איחוד איטליה וג'וספה גריבלדי

[styled_box title="הקדמה" color="gray"]איחוד איטליה (Risorgimento, מאיטלקית: תחייה, התעוררות) הוא תהליך פוליטי וחברתי שהתרחש בעיקרו במהלך המאה ה-19, במקביל להתעוררות הלאומיות בחלקים רבים באירופה, והביא לאיחוד המדינות והנסיכויות שבחצי האי האפניני למדינה אחת בשם ”איטליה". מדובר בתהליך שראשיתו בתום המלחמות הנפוליוניות באירופה וסיומו בתום מלחמת צרפת ופרוסיה . אם כי גם לאחר מלחמתה עולם הראשונה הרחיבה איטליה את גבולותיה ואף תבעה את דלמטיה, קורסיקה וניס. נושא האיחוד ודמותם של מציני וגריבלדי הינם חלק חשוב מטיול לאיטליה. הם תופשים מקום מרכזי במיוחד בטיול לפיימונטה, לרומא וגם בטיול לסרדיניה וסיציליה[/styled_box]

רקע

מאז נפילת האימפריה הרומית במאה ה-5 לספירה, הייתה איטליה מפוצלת לישויות מדיניות רבות שגובשו סביב ערי-מדינה מרכזיות. עושרה ומורשתה ההיסטורית של האימפריה הרומית משכו אליה כוחות רבים וחזקים שנאבקו על השליטה בחצי האי האיטלקי, והשאירו את איטליה מפוצלת ומשועבדת. לכול אורך ימי הביניים, שלטו על חלקים ממנה שליטים זרים: הביזנטים, הפרנקים, המוסלמים, הגרמנים ועמים אחרים.

גורם חשוב נוסף הוא הכנסייה הקתולית, שמרכזה ברומא, שבנוסף לתפקידיה הדתיים נטלה לעצמה גם תפקיד מדיני, ובמשך למעלה מאלף שנים הלכה וגברה עוצמתה המדינית והכלכלית. עם הזמן יצרה הכנסייה מדינה משלה במרכז איטליה, הלא היא מדינת האפיפיור, סירבה לוותר על עצמאותה ועל נכסיה, והיוותה בכך אבן נגף משמעותית בדרך לאיחוד איטליה.

המלחמות האיטלקיות שהחלו בסוף המאה ה-15, הביאו לעשרות שנים של מלחמות בין צרפת לספרד ומדינות ערי איטליה על אדמת איטליה[1]. עם סיומן, בשנת 1559, הייתה איטליה מחולקת למדינות שהיו בשליטה ישירה או עקיפה של ספרד ההבסבורגית. מלחמת הירושה הספרדית[2] הביאה לשליטה אוסטרית על חלקים נרחבים של צפון איטליה. איטליה נותרה מחולקת לרפובליקות ולממלכות זעירות תחת שלטון זר.

הרגשות הלאומיים שהובילו לאיחוד איטליה החלו להתעורר בתקופת נפוליאון בונפרטה. הוא  פלש לאיטליה בשנת 1796 וייצב בה שלטון צרפתי ממושך ורצוף במשך כ-18 שנים. מספר המדינות האיטלקיות צומצם, מדינת האפיפיור בוטלה, ממלכת סרדיניה שלטה אך באי סרדיניה, ואילו בדרום שלטה ממלכת נאפולי[3], שעליה הציב נפוליאון כמלך את אחיו ז'וזף בונפרטה. צרפת שלטה ישירות בחלקים נרחבים בצפון מערב איטליה, ובצפון מזרח איטליה הוקמה "הרפובליקה הצ'יסאלפינית", שהתקיימה כמדינת בובה צרפתית בין 1802 ל-1805, ולאחר מכן "ממלכת איטליה", שהתקיימה בין 1805 ל-1814. מבנים שלטוניים אלו עודדו את הלאומיות האיטלקית באזורים שנשלטו תחת השלטון הזר, והחלישו את השליטים האזוריים ואת האפיפיור.

