תרבות המחאה בקוֹרִיְאַה הדרומית

מארס  2023

עמיתי יובל נעמן, חקר לא מעט את קוריאה ואף פרסם אודותיה לא מעט פוסטים באתר האינטרנט שלו.

בימים אלו, כשארצנו עוברת גל של מחאות שטרם ידעה, נדרש יובל למחאה, במקומות שונים והמקום הראשון אותו חקר, היה קוריאה

תרבות המחאה בקוֹרִיְאַה הדרומית

כתב: יובל נעמן

אחריות ודעת קהל

דמוקרטיה היא שלטון העם, שמתבצע לרוב על באופן ייצוגי ולא ישיר. העם בוחר נציגים וסומך עליהם שייצגו אותו. מדי תקופה נבחרים הנציגים, ולעיתים נערכים משאלי עם, אך לרוב, אלה פוליטיקאים נבחרים שמחליטים איך לייצג את ההמון הדומם, הנשפטים אחת למספר שנים על ביצועיהם. לעם נשמרת הזכות לומר לנציגיו את דעתו במאמרי דעה, בטוקבקים, בהפגנות מחאה, ואף בפעולות מחאה יחידניות. מאמר זה סוקר את אופני ותרבות המחאה הציבורית והפרטנית בקוריאה הדרומית, ואת האפקטיביות שלהם.

מצבה לזכר הרוגי ההפגנה לדמוקרטיה בקואנגג'ו 1980 – צילום יובל נעמן

במקרה של אסון ישנן שתי אפשרויות תרבותיות: תרבות לקיחת אחריות ותרבות הטלת אשמה. לקיחת אחריות משמעה עשיית מעשה כגון התפטרות ספונטנית או אף התאבדות, ובתרבות הטלת אשמה הציבור נדרש לשפוט את הנאשם, ואם נדרש, להטיל סנקציות ולגזור עונש על מי שנמצא אשם. אמירתו של שר בכיר בישראל הטוענת "אני אחראי, אך אחריות אין פירושה אשמה", מציבה מראה לתרבות הנפוצה בישראל. בקוריאה התרבות באופן מובהק היא תרבות של לקיחת אחריות. ב-14' באפריל 2014 טבעה מעבורת עליה היו נערי בית ספר רבים, ו-304 מהם טבעו. שלושה ימים לאחר מכן סגן מנהל בית הספר התיכון, קאנג מין-קיו, אשר היה אחד הניצולים, התאבד בתלייה בגלל רגשות אשם על היותו אחראי עליהם וכשל לדעתו בתפקידו כשניצל בעצמו.  ב-27' באפריל הודיע ראש ממשלת קוריאה הדרומית, צ'ונג הונג-וון, על התפטרותו נוכח הביקורת על תגובת הממשל לטביעת המעבורת. צ'ונג כינס מסיבת עיתונאים בהולה שבה הצהיר כי "הישארותי בתפקיד תהיה עול גדול על הממשל. בשם הממשלה, אני מתנצל על הבעיות הרבות, מאי-מניעת האסון וכלה בכשלים בטיפול הראשוני בו".

לקיחת אחריות בתרבות הקוריאנית מגיעה פעמים רבות מלחץ דעת קהל או מחשש ממנה. שמו הטוב של אדם מגיע מהחברה, ולכן לדעת העם יש חשיבות מרובה – כר נרחב להשפעת דעת הציבור על מקבלי החלטות. קבלת אחריות היא כנראה גם מה שהוביל את נשיא קוריאה נוֹ מוּ-יוּן, שלאחר סיום כהונתו נחשד בשחיתות ונפתחה חקירה משפטית נגדו. נוֹ התאבד במאי 2009 בקפיצה מצוק ההר שליד ביתו. באותה תקופה התאבדו מנהיגים רבים בשל האשמה בשחיתות, כולל מזכיר ראש הממשלה לשעבר, ראש עיריית פוסאן לשעבר (שהתאבד בכלא), מנכ"ל היונדאי, מושל מחוז צ'אלה, ראש עריית יאנגסאן ועוד. לחץ דעת הקהל ביחד עם תרבות לקיחת אחריות הובילה אותם לכך.

בקוריאנית ישנו מושג שנקרא "מינג'ונג" שמילולית ניתן לתרגמו כ"המונים" או "ציבור" (מין=אנשים, ג'ונג=מסה). בהקשר הפוליטי והתרבותי הדרום קוריאני, "ציבור" אינו תרגום הולם, ו"העם" נושא קונוטציה קומוניסטית שהופכת את השימוש בו למסוכן בדרום קוריאה האנטי-קומוניסטית. אף על פי כן, "העם" או "הציבור המדוכא" קרוב למה שמינג'ונג מבקש להעביר, הן מבחינה סוציולוגית והן מבחינה פוליטית. בשנות ה-70' התפתחה "תיאולוגיית המינג'ונג" על ברכי הכנסייה הנוצרית, העוסקת במציאות של ההיסטוריה של אנשי קוריאה, במיוחד בקשיים של אנשי השוליים הנמשלים לבני ישראל במצריים ולישו מול השלטונות. המינג'ונג הם האנשים שהודרו ללא הרף מדיקטטורת הפיתוח שעברה על המדינה משנות ה-60' עד שנות ה-70', והנוער, הסטודנטים והפועלים שהתנגדו למצב הזה. עבור הקוריאנים, מינג'ונג הם אלה שמדוכאים פוליטית, מנוצלים כלכלית, נדחקים לשוליים מבחינה סוציולוגית, מודרים מבחינה תרבותית או דתית. המינג'ונג הוא מושג שלא ניתן לתרגמו באופן המנותק מהמורשת הקוריאנית עוד מימי הממלכה, אך גם מהנצרות המשיחית. מדובר בהמון במובן של כוח, אך גם של שחרור מסבל וגאולה. זו אופוזיציה לא ממשלתית של האנשים השקופים. כתנועה בשנות השבעים מדובר בשיתוף פעולה של סטודנטים, פועלים, ופעילים נוצרים. תנועת המינג'ונג מעודדת הקמת איגודים עצמאיים, וכן הצטרפות מכוונת של משכילים למפעלים כדי להקים בהם אירגוני פועלים ולארגן שביתות, מחאות והפגנות. בבתי הספר המורים פעילים פוליטית ומטיפים למודעות פוליטית וחברתית. המודעות הפוליטית בקוריאה מופצת על ידי ה-נונגוול (Nonghwal, "חיי הכפר"), שזה סטודנטים היוצאים לכפרים לסיוע חקלאי.  הם מגבירים את המודעות הפוליטית בכפרים ומעודדים איכרים לפעילות חברתית ופוליטית. את זה עושים בייצור תרבות אלטרנטיבית, בה יש אימוץ אלמנטים שמאניים בסיסיים מהתרבות הקוריאנית. בהפגנות מזמינים כוהנות שמאניות להשתתף, במטרה לעורר חזית ציבורית רחבה ולהציג עצמם כקוריאנים לגיטימיים שמייצגים את המסורת וההמשכיות של "הקוריאניות". לכוח ההמונים הבא לידי ביטוי בהפגנות, ישנה עוצמה ניכרת.

