תרבות מספרי הסיפורים

נכתב על ידי אפרת חסקין, במסגרת לימודיה ב"חינוך יצירתי", בסמינר הקיבוצים.

 

 עריכה: גילי חסקין

 

סיפור עם הוא סיפור הנמסר מדור לדור, בתחילה בעל פה ואחר כך בכתב, כחלק מן הפולקלור של קבוצה אנושית.

 

[פולקלור הוא מושג תרבותי המתייחס למורשת תרבותית עממית, המייחדת לאומים, עדות או קבוצות חברתיות ספציפיות.  המונח מתייחס למכלול האירועים והביטויים האומנותיים עממיים כגון שירה, ריקוד, ספרות בלתי כתובה ומנהגים אופייניים, כגון מאכלים ייחודיים ודפוסי אירוח.  הפולקלור הוא אחד המרכיבים הבולטים בשמירה על ייחודה האתני של קבוצה אנושית כלשהי].

 

אפשר לחלק את סיפורי העם לשלושה תת-ז'אנרים עיקריים: מעשייה, משל ואגדת עם.

ברוב סיפורי העם בולטים היסוד הדידקטי והיסוד ההרואי, ובחלקם גם המופלא והעל טבעי.  סיפורי העם קיימים בעולם מקדמת דנא, ורק במאה ה-20 הפכו נושא למחקר.  סיפור עממי הוא סיפור שנמסר בעל פה בחברה מסוימת לפחות במשך שני דורות.  ההשמעה החוזרת ונשנית של סיפורים מדורי דורות, למען עצם ההנאה שב"היה היה" שלהם, היא אמנות שמעטים עוסקים בה בימינו, לפחות בעולם המערבי.  ואף על פי כן, כאשר מוגשת לנו דוגמא ססגונית מן האמנות הזאת, הקסם פועל את פעולתו ואנו נישאים על כנפי הדמיון אל ארץ הפלאות שהכרנו מתמיד.  אורחות חיים שהם שונים מיסודם מאורח חיינו, קוסמים לנו, כי הם מדברים בכל זאת, איכשהו, אל חלק מאיתנו שאולי לא הקדשנו לו די תשומת לב.  כי בעבר, גם כיום, בעולם הפרימיטיבי ההולך ונעלם במהירות אפילו בקצווי הארץ הנידחים ביותר, חי האדם על חזיונות, בין אם אלה חזיונות של מורים דגולים כמו בודהא, לאו טזה, זרתוסטרא, משה, ישו ומוחמד, או בארצות פרימיטיביות יותר, חזיונותיהם של הרואים והשמאנים המקומיים.

ראו באתר זה: שאמאניזם

 

 

הסיפור העממי הוא כמעט תמיד סיפור עלילה ופעמים רבות יש לו מטרה דידקטית.  עלילתו של סיפור עם מאופיינת ביסודות של קסם ומאגיה.  כל חברה אנושית זקוקה לסיפורי העם שלה, כדי לספק כלים להתמודד עם מצוקות, עם פחדים, ועם חרדות ואף כדי לקבל אישור על הצלחות.  הסיפור העממי תורם לגיבוש החברה ומוסיף לה משמעות.  הוא מעביר באמצעות סמלים ובדרכי רמז, קווים מנחים לדרך חיים.  בכך הוא נותן הזדמנות לקהל לגבש את תפיסת עולמו ואת זהותו.  ישנם סוגים שונים של סיפורי עם: משלים, אגדות, שבהן מסופר על דמות מסוימת בתקופה מוגדרת, ומעשיות, המתרחשות בזמן לא ידוע, במקום לא מוגדר.

בעבר הרבו אנשים לספר סיפורים.  אב סיפר לבנו כשהלכו יחדיו בדרך; אם ספרה לבנותיה כשכיבסו בגדים בנהר; שכנה סיפרה לשכנה; זקני השבט סיפרו לצעירים סביב המדורה, הסוחרים סיפרו לקונים, המלחים הקשיבו בנמלים וכך הלאה.  עם הזמן החלו אנשים להתפרנס מהסיפורים.

