גילי חסקיןתרבות האינקה – עבר והווה
חלק ז': במעגל החיים
כתב: גילי חסקין – 30/07/2002
ראה קודם: פרק שישי-דת האינקה , חומר רקע למטייל בדרום אמריקה
ראו גם באתר זה: ילדי השמש של פרו
תרבות האינקה היא אולי הנושא המרכזי בו עוסק המטייל בביקורו בפרו. טיול לפרו הוא כמובן גם נופים, עולם עשיר של חי וצומח, אבל בעיקר עיסוק בתרבויות העתיקות, שצאצאיהן חיים עד היום ובמדה רבה ממשיכים את תרבותם.
לידה:
נשים הרות הפסיקו לקחת חלק בעבודות החקלאיות, אך המשיכו לעבוד במשק הבית. אדם שגרם לאשה הרה להפיל, נידון למוות. בלידה לא נעזרו במיילדות, אך אימהות לתאומים, להן ייחסו תכונות מאגיות, נכחו לעתים קרובות בלידות. מיד לאחר הלידה, היתה האם נושאת את היילוד בזרועותיה, הולכת למקור המים הקרוב, שם רוחצת את עצמה ואת התינוק. לאחר הולדת תאומים, שהיה אירוע המעיד על התערבות אלוהית ומשום כך מעורר יראה, היו ההורים חייבים בטקס של צום בן יום שנקרא:
.Kuri Wisaqaqya Wachakuspazazichikuq
ינקות:
ביום הרביעי להולדתו, היו משכיבים את התינוק ב"קיראו" ,(Quirau) מעיין עריסה. קרובי המשפחה היו מתכנסים ומרימים כוסית של צ'יצ'ה לחייו. הכרוניקן האינקאי למחצה, גרסילאסו דה לה ווגה, מתאר את הטיפול בתינוק: "בכל בוקר, כשהתינוק עדיין אפוף שינה, היו רוחצים אותו במים קרים. כאשר אם רצתה לרחוץ את תינוקה במים חמים יותר, היא היתה מחממת את המים בפיה ואז רוחצת את התינוק. אולם הם האמינו שרחצה במים קרים מחשלת את התינוק פיזית ונפשית, ולכן לא הרבו לרחצם במים חמים". כמו כן מעיד גרסילאסו כי הטיפול בתינוק נעשה רק בידי האם, כי האימהות נמנעו מלשאת את תינוקותיהן על הידיים מחשש שיהפכו לבכיינים וכי "במשך כל תקופת ההנקה לא היה הזוג מקיים יחסי מין מחשש שהדבר יפגע באיכות החלב…" שמו של התינוק הוענק לו בטקס מיוחד בהגיעו לגיל שנה. לטקס, שנקרא "רוטוצ'יקו ,(Rutuchico) שפירושו "גזיזת השיער", היו מגיעים קרובי המשפחה ומכריה. טקס נוסף נערך מאוחר יותר, בגיל שלש בערך הוא טקס הריני הוקהוצ'יקו – (Rini Hukhuchiku) חגיגת ניקוב האוזניים (עבור עגילים).
חינוך:
בני העם הפשוט לא זכו לחינוך רשמי. החינוך היה מנת חלקם של האצילים בלבד, אשר התחנכו בבתי מדרש מיוחדים בבירה קוסקו, שכן רק לאריסטוקרטיה נועד התפקיד להנהיג את ההמונים.
בתולות השמש:
כמה מבנות העם הפשוט, בדרך כלל היפות והמוכשרות יותר, אשר נועדו לשמש כבתולות השמש, זכו לחינוך ב"אקייאואסי" " – (Aciiauasi))בית הבתולות" האזורי; מעין מנזר בו חיו הנשים הנבחרות. מפעם לפעם היה מגיע נציגו של האינקה לכל אחת מהפרובינציות ובוחר לו את עשר הנשים היפות ביותר. הן רוכזו באקייואסי שמוקם בבירת אחת הפרובינציות, שם זכו לחינוך מקיף בנושאי הדת ובנושא מלאכות "נשיות", כגון בישול, סריגה והכנת הצ'יצ'ה. כאשר הבנות הגיעו לגיל 13-14 הן הובאו בפני האינקה על מנת שיחליט מה יעלה בגורלן. הבנות היפות ביותר הפכו למשרתות/פילגשים של האינקה עצמו, אחרות הוענקו כמתנות לאלו שהאינקה חפץ בייקרן והיתר חזרו למקדשים כדי להכשיר דורות חדשים של "בתולות השמש".
חינוך האצילים:
בני הכוהנים והאצילים היו חייבים ללמוד בבתי ספר מיוחדים, שם הוכשרו על פי לה ווגה, בכל מלאכות היום יום: מסורת, דת, תורת ממשל, תורת המלחמה, מוסיקה, טבע, פילוסופיה, אסטרולוגיה, גידול ילדים והקמת המשפחה. תקופת הלימוד נמשכה ארבע שנים.