הפגנות שנות ה-80'. על השלט נכתב 'הפילו את הדיקטטורה עם הרוח המתריסה של מחאות אפריל'. / Korea Times

תקציר היסטורי של מורשת ההתנגדות בקוריאה

• מורשת של התנגדות ניכרת ברצח איטוֹ הירוֹבּוּמי 1909. באותו זמן יפן שלטה בקוריאה דה-פאקטו. איטוֹ היה סמוראי יפני שכיהן ארבע פעמים כראש ממשלת יפן וכמושל קוריאה. הוא נרצח על ידי לאומן קוריאני בשל מעורבותו הרבה של איטו בשלילת העצמאות הקוריאנית. רצח זה היה העילה לכיבוש הרשמי של קוריאה על ידי יפן. סיפור הרצח מופיע בסרט המציאות האלטרנטיבית "2009 – זכרונות אבודים" (2002)
• תנועת המחאה המשמעותית ביותר היא תנועת הראשון במרץ 1919. פעילים, בעיקר מתנועת דּוֹנְגְהאָק ההיסטורית, שכעת הפכה לדת צ'ונדו-גיו (Ch'ŏndogyo) כתבו הצהרת עצמאות ושיכפלו אותה בסתר במטרה לקרוא אותה כשהיפנים אינם מוכנים. על ההצהרה שנכתבה היו חתומים 33 איש. הם התכנסו במסעדה והרימו כוס ושם נעצרו על-ידי היפנים בשל הלשנה, אולם ההצהרה הייתה כבר בידי רבים, ואדם אחד עמד בגן טאפגול (Ta'pgol) שבמרכז סיאול, וקרא את ההצהרה. התוצאה המידית הייתה מהומות בסיאול ובכל הארץ, בהם השתתפו כמיליון איש. מיליון קוריאנים יצאו והפגינו נגד היפנים, לא התקוממו נגד היפנים, הם יצאו עם ידיים למעלה כדי לסמן שאינם חמושים. המהומות נמשכו חודשים ואף עד סוף אותה שנה. דיכוי התנועה הלא אלימה דרש אלימות גבוהה בה נהרגו כ-7,500 מפגינים איש ונעצרו כ-20,000. מתנגדים בכפרים של נוצרים-קוריאנים נצלבו ונשרפו חיים בכנסיות על-ידי הכוחות היפניים. אחת הגיבורות של תנועת הראשון במרץ כפי שהתקבעה באתוס הלאומי היא נערה בשם יו קואנג-סון (Ryu Gwansun 1902-1920). היא הייתה סטודנטית נוצרית בסיאול במרץ 1919. היא שבה לכפרה והניעה כאלפיים איש להפגין נגד היפנים בהפגנה בה נהרגו הוריה והיא נכלאה ועונתה. היא מתה בכלא ב-28' בספטמבר 1920, על פי דיווחים, כתוצאה מעינויים. מילותיה האחרונות על פי המיתוס הלאומי היו: "גם אם ציפורניי ייתלשו, אפי ואזני ייקרעו לגזרים ורגליי וידיי ירוסקו, כאב פיזי זה אינו משתווה לכאב של אובדן עמי. החרטה היחידה שלי היא לא להיות מסוגלת לעשות יותר מאשר להקדיש את החיים שלי למדינה שלי". היא הפכה למיתוס חשוב בקוריאה-הדרומית. היא גם אישה וגם נוצרייה ויש לזה משמעות מבחינת הקוריאנים. היא מהווה השראה לדורות – אירוע גבורה שנכנס לסיפור הגבורה הלאומי. אירוע זה הנו חלק מהגבורה הקוריאנית ומיכולתו של העם הקוריאני להתנגד לכובש זר. ראה סרט: "התנגדות – סיפורה של יו גוואן סון" 2019.
• באולימפיאדת ברלין 1936 שלחה יפן משלחת של ספורטאים יפניים ורץ המרתון הטוב ביותר באימפריה היפנית הוא קוריאני – סון קיצ'ונג (Sohn Kee-chung) שרץ תחת דגל יפן בשם היפני סון קיטאי. הוא זכה במדליית זהב וחתם בשמו הקוריאני ולא היפני. מדליית הארד גם היא של קוריאני. שני הקוריאנים עומדים על הפודיום עם דגל של נבחרת יפן. העיתון הקוריאני "יומון מזרח אסיה" לא רצה לפרסם את התמונה הזו בגלל דגל יפן שעל חולצת המנצחים. בעיתון נמחק דגל יפן וכתגובה יפנית העיתון נסגר לתשעה חודשים. יש כאן אקט של לאומיות קוריאנית על רקע ההטמעה התרבותית של יפן. סון אגב, נבחר לרוץ עם הלפיד בפתיחת אולימפיאדת סיאול 1988. הוא נחשב לגיבור קוריאני. הסרט "בדרך שלי" (2011) משלב סיפורים שונים, וביניהם רץ מרתון קוריאני המייצג את סון קיצ'ונג.

הצהרת העצמאות שפתחה את ארועי הראשון במרץ  1919 – צילום יובל נעמן

הפגנות מפילות את הנשיא לי סינגמן 1960

האירוע הגדול של אחרי מלחמת קוריאה 1950-53: תנועת ה-19' באפריל 1960 – הדחת המשטר העריץ והמושחת של לי סינגמן  (Singman Rhee). אחת הסיבות שנוצר משטרו של סינגמן מלכתחילה, הוא מפני שהיה מצב של מלחמה, מדינה לא יציבה (1948- קוֹרִיְאַה מתחילה להיבנות אחרי הכיבוש היַפָּני, אין הכרה של זכויות דֵּמוֹקְרַטְיות, יש איום מהצפון). בהדרגה מתחילה להתגבש קהילה סְטוּדֶנְטיאלית שבאה בדרישות.

הבחירות ב-1958 מצביעות על שינוי ברצון העם. הבחירות נתפשות כמושחתות ואלימות באופן מיוחד. יש הפגנות והבחירות מתחילות להוביל את ההידרדרות המוליכה בסופו של דבר לנפילת השלטון. ביום הבחירות 15/3 הייתה הפגנה נגד זיופי בחירות בעיר הדרומית מאסאן הסמוכה לפוסאן. המשטרה יורה והורגת מפגינים. ב-12/4 נמצאת בנמל גופת תלמיד תיכון שנעלם בהפגנה, ונטען שהוא טבע. בפריצת אזרחים לבית החולים מסתבר שהוא נפגע מרימון הלם והמשטרה טייחה את הממצאים. פורצות הפגנות גדולות ושוב המשטרה יורה בקהל. השתלשלות זאת הייתה הגפרור שהצית את התבערה הגדולה, כאשר השיא מגיע ב-19/4/1960. ישנו אירוע שנקרא "הפיכת הסטודנטים של אפריל 1960"  – עשרות אלפי סטודנטים צועדים ברחובות סיאול הבירה. הם נתקלים בדיכוי מאוד קשה של כוחות המשטרה שיורים בהם, כשעשרות סטודנטים נופלים. בסופו של יום היו 200 הרוגים לערך. היו עשרות אלפי מפגינים, אך ההפגנות לא מספיקות כדי להפיל את המשטר.

ישנם מספר אירועים אשר קורים ובאופן מצטבר מאלצים את לי סינג-מן להתפטר:

• הפגנות סטודנטים.
• מחאה של מרצים בכירים – סוג של מחאה מאוד ייחודית. הפגנה מאורגנת של 300 מרצים, פרופסורים באוניברסיטאות הדרום-קוריאניות, המרצים הבכירים מהאוניברסיטאות המובילות בחברה קונפוציאנית שבה יש מעמד גבוה למשכילים.
• אזרחים שמצטרפים – כהמשכיות לאירוע הזה יותר ויותר אזרחים מהשורה מתחילים להשתתף ולהצטרף באלפיהם להפגנה. הבירה סוערת ולא רואים סוף לאירוע.
• מפכ"ל המשטרה מסרב לפתוח באש. הלחץ על המשטר גובר כאשר הרמטכ"ל של הצבא הדרום-קוריאני מקבל פקודה להכניס כוח לדיכוי הפגנות והוא מסרב. למעבר צד כביכול של מפכ"ל המשטרה והרמטכ"ל יש אימפקט משמעותי.
• האמריקנים שולחים גינוי נחרץ לאופן טיפול המשטר הדרום-קוריאני. ארה"ב לפני סיום כהונת הנשיא אייזנהאואר, בעיצומם של מסעות בחירות ובשיא המלחמה הקרה, ולא רוצים לראות חוסר יציבות בקוריאה-הדרומית.
• לי סינג-מן כבר בן 85 ואולי מעט עייף ממאבקי הכוח.

