כתב: גילי חסקין, 14-10-18
תודה ליובל נעמן, לאביבית קדרון ולגדעון ביגר על עזרתם.
קובץ זה חולק לשנים, מסיבות טכניות בלבד. ראו גם: תרבותם של בני האיינו שביפן
ראו גם באתר זה: הכנה עיונית לטיול ביפן
היפנים מתגאים בכך שהם חברה הומוגנית. כמעט נכון. אבל כמה גורמים "מפריעים" לאחידות היפנית ואולי משום כך הם מופלים לרעה ביפן. כאלה הם בני ה"אטה" (Eta) הטמאים, הנקראים גם "בורקונין" (Burakumin) – קסטה שעד הרפורמות של סוף המאה ה-19 הייתה עוסקת בעבודות "טמאות", כמו למשל טיפול במתים. יוצאים דופן הם גם בני לאומים שונים, כמו צאצאי הקוריאנים שהובאו ליפן בכפייה ובאופן לא מפתיע, שיעורם גבוה באירגוני הפשע[1]. כאלה הם בני אוקינאווה ובני האיינו, החיים באי הצפוני הוקאידו, ומאופיינים בין השאר בהיותם יותר שעירים בגופם מהיפנים.
האֶתְנוֹנים[2] (השם בו מכנים בני הקבוצה את עצמם), שמו הידוע ביותר של בני האיינו, נגזר מהמילה "Ainu" שפירושה 'בן-אנוש' (בניגוד למילה kamui שהוראתה 'אֵלִים'), בניבים המדוברים בהוקאידו. המוצא האתני ושֵׁם הגזע אינם העיקר. בני האיינו מזדהים במילה 'איינו' לזכרו של אֲבִי השבט Aioina. שם נוסף שבו מזדהים בני האיינו הוא Utari ופירושו בשפתם 'חבר' או 'עמית'. במסמכים הרשמיים מופיעים שני שמותיהם של בני האיינו.
תולדות האיינו
במשך שנים היה מוצאם של בני האיינו לוט בערפל. מחקר שנערך בזמן האחרון גורס, שתרבותם נוצרה ממיזוג בין תרבותם של בני גו'מון (Jomon)[3], שחיו בכל שטחה של יפן בתקופה בשם זה (בערך משנת 14,000 לפנה"ס עד שנת 300 לפנה"ס), יחד עם תרבותם של בני השבטים שחיו באזור ים אוחוצק[4] ותרבותם של בני Satsumon[5]. באחת מאגדותיה של היוּקָאר אוּפּוּפּוֹ (Yukar Upopo) [6], האתוס של האיינו, מסופר ש"בני האיינו גרו במקום הזה, מאה אלף שנים לפני שהגיעו אליו ילדי השמש"[7].
בני האיינו הטהורים שונים במראם החיצוני מצאצאי היָָאמָָטוֹֹ (Yamato) [8], כפי קוראים לעצמם היפנים במסגרת פרוייקט ההבניה הפרימורדיאלית שלהם. בני האיינו בהירים יותר ושעירים הרבה יותר. ג'ון בָּאצֶ'לוֹר, (John Batchelor) היה מיסיונר שייצג את הכנסייה האנגליקנית ביפן ובשנים 1877 – 1941 עסק בפעילות מיסיונרית בקהילותיהם של בני האיינו באי הוקאידו ופרסם מחקרים על תרבותם ושפתם. הוא צילם גברים ששיער מכסה את כול גופם. במחקרים הראשונים[9] שנערכו על בני האיינו הועלתה ההשערה שמוצאם של בני האיינו הוא מהגזע הקווקזיואיד (הגזע הלבן)[10]. לעומת זה בבדיקות DNA שנערכו לאחרונה לא התגלה שום דמיון גנטי בין בני האיינו לתושבי אירופה. הגנטיקאי האיטלקי לוּאִיגִ'י לוּקָה קָווָאלִי סִפוֹרְצָה (Luigii Luca Cavalli-Sforza)[11] ממקם את בני האיינו: "בקבוצה הגנטית של העמים הילידים, בצפון מזרח אסיה ובמזרח אסיה"[12]. בשנת 1893 תיאר אַרְנוֹלְד הנרי סָוָואג' לַנְדוֹר ( Arnold Henry Savage Landor), צייר, חוקר ארצות, סופר ואנתרופולוג בריטי. את בני האיינו, כבני אדם שעירים, בעלי עיניים שקועות שצורתן אופיינית לצורת עיניהן של האירופאים, גבותיהם עבות ובולטות, אוזניהם גדולות, עצמות הלחיים שלהם בולטות, אפם בעל צורה נשרית מעט ולו נחיריים רחבים וגודל פיותיהם בינוני"[13]. גם קייצ'י אומוטו (Keiichi Omoto) חוקר ב'איחוד קיוטו ללימודי יפן', הוכיח שבהתבסס על טביעות האצבעות ועל המורפולוגיה הדנטאלית של בני האיינו, שאפשר לראות שבני האיינו משתייכים לקבוצות המזרח אסיאתיות האחרות שמוצאן מהגזע המונגולואידי ולא לקבוצות מהגזע הקווקזואידי[14].
