הצבוע – טורף מוצלח בעל תדמית שלילית

 

 הצבוע

 

כתב וצילם: גילי חסקין  [1]

ראו גם סרטון: צבועים תוקפים אריה

טיול בטנזניה;  ספארי בקניה;  ספארי בטנזניה

 

 

הצבוע ( Hyaena) הוא הטורף הנפוץ ביותר באפריקה מבין הטורפים הגדולים. דומה ובכול טיול בקניה, או ספארי בטנזניה, נתקלים במטייל. מכייון שלצבוע יחסי ציבור גרועים, הוא אינו זוכה להתלהבות מצד המטיילים, למרות כישורי הטריפה שלו, אלא דווקא ליחס מזלזל.

הצבוע שייך למשפחת הצבועיים (Hyaenidae), שהיא המשפחה הקטנה
בטורפים. במשפחה  ארבעה מינים הכלולים
בשלושה סוגים. בארץ ישראל אנו נתקלים בעיקר בצבוע המפוספס. במקרא נזכר "גיא
הצבועים" (שמואל א', י"ג, 18) . המקום נקרא על שמו.

במזרח אפריקה, בצבוע המנוקד. הם גדולים במידתם. אורך גופו של הבוגר
1.3 מ' וזנבו 35 ס"מ. כרבע מאורך הגוף. הגוף בלתי גמיש. שוקל 50-80-
ק"ג, שני בגודלו לאחר האריה. הנקבה גדולה ב 10% מהזכר.

ראשו של הצבוע רחב וגרמי, צווארו עבה ושרירי ועליו ערימת שערות.
השערות ארוכות ומדובללות. הפרווה גסה. צבעה אינו אחיד ומופיעים בה פסים או כתמים. על
העורף רעמה (אצל הצבוע המנומר אין רעמה). בשעת התרגשות מסמר הצבוע את רעמתו. קדמת
הגוף גבוהה יותר מחלקו האחורי. והרגליים הקדמיות גדולות יותר. בכול רגל ארבע
אצבעות. רוב החושים מפותחים, במיוחד חוש הריח. הראייה חלשה.

השניים חזקות ומתאימות לפיצוח עצמות.

עבודה קשה זו של השניים מחייבת שלד גולגולת מוצקה ושרירים גדולים
ומפותחים. בשלד המוצק והגרמי יש בליטות גדולות כמקום חיבור לשרירי הלעיסה ולשרירי
הצוואר המפותחים, המשווים לצבוע את חזותו המיוחדת. הראש גדול ורחב. האוזניים
גדולות. גם קיבת הצבוע, העשויה להתרווח ולקלוט לתוכה הרבה מזון, מפרישה מיצי
עיכול חריפים המעכלים גם את העצמות ומשום כך הגללים של הצבוע יבשים, בהירים ואינם
מעלי סירחון.

באגדות של עמים שונים מסופר שהצבוע מסוגל, כביכול, לשנות את מינו.
גם בתלמוד נאמר כי "צבוע זכר נעשה נקבה" (ירושלמי, שבת, א',ג'). ייתכן
כי מקורן של אגדות אלה הוא במראה הדגדגן (קליטוריס) הגדול של הנקבה, הדומה לאיבר
המין של הזכר. הדבר נכון רק לגבי הצבוע הנקוד האפריקני (ראה להלן), שתפוצתו מגיעה
צפונה עד לדרום מצרים, ולכן היה אולי ידוע לאבותינו. בצבוע המפוספס אין קושי
להבחין בין זכר לנקבה לפי איברי המין. לשק האשכים של הזכר כתם חסר שיער מאחור,
ונראה בו העור השחור. לפי סימן זה אפשר להבחין בין זכר לנקבה גם בטבע.

