצורה מיניאטורית על הריו, ימיו ונהרותיו. היו גנים ננסיים על יד בתים ומקדשים. עקרון זה בולט בצמחים ננסיים – "בונסאי", טכניקה שהגיעה מסין ושוכללה ביפן. על ידי חיתוך שורשים, גיזום והעברה מעציץ לעציץ הצליחו אדריכלי הגן היפנים למזער כל עץ לממדים ננסיים, כך שיוכל לשמש כקישוט. העץ הננסי הוא טבעי מבחינת דמיונו לעץ אמיתי, אך הוא מלאכותי מבחינת הדרך שבה עוצב.

הציור בתקופת מורומאצ'י הצטיין אף הוא בפישוט והפשטה. ציורי הדיו (סוּמי- אֶה), שהתפתחו בסין בתקופת סונג, הפכו לפופולאריים ביפן. ציורים אלה בשחור לבן, ניסו להביע במינימום של קווים וכתמי דיו מקסימום של תוכן. בציורים אלה ניכרת השפעה חזקה של הזן. גדול ציירי הדיו היה סשו, נזיר זן במאה ה- 15 שלמד בסין. ציורי הנוף שלו נראים כלקוחים מחלום, מופשטים והחללים הריקים ממלאים תפקיד חשוב לא פחות מהשטחים המצוירים.

ראו בהרחבה: תולדות יפן בתקופת אשיקאגה.

הקשר עם המערב

לקראת סופה של תקופת אשיקאגה במאה ה-16 הגיעו ליפן ראשוני האירופאים. ספינות פורטוגליות נחתו לראשונה באי קיושו ב-1543, ותוך שנתיים החלו הפורטוגלים להגיש בקשות לקבלת זכויות הפעלת נמלים בקיסרות. אחרי הפורטוגלים הגיעו גם הספרדים ב-1587 ולאחריהם ההולנדים ב-1609. עם הגעתם של האירופאים לחופיה של יפן החלו היפנים ללמוד את דרכיהם ותרבותם של הזרים, וכתוצאה מכך נפתחו אפשרויות חדשות בתחומי הכלכלה והפוליטיקה. סחורות אירופאיות דוגמת נשק חם, טבק, בדים, זכוכית, שעונים ושאר המצאות מערביות נסחרו ביפן תמורת כסף וזהב יפנים.

ההשפעה הנוצרית ביפן החלה עם הגעת הכמרים הישועים, ובראשם הכומר פרנסיסקו חאווייר ,שהגיע לדרום קיושו בשנת 1549. בין המומרים לנצרות באותה התקופה ניתן היה למצוא דאימיו וסוחרים שביקשו לשפר את המסחר שלהם על ידי קרבה גדולה יותר לאירופאים, כמו גם איכרים פשוטים. עד לשנת 1560, הפכה גם קיוטו למרכז חשוב של פעילות מיסיונרית ביפן, ובשנת 1568 נוסד הנמל בעיר נגסקי על ידי דאימיו נוצרי והועבר בשנת 1579 לשליטתם של הישועים. בשנת 1582 כבר היו ביפן כ-150,000 מומרים (שני אחוזים מהאוכלוסייה באותה תקופה) וכמאתיים כנסיות. אולם, סבלנותה של שוגונות אשיקאגה כלפי ההשפעה הזרה החלה פוקעת לאור היות הנצרות סיבה לפירוד ופילוג בעם. האיסור על קיום מנהגי הנצרות הוטל לראשונה ביפן ב-1587 ובשנת 1597 החלו רדיפות גלויות של נוצרים בקיסרות. למרות שהמסחר עם האירופאים זכה לעידוד השוגונות כתמיד, הוא הוסדר כך שהנוצרים היו מוגבלים מאוד בקיסרות, ובשנת 1640 הפכה מדיניות הדיכוי ושלילת הנצרות למדיניות לאומית.