By Unknown – [1], taken from the book "Ainu: Spirit of a Northern People " ISBN: 0967342902., Public Domain, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=1221269
אין הרבה עדויות מוקדמות על בני האיינו. בשנת 1264 פלשו בני איינו מסאחלין לשטחו של שבט ניבחי (Nivkh people) שישבו בשפך של נהר אמור בצפון סאחלין, בו שלטה שושלת יוּאַן (Yuan).[15] צעד זה גרם לקרבות בין בני האיינו לכוחות מונגוליים/סינים. באותה תקופה, החלו הקשרים הפעילים, האלימים, בין היפנים, שכונו בכרוניקות הסיניות בשם הגנאי "וָא" [16](Wajin) לבין בני האיינו שהתגוררו בהוקאידו[17]. בני האיינו שהיו אנימיסטים[18], כוננו חברה נוודית של ציידים-לָקַטים שהתכלכלה מצמחי בר, מציד ומדיג.
בתקופת אשיקאגה (המכונה גם תקופת מוּרוֹמָאצִ'י (MuromachiJidai [19] החל השלטון היפני לדחוף צפונה את בני האיינו והסכסוך בין בני הקבוצות הלך והתדרדר. ריבוי האוכלוסין ומתן תפקידי דאימיו לנסיכים ממשפחות אצילים, דרשו יותר חקלאות ויותר שטח חקלאי. סביר להניח שגורם מרכזי למתיחות, היה סכסוך קרקעות בין בני האיינו, לבין השבטים היפניים שהשתלטו על שטחיהם. בשנת 1456 פתחו בני האיינו ובראשם מנהיגם אושמאין Oshamain)), במרד אלים נגד היפנים, שכונה לימים "מרד קושאמאין "(Koshamain no Tatakai), על שם מנהיגו[20]. העילה למרד הייתה על פי המסופר, עימות סביב ערכה של חרב שאותה מכר אחד מבני ה-וא לאחד מבני האיינו, אך סביר להניח שהסיבה העיקרית היה המתח הכלכלי והאתני ששרר בין הקבוצות. ב-1457 דוכא המרד ומנהיגו קושאמאין נתפס ונרצח בידי טָקֶדָה נוֹבּוּהִירוֹ (Takeda Nobuhiro)[21], אֲבִי המטה (Clan) היפני, מאצומאה ((Matsumae, שבניו היו הדַאִימִיוֹ[22] – השליטים הפיאודלים החזקים ביותר ביפן מהמאה ה-12 עד המאה ה-19.
בתקופת אֶדוֹ (Edo Jidai)[23] שלטו בני האיינו בחלקו הצפוני של האי אזו (כיום הוקאידו) והקפידו לחזק את קשריהם המסחריים עם היפנים ששלטו בחלקו הדרומי של האי. הַבָּאקוּפוּ[24] (השוגונאט) של טוקוגאווה, העניק לבני מטה מָאצוּמָאָה, ששכנו בחלקו הצפוני של האי, בסמוך לאיינו, זכויות בלעדיות לנהל קשרי מסחר עם בני האיינו. מאוחר יותר התחילו בני שבט מאצומאה להחכיר את זכויות המסחר לסוחרים יפנים משבטים אחרים, והקשר בין היפנים לבני האיינו התרחב. לאורך כל תקופת האדו פיתחו בני האיינו תלות בסחורות שייבאו היפנים. בד בבד הם סבלו ממגפות, כגון אבעבועות שחורות. הרחבת קשרי המסחר בין היפנים לבני האיינו תרמה רבות להבנה ההדדית בין שני הצדדים. יחד עם זאת, התעוררו מעת לעת מתחים שהגבירו את הסכסוך בין שני הצדדים, ובני האיינו ארגנו מרידות אלימות. ב-1669 השתלטו בני שבט מאצומאה על כל האי הוקאידו, על חלקים בדרום האי סחלין ועל כמה מהאיים הקוריליים[25]. בני האיינו סירבו להיכנע לשליטים היפנים ולאות מחאה הם החליטו להתמרד נגדם. שאקושאין Shakushain)) ראש השבט של בני האיינו הנהיג מרד נגד בני שבט מאצומאה, שייצגו את האינטרסים של היפנים במסחר ובשליטה באזור הוקאידו ,שבאותה תקופה כבר שלטו בו היפנים. ב-1672 דוכא המרד, שנזכר בכתבים היפנים כ"מרד שאקושין" (קודם כתבת שאקושאין) ונחשב לחשוב ביותר מבין המרידות של בני האיינו. בשנת 1789 פרץ קרב קשה בין בני האיינו נגד המתיישבים והסוחרים היפנים במֶנָשִׁי-קוּנָשִׁירִי (Menashi-Kunashir), שדוכא, אחרי שנשפך דם משני הצדדים.
