המלחמות הפוניות

כתב: גילי חסקין

 

"המלחמות הפוניות" הן שם שנתנו הרומאים לשלש מלחמות שהתנהלו בינם לבין קרתגו; על השליטה בים התיכון; בשלושתן ניצחו הרומאים ובאחרונה חרבה קרתגו.

סיפורן של המלחמות ומחולליהן הינו חלק בלתי נפרד מהטיול בספרד, באיטליה, בקורסיקה ובתוניסיה. מעבר לסיפור הצבאי המרתק, זהו סיפורן של שתי ערים שונות, בעלות מנטליות שונה. זהו סיפורם של שני מצביאים מהוללים שהיו גם אנשי המעלה. זהו סיפור של ניצחונות מפוארים ותבוסות מפוארות לא פחות.

המלחמה הפונית ה-I: התנהלה על השליטה בסיציליה (241-264 לפנה"ס)

המלחמה הפונית ה-II: מלחמת האיתנים בין שתי המעצמות; על השליטה במערב הים התיכון (201-218).

המלחמה הפונית ה-III:  מלחמת חיסול של קרתגו מטעמי נקם (146-149).

העיוסק במלחמות הפוניות רלוונטי וחשוב מאד לכל מי שיוצא לטיול באיטליה, לטיול בספרד וכמובן לטיול בתוניסיה

 

 

רומא היתה בת גילה של קרתגו.  נוסדה במאה ה-8 לפנה"ס והתפתחה מאוסף של בקתות רועים לעיר חזקה ונמרצת, שבהדרגה הפכה למעצמה.  פוליביוס,  המקור העיקרי למלחמה הפונית הראשונה, מדווח על חוזה סחר קדום מ-509 לפנה"ס בין המדינות וחוזה נוסף מהמאה ה-4 לפנה"ס.  באותם ימים התרכזה רומא בביסוס שליטתה בלטיום ובמרכז איטליה ולא התעניינה בנעשה בים.  במלחמה כנגד פירוס, שבא לעזרת היוונים בסיציליה, בשנים 275-278 לפנה"ס, היו רומא וקרתגו בעלות ברית.  אולם, אחרי שפירוס יצא מאיטליה ורומא השתלטה על טרנטום, כמו על שאר ערי "מגנה גרקייה" ("יוון הגדולה") בדרום איטליה, התייצבו שתי המעצמות זו מול זו, כמתחרות על ההגמוניה במרכז הים התיכון.

 

היחסים הידידותיים בין רומי לקרתגו הסתיימו בשנת 264, כאשר רומא הסכימה לעזור למסינה שבחוד הצפוני של סיציליה, סמוך לדרום איטליה), להשתחרר משליטת קרתגו; דבר שגרם לפרוץ  "המלחמה הפונית הראשונה"  (264-241).

התקרבותה של קרתגו לאיטליה יצרה מצב חדש, שהדאיג את הרומאים. אלה, שעתה זה סיימו את כיבוש דרום איטליה, ראו בסיציליה יעד טבעי להמשך כיבושיהם. נוכחותה של מעצמה זרה סמוך לתחומם הפריעה להם בהשגת מטרתם, ולכן נענו לבקשות העזרה של מסינה ושלחו צבא לסיציליה.

לאחר ההצלחות הראשונות של רומא, פרש היירון מלך סירקוזי מהמלחמה וחתם על חוזה שלום נפרד עם רומא. מכיוון שקרתגו המשיכה במלחמה, החליטה רומא על כיבוש סיציליה.  ב-262 כבשו הרומאים את אקרגס בדרום אחרי קרב כבד שהוכרע עקב עליונות הרגלים הרומאים, למרות זריזותם של הפרשים הנומידים שבשרות קרתגו.

הישגי הרומאים היו רבים.  לאחר שכבשו את סגסטה שבמערב השיגו יתרון ברור בייבשה.  אך עלה בידם לסלק את בני קרתגו מסיציליה, הואיל והללו שלטו בים. היה ברור כי עליונות רומא תוכרע רק שם.  הרומאים, שנעדרו כל מסורת ימית, הוכיחו כושר הסתגלות יעיל. הם מצאו אנייה קרתגנית שעלתה על שרטון ובנו לפיה 160 אניות.

 

הספינה הגדולה ביותר שהייתה בשימוש במלחמה היא חמש חתרית שלפי פוליביוס הרומאים הציבו עליה 300 חותרים ו-120 חיילי צי. חמש חתרית הייתה מציידת באיל ניגוח ובגרסה רומית גם גשר נחיתה לפשיטה על הסיפון.   הם רצו לשוות ללוחמה אופי ייבשתי ככל האפשר, לכן הרכיבו בחרטום אניותיהם ווים מאונקלים (שכונו "עורבים"). היו אלו גשרים בעלי מעקה, שאפשר היה לסובבם, להורידם ולהרימם.  כך הצליחו להיצמד אל ספינת האויב, לעבור אליה בגשר ולנצחה במלחמה יבשתית, שהיו מתורגלים בה.

בשנת 260 ניצחו הרומאים את הקרתגנים בקרב הימי במילי  (Mylae) שבצפון-מזרח סיציליה והקונסול גאיוס דואליוס זכה ב"טריומפוס" – הראשון ברומא על ניצחון בים.

 

בבת אחת הפכה רומא למעצמה ימית, אך קרתגו עדיין החזיקה בצפון-מערב סיציליה ובייחוד בפנורמוס  (Palermo) וכן בקורסיקה. ב-256 שגרו הרומאים צי פלישה לאפריקה ובו 330 אניות. בקרב ימי גדול, מול הר אקנומוס שבדרום סיציליה גברו על צי הפונים, שמנה 350 אניות.  בקרב זה, הנחשב לקרב הימי הגדול ביותר בהיסטוריה, השתתפו כ-300,000 איש משני הצדדים ובהם 4  לגיונות רגליים.  30 אניות קרתגניות טובעו ו-64 נתפשו, במחיר של 24 אניות רומאיות.  לניצחון זה היתה חשיבות מיוחדת, כאשר את השייטת הרומאית לוותה ספינות תובלה, בהן שט כוח של 40,000  חיילים.  כוח זה, בפיקוד המצביא הרומאי רגולוס, נחת בצפון אפריקה ושם הרס ערים קרתגניות ללא כל התנגדות.  קרתגו לא החזיקה צבא באפריקה.  למזלה ציוותה רומא למחצית הכוח לשוב הביתה.  החצי האחר נוצח על ידי המצביא כסנתיפוס,  שהקרתגנים שכרו מספרטה.  צי התובלה הרומי שהחזיר את הגייסות הביתה, טבע בים עם 100,000 איש.  המצביא הקרתגני הבולט היה חמילקאר ברקה, שהיה אמן טכסיסי "פגע וברח".  הוא תקף את חופי ברוטיום ב-247.  יותר מאוחר הגיע עד קומי.  הוא תפס בתחילה את הר הירקטה שבמערב האי (244-247), כבסיס לפעולותיו נגד הרומאים ואחר כך נאחז בהר אריקס (244-241) . משם ניסה לשווא להציל את דרפנה מהמצור הרומי.

