החרדון אדום הראש

כתב: גילי חסקין

החרדון אדום הראש איננו אחד מ"חמשת הגדולים", שהיו יעדי הצייד הקולוניאלי באפריקה ואפילו אל אחד מ"עשרת הגדולים" (Ten Bigs). אולם מפגש עם החרדון הזה, והתחקות אחר אורח חיים מותירים את המטיילים באפריקה משתאים. החרדון אדוום הראש , התנהגותו החברתית והחיזורים שלו, הינם נקודת שיא בטיול לטנזניה, קניה, או כל יעד במזרח אפריקה

משפחת החרדוניים (Agamidae) היא אחת מעשרים המשפחות הכלולות בסדרת הלטאות (Sauria). המדענים כוללים את משפחת החרדוניים,  יחד עם משפחת האיגואניים (Igauania) בתת סדרת האיגואנות, הכוללת בתוכה את הלטאות שהתנהגותן החברתית היא המפותחת בסדרה. במשפחת החרדוניים מונים החוקרים 34 סוגים הכוללים כ-300 מינים. הללו חיים באזורים החמים של כדור הארץ – אפריקה, אסיה ואוסטרליה. רק מינים בודדים חדרו לאירופה. אין למשפחה נציגים באמריקות. מקור השם "חרדון" בשפה הערבית שבה הוא נקרא חרדון (ו שרוקה) או ז'רדון. גוף החרדון מכוסה קשקשים, ובאצבעות רגליהם יש טפרים חזקים. ראשו גדול יחסית לגופו. לחרדון שיניים שונות: חותכות, חדות וגם רחבות. תזונת רוב החרדונים מורכבת מחרקים, אך יש מינים הטורפים נחשים ולטאות, כמו גם פירות. החרדונים נפוצים באזורי מדבר, מינים אחרים באזורים הרריים; בדרום מזרח אסיה קיימים חרדונים השוכנים על עצים.

הקידות המפורסמות של החרדון, הן למעשה מחוות של  איום. החרדון הזכר, בעל הנחלה, מבצע קידות כדי לאיים על הזכר הפולש ולעתים גם על האויב. המוסלמים מאמינים שהוא לועג לתפילותיהם. קיימות אגדות רבות אודות התנהגות זו.

החרדון אדום הראש הוא אחד ממיני החרדונים הנפוצים ביותר באפריקה. הוא הוגדר ותואר לראשונה בידי החוקר השבדי לינה, שאף הגדיר את החרדון המצוי. לינה שגה ותיאר את מוצאו של החרדון אדום הראש באמריקה. אכן, כמה פרטים הגיעו לשם באניות העבדים והתגלגלו בדרך כלשהי למוזיאון השבדי, שם פגש בהם לינה. מקור הצבע האדום הוא בתאי צבע תת עוריים המכונים כרומטופורים ומכילי פיגמנטים, המקנים לחרדון את צבעיו.

החרדון אדום הראש נפוץ מאד מאפריקה. מאתיופיה ועד סנגל. מטנזניה ועד אנגולה.  תושבי אפריקה המזרחית קוראים לו "מג'וסי כפירי", היינו, "הלטאה הכופרת", אולי משום שמאמינים כי ניסה להסגיר לרודפים את מקום מחבואו של מוחמד. החוקרים  מצאו 10 תת מינים של החרדון אדום הראש. לחלקם ראש אדום, לאחרים ראש כתום ולאחרים צהוב.  החרדון אדום הראש הוא מן היפים והבולטים בקרב החרדונים. גופו של הזכר כחול עז ובולט וראשו אדום-כתום כלהבה. אולם מרבית החרדונים הם אפורים, רק מעטים הם צבעוניים.

הארגון החברתי אינו קבוע אצל כול החרדונים. לחרדון המצוי יש זכר טריטוריאלי, כמה נקבות וצעירים. חרדון סיני חי בבדידות ורק בעונת הרבייה נוצר קשר בין הזכר לנקבה. חרדון אדום הראש, כמו החרדון המצוי, חיים במשפחות מטיפוס ההרמון. עדת חרדונים כאילו כוללת זכר אחד דומיננטי, זכרים נחותים ונקבות רבות.  ביניהם מצויים גם חרדונים צעירים רבים.