במאה ה-18 מנו בני האיינו כ -80,000 איש. בשנת 1868 (בסוף תקופת אדו) התגוררו – 15,000 בני איינו בהוקאידו, 2000 בסחלין[26] וכ-100 באיים הקוריליים. להיכן נעלמו עוד 60 אלף ויותר מבני האיינו?
שנות הרסטורציית של מייג'י (Meiji Restoration) והשנים שאחריה
לאורך כל ההיסטוריה ועד היום סבלו בני האיינו מאפליה חברתית וכלכלית – כלומר מאז שהחל הקשר בין בני האיינו ליפנים, ראו ממשלת יפן והאזרחים היפנים בבני האיינו אנשים מלוכלכים, מפגרים ופרימיטיביים.
תחילת הרסטורציה של מייג'י (1868) [27], הייתה נקודת מפנה עבור בני האיינו. ממשלת יפן קיוותה להפוך את יפן למדינה מערבית מודרנית ולכן הנהיגה מגוון רפורמות בתחום החברתי, בתחום הכלכלי ובתחום המדיני שבו אחד התהליכים היה סיפוחו הרשמי של האי הוקאידו ליפן, למרות שהיפנים נכחו שם קודם לכן. מניעיה של ממשלת יפן לסיפוח הוקאידו, כפי שהסביר האנתרופולוג, ארכיאולוג ואתנולוג, ד"ר אוסאמו באבא (Osamu Baba), יליד הוקאידו, היו רצון להגן על יפן מפני רוסיה המתפתחת והמרחיבה את שטחיה בקצב מהיר. שנית, באי הוקאידו תימצא תעסוקה לסמוראים[28] שאיבדו את מעמדם כתוצאה מהרסטורציה. ולבסוף, היפנים קיוו לכרות שם משאבים טבעיים, שיכלו לתרום לכלכלה הקפיטליסטית הצומחת[29]. בתקופה זו ,נאלצו רובם של בני האיינו לעבוד כפועלים פשוטים ושטחיהם הוחרמו לטובת האימפריה היפנית[30].
ממשלת יפן קיוותה שבני האיינו ייטמעו בחברה היפנית וב-1899 נחקק חוק, שתייג את בני האיינו כילידים טבעיים לשעבר" ,לכן היא הנהיגה שליטה יפנית בשטח שבו התגוררו בני האיינו קודם לכן. באותה עת, באופן אוטומטי, הוענקה לבני האיינו אזרחות יפנית, וכך נשלל מהם המעמד של קבוצה ילידית שהיה אמור לתת להם הטבות שונות.
כאמור, בעבר היו בני שבט האיינו קבוצה יחסית מבודדת ולה שטח, שפה, דת ומנהגים משלה. ואולם תוך תקופה קצרה – 36 שנים בלבד – הייתה חשיבותם של כל אלה שולית בלבד, משום שבני האיינו נטמעו בחברה היפנית. נוסף על כך, באותה תקופה, תקופת מייג'י (Meiji Jidai)[31] , היפנים בעידודה של הממשלה, החלו לעבור להתגורר באי, כדי לנצל את אוצרות הטבע שבו, להקים חוות חקלאיות לפי דפוסי החקלאות התעשייתית המערבית. בה-בעת התייחסו ראשי השלטון ביפן, בגילוי לב, אל התהליך הזה, כאל תהליך של אכלוס (ביפנית takushoku), ואילו מאוחר יותר, קבעו האליטות היפניות, שמדובר בתהליך של פיתוח אדמותיהם של בני האיינו ושיקומן– (ביפנית kaitaku). יתר על כן, עד שנת 1904 פותחו טחנות קמח, מִבְשְׁלוֹת-בירה ואמצעי כרייה, דהיינו יוזמות תעשייתיות, שתרמו להקמתה של תשתית לסלילת כבישים ומסילות ברזל. במאה ה-19 ובמאה ה-20 התכחשה ממשלת יפן לזכויותיהם של בני האיינו לקיים את מנהגיהם התרבותיים המסורתיים, במיוחד לזכותם לדבר בשפתם ולזכויותיהם לצוד וללקט. הם אולצו לאמץ שמות יפניים ולהפסיק לקיים את מנהגיהם הדתיים, כגון הקרבת בעלי חיים וקִעֲקוּעַ. קווי המדיניות האלה נקבעו כדי להטמיע את כל בני האיינו בחברה היפנית. הצעד הזה גרם למחיקת תרבותם וזהותם של בני האיינו. האפליה הזאת והסטראוטיפ השלילי שיוחס לבני האיינו, באו לידי ביטוי בהשכלתם הנמוכה, ברמת ההכנסה הנמוכה שלהם ובהשתתפותם בכלכלת יפן – בהשוואה לעמיתיהם היפנים. דבר שגרם לפעילים חברתיים, ללחוץ על ממשלת יפן, לטפל בנושא[32].