הצבוע במקום משכנו תוחם לעצמו תחום מחיה על ידי הפרשות ריחניות של
בלוטות ליד פי הטבעת. הבלוטות מפרישות חומר שנראה כמשחה צהובה, הנמרח על ידי עצמים
שונים בשטח. כאשר שני צבועים נפגשים זה עם זה, הם עורכים טקס מיוחד: פרט אחד שוכב
על הקרקע, מרים את זנבו ומבליט את בלוטות פי הטבעת, כשהוא מבליט החוצה חלק מן המעי
הגס. לאחר שהפרט האחר הריח את הבלוטות וזיהה את הפרט הראשון, הם חוזרים על הטקס
בחילוף תפקידים.

הצבוע נחשב בעבר כאוכל פגרים, מכאן הביטוי העממי: "אחרי
האריות באים הצבועים". עד המחקר של הנס קרוק, שחקר את הצבועים בסרנגטי (קרוק
התקבל לחקר הצבועים. אחרי חודשיים של עבודה, סירב לעבור לחקר אריות). המחקר נערך
בשנות ה-40 של המאה ה-20. בנגורו נגורו גילה שיש שמונה להקות שונות של צבועים בטריטוריה
ממוצעת של 12 קמ"ר. בלהקה בין 10 פרטים עד 100 פרטים. נפוץ באסיה הדרומית
ובאפריקה.

שפת הגוף מבטאת את מצב הרוח. כשהצבוע נמצא תחת איום, הזנב מקופל
לאורך הבטן. צבוע שנמצא בהתרגשות הזנב מתרומם למעלה. כמעט ניצב. באקסטזה, מקופל על
הגב. כשהוא  בלחץ, האוזניים משוכות לאחור.
כשהוא מתקיף, הן מושטות קדימה.

 

הצבועים פעילי לילה. לעתים רחוקות הם פועלים ביום. הנס קרוק ניסה
לברר אם אוכלי נבלות וגילה שהם טורפים. ביחסי כוחות נכונים הם מבריחים גם אריות. ד"ר
ג'ייקל ומר הייד. ביום הם בעלי חיים רדומים ובלתי אגרסיביים. ניזונים ממה שמוצאים.
הם חיים במאורות טבעיות, במחילות שהם חופרים לעצמם, או במחילות של בעלי חיים
אחרים, שהם מרחיבים ומשפצים לצורכיהם. בלילה חל מהפך לטורפים מוצלחים. הם ניחנים בכושר
ריצה, התמדה מאד טובה. אם צ'יטה יכולה לרוץ מאה – מאתיים מ'. הצבועים רצים 3-4
ק"מ, במהירות של 60
קמ"ש. כל פעם חלק אחר מוביל את המרדף. הטרף תשוש והם
טורפים אותו בחיים. רוב הטרף של האריות נגזל מטריפות של הצבועים.  קולו הוא יללה מדומה הדומה לצחוק פרוע.

הצבועים מאד חברתיים. חיים בקבוצה. הקשרים חזקים. אצל הצבועים
חזקים מאד. ליקוקים בפגישה. עומדים ראש זנב ומלקקים את אברי המין של השני.

בגישה למזון יש לפרט הגדול בקבוצה עדיפות על כול השאר וכמעט תמיד
רק פרט אחד אוכל (למעט טריפה בו כמה מתנפלים על הקורבן), בעוד הייתר ממתינים
לתורם. בקרבות הדדיים הם כורעים על מפרקי הידיים, עומדים זה מול זה ומנסים לנשוך
את יריבם בצוואר, באוזניים וברגליים הקדמיות. אם כי בדרך כלל אין הדברים מגיעים
לכך והם מרתיעים את יריביהם בחשיפת שניים, עד פעירת פה מלאה, הנפת זנב ועמידה זה
מול זה. הפרט הנחות מסתלק או נשכב על צדו, תוך כדי חשיפת הבטן.

הצבוע יכול לגרור למאורתו פגר שמשקלו גדול משלו.