שבוע לאחר "הפיכת הסטודנטים של אפריל 1960" לי סינג-מן מתפטר.

חוקרים טוענים שתנועה חברתית לא תצליח ליצור הפיכה אם לא יהיה סדק בשלטון שיחליש אותו. במהלך ההפגנות ניתנה פקודה לרמטכ"ל להתחיל להפגיז את האֶזְרָחים והוא סרב – תחילתו של סדק בסיטואציה. זהו צרוף של דברים, של מחאה עממית, מחאת אליטות, מחאה של מפקדים בחירים ולחץ חיצוני. כל מרכיב לבד לא היה עובד. מקבץ האירועים, שחלקם ארגוניים וחלקם בלתי צפויים, הוא שגרם למחאה לעבוד. התוצאה הייתה בהתפטרותו של לי סינגמן, שיצא לגלות בהוואי. כבר אז מתגברת המורשת של הפגנות בקוריאה הדרומית.

לי סינגמן ב-1948 – מאגר תמונות חופשיות

מחאתו של ג'ון טי-איל 1970

אירוע שמתסיס את החברה הקוריאנית הוא המקרה של ג'וּן טי-איל (Jeon Tae-il 1948-1970). ג'וּן היה פעיל זכויות עובדים שעבד באחד מ"מפעלי היזע" (Sweatshops), בשוק השלום של סיאול (Seoul Pyeonghwa Sijang). ג'וּן טי-איל נולד לעוני וכתוצאה מכך לא קיבל חינוך פורמלי. הוא בילה את רוב ילדותו במכירת עיתונים ביום ושינה ברחובות בלילה. הוא עזב את הבית בכמה הזדמנויות מפני שאביו לא הבין את תשוקתו ללימודים. מיום שנולד, כל רגע בחייו היה מאבק להישרדות – הוא מעולם לא ידע דבר מלבד סבל. כשהיה בן 16, חזר לבית משפחתו בסיאול. הוא החל לעבוד כחייט במפעל בגדים מקומי. תנאי העבודה המחפירים במפעלי היזע כללו בניינים גדושים באנשים ולא מאווררים, שגרמו להתפרצויות של מחלות ריאה כגון שחפת, ברונכיטיס ואסטמה. כמו כן, ניתנו לעובדים זריקות כפויות של אַמְפֶטָמִין – תרופה בעלת השפעה מעוררת על מערכת העצבים, שנועדו להמריץ את הפועלים לעבוד שעות נוספות, וזאת ללא פיצוי הולם. בבתי החרושת בקוריאה של שנות השישים, הייתה היררכיה נוקשה. אם היית בר מזל כדי לקבל עבודה, היו נחוצות שנים כדי להתקדם מעלה בסולם. במעמדות הנמוכים היו בדרך כלל נשים ונערים מתחת לגיל 16, שעבדו 14 שעות ביום בעבור שכר יומי של 50₩, בחדרים ללא תאורה מספקת, בתנאי צפיפות שלא אפשרו להם אפילו לעמוד. העובדים במפעלים הגישו בקשות לשיפור התנאים אך לשווא. באותה עת קוריאה כבר אישרה את חוק העבודה, אבל החוק לא יושם. ב-1969, בגיל עשרים, ייסד ג'וּן ארגון של תנועת פועלים בשם "חברת באבו" (Babo). הוא ארגן כמה עצרות והפגנות, מחה בחריפות רבה עם מפגינים אחרים, אך ללא כל השפעה. במאבקו זכה ג'וּן תחילה לתשומת לב קצרה, אך מהר מאד נתקל בהתנגדות של הממשלה, שבדרך כלל צידדה במעסיקים. פקידי משרד העבודה אמרו לו ולחבריו בלעג, שתלונותיהם "מעידות על חוסר פטריוטיות" ועל קומוניסטיות מגונה.

בתגובה וכדי לעורר את הציבור, בגיל 22, ב-13' בנובמבר 1970 הוא שפך על עצמו בנזין וביקש מחברו להציתו בגפרור. כשהוא בוער, הוא רץ לאורך הרחוב אל קדמת בנק קוקמין, שם היו אנשים רבים כשהוא זועק: "אנחנו לא מכונות! תנו מנוחה ביום ראשון!", "אל תפגעו בעובדים". הוא פונה לבית החולים ולאחר שהגיע לשם, נדרש מפקח העבודה שלו לערוב לטיפול בו, אך סירב לערוב לו והשאיר אותו לשכב ללא טיפול למשך 3-4 שעות. מותו הפנה את תשומת הלב הציבורית לתנאי העבודה הירודים ועזר להיווצרות תנועות למען איגוד מקצועי בקוריאה-הדרומית. מאז המקרה נקרא ג'וּן "אבי האיגודים המקצועיים הדמוקרטיים" בקוריאה-הדרומית.

האירוע תפס חזק וגרם לקבוצות המחאה להבין את החשיבות שבשיתוף הפעולה ביניהם. תנועת מינג'ונג (המונים, עם), שת"פ בין סְטוּדֶנְטים, עובדים, פעילים נוצריים, שהתגבש אחרי מקרה ג'ון. הם עודדו התאגדות של איגודי עובדים, לפחות במחתרת, ופתיחת בתי ספר ליליים שמגבירים את המודעות הפּוֹלִיטִית בקרב העובדים. לאורך השנים הייתה פעילות מחתרתית, שטפטפה את האינטרס. מנהיג המפלגה הדמוקרטית החדשה, קים דה-ג'ונג, שעמד לבחירות לנשיאות 1971 הכריז במסיבת עיתונאים שהוא מאמץ את המסר של הגנה על העובדים ויישם את "רוח ג'וּן טי-איל". יום מותו הוא יום אירגוני העובדים ופרסים בתרבות, כמו גם בתי ספר ורחובות, נקראים על שמו. ביוגרפיה רבת מכר שלו יצאה לאור בשנת 2001. בשנת 2012 יצא לאקרנים סרט דוקומנטרי בו אמו של ג'וּן, לי סו-סון (Lee So-Sun), מספרת את סיפורו. באותה שנה נבחרה אחותו, ג'וּן סון-אוק (Jeon Soon-ok), כחברת המועצה הלאומית של קוריאה מטעם המפלגה הדמוקרטית המאוחדת. פסל חזה וראש ענק של ג'וּן מוצב על גשר על תעלת צ'ונגגי-צ'ון, כ-250 מטר מערבית מיציאה 8 בתחנת התחתית טונג-דה-מון בסיאול, במקום בו שרף את עצמו. הסרט "ניצוץ יחיד" (1995)  מפרט את המאבק של ג'וּן.

תמונת שחזור של רגע השיא מהסרט "ניצוץ יחיד" (1995)

הפגנות בשנות השבעים והשמונים

התקופה של 1972-1979 נקראת בהיסטוריוגרפיה הקוריאנית "הרֶפּוּבְּלִיקָה הרביעית – חוקת יושין". השליט פַּ‏אק צַ‏'אנְג-הְאִי משנה את החוקה ומכונן חוקה דיקטטורית, שהופכת את הנשיא לכמעט כל יכול. זו תקופה של מחאות נגדו שהוא שובר ביד קשה. הוא מתבסס כמנהיג חזק, דיקטטורי וסמכותי, אך בהשוואה לקודמו, הוא אינו מושחת פרט לנפוטיזם. הוא ממנה קרובים לתפקידי מפתח. בשנות השישים הבחירות היו די חופשיות ובכל זאת הוא נבחר. הוא הביא סדר ויציבות. מצד אחד שיחק את המשחק הדֵּמוֹקְרַטְי, אך מצד שני לא היה סבלני למחאות ולכן החליף את החוקה כך שיהיו לו יותר סמכויות. התקופה מאופיינת בבניית המדינה כמדינה כַּלְכָּלית תעשייתית, פרגמטיזם. מצד שני יש דיכוי של זכויות אדם, מניפולציות בחוקה, כלומר משטר סמכותני. למה היה צורך במשטר סמכותני בשנות ה-70'? מצד אחד מנהיג שבנה את המדינה ומהצד השני דיכא את תושביה. ניסיון התנקשות ראשון ב-74 הורג את אשתו. הנשיא פַּ‏אק נרצח ב-1979 ע"י חברו ואיש סודו, ראש סוכנות הביון המרכזית KCIA. זה יורה בו עקב ויכּוחַ ביניהם אודות ההפגנות בדרום. עם הזמן התגלה שהוא תכנן זאת לפני כן. ההזדמנות הייתה הויכוח. הוא הוצא להורג כמובן. הסרט "היריה האחרונה של הנשיא" (2005) עוסק כולו ביום הרצח של פַּ‏אק צַ‏'אנְג-הְאִי.

