הספד לנחמה חסקין

כתב: גילי חסקין.

22 למארס, 2004.

באביב 2003 הלכה מאתנו נחמה חסקין; מי שהיתה שנים רבות מחייה אשתו של יצחק חסקין ואחר כך גם אמו של יגאל חסקין, התברר כי לא רק שהיה לה גם עולם משלה, היא היתה מייצגת נאמנה של דורהּ, דור העלייה הרביעית. להלן דברים שנשאתי על קברה, ביום השנה למותה.

הלכת מאתנו לפני שנה, בגיל 97, בשיבה טובה.  אחרונה למייסדי כפר ביל"ו.  סיפור חייך הוא איננו רק סיפורן של משפחות חסקין וקָרָבָּן;  אפילו לא רק סיפורו של הכפר, אלא, במידה רבה, גם סיפורה של המאה ה-20 כולה;  אחד הפרקים החשובים והדרמטיים בתולדות עמנו.

נולדת בקישנייב שבמולדוביה בשנת 1906, שלוש שנים לאחר הפרעות שזעזעו את יהדות העולם.  ח"נ ביאליק שסיקר את הזוועות רשם: " וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם! נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן עוֹד לֹא-בָרָא הַשָּׂטָן".   כילד שתיתי בצמא את הסיפורים ששמעת את מפי הורייך:  על אחייך שלקחו חלק בהגנה על הבית ובעיקר על האח גדל הגוף, שהשליך קוזאק פורע ממרפסת ביתכם אל הרחוב. רישומן של ארבעים ותשע הגוויות וזעקתו של ביאליק הולידו את העלייה השנייה. היית רק ילדונת כשהם הגיעו לכאן והקימו את דגניה ותל אביב, אך משהו מרוחם המהפכנית חלחל לתודעה הקולקטיבית של בני דורך.  אחיך הבכור יצא למלחמת העולם הראשונה בשרות הצאר ולא שב ממנה. אח נוסף נותר בשדות הקטל של רוסיה במלחמת העולם השנייה. במהלך השנים ייקראו אחים נוספים אל בית דין של מעלה, במצוותו של שר ההיסטוריה.  היית האחרונה בשורה בת אחד עשר ילדים.  בת הזקונים של משפחת קרבן.

עלית ארצה בשנת 1926, בעליה הרביעית, שכונתה גם "עליית גרבסקי", על שם שר האוצר הפולני, שבשל גזרותיו הכלכליות עזבו רבים את ביתם.  רובם היו בורגנים, סוחרים וחנוונים, שכונו בארץ בלגלוג "עליית הקיוסקים".  אפילו וייצמן קרא להם בלעג "עליית הגזוז".  את, לעומת זאת, השתייכת לגרעין קטן של פועלים, חניכי "הפועל הצעיר" ברוסיה. חלמתם להחריב עולם ישן מן היסוד ולבנות כאן עולם חדש, טוב יותר וצודק יותר.  הייתם יותר ציונים מאשר סוציאליסטים, יותר אנשי שלום מאשר אקטיביסטים; חלמתם להשאיר מאחור את עולמכם העירוני ולהיות חקלאים בארץ־ישראל.

זכות גדולה נפלה בחלקך להכיר, להינשא ולחלוק את חייך עם סבא יצחק, שהיה עבור כולנו דמות ומופת. הוא היה עבורנו הסמל, איש הרוח, החזון והחלום ואת היית אשת המעשה. הפועלים שגלגלו מהפכות בהבל פה בעודם נשענים על הטורייה, היו זקוקים למי שתשלוף את הקוצים מאצבעותיהם המדממות ואת היית שם, בעורף, "אשתו של" ולימים גם "אמא של".

ייסדתם את כפר ביל"ו, כחלק מהמאמץ של "התיישבות האלף", הולדתם ארבעה ילדים וכשקמה המדינה הייתם כבר בראשית העשור החמישי של חייכם.  את סיימת אותה עם בעל ובן בצבא.  לא יכולת לשער שמלחמה זו עבורך איננה סופו של הסבל אלא רק רמז לבאות. לימים עזבתם את כפר ביל"ו, כשסבא מפלס את דרכו בפעילות הציבורית.  את המשק הקטן החלפתם בדירה ברחוב מודלייני 13, דומני שבקומה הרביעית של בית מגורים גדול.  כך נסגר לו מעגל.  את תפקיד המגשימים נטלו ילדיכם.