איחוד יפן

האירופאים הגיעו בתקופה שיפן היתה שסועה במלחמות אזרחים ואוזלת ידו של השלטון המרכזי ניכרה בכל. עד אמצע המאה ה-16 היתה ביפן אנרכיה כללית. איחודה של יפן מחדש בשלטון מרכזי תקף היה פרי מעשיהם של שלושה מנהיגים צבאיים ומדיניים בשליש האחרון של המאה ה-16: אודה נוֹבּוּנָאגָה, בן סמוראים, שהצליח בכישרונו של הצבאי לכבוש כמה מחוזות בהונשו המרכזית ועוזריו טויוטומי הידֶיושי, וטוקוגאווה אייאסו. שלושה מצביאים שניחנו בחזון, עורמה ואכזריות וידעו לשלב עוצמה צבאית עם דיפלומטית.על ההבדלים בין האישים מספרת האגדה, שחוברה כמה דורות מאוחר יותר: יום אחד טיילו השלושה בגן וראו זמיר שאיננו שר. מיד חיבר כל אחד משפט לירי ובו עצה כיצד לנהוג בזמיר.

•         נבונאגה כתב: "אם הזמיר אינו שר, נהרוג את הזמיר".

•         הידיושי כתב: "אם הזמיר לא שר, נאלצנו לשיר.

•         אייאסו כתב: "אם הזמיר לא שר, נמתין עד שישיר".

התקופה קיבלה את שמה – אזוּצִ'י-מוֹמוֹיאמָה – משמן של טירותיהן של שני השליטים הבולטים של התקופה: אודה נובונאגה ששלט בטירת אזוצ'י וטויוטומי הידיושי ששלט בטירת מומויאמה.

טיוטומי הדיושי הגיע לדרגת מצביא בשירותו של נובואגה ולאחר מותו ירש אותו. הוא נחשב לגדול המצביאים והמדינאים בתולדות יפן.

שאיפותיו הגדולות של הידיושו חרגו מגבולות יפן. לאחר שאיחד את הארץ תחת שלטונו, הגה תכנית להשתלט על מזרח אסיה. בכך נבדל משאר שליטי יפן שלא פיתחו שאיפות כאלה. הוא נכשל בשאיפתו לכבוש את קוריאה, בעיקר בגלל התערבות סינית.

מפעלו הניח יסוד לתקופה ארוכה של אחדות, יציבות ושלום. לפיכך נחשב הידיושי עד היום כאחד השליטים החשובים של יפן.

אייאסו טוקוגאווה, ששירת שנים רבות את נובונאגה ואחר כך את הדיושי, היה בראשית המאה ה-17 לשליט העליון של יפן, אך לא העז לשבור את המשטר הפיאודלי או ליטול לעצמו את הקיסרות, כמו הידיושי. הוא החרים את אדמות אויביו וחילק את המדינה מחדש בין נאמניו. מאחר שמשפחת טוקוגאווה היתה נצר רחוק של משפחת מינאמוטו, דרש אייאסו וקיבל תואר "שוגון" מן הקיסר בשנת 1603. כך החל שלטון השוגונים לבית טוקוגאווה, שנמשך למעלה מ- 260 שנה.

אייאסו העתיק את מקום מושבו למזרח, הרחק מההשפעות המשחיתות של קיוטו. הוא החל מתגורר בעיר אדו כבר בשנת 1590, ושם הרחיב את המבצר והקיפוהו בתעלות מים. אדו הפכה לבירת השוגון, ושוב נוצרה שניות בין בירה מזרחית לבירה מערבית (קיוטו עם הקיסר ומשפחות האצולה). תקופה זו מכונה "תקופת אדו".