 

פשיטותיו הנועזות של חמילקאר גרמו לרומאים קשיים רבים, אך הם שמרו על עליונותם.  ב-249 זכו הקרתגנים בניצחונם היחידי בים – ליד דרפנה.  בשנים 255-249 טבעו כ-700 אניות של הרומאים.  במאמץ עליון בנו הרומאים צי חדש וב-242 ניצחו את קרתגו ליד האיים האגטיים וכך הוכרעה המלחמה וקרתגו נאלצה לשלם לרומא 3200 ככרות כסף.  אובדן סיציליה הוריד את קרתגו לדרגה של מעצמה מסוג ב'.  בתום המלחמה מרדו חייליה השכירים של קרתגו, ששכרם עוכב ביוזמת חאנו "הגדול", וכן מרדו בה הלובים.  בעת המרד נהגה רומא בניטרליות גמורה, אך כאשר ביקשה קרתגו לדכא מרידה של חייל השכירים שלה בסרדיניה, התערבה רומא. קרתגו נאלצה לוותר על סרדיניה וקורסיקה (238) ולשלם עוד, בתוקף חוזה מיוחד, שקרתגו התייחסה אליו כאל שוד.  התנהגות רומית זו העלתה את חמתם של סוחרי קרתגו והכשירה את הלבבות למלחמה הפונית השנייה.  לאחר מכן היתה סיציליה לפרובינקיה (241), המעלה לרומא מס בחיטים.  כיבוש דרום ספרד בידי חמילקר היה פיצוי מה לאבדות אלו.  חמילקר נשא עיניו למכרות המתכת העשירים; לאוכלוסיה הגדולה שתהיה שוק לתוצרת קרתגנית ולשבטים הלוחמים שייצטרפו לצבא הקרתגני. עזרובעל ה-I ביסס את הישגים אלו באמצעים דיפלומטיים.  הוא ייסד את "קרתגו החדשה", קרטחנה (Cartagena)  של ימינו, כבירת הממשל הקרתגני בספרד.  כיבוש ספרד זכה לתמיכה נלהבת בבית, מה גם שהוא ייצג את האינטרסים של הרוב במדינה:  הסוחרים, בעלי המלאכה ויורדי הים.  ציבור זה יהווה מעתה את "מפלגת המלחמה" בקרתגו, בעוד בעלי האחוזות, שנציגם הבולט הוא חאנו "הגדול", יתקבצו ל"מפלגת שלום", שכל מאווייה לגבש את השלטון על אדמת אפריקה.

 

 

לאחר הישגי חמילקר ועזרובעל ה- I, עלה לשלטון חניבעל בן חמילקר (221) לאחר שרומא,  בלחצה של מאסיליה, התקשרה לסגונטום, דבר שנגד את החוזה שחתמה עם עזרובעל, צר חניבעל על סגונטום, מצור ממושך ולא מוצלח במיוחד, שחשף את כושרו הנמוך למלחמה מסוג זה.  כיבוש סגונטום בידי חניבעל ובעיקר סירובו של הסנט בקרתגו להסגיר את חניבעל לרומאים, גרם למלחמה הפונית השנייה (218-201).  האמת היא שאם קרתגו היתה נכנעת לדרישה הרומית בשלב זה היתה מאבדת את מושבותיה בספרד ומדרדרת את קרתגו מול יריבתה העיקרית, מבלי שנלחמה כלל. היה נוצר מצב דומה לזה של צ'כוסלובקיה בסוף 1938 , אחרי הנסיגה מחבל הסודטים.  מלחמה זו התנהלה במרחב גדול הרבה יותר מאשר הראשונה ובזירות רבות יותר.  זירותיו העיקריות היו באיטליה, בספרד ולבסוף באפריקה. מאבקי המשנה שלה השתרעו על פני כל אגן הים התיכון כמעט.  הם הקיפו את סיציליה – שבה עברה סירקוזי לצד הפונים – את מאסיליה שבדרום גאליה, את הקלטים בגאליה קיסאלפינה, את איליריה, שבה נלחם פיליפוס ה-V– מלך מקדוניה ברומאים, את האיטולים ופרגמון, אותם עודדה רומא להילחם בפיליפוס.

 

 

 

 

חניבעל העביר את המלחמה לאיטליה, מתוך הערכה שהשבטים הגאליים של איטליה, שהוכנעו רק לאחרונה, יצטרפו אליו.  כדי לחסוך בהוצאות נקט בשני צעדים: שלח את לוחמיו לבתיהם בספרד כדי שינוחו ולא יעלו לו כסף וכן שיגר משלחות של מרגלים לאיטליה כדי ללמוד את תנאי השטח ולקנות את לבם של השבטים שבדרך.  קרתגו היתה מוכנה טוב יותר מרומא.  חניבעל לא המתין להתקפה רומית, אלא יצא בראש צבאו לאיטליה, מאי 218  לפנה"ס, הוא עבר את הפירינאים עם 35,000 רגלים ו-8000 פרשים.  חצה את האלפים בקשיים רבים והגיע לעמק הפוֹ באוקטובר 218. הכוח, אשר מנה בכניסה לצרפת של ימינו 50,000 רגלים ו-9,000 פרשים, נותר עם 20,000  רגליים ו-6000 פרשים בלבד.