בשנת 1997 שונה החוק שנחקק ב-1899 (והתכחש לקיומן של קבוצות של מיעוטים – ילידים) ובני האיינו הוכרו כמיעוט אתני ילידי. באותה תקופה, חל שינוי לטובה ביחסם של היפנים כלפי בני האיינו. בין היתר הוקם המוזיאון הפתוח המשחזר את אורחות חייהם של בני האיינו .
האיינו, אקאן (Akan), הוקאידו. צילום: גילי חסיקן, אוקטובר 2018
ב-6 ביוני 2008 העביר הדִיאֵט היפני[33] הצעה דו-מפלגתית, לא מחייבת, שקראה לממשלה להכיר בבני האיינו כתושביה הילידים של יפן ולשים קץ להפלייתם לרעה. ההצעה הכירה בבני האיינו כ"עם של ילידים ששפתם, דתם ותרבותם נבדלים משפתם, דתם ותרבותם של בני העם היפני." מיד לאחר מכן הכירה ממשלת יפן בבני האיינו ומסרה הצהרה: "הממשלה מעוניינת לקבל ברצינות את העובדה ההיסטורית שבני האיינו הופלו לרעה ושעם התקדמות המודרניזציה נכפו עליהם חיי עוני, אף שמבחינת החוק לבני האיינו יש אותן הזכויות שיש לבני העם היפני".
גברים יפנים רבים אילצו את נשות האיינו להינשא להם ולנהוג כמנהג הנשים היפניות בני האיינו עודדו נישואי תערובת בינם לבין היפנים, כדי שצאצאיהם לא יופלו לרעה. לכן קשה להבחין כיום בין בני האיינו לבין שכניהם היפניים. אם כי בחלקו הדרום-מזרחי של אזור הִידָאקָה (Hidaka) [34] יש הרבה עיירות קטנות, שבהן גרים בני איינו אתניים. גם בעיר נִיבּוּטָני (Nibutani)[35].
בשנת 1966 נימנו בערך 300 בני איינו 'טהורים'[36].
כמה מבני האיינו היפנים מגלים עניין בתרבותם המסורתית. אחד מהם הוא המוזיקאי Oki Kano, שמוכר יותר בשמו הבימתי OKI, המנגן בטוֹנְְֹקוֹֹרי (tonkori)[37] – אחד מכלי הנגינה המסורתיים של בני האיינו. אביו של OKI הוא בן האיינו ואמו יפנית. בעקבות שינויי גבול בין רוסיה ליפן בין סחלין והאיים הקוריליים, עברו בני איינו להיות אזרחי ברוסיה.
רקע: יחסי רוסיה – יפן.
ב-7 בפברואר 1855 חתמו האימפריה הרוסית והאימפריה היפנית על חוזה מסחר ושיט בין יפן לרוסיה – חוזה שימודה (Shimoda)[38]. בעקבות החתימה על החוזה אפשרה יפן לכלי שיט רוסיים להיכנס לנמליה, נוסדה מִשְׂרַת הקונסול הרוסי ביפן והוגדרו הגבולות בין רוסיה ליפן במצר פְרִיס (Vries Strait) – מצר ים החוצץ בין שני האיים הקוריליים אִיטוּרוּפּ (Iturup) ו-אוּרוּפּ (Urup). עם זה, באי סחלין לא נקבעו הגבולות בין רוסיה ליפן. לכן התעוררו תקריות בין תושביו הרוסים של האי לבין תושביו היפנים. כדי למצוא פתרון למצב הבעייתי, דהיינו לקבוע את הגבול בין שתי המדינות באי, שלחה ממשלת יפן את אֶנוֹמוֹטוֹ טָקֶאָקִי (Enomoto Takeaki), ממקימי הצי הקיסרי של יפן, כשגריר לסנקט פטרבורג. המשא ומתן בין שתי המעצמות נמשך שנה[39].
ב-7 במאי 1875 חתמו רוסיה ויפן על "חוזה סנט פטרבורג"[40]. בחוזה נקבע שיפן תוותר על תביעותיה מרוסיה בכל הנוגע לסחלין ובתמורה יפוצו תושביו היפנים של האי, וכן יתאפשרו ליפן גישה של צי הדיג לים אוחוצק ולנמלי הרוסיים שהיו באזור ובעלות על כל האיים הקוריליים על בני האיינו שהתגוררו בהם[41].