 

רבייה:

הזכר מגיע לבגרות מינית בגיל שנתיים לערך. הנקבות יכולות להתבגר
בגיל שנה. התבגרות מינית מוקדמת של הנקבה מגבירה את פוטנציאל הרבייה. ההזדווגות
ממושכת ויכולה להימשך עשרות דקות. משך הריון הצבוע הוא כשלושה חודשים ובהמלטה אחת
נולדים בין אחד לארבעה גורים, במחילה מבודדת. ההמלטה מתרחשת כמעט כול חודשי השנה,
עם ריכוז בחודשים הגשומים.

במשך התקופה הראשונה הגור מכיר רק את אמו ואת אחיו וזוהי ההזדמנות
הראשונה לרכישת מעמד חברתי. מפתיע שבעוד אצל הבוגרים נקבה תמיד תהיה במעמד גבוה
יותר משל הזכר בשטח, אצל הצעירים הזכר יכול להיות דומיננטי על אחותו. הצאצאים שייוולדו
למנהיגת הלהקה ישחקו אחד עם השני אך לא עם שאר גורי הלהקה בגלל "מעמדם".

 

בגיל חודש מועברים הגורים למאורה השבטית, שם מבלים הגורים (בערך
20) עד גיל שבעה חודשים. מרגע זה עולמם החברתי כולל לא רק את הגורים הנוספים אלא
גם את אמותיהם ואת המתבגרים והבוגרים שמבקרים לעיתים תכופות במאורה. בשלב זה
יוצרים הגורים סדר חברתי שעדיין אינו קשור למין או למעמד של אמם. במהלך החודשים
הבאים הולך ומשתנה המעמד החברתי שהגורים רכשו בכוחות עצמם עד שלאחר כארבעה חודשים
הוא הופך להיות העתק מושלם של מעמדה של האם. במשך תקןפה ארוכה מזונם מתבסס על הנקה
בלבד, שלא כמו במקרה של זאבים ותנים, המקיאים אוכל לגורים. המקרים היחדים שגורים
יכולים לטעום בשר, זה אם צדים בפתח המחילה. בגיל 7-8 חודשים עוזבים הגורים את
המאורה השבטית ומשוטטים ברחבי הטריטוריה. אבל גם בשלב זה ועד לגיל של למעלה משנה
ממשיכים הגורים להיות מואכלים אלא שעתה הבשר שבתפריטם תופס מקום יותר ויותר מרכזי.
בגיל שנה וחצי כל נקבה היא במעמד חברתי מתחת לאמה והזכרים מגורשים מהלהקה ומחפשים
לעצמם להקה אחרת שם הם מתחילים את חייהם במעמד הנמוך ביותר. אם לא ימצאו להקה,
ימותו.

 

לצבוע יחסי ציבור גרועים. נחשבים בעיני רבים לחיה שפלה ואפילו
דוחה. אחת הסיבות לכך היא שהצבועים לא בחלו בגוויות אדם. ייתכן שהמנהג להקים מצבות
על קברים נבע במקורו מהרצון למנוע מצבועים (ותנים) לפתוח קברים. ייתכן שהמנהג
היהודי להניח אבנים על הקבר התפתח מהמנהג להערים על הקבר אבנים גדולות כדי להישמר
מהצבועים. אצל עמים רבים נוצרו סביב הצבוע אגדות אימה, שהוא מושך אחריו, בצחוקו,
אנשים וטורף אותם. אך אין בכך שמץ של אמת. אמונה אחרת גורסת שהצבוע מזדקף בפני
אדם, מניח רגליו על כתפיו ונושף בפניו. דעתו של האדם נטרפת והוא הולך אחרי הצבוע
אל מאורתו. עקב דימויו הדוחה נוטים לייחס לצבוע תכונות מרתיעות כגון לכלוך והעלאת
צחנה. למעשה, ריחו של הצבוע פחות מזה של הכלב ופרוותו נקיה. כמובן שצבוע המוחזק בשבייה,
בכלוב קטן ומזוהם ואוכל בשר ללא עצמות (כך שגלליו רכים), אינו יכול לשמור על נקיון
גופו. המוסלמים נוהגים לאכול את בשרו.

