הונדורס – עצות

 

 כתב וצילם: גילי חסקין

 

לאן? הונדורס, צפון-מערב.

מתי? העונה הגשומה מתחילה להלכה במאי ונמשכת עד אוקטובר, ופירוש הדבר שפנים הארץ וחוף האוקיאנוס השקט יבשים למדי בין נובמבר לאפריל, אבל בחוף הקאריבי יורדים גשמים כל השנה.  החודשים הרטובים ביותר בחוף הקאריבי הם ספטמבר/אוקטובר ועד ינואר/פברואר.  עונת התיירות לאורך החוף הקאריבי נמשכת בין פברואר לאפריל, בתקופה המקבילה לחורף בארצות הברית. כדאי מאד לבקר בחגיגות "השבוע הקדוש", במרץ או אפריל.

 

 

הונדורס היתה המדינה הראשונה שכונתה "רפובליקת בננות", והיא עדיין אחת המדינות הפחות מפותחות ומתועשות במרכז אמריקה.  למרות ההיסטוריה הפוליטית הסוערת שלה, כמעט שלא חדרה לתודעת המערב, פרט לתפקידה קצר-המועד בשנות ה-80 של המאה ה-20. בימים האפלים ההם, שמשה הונדורס כזירת ההתרחשויות למבצעים חשאיים שניהלה ארצות הברית.  בכך לא תמו צרותיה של ארץ אומללה זו.  היא  נפגעה קשות כתוצאה מאחד ההוריקנים הקשים ביותר של המאה ה-20 – הוריקן מיץ' – באוקטובר 1998.  ארובות השמים נפתחו וגשם עז ניתך ארצה. המבול שטף עמו בתים רבים והציף כפרים שלמים. אולם הודות למאמצי הסיוע הבינלאומיים, תוקנו מרבית הנזקים שנגרמו לתשתית, והתיירות שבה לרמתה שלפני הסערה.

הונדורס איננה נמצאת בדרך כלל על נתיבם הכבוש של המטיילים.  היא נחשבה בעבר הלא רחוק כיעד רלוונטי רק לחקלאים שמצאו את תנאי האקלים והשכר שם, נוחים יותר לגידול מלונים, או לעיתונאים מכורים לאדרנלין של מלחמות.  העולם השתנה בינתיים ואמריקה התיכונה במיוחד.  המטיילים גילו שארץ זו הברוכה בקוו חוף קריבי ארוך ואטרקטיבי, ובאקלים נעים בפנים הארץ והטיול בה קל, מהנה ולא יקר.

 

הונדורס שוכנת בין שני האוקיינוסים:  בצפון היא גובלת לאורך 650 ק"מ בים הקריבי.  בדרום – לאורך 70 ק"מ במפרץ פונסרה, שבאוקיינוס השקט.  היא נראית כמו הברך של אמריקה התיכונה וגובלת במזרח ובדרום-מזרח בניקרגואה; בצפון – בים הקריבי בדרום במפרץ פונקסה שבאוקיינוס השקט; בדרום-מערב באל סלבדור, ובצפון-מערב בגואטמלה.  בליז נמצאת כ-75 ק"מ מעבר למפרץ הונדורס בנקודות הקרובות ביותר בין שתי המדינות.

זו הארץ השנייה בגודלה באמריקה התיכונה (אחרי ניקאראגואה).  היא משתרעת על פני שטח של 112,090 קמ"ר.   הונדורס היא ארץ גבוהה ומכוסה בגבעות מסולעות ובהרים, שגובהם מ-300 מ' ועד 2,850 מ' כמעט והם תופסים כשלושה רבים משטחה של הארץ.  במערב המדינה נמצאת הפסגה הגבוהה ביותר בשטחה, סרו דה לאס מינאס (Cerro de las minas).  אזורי שפלה יש בהונדורס רק לאורך החופים ובעמקי הנהרות הגדולים.  בין ההרים נמתחים עמקים צרים שגובהם 600-1200 מ'.

 

עולם החי של הונדורס עשיר ומגוון.  ביערות שעל מדרונות הרי הגעש חיים פומות, יגוארים, קופים ובהם שאגן, קופי עכביש וקופי קפוצ'ין.  בהונדורס חיים גם איגואנות, תנינים, עיטים, נשרים וטפירים וכן שפע של עופות.  באיי הונדורס שבים הקריבי יש שוניות אלמוגים.  באזור מוסקיטה שבצפון-מזרח שרד אחד מיערות הגשם הבראשיתיים האחרונים שבאמריקה התיכונה.  הבעיה האקולוגית החמורה ביותר היא ברוא היערות, בקצב של 3000 קמ"ר בשנה.  למרות זאת, כל אלו אינם סיבה לנסוע להונדורס.  למען האמת, קיימים בה שני אתרים, שמצדיקים את הביקור בה. אלו הם קופאן (Copan), אתר המאיה שבצפון המדינה, סמוך לגבולה עם גואטמלה ואיי המפרץ שבים הקריבי.