ראו בהרחבה: יפן בתקופת אדו

שלטונם של השוגונים נעשה שלטון מוחלט, ובימיהם שרר סדר במדינה. החברה היפנית בימי טוקוגווה היתה מעמדית נוקשה: אצולה (דמיו), סמוראים, איכרים, בעלי מלאכה וסוחרים. אייאסו התייחס בכבוד גדול לקיסר ונתן לו נחלה גדולה, אך עם זאת הגביל אותו מאוד. תפקידו היה הענקת תארים, ביצוע טקסים דתיים והכרזה על שמות התקופה (גם זה על פי עצת השוגון). כך הפיקה שושלת טוקוגאווה את הלגיטימציה לשלטונה ממוסד הקיסרות, מבלי ליטול אותו לעצמה ומבלי לאפשר לאחרים גישה חופשית אליו.

אחרי שכבש את השלטון הגיע למסקנה כי יפן אינה זקוקה עוד למלחמות ופעל לטפח חיי שלום. ואכן, במשטרו, שקעה התרבות הצבאית. אייאסו כתב: "העם הוא יסוד הממלכה" וקרא ליורשיו לגלות "מדה יתרה של רחמים לאלמן, לאלמנה, ליתום ולגלמוד". את המרי ראה כחמור בפשעים. הוא קרא להכרית את זרעו של כל מורד. הוא ביסס את המשטר הפיאודלי ואכן בנה משטר כזה.

כדי למנוע הישנות תוהו ובוהו פוליטי כפי ששרר ביפן במשך מאות שנים, הנהיגו אייאסו ובניו חלוקה מעמדית נוקשה, בה כל אדם נשאר במעמד שבו נולד. אימצו את המבנה החברתי של סין, שהיה מורכב מארבעה מעמדות עיקריים, לפי סדר חשיבותם:

•         פקידי הרשות = שי (Shi)

•         איכרים = נו (No)

•         בעלי מלאכה  = קו (Ko).

•         סוחרים = שו (Sho)

לעומת סין, שבה היו מעמדות פתוחים, המעמדות ביפן היו סגורים ותורשתיים. החלוקה החדה ביותר היתה בין הסמוראים – המעמד העליון, השליט (לוחמים), לבין האנשים הפשוטים – הימין. נישואים בין הסמוראים ללא סמוראים היו אסורים.

• האיכרים, שהיו רוב האוכלוסייה, דורגו במקום השני כי היו יצרני המזון. גם באירופה ובסין ראו בחקלאות פעילות מכובדת יותר מן המלאכה והמסחר.
• צ'ונין – אנשי העיר, בעלי מלאכה וסוחרים שגרו בעיר, היו למעמד אחד.

מתחת לארבעת המעמדות העיקריים, היו קבוצות בזויות שונות. הגדול שבהם היה מעמד האֶטָה: אנשים שעסקו בניקוי בורות שופכין, שחיטת בהמות, עיבוד עורות, הוצאה להורג ושריפת גוויות. העוסקים במלאכות אלה נחשבו טמאים ואסורים עפ"י השינטו. בנוסף היו סבלים, נושאי אפריונים, מנקי רחובות וקברנים. הם גרו בשכונות נפרדות בשולי הערים. הם מנו כ- 2% מכלל האוכלוסייה.

במהלכה של תקופת אדו חלו ביפן התפתחויות כלכליות רבות. בין התפתחויות אלו ניתן למנות את התפתחות הערים, פיתוח רשת ענפה למשלוח סחורות בתוך המדינה והקמת שכבת תעשייה זעירה.

ההתפתחות המרשימה ביותר בתקופה הזו הייתה התפתחותן של הערים; הודות לריכוז מוסדות השלטון ומושב הסמוראים. אדו באותה תקופה, הפכה לעיר הגדולה בעולם, כשאוכלוסייתה מונה כמיליון נפש. בשנת 1700 היא הייתה העיר הגדולה ביותר בעולם. בעוד שאוסקה וקיוטו מונות כל אחת כ-400,000 נפש. ערי-טירה רבות נוספות חוו גם הן גידול משמעותי במספר תושביהן. למעשה, כמעט כל הערים הגדולות ביפן של היום היו מרכזים של דאימיו בעבר. בסוף המאה ה- 18 כ- 17% מהיפנים התגוררו בערים, המונות יותר מ- 3000 נפש – שיעור גבוה מזה של סין, ודומה לזה שבמערב אירופה באותה תקופה.