ממלכות אלו שמשו ככלי בידי נפוליאון להרחיב את השפעתו והשפעת משפחתו, אך משדעך כוכבו האישי, ובני משפחתו שאותם הושיב על כיסאות המלוכה באירופה נותרו ללא תמיכתו, ניסו אלו לשמור על כיסאם באמצעות עידוד הרגשות הפטריוטיים והלאומיים של נתיניהם. בין מלכים אלו היה "המשנה למלך באיטליה" אז'ן דה בוארנה, שניסה לקבל את הסכמת אוסטריה לקבל את כתר "מלך איטליה" לאחר נפילת נפוליאון, וז'ואקים מירא, אחד ממפקדי צבאו של נפוליאון, שקרא לפטריוטים האיטלקים לאחד את איטליה תחת שלטונו.

לאחר "קונגרס וינה"[4] ( 1814) הוחזר השלטון באיטליה לשליטים שהודחו מכיסאם בעקבות המהפכה הצרפתית ונפוליון. בראש הקונגרס עמד קנצלר אוסטריה קלמנס פון מטרניך השמרן, שמטרתו הייתה רסטורציה, כלומר החזרת המצב באירופה למה שהיה לפני המהפכה הצרפתית. בעקבות נפילת נפוליאון השיב קונגרס וינה את הגבולות הישנים שחילקו את איטליה, והיוו רשת של מדינות זעירות, שנשלטו באופן ישיר או עקיף בידי מעצמות אירופיות שונות, ובראשן אוסטריה. "הקונצרט הווינאי" החזיר את מלך סרדיניה לכס השלטון בסרדיניה, פיימונטה ומערב איטליה; עיר בירתה היתה טורינו. הקונגרס מסר לידי אוסטריה את המחוזות האיטלקיים לומברדיה וונציה, והחזיר לשלטון את מושלי הדוכסויות באיטליה המרכזית. כן הוחזרו לאפיפיור מחוזותיו שהשתרעו בין רומא לים האדריאטי. במרכז נותרו ממלכות עצמאיות קטנות, כטוסקנה וכמדינת האפיפיור. עם זאת, רפובליקות מן העבר כוונציה וגנואה לא הוקמו מחדש. ונציה נמסרה לידי אוסטריה, וגנואה נמסרה לממלכת סרדיניה. על כיסאות המלכים הושיב מטרניך מלכים זרים, אצילים המקורבים לבית הבסבורג. השליטים הזרים שבאו לאחר תקופה של עידוד הלאומיות, וששלטו בשיטות השנואות והישנות, שיטותיו של הקנצלר האוסטרי כללו החנקת חופש הדיבור, צנזורה ומשטרה חשאית, ולא היו לרוחה של האוכלוסייה, שסבלה גם מעוני וממחסור.

הקונגרס אף החזיר לשלטון העריצות והריאקציה את השליט השנוא פרדיננד השני, שהומלך על ידי "מלכות שתי הסיציליות", שהקיפה את החלק הדרומי של איטליה ואת סיציליה[5]. ברוב המדינות הקטנות באיטליה שלטו אוסטרים בהנהגת מטרניך, אשר תבע מהם לדכא כל רעיון ליברלי. למרות החזרת מושלים אלה לשלטון, שרובם לא היו לרצון העם סייעה רוח הלאומיות האיטלקית, שטופחה על ידי המהפכה הצרפתית, ועל ידי נפוליון, שהקים את מלכות איטליה, לקיים בקרב הפטריוטים האיטלקים את רעיון איחודה של איטליה. אחד מהם היה ג'וזפה מצ'יני (Giuseppe Mazzini;‏ 1872-1805).

מתחילת שנות השלושים ועד אמצע שנות הארבעים, היה מאציני (1872-1805 (  האישיות החשובה ביותר והמכרעת בחייה הציבוריים של איטליה. יריביו, הוגי דעות ועסקנים מדיניים, אשר נתקנאו בהשפעתו הופיעו אחר כך. בשעתו, במשך השנים הנזכרות, היה מאציני האיש, אשר לפי דברי ההיסטוריון האיטלקי אוריאני, "לא שליט, לא כומר ולא מורד לא יכלו עמוד כנגדו. פרסום-שמו – עצום. התווכחו רק על אודותיו, יראו רק מפניו, בטחו רק בו. וברית המלכים, המונהגת בידי מֶטרניך ונתמכת מטעם האפיפיור ולואי פיליפ, קצרה ידה במלחמתה עם בן-גלות זה, אשר כל מאמר ממאמריו – קְרָב, וכל קרב-נצחון"[6].

