גילי חסקין
כתב וצילם: גילי חסקין
ראו מצגת מטיול בדרום אתיופיה 2013
ראו סרטון : אתיופיה הקלאסית
ב-18 בספטמבר ירדנו מהרי באלה (Bale) הנישאים, אל אגם אווסה (Awasa).
ראו גם, באתר זה: יומן הטיול בהרי באלה; יומן הטיול בהרי סימיאן ; יומן הטיול במדבר דניקיל ; יומן הטיול באתיופיה הקלאסית
אגם אווסה הוא אגם ענק, ששטחו 2900 קמ"ר. האגם נמצא בגובה של 1500 מ'. הדבר מורגש בטמפרטורות הגבוהות יחסית. ממול נראה הר געש פחוס, עשוי כולו מטוף. זהו אחד מאגמי הבקע המזרח אפריקאי, שבעבר נקרא "השבר הסורי אפריקאי".
לסרטון על השבר
אנו במחוז ה-9 מתוך ארבעה עשר המחוזות של אתיופיה והוא מכונה "מחוז הדרום" התושבים הם בני הסידהמה, שמרביתם מדברים בשפה בשם זה. ייתרם דוברי אורמיה.
דומה והמטיילים התפעלו בעיקר מבית המלון. זהו מלון חביב, שזכה לסופרלטיבים בעיקר הודות לכך שהגענו אליו אחרי שני לילות במלון של אמש. סוף סוף לובי מכובד, חלונות ענקיים הצופים אל האגם, בריכת שחיה וכול הפינוקים הנלווים.
לאחר שהתארגנו בחדרים, ירדנו לחוף האגם (צריך לומר "ימה", אך קשה לשרש הרגלים ישנים), למרגלות פיקוס ענק. החוף מושך לכאן סטודנטים רבים הבאים לנפוש כאן, בהיעדר ים. שתים מהן צחקקו מולנו, בחיוך ענק, שחשף שנים צחורות שהבליטו את גון השוקולד שלהן. כל כך יפות שבא לבכות.
נבצר מאתנו ללכת להמשיך ללכת לחוף האגם, כי המלון גידר את חלקו שלו. לאחר עיקוף גדול, הגענו שוב לאגם, חלקנו מלווים בלהקות של ילדים. באגם גדלים צמחים רבים, ביניהם נופרים, עליהם מדלגים חופמיים מעודנים. בשלב מסוים, פנינו החוצה, כדי לשוב בדרך הארוכה אל המלון. אם לא די בכך, התחיל לטפטף, אך להפתעת המטיילים, המתינו לנו הג'יפים ולקחו אותנו חזרה למלון. מגיע לנו מנוחה, מקלחת, בקבוק בירה צוננת מול הנוף ואולי אפילו סאונה.
19 בספטמבר 2013
שינויי הטמפרטורה דרמטיים. רק אמש התעוררתי בהרי באלה, מקור מכווץ מתחת לשמיכה, מתאמץ לינוק ממנה כמה רגעי חום ואילו היום, השכמתי "מבושל" ממש. פתחתי חלון אל מול האגם. רוח נעימה ציננה אותי. לנגד עיני נשקפה קערה כחולה ענקית. ההרים מסביב עדיין בערפילים, אך את הרושם העז ביותר עשה ציוץ הציפורים, שנשמע מכאן כמו סימפוניה בלתי נגמרת. לא הרחק נראית סירת דייגים ובמים טבלו שני נערים שלא שמעו על הבילהרציה.
יצאנו אל שוק הדגים המפורסם של אווסה (Awasa). כבר בכניסה ניכרה תכונה רבה. בקצה של רחבה גדולה ניצבו מסעדות פשוטות ובחזיתם ישבו לא מעט מבקרים, שנהנו מארוחה של דג מטוגן על הבקר. עשרות סירות עמדו בקוו המים ולידם טרחו נערים רבים בתיקון רשתות הדייג, כשהם מבוססים במי אפסיים. הם עבדו כנמלים עמלניות, שקועים במלאכתם, מבלי לשים אלינו לב. סביבם שחו שקנאים רבים, בוהקים בצבעם הלבן צהבהב ובמקורם הוורדרד. נערים אחדים מצאו שיטה נוחה יותר להתפרנס: הם הסבו את תשומת לבנו, קראו בקול "אחת, שתים, שלוש" והשליכו דג באוויר, רק כדי לראות את השקנאים פוערים את מקורם הענק בתנועה מתוזמנת. בין השקנאים, הסירות ובינינו שוטטו חסידות מרבו (Marabu), שזכו לתואר "העוף המכוער ביותר באפריקה". הם טלטלו את ראשם וצווארם הקרחים ונדנדו את כיס האוויר התלוי על צווארם. במקורם הענק, שנראה כסכין קצבים, הם ניקרו דגים וגזרו אותם לחתיכות זעירות. גם כאן השליכו הנערים לעברן חתיכות דג והחסידות נופפו בכנפיהם ממעל, תפשו את המלקוח, לעתים בעודו באוויר ועפו תוך נפנוף בכנפיהם הגדולות. כפי שכתב ע' הלל, "מה רבו מעשיך מרבו"…
בשולי החצר ישבו כמה נשים וניקו את הדגים. במקום אחר, בתוך סככה, הכינו מאכל תאווה- דג נא, ברוטב חריף, שמן הסתם מחסל כול חיידק אפשרי. יצאנו משם ליער סמוך, שעשרות מרבו שוטטו בין עציו. בדרך ראינו לא מעט קופי גונון. מידתם כגודל חתול, גופם שלוח, זנבם ארוך מן הגוף. אשכים בולטים אצל הזכר, לעתים בצבע כחול. אולם האטרקציה האמיתית היתה קופי הקולובוס. זהו קוף שוכן עצים, בעל גוף דק, רגלים וזנב ארוכים ויבלות שת וורודות על עכוזו. בוהנות ידיו מנוונות ומכאן שמו המדעי Colob, שהוראתו נכה. מוכרים לנו ארבעה מינים של קולובוס. אחד מהם הוא הקולובוס האדום המוכר היטב למבקרים בזנזיבר. זהו קולובוס גרזה, המכונה גם "קולובוס ארוך שיער" ונחשב ליפה מבין מיני הקולוביים. הפרווה זוהרת בצבעי שחור ולבן. שערות לבנות וארוכות עוטרות את שני צדי גופו והפנים שחורים. הגוף שחור ואילו הפנים והאחוריים מוקפים בפרווה לבנה. יופי זה עלה לרבים מהם בחייהם. עשרות אלפי קולובוסים נטבחו, רק כדי לשלוח לאירופה את פרוותם יקרת הערך. כשוכני עצים הם זהירים בדרך כלל, אך כאן התרגלו לנוכחות בני אדם וניתן לראות אותם ממרחק אפסי. במו במקרה של המרבו והשקנאים, גם כאן התחילו צעירים מקומיים ב"סטארט אפ" משלהם. הם מאכילים את הקופים, אוחזים בהם, מניחים אותם על כתפו של התייר והכול תמורת כמה שטרות מקומטים של ביר. בין לבין ראינו שני קלאו גדולים, בעלי מקור ענקי המכופף לפנים ופטישן שהניד את ראשו המוזר. עוף זה מספק הרבה חומר עבור אמונות תפלות במזרח אפריקה.
התחלנו לנסוע דרומה. בכבישים האתיופיים אין רגע דל. שדות מוריקים סביב סביב ומה שבולט הוא מאות אנשים, טורים ארוכים של איכרים, ילדיהם ונשותיהם, מובילים חמורים נושאי מיכלי פלסטיק צהובים, מלאי מים. אלו שמזלם שפר עליהם, רותמים עגלה לחמורים או פרדות ומעמיסים אותה בפירמידה של מכלים, הבולטים למרחוק בצבעם הצהוב. מים, כך מסתבר, הם מוצר יקר המציאות ועשרות אלפים חיים ללא גישה למים זורמים. אחת הבעיות המציקות לאתיופיה הן הבצורת, הפוקדת את המדינה לעתים קרובות.
כאן חיים בני Hadiya. עד לאזור הזה לערך חיים השבטים דוברי השפות הנגזרות משפתה אורומו. מכאן ואילך זו נחלתם של שבטי הדרום.