 

בטיולנו במזרח אפריקה אנו נתקלים בצבוע נקוד (שם מדעי: Crocuta crocuta), מין צבוע יחיד
בסוגו. זהו הצבוע הגדול במשפחת הצבועיים, והיונק בעל הלסתות העוצמתיות ביותר וכוח
הנשיכה החזק ביותר. הוא מגרש ברדלסים, נמרים וזאבים טלואים מטרפם, ואף לביאות
במצבים בו הוא נמצא במספר גדול דיו, יחסית, כדי ליצור עליונות ולגרום להסתלקותן.

 נקבות בוגרות שוקלות בדרך
כלל עד 72 ק"ג; הן כבדות מן הזכרים השוקלים לרוב כ-10 ק"ג פחות. אורך
גופם מראשם עד זנבם 95 עד 150 ס"מ, ואורך זנבם בין 30 ל-36 ס"מ.

לצבוע הנקוד יש פרווה בצבע צהוב או אפור ועליה נקודות שחורות או
חומות כהות. צבע פרוותם של הצעירים כהה משל הבוגרים. בפרטים זקנים הפרווה בעלת צבע
בהיר וכמעט ולא ניתן להבחין בנקודות. הפרווה עצמה ממורטת ומדובללת. אורך גופם של
הצבועים הנקודים מן הראש ועד לזנב נע בין 95 ל-150 סנטימטרים, וגובה הכתפיים נע
בין 75 ל-85 סנטימטרים. אורך הזנב הוא בין 30 ל-36 סנטימטרים, ובסופו ציצית שיער
כהה. כשני שלישים מהזנב נתמך על ידי עצם, והשליש האחרון עשוי משיער בלבד. הנקבות
עולות במשקלן על הזכרים בכ-10 קילוגרם. משקל הזכרים נע בדרך כלל בין 45 ל-60
קילוגרמים, בעוד שמשקל הנקבות נע בין 55 ל-70 קילוגרמים.

 

הצבוע הנקוד, בעל צוואר חזק וראש גדול, ולו אוזניים מעוגלות בדומה
לעכבר, בשונה משאר בני מינו. האוזניים משמשות כראדארים ויכולות לקלוט קולות ממרחק
של יותר מ-60 מטרים. לסתותיו הן מהחזקות ביותר בקרב היונקים. לגבו צורה עקומה מעט,
זאת בשל העובדה כי רגליו הקדמיות ארוכות מרגליו האחוריות. לרגליו יש ארבע אצבעות.
אצבעותיו בעלות טפרים שאינם מתכנסים, וכריות רגליים רחבות. כושר האכילה שלהם מדהים
והם יכולים לאכול 15 ק"ג בשר בחצי שעה. כאשר להקה של 30 צבועים אוכלת טופי או
גנו, היא גומרת אותו בפחות מרבע שעה, בהשוואה לאריות שיכולים לבלות עם טרף כזה יום
שלם.

נקבות הצבוע חזקות וגדולות להפליא ואיבר מינן זהה כמעט לחלוטין לזה
של הזכר. צבוע זכר שהובא לגן חיות, המליט תאומים…

בעבר נהגו לחשוב שכל הצבועים הנקודים נולדים כזכרים, ומאוחר יותר
בחייהם הם משנים את מינם. כיום ידוע כי זה לא נכון, מפני שצורת העטרה שונה. הדגדגן
הוא בולט ובר זקיפה כאיבר המין הזכרי. בנוסף, לנקבות שני שקים בדומה לזכר, אלא
ששקים אלה מלאים ברקמות סיביות. שקי האשכים של הזכר, בשונה מאלה של הנקבה, לרוב
אינם מכוסים בפרווה.