 

קופאן רואינאס (Copán Ruinas), הינו קודם כל כפר קולוניאלי קסום ובו רחובות מרוצפי אבן בתי חומר מסוידים בלבן עם גגות רעפים אדומים.  סוסים מאוכפים ליד בית מרזח, כנסייה יפהפייה איכרים חובשי מגבעות בכיכר המרכזית, תחושה נוסטאלגית של המערב הפרוע. הכפר  משרידי המאיה המפורסמים בשם זה.   האתר הארכיאולוגי נמצא במרחק של ק"מ אחד, פתוח מדי יום ונחשב לאחד המרשימים שבאתרי המאיה.  נכס עולמי ברשימת אונס"קו.  אמנם, אין לו את המיקום המרשים של טיקאל המפורסמת שבגואטמלה, אך המבנים שמצויים בו מעניינם ומרשימים עוד יותר.  למרות שנתגלו במקום שרידי נוכחות אנושית החל משנת 1200 לפני הספירה, ולמרות שנמצאו כאן קברים משנת 900 לפנה"ס, בהם ניכרת השפעה אולמקית (Olmec), עיר המאיה התקיימה במקום במאות החמישית עד העשירית ונותרו בה שרידים ארכיאולוגיים שהשתמרו בצורה טובה. יש בה פירמידות, מקדשים, ומצבות אבן מסוגננות.  הביקור כולל קודם כל מפגש עם תוכי אָרָה ארגמניים, המעופפים בשאון כנפיים מעל ראשו של המטייל; את מצבות הכיכר הגדולה, שבשנת 613 גילפו בהן עליהן דיוקנאות של שליטי קופאן; את חצר הנשף ואת גרם המדרגות המעוטר בהירוגליפים; את מגרש משחקי הכדור וכן את האקרופוליס, ובו תבליטים מגולפים ומרהיבים של 16 מלכי קופאן.  אין להחמיץ את מוזיאון הפסלים, שהם למעשה הייחוד העיקרי של קופאן, מבין אתרי המאיה האחרים.  במוזיאון יש העתק של מקדש רוסאלילה (Rosalila), שהתגלה מתחת לאדמה, במצב כמעט מושלם.

 

 

מבקרים רבים מסתפקים בביקור בן יום מגואטמלה וחוזרים אליה. ניתן לחילופין, להמשיך לאזור אפנקה (Apaneca) שבאל-סלבדור, או להמשיך מזרחה, אל איי המפרץ.  ראשית כל, נוסעים לטלה (Tela) , עיר החוף הקריבית.  החופים באזור חוליים וארוכים, יש שם שפע של דקלים ואווירה שלווה.   טלה היא נקודת מוצא מצוינת לבקר בכפריי הגָריפוּנּה, שחורים בני האיים הקריביים, שהובאו על ידי הבריטים מהאי סן וינסט לרואטן שבאיי המפרץ והתפשטו לאורך החוף.  הם חיים בבקתות קש ומתקיימים בעיקר על דייג.  לבני הגריפונה יש דת, מוסיקה, מחול ומטבח משלהם.  שפתם היא בליל של שפות ויש בה מרכיבים משפת היורובה, האראווק, הצרפתית והספרדית.  המקום המומלץ לראות את בני השבט הינו בכפר Miami, הנמצא במרחק של כשעה נסיעה מטלה.  המקום נמצא בלב צמחיה עשירה. יש להגיע מוקדם ככל האפשר, כדי להספיק לשוב טרם שיתחילו הסערות של אחר הצהרים. שטים לאי ממול, חוצים אותו רגלית, דרך יער גשם מרהיב עד ל- עד ל-Porto Caribe , שם מתרחצים ושטים לפונטה סאל (Punta Sal).  לדעתי, עדיף להביא פירות ולאכול שם ארוחת צהרים (דגים) ולשחות בחוף המופלא!!!  כדאי לשוב למיאמי, עד שעה 14:30. משם כדאי לצאת לשייט מרהיב ב–Lago de los Mikos, מילולית:  אגם הקופים. בשייט ניתן לצפות בכמות גדולה מאד של עופות מים וכמובן בקופים רבים.

 

חזרה ללינת לילה נוספת בטלה ולמסעדות הדגים שלה ולמחרת, לצאת בנסיעה לא ארוכה אל עיר הנמל לה סייבה (La Ceiba).  זו איננה עיר יפה במיוחד.  אכן, סוכני נסיעות ובתי הארחה בעיר מארגנים טיולי רפטינג, רכיבה על סוסים, קיאקים וטיולי צמרות.  אולם מרבית המבקרים רואים בה רק קרש קפיצה נוח אל איי המפרץ (Islas de la Bahia).  אלו שלושה איים קריביים יפהפיים, המושכים את העין והלב, למרות שאין בהם את הזוהר הנוצץ של האיים הגדולים המפורסמים כמו מרטיניק או גואדלופ. שלושת האיים של הונדורס – רואטן (Roatan), אוטילה (Utila) וגואנחה (guanaja) מרוחקים כ-50 ק"מ מחופה הצפוני של הונדורס  כלכלת האיים התבססה באופן מסורתי על דייג ועל שליית סרטנים, אם כי רבים עברו להתפרנס מתיירות. שונית האלמוגים של איי המפרץ נחשבת לשנייה בגודלה בעולם, לאחר הברייר ריף של אוסטרליה. המים עשירים בלהקות של דגים צבעוניים, באלמוגים, צמחי מים, ספוגים, צבי ים ולעתים גם בכרישים.

