תפישת הזמן הבאלינזית.

כתב: גילי חסקין,

תודה לצפריר קורציה על תרומתו. תודה להילה קידר וליובל נעמן, על הערותיהם.

טיול לבאלי הוא גולת הכותרת של הטיול לאינדונזיה. הכרה טובה של התרבות הבאלינזית, תוסיף לטיול עניין ועומק.

ראו גם: באלי – מבט כללי. באלי – אומנויות הבמה.. הדת הבאלינזית; קרב תרנגולים בבאלי ; הזהות הבאלינזית

ראו גם: כתבתו של ניסו קדם: גן העדן האבוד.

לאלבום תמונות מבאלי.

להרצאה על אינדונזיה ראה: אחדות בתוך פירוד.

זמן

אברהם אבן שושן, ב"המילון העברי המרוכז", מציין את הזמן בפשטות כ-"עת, מועד" ובכך אינו מגדיר את הזמן, אלא פשוט משתמש במילים נרדפות למושג. התחמקות זו ברורה למדי. קשה מאד להגדיר את הזמן וניסיון להגדיר אותו מזמין כניסה לדיון פילוסופי עמוק, שלא הוא מטרתנו כאן. די אם נגדיר את הזמן כמשך ההוויה/ההווה החולפת, בין אם סובייקטיבית או אובייקטיבית. החברה/התרבות המערבית רואה את הזמן כמצרך/מטבע עובר לסוחר – "Time Is Money". כולנו מכירים את הביטוי וכל מי שישב אי פעם אצל עורך דין יקרן, שמודד את הפגישה בשעונו, והחשבון מגיע בזמן – יודע היטב למה הכוונה. דומה שלעולם אין זמן בחברה שלנו ואנשים תמיד ממהרים, דוחקים ונחפזים ואינם מספיקים בדרך כלל… כפי שנאמר במערכון: "…שיעשה את זה 25 שעות ביממה" – "אבל יש רק "24" – "שיקום שעה קודם" … השעון הוא המייצג המהותי של תפיסת הזמן הזו שלנו.

השעון

הוא המייצג המהותי של התפישה הזו שלנו. אנחנו בישראל, ובעצם באגן הים התיכון, מכירים גם את מה שנהוג לכנות לפעמים "זמן בדואי": "שוויא שוויא", היינו, לאט לאט, אין מה למהר, הכול יגיע בסופו של דבר, מהלך סיגריה אחת, או שתיים, או עשרים… קח את הזמן. כל מי שטייל בסיני יודע ומכיר את החוויה הזו. (בטעות מייחסים התיירים את התפישה הזו כתפישת הזמן הבאלינזית). מאיר שלו, בספרו "כימים אחדים", מציע לנו הסתכלות שונה קצת על הזמן:

"אמא הוליכה אותי בידי החוצה ואמרה "אתה לא צריך שעון זיידה. תראה כמה שעונים יש בעולם." היא הראתה לי את צילו של האקליפטוס, שבגודלו, בכיוונו ובצינתו, אמר תשע בבוקר, את העלעלים האדומים של הרימון, שאמרו אמצע מרס, את השן שהתנדנדה בפי ואמרה שש שנים, ואת הקמטים הקטנים שבזוויות עיניה, שריצדו ואמרו ארבעים. "אתה רואה, זיידה, ככה אתה בתוך הזמן. אם יקנו לך שעון אתה רק תהיה על ידו…" .

נושאי תרבות המאיה באמריקה התיכונה, פיתחו חיבה יתרה למדידת הזמן ולקביעת תאריכים חוזרים ונשנים. הם האמינו שבתאריכים מסוימים צריכים לשוב ולהתחולל אותם מאורעות עצמם. המאיה עסקו בהבנת מהלך הזמן, בחקר של מסתורי הנצח. הם ראו בזמן מעין חוט, המחבר את המאורעות וקובע את סדרם.

תפישת הזמן שלהם הייתה שונה בתכלית מזו שלנו. אנו קובעים את אורכו של הזמן לפי המתרחש בו. בני המאיה לעומת זאת, ראו את הזמן כמעיין דרך, שבצדה תמרורים. הם עבדו את הזמן והקדישו לו מצבות, שהוקמו בראשית המאה ה-3' לפני הספירה ועד סוף המאה ה-3' לספירה. הכתובות לא היו מופנות כלפי בני אדם ולא עוסקו בבני אדם, אלא דנו בזמן.

בארצות התרבות הסינית, בכל עיר היו מגדל תוף ומגדל פעמון. היום התחלק לשש שעות יום ושש שעות לילה, שהשתנו באורכן עם השתנות העונות. בפעמונים צלצלו בזריחה, לתחילת יום העמל, בעוד שהתופים רעמו ברדת הליל, לסמן כניסה לבתים לעוצר הלילה. הזמן השתנה באורכו במהלך השנה.