התבגרות:
טקסי הבגרות של הבנות היו שונים מאלו של הבנים. טקס ההתבגרות של הבנות נקרא "קיקוצ'יקו" .(Quicochico) טקס משפחתי אינטימי, שהיה מתקיים מיד לאחר קבלת הווסת הראשונה. הנערה היתה צמה ביומיים שקדמו לטקס, כשהאם מכינה לה בגדים מיוחדים, ארוגים מצמר יימה לבן, שיתאימו למעמדה החדש. ארבעה ימים לאחר סיום הווסת, היתה הנערה מתייצבת בבגדיה החדשים בפני הפורום המשפחתי ומקבלת את שם הבגרות שלה, הנקרא על שם תכונתה הטובה ביותר. באותו מעמד היתה מקבלת מתנות מכל בני המשפחה. טקס ההתבגרות של הבנים, האוארצ'יקו ,(Huarchico) התקיים כשהיו בני 14. טקס זה נחשב לאחד החשובים שבטקסי האינקה. היה זה טקס קבוצתי, שנערך מדי שנה, סמוך לפסטיבל השמש, במחוזות השונים של הממלכה. לבני האצילים נערכו טקסים מפוארים בערים הגדולות ואילו לבני העם הפשוט נערכו טקסים צנועים יותר בעיירות ובכפרים. לדעת הכומר ברנבה קובו (Bernabe Cobo) , היו אלו טקסים מורכבים שהתבססו בעיקר על פולחן וריקודים, עם תוספת משנית של תחרויות ספורט. לעומתו, גורס לה ווגה, כי הנערים נבחנו במעמד זה בהאבקות, קפיצות לגובה ולרוחק, הטלת כידון, יכולת לאלתר כלי נשק ועוד. באירועים אלו נבחרו המצטיינים לתפקידי משמרו האישי של האינקה.
אירוסין: האירוסין היו נערכים בבית הורי הכלה. החתן היה מגיע לשם ומנעיל סנדל לרגלה הימנית כסמל לאיחוד. משם היתה הכלה נלקחת לבית החתן, כשהיא מלווה בבני משפחתה. שם היתה מעניקה לו חולצת צמר, ועונדת עליה עיטור מתכתי שטוח. הורי הזוג היו מלמדים אותם את חובותיהם, איש כלפי רעותו.
נישואין:
הביגמיה היתה מותרת לאינקה עצמו, לקוראקאס ולכוהנים. בנוסף לאשה החוקית, אותה נשאו בטקס רשמי, הורשו להחזיק בפילגשים. מעמד האשה הראשית היה גבוה לעין ערוך מזה של "צרותיה", הנשים המשניות. האשה הראשית היתה אחראית על ניהול משק הבית והנשים המשניות חויבו לציית לה. רק לאינקה עצמו, הותר להינשא לאחותו; לאנשי האריסטוקרטיה הגבוהה הותר להינשא לאחותם מאב בלבד (אחות למחצה). לאדם הפשוט אסור היה להינשא לבת המשפחה, אך היו חייבים להינשא לאשה מתוך ה"איו" שלהם. הבנות נישאו בגילאים 16-20 והבנים בגיל 24-25. יש לציין, כי על המושל המקומי, הוטלה האחריות לדאוג לנישואיו של אדם. חתונה נערכה על ידי כהן, בנוכחות בני משפחה, עדים ונציג האינקה. לאחר הנישואין, היה נחשב האדם כחלק ממערכת משלמי המסים ומספקי כוח העבודה. כמו כן היה חייב להיענות לדרישת השליט, להקרבת בנו או בתו לאל השמש.
היגיינה:
המודעות לנקיון אישי היתה קיימת בעיקר בשכבות הגבוהות יותר של האוכלוסייה. האינקה היה טובל באמבטיות אבן בבתי מרחץ מיוחדים, אותם היו ממלאים במיוחד במים קרים או חמים להנאתו. אמבטיות נוספות נבנו במקורות מים טבעיים (בעיקר מים חמים), שם היה משתכשך לפרקים, כתרגיל הרפיה מלחצי השלטון.
תזונה והרגלי אכילה:
סל המזון התבסס בעיקר על תירס ותפוחי אדמה. התפריט היומי התבסס על דייסות ומרקים שהכינו מתירס ומקטניות. בשר (קביה) נאכל באירועים חגיגיים בלבד. האינקה לא אכלו מאכלים מטוגנים. את מרבית ארוחותיהם אפו בכלי חרס. הכנת קמח התירס היתה מלאכה ממושכת, לכן אפו עוגות תירס רק לאירועים מיוחדים. פופקורן נחשב למעדן. בני העם אכלו בצלחות עץ האריסטוקרטיה בכלי זהב וכסף. העם, על מעמדותיו השונים, הסתפק בשתי ארוחות ליום; בבקר ובערב. הם לא השתמשו בשולחנות אכילה. בני המעמדות הנמוכים אכלו על הארץ ולאצילים היו בבגדיהם כיסים מיוחדים להנחת הצלחות.
קבורה:
מלכי האינקה היו נחנטים והמומיות היו משמשות בטקסים הדתיים. ייתר האנשים היו נקברים בבגדים מיוחדים, על פי רוב בצבע אדום. קבר שהוזכר ב"נשיונל ג'אוגרפיק", יוני 1996, הינו אחת התגליות הארכיאולוגיות החשובות בעולם, משום שאפשרה מבט בוחן על הקבורה הטקסית. כדאי להדגיש שנמצא בינתיים רק קבר כזה. ניתן להניח שהיו עוד קברים כאילו, אך זו אינה הוכחה. בקבר הספציפי הזה נמצא פסל מוזהב הלבוש בבגדים כמו אילו של הנערה. על הבגדים היו תלויים צדפים, כדי לעורר את מאמאקוקלה , (Mamacolca) הלוא היא "אמא ים" – אם כל המים, כדי שתוריד גשם. כמו כן נמצאה לאמה; אולי היתה זו בקשה לריבוי הלאמות.