 

 

מסעו גרם בהלה גדולה ברומא, מה גם שחניבעל הביא עמו פילי מלחמה, שלא נראו מעולם באירופה. למרות שרובם הגדול של הפילים אבד בדרך.  למרות התשישות והאבדות הרבות, הוא ניצח את סקיפיו ליד נהר טיקינוס (כיום טיצ'ינו), דבר שגרם לחיילים הגאלים שבמחנה הרומאי למרוד במפקדיהם ולהצטרף אליו, אך הוא שלחם לביתם.  בדצמבר אותה שנה ניצח בטרביה, בקרב הטעייה קלאסי, את צבאו של טיבריוס סמפרוניוס לונגוס.  חייליו של לונגוס הוצעדו לקרב כשהם רעבים ובלתי מוכנים.  חיילי חניבעל היו שבעים ומשוחים בשמן.  חניבעל בחר את שדה הקרב, הצעידם למלכודת והשמיד צבא גדול בהרבה משלו.

שלושה מרכיבים עיקריים אפיינו ניהול קרב על ידי חניבעל, ושלשתם באו לידי ביטוי גם בקרב טרביה:

1. הבנה דקה של פסיכולוגיית היריב.

2. תכנון מוקדם מפורט של כל מהלכי הקרב.

3. שאיפה לכיתורו של הכוח העוין כדי להשמידו.

ב-217  פנה לאטרוריה, קרוב יותר לרומא, במטרה לשלול ממנה את בנות בריתה ובמטרה להתקרב

לקרתגו.  במארב מוצלח לכד במארב והשמיד את צבאו של הקונסול פלניוס ליד האגם הטרסימני.    הבשורה על מפלת טראזימנה הכתה את רומא בהלם. אזרחיה היו מודאגים מאד. אימהות היו מפחידות את ילדיהם בקריאה: "Hanibaal en .Puerte" . לאחר דיון ארוך בסינט החליטה רומא לבחור בדיקטאטור ולמשרה נבחר קווינטוס פאביוס מקסימוס, אך במקום שיוכל לבחור לו סגן כרצונו, נכפה עליו סגן מן המפלגה היריבה:  מרקוס מינוקיוס רופוס.  בין השנים שררה יריבות מן ההתחלה. הטקטיקה של פאביוס – שהפכה מאז לשם דבר, ואף הולידה שם תואר: פאביאנית (משתהה) – היתה לנוע בצד הכוח העוין ולהתיש אותו, מבלי להסתכן בקרב הכרעה. פביוס קונקטטור נמנע מלבוא לקרבות פנים אל פנים עם חניבעל ומנע ממנו ניצחונות גדולים.  בדיעבד, דרכו הוכיחה את עצמה.

 

 

בשנת 216 באה לסיומה תקופת הכהונה של השניים ורומא בחרה קונסולים חדשים, דבר שהפיח רוח של גבורה ברומא.  חניבעל התאכזב מכך שהאיטלקים לא הצטרפו אליו ופנה לכיבוש קמפניה ואפוליה.  בינתיים רומא התעצמה.  חניבעל לעומת זאת סבל מקמצנותה של קרתגו ומאי רצונה לשלוח לו אספקה ותגבורת.  ב-216 זכה בניצחון הגדול ביותר בקני   (canne) שבאפוליה.

לפי פוליביוס,  מנה צבאו של חניבעל, 45,000 חיילים, אך הוא הצליח לכתר את הצבא הרומי, שמנה 86,000 חיילים, לכתר אותו ולהשמיד את רובו.  ההיסטוריון הצבאי הגרמני פון שליפן הגדיר את הקרב: "נערך קרב השמדה מושלם, הראוי להערצה, במיוחד בשל העובדה, שבניגוד לכל התורות הושג הניצחון על ידי הגייס הקטן יותר".  חניבעל לא התקיף חזיתית, אלא אגפית, לכל עומק המערך העוין, כאשר התקפה על עורפו השלימה את ההשמדה. קרב קאני נשאר עד ימינו אלו מופת של קרב כיתור והשמדה, קרב שהפך למושג. נחשב לאחד הניצחונות הגדולים בכל הזמנים.  כמו בניצחונותיו האחרים של חניבעל, כל צעד תוכנן מראש ומכונת המלחמה הקרתגנית פעלה בדיוק של שעון שוויצרי. יישומה של תכנית חניבעל בקרב קאנה מצביעה על רמה גבוהה של שיתוף פעולה בין מרכיבי הכוח הקרתגני ועל איכותם הגבוהה של מפקדי המשנה. עתה הצטרפו אליו קפואה וערים נוספות בדרום איטליה ושנה אחר כך כמעט חתם על חוזה עם פיליפוס ה-V, בנו של דמטריוס; נולד ב-239 לפנה"ס, אומץ על ידי אנטיגונוס ה- III-וירש אותו כמלך מוקדון}, כי התערבות רומא באיליריה הניעה אותו לחתום על החוזה עם חניבעל.

 

 

את המערכה באיטליה ניתן לתאר כמאבקה של רומא עם חניבעל, יותר מאשר עם קרתגו.  רומא האדירה נאלצה לאמץ את כל משאביה ולא הכריעה בקרב בלתי שקול זה.  צבאותיה של רומא לא נצחו אף פעם את חניבעל בשדה הקרב, אך הכריעו את המערכה.  חניבעל שניצח טקטית בכל הקרבות, נכשל ברמה האסטרטגית.  הוא נכשל בניסיונו לצרף אליו את עמי איטליה, לבודד את רומא ולהכריעה.  המבנה המדיני של עצמתם של הרומאים – הקונפדרציה האיטלקית – עמד במבחן וגם אחרי קרב קאני נבעו בו פרצות מעטות בלבד.  חניבעל לא יכול היה להגן על הערים שהצטרפו אליו, מפני פעולות נקם רומיות ולא יכול היה לצור על ערים שסירבו לקבלו.