השלום שהשתרר בארץ הביא לפריחה כלכלית, ויפן הפכה בהדרגה לחברה קפיטליסטית מבחינה כלכלית, תוך שהיא מנסה לשמור על מסגרותיה החברתיות והפוליטיות הפיאודליות.

ב- 1616 מת אייאסו, ושנה מאוחר יותר הכריז עליו הקיסר כאל שינטואיסטי בשם טושו-דאיגונגן – "האל הגדול הזוהר במזרח". ב- 1636 נבנה לו מקדש מפואר בניקו, כ- 100 ק"מ צפונית לאדו, שהפך למוקד עלייה לרגל.

כבר במוקדם הבינו שליטי שושלת טוקוגווה כי השפעות זרות עלולות לחתור תחת מעמדם, ולקראת אמצע המאה ה-17 נעלו את שערי יפן בפני זרים, גירשו את כל הזרים מתחומה ואסרו על הנצרות; רק לחברת הודו המזרחית של הולנד התירו להחזיק תחנה בסמוך לנגסקי.

במהלך התקופה החלו היפנים גם ללמוד בהדרגה את סודות המדע האירופאי, וזאת דרך ספרים שהגיעו ליפן עם הסוחרים ההולנדיים. לצד "הלימודים הלאומים" (קוּקוּגָאקוּ) שגשגה גם "השכלה הולנדית" או רָנגאקוּ). התחומים אותם חקרו היפנים כללו גיאוגרפיה, רוקחות, מדעי הטבע, אסטרונומיה, אמנות, שפות, תופעות פיסיקליות (כגון חשמל) ומכאניקה.

למרות שליפן הייתה היכולת לפתח את הידע שרכשה לעצמה, ההתפתחות המואצת של התעשייה במערב בזמן המהפכה התעשייתית במאה ה-18, יצרה לראשונה פער יכולות גדול בין יפן למערב, פער שהתבטא בעיקר בנחיתותם של הטכנולוגיה וכלי הנשק היפניים מול אלה המערביים, ואשר לא התקיים בתחילתה של תקופת אדו. פער טכנולוגי זה היה אחד הגורמים שהביאו להפסקת ההתבודדות היפנית בסופה של תקופת אדו.

סימנים בולטים של אי שביעות רצון מממשלת טוקואגווה ניכרו מסוף המאה ה-18 בחלקים שונים של המדינה ובקרב כול המעמדות החברתיים. הסמוראים והאיכרים חשו שהסוחרים עושקים אותם ומנשלים אותם. הסוחרים לעומת זאת, חשו בפער העצום שבין כוחם הכלכלי והתועלת שהמדינה מפיקה ממנו ובין משקלם המדיני האפסי ומיעטו ההכרה והכבוד כלפיהם, מצד המשטר הקיים.