סבא העפיל בהיררכיה ההסתדרותית ואני, שהייתי עול ימים, שולף שביבי זיכרון מתהום הנשייה.  כך למשל דודי אפרים, המרכיב אותי על הווספה הישנה שלו ומספר לי שכתבו בעיתון כי לסבא מלאו ששים שנה. כך למדתי שהוא אדם חשוב ואני חשבתי עד אז שהוא רק סבא.  עם הזמן למדתי לשאול אותו את השאלות הנכונות ואת היית ברקע, מכינה שקדי מרק מעשי ידייך.  סבא היה מתבל את הסבריו המלומדים בעקיצות שהיה משגר לעברך, מתחיל את המסורת הטורדנית של גברי משפחתנו.

אני זוכר היטב את ימי הפילוג הגדול במפא"י.  כילד בן שמונה הכרתי בעל פה את שמות הצעירים שמרדו במפלגה.  רוח מהפכנית נשבה בבית.  סבא, שקול כדרכו, נשאר נאמן למפא"י, שהיתה עבורו עולם ומלואו, למרות שיושרו האישי והציבורי עצרו בדרכו להעפיל אל צמרתה.  לא ברור לי מה גרם לך להצטרף לבן גוריון ולנעריו המורדים, שנחשבו בעיני סבא לקרייריסטים ופוחזים.  יתכן שרצית לנקום בממסד את נקמתו של סבא, שהתעקש לראות בקונגלומרט הזה בית, נצמד בעיקשות לחלומות העבר. את ואבא בעטתם בזעם בבניין שנפערו בו סדקים עמוקים, בקשם לנער ממנו את שכבות האבק, מבלי שיכולתם לדמיין את קריסתו.

מלחמת יום הכיפורים היתה קוופרשת המים של משפחתנו. אפרים נלקח על ידי המלחמה  והפסיק לנגן בפטישו.  את ייבבת בבכי מול הקבר הפעור וארבעת היתומים ויחד עם סבא עליתם לרגל, שבוע אחר שבוע,  כדי לפגוש את נכדתכם, שכמהה אליכם  מאחורי חומות של זרות.  סבא נשאב לתוך חלל היגון, כאילו החליט להסתלק מן העולם שכה הרע לו, מתוך הסכמה גמורה.  לבו נשבר בקרבו עד שקמל לנגד עינינו. את, לעומת זאת, בחרת בחיים.  הידקת אצבעותייך עד שפרקיהן הלבינו ולא ויתרת. התמודדת בגבורה ממש עם הבדידות, עם השכול ועם גופך שבגד בך.  עם השנים חנה ויתרה, שאול ויתר, ואנו נותרנו עם חללים פעורים בחזה, כואבים את לכתם ללא עת של אנשים ברוכי כשרון.  לבך המשיך לשתות דם, אך את נשכת שפתיים והמשכת לקרטע קדימה. בצעד רועד אך נחוש.

מדי בוקר התעוררת לתוך כאב וסיימת את יומך בצלילה לתוך כאב, אפופת תרופות.  למרות זאת התעקשת לראות את האור מפציע

מתוך ענני הסבל והצער.  מצאת גאווה בנכדים שגדלו ובנינים שרבו משנה לשנה והם היו לך נחמה.

נפלא היה בעיני מוחך הצלול, שכמו לעג לשר הזמן.  ככל שגופך הלך ונבל, כך המשיכה תבונתך לשגשג.  זיכרונך החד כתער בז לשנים, הלך והשתבח, ואוי למי שהתפתה להתמודד מולך על  לוח הדמקה.

לו היית משחקת שחמט, הייתי אומר,  שבמערכה האחרונה, מגיע גם תורה של המלכה ללכת.

זכית לפרוש מן העולם, בטרם העולם פרש ממך.

שלך,

בכור נכדייך,

גילי

ראו באתר זה: ספרי לאפרים, געגוע לאפרים, סבא יצחק, יום הולדת מאה לסבא יצחק