באירופה, הוקמו מגדלי שעון, שקבעו את השעה המקומית בעיר. רק כאשר החלו רכבות לחבר ערים, נוצר הצורך לאחד שעונים ולקבוע שעה אוניברסלית, שעד אז הייתה לוקאלית, והזמן היה שייך לבני כל עיר בנפרד.

בעולם האגררי הזמן היה מחזורי, וללא התקדמות, והתנהל לפי עונות השנה והגידולים החקלאיים, ובהתאם נוצרו ונקבעו ימי זיכרון וחגים עממיים.

ביהדות היה לוח שנה שמשי, המחולק לרבעים לפי אורך היום, שבכל רבע בדיוק 13 שבועות. בימי אנטיוכוס הרביעי נכפה על היהודים לוח השנה הסלאוקי, כדי ליעל גביית מסים. החלפת לוח השנה על ידי החשמונאים, שברה את ההגמוניה השלטונית וגרמה לקרע בעם, שהביא בהמשך להזמנת הרומאים, ולחורבן הבית והגלות. בישראל לכן, המשמעות של שליטה בזמן הביאה לאסון על העם.

מהאמור לעיל, עולה שלא תמיד מושג הזמן היה קבוע ואוניברסלי כפי שהוא היום, והמשמעות של שליטה בזמן היא מהדברים החשובים ביותר בשליטה על חיי אדם, ובחיי יחד של תרבות, עיר ואומה.

עמיתי צפריר קורציה מדגיש כי: "בין אם אנחנו בנים נאמנים לתרבות המערב, בדואים שלווים, או מסתכלים על הזמן בהסתכלות רומנטית משהו, דרך עיני הטבע, כמאיר שלו, אנחנו נוטים לראות את הזמן כוקטור לינארי – קווי בעל קצב ומגמה, שההתקדמות עליו אפשרית רק קדימה, לצערנו (ורק לאט לאט…), וישנה אבחנה ברורה בין עבר-הווה-עתיד. אפשר לדמות את הזמן שלנו לחוט דק וארוך מאד, שאנחנו מצויים איפה שהוא במהלכו – העבר הוא פקעת סבוכה אי שם מאחורינו והעתיד הוא פלונטר עצום אי שם מלפנינו".

התרבות הבאלינזית מציעה לנו דפוס אחר של זמן. מ"חוט הזמן" הלינארי שלנו, טוו הבאלינזים מארג צפוף, רשת עגולה, שאינה מוליכה בהכרח למקום מסוים ואינה נשענת על עבר קונקרטי – מעין הטווית הווה מתמידה, המשולטת ומרומזרת היטב במאות ואלפי צמתי הכרעה (מוכרעות מראש), שעוזרות לבאלינזי המצוי למקם ולרשת את עצמו ב"מרחבי ים החיים הסוער" ולצלוח אותו בהצלחה. דפוס זה דומה במידה רבה לדפוס החברתי בבאלי, שגם בו מרשת את עצמו הבאלינזי בערב רב של מטלות ותפקידים, שעוזרים באותה התמודדות יומיומית הרת סכנות, פחדים, רוחות ושדים של החיים. הבאלינזי המצוי (בעבר הלא רחוק לפחות), אינו חוגג ימי הולדת ואינו סופר שנים להווייתו התרבותית-דתית (אין "התשנ"ז" או "1996", או "1258 להיג'רה").

לוח השנה הבאלינזי הוא מסובך ומורכב ביותר והוא בעצם לוחות שנה, וישנם שלושה כאלה:

הלוח הגריגוריאני הנהוג בכל העולם – גם בתרבויות שאינן רואות בו כסמן הדתי שלהן כמו היהודית/ישראלית או הסינית, ולוח הלונארי-סולארי הקלנדרי הבלינזי מסובך. בנוסף לקלנדר הגרגוריאני, שאומץ באינדונזיה, יש להם סידרה של לוחות מקבילים זה לזה.

* סאקה (Saka). נמשך בין 354 ל- 365 ימים ומחולק ל-12 חודשים ירחיים. לוח הסאקה משמש בעיקר לצרכים חקלאיים. לוח הסאקה מפגר ב- 84 שנה לאחר הלוח הגרגוריאני, כך ששנת 1996 היא 1912 לפי לוח הסאקה. לוח הסאקה משמש בעיקר לצרכים חקלאיים.

* ווקו (Wuku) – הלוח האינדו-ג'אוונזי, האורך 210 ימים. נקרא גם 'פאוקון' (Pawuko). מקורו במחזור גידול האורז בבאלי.

