התפשטות התרבויות הפרה קולומביאניות בפרו

תקופת השיא כללת את התקופות האחרונות של התרבות הפרואנית ומכונה גם עידן הפסגה (Climatic Era).  התרבות החומרית הגיעה לשיא התפתחותה.  התרבויות הפכו להיות אורבניות, מיליטריסטיות וכנראה שגם "סוציאליסטיות".  מרבית השבטים אוחדו לכמה עמים גדולים, שהתחרו באלימות זה עם זה.  לתקופת ההתפשטות קדמה תקופה אורבנית, שיאה בתקופה האימפרילית של האינקה.

המטייל בפרו ובבוליביה נדרש לתקופת ההתפשטות הגדולה שקדמה לאינקה, בעת ביקורו בלא פאז, באגם הטיטיקקה, בווארי, ובטרוחיליו.

 

המבנה העיקרי הוא בשטח של 1000X450 מ' וכולל ארבע יחידות מרכזיות וכמה יחידות קטנות, והוא בנוי מאבן ולא מאדובה. זהו אתר פולחני ולא מקום מגורים.  המונומנט המרשים ביותר באתר הוא שער השמש החצוב מגוש שלם של אבן אנדזיט. שער מפורסם זה הפך למעיין סמל של תרבות טיהואנקו.  היה זה כנראה שער כניסה למקדש.  בחלקו העליון, הבולט מעל לפתח הצר והנמוך, מגולף תבליט שטוח, כעין דגם של מרבד; במרכזו של התבליט עומדת על כיסא מדרגות אלה, המחזיקה שרביטים בשתי ידיה, ושולי שמלתה עטורים גולגלות ערופות.  פניה קפואים ומכל עבריהן יוצאות קרניים המסתיימות בראשי חיות.  לפיכך זיהו אותה כאלוהות השמש.  אל מול האלה הראשית נראים יצורים מיתולוגיים, בעלי כנפיים, הכורעים על ברכם האחת, בידם כמעין שרביט ועל ראשיהם כתרים משוננים.  יצורים אלו רצים בשלוש שורות של עיטורי אפריז מקבילים.  לדמויות שבשורה העליונה והתחתונה ראשי אדם ועיניים גדולות ועגולות ואילו לדמויות שבשורה האמצעית ראשי קונדור הזקופים אל מול השמש, ואילו ידיהם ורגליהם כשל אדם.  סביר להניח שהאתר היה מרכז פולחני לכל האזור ויעד לעלייה לרגל. הוא נבנה על ידי חברה מאורגנת מאד שנהנתה מאמצעים רבים ומכמות בלתי מוגבלת של כוח אדם.

התפשטותו של פולחן טיהואנקו היתה מלווה בהיחלשות פוליטית.  תקופת אי שקט שהיתה מלווה בפלישות של עמים שכנים. לקראת סוף התקופה נתחזקו הפולחנים המקומיים ונחלשה האחידות האמנותית.  לתקופה ה'קלאסית' של טיהואנאקו משייכים קערות-קטורת הדומות לאלו של הסגנון הקדום, דהיינו, בעלות שפה גלית, ועליה מכויירת דמות ראש זוויתי של חיית טרף, אבל התקנתן חלקה הרבה יותר.  גם צבעיהן יותר מבריקים ומגוונים- צהוב, חום ואפור-בהיר על חיפוי צהבהב או חום-אדמדם בהיר. הדמויות המצוירות – בעיקר בעלי החיים הקדושים פומה וקונדורים או ראשיהם, ופעמים גם ראשי אדם – מוקפות קווי מתאר לבנים או כהים.  הדגשת המתאר משותפת לסגנונות טיהואנאקו ונסקה, אולם בסגנון הרמה חמורות הדמויות ופשוטות יותר מבסגנון השפלה. לפרקים מופיעים כבר בתקופה הקלאסית של טיהואנאקו סימני סמל מקוצרים, כעין אותות סתר קדושים, המתרבים והולכים בתקופה שלאחר מכן. מבחר הצבעים אינו עשיר כבסגנון נאסקה, אולם דומה לו במקצת.  פסלי החימר דומים לאנדרטות-אבן. שכיחים כלי-קטורת בדמות חיות. לא חיות מציאותיות, אלא יצורים על-טבעיים, שבהם מתמזגות תכונות אופייניות של הלאמה עם תכונות אופייניות של חיות טרף.  דמויות הפומה המצוירות על הכלים עטורות תכופות זרים, לצווארן פעמונים ועל גופן אותות סמליים.  קישוטים בצורת מדרגות ובדגמים הנדסיים מצויים גם ללא ציורים אחרים.  כלי-החרס השחורים, בעלי המירוק העדין, נדירים יותר מאשר בתקופה הקודמת.  כלים אופייניים מאוד לתקופה זו הם גביעים וקערות שתייה המתרחבים כלפי מעלה.  בתקופה שלאחר הקלאסית מצויים כלים מטיפוס זה בכל שפלת-החוף של פרו.