עם תחילתן של שנות השלושים של המאה ה-19 כבר הייתה ביפן תחושה כללית של משבר חמור. רעב ואסונות טבע הכו במדינה והביאו ב-1837 להתקוממות ספונטאנית של מעמד האיכרים כנגד פקידי ממשל באוסקה. למרות שההתקוממות דוכאה לאחר יממה בודדת, יצרה התקוממות זו רושם דרמטי הן בקרב השלטון והן בקרב העם היפני. התשובה להתקוממות מצד שלטון השוגונות הייתה החלת פתרונות מסורתיים במקום לנסות לפתור את הבעיות המוסדיות במדינה. יועציו של השוגון יעצו לו להחיות מחדש את רוח הלחימה היפנית, להחריף את ההגבלות על סחר החוץ, להטיל צנזורה על הספרות ולשלול מותרות מחיי מעמד הסמוראים. אט אט החלו נשמעים קולות ברחבי המדינה שקראו להדחת השוגונות מהשלטון ולחזרה לשלטון מאוחד וסילוק הזרים תחת מרותו של הקיסר. אולם קולות אלו לא הגיעו לחלונות הגבוהים של השוגונות, שהייתה עסוקה בחיזוק המדינה במישור הכלכלי כנגד מעצמות המערב, לאחר שחזתה בהתמוטטותה של סין מול מעצמות אלו במלחמת האופיום הראשונה (1839-1842). גורמים אלו הגיעו להכרה שיש לשחרר את יפן משלטון טוקוגאווה וממשטר השוגונות שכבלו את החברה והמדינה ומנעו את התקדמותן.

סופה של תקופת אדו, מכונה לרוב תקופת "שוגונות טוקוגאווה המאוחרת". המצב הלך והתערער, והגיע לכלל משבר ב-1853, כאשר נכנסו אניות מלחמה של ארה"ב, בפיקודו של קומודור מתיו פרי, למפרץ טוקיו, שצי ספינותיו (הקרוי ביפן "הספינות השחורות") ירה מטחי פגזים אל אדו מהמפרץ הסמוך לה והכריח בכך את יפן להיפתח בשנית לעולם המערבי. בנסותם להרחיק את ספינותיו ותותחיו של פרי מחופיהם, בנו היפנים מספר איים מלאכותיים בקרבת נמל טוקיו שמנעו מהספינות להתקרב לטווח תותחים. חלק מאיים אלו השתמרו ברובע אודאיבה של ימינו בטוקיו.

 פרי הציג רשימת דרישות לשליטי יפן, שבראשן פתיחת נמלים נוספים לסחר בינלאומי, ואלה התרשמו מהפגנת הכוח שלו וחתמו על הסכם יוקוהמה (1854), שבו קיבלה יפן את דרישות ארה"ב. השוגונות לא יכלה להחזיק מעמד לנוכח המהלומה הזאת.

על אף היות הגעתו של פרי גורם מכריע בהתמוטטות השוגונות, היא אינה הסיבה היחידה להתמוטטות זו. הגעת הזרים מחדש לחופי יפן רק החישה למעשה את המאבק הפוליטי המורכב שהתנהל ביפן זה מכבר בין משטר השוגונות לקואליציה של מבקריו.

מאמציה של השוגונות להחזיר לעצמה את כוחה השלטוני על ידי פיתוח צבא מודרני בסיוע מדינות המערב לא עלו יפה וזאת בעקבות ההתנגדות בעם לפתיחות כלפי המערב. עם מותו של הקיסר בשנת 1867 ירש אותו בנו בן ה-16 מוצוהיטו, שתמך במתנגדי השוגונות וקבע לתקופת שלטונו את השם "מייג'י" ("שלטון נאור"), שם שגם אימץ לעצמו. עם עליית הקיסר החדש לשלטון החלו תומכיו דוחקים באנשי השוגונות להחזיר לקיסר את הסמכויות השלטוניות ובתחילת 1868 גרמו להדחת השוגון מהשלטון. בעקבות הדחת השוגון פרצה מלחמת אזרחים בין תומכי השוגון לתומכי הקיסר (מלחמת בושין), מלחמה בה ניצחו תומכי הקיסר. כוחות השוגונות נסוגו לצפון המדינה, שם החזיקו מעמד בעזרת הצי המודרני שהיה ברשותם עוד שישה חודשים נוספים באי הוקאידו שם הקימו את הרפובליקה של אדו שהתקיימה זמן קצר ביותר.

עם הניצחון של כוחות הקיסר על כוחות השוגונות הסתיימה למעשה תקופת אדו, והחלה תקופת הרסטורציה של מייג'י שהביאה עמה את המודרניזציה ליפן.