האיינו שברוסיה
ב-18 בספטמבר 1877 הגיעו לפֶּטְרוֹפָּבִלוֹבְסְק-קָמְצָ'טְסְקִי (Petropavlovsk-Kamchatsky)[42] 83 מבני האיינו הקוריליים, מאחר שהם החליטו להישאר תחת השלטון הרוסי. הם סירבו להצעתם של פקידי השלטון הרוסי לעבור לגור בשמורות החדשות.
באיי קוֹמָנְדוֹר (Commander Islands) [43]. בסופו של דבר, ב-1881 הושגה עסקה ולפיה החליטו בני האיינו להתיישב בכפר Yavin, אליו הגיעו במסע רגלי של ארבעה חודשים. מאוחר יותר הוקם כפר נוסף – הכפר Golygino. ב-1884 הגיעו מיפן לרוסיה עוד תשעה בני איינו. לפי מפקד האוכלוסין שנערך ברוסיה בשנת 1897, ב-Golygino התגוררו 57 תושבים (כולם בני איינו) וב- Yavin- 39 תושבים (33 בני איינו ו- 6 רוסים). ואולם בימי השלטון הסובייטי נאלצו שני הכפרים להתפרק ותושביהם הועברו ליישוב הכפרי זָפּוֹרִיזִ'יָה (Zaporozhye) שבנפת Ust-Bolesheretsky[44]. כתוצאה מנישואי תערובת נטמעו בני שלוש הקבוצות האתניות באזור[45] אלה באלה ונוצרה הקהילה הקמצ'דלית (Kamchadals)[46].
בעקבות ניצחונה של יפן במלחמת רוסיה-יפן[47], תיווך נשיא ארצות הברית – תיאודור רוזוולט – בין שתי המדינות. ב-5 בספטמבר 1905 נחתם הסכם פורטסמות' (Treaty of Portsmouth) [48] ובעקבותיו העבירה רוסיה ליפן את חציו הדרומי של האי סחלין.
ב-1917, בזמן מלחמת האזרחים ברוסיה, השתלטה יפן על חלקים במזרח הרחוק שבאותה תקופה השתייכו לרוסיה אך לא סיפחה אותם באופן רשמי. לכן נאלצה ממשלת יפן לפנות את החלקים האלה. באוגוסט 1945, בשלהי מלחמת העולם השנייה, הכריזה ברית המועצות על מלחמה נגד יפן ובמסגרת מבצע 'סערת אוגוסט'[49] כבשה את האי סחלין וכל האיים הקוריליים[50]. כך שהאזור, כולל בני האיינו שגרו בו, עבר מיד ליד. לא ברור מדוע, ב-2 בפברואר 1953, השר להגנה על סודות הצבא והמדינה בברה"מ, אומלצ'נקו (K. Omelchenko), אסר על העיתונות לפרסם מידע על בני האיינו שהתגוררו בבריה"מ. כעבור שני עשורים בוטל האיסור.
נכון ל-2015, תת-הקבוצה הגדולה ביותר של בני האיינו החיים ברוסיה היא קבוצתם של בני האיינו שחיים באיים הקוריליים הצפוניים (Zaporozhye). כמה עשרות מתושבי האי סחלין מזדהים כבני איינו, אך רבים מתושביו – שרק אחד מהוריהם הוא בן שבט האיינו – מתכחשים למוצאם. תוצאותיו של מפקד האוכלוסין שנערך ב-2010 מלמדות שבאותה שנה חיו ברוסיה 888 יפנים – רובם ממוצא מעורב – יפני-איינו. עם זה, היפנים שמוצאם מעורב (יפני-איינו) מתכחשים למוצאם החלקי משבט האיינו. ייתכן שהם מתכחשים למוצאם החלקי משבט האיינו משום שתושבים יפנים "טהורים" אינם זקוקים לוויזה כדי להיכנס ליפן. מצב דומה שורר בקרב בני האיינו החיים במחוזות אחרים, כמו עמק האמור (Amur Valley)[51].
במפקד האוכלוסין שנערך ברוסיה בשנת 2010 ,כמעט 100 אנשים ניסו להירשם כבני איינו אתניים. ואולם הרשויות המקומיות של מחוז קמצ'טקה דחו את דרישתם של האנשים הללו ורשמו אותם כקמצ'דלים אתניים. נכון לשנת 2012, רק 205 בני איינו גרים ברוסיה ובשנת 2008 רק 12 תושבים הזדהו כבני איינו ויחד עם שאר בני הקהילה הקמצ'דלית המתגוררים באיים הקוריליים נאבקו למען הכרה רשמית. בני האיינו אינם מוכרים ברשימה הרשמית של בני העמים החיים ברוסיה ולכן הם נחשבים לחסרי לאום, לרוסים או לקמצ'דלים.