עצרנו ליד באר המופעלת על ידי מנוע. המקומיים מגיעים, משלמים ביר אחד לכול מיכל מים, מעמיסים אותם על חמורם או עגלתם ומתחילים את הדרך הארוכה חזרה. קשה לעכל כמה זמן וכמה צריך כפרי מקומי להקדיש לפעולה, שבחיים המודרניים דורשת רק את פתיחת הברז.
המשכנו לנסוע. כעבור כשעה התחלנו לראות יותר ויותר עגלות לצד הדרך. טורים ארוכים של עגלות עמוסות בשקי תבואה ועל כל אחת מהן אשכול אנושי דחוס עד אפס מקום. עגלה רדפה עגלה, כשאין אחת דומה לרעותה. גושים חיים וססגוניים רחשו על העגלות שחלפנו על פניהם. בשלב מסויים קשה היה לעכל את כול הגודש הזה. ירדנו והתחלנו לצלם כאחוזי תזזית, כששוטר מקומי מרחיק אותנו מאימת המכוניות שנסעו על הכביש כאילו הם שם לבדם.\
את ארוחת הצהרים אכלנו בעיירה סודו (sodo), במלון השייך לאחותו של ראש הממשלה לשעבר היילה מיריאם, והמשכנו דרומה, במרוץ כנגד השמש, שלא התחשבה באטרקציות שעיכבו אותנו. נסענו דרומה בנו חקלאי של מטעי בננות והחלנו לטפס על רכס צ'נצ'ה(Chencha) הוולקני. נסענו בנוף הררי יפה, עד ליימת אבאיה (Abaya). זהו גוף מים גדול, השני בגודלו באתיופיה (3100 קמ"ר), שצבע מימיו חום מרוב סחף והוא מוקף בהרים סביב סביב. נסענו מעט לאורכו התחלנו לטפס בכביש משובש ותלול עד לתצפית מרהיבה על אגם אבייה ועל אגם צ'אמו, הסמוך לו. מראה כמעט "שווייצרי". בעודנו מתפעלים מהנוף, הופיעו אי משם נערות הנושאות מטען של עצי הסקה על גבם, להזכיר לנו שאנו באפריקה. לאורך כל הדרך הפליאו ילדים בריקודי "היפ", כשהם מניעים את אגנם ורגליהם בזריזות מסחררת. אני נזכר ברקדנים הברזילאים והקובניים, בקצב המסחרר שלהם, בחיבור בין הגוף למוסיקה ומקבל תזכורת מאין הגיע הכישרון הזה. כמה מהם הפגינו תנוחות "שפגט" מהירות ומושלמות.
כעבור נסיעה קצרה הגענו לאחת האטרקציות הגדולות של היום ואולי של הדרום בכלל. שוק יום חמישי של בני הדורזה (Dorze). לצד הדרך, ברחבה גדולה, רחשה תנועה אנושית מרהיבה. עשרות אולי מאות נשים, חלקן הגדול לבושות לבן, רבות מהן לבושות צבעוני, ישבות על הקרקע, בין ערימות גדולות של עלי כשות, מעשנות נרגילה, מוכרות תבלינים בערימות קטנות, שותות בירה מקומית Tala)) מקנקני פלסטיק, או מרבות להג. ביניהם שוטטו עשרות קונים. דומה והמקומיים יותר משוטטים מאשר קונים. אין ספק שלשוק הזה יש מטרה חברתית לא פחות מאשר כלכלית. במבט מלמעלה, נראה השוק כמו קן של נמלים עמלניות, כשמש אחר הצהרים שולחת קרניים אלכסוניות ומאירה את החיזיון בזווית הנכונה. קלישאה אפריקאית במיטבה.
עוד נסיעה קצרצרה ואנו בכפר של בני הדורזה, החיים בראש ההר, בגובה של 3000 מ'. זהו שבט קטן ומיוחד במינו, המפורסם ביכולתו להתקיים כמעט אך ורק מגידולו של צמח אחד, ה-Ensete, המוכר גם כ"בננה מדומה". ממנו הם מפיקים את לחמם, תרתי משמע. בני הדורזה חיים בבקתות מחודדות הנראות מבחוץ כראשו של פיל. שני חלונות בולטים מזכירים לבעלי הדמיון את אוזניו של הפיל ומבואה בצד הדרומי של כל בקתה, מזכירה מעט את חדקו. זהו חדר קבלת הפנים. שלד הבקתה הוא מוטת ישרים של במבו והם מכוסים בעלים של בננה מזויפת. את הבקתות הללו ניתן לפרק במידת הצורך ולהעבירן ממקום למקום. בקתות כאילו יכולות להחזיק מעמד אפילו ששים שנה, אם הטרמיטים לא תוקפים אותן קודם לכן. לצד הבקתה ניצבת בקתה קטנה, שם חי הבן עם רעייתו, כשנה לאחר נישואיהם, עד שייבנו לעצמם בקתה משלהם. נכנסנו פנימה, מתרגלים לאטנו לחשיכה. מבט לכיוון התקרה מגלה עד כמה הבקתה הזאת גבוהה – 12 מ'. בצד אחד של הבקתה מיטות קומותיים. הקומה התחתונה מיועדת לשנת ההורים והעליונה לילדים. מאחורי מחיצה ישנות הבהמות, דבר המסייע בחימום הבקתה בלילות הקרים. נשות הדורזה מגרדות את עלי ה"בננה" עתירי העמילן. סוחטות את העיסה ומהדקות אותה לגוש של בצק, אותו עוטפים בעלים מניחים בשקע באדמה, עוטפים היטב בעלים, כדי שלא יכנס אוויר והבצק יתסוס בתהליך אנארובי, כך שלא ייצר אלכוהול. כעבור מספר חודשים מוציאם את העיסה, המריחה כגבינה מסריחה, חותכים בסכין לחתיכות קטנות מניחים בין שני עלי בננה ואופים בתנור כמו פיתה. המארח הגיש לנו את ה"מאפה" עם רוטב חריף ועם דבש. סיכמנו בינינו לבינינו שהטעם בהחלט סביר.
את ארוחת המלכים הזאת קינחנו במשקה מקומי חריף, הנקרא ארקי .(Areki) אלו למעשה מי אש, בתכולה של 75% אלכוהול…
בני השבט מתפרנסים מחקלאות על גבי טראסות שנבנו סביב הכפר ובעיקר מאריגה. הנשים טוות את הצמר והגברים אורגים בדים צבעוניים, אותם הם מציגים למכירה על גבי הבקתות ובכול מקום. כמה בקתות הוסבו ללינת מטיילים ובמקום אולתר מעיין לודג' לתרמילאים. לקראת שקיעה עזבנו את הכפר, בדרך עצרנו בשוק בדים קטן. עוד תצפית באור אחרון על האגמים, שבשעה זו הפך צבעם לאחור ובשעת חשיכה הגענו למלוננו שבארבמינץ' (Arbaminch). באמהרית, "ארבעים מעיינות". זהו מלון יפה, הנראה כלודג' ציידים קולוניאלי. עשרות בקתות פזורות בין העצים. בחוץ אפריקה, בפנים אמריקה: מיטות נוחות, מקלחת מסודרת, תאורה טובה, מקרר. מכייון שבמקום התקיימה וועידה שאורחיה מלאו את חדר האכילה, אלתרו עבורנו ארוחת "בר בי קיו" בחצר, לצד מדורה שעשנה לא הפריע לאיש, כי היא לא בערה כלל. הבשר היה בסדר, כל עוד לא נפל בטעות על הרגל…
20 בספטמבר 2013
אור השמש החמיא למלון היפה בלוא הכי. החדרים מעוצבים מבחוץ בסגנון המזכיר את בקתות הדורזה. מחדר האכילה נשקף מראה קסום של אגמי אבאיה וצ'אמו. המלון ניצב על מצוק שתחתיתו מיוערת בצפיפות וברקע נראה האגם, שאור הבקר צבע אותו בכסף. בצדו הקרוב אלינו התמר הר געש קטן. מעלינו ומתחתנו ריחפו עורבים ענקיים שלגבם השחור פס לבן ומקורם ענק(Tick Billed Ravine) . ביציאה משער המלון הפגיןMouth bird לראווה את זנבו הארוך. נסענו מערבה בנוף ירוק להפליא. הרקע פורייה והאיכרים מגדלים כאן אבוקדו, מנגו, בננות ופירות נוספים. כולל שטחים נרחבים של כותנה. על אחד העמודים עמד עיט ארוך ציצית (Long crested Eagle) ועל אחד מענפי העצים עמד עיט דגים, בולט בחזהו הלבן ובראשו השחור.
