תעלומת ארון הברית

ארון הברית הנעלם

כתב: גילי חסקין

העיסוק בארון הברית אינו רק עניין הלכתי ותנ"כי מעניין, אלא גם חלק חשוב מהטיול באתיופיה. בכל כנסיה מאלפי הכנסיות של אתיופיה, ישנו דגם של ארון הקודש, הנקרה שם "תאבת". ובחג הטימקט   (  Timkat)  חג הטבילה המתרחש בחודש ינואר, מוציאים את התאבות ברוב עם ובחגיגיות רבה. האתיופים מאמינים כי ארון הברית המקורי, נלקח ממקדש שלמה והוא נמצא באקסום, הבירה העתיקה של אתיופיה. למותר לציין כי התעלומה לאן נעלם, רק מגבירה את העניין והקסם.

אקסום: צילם גילי חסקין

בדצמבר 2011 התפרסמו ידיעות כי גגה של כנסיית "סנט מארי מציון" (Church of Our Lady Mary of Zion) אשר באקסום (Axum) שבצפון אתיופיה החל לדלוף. מאמיניה טוענים כי הארון הקדוש, המוזכר בתנ"ך ומכיל את עשרת הדיברות שניתנו למשה במעמד הר סיני, מוחזק אצלם בסודיות במשך עשרות שנים – אך בקרוב, כך האמינו, למרות הניסיונות לשמור אותו רחוק מעין הציבור, ייתכן שהוא יוצג לעולם. טום האקינס אז בן 54, הכותב ומצלם עבור מדריך הטיולים "לונלי פלאנט", ביקר בכנסיה וטען שהיתה במצב ירוד ושעבודות שיפוץ המקום כבר החלו.

לטענת אנשי הכנסייה האתיופית, הספר הקדוש מוחזק בכנסיה זו מאז 1960, לאחר שעבר טלטולים במשך מאות ואלפי שנים. לאיש אסור לראות את החפץ הקדוש, מלבד לנזיר אתיופי קשיש שלא עזב את הכנסייה במשך עשרות שני, ואינו מזניח את הארון אפילו לרגע. כעת קיוו מיסטיקנים וסקרנים, שכאשר הארון "יעבור דירה", ייאלצו הנזירים האתיופים לחשוף את החפץ האגדי והקדוש לקהל הרחב. בסופו של דבר, ארון הברית המקורי לא הוצג לקהל, אך העניין בו רק גבר.

טענתה של הכנסייה החבשית כאילו בידיהם הארון אמנם הסעירה רבים בעולם, התקבלה בגיחוך אצל פרופ' אהרון מאיר, ארכיאולוג מהמחלקה לארכיאולוגיה של אוניברסיטת בר-אילן: "אלה דברים לא רלבנטיים. בעולם הארכיאולוגיה לא מחפשים את ארון הברית", הוא צוחק, "זה לא באג'נדה בכלל. האם יש אנשים רציניים הכותבים הצעות מחקר לאגודה המדעית הישראלית כדי לקבל מענק לחיפוש ארון הברית? מי שיעשה זאת, לא יזרקו אותו מהמדרגות אלא מהקומה העשירית. כל האנשים המחפשים את ארון הברית, תיבת נוח, המקום האמיתי שבו נקבר ישו והשד יודע מה עוד, הם כמעט כולם ללא יוצא מהכלל אנשים תמימים או שרלטנים"[1].

נזיר באקסום. צילם: גילי חסקין

ובכול זאת, הנושא מהלך קסם. מיליוני צופים נלהבים ברחבי העולם ראו את סרטו של סטיבן שפילברג, "שודדי התיבה האבודה" Raiders of the Lost Ark)), המתאר את חיפושיו של הארכיאולוג הנועז אינדיאנה ג'ונס (האריסון פורד) אחר ארון הברית המקראי, בתוך כך שהוא נאבק ללא הרף בנאצים, המושמדים לבסוף בכוחותיו המדהימים של הארון. לא כל הצופים יודעים שאין המדובר בחפץ דמיוני שהומצא בידי התסריטאי, אלא באחת התעלומות הגדולות של התנ"ך.