 

כמעט כל סיפור טוב יכול להעניק לשומע משהו, אבל רק סיפורים גדולים יכולים להעניק לאדם או לעם השראה, או להמיט עליו חורבן.  לדעת החוקר ג'וסף קמפבל, אותם סיפורים רבי עוצמה, החסינים מפני פגעי הזמן, רק הם ראויים להיקרא "מיתוסים".  לדעת רוברט גרייבס, המיתוס, כמו החלום, הוא יצירת הדמיון האנושי.  כיוון שכך, דימוייו – גם אם נשאבו מהעולם הגשמי ומההיסטוריה המשוערת שלו – הם גילויים, כמו בחלומות, של העמוקים שבתקוותיו, במשאלותיו ובפחדיו, באפשרויותיו ובמאבקיו.  בחלק מן הנושאים חופף סיפור העם למיתוס.  ישנם סיפורים הדנים בתופעות קוסמיות (כגון בריאת העולם, עונות השנה וכוחות הטבע), בטבע האדם, באירועים היסטוריים ובשורשיהם של הסדרים חברתיים שעליהם מושתת הקבוצה.  יש המסווגים את המיתוס כתת ז'אנר רביעי של הספרות העממית.

 ראו גם,באתר זה: פולינזיה- דת ומיתולוגיה

 

 

לרבים מהמיתוסים היתה מטרה דידקטית.  במקומות אחדים נועדו להגביר את האמונה באל, כמו בסיפורי התנ"ך, במקומות אחרים הסבירו תופעות, תוך קריצה שובבה לכיוון האלים ולעתים תוך לעג להם, כפי שמוכר לנו במיתולוגיה היוונית.  המיתוסים הגדולים הועלו על הכתב כבר לפני מאות רבות של שנים.  כך למשל סיפורי המיתולוגיה היוונית, שהחלו להיכתב כבר בזמנו של הומרוס, במאה ה-8 לפני הספירה, סיפורי התנ"ך שנכתבו כנראה במאה ה-6 לפנה"ס, האפוס השומרי של עלילות גלגמש, שהיה מוכר לכותבי התנ"ך, וכמותו האפוס הכנעני על עלילות אל הגשם בעל, אחותו ענת, אחריו מות אל המוות, ואביהם בעל, שהועלה על הכתב באוגרית טרם כתיבת סיפורי התנ"ך.  גם במזרח הרחוק, הועלו מיתוסים רבים על הכתב בתקופות קדומות – כך הג'קאטאס, סיפוריו של הבודהא, וכמובן האפוסים ההינדיים הגדולים: הראמיינה והמהבהרטה.  במשך מאות ואלפי שנים, הסיפור העממי לא הועלה על הכתב, ובניגוד למיתוסים – לא משך התעניינות רבה בתקופת הרנסאנס ובתקופת ההשכלה. הוא נחשב באותו זמן לפולקלור ולא לתרבות. [באותם ימים לא הבינו שגם פולקלור הינו חלק חשוב מתרבות].  מספר הסיפורים הינו מקצוע עתיק.  ראשיתו בתקופה שבני האדם התחילו ליצור עודפי מזון, דבר שפינה מקום למקצועות שאינם מייצרים אוכל.  היו אלו בעלי המלאכה, מייצרי כלי הקודש ועם הזמן גם הבדרנים, שמספרי הסיפורים היו מן הסתם החשובים שבהם. מספר הסיפורים היה בדרך כלל אדם זקן או נכה, שזו היתה דרכו היחידה להביא תועלת לחברה.  אנשים היו מסיימים את עמל יומם ומאזינים לסיפורים.  הסיפורים העממיים לא נועדו רק לבדר, תפקידם היה גם לתת הסברים לא מדעיים לתופעות טבע, תופעות פסיכולוגיות או מצבים פוליטיים.  כך, למשל, חילופי העונות והחשש ממעבר מתקופת צמיחה לתקופת מוות, הוסבר בדמות של אל שנוצח וירד אל השאול, וכך התפתח, בתרבויות שונות, המיתוס של אל הצמיחה שנרצח וקם לתחייה מחדש.  כך אוזיריס המצרי, תמוז הבבלי, דושרא הנבטי, דיוניסוס היווני ובעל הכנעני.  עם הזמן הפכו הסיפורים לאפוסים של ממש. (אפוס = שיר סיפורי גדול. לפי אריסטו, אחד משלושת הסוגים העיקריים של הספרות, יחד עם ליריקה ודרמה).  הסיפורים העממיים התפתחו למיתוסים, אגדות עם, ובליבם מערכת מוכרת של אלים וגיבורים.  מחברי הסיפורים העממיים הם על פי רוב עלומי שם.  הם עברו מאב לבנו, מפה לאוזן, ועם הזמן נמסרו על ידי משוררים-מזמרים מקצועיים (ביוונית: ראפסודים; בקלטית: בארדים; באיסלנדית: סקאדים; באנגלית: סקופים).  סיפורי העם עברו מדור לדור, וכל מספר שינה את הסיפור והתאים אותו לקהל שלו.  הסיפור פשט צורה ולבש צורה חדשה.  בת המלך הפכה לבת השולטן , הסוס הפך לגמל ולהפך.  שמות הגיבורים השתנו מג'וחא, לנאסר א דין, להרשלה או לחושם.  אפילו מוסר ההשכל השתנה, והותאם לחברה שסופר בה.  הסיפורים נמסרו בדקלום חגיגי, בליווי כלי נגינה כגון נבל או חליל, או גם בלעדיו.  המספרים העממיים היו אלו שהעבירו את תולדות העם וגיבוריו, אם כי – בניגוד למה שמקובל לחשוב, אין קשר בין המילה Story, שמקורה בגרמנית, למילה History, שמקורה בלטינית.