08:30 זו השעה האולטימטיבית. החקלאים, בני שבט גאמו (Gamo) יוצאים לעבד את שדותיהם והם נראים לצדי הדרך, כשמחרשות עץ על גבם. מרשים עוד יותר הוא המראה של עדרי הבקר. הכביש, לכול רוחבו, היה מלא בפרות שהשפילו את קרניהן הגדולות וגועות למרחוק. זרם חי של פרות, כמו נהר חום שהתנייע לאורך הכבוש וגעה מעת לעת. הג'יפים פילסו את דרכם בזהירות. באתיופיה, כמו באתיופיה, מראות הרחוב גונבים את ההצגה. לא יכולנו לעמוד בפני האטרקציה וירדנו אל תוך העדר. התערבבנו בפרות, טיפסנו על גגות הג'יפים ולא חדלנו מלתקתק, לנסות להנציח אתה רגע החולף. ככל שירדנו בגובה, הנוף הלך והתייבש. נפרדנו מהאגם; שדות הכותנה והתירס פינו את מקומם לשיטים וביניהם נראו עצי מורינגה שעליהם משמשים כתרופות ומאכל לעת מצוא. מעת לעת נראו כוורות גליליות עשויות מעלים, תלויות על ענפי השיטה. נסענו בשדות של סורגום, העומדים לפני קציר. בשדות הקימו המקומיים – בני שבט הדראשה (Derashe) – רמפות גבוהות, עליהן הציבו נערות, המשמשות כדחלילים אנושיים. קשה לתפוש. אנו במאה ה-21, עידן ההיי טק וכאן נערות עובדות כדחלילים, אוחזות בשוטים ענקיים ומבריחות את הציפורים. עצרנו על גשר, מעל משטח בו התקיים שלשום (יום רביעי) השוק השבועי של בני הדראשה. בערוץ שמתחתנו טרחו הכפריים בהטיית הנחל לכיוון שדותיהן. נשים כרעו לשפת הנחל וכיבסו את בגדיהם, אחרות ירדו לערוץ עם מיכלי פלסטיק צהובים ועלו ממנו כשמיכל גדול על ראשן. הדרך טיפסה אל כפר קונסו (Konso), שתושביו היו הראשונים לבנות טראסות על מדרונות ההרים והנחילו את היידע לשבטים החיים בסמוך להם.
ירדנו לעמק האומו (Omo), שהפתיע אותנו בצבעו הירוק. לאורך דרך ראינו שנאים שחצו את הכביש. עצרנו בכפר Weito, בקמפינג בו גדלים עצי סלבדורה, המוכרים לנו מעין גדי. הצוות הכין לנו ארוחת פיקניק טעימה ובינתיים שוטטנו בכפר הסמוך אליו הגיעו בני ההאמר למכור את סחורתם. מתברר שהמיסיונרים הפרוטסטנטים, העובדים באתיופיה ללא לאות מאז נפילת ממשלת מנגיסטו, השפיעו משמעותית על תרבותם. קשה לי לומר "קלקלו", כי בין השינויים, אפשר למנותו גם את הפסקת רצח התינוקות שנולדו תאומים ובני מזל רע אחרים.
עוד כחצי שעה של נסיעה ואנו בכפר של Tsemai). הגברים לבושים בחרוזים צבעוניים והנשים עטויות גלימות מעור פרה, מעוטרות בצדפים שהגיעו מקניה. ניכר הבדל בין התסרוקת של הגברים הנשואים לאלו של הרווקים. כך גם בין אלו של הנשים, לפי מצבם המשפחתי. אלא שאלו, כמו אלו, הגברים כמו הילדים, כולם היו רעשניים להפליא. הם דחפו, משכו בידיים ורעשם פגם בהנאה.
כדי לתקן את הרושם, עצרנו ליד בקתה עגולה של בני ה- Bana. גם הם מקושטים בחרוזים צבעוניים, על הצוואר ועל הידים. שרשראות וצמידים. לחלקם גם עגילים. אי משם הופיע בחור צעיר, העומד להינשא, כשהוא מעוטר להפליא. כמה ילדים התגודדו סביב אשה מבוגרת, שהגיעה לכאן מהצפון. מתברר כי ילדים ששן החלב הראשונה בצבצה בפיהן דווקא בחך העליון, במקום בתחתון, נחשבו למבשרי מזל רע. בעבר היו הורגים אותם, כפי שנהגו במקרה של לידת תאומים. המיסיונרים חינכו אותם שלא לרצוח את פרי בטנן. במקום זאת, הם נתקעים אתם או מוסרים אותם לאימוץ, לנשמה טובה כמו זו…
הדרך טיפסה לכיוון ג'ינקה (Jinka), הנוף הלך והוריק. השיטים התחלפו בעצי פרי ובמטעי קפה. עצרנו בכפר Ari, שהפתיע אותנו בניקיונו היחסי, בבתים הנאים ובגינות המטופחות. אף אחד לא צעק ואיש לא התנפל. מדריך מקומי בשם אקי, ברך אותי בלחיצת יד, אגב הטיית הכתף לכיווני. ראינו כיצד הם מכינים כלי חרס בעבודת יד בלבד, ללא שימוש באובניים. במקום אחר בקרנו נפח בעבודתו, המכין בסדנה שלו פגיונות וגרזנים ולסיום ראינו כיצד מכינים את העראק המקומי מעיסה של שעורה וכשות. העיסה תוססת כמה ימים, אחר כך מרתיחים אותה בסיר חרס סגור, האדים עולים לתוך צינור דק, מתעבים בו לטיפות גדושות אלכוהול , המתנקזות לקנקן אחר.
המשכנו משם לג'ינקה, עיירה עלובה למראה, למלון מוקף עצים, שברו אינו כתוכו. חדרי המלון אינם פשוטים, אלא עלובים ממש. זה מה שיש.
21.09.13
היום תחילתו הרשמית של הסתיו. יום השוויון, בין ממלכת היום לממלכת הלילה. חסר משמעות באפריקה הטרופית. אנו נוסעים לכיוון עמק האומו, לפארק הלאומי מאגו (Mago). בעבר חיו כאן יונקים רבים, ביניהם פילים, אנטילופות וחתולים גדולים, אלא שהם ניצודו ללא רחמים על ידי בני שבט המורסי (Mursi) ונמלטו לקניה הסמוכה, הנמצאת ממש מעבר לרכס. בני המורסי גם נוקטים בשיטת של "כרות ושרוף" ומשמידים חלק גדול מהצומח הטבעי. הממשלה מוציאה אותם מן הפארק, אך הם שבים וחוזרים אליו. בכול זאת הצלחנו לראות אנטילופת סבך ומספר לא מבוטל של בבונים, אך בניגוד לבני מינם החיים בקניה ובטנזניה, כאן הם זהירים הרבה יותר וממהרים להסתלק כשהם רואים בני אדם. חצינו את ערוצו רב הסחף של נהר מאגו ומעת לעת התחלנו לראות את בני המורסי. פעם היו אלה שני גברים שטבלו עירומים בנהר, פעם כמה נערות שפניהן מרוחות בפסים לבנים, או נערים ששערם הקצר מגולח באופן היוצר דגמים שונים.
כעבור כמה ק"מ אספנו מלווה חמוש מבני השבט, עובד מדינה שנועד לשמור עלינו. איש לא צעיר, לבוש מדים וחמוש ברובה סער "קלאצ'ניקוב". המורסי חיים בבקתות קטנות ועגולות שגגותיהם קש. ברגע שראו את הג'יפים, התאספו סביבנו בהמוניהם, כשהם מדגישים את קישוטיהם ומציעים לצלמם בקולי קולות. היו שם גברים קירחים מרוחים באבקה לבנה, נערות שדיסק גדול מחומר תקוע בשפתן התחתונה, נשים מקושטות בחרוזים צבעוניים, בכדורים צהובים, בשיני חזיר יבלות ומה לא.