בני האיינו הדגישו את היותם תושביהם הילידים של האיים הקוריליים ולטענתם, הן היפנים הן הרוסים הם פולשים. בשנת 2004 חברי הקהילה הקטנה של בני האיינו החיים במחוז קמצ'טקה שברוסיה כתבו מכתב לנשיא רוסיה ולדימיר פוטין ודרשו ממנו לשקול שוב את האפשרות להעניק ליפן את האיים הקוריליים הדרומיים. במכתבם האשימו בני האיינו מקמצ'טקה את היפנים, את הרוסים מתקופת הצאר ואת הסובייטים בפשעים, כגון הטמעה ומעשי רצח נגד בני האיינו. וכן הם דרשו מפוטין להכיר ברצח העם שהיפנים ביצעו בבני האיינו – דרישה שאותה דחה פוטין.
נכון לשנת 2012, הן בני האיינו והן הקמצ'דלים החיים באיים הקוריליים חסרים את זכויות הדיג והציד שאותן ממשלת רוסיה מעניקה לקהילותיהם של השבטים הילידים החיים בתחום רוסיה שמעבר לחוג הקוטב הצפוני.
להמשך קריאה: תרבותם של בני האיינו ביפן
הערות
[1]. אם כי גזעית הם זהים ליפנים שבמקור הם קוריאנים שהיגרו לאיי יפן . בני הימאטו הגיעו בנדידה מקוריאה, כשבמהלך הזמן הפכו ל-80% קוריאנים בדם, 10% פולינזים או אוקינאווים וכ-10% איינו (ולכן היפנים יותר שעירים ממרבית הצהובים).
לומר שיש הבדל גזעי בין הקוריאניים ליפנים זה מופרך. גם כך התרבות הגיעה במקורה מקוריאה כגון אורז רטוב, סויה מותססת, אכילה במקלות, בודהיזם ועוד. אכן במהלך מאות שנים חלה יפניזציה של דברים אלה, ונוצרה הפרדה תרבותית בין אנשי בלהה בפוסאן, שהיו "יפנים" ובין אנשי שילה מקואנג-ג'ו, שהיו "קוריאנים" אבל ההבדלים זניחים.,
[2]. אתנונים – השם שבו מכנים בני השבט או בני העם את עצמם.
[3]. בני ג'וֹמוֹן (Jomon) – בני עמים ילידים שחיו בתקופת ג'ומון התקופה הפרה-היסטורית ביפן (בשנים 10,000 לפנה"ס – 400 לפנה"ס) – כפי הנראה באותן השנים התיישבו ביפן שבטים שנדדו ממזרח אסיה ומדרום אסיה. פירוש השם ג'ומון הוא 'מסומן בחבל' מאחר שמראשית אותה תקופה (תקופת האבן המאוחרת) נמצאו כלי חרס ועליהם נחרטו עיטורים שדמו לחבלים.
[4]. ים אוֹחוֹצְק (Okhotsk) – ים שׁוּלִי בצפון-מערב האוקיינוס השקט המשתרע בין חצי האי קמצ'טקה במזרח, האיים הקוריליים (Kuril Islands)– בדרום-מזרח, האי הוֹק֚אִידוֹ שבצפון יפן – בדרום והאי סחלין והאזור הצפון-מזרחי של סיביר.
[5]. תרבות Satsumon – אחת התרבויות הארכיאולוגיות העתיקות שהתקיימו בארכיפלג של יפן שנגזרה מתרבותם של בני תקופת ג'ומון
[6]. היוּקָאר אוּפּוֹפּוּ (Yukar Upopo) -שמה של מסורתם העשירה המכילה סיפורי הגבורה של בני האינו העוברים בעל פה מדור לדור.
[7]. Sjöberg, Katarina (1993). The Return of the Ainu. Studies in Anthropology and History. 9. Switzerland: Harwood Academic Publishers
[8]. יָאמָטֹו (Yamato) – ישות פוליטית שבט חזק בפעם הראשונה במאה ה-5. עם הזמן השתלט שבט יאמטו על השבטים האחרים שהיו באזור והשם יאמטו הפך לשמה הנרדף של יפן. היפנים הם צאצאיו של שבט היאמטו.
[9]. התאוריות המוקדמות על חלוקת בני האדם לגזעים התבססה על מאפיינים הנראים לעין, כגון גון עור ושיער.
[10]. הגזע הקווקזואיד (הגזע הלבן) – הגזע שאליו משתייכים רוב תושבי אירופה, תושבי תת היבשת ההודית ואיראן.
[11]. לוּאִיגִ'י לוּקָה קָווָאלִי סִפוֹרְצָה (Luigii Luca Cavalli-Sforza) – גנטיקאי איטלקי שמתמחה בגנטיקה של אוכלוסיות.
[12]. Cavalli-Sforza, Luigi Luca; Menozzi, Paolo; Piazza, Alberto (1994). The History and Geography of Human Genes. New Jersey: Princeton University Press.