אחרי הרצח משתלט על המדינה בכֹּחַ הגנרל צ'ון דוּ-חואן (Chun DooHwan) – הנשיא השנוא ביותר בקוֹרִיְאַה – מושחת וטוטליטארי. צ'ון ממנה גוף שממנה את הנשיא (אותו כמובן). בתקופתו היו הפגנות סְטוּדֶנְטים ופועלים שדוכאו ביד קשה. אירוע מכונן בתחילת דרכו הוא טבח קואנגג'ו GwangJu)) 1980.

תנועות דמוקרטיזציה שונות שדוכאו בתקופת כהונתו של פַּ‏אק צַ‏'אנְג-חְאִי, החלו להתעורר מחדש לאחר הכלת המשטר הצבאי של צ'וּן דּוּ-חוּאָן. בחודש מרץ, עם שובם של סטודנטים ומרצים לאוניברסיטאות, חזרו ההפגנות לרחוב. אירגוני סטודנטים ואיגודים שבו להוביל הפגנות כלל ארציות למערך של רפורמות, ולסיומו של המשטר הצבאי שהוכרז לאחר הרצח של פַּ‏אק צַ‏'אנְג-חְאִי. דרישות לדמוקרטיזציה, לשכר מינימום וחופש עיתונות המשיכו לעלות. פעילות השיא הייתה בהפגנה נגד המשטר הצבאי ב-15' במאי בתחנת הרכבת בסיאול, בה השתתפו כמאה אלף מפגינים. כתגובה, נקט צ'וּן דּוּ-חוּאָן בכמה צעדים מדכאים. ב-17' במאי כפה צ'וּן על הקבינט להרחיב את המשטר הצבאי לרחבי כל המדינה. נסגרו אוניברסיטאות, נאסרה פעילות פוליטית והוחמר הפיקוח על העיתונות, נאכף המשטר הצבאי וחיילים נשלחו לחלקים שונים של המדינה. באותו היום פשטו כוחות הביטחון על כנס ארצי של ראשי התאחדות הסטודנטים מ-55 אוניברסיטאות לדיון בהמשך מהלכים בעקבות הפגנת ה-15' במאי. 26 פוליטיקאים נעצרו ובכללם גם מנהיג האופוזיציה (והנשיא לעתיד) קִים דֶה-ג'וּ‏נְג, באשמת הסתה להפגנות. מכאן סיאול שקטה והמוקד עובר למחוז צ'ולה (Jeolla) הדרום-מערבי ולעיר המרכזית קואנגג'ו (Guangju).

אסירים בקואנגג'ו מאי 1980 – צילום שנמצא על קיר אתר ההנצחה – צילום יובל נעמן

אזור צ'ולה הוא אסם התבואה של קוריאה. הוא מיושב בדלילות יחסית אולם בשל משאבי הטבע השופעים שלו, מבחינה היסטורית, היה היעד לניצול על-ידי כוחות זרים ומקומיים כאחת. תרבות מחאה קיימת בקוריאה אבל בעיקר במחוז זה. אנשי המחוז סבלו ויצרו התנגדות לפלישות היפניות של הידיושי במאה ה-16', במהפכת האיכרים דּוֹנְגְהאָק, במרד יוסו-סונצ'און נגד לי סינגמן ב-1948 ובמהומות נגד פַּ‏אק צַ‏'אנְג-חְאִי במהלך הרפובליקה השלישית והרביעית. ממחוז זה מגיע גם מנהיג האופוזיציה קִים דֶה-ג'וּ‏נְג שאך נעצר.

בבוקרו של ה-18' במאי החלו הפגנות מול האוניברסיטה הסגורה ונתקלו במשטרה. במהלך היום עלו מספר המפגינים והגיעו כוחות צבא שקיבלו הוראות לפזר את ההפגנה בכוח. עד מהרה היה ההרוג הראשון וההפגנה הפכה לאלימה מצד הצבא והמונית מצד המפגינים. כוחות הצבא החלו לירות במפגינים ללא הבחנה. במהלך ארבעה ימים המצב החמיר והמקומיים החלו להצטייד בנשק ותחמושת, כשהצבא נסוג מהעיר שנותרה נצורה במשך מספר ימים. מה שמתפתח בקואנגג'ו זו מלחמת אחים. העיר הופכת לעיר בצורה. המפגינים עוצרים אותה ומדובר בעשרה ימים. נוצַרים חיי קהילה סביב הפגנות כל הקהילה. העיר מתגייסת למאבק. לא כולם הולכים להפגין, אך מי שלא מפגין עוזר, החנויות מחלקות מזון חינם למפגינים לתושבים ותומכים בהסתרת מפגינים בבתים. הדיכוי הופך לקשה כאשר יחידות עילית קוריאניות מתחילות להרוג לפצוע והאזרחים מקימים מוקדים קהילתיים לתרומת דם ואזרחים תורמים דם על מנת לסייע למפגינים. ברחובות גופות לצד עצורים כפותים. עשרה ימים של אלימות מאוד קשה וזה הופך להיות סמל של מאבק. חיילים הגיעו לשם עם טנקים, מסוקים וכוחות חי"ר. למרות נסיונות תיווך שלא צלחו, בחר הצבא להיכנס בכוח ולכבוש את העיר בה יש התנגדות אזרחית. האירוע הסתיים לאחר עשרה ימים בניצחונה של הממשלה אשר יותר חזקה צבאית כמובן. מספרים שחלק מהחיילים שנשלחו לשם, מפקדיהם דאגו למנוע שינה מעיניהם והרעיבו אותם קצת, שיגיעו לזירות ההפגנות עצבניים ועייפים כדי שיפגינו נחישות. אין מידע על מספר ההרוגים שיכול לנוע ממאתיים לאלף ויותר. תועדו גם 17 מקרי אונס של נשים בעיר, כולל נערות ואשה בהריון. הטראומה והתהום בזיכרון הקולקטיבי בלב האומה לא נשכח ומהווה כתם שלא יימחא בהיסטוריה העכשוית של קוריאה-הדרומית למרות ההתנצלות של הנשיא מו גה-אין ב-2018.  צ'וּן דּוּ-חוּאָן הראה באירוע זה את נכונותו ללכת עד הסוף, לא להתפשר. מי שייתנגד יהרג. זו אמירתו הנחרצת והמאוד בוטה. בסיס כוחו הוא נחישות ואלימות על חשבון ניסיון לקבלת לגיטימציה ציבורית. ארועי קואנגג'ו הם פצע פתוח עד היום.  סרט אודות האירוע בשם "חופשת הדמים מאי 18" (2007) מתאר עם חופש אומנותי את עיקרי ההתרחשויות בעשרת הימים של טבח קואנגג'ו.