לשבטי האומו התחתון אין תרבות חומרית מפותחת, אך חייהם עשירים בסמלים. הסימבוליות מושלת בכיפה: צלקות, נוצות יען, ציצת ראש או בלורית, תכשיטים ופרטי לבוש. נשות המורסי, כמו שכנותיהם, בנות הסורמה (Surma), נוהגות לתחוב דיסקית עגולה וגדולה מחומר בשפתן התחתונה. ההסברים לכך מגוונים: יש הטוענים שהדבר נועד להרתיע את סוחרי עבדים, שחיפשו נשים ללא דופי. אחרים סוברים שהדבר נועד למנוע משדים ורוחות רעות מלהיכנס לתוך הגוף. ואולי מטרת הדיסקית היא לסמל את כמות הבקר שמשפחתה של הבחורה דורשת בתמורה להסכמתם לנישואיה. המוהר, אינו תשלום עבור הכלה, אלא פיצוי למשפחתה על כוח העבודה שהם מפסידים.
בגיל 15 לערך פוצעים את שפתה התחתונה של האישה, ובמשך שנה היא נמתחת כלפי מטה. הנשים מכינות את הדסקיות בעצמן מחומר, צובעות ומחממות אותן באש. אחרי ששה חודשים השפה מאוד אלסטית וניתן להכניס לשם דסקית, שמעת לעת מוחלפת בגדולה יותר. כמה נשים נראו כששפתן התחתונה הענקים משורבבת ברישול כלפי מטה. מראה לא מלבב במיוחד. למרבית בניה מורסי, כמו לשבטים אחרים, השנים התחתונות שבורות. ההסבר שנתן לנו ג'וזף, שהדבר נועד לאפשר להאכיל את החולה, כשלסתותיו מתהדקות ומשתתקות (טטנוס?). לעניות דעתי, זהו מנהג המסמל את אנושיותו שלה אדם, להבדילו מחיות. כך או כך, מדובר באקט סמלי ולא בהכרח פרקטי.
החיזיון שראינו נראה כפנטזיה האפריקאית. אמנם, שלא כמו בביקורי הראשון כאן, בחורף 1999, הם היו לבושים. אז הם בלטו בעירומם, המסעיר והמביך כאחד. למודי ניסיון מאמש, השארנו את המצלמות בג'יפים. תחילה התגודדו בני השבט סביבנו ולא חדלו מלהרעיש, אך לאט לאט הניחו לנו וחזרו לפעולתם השגרתית.
המורסי הוא שבט של רועי בקר נוודים. הם דוברים שפה משלהם, הנקראת אף היא "מורסי". מספרם מוערך ב-5000 איש. הם דומים לשבט הסורמה(Surma) , שרק עמו הם באים בקשרי נישואין וגם נלחמים בו על שטחי מרעה. אוור המחייה שלהם מוקף בהרים ובשלושה נהרות, דבר המבודד אותם יחסית מייתר השבטים. שכניהם של המורסי הם הבודי האָרִי, הבאנה, הקארו והבומי. דתם של בני המורסי אנימיסטית (המייחסים נשמה לחי ולדומם), הגם שבערך 15% מהם נוצרים.
היחסים בין השבטים הם מאוד מורכבים ולא ניתן להגדירם באופן חד וחלק. לעיתים הם רבים זה עם זה ואף נלחמים; לעיתים הם יוצרים קואליציות. היריב של אמש הוא העמית של היום. תמונת העולם, הפאזל השבטי המסובך, משתנה לפרקים. משום כך, כל אנשי השבטים הללו גאים מאוד בצלקות ובסימני הגוף שלהם המסמנים את מספר ואופי הקרבות והפשיטות בהם השתתפו. אצל המורסי, כמו אצל ה– Bodi מסמנים את הקורבן הזכרי בכתף ימין, ואת הנקבה בכתף שמאל. משנגמר המקום, עוברים לירכיים…
בניגוד למאבקים הקשים בין השבטים, הרי שבתוכם מתקיימים חיים שקטים בדרך כלל, בעיקר בשל המערכת החברתית הנוקשה, המפרידה בין שכבות הגיל. התחרות הטבעית הקיימת בכל שכבת גיל באה לידי ביטוי בדו קרב טקסי וסמלי בלבד. אסור להרוג. דוגמה לכך הוא קרב הדונגה (- (donga מעיין קפא"פ, הנותן לנער הזדמנות להוכיח את גבריותו ובגרותו מבלי להיהרג. הקרב נערך בין כמה עשרות צעירים. בסופו של דבר הזוכה נלקח בכבוד על כפיים אל הנערות, אשר צריכות להחליט ביניהן מי תיקח אותו לה לבעל. מי שיהרוג את עמיתו, יוחרם על ידי השבט. הוא ובני משפחתו.
שוטטנו בכפר בשקט יחסי. ראינו נשים טוחנות תירס, גברים מבוגרים שהתגודדו בצד, אשה שהביאה קנקן מים על ראשה. בסך הכול פעילות רגועה. מילי הראתה למקומיים שניתן ליצור תקשורת על בסיס שונה. במקום מצלמה היא שלפה ציוד חבישה והחלה לטפל בפצעיהם של המקומיים. בלטה במיוחד בוהנו המרוסקת של גבר, שלפני מספר חודשים השתתף בקרב הדוגמה כנגד קבוצה אחרת והוכתר כגיבור, אבל עם בוהן מנוונת. הילדים התגודדו סביב מילי והושיטו לה בחפץ לב את ידיהם הפצועות, או את ראשם הנגוע. היה זה שינוי מרענן. תקשורת דרך תחבושת ולא דרך עדשת המצלמה. מרענן עבורם ולמען האמת גם עבורנו.
ברגע ששלפנו את המצלמות התחילה המהומה. נערים משכו בידינו, נשים הסבו בתקיפות את תשומת לבנו. כל אחת הצביעה על הדיסקית הגדולה שבפיה. המשא ומתן היה גמיש. מחירה של תמונה עומד על 5 ביר. פי חמש מבדרך כלל. אלא שברגע שסיכמתי עם אדם שנאי מצלם אותו, מיד הצטרפו אליו עוד שני חברים ולמותר לציין שכל אחד מהם דרש אף הוא את התשלום המגיע לו. אולם התחושה היתה שהכול בשליטה. מי שלא רצה ודרש שיניחו לו, לא הציקו לו עוד.
מכפרם של המורסי שבנו לג'ינקה. קריר יותר ונעים יותר. העיר כולה הומה ברוכלים, קונים ובסוחרים. היום יום השוק. אכלנו ארוחת צהרים, הפעם מזנון מהיר וטעים. חיש קל יצאנו למרכז העיירה. לנגד עינינו נשקף מראה סוריאליסטי כמעט. סימפוניה מטורפת של צבעים. מאות אנשים רחשו בשקט כמו נמלים מסוממות במסיבת פורים. ברחבה גדולה הצטופפו עשרות נשים שמכרו סחורה. כדי לחצות את השוק נאלצנו כמעט לדרוך על המוצרים. עליתי למרפסת גבוה, כדי להשקיף על הסרט האילם שהתרחש בהילוך איטי, בשלל צבעים טכני קולור.
אחרי שעה של שוטטות בשוק, המשכנו רגלית אל שוק הבהמות. ברחבה קטנה נמכרו כבשים ועזים וברחבה סמוכה, נמכרו פרות. שוק בהמות, כמו שוק בהמות. בקשגר שבשינג'יאנג', באוטבלו שבאקוודור, בקרקול שבקירגיזסטן. פרות געו, ידיים מששו, שטרות החליפו ידיים. מהשוק נסענו להחליף כוח במסעדה מקומית ומשם למוזיאון הקטן, המציג בצורה צנועה את התרבות החומרית של השבטים השונים החיים בעמק האומו וכן סרט וידיאו של טקס ה"אוקלי" שמקיימים בני ההאמר. טקס מעבר המסמל את השלב בו הנער הופך לגבר. ללוחם.
מהמוזיאון, שנמצא בראש ההר, ירדנו רגלית לאורך העיירה. בתים משוחים בצבעים עזים, חקלאים דוחפים מריצות, פרות משוטטות ברחוב. עוד יום מוצלח.