 לאורך כל הדרך חניבעל כמעט ולא זכה לעזרה; המפלגה היריבה התלוננה שצבאו, במקום להביא כסף, דורש כסף.  בעוד שרומא נהנתה מכל משאביה של איטליה, הקימה ארמיה אחרי ארמיה ונתנה את הגיבוי לכל מפקדיה בשדה,  חניבעל היה מבודד ולא זכה לתמיכת ארצו, אלא במשורה.  מסופר שכאשר הצבא הלוחם ברומא שיווע לסיוע, קרתגו שלחה לעזרתו כוהנים במקום חיילים.  סיבה נוספת למפלת קרתגו נעוצה אולי בשיטת הממשל המיוחדת לה, עם הכוחות הפוליטיים העוינים שמשכו לכיוונים שונים.  כאשר היה חניבעל באיטליה אסר עליו אחד הקונסולים מלחמה. טיטוס ליוויוס ציטט מפי חניבעל:  "לא העם הרומאי, שפעמים כה רבות הוכה והובס, לא הוא אפוא שניצח את חניבעל, אלא סנט הקרתגנים בצרות עינו ובקנאותו"[1].

 

 

 

המלחמות הפוניות אינן רק סיפורו של חניבעל אלא גם סיפורו של המצביא הרומי סקיפיו אפריקאנוס. המסך עולה על הקריירה של סקיפיו בשנת 210 לפני סה"נ. זו השנה שאם לא היתה שעתה השחורה ביותר של רומי במאבקה לחיים ולמוות עם קרתגו, לבטח היתה האפורה ביותר.

פּוּבְּליוּס קוֹרנֶליוּס סקיפּיו נולד ברומי בשנת 517 ליסוד העיר, 235 לפני סה"נ. בקרב קאנה היה בין עשרת-אלפי הניצולים.  במחנה חשבו להיכנע, אך סקיפיו יצא בלילה עם ארבעת-אלפים, ומתוך 4 טריבונים נבחר הוא כמפקד

אף על פי שהיה בן למשפחה עתיקה ומהוללת, נכתב עליו רק "פה ושם" עד שנבחר, בשל צירוף נסיבות ויוזמתו שלו לפקד על צבא רומי בספרד, והוא בן 24.  בהיותו בן 17, במערכת נהר טיקינוס, הקרב הראשון של חניבעל ברומיים על אדמת איטליה לאחר מעבר-האלפים הנודע, הסתער לבדו בהעזה רבה על אויבים שסבבו את אביו והצילו, ובכך אף היטה את הקרב. הקונסול רצה להעניק לו את עיטור-האזרחות (מעין צלב-ויקטוריה), וסקיפיו מיאן לקבלו. "המעשה היה שכרו".

בעוד חניבעל עורך מסעי-מלחמה בדרום איטליה ומשמיד את צבאות הרומיים, ולו גם לכאורה אינו מקרב את המטרה – השמדת העוצמה הרומאית, נחלו צבאות הקרתגנים ניצחון שאיים על דריסת רגלה של רומי בחצי האי האיבֶּרי.

 

 

 

שנים אחדות היו אביו של סקיפיו, פּובְּליוס האב, ודודו, גְנֵיאוּס, מפקדי הכוחות הרומיים בספרד, ונחלו ניצחונות רצופים, עד שנלכדו שניהם בנפרד והובסו בזה אחר זה ושניהם נפלו בשדה-המערכה.  כמעט והרומיים גורשו מספרד ורבים מהשבטים הספרדיים נטשו אותם.  כל ספרד, דרומית לנהר האברו, בשליטה קרתגית.

האסון רק דירבן את רומי להחזיר המצב לקדמותו, אך היה קושי למצוא מפקד יורש. איש לא נועז לקחת פיקוד.  פובליוס קורנליוס בן ה-24 התייצב במקום בולט והכריז על עצמו כמועמד.  היו שנבהלו מפני הגורל שפקד את ביתו ושעליו לצאת ולהיפרד משתי משפחות שכולות, וחלק חששו מפאת גילו הצעיר.  סקיפיו כינס אסיפה, ובה שיכנע את כולם – היתה לו יכולת שליטה על דעת ההמון בעיתות משבר, הוא הקרין ביטחון עצמי בכוחו, כריזמה אישית רבה, התלהבות ומנהיגות. הוא נבחר בשתי שיטות הצבעה שהיו נהוגות על פי כל הנוכחים.

תחילה ראה צורך להחזיר ולבצר את ביטחונם של גייסותיו  ובעלי-בריתו, ואח"כ ביקש לתקוף את ביטחונם של אויביו, להלום לא בגופם אלא בעקב-אכילס של רוחם. חיפש יעד פסיכולוגי להלום בו, ולא סתם לתקוף צבא, למרות  הלחצים שהופעלו עליו.  לפני שבכלל תכנן, ביקר במדינות בעלי בריתו ובכל חלקי הצבא.  בראייתו האסטרטגית החדה, בימים שהאסטרטגיה – להבדיל מטקטיקה-של-קרב – עדיין כמעט לא באה לעולם, נוכח לדעת כי ספרד היא המפתח האמיתי למאבק כולו.  היא בסיס האמצעים   האמיתי של חניבעל, שם אימן את כוחותיו ומשם ציפה לתגבורות.

סקיפיו חקר ולמד שקרתגו החדשה היא עיר נמל, היחידה כמעט בערי ספרד, אשר נמלה מתאים לצי ולכוחות ים.  היא משמשת את הקרתגים שער לדרך-הים הישירה מאפריקה.  שם החזיקו הקרתגים את עיקר כספם, את ציודם המלחמתי ואת בני-הערובה מכל רחבי ספרד.  איש לא העלה בדעתו, שבעת שהקרתגים שולטים בספרד, מישהו יעז לתקוף דווקא את העיר הזו.  הוא לא הימר, אלא פעל מתוך שיקול דעת וחקר מעמיק.  מיוחסת לו אמירה שקרא בפני חייליו:  "בפועל-ממש אתם תוקפים עיר אחת, אבל עם כיבושה של העיר הזאת, תהיו לאדוניה של ספרד כולה".

 

 

לאחר לכידת קרתגו החדשה (קרתחנה) התחיל טֶבַח. בתקופה ההיא היה זה נוהג, לא כשחיטה מטומטמת,   אלא בשל הגורם הפסיכולוגי.  סקיפיו עוצר את הטבח באיבּו. עדות למשמעת אשר שררה בצבאו,   וגם מעיד על אופיו כפי שנדגים להלן. מתוך השבויים שחרר את כל אזרחי העיר והחזיר להם את רכושם.   על האוּמָנים הכריז שהם קניינה של רומי, אך הבטיח את חירותם    לאחר סיום המלחמה אם יוכיחו חריצות באומנותם. אחרים לקח   לשירות בצי (חותרים וכל כיו"ב).  במפקד העיר ובשאר המנהיגים הקרתגיים נהג באבירות וציווה לדאוג להם כיאות.  הם נשלחו לרומא כעדות לניצחון.  השלל הרב שבו זכה עזר לו לגייס שכירי חרב רבים מקרב השבטים המקומיים. גם יחסו הצודק והחם כלפי התושבים המקומיים עזר להעביר את נאמנותם מקרתגו לרומא.