הקווים הפשוטים והחמורים השולטים בכל עיטורי תקופה זו כפופים לסמליות המונעת כל סימן-היכר אישי.  פרט לאלים הכורעים, המקשטים כיום את חזית הכנסייה בכפר טיהואנקו, אין פסלי האבן של סגנון זה מגולפים עד תומם, אלא נשארים דבוקים, כבימי האבות, בגוש האבן.  ועם זה הצטיינו תושבי בוליביה בגילופי אבן אולי יותר מכל שאר עמי האנדים.  עדות לכך הן היצירות הזעירות, שבהן מגולפים כוכים וטורי מדרגות, משטחים ואפילו עמודים עגולים, כאילו אלה דגמים או חלקי דגמים אדריכליים. לעומתם, מצויים גם גושי אבן שלמים המהוקצעים אף הם באותה מידת דייקנות. אין מספר לחלקי מבנים שניטלו מן האתר להקמת הכנסייה ובתי הדירה בכפר הסמוך, ואילו רבים אחרים מצאו את סופם כשנבנתה מסילת הברזל המקשרת את ימת טיטיקקה עם לה-פאז.

לרובם של שרידי הפסלים אופייניים תבליטים שטוחים, שנעשו בעבודת חריטה שטוחה ביותר, המקיפה כמה מן הדמויות הגדולות כמין מעיל. כבר הודגש תכופות, כי תבליטים אלה – לרבות זה שעל שער השמש – הושפעו מדגמי האריגים.  לרוע המזל לא נשתמרו ברמה אריגים קדומים, מחמת עונות הגשם הפוקדות אותה.  בקברים שבחוף נמצאו 'גובלנים' נהדרים, ומטפחות צבועות בסגנון טיהואנקו, אך רובם שייכים, כנראה, לשלב יותר מאוחר של תרבות זו.  אריגים אחרים ניתן להכיר בדמויות מעל שער השמש, אולם ברוב המקרים הן מפורקות לחלקיהן וגם מסוגננות במקצת; גרמה לכך, מן הסתם, הטכניקה של האריגה, אולם בעיקר ייצר להפשטה מכוונת.

ב-1533 הופיעו ברמת בוליביה החיילים הספרדיים הראשונים. כששאלו את פי הילידים מי זה בנה את הבתים החרבים שבאתר טיהואנקו, השיבו, כי אינם יכולים לומר מי הקימם.  בימים ההם לא עברו עדיין מאה שנה מאז נכבשה הרמה הבוליביאנית ע"י בני האינקה.  אגדות אינקה מספרות כי כאן, ברמה, נבראו בני האדם והמזלות הגדולים.  אולם כבר בימי האינקה היו המקדשים הרוסים ומכוסים עפר.  כמה סופרים, שניסו לפענח את תעלומות טיהואנקו, העלו בכוח דמיונם סברות על קדמותה של עיר החורבות אשר בגובה 3,800 מטרים מעל לפני הים.  ויש גורסים כי גילה מגיע לחמישה עשר אלף שנה ואף יותר, ויש גם הכורכים אותה עם אגדת יבשת אטלאנטיס או מניחים כי בוניה היו נפילים.  תור היידארדאל, יורד הים הנועז, אף "יישב" פליטי טיהואנקו באיים שבפולינזיה הרחוקה.  אולם ענקי האבן באיי הפסחא שונים מבחינה סגנונית שוני גמור מאנדרטות האבן של טיהואנקו.