גם בתחום האמנות והתרבות החלו ביטויים רבים לשאיפה לאחדות איטליה. אחד המוקדמים והמפורסמים שבין פרוטו-לאומנים אלו היה אלסנדרו מנצוני שיצירתו "המאורסים" (I Promessi Sposi) נקראה על ידי רבים כמתקפה אלגורית על השלטון האוסטרי. הספר פורסם ב-1827 ועבר שינויים רבים במהלך השנים. ב-1840 פרסם הסופר גרסה בדיאלקט טוסקני, במאמץ מודע להביא את ספרו לקהלים רבים ככל האפשר.

מכיוון שברוב המדינות הקטנות באיטליה שלטו אוסטרים הנהגת מטרניך, שנתבעו על ידו לדכא כל רעיונות ליברלים, הם עשו כל מאמץ לשים קץ לליברליזם שהיה מורשת מן המהפכה הצרפתית. המאבק לאיחוד נתפס כמאבק נגד האימפריה האוסטרית ובית הבסבורג, מכיוון שהם היו שליטיה הישירים של אוכלוסייה דוברת איטלקית באזורי צפון מזרח איטליה של היום, והיו הכוח החזק ביותר שעמד בדרכו של האיחוד. האימפריה האוסטרית החניקה בכוח הזרוע כל ביטוי ללאומיות איטלקית בשטחים שבשליטתה, כמו שעשתה בשאר חלקי האימפריה האוסטרית, שגם בהם ניסו להתעורר לאומים אחרים. מטרניך, שבשמו נקשרה תנועת הריאקציה ההבסבורגית שלאחר קונגרס וינה, התבטא כי איטליה היא רק "ביטוי גאוגרפי".

רדיפת הליברלים הביאה להקמת אגודות סתר כמו ה"קארבונארי" ("מבעירי הפחמים"), שעסקו בפעולה נמרצת לאיחוד איטליה. מתוכם הקים מציני אגודה בשם "איטליה הצעירה" (La Giovine Italia), שמטרתה הייתה לשחרר את איטליה מהשלטון הזר ולאחד את נסיכויות איטליה כרפובליקה חוקתית-דמוקרטית מאוחדת שתבטיח שוויון זכויות לכולם. התנועה גייסה את המוני העם האיטלקי, ובעיקר צעירים שרצו לבטל את הסדר הישן והושפעו מרעיונות הליברליזם ומעקרונות המהפכה הצרפתית. התנועה רכשה לעצמה קהל אוהדים גדול וב-1848, ימי אביב העמים, התחוללו מספר הפיכות וניסיונות הפיכה נגד השליטים המקומיים. כחלק ממנוסת שליטים מקומיים נמלט אף האפיפיור מרומא. רוב ההפיכות נכשלו, אולם בחלק מהנסיכויות, ובראשן נאפולי, קיבלו התושבים זכויות רבות יותר מאשר היו להם לפני המהפכה וחלקן, כמו ונציה ורומא, שוחררו והפכו לרפובליקות עצמאיות.

לאחר זמן, חזרו חלק מהשליטים לשלוט בנסיכויות וחלק מההקלות בוטלו, אולם איטליה הצעירה וזרם התודעה שחוללה היו מהגורמים המסייעים לאיחוד איטליה שהתרחש כ-30 שנה לאחר מכן.

תנועת איטליה הצעירה הייתה הבסיס לתנועת "אירופה הצעירה", שייסד מאציני ב-1834. רעיונותיו של מציני נתקלו בהתנגדותם של הליברלים האיטלקיים, שנחלקו בין התומכים בהקמת מדינה פדרטיבית בראשות האפיפיור, לאלו שרצו מלוכה קונסטיטוציונית בראשות מלך סרדיניה הליברלי. (ב-1870 ארגן מרד רפובליקני בפלרמו. המרד נכשל, אך מצ'יני קיבל חנינה)[7].

ב-1848, שנת המהפכות הרבות באירופה, העניק קרלו אלברטו, מלך סרדיניה, בהשפעת ראש ממשלתו, הרוזן  קמילו בנסו די קאבור (Camillo Benso Conte di Cavour), חוקה ליברלית לנתיניו. מכיוון שכך ומכיוון שרצה לגרש את האוסטרים מאיטליה, ראו בו איטלקים רבים את מנהיג התנועה לאיחוד איטליה. כאשר קרל אלברטו ארגן מחדש את ממלכתו המורכבת מפיידמונטה, סרדיניה ומסאבויה, עשה תיקונים במערכת הכספים ובצבא, טיפח את החקלאות והנמיך את חומות המכס. הוא רצה להיות נאור בכלכלה וריאקציונרי בפוליטיקה, אולם כאשר התיר את הקמתן של אגודות חקלאיות, נוכח שאי אפשר למנוע מהמיתכנסים לדון בפוליטיקה. כך הפכה ממלכת פיידמונטה לאחד מחלקי איטליה הפעילים ביותר ובעלי התודה הפוליטית הערה ביותר. גם האפיפיור פיוס התשיעי נטה להגשמת הציפיות הליברליות. עד כדי כך, שכאשר האוסטרים פלשו לפרארה שבטוסקנה, יצר האפיפיור לחץ שגרם לכוחותיהם לסגת.