אנשי קואנגג'ו מתכוננים לקרב נגד הצבא – צילום שנמצא על קיר אתר ההנצחה – צילום יובל נעמן

מהומות 1987 שמביאות דמוקרטיה

בין 1980-85 מתפתח בקוֹרִיְאַה אנטי-אמריקניזם. תוקפים מוקדים אמריקאים ומצליחים לשמור על העילה מדוע יש להילחם ולמחוא. ביולי 1986 יש הפגנות להפלת המשטר- בפיליפינים נופל המשטר של פרדיננד מרקוס ע"י התאגדות הכנסייה הנוצרית עם תנועות עממיות. בטאיוואן החל משנת 1986 החל צְ'יאָנְג צ'ינְגְקוּאוֹ לקדם רפורמות נוספות בתחום הדֵּמוֹקְרַטְיָה, מתוך שאיפה להחליש את הבידוד הבינלאומי אליו נקלעה טָאִיוְוָאן בשל הכרתה של ארצות הברית ברֶפּוּבְּלִיקָה העממית של סִין כנציגת העם הסִיני במקום טָאִיוְוָאן,[ ] וכן בשל הפופולאריות של האוֹפּוֹזִיצְיָה הפנימית שהייתה לכוחניות של הגּוּאוֹמֽינְדָּנְג. מתחילה להתגבש בקוריאה תנועת דמוקרטיה, שהמטרה המרכזית שלה הוא כינון בחירות ישירות. הנשיא צ'וּן דּוּ-חוּאָן מוכן לדון בעניין הבחירות הישירות. הסְטוּדֶנְטים ממשיכים להפגין.

יש שלושה אירועים רגשיים המהווים הלם, בעיקר למעמד הביניים, ומביא לבסוף לדמוקרטיזציה:

1. באוגוסט 1986 מדווחת קוון אינסוק (Kwon Insuk), סטודנטית בת 22, על אלימות מינית שהופעלה נגדה בחקירה חדשיים קודם לכן. המשטרה מודה באלימות כלפיה, אך מכחישה תקיפה מינית. המקרה שלה יוצא דופן מכיוון שנשים קוריאניות ממעטות להתלונן בפומבי על אונס או אלימות מינית, מכיוון שהחברה לרוב מאשימה אותן בתקריות כאלו ומשום שסיכויי הנישואין שלהן מאוימים. אך באירוע זה תבעה האישה את השוטר, והתיק עורר במהירות עניין ציבורי רחב.
2. בשנות ה-80', פעילי סטודנטים רבים באוניברסיטאות נאבקו נגד הדיקטטורה של צ'ון דו-חואן לאחר טבח קוואנגג'ו ב-1980. פאק ג'ונג-צ'ול, נשיא מועצת הסטודנטים במחלקה לבלשנות של האוניברסיטה הלאומית של סיאול, היה אחד מאותם סטודנטים. פאק, שנעצר במהלך חקירה של פעילויות חתרנית, סירב להתוודות על מקום הימצאו של אחד מעמיתיו הפעילים. במהלך החקירה, הרשויות השתמשו בטכניקת "גלישת-מים" כדי לענות אותו, והובילו בסופו של דבר למותו ב-14' בינואר 1987. מידע אודות אירועי מותו של פאק ג'ונג-צ'ול הוסתר בתחילה. עם זאת, אגודת הכמרים הקתוליים לצדק (CPAJ), חשפה את האמת לציבור ב-18' במאי, מה שעורר עוד יותר את הסנטימנט הציבורי והמחאה ברחובות.
3. ביוני 1987 מתגבר בקוריאה גל המחאה גם בשל המקרה של ג'ונג-צ'ול. מאות אלפים ברחובות. בשנה זאת האנשים שהתעשרו מאד היו החברות שסיפקו גז מדמיע למשטרה. הרחובות מוצפים בגז מדמיע לפיזור הרבה הפגנות, המשטרה מאוד עסוקה בתקופה זאת. ב-9' ביוני, לי האן-יול (Lee Han-yeol), סטודנט שנה ב' בפקולטה להנהלת עסקים באוניברסיטת יונסאי, השתתף בהפגנות נגד הדיקטטורה של צ'ון דו-חוואן בדרום קוריאה. מיכל גז מדמיע שירו שוטרי המהומות חדר לגולגולתו. חבריו הסטודנטים הבהלו אותו לבית החולים שם הוא נותר במצב אנוש. ב-5' ביולי מת מפצעיו. ב-9' ביולי 1987 יותר ממיליון אנשים צעדו מאוניברסיטת יונסאי לבית העירייה של סיאול כשהם מתאבלים על מותו של לי האן-יאול. זה היה אחד האירועים החשובים ביותר בהיסטוריה הפוליטית של דרום קוריאה. הסערה הציבורית הייתה חלק מהותי מתנועת הדמוקרטיה שהפילה את משטר צ'וּן דּוּ-חוּאָן בסוף חודש זה, שבועיים אחרי ההפגנה, ועזרה לבסס דמוקרטיה בדרום קוריאה.

בעקבות תקריות אלו מתגבשת קוֹאָלִיצְיָה לאומית למען חוקה דֵּמוֹקְרַטית. מתפתחים תנאים המאפשרים את הפעילות הרחבה יותר. הנשיא צ'ון מודיע כי המועמד לנשיאות יהיה נוֹ טֶה-ווּ, יד ימינו. דבר זה מוביל להפגנות חריפות, דרישת המפגינים היא בחירות ישירות של העם את הנשיא. יש גם לחץ אמריקאי עקב הסערה של ההפגנות. כמו כן היו שיקולים של קיום האולימפיאדה בשנה הבאה. לקהל הדורש דמוקרטיה מצטרף לחץ אמריקאי והרצון לקיים את המשחקים האולימפיים כמתוכנן. התוצאה: פרסום "הצהרת 8 הנקודות 29' ביוני 1987" שהיוו שינוי ההחוקה ומעבר למשטר דֵּמוֹקְרַטי.

לי האן-יול לאחר שנפגע. צילום של טוני ג'ונג המוצג במוזאון לזכרו של לי

מהפכת עצרת הנרות

פָּאק גוּן-הְיֶה (Park Geun-hye נולדה ב-2' בפברואר 1952) הייתה נשיאת קוריאה-הדרומית בין השנים 2013–2017, האישה הראשונה שכיהנה בתפקיד זה, הנשיאה הראשונה שנולדה כאזרחית קוריאה-הדרומית וראשת המדינה הראשונה בצפון-מזרח אסיה. היא בתו של הדיקטטור פַּ‏אק צַ‏'אנְג-חְאִי שנרצח. בדצמבר 2016 הודחה מתפקידה כנשיאת קוריאה הדרומית אחרי גל של הפגנות ששיאן היה ב-3' בדצמבר 2016 בהשתתפות למעלה משני מיליון מפגינים ברחבי המדינה. באפריל 2018 נידונה ל-24 שנות מאסר ולקנס של 17 מיליון דולר.