כנראה שטיהואנקו היא כעין עיר של פירמידות-מקדשים, בדומה לטאוטיוואקאן שבמכסיקו.  באחת הגבעות הקטנות, המכוסות עשבי בר, נתגלו מתחת לאדמה מדרגות אבן.  לפיכך יש מקום לשער כי גם הגבעות האחרות, המשמשות כיום מרעה לעדרי כבשים ולאמות, אוצרות בקרבן מבני פיראמידות.  לפני שנים מספר גילה כאן בנט (Bennett) פסל אבן גדול, העולה במידותיו על כל שאר הפסלים הידועים לנו.  פסל זה הועבר אל לה-פאז.  בנט מצא גם פסל יותר קטן, שמראהו קדמוני יותר, והוא נשאר באתר שימש להייארדאל דוגמה ל'קונטיקי', אלא שבטעות חשב את הנזם שבאף הפסל לזקנו של 'האל הלבן'.

 

  

 

  

האתר מתואר ב- 1554 ע"י הכרוניקן הספרדי סיאזה דה לאון, בתור ,Vinaque כאתר פרה-אינקה.  האתר נשכח, עד שב- 1931 התגלה מחדש על ידי טלו, "אבי הארכיאולוגיה" של פרו.  ווארי היתה בירת האימפריה המתפשטת של האנדים, והתקיימה בשנים 700-1100. מעיון בכלי הקרמיקה נראה דמיון לכלים שנמצאו בחוף מתקופת טיהואנקו.  ברור מכאן כי השפעת טיהואנקו עברה אל החוף מכיוונה של ווארי.

ווארי-טיהואנקו היתה תרבות בעלת אופי רחב מאד, שהשפעתה האומנותית נכרת בכל עמקי החוף, מצ'קאמה שבצפון, דרך מוצ'ה, וירו, צ'אנקאי, אנקון, ועד פאראקס ונסקה. יש לציין שלא כל תרבות הושפעה מהם באופן שווה.  תרבות נסקה השליווה של הרום הושפעה פחות מתרבות מוצ'ה החסונה יותר שהתעקשה להמשיך בנתיב שלה .

לקראת סוף תקופת ההתפשטות, ההשפעה המאחדת של ווארי-טיהואנקו החלה לרדת והחלו להתחדד הבדלים מקומיים.  תם בינתיים עידן הממלכה השולטת מן האנדים והחלה תקופה של ארגונים מקומיים.  כמות האוכלוסין הגיעה למקסימום, ארגונים עירוניים התפשטו והחלו מאבקים על כח, אדמה, ושליטה.  החלו להיבנות יותר מאחזים צבאיים.  כפרים שחיפשו עמדות כוח ושליטה התאגדו בבריתות, שנאבקו זו בזו, עד שהופיעו כמה קהילות גדולות.  תהליך כזה קרה במקומות נוספים בעולם, שהגיעו לשלב זה של התפתחות, אם כי בשלבים אחרים.  העמים הקטנים הללו מזכירים יותר את המלכים המדיוויאלים של אירופה.  הם סללו את הנתיב לממלכת האינקה, שהופיעה אחריהם ובמהירה כבשה את כולם.  בניגוד לנטייה הדמוקרטית של רוב האינדיאנים באמריקה, כנראה שנוצר ריבוד חברתי ברור עם מעמד אריסטוקרטי ברור ועם מלך.  הנטייה הכללית של אנשי התקופה, בעיקר בחוף, אך גם בהר, היא לכיוון מרכזים עירוניים, עם ערים מתוכננות.  משום כך מכונה התקופה גם "תקופת בוני הערים". בתקופה זו צצו ועלו שני מרכזים תרבותיים חשובים: תרבות קואלפ (Kuelap) שמרכזה סביב Chachapoyas, ותרבות צ'ימו שבאזור החוף, ממנה באה מרבית הידע שלנו על תקופה זאת.