22.09.2013
יצאנו מוקדם. שמחים להיפרד מהמלון בג'ינקה. נפרדנו מהירוק הערנן על שלל גווניו והתחלנו לנסוע לכיוון עמק האומו. הנוף הלך ויבש ולבש צורה של סוואנה. חלפנו על פני העיירה Keya Fer, בה מתקיים שוק אזורי מדי יום חמישי. לשוק מתנקזים בדרך כלל בני ההאמר, ארי, באנה וצמאי. אותם כבר הספקנו להכיר. העיירה באה היתה דימקה ((Dimeka. בה מתקיים שוק מדי שבת יום שלישי בשבוע; עבור אותם שבטים ממש. לאורך הדרך ניצבו ילדים ורקדו לכבוד המכוניות, בתקווה לקבל מעט תשר. ילדים אחרים, הלכו על גבי קביים ענקיים. אין זו מסורת המעוגנת בפולקלור המקומי, אלא סטארטפ מסוג חדש. את הכביש חצו דיקדיקים ואנטילופות סבך. הירוק היבש למראה קושט בפרחים וורודים ומרשימים של שיח שענפיו עבים למראה והוא מכונה כאן "פרח מאכל הפילים". מעת לעת בלט עץ שנופו הרחב מזכיר מעט את הבאובב, אלא שגזעו אינו עבה. שמו Frank Essence ומעליו, כך למדנו, מכינים קטורת. עצרנו בצד הדרך לצורך חילופי נוזלים. משום מקום הופיעו כמה אנשי באנה (Bana): אשה נשואה, עם תינוק בידיה וילד קטן לצדה; שני לוחמים גבוהי קומה, אחד מהם מקושט בעגילים מושקעים, ממתכת זהובה ומחרוזים צבעוניים ואליו השני הסתפק בריבוע מפלסטיק. לצדם ניצבה נערה יפהפייה, גאה בשדיה הזקורים, שגבתה מחיר מתאים עבור הצילומים. החזה הזקוף לראווה , כמו רצועת עור פרה שהתנודדה מאחוריה כזנב, העידו עליה שהיא עדיין רווקה.
בהמשך הדרך החלו להופיע בני ההאמר, כשהם רוקדים לקצב האיוונגדי ( (Ivangadi, אותו ירקדו גם בריקוד האוקלי ולאחריו. פנינו לדרך צדדית. מכול עבר נראו ארובות אוורור של קיני טרמיטים, שהזדקרו כעמודים ומעץ לעץ עופפו קלאו, שבלטו במקורם המכופף. לאחר שעה ארוכה של נסיעה, ארבע שעות לאחר שיצאנו, כמעט כמו מתל אביב לאילת, הגענו ל-Murule – כפרם של בני הקארו ((Karo, המכונים גם "אנשי המסמר", על שום סיכה גדולה ועבה המעטרת את שפתם התחתונה. הכפר ניצב מול נוף עוצר נשימה. מתחתנו התפתל ערוצו של האומו (Omo), בתוך רצועה טרופית ירוקה ורעננה. להבדיל מהמורסי, אנשי הקארו הם ישובי קבע, המתפרנסים מדייג בנהר. המקומיים, שהריחו הזדמנות לפרנסה קלה, הקיפו אותנו כשהם מרוחים בקישוטי גוף שצבעם לבן, מציגים לראווה את צלקותיהם ואת לבושם הצבעוני. רובם ככולם עדויים בתכשיטים, חלקם מסורתיים וחלקם נועד לקלוע לטעמם האנין של התיירים. כך למשל כמה ילדים עטרו לראשם זר פרחים ורדים וכמה נערות חבשו תפוח סדום. מי יודע, אולי בספרים שייכתבו עוד שלושים שנה, יצוין שאלו קישוטים המאפיינים את בני הקארו?…
לצד הנשים של הקארו, ששיער ראשן מגולח, נראו כמה נשים משבט ההאמר (Hamer), שנישאו לבני הקארו, אך שומרות על מסורתן מבית אבא. בין הייתר, לצווארן מחוברת זרבובית מחרס המעידה שמדובר באשה הראשונה, מבין נשותיו של בעלה. לאחר ראינו את הבקתות העגולות בצורתן, המשמשות למגורים, את הבקתות הקטנטנות, אף הן מעוגלות, שניצבו על גבי עמודים ומשמשות כממגורות ותופעה המיוחדת לבני הקארו – בקתות מיוחדות, שמתארן רבוע ומשמשות לכינוסם של גברים או נשים, לצורך דיון ציבורי.
שבנו כלעומת שבאנו, עצרנו ליד אצבוע מרהיב שפרחיו שחורים ונסענו ישירות לטורמי(Turmi) , כדי לראות את טקס ה"בול ג'מפינג" (Bull Jumping), היינו, קפיצה על גבם של שוורים.
טורמי היא עיירה השוכנת בסוונה, בגובה של 1200 מ' מעל פני הים והטמפרטורות חמות בהתאם. זהו מרכזם של בני ההאמר (Hammer). בני השבט הינם רועי בקר וצאן, אך לפני כ-150 שנה הם נטשו את מקל הנדודים ועברו ליישובי קבע המתבססים על חקלאות. כיום הם מגדלים סורגום, תירס, בננות וכן מתמחים ברדיית דבש מכוורות מעשי ידיהם. כנראה שמקורה של הקבוצה האתנית הזאת במיזוג בין ה "סידמו" – קבוצה אתנית גדולה החיה באתיופיה, לבין הבושמנים. שפתם היא האמר-באנה שהיא בעצם ערבוב עם שפתם של שכניהם, בני הבאנה, שבמקור נפרדו מההאמר לפני למעלה מאלף שנים.
ההאמר הם השבט הגדול ביותר בעמק נהר האומו ומספרם קרוב לחמישים אלף. בני השבט, נשים וגברים כאחד, מקפידים על הופעתם החיצונית ומקדישים לטיפוחה זמן רב. בעיני רבים הם היפים והססגוניים ביותר מקרב תושבי עמק האומו. בני השבט מאופיינים במבנה עצמות לחיים גבוהות, המייחד אותם משאר שבטי העמק. עונדים תכשיטים רבים ותסרוקתם המיוחדת מסמלת את מעמדם החברתי. שיער הנשים נראה כקסדה עגולה העשויה מרסטות בוהקות מצבע אדום טבעי ומשומן. שיער הגברים נראה אחרת לגמרי. מעט השיער בקדמת ראשם צבוע באדום ועל קדקוד ראשם עיסת בוץ קשיחה שיוצרת מעין כתר על הראש. הם גם נוהגים לנעוץ נוצות יען בשערם, אות לכך שהרגו חיית טרף..
עצרנו את כלי הרכב סמוך לערוץ רחב ידיים, דילגנו על אבנים תקועות בבוץ , אל הגדה שמנגד, שם פגשנו כמה לוחמים וריכוז גדול מאד של נשים צעירות, מרביתן חשופות חזה. אחדות מהן הניקו את תינוקותיהם ואחרות היו עסוקות בהתבוננות במתרחש. נשות ההאמר עוטות עור פרה מעוצב על פלג גופן התחתון, המעוטר בטבעות מתכת, חרוזים צבעוניים ובצדפות שמקורן בימת מלח סמוכה (ימת סטפני), שהתייבשה לפני מאות אלפי שנים. מכייון ששילמנו סכום נכבד כדי לקחת חלק בטקס, אנו אמורים שלא לשלם עבור צילומים, אך המקומיים בכול זאת מנסים את מזלם.
ליופיין של נשות ההאמר יצא שם בכול אתיופיה. הן נמוכות קומה באופו יחסי, אך עדינות ומלאות חינניות. חיוכן שובה הלב חושף שיניים לבנות להפליא ובלחייהן קרועות שתי גומות של חן. שכאן המקורזל משוח בחמאה המעניקה לו מראה שמנוני ובוהק. עיניהן גדולות שחורות ונדמה שהן צוחקות.
בנותה האמר מרבות לשיר ולרקוד. הלצה אתיופית טוענת שתינוק ההאמר מגיח לאוויר העולם, הוא יוצא בשיר ולא בבכי. הנערות חוללו את ריקוד האיוונגדי (Ivangad)- דבר שהוסיף עליצות לתכונה שרחשה בלוא הכי.
