תקופת השלטון הבריטי בדרום אפריקה

כתב: גילי חסקין; ‏‏08/11/2023

ראו קודם: מושבת הכף ההולנדית ; מבוא לטיול באפריקה,

ראו גם: דרום אפריקה הקדומה ;  המסעות הפורטוגליים לדרום אפריקה.  מלחמת הבורים,  הטרק הגדול;  דרך הגנים הדרום אפריקאית, קייפטאון, הקארו הדרום אפריקאי , לסוטו

מושבת הכף או קולוניית הקייפ (Cape Colony) הייתה מושבה בריטית בדרומה של יבשת אפריקה. קדמה לה מושבה הולנדית בעלת שם זהה אשר הוקמה בשנת 1652 [ה"כף" בשמה של המושבה ניתן לה מכף התקווה הטובה, המצוק הסלעי בקצה הדרום-מערבי של יבשת אפריקה, ממנו החלה ההתיישבות האירופית. העיר קייפטאון שליד כף התקווה הטובה שימשה כבירת המושבה.] עם סיומה של המאה ה-18 החל הכוח ההולנדי לדעוך, ובריטניה נכנסה למלא את הוואקום. הבריטים תפסו את הכף ב-1795, כדי שלא ייפול לידיים צרפתיות, ב-1802 החזירו אותו לזמן קצר להולנדים, כבשו אותו שוב ב-1806 מידי ההולנדים שהיו בעלי בריתו של נפוליון . בהתאם להחלטות קונגרס וינה ב-1814, נשארה בידי אנגליה הבעלות אל ארץ הכף ועל גיניאה שבאמריקה הדרומית[1].

ההתיישבות הבריטית

כמו ההולנדים לפניהם, לבריטים בתחילה לא היה עניין במושבת הכף, לבד מהנמל האסטרטגי. אחת המשימות הראשונות שלהם הייתה לפתור ויכוח גבולות בין הבורים (שכינו את עצמם "אפריקנרים", או לניתוקם הרעיוני מאירופה והשתייכותם לאפריקה)[2] לשבט הקוסה (Xhosa), על הגבול המזרחי של המושבה, אף שלא עזרו כלל ביישוב מחלוקת הגבולות. ב-1820 , כ-5,000 מהגרים בריטים מהמעמד הבינוני, בעיקר סוחרים ואנשי עסקים, שוכנעו לעזוב את בריטניה ולהתיישב על חלקות אדמה בין הקבוצות הלוחמות, כדי להוות אזור חיץ. תוספת המתיישבים חיזקה את הנוכחות הבריטית באזור, וסדקה את האחדות היחסית של דרום אפריקה הלבנה. התוכנית הייתה לא מוצלחת בעליל, ועד 1823 כבר נסוגו כמעט מחצית המתיישבים לערים, בעיקר לגרהמסטאון (Grahamstown) ופורט אליזבת (Port Elizabeth)[3]. ממשלת בריטניה הסבירה את סיועה למהגרים, בצורך לחזק את המאבק בסחר העבדים, אולם הסיבה העיקרית לכך, היה עניינה לתקוע יתד איתן באזור אסטרטגי זה, שחלש על הנתיב הימי להודו. ב-1828 הונהג חוק העונשים הבריטי. הפקידות ההולנדית הזעירה, שהיו לה גם תפקידי שיפוט, בוטלה ובמקומה באו שופטים קבועים, שאפילו לא דיברו הולנדית[4].

בעוד שעד לאותה תקופה הבורים ורעיונותיהם היו בלעדיים וללא תחרות, הרי שכעת היו שתי קבוצות לשוניות ושתי תרבויות. נוצרה תבנית, שעל פיה דוברי האנגלית היו עירוניים ששלטו בפוליטיקה, במסחר, במכרות ובייצור, ואילו הבורים, שהיו פחות משכילים, היו מוגבלים לחוות שלהם.

הבורים התמרמרו במיוחד על מדיניותה של הממשלה כלפי הילידים. מראשית שלטונם במושבת הכף, על פי רוב, צידדו הבריטים בילידים, בסכסוכיהם עם הבורים. השלטון הבריטי הקים יחידת משטרה מבין הילידים והמיסיונר הסקוטי פיליפ, שהיה בעל השפעה בחוגי הממשלה, הטיף לריכוזם של הילידים בשמורות (רזרוואטים), כדי להגן עליהם מפני הבורים וכדי לרומם אותם לדרגה תרבותית גבוהה יותר[5]. הבורים התנגדו לכך מחשש, שיקשה עליהם להשיג עבדים ומשרתים

הבריטים שינו את המציאות באזור באורח משמעותי. הם הניחו יסודות לשלטון של חוק וסדר, שהתבסס, בין השאר, על אמירה כללית בדבר הצורך בשוויון בפני החוק, של כול בני האדם, וזאת, למורת רוחם של הבורים. אף שלימים נסוגו הבריטים מרעיון השוויון ואימצו מערכת חוקים המושתת על אפליה גזעית ברורה, כבר באותה תקופה, נטמנו זרעי האיבה בינם לבין הבורים[6].

בינתיים גדל מאוד מספר הבריטים בקייפטאון, וכן באזור שממזרח למושבה (כיום מחוז הקייפ המזרחי), בנאטאל (Natal), ולאחר גילוי זהב ויהלומים – בחלקים מטרנסוואל (Transval), בעיקר סביב מחוז חאוטנג (Gauteng) של היום. אף על פי שבתחילה ניסה השלטון הבריטי החדש לרכוש את אמונם של האפריקאנרים עלו היחסים בין הצדדים עד מהרה על שרטון. יחסם של האפריקאנרים לבריטים היה עוין יותר מזה ששרר בין האפריקאנרים להולנדים. אמנם הן הבריטים והן ההולנדים נתפסו בעיניהם בדרך כלל כרודניים, אך כלפי ההולנדים היה להם קשר רגשי ואתני שמיתן את המתחים ביניהם במידת מה[7].

עליית הזולו והמפקאנה.

בד בבד עם הכיבוש הבריטי והתבססות שלטונם בכף, חלו תהליכים הרי גורל באזור בו חיו בני הזולו (Zulu), בצפון מזרחה של צפון אפריקה, במה שנודע כמחוז נטאל, כיום הפרובינציה קואזולו – נטאל (KwaZulu-Natal). על רקע תהליכי ההתיישבות האירופית, הגיעה תקופה של סבל רב בקרב העמים האפריקאיים באזור. בתקופה זו בולטות מספר התרחשויות. אחת החשובות שבהן היא עלייתה של ממלכת זולו רבת העוצמה.

שבט הזולו היווה בעבר חלק ממשטר צ'יף (chiefdom), בו ישנם מספר שבטים אשר כפופים לשלטון של צ'יף אחד[8]. לאורך כמאה שנה תושבי הזולו חיו בשלווה יחסית, עסקו בחקלאות וכמעט ולא היו מעורבים במלחמות. בני הזולו החלו לעסוק במסחר עם האירופיים כבר בתחילת המאה ה-16, אך כאשר גדלה התחרות בין השבטים האפריקאים השונים, על המסחר עם האירופיים, הזולו התקשו להתמודד בתחרות.

הכוח המניע בתהליך שבו עברו שבטי נגוני (Nguni) בנאטאל, מאסופת ממלכות בודדות למדינה ממורכזת ומיליטריסטית, הונהג על ידי שאקה זולו (Shaka Zulu), בנו של מנהיג שבט זולו הקטן. שאקה נולד בשנת 1787, והיה בנו הלא חוקי של סנזאנגקונה (Senzangakhona kaJama), מלך הזולו. הוא ואמו, נאנדי (Nandi), הוגלו על ידי אביו כאשר היה כבן שש. הם  מצאו לעצמם מקלט בשבט מט'טווה (Mthethwa). משהגיע שאקה לגיל 19, הוא גויס לצבאו של דינגיסוויו (Dingiswayo) מנהיג שבט מט'טווה. שם רכש שאקה את הכישורים הדרושים על מנת להפוך למדינאי וחייל. האומץ והגבורה שבה לחם זכו לתשומת לבו של דינגיסוויו שהחליט לקחת את שאקה תחת חסותו. במהלך שירותו הצבאי גיבש שאקה את משנתו הצבאית, ופיתח צורת לחימה חדשה, המכונה "קרן הבופאלו", שבה נלחמים עם כידונים קצרים במקום החניתות הארוכות שהיו נהוגות לפני כן, יחד עם שימוש במגן גם כאמצעי תקיפה.