[13]. Hudson, Mark J. (1999). Ruins of Identity: Ethnogenesis in the Japanese Islands. Honolulu: University of Hawaii Press
[14]. https://link.springer.com/article/10.1007%2FBF02437381
[15]. שושלת יוּאַן (Yuan) – אימפריה של שושלת קיסרים ממוצא מונגולי ששלטה בסין מראשית המאה ה-13 עד מחצית המאה ה-14.
[16]. ה-וַא (Wajin) – השם שבו כינו הסינים את היפנים בכרוניקה מסוף המאה השלישית לספירה שבה הוזכרה יפן בפעם הראשונה. פירוש השם וא הוא 'גמד', דהיינו היפנים נמוכי הקומה לעומת הסינים הגבוהים יותר, או 'כנוע' במובן "רוכן/משתחווה", ואז נמוך תרבותים ומעשית מהסיני. ייתכן ש-וא (Wajin) הוא השם שבו כינו היפנים את עצמם, שכן גם בימינו המילה היפנית 'וא' כל דבר שהוא יפני מקורי.
[17]. שמו הנוכחי של האי הוקאידו Ezochi
[18]. אנימיסטים: מלשון "אנימה", היינו נשמה. בני האינו מאמינים שבכל מה שקשור לחיי האדם – האלים או התגלמויות האלים נמצאים בכל אחת מתופעות הטבע ובעצמים כגון – השמש, הירח, הרעם או המים.
[19]. תקופת מוּרוֹמָאצִ'י (Muromachi Jidai) או תקופת אָשִׁיקָאגָה (Ashikaga Jidai) (1336 – 1573) – תקופה שבה שלטה ביפן שׁוֹגוּנוּת מורומאצ'י. ייסד את השוגונות שר הצבא היפני – אָשִׁיקָאגָה טָאקָאוּג'י (Ashikaga Takauji). כאשר השוגון ה-15 אָשִׁיקָאגָה יוֹשִׁיאָקי (Ashikaga Yoshiaki) גורש מקיוטו (עיר הבירה של יפן בשנים 794 – 1868). תקופת מורומאצ'י נקראת על שם אזור מורומאצ'י בקיוטו – האזור שבו בשנת 1378 הוקמה מפקדת השוגונות בידי השוגון השלישי של שושלת אשיקאגה.
[20]. מרד Koshamain –
[21]. טָקֵדָה נוֹבּוּהִירוֹ (Takeda Nobuhiro) – נודע גם בשם Kakizaki Nobuhiro – אֲבִי שבט מאצומאה (Matsumae clan) –
[22]. הדַאִימִיוֹ (Daimyo) – פירוש מילולי ביפנית 'שם דגול'. זה היה הפיאודל המחוזי מתקופת אשיקאגה, שהעסיק סמוראים ודיווח לשוגון.
[23]. תקופת אֶדוֹ (Edo Jidai) – שם נוסף תקופת טוֹקוּגָאווָה (Tokugawa period) – שנים 1603–1868 – תקופה שבה שלטה ביפן שוגונות טוקוגאווה שכוננה בידי השוגון טוֹקוּגָאווָה אִיאֵיסוּ (Tokugawa Ieyasu) ובירתה הייתה אדו (כיום טוקיו). תקופת אדו הסתיימה בימי שלטונו של השוגון יוֹשִׁינוֹבּוּ טוֹקוּגָאווָה (Tokugawa Yoshinobu). התקופה הזאת מסמלת את סופה של התקופה המסורתית בהיסטוריה של יפן. ראו באתר זה: [ ? ]
[24]. בָּאקוּפוּ (bakufu) – מילה ביפנית שפירושה המילולי הוא 'ממשלת אוהל'. המפקדה המנהלית או הממשלה היפנית שבראשות השוגון נקראה ביפנית באקופו ובשפות ארצות המערב – שוגונאט.
[25]. האיים הקוריליים (Kuril Islands) – שרשרת איים בין חלקו הצפוני של האוקיינוס השקט לים אוחוצק. כיום מוחזקים האיים בידי רוסיה.
[26]. האי סָחָלִין – (Сахали́н) – אי ארוך וצר בצפון האוקיינוס השקט, במזרח הרחוק הרוסי.
[27]. רסטורציית מֵיְיגִ'י (Meiji Ishin),- שם מטעה של רצף של אירועים ותהליכים בהיסטוריה של יפן בראשית תקופת מייג'י (ר' הערה מספר 22 ?) שנועדו להביא לראשונה את השליטה במדינה לקיסר יפן. כמו כן, התחוללו שינויים משמעותיים בפוליטיקה של יפן ובמבנה החברתי שלה. ראו באתר זה: [ ? ]
[28]. סמוראי (ברבים סמוראים) – מונח שבו מקובל לתאר את בן מעמד הלוחמים ביפן בתקופה הטרום-תעשייתית. מקור השם הוא בפועל היפני 'סבוראו' שפירושו לשרת. ראו באתר זה: [ ? ]
[29]. Walker, Brett (2001). The Conquest of Ainu Lands: Ecology and Culture in Japanese Expansion, 1590–1800. Berkeley: University of California Press. pp. 49–56, 61–71, 172–176.