 

האיים הללו התגלו כבר על ידי קולומבוס, בשנת 1502, במסעו הרביעי והאחרון לעולם החדש.  הספרדים שבאו אחריו ניצלו באכזריות את הילידים, צאצאי המאיה ועד מהירה חיסלו את כולם. אחריהם הגיעו לכאן שודדי הים, אנגלים, צרפתים והולנדים, שהקימו כאן מושבות ויצאו לבזוז את הספינות הספרדיות שהיו עמוסות באוצרות שנבזזו מהעולם החדש. באמצע המאה ה-17 ישבו באי רואטאן, כמה אלפים של שודדי ים. ב-1795 התמרדו בני הגריפונה שישבו באי סאן ויסנטה, המרידה דוכאה על ידי החיילים הבריטיים. אלו שנותרו  הוגלו על ידי הבריטים לרואטאן, ממנו נדדו לתוך הייבשת והתיישבו לאורך החוף שמבליז ועד ניקראגואה. האיים נותרו בידי הבריטים עד 1859, עד שבריטניה העבירה אותם לידי הונדורס העצמאית. החל משנות החמישים של המאה העשרים החלו רשויות החינוך של הונדורס ללמד אותם ספרדית, אך הם עדיין מעדיפים לדבר אנגלית, במבטא קאריבי כבד ובלתי מובן. אוכלוסיית האיים מגוונת מאד. רוב התושבים שחורי עור ומורשתם כוללת מוטיביים אפריקאיים וקריביים. כמו כן, חיים כאן, בעיקר באי אוטילה, צאצאים של המתיישבים הבריטיים הראשונים.

מטבע הדברים, השהות באיים יקרה, מאשר בייבשת. אך זהו גן עדן לצוללנים. לא רק בשל האפשרויות רבות, אלא בגלל המחירים. במקום מציעים חבילות צלילה זולות להפליא וקורסי צלילה בעלות מגוחכת כמעט. מועדוני צלילה לא מעטים מציעים לינה בחינם לאלו שצוללים במסגרתם. אך אליה וקוץ בה. התחרות אינה פועלת בהכרח לטובתו של המטייל. תחרות אגרסיבית עלולה להביא את המועדונים המתאמצים לשרוד, לעיגול פינות בכול הנוגע לבטיחות. יש לפקוח עין. אלו שאינם צוללים יכולים לשנרקל או לשוט בקיאק במחירים זולים מאד.

 

 

אלו לטעמי האטרקציות התיירותיות החשובות בהונדורס. אלא אם מגיעים בתקופת "השבוע הקדוש", סמנה סנטה". מחד, החופים הקריביים עמוסים בנופשים מקומיים, ומאידך, אפשר ומומלץ לקחת חלק בתהלוכות הדתיות החשובות והמרהיבות, המתקיימות בקומאאגואה (Comayagua), הבירה הראשונה של הונדורס, הנמצאת במרחק של 84 ק"מ צפונה-מערבה לבירה טגוסיגלפה (Tegucigalpa) ובמשך 300 שנה שמשמה כמרכז הפוליטי הדתי של המדינה.

"השבוע הקדוש" הינו זכר לשבוע שהחל ביום א' של התמרים, עם כניסתו של ישוע לירושלים, דרך הסעודה האחרונה, הצליבה ותחייתו מן המתים ביום א' שלאחריו. לזכר השבוע הזה מתקיימות בעולם הקתולי תהלוכות ססגוניות, שהידועות שבהן הן אלו שבאנטיגואה, גואטמלה. מתברר שגם לקומאיאגואה יש הרבה מה להציע. זוהי עיר חביבה, שעברה הקולוניאלי ניכר בכל פינה. יש בה כנסיות עתיקות, בעיקר הקתדרלה, המקושטת ברוב פאר ואדר ומשולה לאבן חן קולוניאלית. 

בחגיגות נראים מקומיים, חדורי אמונה, הנושאים על כתפיהם עגלות כבדות ועליהם נישאים פסליהם של ישוע, מריה וקדושים נוספים. טרם התהלוכות טורחים פרנסי העיר, הכמרים ומאמינים נוספים, על הכנת שטיחים ענקיים, עשויים מנסורת צבעונית ומעוטרים בפרחים. רגע לאחר שהושלמה הכנת השטיח בעמל רב, רומסים אותו החוגגים ברגליהם הכבדות. סביב התהלוכה ננראים מקומיים הלבושים דלימות שאמורות לסמל את היהודים וכמה מהם מחופשים לחיילים רומאיים. זהו מראה סוריאליסטי של ממש: ילידים אמריקאיים משחזרים אירוע שהתקיים בארץ ישראל לפני אלפיים שנה…