ב-12 בינואר אותה שנה, יצאו בני פלרמו שבסיציליה אל הרחובות, במרד גלוי נגד שלטונו של פרדיננד השני מנפולי. בסוף ינואר 1848 ניסה פרדיננד להציג חוקה חדשה לכל מלכותו בנפולי ובסיציליה, לפי הדוגמא של החוקה הצרפתית מ-1830, עם שני בתי נבחרים, עיתונות חופשית וערובות לזכויות הפרט, אך האי סיציליה תבע עצמאות שלמה ומופת זה היה מדבק. בפידמונטה, בטוסקנה וברומא, הכריזו השליטים בחופזה על חוקות דומות, במאמץ של הרגע האחרון כדי למנוע הפיכה.

צבאו של המלך קרלו אלברטו נטל חלק במהפכה כנגד אוסטריה ונחל מפלה. הוא ויתר על כסאו לטובת בנו ויטוריו עמנואל השני.

ב- 1849 הקים גריבלדי (ראה להלן) רפובליקה זעירה ברומא, שמוגרה על ידי הצבא הצרפתי, דבר שהבאיש את ריחה של התנועה הרפובליקנית. האפיפיור נקט עמדה עוינת ומרבית חסידי האחדות האיטלקית פנו אל ויקטור עמנואל ה-II מלך סרדיניה שינהיגם.

[ממלכת סרדיניה (הידועה גם כ"סרדיניה-פיימונטה" או "פיימונטה-סרדיניה") הייתה השם שניתן לשטחים שבשליטת בית סבויה הצרפתי, בין שנת 1720, בה הוענק האי סרדיניה לשליט סבויה, ויטוריו אמדאו השני, כפיצוי על אבדן שליטתו באי סיציליה לטובת כוחות אוסטרים, ועד לאיחוד איטליה תחת כתר בית סבויה ב-1861[8].

פרט לאי סרדיניה כללה הממלכה גם את אזור סבויה, מחוזות פיימונטה, והעיר ניס. ליגוריה וגנואה סופחו לממלכה בקונגרס וינה בשנת 1815[9]. במהלך רוב המאה ה-18 והמאה ה-19 הייתה בירת הממלכה טורינו שבפיימונטה][10].

ראש ממשלתו קאבור שהצטרף למלחמת קרים, השתתף ב"וועידת פאריס" (1856); שם הצליח לעורר את דעת הקהל באירופה לטובת איטליה ונגד אוסטריה. ויטוריו עמנואל השני היה אדם ישר ואילו ראש ממשלתו, הרוזן קאבור, היה מגדולי המדינאים באירופה.

קאבור נולד בטורינו בתקופה הנפוליאונית, למשפחה שהשיגה שטח רב בזמן הכיבוש הצרפתי. הוא נשלח לאקדמיה הצבאית של טורינו כשהיה בן עשר בלבד. לעתים קרובות הסתבך עם הממונים עליו ועקשנותו הקשתה עליו להסתגל למשמעת הצבאית הנוקשה. במקרה אחד ארוחותיו נשללו ממנו והוא קיבל מים ולחם בלבד במשך שלושה ימים, בגלל שנתפס קורא ספרים שהאקדמיה אסרה על קריאתם. על אף בעיות המשמעת, גויס ב-1827 לצבא ממלכת סרדיניה-פיימונטה כמהנדס צבאי, הודות להיותו מהיר תפיסה בנושאים מתמטיים. בתקופת הצבא למד קאבור אנגלית וכן את משנתם של ג'רמי בנת'ם ובנז'מין קונסטן, והחל לפתח אידאולוגיה ליברלית. נטיותיו האידאולוגיות עוררו חשד מצד המשטרה. בנובמבר 1831 פרש מהצבא הן משום שהשתעמם מהחיים הצבאיים והן משום אי-אהדתו לשליט ממלכת סרדיניה החדש, קרלו אלברטו.