ראו באתר זה: האורז

לוח זה נחלק לשישה חודשים בני 35 יום, ולשבועות בני עשרה ימים. מרבית החגיגות נחגגות לפי לוח הווקו. כל הפסטיבלים, החגיגות, הריקודים, הדרמות, המנחות, מתרחשים בימים מיוחדים שנקבעו להם בלוח זה. יש ימים טובים ויש ימים רעים. יש ימים המיועדים למנחות מסוג מסוים. כמו כן, בוחרים ימים מתאימים לפעולות קטנות כמו חיתוך עצים ובניית בית. מעקב אחרי הימים המתאימים נעשה על ידי הכוהנים, תוך שימוש בשלושת הלוחות שהוזכרו. יש שבועות בני יום אחד, יומיים, שלושה, ארבעה, חמישה, ששה ושבעה ימים. שבועות בני חמישה וששה ימים הם חשובים ביותר. כל 15 יום יש מפגש של שבועות בני 5 ו-3 ימים, הנקראים 'קאג'נג-קליון' .(Kajeng-   Kekion).  בימים אלה מגישים מנחות לחפצים עם רוח/נשמה, כמו מסיכות ריקוד ובובות תיאטרון. אלה הם גם ימים מסוכנים, כי בהם יוצאות הרוחות הרעות (לכן מניחים מנחות בפתחי הבתים). אלה ימים טובים לתפילה ולטקסים דתיים (גם לאודלן קטן). פעם ב- 35 יום, נפגשים שבועות בן 5 ו-7 ימים. זהו תאריך חשוב ביותר. יש ששה מפגשים כאלה בשנה שלמה (של 210 יום). אלה ימים מיוחדים לתפילה, טקסים דתיים וטקסים אישיים כמו טקסי מעבר. מועד החפיפה הזה נקרא 'טומפק לאנדפ' (Tumpek Landep). מקור המושג 'טומפק', הוא יום הגשת מנחות לכלי מלחמה כגון הכריס. עם המודרנה, הוסבו הגשות המנחות לכלי רכב, כגון אופנועים (סוג של כלי מלחמה…). עוטפים אותם בבגדים ומקשטים אותם. 'טומפק אודו' (Tompek Uduh) הן מנחות לכיבוד עצים, הלבשתם בבגדים מסורתיים. ימים מיוחדים נוספים הם: טומפק קרולוט (Tompek Krulut) , המוקדש לכלי נגינה, מסיכות, ותלבושות לריקודים בטקסים. טומפק רינגיט (Tompek Ringitt) מוקדש לבובות ומעילי הוויינג-קוליט (תאטרון צלליות).

* יחידת זמן חשובה בחייו של ילד היא אוטונן (Otonan), יחידה בת 35 יום. בסיור בבאלי נצפים טקסי אודלן רבים של מקדש כזה או אחר. הטקס מתחיל בנגינה, קידוש הבארונג במקדש, וירידה אל המעיין. לקראת הטיהור יש מעבר לישיבת מדיטציה לישיבה על ברכיים וכו'… פעם ב- 210 יום הם נפגשים גם עם השבועות בני ה- 6 ימים (וגם עם שבועות בני 10 ימים). זהו יום קדוש. זוהי בעצם "שנת ווקו", המורכבת מ- 210 ימים. הלוח מעגלי ולכן אין מעקב אחר שנים עוקבות. אין רישום או שם לכל שנה. לוח השנה אינו מגדיר איזה יום היום, אלא איזה סוג של יום היום. הוא אינו מונה זמן ושנים, אלא מתנהל במעגליות. השימוש בו מפחית את תחושת הזמן החולף, ומדגיש במקום זאת את המיקום והאופי של כל יום מבחינה חברתית ודתית (קשור לתחושת הזמן המתוארת במילה "בסוק" מעיין "מניינה" מקומית).

אודלן

כל מקדש חוגג אודלן (Odalan) מדי 210 יום. זוהי "הופעה". לא Performance אלא Appearance – הופעת הרוח הקדושה. זהו לוח אינדיבידואלי. לא כללי, אלא של האדם הפרטי, של הכפר או של המקדש. אין פה תפישת זמן אובייקטיבית כללית.

על פי רוב, אורך האודלן כשלושה ימים, אם כי הוא עשוי להתארך עד שבעה ימים. בימים אלה נוהרים כולם אל המקדש ומעניקים לישויות, רוחות או אלים אוכל, מוסיקה, תפילות ובידור, כדי לשעשעם במהלך ביקורם. קודמים לאודלן, ימים רבים של הכנות וניקוי המקדש, בניית מזבחות והצבת תרנים לדגלים. פעמים רבות, האודלן הוא הזדמנות לחוות לא רק חגיגה צבעונית ואסתטית של מלבושים ומנחות, אלא גם אירועי במה אותנטיים, שבדרך כלל נחווים רק בהופעות מסודרות ומאורגנות, כשעשוע ויצירת עניין לתיירים ואיו כאן הם חוויה דתית.

ראו באתר זה: אומנויות הבמה הבאלינזיות