 

בתרבויות רבות, בעיקר בחברות מסורתיות, משמש הסיפור העממי ככלי ראשון בחשיבותו בבידור, בגיבוש החברה ובהעברת מסרים. בכפרי קירגיסטאן מעלים את דמותו של הגיבור הרכוש מאנאס, שידוע בגבורתו ובנסים שהביא לעמו.  מספרי הסיפורים הנקראים "מאנאסצ'י" (Manaschi), ידועים ביכולתם לשבת ברגליים משוכלות להיכנס לטראנס ולמלמל לילה שלם מסיפורי הגיבור.  עם הזמן היווה האפוס מכשיר לגיבוש זהותו הלאומית של העם הקירגיזי, תפקיד שתפס האלפמיש  (Alpamish) בגיבוש האתוס הלאומי האוזבקי. האפוס בכפרי ג'אווה שבאינדונזיה מעלים עד היום את סיפורי המהבהרטה, מעיין מלחמת גוג ומגוג, המבוססת על אירועים שהתרחשו במאה ה-15 לפני הספירה, ובדרום הודו מספרים בכפרים את הראמאיינה, עלילותיו של הגיבור ראמה, שמלבות את הרוח המיליטנטית המנשבת בארץ זו.  הבדווים בנגב ובסיני הפליאו בסיפוריהם, ודרכם העבירו ערכים כמו נאמנות, הכנסת אורחים ונקמת דם. סיפורים אלו קובצו על ידי חובבי פולקלור כגון אליהו נאווי, ששון בר צבי, ובמידת-מה גם חיימק'ה לבקוב, והפכו לחלק מן הפולקלור הישראלי.  לעתים מהווה הסיפור מסר של איש העם הפשוט כנגד בעלי הכוח, העשירים או השלטונות.  ערביי ארץ ישראל הפליאו בסיפוריו של ג'וחא, כפי שהאיטלקים ספרו על ארלקינו (Alerquino), הצרפתים על פיירו והרוסים על פטרושקה.

 

 הדמות הנלעגת כביכול, שתחת הפשטות מסתירה ומגלה לפעמים חכמת חיים, מתגלמת גם בסיפורי חודג'ה נאסר א-דין, המתגלגלים בפי המספרים באסיה התיכונה מחד ובתורכיה מאידך.  בארצות רבות תופסים הסיורים חלק חשוב בתרבות העם.  התיאטרון העממי שימש מדיה חשובה להצגת המיתוסים, כך תיאטרון הצלליות בג'אווה (Wayang Kuleit), הקטאקלי בקראלה, תיאטרון המסכות בבאלי, ותיאטרון הבובות בבורמה ובווייטנאם.  לא רק בארצות אקזוטיות הועלו הסיפורים הללו על הבמה – גם הקומדיה דל ארטה באיטליה מציגה בדרך כלל את סיפורי העם.

 ראו באתר זה: אומנויות הבמה באי באלי; קומדיה דל ארטה

 

הסקנדינבים היו הראשונים שהבינו את חשיבותו התרבותית של הסיפור העממי. הסיפורים העממיים הנורווגים הועלו על הכתב בשנת 1230, בידי המשורר וההיסטוריון האיסלנדי סְנורִי סְטורְלוסון. הוא קרא לספר "אדת הפרוזה" ובו הנציח את ה"סאגות" האיסלנדיות, היצירות הספרותיות הקדומות ביותר בסקנדינביה – סיפורי פרוזה שתכנם הוא חיי האלים והגיבורים של איסלנד, וקשריהם עם העולם הגרמני ועם סקנדינביה.  הם נכתבו אחרי ההמרה לנצרות, אך יש בהם זכר לאמונות ולמנהגים העתיקים. פירוש השם "אדה" הוא 'ספר אודי', מקום בו התגורר סטורלוסון.  זהו מקור ראשי לשירה ולמיתולוגיה הצפונית, עד שנת 1643, אז נתגלו כתבי יד עתיקים, שכונו ה"אֶדָה הקדומה" (Eddakvaedi) ונכתבו על ידי משוררים איסלנדים.  זמן חיבורם של שירי האדה הקדומה חל בין השנים 850-1050.  בעקבות כך נערכה האדה מחדש.