בין 1838 ל-1842 הגה מספר יוזמות לפתרון הבעיות הכלכליות באזורו. בתחילה ניסה מספר טכניקות חקלאיות בשטחו הפרטי, כמו למשל שימוש בסלק סוכר, והיה אחד האיטלקים הראשונים שהשתמשו בדשן כימי. כמו כן, ייסד קאבור את אגודת החקלאות הפיימונטית. כמו כן התעניין בהקמת מפעלים, מסילות ברזל ושירות אניות קיטור.

לאחר שחרורו, העביר קאבור את זמנו בשווייץ, לצד קרוביו הפרוטסטנטים שחיו בז'נבה. הוא הוקסם מהקלוויניזם ואף המיר את דתו, אך חזר לקתוליות לאחר זמן קצר. אלכסנדר וינֶ‏ה, כומר קלוויניסטי, שכנעו בצורך להפריד את הדת מהמדינה, השקפה שבה החזיק קאבור עד מותו. לאחר שהותו בשווייץ, נסע לפריז, שם צפה בדיוני הפרלמנט הצרפתי והתרשם במיוחד מנאומיהם של פרנסואה גיזו ואדולף טייה. אז החליט לפנות לקריירה פוליטית. משם הגיע ללונדון, אך התאכזב מהפוליטיקה הבריטית והמשיך בדרכו לאוקספורד, ליברפול, ברמינגהאם, צ'סטר, נוטינגהאם ומנצ'סטר. עוד עבר קאבור בהולנד, בגרמניה ובחלקה הגרמני של שווייץ, לפני שסיים את מסעו וחזר לטורינו.

הוא ייסד ב-1847 את ה"ריסורג'ימנטו" (התחיה), עיתון שעסק בלאומיות האיטלקית. לאחר כישלון מהפכת 1848 כנגד אוסטריה, נצטרף לממשלת ויטוריו עמנואל השני ונהיה עד מהרה לראש הממשלה. הוא משך את מלכות סרדיניה להשתתפות במלחמת קרים, בה לחמו בריטניה, צרפת והאימפריה העות'מאנית, מול האימפריה הרוסית. כוחות בריטניה וצרפת רצו כי פיימונטה תכנס למלחמה במטרה להפחית את מספר החיילים הפיימונטים הלוחמים באיטליה נגד האוסטרים, ובכך לאפשר לאוסטריה להצטרף גם היא. קאבור הסכים, וב-10 בינואר 1855 החלו הפיימונטים 18,000 החיילים ללחום לצד הבריטים והצרפתים. שם נחל הצבא הסרדיני ניצחון, דבר שהביא להתפרצות פטריוטית בממלכה. הצטרפותם למלחמה הייתה מאוחרת מכדי לגרום לשינוי ממשי מבחינה צבאית, אך בהמשך תתברר כמהלך פוליטי מועיל: תכליתו העיקרית במלחמה היתה להעניק לארצו מקום בוועידת השלום שלאחריה, שם יוכל להשמיע באוזני מדינאי אירופה את דרישותיו בענייני העצמאות האיטלקית, ואכן, בשלום פריס הצליח לרכוש את ידידותה של בריטניה ואת ידידותו של לואי נפוליון.

לאחר שקאבור כרת ברית הגנה עם צרפת, גרם בכמה טכסיסים דיפלומטיים לאוסטריה לתקוף את סרדיניה (1859). לאחר שני קרבות בהם נפלו חללים רבים, עזב לואי נפוליון את המלחמה והסתפק במסירת לומברדיה לסרדיניה. אוסטריה הוסיפה להחזיק בידיה את מחוז וונציה. ממלכת סרדיניה ויתרה לטובת צרפת על סאבויה ועל ניצה. הניצחון חלקי, גרר מרידות רבות באיטליה, שלאחר שגירשו את שליטיהם ביקשו להצטרף לממלכת סרדיניה שהתפתחה מהר למלכות איטליה[11].

קאבור מת ב-1861, במילים "איטליה היא עובדה מוגמרת". נאמר עליו שלא היה ווה לו ביכולתו להניע אנשים להצטרף למלחמה תחת דגלו, למעט אברהם לינקולן.