תנועת ההתפטרות של הנשיא פַּ‏אק גוּן-הְיֶה הייתה תנועה חברתית שקמה כתוצאה מקריאות הציבור לפאק להתפטר מהנשיאות. התקשורת השתמשה במונח "מהפכת עצרת הנרות". עצרת הנרות היא דרך הפגנה שגרתית בקוריאה, והפגנות מסוג זה, הכוללות המון הנושא נרות, התבצעו לא מעט במדינה. לדוגמא:

• עצרת נרות 1992 נגד מערכת האגרה על שימוש באינטרנט.
• נובמבר עד דצמבר 2002: שבועיים של הדלקת נרות בשל תקרית הכביש המהיר של יאנגג'ו (Yangju). פורס גשרים אמריקאי שיצא לאימון בשיירה בכביש צר, פגע והרג בתאונת דרכים שתי נערות בנות 14 שהלכו למסיבת יום הולדת לצד הכביש. על פי חוק הכוחות המזויינים האמריקאים בקוריאה, על חיילים אמריקאים בתפקיד חל החוק האקס-טריטוריאלי, לפיו הם נשפטים בפני בית משפט אמריקאי. הקוריאנים ביקשו לשפוט את הנהג והמפקד בבית משפט קוריאני. האמריקאים לא הסכימו בטענה שהייתה זו נסיעה בתפקיד והנאשמים זוכו אפילו מהאשמה של "הריגה ברשלנות".
• מרץ עד אפריל 2004: משמרות הדלקת נרות נגד בחירתו של הנשיא התשיעי, נוֹ מוּ-יוּן, ברוב זעום.
• דצמבר 2004: עצרת נרות בגין אונס קבוצתי של נערות בחטיבת הביניים על ידי תלמידי תיכון במיריאנג. לפחות 41 תלמידי תיכון אנסו שלוש בנות בגילאי 13-16 במשך 11 חודשים. המקרה עורר מחלוקת בשל התעללות המשטרה בקורבנות וטיפול מקל לעבריינים. על המקרה נעשה הסרט "האן גונג-ג'ו" (2013 Han Gong-ju).
• נובמבר 2004 עד פברואר 2005: משמרות הדלקת נרות נגד חוק הביטחון הלאומי.
• מאי עד אוגוסט 2008: הדלקת נרות נגד משא ומתן על יבוא בשר מארה"ב בשל מחלת הפרה המשוגעת. בשיא ההפגנות התאספו בין מאות אלפים למיליון מפגינים.
• פברואר 2009: פסטיבל לאור נרות לזכר הטרגדיה של יונגסאן – מחוז עירוני בסיאול, בו פריצה של משטרה בכוח לא מידתי, ניסתה לפנות פולשים לבניין נטוש, והפריצה גרמה לשריפה עם שישה קורבנות. על המקרה נעשה הסרט "השרידים" (2018 The Remnants).
• 2011: עצרת נרות הקוראת להתחייבות לשכר לימוד בחצי מחיר.
• יוני 2013: משמרות הדלקת נרות כדי לחקור מניפולציות על דעת הקהל על ידי שירות הביון הלאומי של המשטר.

מהאמור לעיל עולה שהמתודה של הפגנה עם נרות דולקים נפוצה למדי בקוריאה-הדרומית.

הפגנות להתפטרות של ממשלת פַּ‏אק גוּן-הְיֶה התקיימו מאז בחירתה ב-2013, בתחילת דרכה של הממשלה שלה.

ב-16' באפריל 2014 טבעה המעבורת סוול, על סיפונה היו 475 נערים ואנשי צוות, מהם טבעו ככל הנראה 304 איש. לאחר טביעת המעבורת קמה תנועה להתפטרות הנשיאה בטענה שממשלת פַּ‏אק אחראית לטביעת המעבורת, ולאחר התפטרות ראש הממשלה שלקח אחריות. ב-2015, כמה מאלה שהתנגדו להלאמה של ספרי היסטוריה קוריאנית דרשו את התפטרותו של הנשיא פַּ‏אק גוּן-הְיֶה. בשנת 2016 עלתה גם דרישה להתפטרות כדי למחות על נושאי העבודה. הדרישה להתפטרות הנשיאה עלתה גם כשפעיל חקלאי מת כתוצאה של אלימות משטרתית.

באוקטובר 2016 החלו להיחקר קשריה של הנשיאה עם צ'וי סון-סיל, חברתה. לצ'וי, שאין לה תפקיד ממשלתי, ניתנה גישה למסמכים מסווגים והיא ניצלה את קשריה כדי לסחוט כסף מחברות גדולות בדרום קוריאה והייתה מעורבת בשחיתות כספית בקרן שנוצרה על ידי הצ'אבול'ס – התאגידים הענקיים השולטים בקוריאה.

בערב ה-24' באוקטובר 2016, השיגה רשת הטלוויזיה JTBC טאבלט ובו הוכחה המהווה ראיה להתערבותה של צ'וי סון-סיל בענייני המדינה ובכתיבת נאומים של פאק. פַּ‏אק הסבירה שהיא קיבלה עזרה בנאום שלה, אבל אז JTBC חשפה ראיות לכך שפאק הדליפה מסמכים לצ'וי סון-סיל, שחרגו מתחום ההסבר הסביר. בהתאם לכך החלה תנועת ההתפטרות הרשמית ב-26' באוקטובר, בצורה של מסיבת עיתונאים והכרזה, ובערב נערכה גם עצרת הקוראת להתפטרות הנשיאה.

הפגנות נערכו ב-29' באוקטובר וב-5' בנובמבר ברחבי הארץ ובמיוחד בעצרות בצ'ונג-גי פלזה במרכז העיר סיאול בהשתתפות כ-30,000 איש. בהפגנה של ה-31' באוקטובר החלו משמרות הנרות להופיע, ומטה מאבק ההתקוממות העממית הודיע כי יקיים משמרות הדלקת נרות בכל יום מה-1' בנובמבר ועד ה-12' בנובמבר 2016.

ב-5' בנובמבר המארגנים העריכו ש-30,000 אנשים השתתפו בעצרת הנרות ובצעדה במרכז העיר שהתקיימה בכיכר גוואנגגאמון. בתחילה הודיעה המשטרה על איסור הצעדה מטעמי תנועה, אך בית המשפט קבע בהחלטה זמנית שהצעדה חוקית. בנוסף, נערכו עצרות בערים קוואנגג'ו, אולסן ופוסאן, בדרישה להתפטרותה של פַּ‏אק גוּן-הְיֶה.

מכיוון שפאק לא התפטרה, ההפגנות השבועיות החריפו ב-12' בנובמבר. ביום זה העריכו המארגנים שהשתתפו 1.06 מיליון איש.

ב-19' בנובמבר נערכה העצרת הרביעית בסיאול בכיכר גוואנגהוואמון. ברחבי המדינה הפגינו 600,000 איש ו-952,000 איש התאספו בסיאול בפעולה הפאן-לאומית הרביעית להתפטרות פַּ‏אק גוּן-הְיֶה.

לאחר ההפגנה של ה-26' בנובמבר דעת הקהל דרשה כבר לא התפטרות, אלא הדחה כפויה. ההפגנות נהיו תכופות יותר והמוניות יותר.

ב-26' בנובמבר נערכה הפעולה הפאן-לאומית החמישית להתפטרות מיידית של פַּ‏אק גוּן-הְיֶה. בהפגנה זאת השתתפו 1.9 מיליון איש מכל רחבי המדינה, מה שהפך אותה להפגנה הגדולה ביותר בתולדות קוריאה.

ב-29' בנובמבר פַּ‏אק גוּן-הְיֶה הודיעה בנאום פומבי כי מעשיה הם למען האינטרס הציבורי וכי היא תשאיר את שאלת הדחתה לאסיפה הלאומית. קבוצות שדרשו את התפטרותה של פַּ‏אק גוּן-הְיֶה החליטו לדרוש את התפטרותה המיידית ולהמשיך לקיים הפגנות על התפטרותה.

ב-30' בנובמבר נערכה שביתה כללית שקראה להתפטרותו של הנשיאה. ביום זה השתתפו בשביתה הכללית 220,000 איש, והמארגנים העריכו ש-60,000 איש השתתפו בעצרת.

בעצרת השישית שנערכה ב-3' בדצמבר 2016, המארגנים העריכו שהשתתפו 2.32 מיליון ושברו את שיא ההפגנה הגדולה ביותר בתולדות קוריאה. לאחר הדלקת הנרות הנשיאה פַּ‏אק העבירה את הצעת חוק ההדחה באסיפה הלאומית ב-9' בדצמבר 2016 בהצבעה אחת. התוצאות היו 234 קולות בעד, 56 קולות נגד ו-7 קולות פסולים.