 

הפינים העלו על הכתב את ה"קלָווֶלה", סיפורי עם ושירה עתיקה, שחיים עד היום בקרב מספרים, הקוראים אותם קבל עם ועדה.  שניים יושבים, זה כנגד זה, האחד אוחז בידו של חברו, ושניהם מתנועעים בשעת קריאתם, אולי כדי לשמור על שיווי המשקל של השיר.  פרופסור אליאס לונרוט, רופא ופולקלוריסט הכיר בערכם של שירי העם והחליט לאספם.  הוא עבר ברגל בצפון פינלנד, אסף את השירים ועשה בהם סדר.  "קלָוֶולָה" יצא לראשונה ב-1835, ומלחינים ופסלים רבים שאבו ממנו השראה.  בנורווגיה של המאה ה-19, עלתה המודעות לחשיבותם של הסיפורים העממיים.  הסופר ביורנסן העלה על הכתב את דמויות הטרולים, מעיין שדים אנושיים, החיים בהרים ומייצגים את הרע והייצרי שבאדם, ואת דמויות האלים הגרמניים ועלילותיהם.  ברוח זו אפשר לראות את הספר "פר גינט" של הנריק איבסן, שיצא במחצית המאה ה-19 ומהווה מעין פרודיה על מגמה זו.  חשיבותו הגדולה של הסופר הדני האנס כריסטיאן אנדרסן, היתה בעיקר בליקוט שקדני של הסיפורים העממיים והעלתם על הכתב, כפי שעשו האחים גרים בגרמניה.

 

ככל שעבר הזמן, הסתובבו חובבי פולקלור בשווקים של פאס ומרקאש במרוקו, באוהלי הבדווים בסיני, והקליטו את הסיפורים.  חלקם הועלו על הכתב, אך אין תחליף לסיפור המסופר בעל פה.  כאן, בנוסף לדמותו של המספר, לאיכותו של הסיפור ולסוג הקהל, קיים גורם נוסף והוא הקשר, הכימיה בין הקהל לבין המספר.

חלק מהסיפורים עדיין לא הועלו על הכתב ויש חשש עצום שילכו לאיבוד.  איש הרוח האפריקאי ונשיא סנגאל, לאופולד סנגור, קרא לחוקרי הפולקלור האירופאים: "אנשים לבנים, לכו לישובים האבודים של ארצי וקחו עמכם את מכשירי ההקלטה והמצלמות.  אספו את סיפורי השאמאנים, המספרים, הזקנים; השומרים האחרונים של היסטוריה אנושית ארוכה שנמסרה רק לקולותיהם.  כשהם ימותו, יהיה הדבר, כאילו עבורכם, בתרבותכם, נשרפו הספריות כולן".  בכמה מקומות יזמו אנשי רוח מקומיים את העלאת הסיפורים על הכתב.  כך למשל הסופר הפרואני מריו וורגס יוסה, שמשלב בספריו סיפורים עממיים, בין אם אלו ספורים אורבניים יותר, מההווי היום יומי של אנשי פרו, כפי שבא לידי ביטוי בספר "דודה חוליה והכתבן", או סיפורים מההווי האינדיאני, הטרום ספרדי, המשולבים בספרו "הדברן".  במרכז ספר זה עומדת דמותו של מספר סיפורים העובר בין כפרי הילידים בג'ונגלים, מספר את סיפוריהם ובכך מסייע לשמירת תרבותם, ממש כפי שעושים המספרים המאורים בניו-זילנד של ימינו.

בארצות רבות משמרים את הסיפורים העממיים בספריות (כפי שעושים בישראל בבית אריאלה) ובארצות אחרות מתקיימים פסטיבלים למספרי סיפורים.  בניגוד למה שקורה בארץ – כאן הפסטיבל הוא סיפורי אנקדוטות ולא סיפורי סיפורים (עלילותיו של טייס, מטייל, זונה או עורך דין הן אנקדוטות ולא סיפור עם), הרי בפסטיבלים המתקיימים מדי שנה באירלנד, מגיעים מספרים-אמנים מכל העולם ומרתקים את הקהל בסיפוריהם, ועל ידי כך משמרים את המסורות הקדומות.