גריבלדי : (Giuseppe Garibaldi)

גריבלדי נולד בעיר ניס, אז בקיסרות הצרפתית, למשפחה של דייגים וסוחרים יורדי ים. את רוב לימודיו עשה בלימוד עצמי ולא במסגרת לימודית מסודרת. בצעירותו עבד כמלח באניות סוחר בים התיכון, וב-1833 הצטרף לצי הצבאי של ממלכת סרדיניה-פיימונטה, שבו רכש ניסיון צבאי ראשון. חבר בתנועת "איטליה הצעירה" של מאצ'יני . ב-1834 השתתף במרד על ספינת קרב בצי של פיימונטה שמטרתו הייתה לעורר מהפכה ל שתוביל את הפיכתה של פיימונטה לרפובליקה, אך הקשר התגלה וסוכל בידי כוח מקומי. הוא הועמד למשפט ונידון למוות שלא בפניו בידי בית משפט בג'נובה, אך הצליח להימלט לצרפת, וממנה לדרום אמריקה. בין השנים 1836 – 1848 היה גריבלדי בגלות בדרום אמריקה. הוא התנדב לחיל הים של המדינה הדרומית ריו גראנדה דו סול, שתכנן לערוק מהצי של ברזיל, ועד מהרה הפגין כישורי מנהיגות צבאית יוצאי דופן. למרות מאמציו, צבא ברזיל היה חזק דיו ופעולת המרי של ריו גראנדה דו סול הקטנה לא צלחה. ב-1842 עברו גריבלדי, בת זוגו אניטה ובנם לאורוגוואי, שנלחמה באותה עת על עצמאותה מארגנטינה. גריבלדי התנדב לצי של אורוגוואי ובתוך מספר חודשים הפך למפקד הצי. ב-1848 הוא פיקד על קבוצת גולים איטלקים, בקרב הגנה על מונטווידאו בירת אורוגוואי. קבוצה זו הפכה בהמשך לגרעין שממנו נבנתה בריגדת "החולצות האדומות" שלו. לאחר סדרת ניצחונות, החליטו גריבלדי וכ-60 מחברי "החולצות האדומות" לחזור לאיטליה במטרה להתחיל בה מהפכה שתוביל לכינון רפובליקה איטלקית מאוחדת.

לאחר שובו לאיטליה ב-1848, הצטרף גריבלדי לתנועה לשחרורה ולאיחודה של איטליה שנודעה בהמשך כ"רסורגימנטו". הוא הציע את שירותיו לאפיפיור פיוס התשיעי ולמלך סרדיניה-פיימונטה קרלו אלברטו, אך סורב על ידי שניהם. צבא סרדיניה-פיימונטה בז לכישוריו הצבאיים שלא נרכשו במסגרת מוכרת, ויעץ לפיכך למלך לסרב לקבל את שירותיו של גריבלדי. הוא פנה למילנו והתקבל בה בחום. למרות מספר הצלחות מול האוסטרים, שהחזיקו ברוב שטחה של לומברדיה, הכוח שהציב במילנו מול האוסטרים היה קטן מדי, וגריבלדי נאלץ להימלט לשווייץ.

ב-1849 נמלט האפיפיור פיוס התשיעי מרומא בעקבות מרד רפובליקני, וגריבלדי הוביל את כוחות המתנדבים שלו לרומא כדי לתמוך בתחילת הקמתה של רפובליקה ברומא. גריבלדי הגן בגבורה על העיר מול התקפות של כוחות נפוליטניים מחוזקים בידי צרפתים, אך נאלץ לבסוף לסגת. אף שהותר לו לעזוב את העיר יחד עם כ-5,000 מתומכיו, דרך הנסיגה שלהם עברה בשטחים שבשליטת האוסטרים, ומרבית הכוח נהרג (כולל אהובתו אניטה), נשבה, או התפזר, וגריבלדי נאלץ שוב לברוח מאיטליה כדי להציל את חייו. גם כך, ההגנה ההרואית של רומא והנסיגה שביצע לאורך השטח האיטלקי, הפכה אותו לגיבור בעיני האיטלקים. הוא ברח תחילה לטנג'יר, ובהמשך לסטטן איילנד שבניו יורק, שבה עסק בייצור נרות, ולבסוף הגיע לפרו.