לאחר מותו של סנזאנקונה (Senzangakhona kaJama) , אביו הביולוגי של שאקה, בשנת 1816, שלח דינגיסוויו את שאקה, יחד עם ליווי צבאי חזק, אל עבר אדמת הזולו על מנת להילחם על מקומו כמלך הזולו. שאקה הפך למנהיג הזולו בהיותו בן 29. השבט היה במצב של בלבול כתוצאה מחילופי השלטון המהירים. הצבא היה קטן, לא מיומן וחסר ארגון, ומרבית הבקר המלכותי נעלם. שאקה שאף לעצב את פני השבט בהתאם לחזונו האישי ולשם כך גזר מוות מידי על מי שהיסס להישמע להוראותיו. הוא יזם רפורמות צבאיות, חברתיות, תרבותיות ופוליטיות רבות על מנת ליצור מצב של ארגון וריכוז בשבט. אחת הרפורמות החשובות ביותר הייתה הרפורמה הצבאית. לפני כן, צבא הזולו היה קטן, לא מיומן וחסר ארגון, שאקה החל לאמן בעצמו את הצבא שלו על פי חזונו. הוא לימד אותם את צורת הלחימה החדשה שפיתח עוד בשירותו הצבאי בשבט מט'טווה, תוך לחימה כיחידה אחת ולא כיחידים.

הוא הוכיח עצמו בקרב כלוחם ומצביא דגול והצליח לגבש עוצמה בידיו. הוא גיבש צבאות גדולים, וזעזע את הרעיונות המסורתיים המקובלים בכך שהציב בראשי הלוחמים קצינים שלו במקום את ראשי השבטים המסורתיים. צעירי הזולו גויסו בגיל 6 לתוכנית אימונים במסגרת האינטנגה ( יחידה צבאית בגודל של פלוגה)[9].   הלוחמים פוזרו לחטיבות בהגיעם לגיל 20. לאחר מכן החל במערכה של כיבוש ושלטון טרור: אלה שעמדו בדרכו, נמכרו כעבדים או נרצחו. אפילו ה"אימפיס" (Impis יחידות לוחמות)[10] שלו היו נתונות לחוקים דומים: כישלון בקרב פירושו מוות[11].

לראשונה בתולדות השבט נעשה שימוש בעונש מוות בצורה חסרת מעצורים וחסרת חמלה שכזו. שלא במפתיע, שבטים שהיו בדרכו של צבאו של שאקה ברחו, ולאחר מכן הפכו לתוקפנים כלפי שכניהם. גל הטרור והנדידות התפשט בכל דרום אפריקה, ואף מעבר לה, והותיר אחריו מוות והרס. הודות לעליונות הכוח השחור שהוביל, הוא אף שימש כזרז ליצירת מספר ישויות מדיניות, שהבולטות ביניהן הן סותו (כיום מדינת לסוטו) והסוואזי (כיום מדינת סוואזילנד) .

במהלך השנים 1816-1826 כונן המלך שאקה את שלטונו על מרחב עצום ומיסד בו מערכת יחסים פטריארכלית, שבה זכו הלוחמים לשטחים נרחבים ולעדרי בקר גדולים, בתמורה לכיבושיהם.  בשנות כהונתו שאקה הפך את הזולו ממשטר צ'יף לאימפריה. הוא התקדם משבט לשבט ושכנע את הצ'יפים המקומיים להצטרף לאימפריה שלו, לאלה שסירבו, ניתנה הבחירה בין מוות לבין גלות.

שבטים מובסים שולבו בתוך האימפריה באופן מלא וניתן להם שוויון זכויות. באמצעות הצ'יפים המקומיים החדיר שאקה מערכת גיוס חדשה של לוחמים רבים וחלוקתם לגדודים. הצ'יפים המקומיים אספו נערים צעירים מבתיהם, ואלה עברו הכשרה צבאים ונשבעו אמונים למלך. יתרה מזה, נאספו מאות בנות צעירות, אשר חולקו כנשים לאותם חיילים צעירים. שאקה הכיר בחשיבותו של העלאת המורל של החיילים, לכן דאג להביא להם מתנות ופרסים. בשיא שלטונו עמד לרשות המלך צבא של כ-40,000 לוחמים, שהיטלו את חתתם אף על הבורים. מסיבה זו הם לא העזו להילחם בזולו ובחרו לפעול באלימות כנגד בני הקוי-קוי, הסאן והקוסה, שלרשותם לא עמד כוח צבאי בר הגנה[12].

בתהליך של מסעות הכיבוש, בניצוחו של השאקה, שבטים שלמים נסו מפני שאקה ובני הזולו, והתפזרו לכל עבר. כתוצאה מכך פרץ באזור הזולו גל של מלחמות בין קבוצות ושבטים, כיבוש של ממלכות ושבטים שונים. כתוצאה מהמנוסה והפחד מ"שאקה" נוצרה התאחדות של קבוצות שונות על מנת להגן על עצמן מפניו. נוצר ריכוז שלטוני של קבוצות, נעלמו שבטים ומנהיגים חלשים, את מקומם תפסו בני הזולו בהנהגתו של שאקה או מנהיגים בולטים אחרים.

מסעות הכיבוש של שאקה הובילו להגירה המונית של שבטים שלמים מאדמותיהם אל עבר הקייפ או אדמת הקוסה, מסע נדודים זה כונה "מפקאנה" (Mfecane), שהוראתה חיסול בשפת הזולו (Zulu), וכ"דיפאקאן" (Difaqane), שמשמעה "הגירה כפויה" בשפת הססותו (Sesoto).

באזור כולו החלו גלי אלימות רבים בין הזולו לבין השבטים השכנים, וכן בין הזולו לבין עצמם, גלים אלו אף הובילו להשמדתם של שבטים שלמים. מניין ההרוגים בגלי אלימות אלה אינו ידוע עד היום, אך בתום המפקאנה, האזור כולו כמעט התרוקן מתושביו. יש האומרים כי ההסבר לטענת הבורים, שאזור הנאטאל היה ריק מאדם כאשר הגיעו אליו ב"מסע הגדול". היה המפקאנה. כל תושבי האזור נסו על נפשם או נרצחו, מה שגרם לדילול משמעותי של האוכלוסייה בנאטאל.

אך תוך מספר שנים החלה שקיעה הדרגתית של הממלכה הגדולה. לחולשה שהלכה וגדלה, היו שני גורמים עיקריים: לחצים פנימיים, שהובילו לרציחתו ב-1823, של שאקה בידי אחיו-למחצה, דינגאנה ( Dingane ואומתלנדה (Mhlangana), על מנת להשתלט על כס המלוכה וכן בשל התחזקותן של קבוצות אפריקאיות מבני הזולו – בני הנבאלה (Ndebele), הסוואזי (Swazi) והסוטו (Soto).

דינגאנה, שהיה החלש יותר, נעשה למלך, והפחית את המשמעת הצבאית תוך שהוא ממשיך בדיקטטורה שלו. דינגאנה גם ניסה למסד יחסים עם הסוחרים הבריטים על חוף נטאל, אך השתלשלות האירועים הביאה לסופה של עצמאות הזולו[13].

אחת הפעולות הראשונות אשר דינגאנה  ביצע כמלך, הייתה רצח כל יורשי העצר האחרים (אומתלנדה) אשר עשויים לאיים על מקומו כמלך, זאת פרט לאחיו מפנדה, שנראה בעיניו כחלש ובלתי מאיים. בשנים לאחר מכן רצח דינגאנה את כל תומכיו של שאקה על מנת להבטיח את מקומו. המאבקים הפנימיים פוררו במידה רבה את הממלכה והכשירו את הקרקע להתערבותם של הבורים ולימים של הבריטים.

הקונפליקט הבריטי-בורי  (אפריקנרי)

במרכזו של המתח בין האפריקאנרים לשלטונות המושבה, עמדה שורה של תהליכים שהביאו עמם הבריטים למושבת הכף עם תחילת המאה ה-19. בראש ובראשונה הייתה זו מדיניות של אנגליזציה שהובילה פקידות המושבה, לרבות הגעתם של אלפי מתיישבים בריטים חדשים אליה, אשר אט אט החלו לשנות את צביונה האפריקאנרי-הולנדי. האפריקאנרים חזו במו עיניהם במה שהם ראו כתהליך זוחל של נישול מעמדם במקום לטובת כוחם הגדל של הבריטים. בשנים הבאות חוקקו הבריטים שורה של חוקים אשר שיפרו את מעמדם האזרחי של השחורים, זאת למורת רוחם של האפריקאנרים. ההכרזה הבריטית בדבר שוויון הגזעים הייתה לדידם התרסה חריפה במיוחד. הקש ששבר את גב הגמל עבורם היה ככל הנראה ביטול העבדות בתחומי המושבה בשנת 1833  [14]. משקיהם של רוב החקלאים האפריקאנרים התבססו על עבדים, ומבחינתם היה זה גזר דין מוות כלכלי. שכן כל קיומם כחקלאים התבסס על עבודה זולה וזמינה של האפריקאים.