באשר לסיבה העיקרית להדחה הייתה משום שכוחה של דעת הקהל לעצרת הנרות הוא כה חזק שלמחוקקים אין ברירה אלא לפעול ברגישות רבה לרגשות הציבור מעל לכל דבר אחר.

מחאת עצרת הנרות בסיאול דצמבר 2016 – The korea herald

ב-10' בדצמבר 2016, בעצרת הנרות השביעית, השתתפו 800,000 בני אדם בסיאול ו-1,043,400 ברחבי הארץ, בדרישה להתפטרות מיידית ולמעצר של פַּ‏אק גוּן-הְיֶה ומשפט הדחה מהיר על ידי בית המשפט לחוקה.

ב-17' בדצמבר, כאשר בית המשפט החוקתי החל בהכנות למשפט ההדחה של הנשיאה ברצינות, התקיימה עצרת הנרות השמינית של סוף השבוע ה-8', הקוראת להתפטרות מיידית של הנשיא פַּ‏אק והתפטרותו של ממלא מקום הנשיאה, הוואנג קיו-אהן, מתפקיד ראש הממשלה. ביום זה העריכו המארגנים שהשתתפו 650,000 בסיאול ו-770,000 ברחבי הארץ. הסיבה לירידה במספר משתתפי האספה לאורך זמן היא שלנשיאה פַּ‏אק גוּן-הְיֶה יש נטייה להמתין להחלטת בית המשפט החוקתי, שכן האספה הלאומית העבירה את ההדחה והשעתה את כהונתה. מצד שני, למרות שמספר המשתתפים בעצרת ירד בהדרגה, ישנן דעות רבות שהרגשות הציבוריים שהביעו רוב האנשים לגבי האירוע הזה לא התקררו. נשמעו קולות שקראו לנשיאה פַּ‏אק לפרוש לאלתר ולנשיא בפועל הוואנג לקחת אחריות על המצב הנוכחי ולהתפטר, תוך גינוי ההצהרה של פַּ‏אק ש"אין סיבה להדחה" שניתנה כתגובת הנשיאה לבית המשפט לחוקה. הייתה גם דרישה חזקה שבית המשפט לחוקה ימשיך בהקדם במשפט ויקדם את משפט ההדחה.

ב-31' בדצמבר, היה צפוי שמספר האנשים המצטבר יעלה מראש על 10 מיליון איש, ובעצרת הנרות העשירית העריכו המארגנים שהשתתפו 1,104,000 איש. עצרת הנרות הפצירו בנשיאה פַּ‏אק להתפטר מיד. גורם רשמי בתנועת ההתפטרות אמר: "זה המקרה הראשון בהיסטוריה שעשרה מיליון אנשים נקבצו תחת אג'נדה אחת".

ב-7' בינואר 2017, נערכה העצרת ה-11' לציון היום האלף לטביעת המעבורת סוול. המארגנים העריכו שהשתתפו 643,380 איש בעצרת.

ב-14' בינואר 2017 נערכה עצרת הנרות ה-12', למרות הטמפרטורה של מינוס 13 מעלות צלזיוס. ביום זה מלאו 30 שנה למותו של פַּ‏אק ג'ונג-צ'ול.  ברחבה התייצבו אזרחים המנציחים את זכרו עם פרחי חרצית. "תשובה ל-1987! צעד אחד נוסף 2017" התקינו כרזות וקיימו מופע אזרחי לציון יום השנה ה-30' למות הקדושים של פַּ‏אק ג'ונג-צ'ול ולי האן-יול.  המארגנים מעריכים ש-146,700 איש השתתפו באירוע.

בהדלקת הנרות ה-13' ב-21' בינואר השתתפו על פי הערכות, 353,400 איש.

ב-4' בפברואר נערכה עצרת הנרות ה-14' בכיכר גוואנגוואמון. אזרחים שהגיעו לרחבה שבוע לאחר שלקחו הפסקה מיום השנה הסינית החדשה הדליקו נרות, וצעקו "דורשים הדחה של פַּ‏אק גוּן-הְיֶה עוד החודש, התפטרותו של הוואנג קיו-אהן ומעצרם של שותפיהם". זה היה היום ה-99 מאז עצרת הדלקת הנרות הראשונה בכיכר גוואנגהוואמון. ביום זה העריכו המארגנים שהשתתפו 422,500 איש.

הדלקת הנרות ה-15' נערכה ב-11' בפברואר 2017. "פעולת החירום של אנשים להתפטרות של ממשלת פַּ‏אק גוּן-הְיֶה" מעריכים כי 806,000 איש התאספו ברחבי הארץ בעצרת באותו יום.

ב-18' בפברואר 2017 נערכה הדלקת הנרות ה-16'. אזרחים שהשתתפו בעצרת תפסו את מקומם בכיכר עם כלונסאות כמשל ל"הארכת ההדחה המוקדמת של התובע המיוחד" ו"מעצר לפַּ‏אק גוּן-הְיֶה". גולת הכותרת של הדלקת הנרות באותו יום הייתה הופעת הכרטיס האדום עבור הנשיאה פאק. המשתתפים האירו באור אדום בכיכר גוואנגהוואמון באמצעות האורות של טלפונים ניידים שצוידו בנייר אדום שקוף על נורת הניידים. ראש הקואליציה הגדולה לתנועת ההתפטרות אמר: "אנחנו מבטיחים לאסוף היום 700,000 נרות בגוואנגוואמון. אני לא אוריד את הנר עד שזה יקרה". הוא הוסיף, "ב-25' בפברואר, נרות מכל רחבי הארץ יתאספו שוב בגוונגהוואמון, וב-1' במרץ, בואו נחזיק את אור הנרות ונאסוף את כוחותינו להתפטרותו של פַּ‏אק גוּן-הְיֶה". בסך הכל השתתפו בעצרת באותו היום 844,860 איש.

ב-25' בפברואר 2017, התקיימה עצרת הנרות ה-17'. ממלא מקום יו"ר הקונפדרציה הקוריאנית של האיגודים המקצועיים אמר בעצרת זו, שהייתה אירוע מקדים לעצרת הנרות, כי "בדרום קוריאה, אין קרב בין אור נרות לדגל המדינה, אלא מאבק לגרש פושעים לאור הצדק. לשבור את הגיהנום של קוריאה זו משימת היסטורית ופקודה של עצרת הנרות". בעצרת זו התאספו 1,078,130 אנשים ודרשו לצטט את בקשת ההדחה של בית המשפט לחוקה של הרפובליקה של קוריאה נגד הנשיאה פַּ‏אק גוּן-הְיֶה.

ב-1' במרץ 2017 נערכה הדלקת הנרות ה-18' לכבוד תנועת הראשון במרץ.  כמו כן נערכו אירועים מוקדמים שונים לציון ה-1/3/1919 בהנפת הדגל ששימש בתקופת הממשלה הזמנית. המשתתפים התאספו במקום העצרת כשהם אוחזים בדגל הלאומי שעליו קשור סרט צהוב, לזכר אסון המעבורת סוול. מיד עם תחילת האירוע המרכזי הם דרשו את התפטרותו של מ"מ הנשיא הוואנג קיו-אהן, שדחה את מינוי התובע המיוחד. 300,000 איש השתתפו בעצרת באותו יום.

אזרחים שהשתתפו בעצרת הנרות ה-19' ב-4' במרץ 2017, ואמרו, "האביב לא יגיע עד שההדחה תתממש", למרות שזה היה אביב מבחינת העיתוי. בנוסף נאמר כי יש להעמיד לדין גם את הנשיא בפועל, הוואנג קיו-אהן, שסירב להאריך את המנדט של התובע המיוחד. אזרחים יצאו לכיוון הבית הכחול, מעון ראש הממשלה, וצעדו כשהם עושים מצור על הבית הכחול. המארגנים הודיעו כי ימשיכו בעצרת עד להדחה, ואמרו: "רכבת ההדחה בהובלת רגשות הציבור לאור נרות תלך עד הסוף".