The Ark of the Convent  כפי שמופיע בסרטו של שפילנרג

ארון הקודש

אֲרוֹן הַבְּרִית, הקרוי גם "ארון האלוהים" או "אֲרוֹן הָעֵדוּת", הוא הארון בו נשמרו לוחות הברית, לפי המסורת היהודית. ארון זה הושם במקום הקדוש ביותר במקדש, בקודש הקודשים: "וְנָתַתָּה אֶת הַפָּרֹכֶת תַּחַת הַקְּרָסִים וְהֵבֵאתָ שָׁמָּה מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֵת אֲרוֹן הָעֵדוּת וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת לָכֶם בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים: וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת בְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים" (ספר שמות, פרק כ"ו, פסוקים 33-34).

ארון הקודש היה כלי הקודש הראשי והקדוש ביותר של עם ישראל בימי בית ראשון. כמו שאר כלי המשכן, גם הוא נבנה בידי בצלאל בן אורי, על פי ציווי ה' את משה רבנו שהעמיד אותו בקודש הקודשים באוהל מועד[2]. הוא שהלך עם ישראל, שימש לו מורה דרך במדבר ובא עמו לארץ ואחרי נדודים ממקום למקום, שמאורעות שונים נתקשרו בהם, הובא בידי דוד המלך לירושלים והוכנס על ידי שלמה לדביר, לקודש הקודשים שבו.

מבנה הארון מתואר בפרשת תרומה בספר שמות (פרק כ"ה, פסוק י'). שם מתואר שהיה עשוי מעצי שיטה, ומצופה זהב מצידו החיצוני והפנימי. גודלו מתואר: ו"עָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ", אולם, לימים, נחלקו התנאים במהותה של אמה זו. תיאור מעשה הארון בספר שמות כ"ה, מלמד שמדובר בעצם בשני כלים נפרדים, השונים זה מזה, הן בקדושתם והם בתפקידיהם. מן הארון ממש, נבדל בפירוש כלי אחר, המשמש שימוש מיוחד בקודש ואינו מחובר לארון גופו בשום חיבור. ראשונה מתואר מעשה הארון עצמו: יא וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר, מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ; וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב, סָבִיב. יב וְיָצַקְתָּ לּוֹ, אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב, וְנָתַתָּה, עַל אַרְבַּע פַּעֲמֹתָיו; וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת, עַל-צַלְעוֹ הָאֶחָת, וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת, עַל-צַלְעוֹ הַשֵּׁנִית. יג וְעָשִׂיתָ בַדֵּי, עֲצֵי שִׁטִּים; וְצִפִּיתָ אֹתָם, זָהָב. יד וְהֵבֵאתָ אֶת-הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת, עַל צַלְעֹת הָאָרֹן, לָשֵׂאת אֶת-הָאָרֹן, בָּהֶם. טו בְּטַבְּעֹת, הָאָרֹן, יִהְיוּ, הַבַּדִּים: לֹא יָסֻרוּ, מִמֶּנּוּ. טז וְנָתַתָּ, אֶל-הָאָרֹן–אֵת, הָעֵדֻת, אֲשֶׁר אֶתֵּן, אֵלֶיךָ.

הארון היה נישא על ידי מוטות עצי שיטים מצופים בזהב, שהוכנסו לטבעות זהב שנוצקו לצדי הארון. על פי הגמרא במסכת יומא‏, הארון היה מורכב משלושה ארגזים פתוחים מלמעלה אחד בתוך השני. הארגז הפנימי עשוי זהב, האמצעי עשוי עצי שיטים והחיצוני גם הוא מזהב. השפה העליונה מחופה בזהב וכך מתקיים הציווי "מבית (מבפנים) ומחוץ תצפנו (זהב)"[3].