בשנת 1834, תקפו שבטי הבאנטו  – שכונו "כאפירים", כלומר, כופרים[15], איכרים בורים בצד המזרחי של משובת הכף, רצחו מתיישבים שרפו את משקיהם ושדדו את בקרם. רק לאחר חצי שנה עלה בידי השלטונות לגרש את הפולשים ולהקים רשת של משלטים, בתחום הטריטוריה של ה"כופרים", שסופח למושבת הכף. הבורים תבעו פיצויים בגין התרשלותם של השלטונות בנקיטת אמצעי הגנה. מושל המושבה הכיר בתביעתם, אך הממשלה בלונדון דרשה לוותר על השטח המסופח והצדיקה של תביעותיהם של הכאפירים על ארצם. ההפקרות וחוסר הביטחון באזור הגבול, היו אחת הסיבות להתמרמרות בורית, גדלה והולכת[16].

הבורים הפנימו שבריטניה אינה מתכוונת אלא להמשיך והעמיק את אחיזתה בחייהם ובעיסוקיהם. בעקבות זאת החליטו כ-20,000 בורים, לעזוב את מושבם באזור מזרח הכף ולעלות צפונה, לעבר חופי האוקיינוס ההודי, למחוז נטאל, כדי לייסד מדינת לאום אפריקנרית. במשך עשר שנים (1835-1845), נטשה כרבע מהאוכלוסיה האירופאית הלא בריטית את אדמותיה ואת עסקיה, בחפשם אחר ארץ פנויה להתיישב בה ולייסד בה רפובליקה עצמאית[17].

בורים אלו, שנקראו "פוּרטרקרים" (Voortrekkers – "חלוצים-נוודים" בהולנדית), חיפשו אחר שטחים רחוקים מהשפעה בריטית, בהם יוכלו להתיישב ולקיים את אורח חייהם המסורתי של עבודת אדמה ואמונה בתנ"ך. המסע הגדול הקביל בעיני האפריקנרים ליציאת בני ישראל ממצרים. האוכלוסיות השחורות, שנקרו בדרכם ולא שמחו להעניק להם את אדמותיהם או להשתעבד להם כעבדים, דמו בעיניהם ל"עמלק" וניצחונם על ממלכת הזולו, שהוצגו כ"כנענים",  נרשם כהוכחה נוספת היותם "עם נבחר".

מצפון וממזרח לנהר האורנג', שהיה הגבול של מושבת הכף, מצאו ה"פוּרטרקרים" שטחים עצומים של אדמות מרעה, שנראו לא מיושבים. נראה היה להם כי הגיעו לארץ המובטחת שלהם, עם די שטח לרעיית עדריהם ולפריחת תרבותם של עצמאות אנטי-אורבנית. הם לא מודעים לכך שתגליתם – אדמות מרעה נטושות, קבוצות לא-מאורגנות של פליטים, וסיפורים על ברוטליות – היו תוצאה של המפקאנה, ולא מצב רגיל.

מקומו של הטרק הגדול בתודעה הבורית, מזכיר במידת מה את כיבוש הספר באתוס האמריקאי. אך לאפריקנרים לא הייתה תעשיית קולנוע הוליווד, שתנחיל את האתוס הזה לתודעה העולמית.

ראו באתר זה: כיבוש הספר האמריקאי.

הטרק הגדול עצמו נחשב לפי רבים לאירוע הלאומי המכונן של האומה האפריקאנרית. הצהרה אשר נכתבה על ידי פיט רטיף (Pieter Mauritz Retief), המנהיג של אחת מקבוצות האפריקאנרים, אשר פורסמה בעיתונים במושבת הכף, משקפת היטב את הרוחות שנשבו בקרב אנשי הטרק[18].

ההתנחלות בשטחים האפריקאים גררו התנגשויות אלימות עם בני הזולו, שהסתיימו בקרב אשר עתיד להיקרא לימים "קרב נהר הדם" (Battle of Blood River/ Bloedrivier). הקרב, אשר נערך בין שעתיים לשלוש שעות, ב-16 לדצמבר 1838, הסתיים בתוצאה מכרעת יוצאת מגדר הרגיל. למעלה מ-3,000 אנשי זולו נהרגו ואף לא אחד מקרב האפריקאנרים. צבא הזולו נסוג משדה הקרב וממלכת הזולו הידרדרה לתוך מלחמת אזרחים

באופן לא מפתיע, ראו האפריקאנרים את ניצחונם ב"קרב נהר הדם", כאות מבשר מהאל באשר לצדקת דרכם. הקרב נתן רוח גבית לטרק הגדול כאשר זה התעצם וזכה במצטרפים נוספים ממושבת הכף. הניצחון על הזולו, אשר הידיעות אודותיו התפשטו ברוב שטחי דרום אפריקה של ימינו, הביא לביסוס תדמיתם של האפריקאנרים כעם נחוש ובלתי מנוצח, אשר היווה את הכוח הדומיננטי בטריטוריות שמחוץ לתחומי המושבה הבריטית[19]. "קרב נהר הדם" היה לאבן היסוד של המיתוס הלאומי של הבורים. בעקבות הניצחון הכריזו האפריקאנרים על 16 בדצמבר, כעל "יום הנדר" (Geloftedag or Dingaansdag), אשר נחגג במאה וחמישים השנה הבאות מדי שנה ושנה (עם נפילת האפרטהייד בשנת 1994, שונה החג ל"יום הפיוס")[20].

ראו בהרחבה: הטרק הגדול

בשנה שלאחר קרב נהר הדם, הגיעו כמויות גדולות יחסית של אפריקאנרים להתיישב בחבל נטאל, באזור דורבן (Durban) של היום. בעקבות הכרעת הזולו, נחשב האזור אידיאלי עבור האפריקאנרים. למרות שאל מול עיניהם הם ראו ניצנים של קולוניזציה בריטית מוקדמת של האזור. על אף זאת, הם החליטו לנצל את שעת הכושר, וב-12 באוקטובר 1839, הם הכריזו על הקמת רפובליקת נטאליה (Natalia Republiek) – מדינה אפריקאנרית דמוקרטית עצמאית,  באזור העיר דרבן (Durban) של היום. מקימי הרפובליקה קיוו שבדרך זו של קביעת עובדות בשטח, הם יניאו את בריטניה מכוונתה להשתלט על האזור[21].

תושבי הרפובליקה החדשה ייסדו את העיר פיטרמריצבורג  (Pietermaritzburg), בה הם קבעו את בירתם ושם הם הקימו את מועצת העם של נטאליה (Natalia Republiek)), שהיה הפרלמנט המקומי. אולם נראה כי עוצמתה של בריטניה והיעדר בסיס ממשי למדינה, דנו את הרפובליקה לכישלון כבר עם הקמתה. עם זאת, יעברו כמעט ארבע שנים עד שזו תגיע לקיצה[22].

עזיבת הבורים את מושבת הכף חייבה את הבריטים להיערך לקראת המצב החדש שנוצר, שכן הבריטים הם שהיוו את העורף החקלאי שלהם. כמו כן, היה צורך למצוא פרנסה לאפריקאים ששוחררו ב-1833, כדי שלא ייאלצו לשוב ולהשתעבד לבורים. מסיבה זו וכן מחשש שאוטונומיה בורית לחופי האוקיינוס ההודי, עלולה לפגוע באינטרסים הכלכליים הבריטיים, החליטו אלו, לספח את נטאל[23]. חייל מצב ששוגר, בפיקודו של ניפיאר (Napier), מושל מושבת הכף, הכניעה את הבורים הנאטאליים וב-1845, סופחה נטאל לאימפריה הבריטית[24].

האוכלוסייה המפוזרת במישורים הגדולים, לא התנגדה לפוּרטרקרים, למעט מצד בני עם הנדבלה (Nedeble) החזק יחסית, הילידים היו מפוזרים כתוצאת המפקאנה, ולא היו ברשותם סוסים או כלי נשק. מצבם המוחלש גם חיזק את אמונת הבורים, כי הכיבוש האירופאי פירושו הגעה של תרבות לארץ פראית. אולם ההרים בהם בנה המלך מוששו (Moshesh) את אומת הבאסותו (Besutu) ועמקי ארץ הזולו היו מקומות בעייתיים יותר. במקומות אלו ההתנגדות הייתה חזקה, וההתקדמות של הבורים הביאה לסדרה של קרבות, מאבקים, והסכמים זמניים על פני 50 השנים הבאות, בהן נרשמה התחזקות הדרגתית של הלבנים.

לאחר עזיבת האיכרים הבורים את מושבת הכף, ניסו הבריטים להקים עורף חקלאי אלטרנטיבי. מסיבה זו ניסו למשל להקים מטעי סוכר משלהם ופעלו לגייס כוח עבודה זול וזמין מקרב הזולו, אולם אלו התנגדו בתוקף להשתעבד לבריטים. משום כך החלו הבריטים לגייס כוח עבודה זול מהודו כדי לפתור את המחסור בידיים עובדות, ב-1860 הגיעה הספינה "טרורו" (“Truro”) מהודו לנמל דרבן כשעל סיפונה 300 איש[25]. תוך חמישים שנה, הובאו לדרום אפריקה, כ-150,000 הודיים, שהיו לתשתית שעליה כוננה הקהילה ההודית הגדולה ביותר מחוץ להודו. ב-1893, כשמהטמה גאנדי הגיע לדרבן, היו יותר הודים מלבנים בנאטאל.