[30] Walker, Brett (2001). The Conquest of Ainu Lands: Ecology and Culture in Japanese Expansion, 1590–1800. Berkeley: University of California Press. p. 233.
[31]. תקופת מייג'י (Meiji Jidai) – החלה ב-1868 עם עלייתו לשלטון של הקיסר הילד מוֹצוּהִיטו (Motsuhito) והסתיימה עם מותו, בשנת 1912. כינוי תקופת המלכות של הקיסר היה "מייג'י" שפירושו ביפנית שלטון מואר או שלטון נאור. בשנות כהונתו של הקיסר מוצוהיטו התרחשו ביפן תמורות מדיניות וחברתיות משמעותיות: החלו קשרי מסחר ותרבות עם אירופה ובמקום השוגונות של טוקוגאווה הוקם ביפן משטר פרלמנטרי ומלוכני.
[32] Yokoyama, Yuzuru. "Human Right Issues on the Ainu People in Japan". China.org. Retrieved December 13, 2015.
[33]. הדיאט היפני (Kokkai) – בית המחוקקים היפני על שני בתיו – הבית העליון ובית המחוקקים
[34]. הידאקה (Hidaka) – תת-מחוז השוכן על חופו הדרום-מזרחי של הוקאידו.
[35]. נִיבּוּטָני (Nibutani) – בשפתם של בני האינו Niputay שבמחוז בִּירָאטוֹרִי (Biratori) שבאי הוקאידו
[36]. Honna, Nobuyuki; Tajima, Hiroko Tina; Minamoto, Kunihiko (2000). "Japan". In Kam, Ho Wah; Wong, Ruth Y. L. Language Policies and Language Education: The Impact in East Asian Countries in the Next Decade. Singapore: Times Academic Press
[37]. טוֹנְקוֹרי (Tonkori) – כלי מיתר ולו חמישה מיתרים.
[38]. שימודה (Shimoda) – מחוז ועיר באי הוֹנְשׁוּ (Honshu) – האי המרכזי של יפן.
[39]. https://he.wikipedia.org/wiki/חוזה_סנקט_פטרבורג_(1875)
[40]. https://he.wikipedia.org/wiki/חוזה_סנקט_פטרבורג_(1875)
[41]. https://en.wikipedia.org/wiki/Kuril_Islands_dispute
[42]. פֵּטְרוֹפָּלוֹבְסְק-קָמִצָ'טְסְקי (Petropavlvosk-Kamchatsky) – עיר בחצי האי קמצ'טקה במזרח הרחוק הרוסי– עיר הבירה של החבל המנהלי קמצ'טקה.
[43]. איי קוֹֹמָָנְְדֵוֹר (Commander Islands) – האיים המערביים של שרשרת האיים האָלֵאוּטיים שבצפון האוקיינוס השקט.
[44]. נפת Ust-Bolsheretsky – אחת מ-11 הנפות שבמחוז קמצ'טקה. הנפה משתרעת בחלקיו הדרומיים והדרום-מערביים של המחוז.
[45]. 36 האִיטְלֶמַנִים (Itelmens), האינו, הקוֹרְיָאקִים (Koryaks) והצ'וּקְצִ'ים (Chukchi).
[46]. https://en.wikipedia.org/wiki/Kamchadals
[47]. המלחמה פרצה בעקבות סכסוך בין רוסיה ליפן על השליטה בצפון מזרח האימפריה הסינית המתפוררת ובעיקר על חבל מנצ'וריה וחצי האי קוריאה
[48]. הסכם פורטסמות' (Treaty of Portsmouth) – נחתם ב-5 בספטמבר 1905 במספנות הצי האמריקאי בפורסמות' שבגבול בין מדינת מיין למדינת ניו המפשייר (בצפון ארצות הברית).
[49] 'מבצע 'סערת אוגוסט' – מבצע צבאי שנערך בתאריכים 9 באוגוסט 1945 – 2 בספטמבר 1945 ובמהלכו תקפה ברית המועצות שטחים בשליטת יפן – דהיינו שטחים בצפון מזרח סין ובצפון האוקיינוס השקט
[50]. https://he.wikipedia.org/wiki/מלחמת_רוסיה-יפן
[51]. עמק (אזור) נהר אָמוּר (Amur Valley) –נהר הזורם בצפון-מזרח אסיה – במדינות רוסיה סין ומונגוליה