ריקוד איוונגדי
מדריך מקומי – שג'וזף הצמיד לנו – הציג בפנינו את האוקלי (Okoli), את הבחור העומד לבצע את הקפיצה על גבם של הפרים ולהוכיח שהוא ראוי להיקרא גבר ולשאת אשה. הבחור לובש למותניו פיסת בד, שתקוע בה חפץ מעץ, בצורת אבר מין זכרי. בימים האחרונים הוא שוטט כשלאביזר הזה קשור ועליו מספר קשרים, כמספר הימים שנותרו עד לטקס. בכול יום הוא חותך קשר אחד, עד שתמו הקשרים והגיע היום המיוחל. ה"D דיי".
מסתבר שהבוקר הכין כל אחד מהלוחמים, בני משפחתן המורחבת של הנערות הרווקות, מקל אלסטי מחודד, שישמשו להצליף בגבה של כול אחד מהן. כל לוחם מכה בתורו פעם אחת בלבד, ואמה של הנערה מסיימת את הטקס המקורי במריחת אפר על הפצעים המדממים, כדי לזהמם ליצירת צלקת נאה יותר. מספר הצלקות על גבה של הכלה המיועדת, מהווה מדד למעמדה המשפחתי, מקור של גאווה וסיפוק בדרכה החדשה. כל המרבה בצלקות הרי זה משובח. כמה מהן הסתובבו וחשפו לראווה את גבן המחורץ ברצועות מדממות.
בינתיים, התאספו המאז (Maza)- מרעיו הבוגרים של האוקלי. כאילו שעברו את הטקס וחנכו את הצעיר בדרך ליומו הגדול. אבן אוכרה רטובה הונחה על לוח אבן והלוחמים קישטו איש את רעהו במחזורת אדמדמה, מעוטרת בלבן. מכיוון שבלי קמח אין תורה, חצינו את הערוץ לעבר קמפינג יפהפה, שם אכלנו ארוחת פיקניק מאולתרת ושבנו חיש קל לצפות במתאפרים. כעבור זמן לא רב, מישהו נתן אות וכולנו הזדרזנו למקום בו נעשה הטקס עצמו. הנערות הקדימו אותנו והתגודדו כשפעמונים קשורים לרגליהן ושופרות מתכת פשוטים לצווארן. הנערות חוללו בקצב גדל והולך כמעט באקסטזה. בשלב מסויים, פרשו הנערות הרווקות הצידה והחלו לרקוד מול לוחמים שהחזיקו בידיהם שבטים לחים. הן התגרו בהם וממש דרשו מהם, להצליף על גבן. ואכן, הגברים הצעירים מלאו את המצווה בעוז ובחדווה. כל אישה בתורה, מרוחה בשומן להקלת הכאב, הוצלפה בשוט מכל גבר צעיר וכול המרבה הרי זה משובח. מין הסתם, השוטים הכאיבו מאד, אך הבנות המשיכו לחולל ולשיר, כאילו היו אלו לטיפות נעימות. החתכים בלטו עמוקים ומדממים, כאלה שמשאירים את חותמם לכל החיים.
במעשה זה מבטאות הנערות, בנות המשפחה, את הכבוד שהן רוחשות לחתן לעתיד. בעודן "חוטפות" את ההצלפות הנוראיות הן למעשה מציגות את הגבר הנבחן כאחד שראוי לסבול למענו, אחד שראוי להתייחס אליו בכבוד הראוי, גבר שיביא המון כבוד למשפחה של האישה אליה הוא יינשא בעתיד.
אי משם הובאו פרים שצבעם לבן וסודרו בשורה, כשמעת לעת מנסה מי מהם לברוח מהמעגל החוצה. בינתים, חבורה של לוחמים הקיפו את האוקלי, היינו, החתן המיועד, בחומה אנושית ובצעו הכנות סודיות לקראת המבצע. ברגע זה החל לרדת גשם, שהטריד מאד את המצלמים, אולם המקומיים המשיכו בשלהם, בזים למזג האוויר.
מבחנו של הגבר הצעיר קשה עוד יותר. עליו לזנק, עירום כביום היוולדו ולרוץ על גבם של ששה עד עשרה שוורים, שהועמדו צמודים זה לזה. על האוקלי להפגין כישורים אתלטיים לא מבוטלים, זריזות, יציבות ובעיקר חוסר פחד. את הקפיצה הנועזת הזאת עליו לבצע ארבע פעמים, פעמיים מכל צד, וזאת מבלי ליפול. אמנם, חבריו ניצבים כדי לתמוך בו, למקרה וימעד, אולם אם כך יקרה, עליו להתחיל את הכול מההתחלה. משעבר הגבר הנבחן את מבחנו, חלה רגיעה בקהל. אין מחיאות כפיים כמוכר במערב, אך על פני הנוכחים נראים שמחה והקלה.
ראו באתר זה: שבט ההאמר
על הלודג' בטורמי אפשר לומר רק שהוא טוב יותר מאשר המלון בג'ינקה. מתברר, שטוב ויפה, הם עניין יחסי. במרבית החדדרים לא מזגו מים חמים ולעת ערב, החדרים להטו מרוב חום. על מיזוג אוויר לא היה מה לדבר
23 בספטמבר 2013
יצאנו בנסיעה לכיוון דרום. בדרך לא ראינו דבר מיוחד למעט להקה של תרנגולות פנינים גדולות ולהן חזה בצבע כחול בוהק. הן נקראות "פניניות נשריות". הן גדולות הרבה מפנינית הקסדה, המוכרת יותר.
בדרכנו ראינו רועים משבט הדסאנצ'ה (Dassantcha), שהנהיגו את בקרם. לאחר כשעה וחצי של נסיעה הגענו לנהר האומו. קודם כל עברנו בתחנת המשטרה, שם בדקו מאת דרכונינו. זוהי תחנת הגבול האתיופית. כמה חיילים התאמנו בתרגילי סדר. מסתבר כי היום, ה-23 בספטמבר, הוא יום הדגל האתיופי. לאחר שהמשכנו משם, ראינו קבוצות גדולות של ילדים, מניפים את הדגל הלאומי ולצדו את דגל מחוז הדרום, שבמרכזו סוכת מגורים של אחד מבני השבטים.
לגדת נהר האומו פגשנו את בני הדסאנצ'ה אותם חיפשנו. גם הם מקושטים לעייפה. חצינו את הנהר בסירות קאנו זעירות, שגולפו בתוך גזע עץ. הזרם חזק מאד והשייטים צריכים לחשב היטב את מסלול ההפלגה, כדי שיגיעו למחוז חפצם בגדה השנייה. חציית הנהר, בגזע עץ כזה, תוך הסתייעות במקלות בלבד, מחייבת מיומנות רבה. בקתות השבט נמצאות במרחק של כמה מאות מטרים מן הנהר, באזור שנראה עליו שהוא חווה הצפות מעת לעת. הבקתות עשויות ממוטות גמישים, מכוסות בקש. בעת הצורך ניתן לפרקן ולעבור למקום אחר. זהו השבט הדרומי ביותר באתיופיה והם מוצאים את מחייתם גם בשטחה של קניה, סמוך לשבט הטוראקנה, יריביהם ומתחריהם על אדמות המרעה. אנשי השבט מצלקים את גופם (Scarification). הנשים ליופי והגברים כאות לגבורה. לאחר צייד מוצלח מצלק הגבר את גופו ותוקע נוצה בשיער ראשו.
ילדי השבט התאספו סביבנו מתחננים לצילום, הנערות התגאו בשדיהן הזקורים והציגו בפנינו את תכשיטיהם. הכול עמדו בפוזה ראויה לצילום. גברי השבט כמעט ולא נראו, משום שהם עסקו ברעייה ואכן, המכלאות היו ריקות. כמה נשים זקנות גרסו תירס, המשמש למאכל כדיסה ומותסס למשקה חריף, המזכיר להפליא את הצ'יצ'ה של פרו.
לאחר שצילמנו ללא הרף, תקתקנו בלי סוף, עשרות שטרות של ביר עברו מיד ליד ועשרות פרצופים החמיצו פנים, כמי שציפה לקבל יותר, ארגנו את נערות השבט לריקוד ספונטני, המזכיר את ריקודם של בני ההאמר. את הריקוד הזה מחוללות הרווקות בפני הרווקים, במטרה להדגיש את מיניותן.