המדינות הבוריות העצמאיות

ב-1852 הגיעו כמה אלפי משפחות בוריות להסכם עם השלטון הבריטי על הכרה בעצמאותו של האזור שמצפון לנהר ואל ואל (Vaal, נהגה "פָאל"), שטח שנקרא 'טרנסוואל' (Transval), כלומר, מעבר לוואל). במקביל, הכירו הבריטים בעצמאות האזור שבין הנהרות ואל ואורנג', שם הוקמה "מדינת אורנג' החופשית" (Orange Free State -OFS). הבריטים באותה עת לא גילו עניין רב בטריטוריות החדשות.

גם ההתיישבות במקומות אלו לא הייתה שלווה ופטורה מאלימות, שכן אזורי התיישבות הללו היו גם הם מאוכלסים בבני הזולו והאנדבלה. השתלטותם של הבורים על האזור ושאיפתם לשעבד את האוכלוסייה המקומית בחוותיהם החדשות, הציתו שרשרת של מלחמות קשות, שתרמו גם הן, נדבך נוסף למיתוס הכיבוש הבורי וזאת משום שעתה יכלו הבורים, לשיטתם, לטעון לזכותם על האדמה, בכך שקידשוה בדם.

מדינת אורנג' החופשית  השתרעה על פני קרוב לתשעים אלף קילומטרים רבועים במרכזה הגאוגרפי של דרום אפריקה המודרנית. בצפון היא גבלה ברפובליקה הדרום-אפריקאית, כאשר בין שתי המדינות מפריד נהר הוואל; במערב היא גבלה במושבת הכף הבריטית, כאשר הגבול המשותף נמתח לאורך נהר האורנג'. בירת המדינה והעיר הגדולה ביותר בה הייתה בלומפונטיין (Bloemfontein), הממוקמת במרכז מחציתה הדרום מערבית של המדינה, על אם הדרך לכיוון קייפטאון. במהלך יובל שנות קיומה הקימו בה תושביה למעלה מחמישים עיירות וכפרים. בשיאה, לקראת סוף המאה ה-19, התגוררו בה כמאה ושלושים אלף תושבים. אוכלוסיית המדינה כללה בעיקר חברת איכרים כפרית, דוברת הולנדית ואפריקאנס, שמרנית ונוצרית פרוטסטנטית.

מדינת אורנג' החופשית קיימה פוליטיקה פנימית המבוססת על משטר רפובליקני דמוקרטי, לרבות מערכות בחירות סדירות ומערכת משפט מרובדת. היה לה מטבע משלה, בולי דואר משלה, צבא עצמאי ומוסדות תרבות; מערכות חינוך ובריאות; רשת מסילות רכבת וכיוצא באלו. עם זאת, כבר מראשיתה, היה ברור שהאימפריה הבריטית שואפת לצרף את תחומי מדינת אורנג' החופשית לשטחי שלטונה. למרות זאת, היחסים בינה לאימפריה היו טובים לאורך רוב שנות קיומה. עם זאת, על רקע מאבקים טריטוריאליים שונים עם בריטניה ידעו לבסוף היחסים בין המדינות שנות מתיחות ומשבר, אשר הגיעה לשיאה עם פרוץ מלחמת הבורים.

ב-1856 הכריזו הבורים על שטח טרנסוואל (Transval) כרפובליקה, בשם 'הרפובליקה הדרום אפריקנית' (בהולנדית: Zuid-Afrikaansche Republiek – ZAR, שם שאין לבלבל בינו לבין רפובליקת דרום אפריקה – היא מדינת דרום אפריקה המודרנית). ידועה גם בשם "רפובליקת טרנסוואל", כבירת המדינה הוכרזה העיר פרטוריה.

הרפובליקה הדרום-אפריקאית השתרעה על פני קרוב למאתיים אלף קילומטרים בחלקה הצפוני של דרום אפריקה המודרנית, מעברו הצפוני של נהר נהר הוואל, כאשר מעבר לו מדרום שכנה מדינת אורנג' החופשית. ממזרח היא קיימה גבול ארוך עם מוזמביק הפורטוגזית, ומצפון וממערב עם מושבת רודזיה הבריטית. בירת המדינה והעיר הגדולה ביותר בה הייתה פרטוריה, הממוקמת בדרום המדינה, על אם הדרך לכיוון בלומפונטיין. בנוסף לפרטוריה הבירה, במהלך יובל שנות קיומה הקימו בה תושביה למעלה משמונים עיירות וכפרים, כשהגדולה מכולם הייתה העיר יוהנסבורג, אשר בשנותיה המאוחרות של הרפובליקה אף האפילה על פרטוריה[26].

בשיאה, לקראת סוף המאה ה-19, התגוררו ברפובליקה הדרום-אפריקאית קרוב ל-300 אלף תושבים. אוכלוסיית הרפובליקה כללה בעיקר חברת איכרים כפרית, דוברת הולנדית ואפריקאנס, שמרנית ונוצרית פרוטסטנטית. הרפובליקה הדרום-אפריקאית קיימה פוליטיקה פנימית המבוססת על משטר רפובליקני דמוקרטי, לרבות מערכות בחירות סדירות ומערכת משפט מרובדת. היה לה מטבע משלה, צבא עצמאי ומוסדות תרבות; מערכות חינוך ובריאות; רשת מסילות רכבת וכיוצא באלו[27].

למרות התפתחותה המהירה בעשורים הראשונים לקיומה, היא הייתה רחוקה מלהוות תחרות לעושרה ועוצמתה של האימפריה הבריטית, אשר שלטה ברודזיה ובמושבת הכף ונטאל הסמוכות. על רקע מאבקים טריטוריאליים שונים עם האימפריה ידעו היחסים בין המדינות מתיחות מתמדת, אשר הגיעה לשיאה עם פרוץ מלחמת הבורים. בניגוד ליחסיה עם בריטניה, יחסיה עם מדינות כמו הולנד – מדינת האם שלה, מדינת אורנג' החופשית – מדינה אחות שלה, וגרמניה – היריבה הראשית של הבריטים באזור, היו טובים בדרך כלל.

הבורים קיימו את אורח חייהם המסורתי בשתי הרפובליקות העצמאיות שלהם, שמרו על ההפרדה הגזעית והמשיכו לנצל את האפריקאים בחוות החקלאיות. שנים נדמה היה שרפובליקות אלו יתפתחו לכלל מדינות עצמאיות, למרות שלא היה להן כל בסיס תעשייתי. מדינות הבורים כמעט ולא סחרו עם העולם בעשורים הראשונים לקיומן. ששתיהן היו רחוקות מדי מהחופים ומערי הנמל וממילא כמעט ולא היו מסוגלות לייצר עודפים ליצוא. למעשה, שתי הרפובליקות התבססו על חקלאות לצרכי קיום וכמעט שלא קיימו כלכלה המבוססת על אוצרות טבע ושוק. כוח העבודה שלהם היה מורכב מגברים שחורים, שבילדותם נחטפו לעבדות. הכנסייה של הרפובליקות הבוריות, )– Dutch Reformed Church ( DRC נאבקה בנוהג זה. כנסייה זו, להבדיל מהכנסייה האנגליקנית, חששה שמא אוכלוסייה זו, עלולה להביא להיטמעות מלאה של אוכלוסייה לא לבנה בתרבותם, בדתם ובלשונם של הבורים ולערער על ההבחנה בינם לבין השחורים[28].  .

ההתפשטות הבריטית אל נחלות הבורים

בשנות ה-50 של המאה ה-19, נראה היה שהבריטים ויתרו על שליטה פוליטית ישירה, באזורים הפנימיים של דרום אפריקה. אך לקראת שנות ה-70 הם אימצו מדיניות של פלישה רבתי, ליבשת אפריקה כולה. היו לכך כמה סיבות. בעבר שררה גישה רומנטית, שגרסה כי שאיפתם של הבריטים לאחד את האזור תחת שלטונם, נבעה הן מאמונה שאיחוד זה הוא צעד רציונלי, שיתרום להתפתחות תרבותית ולקדמה והן מדאגה הומניטרית נוכח יחסם של הבורים לאפריקאים[29]. יתכן כי הניסיונות הבריטיים להשתלט על שטחי הבורים, נבע גם מהחזון האימפריאליסטי ליצור רצף טריטוריאלי בשליטה בריטית בחלק המזרחי של יבשת אפריקה, מהים התיכון בצפון ועד כף התקווה הטובה בדרום. באותה עת החלה תחרות אימפריאליסטית בין המעצמות האירופאיות על כיבוש ושליטה בשטחים באפריקה, ולבריטניה היה אינטרס אסטרטגי וכלכלי להבטיח את שליטתה על הנקודות האסטרטגיות ומשאבי הטבע העשירים של דרום אפריקה. שאיפתם של הבריטים לשליטה ישירה באזורים אלה, נועדה למנוע ממתחריהם גישה למשאבי המסחר[30].