לכמה רומיים נקרתה נערה יפהפיה. הביאוה לסקיפיו, אשר היה ידוע בחיבתו לנשים, כדורון. אמר להם סקיפיו שכאדם פרטי היה שמח מאד, אבל כמצביא – הדבר אינו ראוי. הוא  הודה לצעירים, אבל קרא לאבי הנערה ואמר לו שייתן אותה לאישה למי  מהאזרחים שטוב בעיניו.

 

כאשר קרתגו בידיו ונאמנות התושבים עברה אליו, ניצח את עזרובעל, אחיו של חניבעל, במערכת ביקולה. כעבור שנה, יצא כנגד עזרובעל, שצבאו היה גדול בהרבה, וניצחו בקרב איליפה.  קרב זה נחשב למופת בהיסטוריה הצבאית ועדות לחכמת המצביא.  לעתים רחוקות זכה צבא נצחון כה חרוץ על כוח גדול ממנו, וניצחון זה יש לתלותו בשימוש מושלם בעקרונות האפתעה וריכוז-הכוח. קרב איליפה סיים למעשה את השליטה הקרתגית בספרד.

תוך חודשים אחדים השלים סקיפיו את כיבושה של ספרד כולה וגירש את הפונים ממנה.

הוא כבש את הערים הספרדיות שעוד התנגדו לו ודיכא מרידה של שני מנהיגי חילות עזר בספרד.  כמו כן, יצר קשרים עם המנהיג הנומידי הגולה מסיניסה שהיה עתיד לעזור לו במלחמה נגד קרתגו באפריקה עצמה.

סקיפיו לא נח על זרי הדפנה שכבר נחל, ומייד התחיל לחשוב על העתיד. על העברת המלחמה לאפריקה. אמר "עד עתה אסרו הקרתגים מלחמה על הרומיים, אבל עתה …  שעת-כושר לאסור מלחמה על הקרתגים".  אעפ"י שייקח עוד זמן עד שיעלה בידו לשכנע את הסנאט הרומאי לתמוך באיסטרטגיה שלו, פתח בהכשרת הקרקע, בעיקר כריתת בריתות באפריקה.

פאבּיוס קוּנְקְטַאטוֹר ("ההססן" או "המשהה") גם הזקין וגם חשש לאבד את תהילתו, הוביל קו שכנגד.  הוא נאם על גודל פעלו שלו, זלזל בסקיפיו הצעיר, ושאל מה אם חניבעל יעלה על רומי?

סקיפיו טוען שכאשר נשלח לספרד לא טענו שהוא צעיר או פחדן. לא הזכירו את הקשיים, את גורל אביו ודודו. לאחר שיכנוע ממושך, אישר לו הסינט לתקוף באפריקה. באביב שנת 204 לפנה"ס הוריד סקיפיו את צבאו באניות בנמל ליליבֵּאוּם (כיום מרסלה), והפליג לאפריקה.

היו בציו ארבעים אניות-מלחמה וארבע-מאות ספינות-תובלה שהובילו גם מים וצידה לחמישים וחמישה ימים, ובכלל זה מזון מבושל לחמישה-עשר יום.  סקיפיו עצמו פיקח על הורדת הגייסות באניות.  למחרת בבוקר נחת ועלה הצבא אל החוף במרחק מילין ספורים מהעיר החשובה אוּטיקה, שהיוותה את מקור האספקה החשוב של קרתגו.  לאחר שנכשל במצור, בגלל איומו של עזרובעל, נחלץ ללא תקלה ובונה את מחנהו על חצי-אי קטן המחובר ליבשת. לימים נקרא המקום "קאסטרה קורנליה" – "המחנה הקורנליי", על שם משפחתו של סקיפיו.

את החורף הקדיש סקיפיו להגדיל את כוחו ואת מלאי האספקה, לקראת מסע-המלחמה באביב הבא. בשלב ראשון, ערך תרגיל הטעייה, כאילו הוא עומד לתקוף את אטיקה, אך תקף את מחנותיו של עזרובעל, על ידי התגנבות בלילה ותקיפה בו-זמנית משני כיוונים.  שריפת המחנות ויצירת אנדרלמוסיה.  ארבעים אלף נהרגו, וכחמשת אלפים נשבו. ממש אסון נמהר על הצבאות הקרתגיים, ויש הטוענים שכאן היה המבצע המזהיר ביותר של סקיפיו.

הקרתגים שלחו  שלושים מזקני העדה אל סקיפיו, לבקש תנאי שלום.  סקיפיו ענה להם שבא לאפריקה בתקווה להביא הביתה ניצחון  ולא תנאי שלום. מכל מקום, "לא ימנע חסדו, למען ידעו כל אומה ולשון שהעם הרומאי יוצא למלחמות בצדק ומסיימן בצדק".

התנאים שהניח: יוחזרו כל השבויים והעריקים, יוצאו הצבאות הקרתגיים מאיטליה, מגאליה ומכל איי הים התיכון, יסתלקו הקרתגים מכל תביעה על ספרד, ויוסגרו כל אניות המלחמה חוץ מעשרים.  עוד השית עליהם פיצוי, אבל לא כבד בממון ודגן. נתן להם 3 ימים להחליט, ואם יקבלו – עליהם לכרות הסכם שביתת-נשק ולשגר שליחים לסינאט שברומי.  הקרתגים קיבלו את התנאים ושיגרו שליחים לסקיפיו לערוך אמנה, וגם לרומי שלחו לבקש שלום.

אעפ"י שהיו מוכנים לשיחות שלום ככסות-עיניים ואמתלה להרוויח זמן, שיגרו קריאות דחופות לחניבעל ולמגון שיחזרו לאפריקה. מגון מת מפצעיו אחרי שאך זה נפצע בקרב.  חניבעל הוכיח  עצמו על שלא תקף את רומי, מייד אחרי נצחונו בקרב קאנה.