שבנו לנהר, שם המתנו שעה ארוכה עד שהסירות יעבירו אותנו, בקבוצות קטנות, לגדה שממול. משם, נסענו במהירות חזרה אל טורמי. היום, יום שני, הוא יום השוק השבועי. אמנם, בשבת מתקיים שוק נוסף, אך הוא קטן יותר. להבדיל מהשוק של ג'ינקה, השוק של טורמי הוא על טהרת בני ההאמר ואכן, הם ממלאים אותו בהמוניהם, קונים, מוכרים ובעיקר נפגשים. אלה עם אלה. התבוננתי בהמונים שגדשו את השוק. הפעילות העיקרית היתה שיחה. אמנם, סחורות נפרשו על ניילונים, טובין עברו מיד ליד, אך הרושם הכללי היה של מסיבה, או למצער, אירוע חברתי. ההאמר נחשבים לעדינים מבני השבטים. צילומים מתקבלים בסובלנות יחסית.
הנשים הנשואות מאריכות את שערן עד הכתפיים וסורקות, אשה את שיער רעותה, לראסטות דקות הנמשחות באוכרה ושומן בקר. נשות ההאמר מורחות את המשחה הזו גם על גופן ותפקידה להגן על עורן מפני נזקי השמש ולהפוך אותן צבעוניות יותר, מבריקות יותר ונחשקות יותר. אולם למרות הטיפוח הנשי ולמרות העליצות בה ריקדו אמש, לא קלים חייה של בת ההאמר ולמען האמת גם לא של בנות השבטים האחרים. כבר בתור ילדה בוגרת עסוקה בת ההאמר בגידול הילדים הקטנים ממנה, באיסוף כוורות הדבש, בטחינת גרגירי התירס ליצירת הקמח ועוד. בפינה זו של אפריקה, אין זמן להיות ילדים וצריך מיד להתחיל לעבוד ולדאוג למזון. היכן יצחק קדמן כשצריך אותו?
לאחר הפסקת צהרים, יצאנו לכפר ההאמר הסמוך. הגברים מטופחים להפליא. שערם מגולח בחלקו וצבוע בחלק שנותר. לחלק מהם מות שזורות בקפידה ומעטרות את הראש, ביניהן כיפות חומר צבעוניות המודבקות לתסרוקת ולנוצות היען המתרוממות מהן. מרביתם ענדו שורה מרשימה של עגילי מתכת לכל אוזן, שרשרת חרוזים צבעוניים לצווארם, צמידי רגליים וידיים וחצאית מיני מתחת לחגורת עור אופנתית. אף גברת מגברות ההאמר, אינה מקדישה ולו קמצוץ מהזמן שמקדיש האדון לטיפוח יופיו.
הגברים לבית ההאמר משקיעים שעות וימים בהתקשטות הדדית אינסופית הכוללת את טיפוח השיער, ציור קישוטי גוף, מניקור, פדיקור וחלילה לה אם תצא שערה מרדנית מהצמה מפוארת שבמרומי הפדחת. לשם כך מוקצב כל הזמן שבעולם, הרי הנשים עושות את כל העבודות החיוניות. הם מבוססים היטב בארצם וככאלה הם לא עוסקים יותר בלחימה, לכן מטבע הדברים הם עברו מיצור תחמושת להכנת תכשיטים. ההאמר נושא עימו דרך קבע, שרפרפון אשר משמש אותו ככיסא לישיבה, וכן ככרית להניח עליה את הראש בעת מנוחה מעיסוקיו הרבים, ובלבד שלא תפגע התסרוקת.
הגענו לכפר לקראת השעה 17:00. שעת החסד של הצלמים. בני הכפר הסתדרו מולנו בצורת קשת כשקרניים אחרונות של שמש האירו עליהם באור רך. אי אפשר היה להחמיץ את החיזיון. מכייון שידעתי שללא הסכמה מראש, מחירי התמונות ירקיעו שחקים, סגרתי עם המנהיג, על סכום גלובאלי לכל דרי הכפר. השיטה עבדה רק בחלקה. רבים העדיפו לקבל את הכסף לכיסם ולא לסמוך על תשלום שמישהו אותי יעביר להם. בכפר ראינו כמעט אך ורק נשים וילדיהן. הגברים בחלקם רועים עדיין את הבקר, אחרים משוטטים בשוק. מטבע הדברים עסקנו בנשים.
לאחר שהנערה מקבל את הווסת הראשונה, מתכנסות נשות הכפר כדי להחליט על טקס ברית המילה. מטבע הדברים, המנהג מעורר זעזוע, מה גם שהוא גורר פעמים רבות זיהומים ארוכי טווח, אך במחשבה שניה, אין הבדל מהותי בינו לבין טקס ברית המלה שלנו, שגם הוא מקורו באפריקה. נהוג לחשוב שהסיבה לברית המילה, שם מכובס להשחתת אברי מין הוא ברצונו של הגבר להבטיח את נאמנותה של אשתו, על ידי הקטנת הנאתה מיחסי מין. ראשית כול, הטוענים כך מערבבים בין סיבה לבין תוצאה. הסיבה שהנשים עורכות לבנותיהן הקטנות את הניתוח הנוראי הוא באמונתן שאשה, שנותר בה שריד זכרי, היא אינה אישה מושלמת. כמו בטקס הגברי, שלטעמי מזעזע אף הוא, הסיבה היא רוחנית – דתית. מי שחושב שאברהם אבינו מל את ישמעאל ויצחק רק לאחר שקרא מחקרים על סרטן הרחם, שיבושם לו. אגב, גם לגבי התוצאה אינני משוכנע. החברות האפריקאיות הן חברות מיניות להפליא. זו של ההאמר, מינית במיוחד. נשים לא היו מקיימות יחסי מין חופשיים, טרם נישואיהן וגם אחריהן, אלמלא היו נהנות מכך.
לאחר ששוטטנו בכפר וראינו את האופן בו הם בונים את הבקתות המתנייעות, חזרנו לטורמי, כשבדרך אנו פוגשים את נשות הכפר, סלים או כדי חרס על ראשן, סחורה בידיהן והן פוסעות במהירות לביתן, בטרם תשקע השמש. לא מעט מהן לבושות בחזיות, מחיר הקדמה. כך או כך, עירומות או לבושות, המראה היה מרהיב. תחושה מתקתקה של סוף יום.
חזרה לטורמי. עצרנו כדי להיפרד מהשוק שכמעט ונסגר. ברחבה הסתובבו גברים מטופחים להפליא, מישהו עדיין מכר כרטיסי הגרלה, אבל הרוב היו עסוקים בהתקפלות של סוף היום.
24 בספטמבר 2013
פרידה מהמלון בטורמי ונסיעה של כשעה וחצי לערך, כולל החלפת גלגל, עד לכפר Elbori בו חיים בני ה-Borana, המכונים גם "אנשי הבוקר". אנשים אלו, קיבלו את האיסלאם באופן שטחי מאד. הם משוטטים עירומים למחצה, לבושים בבגדים שחורים. הרווקות נבדלות מהנשואות בחצאיתן השסועה וב"זנב" מעור בקר לאחוריהן. כולם מקושטים לעייפה.
בהתאם לתרגולת הרגילה השארנו את המצלמות בג'יפים. בני הכפר התגודדו סביבינו בקולניות וביקשו שנצלמם. לאחר שהבינו שלא נצלמם בשלב זה, נרגעו. שוטטנו בין הבקתות ואף נכנסנו לאחת מהן. לבקתה מבואה מאווררת ובה מיטה ומטבח ובפנים, "חדר" עגול, חשוך מאד ובו מיטה.
בני הבורנה הם חלק משבט האורומו – הקבוצה האתנית הגדולה ביותר באתיופיה. מספרם מוערך כ-500,000 נפש. הם מדברים את שפת האורומו ((Oromifa. הם תושבי כפר נוודיים למחצה המתקיימים אך ורק ממקנה.. הנשים עצמאיות והן אפילו משתוות לגברים בבניית בתים ובבעלות עליהם. האישה היא שמחליטה מי ייכנס לבית. אם הבעל חוזר הביתה ומוצא את חניתו של גבר אחר תקועה מחוץ לביתה של אשתו, הוא אינו יכול להיכנס.. רבים מבני הבורנה התמזגו באסלאם – הדת המונותאיסטית המסורתית רבת העוצמה. למרות שלכאורה הם מוסלמים, לעתים קרובות הם מתפללים לאל -Waq שברכתו היא הגשם, וחגורת בטנו היא הקשת. מופיע בכמה ישויות אך בו בעת הוא נתפס כיחיד, מסתורי ואדיר. עליו נאמר: ה- "Waq הוא אחד. בני האדם הם רבים. ל- Waq אין שני, הוא מעל הכל, אין דבר מעליו".