אם כי סביר להניח שמה ששינה לחלוטין את התמונה, היה גילוי מרבצי ענק של יהלומים בשנת 1867 באזור קימברלי (Kimberely) במדינת אורנג' החופשית. מול העושר האגדי שהתגלה לפתחם, לא יכלו הבריטים להישאר אדישים[31]. מדינת אורנג' החופשית, ה-OFS, ראתה בכך גזל ביריוני, אולם נשיא הרפובליקה התנחם בפיצוי הקטן שקיבל על הסיפוח והשקיע אותו בפיתוח כלכלת המדינה. פיתוח מכרות היהלומים בקימברלי, ששכנה במרחק של 100 ק"מ מהבירה בלומפונטיין, הזניק את כלכלת המדינה. אולם גילוי מרבצי הזהב האדירים באזור ויטווטרסראנד (Witwatersrand), שברפובליקה הדרום אפריקאית בשנת 1886, שינה את התמונה ובסופו של דבר, הוביל למלחמת חורמה בין הרפובליקות הבוריות והאימפריה. הבריטים -ובמיוחד ססיל רודז (Cecil John Rhodes), ראש ממשלת הכף[32] –  לא היו מוכנים להשלים עם שליטתם של הבורים בטריטוריות החדשות, העשירות במחצבים.

רבבות של בריטים ומהגרים ממושבת הכף נהרו אל העיר יוהנסבורג (Johannesburg), שנבנתה  ברפובליקה הדרום-אפריקאית במרכז ריף הזהב וצמחה בקצב מסחרר[33]. אוכלוסייתה צמחה במהירות עם נחשולי ההגירה של בהלת הזהב לכדי 100,000 באמצע שנות ה-90 של המאה ה-19.

ZAR מצאה עצמה מארחת רבבות "אייטלנדרים" (Uitlanders נכרים באפריקאנס), שחורים ולבנים, כשהבורים נדחקים לשוליים. במיוחד הוטרדו הבורים מן המספר הגדול של העובדים השחורים, אותם ראו כגוזלים את מקורות תעסוקתם. הם חששו כי התהליך יהיה מלווה בביטולה או במיתונה של ההפרדה הגזעית, עליה מיאנו לוותר.

התפתחותה של תעשיית המכרות שינתה לחלוטין את מעמדה של דרום אפריקה בעיני הבריטים, שעד אז נבע בעיקר ממיקומה האסטרטגי על נתיב השיט מאירופה להודו – היהלום שבכתר האימפריה הבריטית. אנשי תעשיית המכרות כהפכו לקבוצת לחץ רבת השפעה, שצרכיה הפוליטיים היו שונים מאלו של החקלאים. מלכתחילה, לא הייתה ה-ZAR מסוגלת לבדה להתמודד עם פיתוח המכרות שבשטחה, עם גיוס ההון הרב הדרוש לשם כך ועם הספקת  כוח אדם חסר תקדים בהיקפו, שדרש את הרס החקלאות הלא לבנה כדי לאנוס את הגברים לעבוד במכרות, דבר שדרש התערבות של שלטון אימפריאלי. האימפריה זעמה על סירובה של AZR להתאחד עם שאר המושבה בטריטוריה ולכונן פדרציה דרום אפריקאית, תחת ריבונותה של האימפריה. היא גם התקוממה נוכח סירובה של ה-ZAR להעניק זכויות אזרח שוות למהגרים האנגלים הרבים, גם כשאלו הפכו לרוב.

התפתחותה של יוהנסבורג לעיר ענקית, שהתאפיינה בהילות הימורים ובבתי מרזח, הייתה לצנינים בעיניהם הקלוויניסטיות של הבורים. הענקת אזרחות לתושבים החדשים של ה-ZAR הייתה הופכת את הבורים למיעוט בארצם, חמישים שנה בלבד אחרי שגלו מרצונם ממושבת הכף, כדי להיות עצמאיים. מאידך, חששו הבריטים מהתפתחותה המטאורית של יוהנסבורג, שאיימה לדחוק את קייפטאון ואת מושבת הכף ממעמד הבכורה שנהנו ממנו. גרמניה, שהחזיקה במושבה דרום-מערב אפריקה, אותת ל-ZAR, שהיא תשמח לשתף עמה פעולה ולחתור תחת ההגמוניה הבריטית באזור. מסיבות אלו, ראתה האימפריה הבריטית ב-ZAR, איום שיש להסירו[34].

מלחמת הזולו.

ניסיונות חוזרים ונשנים מצד הבריטים לגייס את בני הזולו לעבודה, הולידו התנגדות[35]. בשנת 1873, מלך הזולו מפָאנדֶה (Mpande) מת ובנו קטשאויו  (Cetshwayo) החליף אותו. קטשאויו היה מלך יותר מיליטנטי ופחות סלחן לנוכחות האירופאית בגבולות ממלכתו היא ממלכת זולו (Zululand). קטשאויו השקיע בפיתוח ושדרוג צבאו ואף רכש כלי ירייה אירופאים, אך החיילים הזולואים לא היו מיומנים בשימוש בהם. לצד ההשקעה בצבא, הנהיג גישה עוינת כלפי המיסיונים בארצו מה שהעלה את רף המתיחות עם האירופאים באזור ולמרות שהמתיחות לא הגיעה לאלימות ואף מיסיון לא נפגע, גברו הקולות האירופאים כנגדו.

המתיחות גברה כאשר בשנת 1876, טבחו בני הזולו במספר רב של נשים בנות שבטם, שנישאו לגברים בגילן, כנגד המסורת שהכתיבה שהיו אמורות להתחתן עם גברים מבוגרים יותר, טבח זה העלה את הביקורת האירופאית כנגד הזולו ומלכם קטשאויו והעלה את המתיחות בין הצדדים. סכסוך גבולות בין ממלכת הזולו לארץ הבורים ומספר תקריות גבול קטנות באוגוסט וספטמבר 1878 הביאו את הנציב הבריטי בנטאל, הנרי ברטל פריר (Henry Bartle Frere), להציב אולטימטום למלך הזולו קטשאויו ב-11 בדצמבר 1878. באולטימטום, דרש הנרי מממלכת הזולו להפסיק שימוש בכלי נשק חמים, לשלם מיסים לבריטניה ולהחזיר רכוש שנגנב על ידי הזולו, דוגמת עדרי בקר. לאחר שראשי שבט הזולו לא הגיבו לאולטימטום, פרצה המלחמה[36].

בניגוד ליריביהם הבריטים, לבני הזולו היה רק חיל רגלים ללא פרשים או יחידות סיוע אחרות. החיילים נשאו את ציודם עמם ללא שירותי אספקה מסודרים כלשהם, במקרה הצורך גויסו נערים שנשאו ציוד נוסף. החיילים היו חמושים בעיקר בנשק קר ובמיוחד בחניתות כבדות לדקירה. נשק חם היה בשימוש, אך בני הזולו לא היו מיומנים בשימוש בו והנזק שהוא גרם לבריטים היה זניח.

הטקטיקה של בני הזולו הייתה דומה לפָלַנְקְס מהעת העתיקה[37]: החיילים סודרו בשורות צפופות, כאשר התמרון העיקרי היה איגוף היריב בעזרת חיילים קלי רגלים שהוצבו באגפי המערך. טקטיקה זו הייתה יעילה בעיקר נגד שבטים אפריקאים אחרים שלא השתמשו בנשק חם, אך הייתה חסרת תועלת נגד צבא אירופאי מודרני החמוש בכלי ירייה מהירי ירי[38].

קרב איסאנדלוואנה (Battle of Isandlwana), שהתרחש ב-22 בינואר 1879, היה אחד הקרבות החשובים במלחמת הזולו, במהלכו הצליחו בני הזולו החמושים בחניתות, לנצח כוח בריטי גדול. זהו אחד הקרבות היחידים בהם ילידים החמושים בנשק פרימיטיבי הצליחו להביס כוח אירופי גדול ומצויד היטב[39]. בזמן הקרב באיסאנדלוואנה ב-22 בינואר 139 חיילים בריטים אשר נשארו מאחור במיסיון רורק'ס דריפט (Rorke's Drift), הותקפו על ידי בין 4,000 ל-5,000 לוחמי זולו. קרב רורק'ס דריפט  התנהל בסדרה של התקפות קשות כנגד חומות המיסיון והביצורים המאולתרים של הכוחות הבריטים. לאחר כ-10 שעות של לחימה עיקשת, נהדפו לבסוף כוחות הזולו[40]. הסרט "טעם החיים" של מונטי פייתון (Monty Python) כולל תיאור סאטירי של הקרב, הלועג להבדלי המעמדות בין שכבת האריסטוקרטיה והקצונה בצבא הבריטי לבין החיילים הפשוטים שמסרו את נפשם בקרב. בריאן פרט (Perrett Bryan), בספרו "עד הסוף המר", מקדיש את פרקו החמישי לקרבות אינסדלוואנה ורורק'ס דריפט[41].