 

זירת הקרב בקאנה

 

"סקיפיו", אמר, "שלא ראה צורת אוייב קרתגי באיטליה, נועז ללכת ולתקוף את קרתגו, ואילו אני, לאחר שהרגתי מאה אלף איש במערכות אגם-טרָסימֶנוּס וקאנה, הנחתי לצבאי להידלדל ולהישחק סביב קאסילינום, קאנה ונוֹלה."

ב-203 לפנה"ס, לאחר ניצחונותיו של סקיפיו, נקרא חניבעל לשוב לארצו שהותקפה ועזב את איטליה בה שהה 16 שנים.  בינתיים שוב פרצה מלחמה באפריקה עקב הפרת שביתת-הנשק.  הרומאים שלחו אל סקיפיו תגבורות ואפסניה מסרדיניה וסיציליה.  שיירת מאתיים ספינות-התובלה שבאה מסיציליה נלכדה בסופת רוחות.  אניות-המלחמה הגיעו בעמל רב אל הנמל, אך ספינות התובלה נסחפו לעבר קרתגו.  שם היתה שמחה גדולה, הקרתגים תקפו ותפסו את הספינות. שליחים של סקיפיו, אשר באו להזכיר ולהזהיר – בקושי נחלצו מהעיר. בדרכם חזרה בשתי ספינות, אף הותקפו ע"י מפקד הצי הקרתגי. התוקפים הונסו, אבל מכאן היה ברור שאין עם מי לדבר…

סקיפיו יוצא למסע מלחמה לעבר קרתגו.  בדרך הוא לוכד ערים. אינו מקבל כניעתן, ומוכר תושביהן לעבדות – להראות לקרתגיים שהוא כועס ושילמדו מהו לקחה של הפרת אמנה.  בצר להם, הגיעו אל בסיסו שליחים קרתגיים, אשר נבהלים מהאפשרות שינקמו בהם. אבל סקיפיו מפגין גדלות רוח ומצווה לטפל בהם כיאות ולשלחם בחזרה בביטחה.

בשעת התקרית של הפרת שביתת-הנשק, נחת חניבעל בחוף לפטיס ונע אל הַדרוּמֶנטוּם. עימו עשרים וארבעה אלף איש.  הוא קורא אליו את הנומידי טיכאוס, המגיע עם אלפיים פרשים. מגיעים כוחותיו של מגון מליגוריה (עם גאלים שהצטרפו) –  שנים עשר אלף, וכן ארבעת-אלפים מוקדונים ששלח המלך פיליפוס לעזרת קרתגו.

אפילו בפרק גורלי זה, שיגשגה בסינאט הרומאי הקנאה בסקיפיו.  כרגיל, התמיכה באה מהעם ולא מיריביו היושבים בסינאט. הקונסולים לא נקפו אצבע לסייע לסקיפיו במסע-המלחמה שלו.   בתחילת השנה, כאשר נהגו להחליט על חלוקת הפרובינקיות, כל קונסול תבע את אפריקה לעצמו – לקצור את פירות הצלחתו של סקיפיו. מֶטֶלוּס הוא שציווה על הקונסולים לפנות אל הטריבונים, לקיים אסיפת-עם ושם לבחור את המצביא אשר ינהל את המלחמה באפריקה. כל השבטים (tribus) בחרו בסקיפיו.  אבל הקונסולים שכנעו את הסינאט להפיל גורל ביניהם.

נבחר טיבריוס קלאודיוס, וניתן לו פיקוד שווה לשל סקיפיו וארמדה של חמישים קוינקוֶרמות לחיל המשלוח שלו.  הוא היה איטי בהכנותיו, וכשהפליג לבסוף, נסחף לעבר סרדיניה – ומעולם לא הגיע לאפריקה.  ברומא המשיכו השמצות ושמועות. הנה עכשיו סקיפיו יצטרך להתמודד עם חניבעל המנוסה ועטור-הנצחונות בכבודו ובעצמו.  יש הטוענים כי התמיכה המוסרית והחומרית שנתנה קרתגו לחניבעל, גדולה היתה מזו שהעניקה רומי לסקיפיו.

סקיפיו פתח במסע אל פנים הארץ במעלה נהר הבַּגרָדָס ומעמיד בסכנה את האזור העשיר באספקה, שקרתגו תלוייה בו. זה מושך את חניבעל הרחק מבסיסו ולעומת זאת, מתקרב אל נומידיה ומקצר את המרחק שעל מסיניסה לעבור לתיגבורת.

הקרתגים לוחצים על חניבעל שינוע ויתקדם לעבר סקיפיו. סיירים/מרגלים של חניבעל נתפסים ומובאים אל סקיפיו. במקום להענישם, סקיפיו מצמיד להם טריבון, ומבקש להראות להם את כל המחנה הרומאי, כיצד מאורגן וערוך לקרב. סקיפיו שואל אותם היש להם עוד שאלות והאם הסבירו להם הכל, ושולח אותם עם צידה חזרה לחניבעל.
זוהי למעשה מהלומה פסיכולוגית המטביעה את הרושם עד כמה הכוח הרומאי בוטח בנצחונו.

חניבעל התרשם מאד ונמלא הערצה לרוחב ליבו והעזתו של סקיפיו. ביקש להיפגש איתו.

סקיפיו נענה ואמר  שהוא יקבע מקום ושעה לפגישה.  סקיפיו פירק את מחנהו ונע למקום חדש (ליד מקור מים). אף חניבעל העתיק את מחנהו, אך רחוק ממים, דבר שהיקשה מאד על אנשיו.

ליויוס: "כאן נפגשו המצביאים הגדולים ביותר, לא רק בתקופתם אלא בכל דברי-ימי הדורות הקודמים…" – פסק שחוקרי היסטוריה רבים יסכימו שאפשר להחיל המשפט על עוד אלפיים שנה.  בפגישה הציע חניבעל תנאי כניעה פחותים ממה שכבר הוסכם והופר. סקיפיו דרש יותר וחניבעל סירב…

 

 

הצבא הרומאי הסתדר בשלוש השורות המסורתיות. הפרשים האיטלקים תחת ליליוס והנומידים תחת מאסיניסה. סקיפיו פרס את המַניפּוּלים אחד אחר השני ויצר מסלולים בתוך הפריסה שהוא מילא ברגלים קלים, שהטרידו פילים תוקפים ויכלו לסגת לתוך העמודות להגנה.