הדלקת הנרות ה-20' נערכה כל יום בין התאריכים 9' עד 11' במרץ 2017. לפני העצרת הגדולה ב-11', נערכו עצרות מקדימות ב-9' וב-10', יום הודעת ההדחה. ב-11' במרץ, לאחר הדחת הנשיאה, ההדלקה של הנרות הסתיימה בקונצרט של חגיגת ניצחון לאור נרות. 700,000 איש התאספו בעצרת באותו יום.

בסופו של דבר הנשיאה נדונה על הסתרת התערבותה של צ'וי סון-סיל בענייני המדינה (מערער את עקרון הדמוקרטיה הייצוגית ושלטון החוק), סייעה לצ'וי להתערב באינטרסים שלה (ניצול לרעה של כוח של זכויות קניין תאגידי), פגעה בחופש הניהול העסקי והדליפה סודות מסחריים (הפרת חובות סודיות לפי חוק עובדי ציבור המדינה) וסרבה להיענות לחקירות וחיפושים של תובעים מיוחדים (חוסר רצון להגן על חוקה). כל אלה על פי פסק הדין הם מעשים שבוגדים באמון העם ויש להם השפעה שלילית על הסדר החוקתי. היא הודחה לראשונה בהיסטוריה החוקתית בהחלטה פה אחד של כל השופטים. העם הוביל את נבחריו לבצע את רצון העם, ולהדיח ולשפוט נשיאה מכהנת.

מחאת בסיאול דצמבר 2016 – The korea herald

התאבדות כאמצעי מחאה בקוריאה

התאבדות מחאה אלטרואיסטית היא דבר מוכר בתרבות העולמית. זכורים המקרים של טיק קואנג-דוק – נזיר בודהיסטי וייטנאמי שהצית עצמו בצומת דרכים עמוס בסייגון מתוך מחאה על רדיפת הבודהיסטים על ידי ממשלת דרום וייטנאם, והמקרה של יאן פאלאך – סטודנט צ'כי שהצית עצמו במחאה על הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה ב-1968. להתאבדות כמחאה יש היסטוריה ארוכה בקוריאה. לדוגמה, מספר אנשים מתו בהתאבדות בשנת 1905 כדי למחות על הכיבוש הקולוניאלי של קוריאה על ידי היפנים. בשלושים השנים האחרונות של המאה ה-20', כמעט מאה אנשים התאבדו בדרום קוריאה כאמצעי למחאה פוליטית.  ניתוח שנעשה למקרי התאבדויות מחאה  מצביא על כך שאלה התחלקו בעיקר לשתי קבוצות: פועלים המוחים על דיכויי עובדים ואיגודי העובדים שלהם, על ידי חברות ועל ידי הממשלה, וסטודנטים המוחים על מדיניות הממשלה ושיתוף הפעולה שלה עם ארצות הברית בעימות עם צפון קוריאה.

חלק ממתאבדי המחאה השאירו מכתבי התאבדות. התאבדויות אלו לא היו מעשים אימפולסיביים. לפעמים מכתבי ההתאבדות שלהם נכתבו כמה ימים לפני ההתאבדות בפועל, והתאבדות המחאה הוזכרה ביומני המתאבדים חודשים קודם למעשה. ההחלטות התקבלו לאחר הרהורים רבים וחשבון נפש. התאבדויות מחאה לא נעשו על ידי אנשים עם הפרעות פסיכיאטריות, אלא הן תוצר של חשיבה בוגרת. מכיוון שמטרת ההתאבדויות המחאה היא לשנות את החברה, ההתאבדויות עשויות להיות מסווגות כאלטרואיסטיות במערכת שהגדיר הסוציולוג הצרפתי אמיל דורקהיים.  מכתבי ההתאבדות כללו בדרך כלל אתגר או מסר לקבוצה של האדם עצמו, כמו גם לקבוצה החזקה נגדה הם נאבקים, מסר שצריך לעשות יותר כדי להתגבר על העוולות. דוגמאות של הערות מהתאבדויות מחאה בדרום קוריאה נבדקו מהתקופה 1975 עד 2003. הושוו 15 מכתבי התאבדות מפועלים ו-16 מסטודנטים. רוב מכתבי ההתאבדות התקבלו משני סיכומי מחתרת שנערכו בשנים 1990 ו-1998 על ידי ועדת אד-הוק להכנת שירותי זיכרון לחללי האומה ולקורבנות התנועה לדמוקרטיזציה, ועדה שהוקמה בנפרד ממשפחות המתאבדים. אחרים הושגו ממגוון מקורות, כולל עלונים, עיתונים ומגזינים וממשפחות המתאבדים. הערות אלו הן משליש מהתאבדויות המחאה שהתרחשו בדרום קוריאה בין השנים 1970-2003. דוגמאות הפתקים (מהפועלים והסטודנטים) לא נבדלו במגדר, ונעשו ברובן תוך שימוש בהצתה עצמית כשיטה להתאבדות. הפתקים של הסטודנטים הפגינו נגד ארה"ב לעתים קרובות יותר מאשר הפועלים, ולעתים קרובות יותר נגד המשטר בדרום קוריאה. ההערות של הסטודנטים הזכירו לעתים קרובות יותר את ה"מינג'ונג" (תנועות המונים) ולעתים קרובות יותר דגלו באיחוד מחדש של קוריאה.

נראה שלמסורת התאבדות המחאה בקונפוציאניזם יש אופי ייחודי בחברה הקוריאנית המודרנית. נראה שהסטודנטים פועלים על פי עקרונות רחבים המבוססים על רעיונות מופשטים של התנגדות לזהות לאומית לממשלה. לעומת זאת, מכתבי ההתאבדות של הפועלים ביטאו תחושות של חוסר צדק הקיימות בהקשר של קבוצתם, ונראה כי התאבדויותיהם הזמינו אהדה רגשית מאחרים. ההבדלים שנמצאו בין שתי קבוצות אלה של מכתבי התאבדות מחאה, עשויים גם להוות אינדיקציה להבדלים במעמד חברתי. תחושת חובה מוסרית, הקשורה בקנאות ובחובות לרפורמות, משקפת את האליטיזם הקיים בקרב הסטודנטים. רעיון הנקמה במעסיקיהם, השכיח יותר במכתבי ההתאבדות של הפועלים, משקף חששות תלויות הקשר ונועד לעורר תגובות אוהדות מאחרים. באופן כללי, נראה כי, במקום הנטייה האישית, התאבדות המחאה, הן של סטודנטים והן של פועלים, הושפעו יותר מהתקופה ההיסטורית שבה נכפה סכסוך פוליטי-חברתי אינטנסיבי על אנשים אלה, שזהותם האישית הופרעה מאוד. נראה שהמורשת ההיסטורית של התאבדות מחאה בקוריאה והאידיאלים הקולקטיביים המשותפים (כלומר, דמוקרטיזציה למען המינג'ונג, צדק ושוויון לעובדים ואיחוד האומה), משרתים כוח נורמטיבי משמעותי מאחורי ההחלטה לפעול. נראה כי התאבדויות מחאה אלו ייחסו ערך גבוה להזדהות עם הקבוצה הגדולה יותר, ונראה כי התאבדות מחאה עשויה להיחשב כמוות הקרבה המבוסס על החלטה לפעול, הנדרשת על ידי המצפון הקולקטיבי, בהקשר של עומס בעימותים של מאבק פוליטי-חברתי. אם הם היו מסוגלים לפתח זהות אישית משמעותית יותר שאפשרה להם לקיים התקשרות מתמשכת לזולת, אולי הם לא היו רואים את המטרה שלהם כחשובה יותר מהחיים שלהם.

קיר ההמון הקוריאני בגן טאפגול סיאול – צילום יובל נעמן