הבריטים יצאו למלחמת חורמה בזולו, שמניעיה המוצהרים היו להביס את האויב השחור ולהשיב לאימפריה הבריטית את כבודה. זאת ועוד, הבריטים גמרו אומר להסיר את כול המגבלות, שצמצמו את יכולתם לשלוט באזור באורח מלא. באמצעות הנשק החם שעמד לרשותם, חיסלו הבריטים את כוחם הצבאי של בני הזולו , את עצמתם הכלכלית ואת העצמאות שממנה נהנו עד כה[42]. ממלכת הזולו הוכפפה לחוקים הבריטיים. המנוצחים חויבו בנשיאת תעודה מיוחדת שנועדה להגביל את יכולת תנועתם ובכך נמנע מהם לקיים את אורח חייהם כרועי בקר. דבר שפגע קשות במרקם הכלכלי שלהם[43].

בסופה של המלחמה (1879) הצליחו הבריטים להשתלט על שטחי ממלכת הזולו (Zululand), וכל שנותר להם הוא להשלים את המהלך של הפיכת הקולוניות הבריטיות והרפובליקות הבוריות בדרום אפריקה לפדרציה תחת הדגל הבריטי. הבורים, שסירבו לקבל את הדין, התחמשו לקראת עימות מזוין עם הבריטים.

מלחמת הבורים.

ההשתלטות הבריטית על מחצבי היהלומים, המלחמה עם הזולו, הבאת פועלים הודיים והכנסת כוחות צבא בריטיים  גדולים לאזור נטאל וטרנסואל, היו למעשה חלק משינוי כולל של המדיניות הקולוניאלית הבריטית בדרום אפריקה בכלל וכלפי הבורים בפרט. הבריטים טענו כי האוטונומיה הבורית פועלת באינטרסים החיוניים שלהם ולכן החלו לפעול להצרתה. גישה זו נתקלה בהתנגדות עזה מצדם של הבורים, שלא רצו לבוא שוב בעול הבריטי ולא רצו לוותר על העושר שנמצא באדמותיהם.

מרד שהחל ברפובליקה הדרום-אפריקאית, כנגד יוזמת הסיפוח הבריטית, התפתח לכדי מלחמת הבורים הראשונה (1880-1881).

תוך זמן קצר ניצחו הבורים את הבריטים בקרב מג'ובה (Majuba), ב-27 לפברואר 1881 , הדפו אותם חזרה אל מושבת הכף, הכריזו על עצמאותן המחודשת של הרפובליקות הבוריות ומינו את פול קרוגר (Gruger), ממנהיגי המאבק המזויין בבריטים, לנשיא הרפובליקה.

בתוך זמן קצר גברו הסכסוכים בין הבורים המקומיים, שנהנו מדעת הקהל העולמית  לבין המתיישבים הבריטים החדשים, אשר זכו  לגיבוי מלא מצדו של ראש ממשלת הכף, ססיל רודס, שממילא שאף להרחבת השליטה הבריטית ברחבי היבשת השחורה וראה את הרפובליקות הבוריות כעצם בגרונה של האימפריה.

ניסיונות פישור והידברות לא צלחו, וב- 11 באוקטובר ,1899 פרצה מלחמת הבורים השנייה (1899–1902)[44].

היה זה עימות צבאי בקנה מידה גדול בין האימפריה הבריטית, על כל עוצמתה ומשאביה, לבין הרפובליקות הבוריות. האחרונות היו הראשונות שהכריזו מלחמה. הן קיוו שהתקפת מחץ פתאומית, במעמקי מושבת הכף, תוביל לכניעת האימפריה[45].

מלחמת הבורים השנייה הייתה ארוכה יותר מקודמתה, והבורים מצאו מולם צבא בריטי מתוגבר וגדול יותר מזה שעמדו מולו בעבר. בשלב הראשון של המלחמה, נחלו הבורים מספר הצלחות צבאיות ואף חדרו לשטח מושבת הכף הבריטית.

הבריטים הגיבו במכת נגד עוצמתית. שדה הקרב הוצף בכוחות גדולים. בדצמבר 1899, הביס המפקד החדש של הצבא הבריטי, הרוזן הורשיו קיצ'נר (Horatio Herbert Kitchener) את הכוחות הבורים (אפריקנרים) בשדה הקרב והדף אותם חזרה אל גבולות הרפובליקות.

עם כיבוש הרפובליקות הבוריות, והתפוררות התנגדות הצבא הבורי "הסדיר", עברה המלחמה לתחומיהן של שתי המדינות הבוריות והחל מ-1901, החלו הבורים לנהל נגד הצבא הבריטי, מלחמת גרילה , שדרום אפריקה יפה לה, בשל שטחה הענקי, דלילות האוכלוסייה ודלות מסילות הברזל ורשת הכבישים שבה. את פעולות הגרילה בצעו מליציות שכונו בשפתם "קומנדו".

לוחמי יחידות הקומנדו הבורים התמקדו בניתוק הכוחות הבריטיים מקווי התקשורת והאספקה שלהם. התקפותיהם על מסילות ברזל וקווי טלגרף נעשו נועזות ומטרידות יותר ויותר, והסבו אבדות כבדות לבריטים. יותר ויותר התברר לבריטים כי צבאם אינו בנוי להתמודד כנגד יחידות גרילה הנשענים על אוכלוסייה פזורה ועוינת[46].

כדי לכפות על כוחות הגרילה להניח את נשקן ולהיכנע, לא בחל קיצ'נר באמצעים. הוא השמיד חוות חקלאיות כדי לגרום לבורים לחדול בתמיכתם בכוחות הגרילה. כמו כן בנה מחנות ריכוז [ממש כך] עבור האוכלוסייה האזרחית, הבלתי לוחמת- נשים, ילדים וקשישים והחזיקה אותם של כבני ערובה[47]. האימפריה גרמה במכוון לרעב במחנות ותנאי התברואה הקשים גרמו להתפרצותן של מגפות. התנאים במחנות אלו, החלו להידרדר בצורה חמורה, כאשר צפיפות האוכלוסייה בהם גברה, והבריטים התקשו להתמודד עמה. משערים שמתוך 116,000 שנכלאו במחנות, כ-28,000 , בעיקר נשים וילדים מתו במחנות הריכוז (לרוב מדיזנטריה) [48].

ראו באתר זה: הלורד קיצ'נר

לימים, ישתמשו הנאצים בשם 'מחנות ריכוז', עבור מתקני העינויים וההשמדה שהקימו, ברמזם כי יחסם אל האוכלוסיות הכלואות, אינו גרוע מזה שהעניקה בריטניה לבורים.

בשנת 1902, כשכמעט ולא נותר בית להילחם עליו, החלו הבורים להיכנע.  הן הבריטים והן הבורים קיוו שהמלחמה תהיה קצרה ומכרעת. אך המלחמה ארכה שלוש שנים, גבתה מחיר בחיי אדם, ברכוש ובהפסד תפוקה והשרישה איבה עמוקה בין בורים לבריטים. בדרך כלל, המונח "מלחמת הבורים" מתייחס ל"מלחמת הבורים השנייה", שהייתה הממושכת והקשה מבין העימותים הצבאיים בין הבורים לאימפריה הבריטית. מדיניות האדמה החרוכה שנקטו הבריטים, החריבה את שתי הרפובליקות הבוריות עד היסוד. המחיר האנושי שגבתה המלחמה מהבורים היה גבוה מאד. למעלה משלושים אלף מהם (ומהאפריקאים שעבדו בחוותיהם), נספו במהלכה. בכך הייתה המלחמה לאירוע מכונן נוסף בלאומיות הבורית, שמאפייניה העיקריים מאז היו שנאת הבריטים והתנגדות לשלטונם ולרצונן לעצב מחדש את אורחות החיים בדרום אפריקה, על פי תפיסתם.

ראו בהרחבה: מלחמת הבורים

עם סיום המלחמה ב-31 במאי 1902 היו המדינות הבוריות כבושות וחרבות, כשהן נשלטות בידי ממשלת מושבת הכף בקייפטאון. הסכם פרינינחינג  (Peace of Vereeniging) נחתם בשנת 1902 והביא קץ למלחמה. ההסכם היה מבוסס על פיוס הדדי, והכיר בזכויות מסוימות של הבורים, כמו גם הבטיח להם שלטון עצמי בעתיד. אחת התביעות של האפריקנאים בהסכם זה, תביעה שהבריטים הסכימו לה, היא התביעה לחקיקה שייקבע בה, כי באפריקה הדרומית, לא יינתנו זכויות שוות לשחורים. התנשאותם של הלבנים על השחורים, אותם ראו כצאצאי שבט חם המקוללים, עובדה שהצדיקה את נישולם מאדמותיהם, קיבלה בסיס חוקי בהסכם זה[49].