גודל הקבוצה נקבע על ידי גורמים סביבתיים כמזון, מקומות מחסה, מקומות תצפית וכדומה המשפחות הקטנות של החרדון אדום הראש כוללות 2-6 חרדונים. אחד מהם הוא זכר צבעוני והיתר הם נקבות וצעירים. הזכר הצבעוני הוא בעל נחלה והוא מכריז ומגן עליה.  גם כשיש בקבוצה חרדונים זכרים רבים, רק אחד מהם הוא החרדון אדום הראש. חרדון דומיננטי זה מכונה "הזכר השליט". לעתים מצוי בקבוצה זכר צבעוני שני. צבעיו דהים ובולטים פחות. גופו כחול אפור וראשו כתום. זהו הזכר התת – שליט (סוב דומיננטי) החרדונים יוצאים בבקר ממחבואי הלילה, כשהם עומדים בעמדת התחממות טיפוסית. לאחר שהתחממו הם מתפזרים בשטח וכול אחד תופס לעצמו עמדת תצפית. מכאן הוא יוצא להשיג את מזונו. קודם כל חרקים וגם צמחים. כאשר האוויר מתחמם, החרדונים נחבאים וממתינים בחוסר פעילות להתקררות האוויר. רק הזכרים השליטים נשארים לעמוד בעמדת התצפית שלהם ואינם נוטשים אותה. הוא אינו ירא מפני השמש והחום.  הוא קד פני אויב כדי לאיים עליו. אין לו זכויות ייתר בתחום המזון. הוא לא נצפה כשהוא מגרש פרטים אחרים מן האוכל. הוא היחידי המגרש זכרים פולשים והוא היחידי המגלה תוקפנות כלפי זכרים אחרים בעדה. הוא היחידי המזדווג עם הנקבות והוא אביהם של הצעירים. לזכר התת שליט יש זכות לחזר, אך אינו מזדווג.

כאשר נטרף הזכר השליט, נלחמים הזכרים האחרים על הזכות להיות שליטים. הקרבות כוללים הצלפות זנב ורבים מהם יוצאים מהם עם זנבות שבורים. בעדות בהן קיים זכר תת – שליט, אין קרבות רבים והוא מקבל תוך זמן קצר מאד, פחות משעה, את הצבעים העזים והופך להיות זכר שליט לכול דבר ועניין.

העמידה במקום  והצבעים העזים מבליטים אותו בייתר שאת.  שכן כול אויב יכול לזהות אותו טוב יותר מאשר את החרדונים האחרים, המוסווים היטב. הזכר השליט מראה לכל להקתו שהוא השליט ולכן מפתח את הצבעים. זואולוגים מכנים התנהגות זאת: "התנהגות של פרסומת". הזכר המציג התנהגות זאת מראה עד כמה הוא אמיץ ובז לסכנות, כמו לשמש. זהו עקרון ההכבדה. כדי שהפרסומת תהיה אמינה, הוא חייב להכביד על עצמו ולהסתכן. כדאי לו לשלם מחיר שייטרף. גם אם נטרף, הרי הספיק להעמיד צאצאים ולהעביר את הגנים שלו הלאה. יש הטוענים כי  החרדון מעביר מסר לאויב שלא כדאי לצוד אותו.

אחרי שצדים אותו ושמים אותו בשבי. ללא הסביבה שסוגדת לו, הוא מאבד את הצבע.

בניסוי  נצבע ראשון של זכר שליט בצבע אפור. היה בלבול גדול. הוא התנהג כזכר שליט, ביצע קידות וכדומה, אך חבריו לא התייחסו אליו כאל כזה.

מה הופך חרדון לחרדון שליט? מתברר כי לא תמיד זהו החרדון הגדול ביותר. בניסויים נכרתו אשכיו של החרדון. חרדונים מסורסים היו אפורים ושקטים. לא חיזרו אחרי נקבות והתנהגו כזכרים נחותים. חרדונים שבטעות נכרת להם רק אשך אחד, יכלו עדיין לייצר טסטוסטורון , הפכו צבעוניים, התנהגו בתוקפנות וחיזרו אחרי נקבות. כאשר הזריקו טסטוסטרון לזכרים נורמליים, החלו אלו לבצע קידות גוף, קידות איום ועמדות איום. תוך זמן קצר הפכו צבעוניים ונלחמו בזכרים השליטים. הקרבות היו ארוכים יותר מקרבות בין זכרים שלא הושתל בהם ההורמון.  החרדונים בעלי ההורמון מיעטו בהפגנת עמדות כניעה ושבו ללחום ביריביהם . תוצאות הניסוי בזכרים מסורסים היו מרשימות עוד יותר. לאחר שהושתל בהם הטסטוסטרון, החלו להתנהג בתוקפות והפכו צבעוניים.  נקבות שנכרתו להן שחלות וקיבלו טסטוסטרון הפכו צבעוניות ודמו לזכרים שליטים. נקבה כזאת החלה לחזר אחרי נקבות אחרות. המסקנה היא: זכר שליט הוא זכר גדול, המסוגל לייצר הורמון מין זכרי בכמות גדולה יותר מזה שמייצרים שאר הזכרים. הורמון זה מגביר את עצמתו, את תוקפנותו ואת סיכוייו להפוך לזכר שליט.