ב-1854 הזמין אותו הרוזן קמילו קאבור (ראש ממשלת סרדיניה-פיימונטה), לשוב חזרה לאיטליה, בתנאי שיימנע מלהצטרף לרדיקליזם של מציני. גריבלדי חזר לאיטליה, וקנה לעצמו בית באי קאפררה, צפונית-מזרחית לאי סרדיניה. גריבלדי היה משוכנע שהדרך לשחרור ולאיחוד איטליה קשורה בשיתוף פעולה עם השליט הליברלי של סרדיניה-פיימונטה, המלך ויטוריו עמנואל השני. קאבור הצטרף לגריבלדי בהנהגת כוח של מתנדבים נגד האוסטרים השולטים בלומברדיה, ובאמצע 1859 השתלטו גריבלדי ואנשיו על וארזה, קומו, ורוב שטחה של דרום טירול.

אלפי איטלקים נוספים, פטריוטים ומהפכנים, הושפעו מעמדתו של גריבלדי, דבר שהגביר מאוד את כוחה של המלוכה בסרדיניה. גריבלדי נעשה מעורב באופן ישיר ועמוק במאבקים הצבאיים והפוליטיים המורכבים החל משנת 1860. המלך ויטוריו עמנואל השני וראש ממשלתו קאבור הבינו את ערכו של גריבלדי כמנהיג צבאי, אך חששו שכל התקדמות במהלכים לאיחוד איטליה תביא לפלישה אוסטרית-צרפתית. גריבלדי עצמו היה מתוסכל מהססנות המלך, במיוחד לאחר שניס, עיר הולדתו, הוחזרה לצרפת ב-1860.

ב- 5/5/1860, בתמיכתו הפרטית, אך לא הרשמית של קאבור, הפליג גריבלדי, בלוויית חבורה של למעלה מאלף מתנדבים נועזים ("החולצות האדומות"), איטלקים וזרים, מגנואה לסיציליה. "החולצות האדומות" נחתו במארסלה שבחוף המערבי של איטליה, בחסותן של אניות מלחמה בריטיות. הסיציליאנים הצטרפו אליו בהמוניהם. הם ניצחו את צבאות הבורבוניים בקרבות קאלאטאפימי (15 במאי), פאלרמו (30 במאי) מילאצו ( 20 ביולי). הצבא חצה במהירות את מפרץ מסינה ליבשת איטליה.

גייסות מלך שתי הסיציליות נמסו בפני צבאו של גריבלדי ומלכם נמלט לגולה. ב- 7 לספטמבר כבש את נפולי, בסיוע כוח סרדיני מן הצפון. בנאפולי הכריז על עצמו כ"דיקטטור שתי הסיציליות" ורצה להמשיך עד רומא, אך הממשלה מחשש המעצמות שלחה נגדו צבא וגריבלדי נאלץ לבוא בדברים עם קבור.

למרות הצלחותיו יוצאות הדופן בהשתלטותו על כל דרום איטליה, עדיין חשש ממנו ויטוריו עמנואל השני. גריבלדי הפך לדמות פופולרית ודיבר בתקיפות ובנחרצות על רצונו לאחד את איטליה כולה לרפובליקה אחת. הגנרלים בצבא סרדיניה-פיימונטה חשו קנאה והשפלה, ולכן שכנעו את המלך לסרב למנות את גריבלדי לתפקיד שלטוני בשטחים שזה עתה כבש. גריבלדי העביר ביקורת על חוסר השליטה של המלך בשטחים אלה, והתלונן שחייליו המתנדבים, שסיכנו את חייהם עבור המלך, כלל לא תוגמלו על מעשיהם, אך המלך התעלם מטענותיו. במצב עניינים זה החליט גריבלדי לפרוש לביתו באי קאפררה שבמחוז סרדיניה. מאידך, זכה גריבלדי לפרסום ולהערכה רבה בעולם, ואף קיבל הצעה מאברהם לינקולן לתפקיד פיקודי בצבא האיחוד בארצות הברית, ובביקור שערך בבריטניה התקבל בתשואות בכל מקום שבו שהה.