הרפובליקות הושמו תחת משטר כיבוש שהוגדר כתקופת "שיקום". בתהליך ה"שיקום", שנמשך רשמית עד 1905, חזרו החוואים הבורים והקימו את חוותיהם והאימפריה כפתה על  האוכלוסיות הלא לבנות, לעבוד בהן בשכר. זאת ועוד, הבריטים הפרו את כל הבטחותיהם להעניק זכויות אזרח ללא לבנים. בתהליך השיקום חוסל כמעט כליל מעמד החוואים הלא לבנים העצמאיים, לרבות אלו שהיו אריסים על אדמות לא מנוצלות בבעלות לבנה, חיסול שנועד לאנוס את האוכלוסיות לשמש כוח עבודה בשכר, בחוות או במכרות. ניתן לומר, כי עם סיומה של המלחמה הדרום אפריקאית, הושלם תהליך הקולוניזציה של דרום אפריקה[50].

לואי בותה (Louis Botha), המנהיג הבורי עמו עמד קיצ'נר במשא ומתן בשנת 1901, הפך לראש ממשלתה הראשון של דרום אפריקה בשנת 1910. המלחמה הותירה את חותמה על האזור למשך תקופה ממושכת, וקיומה של דרום אפריקה כמדינה מאוחדת בגבולותיה המוכרים הוא אחת מתוצאותיה. המלחמה בדרום אפריקה הייתה עבור הבריטים מעין "חזרה גנרלית" לקראת מלחמת העולם הראשונה שפרצה שתים עשרה שנים אחריה. האישים המרכזיים במלחת הבורים, התפרסמו אחר כך במלחמה נגד גרמניה (1914-1918)

השלטון הבריטי במושבת הכף ובשטחים שכבשה נמשך עד שנת 1910, אז קמה ישות מדינית עצמאית חדשה – "איחוד דרום אפריקה" (Union of south Africa). ישות זו איחדה את מושבת הכף ומושבת נאטאל הבריטיות, עם המדינות הבוריות מדינת אורנג' החופשית (OFS) והרפובליקה הדרום-אפריקאית (ZAR), כאשר כל אחת מארבע הטריטוריות הופכת להיות פרובינציה אדמיניסטרטיבית במדינה החדשה. מושבת הכף הפכה, אם כן, להיות "פרובינציית הכף" – מחוז בדרום אפריקה, שכיסה כמחצית משטח המדינה[51]. קייפטאון, בירת מושבת הכף, הייתה לאחת משלוש ערי הבירה של דרום אפריקה (בצד פרטוריה ובלומפונטיין – בירות המדינות הבוריות לשעבר). המושבה המאוחדת, שכללה בריטים, בורים, צבעונים והודים, הייתה כולה בשליטת הבריטים וזכתה במעמד של דומיניון – המעמד הבכיר ביותר שניתן באותם ימים למושבה, המצויה בשלטון לבנים, תחת הכתר הבריטי.

להמשך קריאה: האיחוד הדרום אפריקאי

הערות

[1] קונגרס וינה (נקרא גם "הקונגרס הרוקד" ו"קונגרס השלום הבינלאומי") היה ועידה של דיפלומטים ומנהיגים מכל מדינות אירופה (למעט האימפריה העות'מאנית) שנערכה החל מה-1 באוקטובר 1814 ועד 9 ביוני 1815. את הקונגרס אירחה אוסטריה בווינה בירתה על מנת להשיב את הסדר הטריטוריאלי והפוליטי באירופה שלאחר המלחמות הנפוליוניות. בראש הקונגרס עמד מי שהיה אז שר החוץ של אוסטריה קלמנס פון מטרניך השמרן, שמטרתו הייתה רסטורציה, כלומר החזרת המצב באירופה למה שהיה לפני המהפכה הצרפתית. בנוסף לכך ביקשו המדינות המתכנסות לחתום על הסכמים דיפלומטיים ובריתות בין מדינות אירופה, במטרה להגן על מאזן הכוחות בין המדינות ולסייע בשמירת היציבות והשלום.

את הדיונים ניהלו ארבע המעצמות המנצחות הגדולות של אירופה באותה תקופה: רוסיה, האימפריה האוסטרית, פרוסיה ובריטניה. נציגיהן של מעצמות אלה, כמו למשל לורד קסלרי הבריטי, היו המשפיעים בקונגרס, ולמעשה ניהלו אותו מאחורי הקלעים כשלנציגי המדינות הקטנות יותר הייתה מעט מאוד השפעה. יוצאת דופן מכלל זה הייתה צרפת, שאחרי תבוסתו והגלייתו של נפוליאון הוחזרה לשליטת בית בורבון. בזכות עורמתו וכישרונו הדיפלומטי של נציגה שארל-מוריס דה טליראן, הצליחה צרפת למלא חלק חשוב ומשפיע בקונגרס וינה חרף תבוסתה המשפילה וחולשתו של בית בורבון באותם ימים.

[2] אפריקאנרים (באפריקנס: Afrikaners; נקראים גם בורים) הם הדרום-אפריקאים הלבנים הדוברים את שפת האפריקאנס – שפה שהתפתחה מדיאלקט הולנדי. מוצאם בעיקר במהגרים נוצרים-קלוויניסטים ממדינות צפון-מערב אירופה – ברובם הולנדים, גרמנים וצרפתים הוגנוטים.

[3] יהונתן אלשך, ההיסטוריה הפוליטית של דרום אפריקה, הוצאת משרד הביטחון, תל אביב, 2014

[4] האנציקלופדיה העברית, כרך ה', עמ' 389

[5] Penn, Nigel (22 May 2013). "The British and the 'Bushmen': the massacre of the Cape San, 1795 to 1828". Journal of Genocide Research. 15 (2): 183–200.

[6] גליה צבר, בראשית הייתה אפריקה, האוניברסיטה המשודרת, עמ' 106-107

[7] O. Ransford (1968), The Great Trek. The Afrikaner Debate

[8] באנתרופולוגיה, משטר צ'יף או צ'יפדום, הוא כינוי למשטר אזורי ובו שתי קבוצות מקומיות או יותר, הנתונות לשלטון הצ'יף העומד בראש היררכיה מדורגת של אנשים. לרשותו של הצ'יף העליון, הנחשב לאיש רם מעלה, נמצאים, בדרך כלל, שליחים לובשי מדים, פקיד היודע קרוא וכתוב, נשים רבות וחפצי נוי. משרתו של הצ'יף עוברת בירושה, כאשר המכהן בה מוריש את המשרה לבנו (בקבוצת שארות פטרילינאלית) או לבן אחותו (בקבוצה מטריליניאלית).

במשטרים מעין אלה הסטטוס האישי של כל אדם נקבע על פי מידת קרבתו לצ'יף, כך שהמקורבים לצ'יף הם בעלי דרגה גבוהה, וכל האנשים בעלי הדרגה הנמוכה יותר חולקים להם כבוד. מתחת לכל צ'יף עליון ישנם מספר צ'יפים נמוכי דרגה ממנו, אחד בכל אזור ובכל ישוב. כל צ'יף פועל כמעין סגן של צ'יף הגבוה ממנו ומשמש גם כאיש קשר בינו ובין הדרגים הנמוכים יותר. בניגוד לצ'יפים עליונים ומחוזיים, השומרים על ריחוק יחסי, הצ'יפים של היישובים מעורבים בציבור.

[9] כמה "אינטנגות" הרכיבו "איוויו" (גדודים). האיוויו כונס ל"איבותו" (אפשר להשוות את היחידה הזאת לחטיבה). לכל איביתו היה מגן בצבע שונה. המגן הראשון שהיו מקבלים בני הזולו היה בצבע שחור וסופק על ידי האוצר המלכותי.

[10] אימפי הוא מבנה קרבי שהיה בשירות בני הזולו. האימפים הראשונים גויסו על ידי שאקה בתחילת המאה ה-19. כל אימפי הורכב מחטיבות בנות 1,000 לוחמים, אם כי המספר יכול היה לנוע מ-500 עד 2,000 לוחמים בכל גדוד בגלל מיזוג חטיבות, תגבורות ואבדות בקרבות. בהתחלה האימפים הורכבו מגברים שבאו מאותה קבוצת גיל, אך בהמשך המנהג השתנה בגלל הצורך לתגבר את האימפים בעקבות האבדות בקרבות. האימפים מפורסמים בזכות טקטיקת ה"תאו" – כל אימפי שלח שתי "קרני תאו" שיועדו להקפת אגפי היריב, כדי למנוע ממנו מלתמרן, ובעזרת "חזה התאו" למחוץ את ההתנגדות. מאחורי "חזה התאו" ניצבו ה"מותניים" שהיו מורכבות מוותיקים בעתודה. כל חטיבה הייתה בעלת מגן בצבע אחר, כאשר הצבעים סימלו את ותק החטיבה. החטיבות הצעירות קיבלו מגנים שחורים וחטיבות הוותיקות היו בעלות מגנים לבנים. ככל שאחוז הצבע הלבן במגן היה גבוה יותר, כך החטיבה הייתה ותיקה ויוקרתית יותר.

