הרצאה על הגנגס

כתב: גילי חסקין

ראו באתר זה: הערים הקדושות לגדות הגנגס. סיור בקולקטה. מאה ימים של קפקא.

לאלבום תמונות משיט על הגנגס

הגַּנְגֵּס שמו של הנהר בפי אנשי המערב, הוא נהר חוצה גבולות, מהודו, לבנגלדש. נקרא 'גנגה' בפי ההודים ופרמה (Padma) בבנגלדש, הוא אחד הנהרות החשובים ועורקי החיים של צפון הודו. אורכו הכולל הוא 2,507 ק"מ. שטח אגן הניקוז שלו הוא 1,016,104 קמ"ר. הספיקה שלו היא 12,020 מ"ק לשנייה.

נהר אחר, בעל חשיבות דומה, הוא האינדוס (Indus), שהוא שני רק לגנגס מבחינת חשיבות תרבותית וכלכלית לאזור. הוא מקור שמה של הודו בקרב אנשי המערב (India) ובשפה הערבית (הינד). אינדוס – שנודע כ'סינדהו' (Sindhu) בתקופות עתיקות-  הוא הנהר הגדול בפקיסטן ואחד הגדולים באסיה. אורכו 3,200 ק"מ, שטח אגן הניקוז מעל 1,165,000 קמ"ר וספיקתו הממוצעת 6,600 מטר מעוקב לשנייה. תחילתו של הנהר בטיבט, והוא זורם מהרי 'מעון השלג (ההימאליה), לכיוון צפון-מערב דרך קשמיר, ואז פונה דרומה כמעט לכל אורכה של פקיסטן. תרבות עמק האינדוס החלה להתפתח בתקופת הברונזה, באלף הרביעי לפני הספירה. זו אחת מהתרבויות העירוניות הקדומות בעולם. שם צמחו, כבר באלף השלישי לפני הספירה, הערים הגדולות האראפה (Harappa) ומונהג'-דארו (Mohenjo-daro), המצויות כיום בפקיסטן.

בדרכו למפרץ בנגל, מתפצל הנהר לשלוחות רבות. אחת השלוחות היא נהר ההוגלי (Hooghly), הזורם ליד קוֹלְקׇטׇה (Kolkata), לשעבר כַּלכּוּתָה (Calcutta), הבירה והעיר הגדולה של מדינת מערב בנגל שבצפון-מזרח הודו.

הגנגס מואנש בהינדואיזם כאלה: "מא גנגה" (אמא גנגה), שהוראת שמה: "המהלכת במהירות", בתו הבכירה של הימאואט (Himavat)  שהוא האנשה של רכס ההימאליה. בעברית אנו משתמשים בלשון זכר לתיאור גופי מים ואילו בהודו, כמעט תמיד בלשון נקבה. הנהרות הן, אם כן, מושא חשוב לפולחן בכל תת הייבשת ההודית, והגנגה היא האם-טיפוס של כולן.

בהרצאה נעסוק בהרי ההימליה, שמהם נובע הנהר ובהיווצרותה של תת הייבשת ההודית. נעקוב אחרי נתיבו של הגנגס בנהר הבהאגיראת'י ((Bhagirathi, הזורם דרומה, ליד דוואפראיאג (Devprayag) הוא חובר לנהר האלאקנאדה  (Alaknanda), – שם הם יוצרים יחד את הגנגס. הנהר יוצא מההרים ברישיקש (Rishikesh), שם מצטרף אל הגנגס, נהר צַ'נְדְרַבְּהָאגָה (Chandrabhaga). משם, הנהר זורם באזור גבעי למדי ומתאחד עם נחלים נוספים, לגוף מים גדול בהרידוור (Haridwar), משם זורם הגנגס דרך המישורים הנרחבים של צפון הודו. אחד היובלים החשובים של הגנגס הוא נהר היאמונה (Yamuna). הם נפגשים ליד המקום בו עמדה העיר ההינדית הקדושה פראיאג', שנקראת היום אללהבאד

שלוחה נוספת היא נהר הפדמה (Padma), שזורם לבנגלדש. הנהר נשפך למפרץ בנגל. שם יוצר, יחד עם שפך הבראהמאפוטרה (Brahmaputra), הנובע ברמה הטיבטית ובהמשך עם  נהר מגהנה (Meghna), הנובע במזרח הודו, את הדלתה של בנגל, הנחשבת לדלתה הגדולה בעולם ונקראת 'סונדרבאנס' (Sundarbans) – מילולית: 'יערות יפים'. לשם מתנקזים מצפון, נהרות נוספים מנפאל, בהוטן וטיבט. זהו גם אחד האזורים הפוריים בעולם. זהו אזור עשיר ביערות מנגרוב, ואחד מבתי הגידול העיקריים של הטיגריס הבנגלי.