חניבעל פרס את כל הפילים שלו (שמונים במספר) מלפנים בקו ראשוני, מאחורי הפילים היו הקלטים, הקלעים הבליאריים, והחיילים הליגוארים, בקו השני היו הנומידים (אלו שנשארו נאמנים לקרתגו) המקומיים ובקו האחרון הוחזקו ותיקי המלחמה מאיטליה. הפרשים הנומידיים שפעלו עם חניבעל התמקמו אל מול אלו של מאסיניסה ושאר הפרשים מול כוח הפרשים של ליליוס.

חניבעל קיווה למשוך את הפרשים הרומאים החזקים משדה הקרב בעזרת הפרשים החלשים שלו וכך לבטל את היתרון העיקרי של רומא, כשהפרשים לא יהוו בעיה הכוחות של חניבעל היו אמורים לאגף את הרומאים.

חניבעל פתח עם מתקפת פילים בניסיון לגרום המולה בקרב הרומאים, סקיפיו צפה מראש את המהלך הזה והינחה את חייליו ליצור רווחים ולהשמיע קולות כדי להבריח את הפילים משדה הקרב. התקפת הפילים נכשלה ולא גרמה לאבדות משמעותיות לרומאים. בינתיים, מאסיניסה השתמש בהמולה והבלבול של בריחת הפילים כדי לרדוף אחר הפרשים הנומידיים של חניבעל, וליליוס עשה את אותו הדבר עם גדודי הפרשים הקרתגים.

לאחר כישלון התקפת הפילים, דחקה השורה הרומאית הראשונה את השורה הראשונה של חניבעל, שהתמוטטה ואז פנתה להלחם בשורה השנייה, השורה הרומאית הראשונה ספגה אבדות כבדות, אבל חניבעל חשש להכניס לקרב את הוֶטֶרנים שלו מכיוון שלסקיפיו היו עוד שתי שורות של חיילים והוא רצה לשמור אותם כעתודה.

כתוצאה מהלחץ, קרסה השורה הראשונה של חניבעל. חייליה ניסו לחפש מקלט בשורה השנייה. לרוע מזלם, השורה השנייה פחדה לפתוח רווחים וכך נוצרה אנדרלמוסיה בשדה הקרב והתבנית השתבשה. סקיפיו ניצל את ההמולה והשמיד את שתי השורות הראשונות.

השורה השלישית הצליחה להחזיק מעמד ושאריות השורות הראשונות פנו לאגפים. כדי להימנע מאיגוף סקיפיו הורה לשורתו השנייה לפנות לאגפים גם כן.

למרות השמדת השורות הראשונות של הקרתגים נבלמו הרומאים על ידי ותיקי הקרבות מאיטליה שהרכיבו את השורה השלישית של חניבעל. הקרב נמשך שעות אחדות וחניבעל החל להשיג יתרון קל על סקיפיו (שניסיון האיגוף שלו נכשל).  כאן הפגין סקיפיו את שיקול-דעתו המיושב בעיצומו של משבר במערכה. הוא השמיע תרועת חזרה למקומות, והצבא הממושמע להפליא נערך מחדש כמטחווי קשת לנוכח הקרתגים. הוא מארגן את הכוחות (ולא ניכנס להרכבם) בקו רצוף אך רדוד – ע"מ לפתח את נפח האש (חניתות הטלה) – פרי הברקה בעיצומה של מערכה הרת גורל, ובכך הקדים  את ולינגטון באלפיים שנה.

ברגעים מכריעים אלו, חזרו הפרשים הנומידיים של מאסיניסה והרומאיים של ליליוס. הם תקפו יחדיו את עורפו של חניבעל. ההתקפה הזאת שיבשה את שורותיהם של הקרתגים, רוחם נפלה והקרב הוכרע לטובת הרומאים.

מחייליו של חניבעל נהרגו וכ-18,000 נוספים נלקחו בשבי, זאת לעומת אבדות רומאיות של 1,500 הרוגים ו-4,000 פצועים. חניבעל פרש למחנה עם קבוצת מלווים מצומצמת וצידד בכניעה לרומא.

 

 

סקיפיו נקט בקרב זאמה (202) בטכסיסיו של חניבעל כשעמדו לרשותו חיילים טובים יותר.  בקרב זאמה הפסיד חניבעל לסקיפיו (יריבו ומעריצו) ולבן בריתו מסיניסה שליט נומידיה.  לאחר התבוסה הפונית נחתם הסכם שלום ב-201, קרתגו איבדה את כל ספרד, מסרה לרומא את צייה ופיליה, שלמה קנס של 10,000 ככרות כסף והתחייבה לא לצאת למלחמה ללא אישורה של רומא.  חורבנה הסופי לא היה אלא שאלה של זמן.

יש היסטוריונים הטוענים כי היה זה הקרב החשוב בהיסטוריה, עת נקבעה בו עליונות המערב, לפחות באירופה.  אם הדברים היו מוכרעים אחרת, ייתכן שכיום היו מדברים פונית בלונדון…

שיטת המלחמה שנקט פאביוס קונקטטור "(המשתהה") מנעה את גידולן של פרצות אלו והתישה את חניבעל, והמאגר העצום של כוח האדם שעמד לרשות רומא, אפשר לה להשיג עליונות בכל הזירות: להכניע בפיקודו של קלודיוס מרקלוס את סירקוזי; לנהל בפיקודם של בני משפחת סקיפיו את המערכה בספרד ולסיים בהבסת הפונים בקרב איליפה (205), ולבסוף לשגר צבא שיפלוש לצפון אפריקה גופא (204).  למרות גאוניותו של חניבעל,  ניצחה רומא במלחמה הודות לעדיפותה בכוח אדם, לאסטרטגיה של פביוס קונקטטור (שהיה המדינאי והמצביא הבולט במלחמה הפונית השנייה), לטכסיסים של סקיפיו ולעקשנות של העם הרומי ומנהיגיו.