הצבוע הנקוד נפוץ בעיקר במדבריות, סוואנות, ערבות ואזורים הרריים
באפריקה. הוא פחות נפוץ באזורים מיוערים ובמדבר מאשר קרוביו, הצבוע המפוספס והצבוע
החום. הצבועים הנקודים אינם מתגוררים כלל בשטחי יער טרופי ויערות גשם. ריכוזם
הגבוה נמצא באתיופיה ובדרום אפריקה.

 

להקות הצבועים הנקודים לרוב יגנו על שטחיהם יחדיו. גודל הטריטוריה
משתנה, ונע בין 40 קמ"ר אצל להקות קטנות יותר, לבין 1,000 קמ"ר אצל
להקות גדולות. אף על פי שהם בעלי חיים טריטוריאליים, הם יערכו מסעי ציד ארוכים
לעבר העדר הקרוב, כדי להשיג מזון. שיטה זו עוזרת לצבועים לחיות בצפיפות גבוהה יותר
מזו שהטריטוריה מאפשרת להם.

הצבוע הנקוד חי בקבוצות הנקראות להקות שבהן עשויים להימצא מ-10 עד
ל-80 חברים, לעתים אף 100. להקות גדולות חיות במקומות עשירים במים וטרף, בעוד
שלהקות קטנות יותר יחיו במדבריות.

הלהקות נשלטות בשלטון מטריארכלי, קרי הנקבות שולטות על הזכרים. הצבועים,
חיים בקבוצות (לרוב) כשבראשם עומדת נקבת אלפא, הצבוע השליטה, והיא זו שבוחרת את בן
זוגה. בהיררכיה של הצבועים, כל נקבה, הנחותה ביותר, במעמד גבוה מכול זכר בלהקה. זה
מתבטא בהרבה אופנים. כאשר זכר ונקבה ייפגשו, הזכר יתנהג בהכנעה. הנקבות ייגשו קודם
לטרף. הבדל הגודל נובע בגלל נטייה קניבלית. כדי שהזכרים לא יפגעו בגורים.

לכל פריט יש מעמד מסוים בלהקה שאותו הוא לומד מהר. בראש סולם
המעמדות נמצאות הנקבות, לאחריהן הגורים, ולבסוף הזכרים. כאשר גור זכר מגיע לבגרותו
המינית עליו לעזוב את הלהקה שלו ולהצטרף ללהקה אחרת, בעוד שהנקבות יישארו בלהקה בה
נולדו עד סוף ימיהן. כאשר זכרים נוספים מצטרפים ללהקה, והזכרים הזקנים יותר מתים,
מעמדם של כל הזכרים יעלה בהתאם. הזכרים יבלו זמן רב בפיתוח מערכות היחסים שלהם עם
הנקבות. הם יעקבו אחריהן במשך ימים, שבועות ולעתים אף חודשים ובצורה זו יתחבבו
עליהן.

 

למרות שהם חיים בלהקות גדולות, כל פריטי הלהקה יתאחדו בשלושה
מצבים- בעת הריגה, בהגנה על הטריטוריה ובמאורות הקהילתיות. לרוב, פריטי הלהקה חיים
בקבוצות קטנות יותר על פני הטריטוריה.

 נקבות בעלות דירוג גבוה
מתרועעות יותר עם קרובות משפחתן מאשר נקבות בעלות דירוג נמוך. סידור זה עוזר להן
כשהן נלחמות בצבועים בעלי דרג נמוך, במלחמה משותפת על מזון, נניח. כך, נקבות
שמתרועעות יותר עם קרובות משפחתן מסוגלות להשיג מזון טוב יותר. בנוסף, אם ברצונן
לשמור על שארית משפחתן במעמד הגבוה, הקבוצות מסייעות בכך שהן עוזרות אחת לשנייה
במלחמה נגד צבועים אחרים. לבסוף, נקבות מהדרג הנמוך יעדיפו להתרועע עם נקבות מהדרג
הגבוה. ייתכן שהנקבות הללו מקבלות טובות הנאה מבעלות הדרג הגבוה.