ברגע ששלפנו את המצלמות, החל המסחר. המחיר הממוצע עמד על שני ביר לכול תמונה, אלא שבכול פעם שרצינו לצלם מישהו הגיעו כמה מחבריו ונדחפו לתמונה, כדי לזכות בתשלום. סיכמנו לעצמנו שהילדים נראים מטופחים והבקתות נקיות להפליא.
המשכנו לנסוע צפונה. הנוף הלך ונהיה הררי וירוק מרגע לרגע, עד שהגענו לאזור הטרסות, בהם חיים בני הקונסו (Konso). אכלנו צהרים במסעדה הצופה אל נוף הררי מרהיב, עם פסגות געשיות ברקע ושפע של צמחיה. למעשה השם הנכון של בני הקבוצה אתנית זו הוא הונצו (Honso, או Honzo), על שם אחת הגבעות המתנשאת בלב המרחב הגיאוגרפי בו הם נמצאים כפריהם. אנשי הקונסו ידועים כאנשי עמל חרוצים אשר עוסקים בעיקר בחקלאות. הטופוגרפיה ההררית באזור בו הם חיים אילצה אותם להסתגל לתנאים הגיאוגרפיים המיוחדים ולאתר דרכים יעילות לניצול יעיל של משאבי הקרקע והמים, בעיקר באמצעות שיטות השקיה שימנעו הצפות.
בידודם היחסי של אנשי הקונסו אילץ אותם לפתח טכניקות חקלאיות שלא היו ידועות כלל באזור, בראשן מדרגות ההר (טרסות). מדובר בעקרון המנצל את התוואי הטופוגרפי ומאפשר לאדם לתכנן ולשלוט בהשקיית היבולים. הקרקע הפורייה מסייעת לפתח את מגוון הגידולים החקלאיים ואיכותם, המהווים את מרכז החיים הכלכליים של הקונסו.
בחור חביב ושחרחר ליווה אותנו אל הכפר Gamole, שלא היה דומה לאף כפר שראינו. לא עוד בקתות עגולות מפוזרות על פני שטח חולי, אלא חצרות פנימיות מוקפות בחומות להגנה. הטראסות מחוץ לכפר וטרסות בתוך הכפר. שוטטנו בספטאות מוגנות על ידי קירות גבוהים. ללוחמים שביניהם יש עיטור של פין על המצח, הנקרא בפיהם "קלאצ'ה" ומסמל כוח ופריון.
לאחר כשעה של שוטטות בשבילי הכפר, הצצה אל בתי המקומיים וחילופי מתנות עם הילדים הגענו אל הכיכר המרכזית של הכפר, הנקראת מורה (Mora): הכיכר, שאינה אלא רחבה חולית גדולה משמשת להתכנסויות, ריקודים ועריכת טקסי מעבר (Passage Rites) משכבת גיל אחת לאחרת.
בכיכר אחרת ראינו שורת פסלים עשויים עץ, אשר גולפו בצורת אדם. פסלים אלה הם למעשה מצבה לאחד מ"מלכי" הקונסו. לצדו נמצאות מצבותיהם של אשתו ושל קורבנותיו. על גבי המצבות אין כל כיתוב מילולי, משום שראש המצבה כולל תיאור של פורטרט אדם, שאמור להזכיר למתבונן את פניו של המת. מצבות אנתרופומורפיות (בעלות צורת אדם) אלו של הקונסו מכונות "וואגה": המונח המקורי הוא wa aka שפירושו “משהו השייך לסבים, לאבות הקדמונים”, אך לרוב הוא נהגה כמילה אחת- waga, שזהו גם שם האל בו מאמינים הקונסו. האנתרופולוגים מגדירים פסלים מסוג זה כטוטם (Totem), כלומר פריט מוחשי מעולם החי, הצומח או האדם, המסמל עבור הקבוצה את הקשר המיוחד שלה אל מוצאה המשותף – אב קדמון, גיבור מיתולוגי או רוח רפאים כלשהי .
במקרה של הקונסו, הטוטם הוא מצבת העץ המגולפת בדמותו של הלוחם ההרוג, המציינת עבור הקהילה את הזיקה שלה אליו ובכך תורמים להגברת הלכידות החברתית והקונצנזוס התרבותי.
בכיכר אחרת היבחנו בגזע עץ ערער ענק שהתנשא לגובה של יותר מ- 10 מטרים, אשר שימש כאנדרטה הקולקטיבית הראשית של בני הכפר. עמוד שמוחלף מדי 18 שנה. כמו כן, אבחנו בבקתות המשמשות את הצעירים להתכנסות, ולהן כיפה המסמלת אבר מין זכרי. ריבוי המוטיבים הפאליים אצל הקונסו (כיפת מגורי הזכרים, הקלאצ'ה, גילוף מפורט של הפין על המצבות, גזע עץ חשוף וארוך במרכז הכיכר) הביא את האנתרופולוג הבריטי פרופ' כריסטופר הולפייק (Hallpike) לכנות את הקונסו כבעלי "אובססיה פאלית".
משם, שעה של נסיעה, עד לחופו של אגם צ'אמו. עברנו בנוף חקלאי מוריק להפליא של של מטעי בננה. פועלים העמיסו אשכולות ענקיים על משאיות. עוד מעט הן יצאו מכאן צפונה, בדרכם לאדיס אבבה. עוד נסיעה קצתרה ואנו במלוננו שבארבמינץ'. הפעם הגענו מספיק מוקדם, כדי להינות גם מהנוף.
25 לספטמבר 2013
ארוחת בקר מפנקת מול שני האגמים ולאחריה נסיעה קצרה אל אגם צ'אמו, כשאת דרכנו חוצים סנאי אדמה. כבר במעגן ראינו אנפה אפורה ויצאנו לשייט בתוך צמחיית סוף צפופה, אל האגם עצמו. חיש קל ראינו כמה אנפות, עיטי דגים ושקנאים. בעבור שייט קצר, הגענו לריכוז מרהיב ומלהיב של שקנאים, לסידות צהובות מקור, מרבו ואנפות גוליית גדולות במיוחד. מכול עבר ראינו תנינים בגדלים שונים. אחד מהם פתח את לועו כדי להצטנן והייתר שכבו בלא נוע, או ירדו בעצלתיים אל המים. חיה מעוררת השתאות. הם נראו כך בדיוק לפני 180 מיליון שנה. שרידים לעידן הדינוזאורים. מאובנים חיים. להקה של שקנאים שחתה יחדיו ובתנועה מתואמת הכניסה את הראשים אל המים, כדי להוציאם שוב. מעך לעת נראה שקנאי שוחה בפישוט כנפיים, עיט דגים חג ממעל או חסידות צהובות מקור מבוססות במי אפסיים. המשכנו לשלו כדי לראות את ההיפופוטמים, ששחו במים לא הרחק מאיתנו ומעת לעת הוציאו החוצה את ראשם ולעתים רק את אברי החישה שלהם הממוקמים בקדמת הראש.
שבנו לארבמינץ', למסעדה הנמצאת בגן יפהפה. מקום נהדר לנוח מעט ולעכל את העובדה שאנו עוזבים את הדרום הקסום.
בנמל התעופה פרידה נרגשת מן הנהגים. יש להם משהו לאתיופים. היכולת הזאת לגעת. מכונת השיקוף התקלקלה ועובדות הביטחון נאלצו לבדוק כול פריט ופריט במזוודות שלנו, אך הכול ברוח טובה, בארשת פנים נעימה ובחיוך רך.
הטיסה לאדיס אבבה התאחרה בשעה, אך הכול על מי מנוחות. למרות הצפיפות, הכל מתנייע בשקט ולהבדיל מארצות אפריקה האחרות, לא נישא באוויר ריח חמוץ של זיעה.
נחיתה באדיס אבבה. נהג שמנמן וחייכן מסיע אותנו למלון מהודר ומפנק. שירות חייכני ואדיב, ארוחת ערב משובחת ממש. ווי פה לגולשים. אמריקה באפריקה.
בני השבטים ועמק האומו נראים מכאן רחוקים מאד.