ספיקת המערכת הנהרית גנגס-ברהמפוטרה–מגהנה היא השלישית בכמותה בעולם, אחרי האמזונס והקונגו. באגן הניקוז שלה חיים 630 מיליון בני אדם.

המישור האינדו- גנגטי, המשתרע ממפרץ בנגל ועד האוקיינוס ההודי, הוא ערש הציוויליזציה ההודית. כאן בוראו לראשונה היערות הקדמוניים , עם התקדמות דוברי הסנסקריט הקדומה, כנראה ממערב למזרח. יתכן שכאן לראשונה גידלו אורז בשיטה של הצפה (פאדי), בוודאי בתת היבשת ההודית.

הנהר היה חשוב לאורך ההיסטוריה ההודית ולגדותיו קמו ערים חשובות, כולל כמה ערי בירה, כמו למשל פטליפוטרה (Pataliputra), הלוא היא פטנה (Patna) של ימינו. יחד עמן התגבשו הדתות הגדולות שצמחו בתת הייבשת וביניהן ההינדואיזם, הבודהיזם והג'ייניזם. הנהר נחשב בעיני רבים, לקדוש שבנהרות הודו.

לאורך הנהר קמו ערים המפורסמות בקדושתן ומהוות יעד לעליה לרגל.

בדרך הארוכה הזאת הנהר האדיר מתפתל (בהינדי – מתפתלת), בין ערים, הרים, שדות וכפרים. גנגס או גנגה הוא עורק החיים של הודו, כל טיפה בו קדושה והוא המאחד את מיליוני בני האדם שחיים בתת היבשת. ההינדואים מאמינים שטבילה בנהר שוטפת את החטאים. הינדים מרחבי הודו כולה, עורכים עליות לרגל לנהר כדי לטבול  בו , להיטהר מן הקרמה השלילית, שדבקה בהם בעבר, בחיים האלה ובמחזורי חיים קודמים, ועל מנת לזכות בלידה מבורכת בעתיד. כמו כן, הם מתפללים שיזכו בבריאות טובה, באריכות ימים, בהצלחה, אושר וצאצאים. אגב כך הם עושים מדיטציה על גדותיו. פיזור אפר הגופה בנהר, משפר את הקרמה ומסייע להגיע ל'מוקשה' (שחרור ממעגל הלידות מחדש) מוקדם יותר. באתרים שלאורך הגנגס נראים גם נזירים בודהיסטיים, הבולטים בגלימותיהם הצהובות –אדומות וסיקהים, מזוקנים וחבושי טורבן גדול.

מסע העלייה לרגל – ה'טירטה יאטרה' (Tirtha Yatra) הוא אחד הפולחנים הפופולריים בקרב ההינדים. אלפי מקודשים  פזורים ברחבי הודו והם מושכים אליהם מיליוני צליינים מדי שנה. אתר של עליה לרגל יכול להיות עיר, מקדש, נהר, ואפילו עץ. על פי המסורת, נוכחותו המתמדת של האל במקום זה, היא שמעניקה לו את קדושתו וטוענת אותו בעוצמות המשפיעות חסדים שונים על העולים לרגל.

הכול קורה בגנגס – ההודים מתרחצים במימיו, מכבסים בו את בגדיהם, שותים ממנו. שוחים בו להנאתם, ממלאים בקבוקים לטקסים פולחניים, משיטים נרות, מטהרים באמצעותו את גופם ושוטפים ממנו את החטאים, ומפזרים את אפר מתיהם במימיו.

במקומות רבים, גדת הנהר היא ההצגה הגדולה בעיר. ניתן להתבונן בפעילות האנושית האינטנסיבית המאפיינת עיר הודית, במיוחד כזאת המשמשת יעד לעולי רגל. מבוך של חנויות לממכר חפצי קודש. הנהר רוחש פעילות. גבר לבוש כתום צועד לפתע ממול. מראשו מסתלסלות ראסטות דביקות. הוא אוחז בידו קופסת אלומיניום קטנה ומקשקש בה לעבר העוברים ושבים. במקום אחר יושב מגיד עתידות ואולי גם להטוטן. בכול מקום  מתפתלות סמטאות צרות, בין חנויות הבדים, התבלינים, דברי המתיקה, התכשיטים והמחרוזות הצבעוניות. לאורך הנהר, צואת הפרות, כתמים אדומים מהיריקות  של הפאן; רעש של מנועי הריקשות, צפירות קולניות וכמובן ספקטרום של ריחות. בכול מקום עיקר הפעילות מתרכזת בגאהטות – עשרות מדרגות היורדות לנהר ובמקום מפגשם טובלים המוני המאמינים בנהר הקדוש.