 

 

 סקיפיו קיבל את התואר "אפריקנוס" על פעולותיו באפריקה שסיימו את המלחמה (לימים כונה "הזקן", להבדיל מסקיפיו אפריקאנוס "הצעיר", שהיה כינויו של בנו המאומץ).  לשום מצביא לא היה כינוי שנגזר משם הארץ שהכניע. התלהבות העם מסקיפיו היתה עצומה והוא יכול היה לקבל כל תואר שהוא.

מנאום שנשא לימים טיבריוס גראקכוס, למדים שהיו קולות רבים בעם לעשותו קונסול ודיקטטור לכל ימי חייו. סקיפיו נזף בהם בחומרה. הוא גם התנגד שיקימו לו אנדרטאות בכיכרות ובמקדשים, ומנע אישור צו שלפיו יוצא דיוקנו בלבוש מנצחים ממקדש יופיטר.

מתינותו של סקיפיו ומדיניותו מרחיקת-הראות, שחתרו תחת השפעתו בשנים שלאחר מערכת זאמה, עתידות היו לגרום לחורבן מעמדו המדיני.  חברי הסיעה צרת-המוחין שמנהיגה היה קאטו, שלא נחה דעתם מפריקת נשקו של האוייב אלא דרשו את השמדתו, כל-כך נתעגמה נפשם מחמת שלום חדש זה של חסד ותבונה, פרקו את זעמם על מחוללו.  באין בידם לבטל את השלום, זממו להפיל את סקיפיו ונאחזו ברמז כאילו קיבל סקיפיו שוחד.

 

קרתגו חדלה להיות מעצמה, אך במהירה התאוששה כלכלתה – לא במעט הודות לתיקונים שהנהיג בה חניבעל, שבשנת 197 נבחר כשופט והיא שלמה את מס העונשין לרומא בזמן קצר.

הרפורמות שהעביר חניבעל כשופט תרמו להתאוששות קרתגו, למרות המפלה הכבדה וכלכלתה שגשגה.  לפי תקנותיו בחר העם בבית דין של 104, שהיה עד אז בידי האוליגרכיה.

חניבעל מנסה לאושש את קרתגו ולהביא לשיגשוגה ע"י מאבק שם בשחיתות. הקנאים והמתנגדים – מנסים לשסות בו את רומי.  סקיפיו התנגד, טוען שלא לכבוד הרומאים להיכנס למאבק בין-סיעתי בקרתגו.

מתנגדי חניבעל ברומא, שהוסתו על ידי האופוזיציה בקרתגו, האשימו אותו שהוא עומד בקשרים עם אנטיוכוס ה III- והוא נאלץ לברוח אליו.  אנטיוכוס נתן לו פיקוד ימי ב-190 והוא נוצח על ידי אנשי רודוס.  לאחר מפלתו מצא מקלט אצל פרוסיאס מלך ביתניה וכשזה רצה להסגירו לרומאים התאבד בשתיית רעל.לפני מותו אמר ש"כנראה שמצבה של רומא קשה מאד אם היא מפחדת מאיש זקן וחולה…"

 

הרומאים ראו בחשד את פריחתה המחודשת של קרתגו.   בראשם עמד מרקוס פורקיוס קטו "הזקן", שסיים כל נאום שלו במלים: "Delenna est Carthago", שמשמען,  "ונוסף על כך אני חושב שיש להחריב את קרתגו".

קטו ייחס את הרס המידות ברומא גופא להשפעה קרתגנית שלילית (כך ביקר למשל את מה שראה בזבוז כספים הרסני: הנחת פסיפסים יקרים, אותם כינה בבוז: "Pavamenta Punica".  סיעת הסקיפיונים, המתונה יחסית, מנעה התערבות צבאית, אך כאשר יצאה קרתגו למלחמה על מסיניסה, ללא אישורה של רומא, ניתן האות.

הסכם השלום אסר על קרתגו לנהל מלחמה ללא רשותה של רומא. אך מסיניסה מלך נומידיה, אויבה המושבע של קרתגו באפריקה, פגע בה שוב ושוב, בתוקפנות שלא ידעה גבולות.  בכל הסכסוכים בין קרתגו לבין שכנה התוקפן מסיניסה, תמכה רומא באחרון.  לבסוף יצאה קרתגו למלחמה והפרה את חוזה השלום; רומא הכריזה עליה מלחמה. צעד זה נעשה בלחצם של שונאי קרתגו ברומא, שעוד קודם לכן חששו שמא תשוב להתמודד על השלטון בים התיכון;

ב-149 החלה רומא במלחמה הפונית השלישית.  המצביא הרומי דרש ואף קיבל, את כלי הנשק ובני ערובה.  אח"כ הודיע לקרתגנים, כי לפי החלטת הסינאט, עליהם להרוס את עירם ולבנות אותה במרחק של 15 מייל מהים.  הקרתגנים סירבו והרומאים צרו עליה שלוש שנים.

ב-147, במורת רוחם על התמשכות המלחמה, בחרו הרומאים בסקיפיו אימילינוס  "הצעיר", (בנו המאומץ של סקיפיו "הזקן"), לתפקיד קונסול והעמידוהו בראש הצבא הנלחם בקרתגו (שבו שירת כקצין בכיר לפני כן).  סקיפיו, שקיבל את הכינוי "סקיפיו אפריקנוס" הידק את המצור על העיר, וגבורתם של מגיניה לא עמדה להם. בשנת 146 לפנה"ס נכבשה קרתגו ונהרסה עד היסוד ואדמתה נזרעה מלח, ושוב לא קמו עוררין על שלטון רומא במערב הים התיכון

המסורת מספרת שכאשר הביט בו ידידו פוליביוס, ראה את סקיפיו מביט בקרתגו השנואה, כשהיא עולה בלהבות ומזיל דמעה.  לשאלתו השיב כי הוא יודע שגם קיצה של רומא יגיע…. פוליביוס ציין בספרו כי אז ידע שלנגד עיניו עומד, לא רק מצביא דגול, אלא גם איש המעלה….

 

תודתי נתונה לד"ר עמי דברת מדען ראשי, רפאל, על תרומתו לתובנות של המלחמות הפוניות ועל המצגת היפהפהיה שהכין

    .

J. F. Lazenby, The first punic war, stanford univesity press, 1996 J. F. Lazenby, The first punic war, stanford univesity press, 1996