[11] Eldredge, Elizabeth (2014). The Creation of the Zulu Kingdom, 1815–1828. Cambridge University Press. p. 9.

[12] בראשית הייתה אפריקה, עמ' 108-109

[13] Etherington, Norman (2004). "A Tempest In A Teapot? Nineteenth-Century Contests For Land In South Africa's Caledon Valley And The Invention Of The Mfecane". The Journal of African History. 45 (2):

[14] העבדים שוחררו, אולם השמרנות של המתיישבים הבריטים ותחושת העליונות הגזעית שלהם מנעה רפורמה רדיקלית, וב-1841 הועבר חוק שהנציח את שליטת הלבנים במושבת הכף.

[15] כאפירים – כינוי של שבטי הבאנטו?, שקיבלוה בורים מו הערבים באפריקה המזרחית.

[16] האנציקלופדיה העברית, עמ' 390-391

[17] ההיסטוריה הפוליטית של דרום אפריקה, עמ' 44

[18] John A. Williams, From the South African past: Narratives, Documents and debates, Boston, Houghton Miffin, 1997

[19] יהונתן אלשך, ההיסטוריה הפוליטית של דרום אפריקה, הוצאת משרד הביטחון, תל אביב, 2014

[20]  "Day of Reconciliation", Encyclopaedia Britannica.com

[21] O. Ransford (1968), The Great Trek. Natalia.

[22] "Natal". 1911 Encyclopædia Britannica, Volume 5. Cambridge University Press. p. 259.

[23] בראשית הייתה אפריקה, עמ' 111

[24] אנציקלופדיה עברית, כרך ה', עמ' 391

[25] First Indian workers arrive in South Africa, https://www.sahistory.org.za/dated-event/first-indian-workers-arrive-south-africa

[26] South African Republic, Encyclopedia Britannica : https://www.britannica.com/place/South-African-Republic

[27] De Villiers, John (1896). The Transvaal. London: Chatto & Windus. p. 14.

[28] היסטוריה פוליטית של דרום אפריקה, עמ' 47

[29] De Kiewiet, C., A. The Imperial factor in South Africa, Cambridge 1937

[30] C. F. Goodfellow C.P. Great Britain and the South African Federation, Oxford, 1966

[31] בראשית הייתה אפריקה, עמ' 111-112

[32] ססיל ג'ון רודס (Cecil John Rhodes; 1853 –1902) היה איש עסקים בריטי ומדינאי בדרום אפריקה ששירת כראש ממשלת מושבת הכף משנת 1890 עד לשנת 1896. כמאמין נלהב של האימפריאליזם הבריטי, רודס, ביחד עם חברת דרום אפריקה הבריטית, ייסד את הטריטוריה הדרום אפריקאית רודזיה (כיום זימבבואה וזמביה), שנקראה על שמו בשנת 1895. אוניברסיטת רודס של גרמסטון (Grahamstown) בדרום אפריקה, גם נקראת על שמו. בנוסף, הוא השקיע הרבה מאמץ להגשים את חזונו של רכבת ממושבת הכף אל פורט סעיד, דרך טריטוריה בריטית.

[33] יוהנסבורג (: Johannesburg, מכונה גם Joburg, או Jozi) היא העיר הגדולה והמאוכלסת ביותר בדרום אפריקה, ומרכז הסחר והכלכלה של המדינה. היא גם בירת פרובינציית חאוטנג (הכוללת בעיקר את יוהנסבורג, פרטוריה ופרבריהן). היא המרכז הפיננסי של המדינה, ומקום מושב הבורסה לניירות ערך הגדולה באפריקה. העיר נקראת על שמם של שני מנהיגים ברפובליקת הבורים ZAR: כריסטיאן יוהנס ג'וברט (Christiaan Johannes Jouber) ויוהאנס ריסיק (Johannes Rissik), שניהם עסקו במחקר ומיפוי. השם הוא שילוב השמות הפרטיים – יוהנס, של שניהם, עם הסיומת "בורג" ('burg'), שהוראתה באפריקאנס, "עיר מבוצרת".'. זה ברוב השפות האירופאיות (פטרבורג, המבורג, ועוד)

שטחה האדיר של העיר – 1,644 קמ"ר (פי 1.5 משטחה של לוס אנג'לס), הופך אותה לאחת הערים הגדולות בעולם מבחינת שטח גאוגרפי; שטח גדול זה נובע, בין היתר, מסיפוח אדמיניסטרטיבי של פרוורים, ערי לוויין ועיירות סמוכים שבעבר היו רשויות עצמאיות, וכן שטחי פארקים ויערות ביניהם. כתוצאה מכך, צפיפות האוכלוסייה בה נמוכה יחסית לכרכים גדולים. אחד התהליכים המאפיינים את דרום אפריקה בכלל ואת יוהנסבורג בפרט, עם תום האפרטהייד, הוא שינוי השמות האפריקאנריים (המנציחים מנהיגי עבר בורים על פי רוב) של מקומות, רחובות, מתקנים ומוסדות ציבור לשמות אפריקאיים, בעיקר בזולו וקוסה שהן שתי השפות הדומיננטיות בקרב השבטים הגדולים של המדינה. בשנים האחרונות נעשו מאמצים מצד השלטון השחור לשנות את שמה של יוהנסבורג ל"אגולי" (eGoli), שפירושו "עיר של זהב" בשפת זולו.

[34] היסטוריה פוליטית של דרום אפריקה, עמ' 50.

[35] שם, עמ' 112

• [36]Damian O'Connor, The causes' of the Anglo-Zulu war of 1789, Natal Society Foundation, 2009, pp 28-36(

[37] הפלנקס היא מבנה טקטי המתבסס על מסה גדולה של לוחמים רגליים כבדים נושאי רמחים שנוצרה במטרה להכריע את האויב בעזרת מספר החיילים הרב שיש בה, ולא בעזרת טקטיקה מתוחכמת. מקורו בחומת מגנים עוד מתקופת שומר. ברוב המקרים, החיילים בעלי השריון הכבד ביותר בצבא הרכיבו את הפלנקס. כלי הנשק המועדף על הפלנגיטים הייתה חנית ארוכה.

מערך טקטי זה היה אופייני לצבאות בעולם העתיק, אך נותר בשימוש, עם שינויים מסוימים עד המאה ה-19. ריבוע החי"ר שנזנח במחצית השנייה של המאה ה-19 הוא הצורה הסופית של המערך הוותיק ששירת בנאמנות את הלוחמים במשך אלפי שנים.

[38]Lanchester’s Laws  Military Example: The Zulu wars Based on  The Works of F.W. Lanchester  (1868-1946)  )

[39] Knight, Ian (1996). Rorke's Drift, 1879: 'Pinned like Rats in a Hole'. Osprey

[40] Knight, Ian (1996). Rorke's Drift, 1879: 'Pinned like Rats in a Hole'. Osprey.

[41] הוצאת יבנה, תל אביב, 2007.

    [42] Michael Barthorp, the British Army in war, 1856-1881, Osprey, 1988

[43] בראשית הייתה אפריקה, עמ' 112

[44] בראשית הייתה אפריקה, עמ' 113-114

[45] היסטוריה פוליטים של דרום אפריקה, עמ' 54

[46] Elkins, Caroline (2022). Legacy of Violence: A History of the British Empire. Knopf Doubleday. pp. 86–89

[47]  "Women and Children in White Concentration Camps during the Anglo-Boer War, 1900-1902 | South African History Online". www.sahistory.org.za.

Wessels, André (2010). A Century of Postgraduate Anglo–Boer War (1899–1902) Studies: Masters' and Doctoral Studies Completed at Universities in South Africa, in English-speaking Countries and on the European Continent, 1908–2008. African Sun Media. p. 32

[48] רגעים היסטוריים: http://www.historicalmoments2.com/%D7%94%D7%95%D7%9C%D7%93%D7%AA-%D7%99%D7%97%D7%99%D7%93%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%A7%D7%95%D7%9E%D7%A0%D7%93%D7%95-%D7%9E%D7%9C%D7%97%D7%9E%D7%AA-%D7%94%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%93

[49] שחור לבן-לבן שחור, עמ' 143

[50] היסטוריה פוליטית של דרום אפריקה, עמ 56

[51] ב-1994, לאחר ביטול משטר האפרטהייד ועליית נלסון מנדלה לשלטון, בוצעה חלוקה אדמיניסטרטיבית מחודשת של מחוזות דרום אפריקה. תחת החלוקה החדשה חולקה פרובינציית הכף לשלושה מחוזות הנושאים את השמות הכף המזרחי, הכף הצפוני והכף המערבי.

ראו גם באתר זה: הטרק הגדול