ב-1862 תכננו ויטוריו עמנואלה השני ויועציו לכבוש את ונציה מידי האוסטרים, ושכנעו את גריבלדי לפקד על כוח מתנדבים במערכה זו. התוכנית הייתה לתקוף את האוסטרים במתקפת הסחה בבלקנים, ואז לפלוש לוונציה. גריבלדי, לעומתם, לטש את עיניו לרומא, שנחשבה בעיניו כבירתה הטבעית של איטליה המאוחדת. הוא ריכז כוחות והתקדם עמם למדינת האפיפיור ולרומא. ברומא שהה חיל מצב צרפתי שהופקד על הגנתה. ויטוריו אמנואלה השני חשש מהתערבות צרפתית, ושלח כוחות צבא כדי לעצור את התקדמותו של גריבלדי לרומא. גריבלדי נפצע בהיתקלות כוחותיו באספרומונטה עם כוחות צבא המלך, ונלקח למעצר.

אלא שהמלך הבין את ערכו של גריבלדי, והוא שוחרר, וב-1866 קיבל שוב פיקוד עצמאי כשפרצה בטירול מלחמה נגד אוסטריה. המלחמה הסתיימה כשכוחותיו של ויטוריו עמנואלה, כולל כוחותיו של גריבלדי, כבשו את ונציה. האיטלקים נלחמו היטב, אך ניצחונם הושג בעיקר מכיוון שהאוסטרים היו עסוקים באותה שנה במלחמתם עם פרוסיה, ולא יכלו להפעיל את מלוא כוחם בטירול.

בשנת 1867, ניסה גריבלדי שוב לתפוס את רומא, אך ההתקפה הייתה בלתי מתואמת כראוי ונכשלה, וגריבלדי נעצר בידי חיילים צרפתים. לאחר ששוחרר, חי גריבלדי בשנתיים הבאות בחוותו באי קאפררה שמצפון לסרדיניה.

בשנים 1870 – 1871 עמד גריבלדי בראש צבא מתנדבים שנלחם לצד צרפת במלחמת צרפת-פרוסיה. גם כאן הוא התגלה כמפקד מצוין עם הבנה טובה של שדה הקרב ושל טקטיקות לחימה. למרות זאת הפסידה צרפת במלחמה זו, וגריבלדי חזר לאיטליה.

חייליו של גריבלדי השתתפו לצד הצבא המלכותי בקרבות נגד הבורבונים וב-26/10 מסר לידי המלך את השטחים שכבש, סירב להצעות של משרה ויצא לקאפררה שבקרבת סרדיניה להגשים חלום של פרישות וחזרה לטבע. בין 1860-1870 התמקדה פעילותו סביב סיפוח רומא למדינה האיטלקית, לעתים תוך התנגשות עם הממשלה. הוא עשה שני ניסיונות לכבוש את העיר. בפלישה השנייה (1867) הובס על ידי הצבא הצרפתי שנחלץ לעזרת האפיפיור, נלקח בשבי ושוחרר. כשפרצה המלחמה הצרפתית- פרוסית קיבל פיקוד על פלוגה של מתנדבים צרפתיים בבורגונדיה ואחריה נבחר לאסיפה הלאומית הצרפתית למרות היותו אזרח חו"ל. בינתיים ראה בהתגשמות חלומו הגדול והפיכת איטליה לממלכה מאוחדת. גריבלדי יכול היה להיות שליט הרפובליקה החדשה, אך לטובת האחדות האיטלקית הגיש את הישגי כיבושיו לויטוריו עמנואלה השני שהקים את מלכות איטליה והתמנה למלכה. רומא, שבה ימשו כוחות צרפתיים כחייל מצב, מאז 1849, נשארה כפופה למרותו של האפיפיור. מחוז וונציה עדיין היה כפוף לשלטונה הריאקציוני של אוסטריה.

ב-1866 כרתה איטליה ברית עם פרוסיה וכשאוסטריה פתחה במלחמה כנגד פרוסיה, סייעה לה איטליה וזכתה בוונציה כפרס (1866). ב-1870, לאחר שממשלת צרפת השיגה את כוחותיה מרומא, כדי לשתפו במלחמתה כנגד פרוסיה, נכנסו כוחות ממלכת איטליה לרומא והכריזו עליה כבירת הממלכה המאוחדת[12].

לגריבלדי הייתה השפעה עצומה על כל התנועות המהפכניות באירופה ותרם להפצת הרעיונות ההומניטריים והליברליים במאה ה- 19. למרות זאת, יש לציין כי היה רחוק מכל אידיאולוגיה מגובשת ועקרונית. דמותו ומפעלו של גריבלדי פעלו על לב הפטריוטים האיטלקיים יותר מאשר הפקחות הדיפלומטית של קבור והיו הגורם הראשון במעלה לשחרור ואיחוד איטליה.