כך, לאחר שהושלם תיאור הארון עצמו, על טבעותיו ועל בדיו, ששמשו לנשיאת הארון ואחרי שסופר כי יושמו לוחות העדות אל הארון, פותח הכתוב, בפסוק 17, בתיאור כלי אחר: וְעָשִׂיתָ כַפֹּרֶת, זָהָב טָהוֹר: אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכָּהּ, וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבָּהּ. ולאחר תיאורו של כלי שני זה, הנבדל מן הארון גם בכך שכולו עשוי זהב טהור ואינו מצופה בזהב בלבד, נאמר עליו, בפסוק 21: וְנָתַתָּ אֶת-הַכַּפֹּרֶת עַל-הָאָרֹן, מִלְמָעְלָה; וְאֶל-הָאָרֹן–תִּתֵּן אֶת-הָעֵדֻת, אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ. כב וְנוֹעַדְתִּי לְךָ, שָׁם, וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים, אֲשֶׁר עַל-אֲרוֹן הָעֵדֻת–אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. רק ארון זה בלבד, המתואר בפסוק 10 כארון עצי שיטים, הוא הנקרא בעצם "ארון העדות" או "ארון הברית", על שום תפקידו המפורש במקרא, לשמש כלי קיבול ללוחות העדות, הם לוחות הברית. בסיפור על מקדש שלמה, בספר דברים י', 11: א בָּעֵת הַהִוא אָמַר יְהוָה אֵלַי פְּסָל-לְךָ שְׁנֵי-לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַעֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וְעָשִׂיתָ לְּךָ אֲרוֹן עֵץ. ב וְאֶכְתֹּב עַל-הַלֻּחֹת אֶת-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל-הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן. ג וָאַעַשׂ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים וָאֶפְסֹל שְׁנֵי-לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים.. וָאֵרֵד מִן-הָהָר וָאָשִׂם אֶת-הַלֻּחֹת בָּאָרוֹן אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וַיִּהְיוּ שָׁם כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי יְהוָה. לפי המסורות, שם היו גם הלוחות שנשברו בידי משה, וגם ספר התורה המקורי, זה שנכתב בעצם ידו של משה ושימש כבסיס לכל ספרי התורה שנכתבו מאז.

לפי תיאורי המקרא, עמד מעל לארון העדות אשר במשכן המדבר ובמקדש שלמה, כלי אחר, שאליו מיוחסים בעיקר תיאורי הקדושה והגבורה שמסופרים עלה ארון, על כלי זה שנקרא כאמור כפורת, נאמר: יח וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת.   יט וַעֲשֵׂה כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה וּכְרוּב-אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה מִן-הַכַּפֹּרֶת תַּעֲשׂוּ אֶת-הַכְּרֻבִים עַל-שְׁנֵי קְצוֹתָיו. כ וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל-הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל-אָחִיו אֶל-הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים. כא וְנָתַתָּ אֶת-הַכַּפֹּרֶת עַל-הָאָרֹן מִלְמָעְלָה וְאֶל-הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת-הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ. כב וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל-אֲרוֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות כ"ה, 18). כלי זה נחשב למרכבת האלוהים, ככסאו או כהדום רגליו.

דמות הכרובים היתה של חיות מכונפות, כנראה של שוורים בעלי כנפיים, בדמותם הועמדו בשערי המקדשים באשור ובבבל. הכנפים הם חיקוי סמלי של ענני השמים, המתוארים במקרא תכופות בעזרת כרובים, שהאלוהות רוכבת עליהם בסערה[4]. היו בין חז"ל היו שחשבו כי מדובר בשני פסלים שצורתם אנושית לגמרי, האחד של זכר והשני של נקבה. על־פי מסורת זו, הכרובים תוארו כמי שעוסקים בקודש הקודשים, במקומם מעל לארון הקודש, בהתניית אהבים. ואולי זאת היתה הסיבה לכך שרק לכוהן הגדול מותר היה לראותם[5].

זר הזהב מסביב לארון העדות בדגם המשכן של מיכאל אוסניס מקדומים. באדיבות ויקיפדיה.

מכול מקום, כפורת הכרובים, העשויה זהב טוהר, שמשה כנראה כמקום כבוד האלוהים, הנועד מעל לכנפי הכרובים ומכאן שימשה גם סמל לנוכחות האלוהים עצמו. כלי זה, המסמל את האלוהות הבלתי נראית לאדם, הועמד מעל לארון העדות והברית, כדי לשמור עליהם. כך נהגו עמי הקדם להעמיד תעודות ברית חשובות מתחת לרגלי האלוהות. כך למשל, הניח רעמסס השני את "חוזה הכסף"[6] לבינו לבין החתים, למרגלות אל השמש רע וחתושיליש השלישי, הניח את העתקו של אותו חוזה, למרגלות אל הסערה תשופ.

בתקופת משה נועד לארון (או לארונות) מקום קבע ב"קודש הקודשים" שבמשכן, אבל בשעת הצורך היו מטלטלים אותו ממקום למקום שכן בעצם נוכחותו ראה העם אות לישועת ה', כפי שהיה בפרשת המן[7]. על־פי חז"ל, בכל פעם שהיו צריכים להעביר את הארון ממקום למקום היה הארון נושא את עצמו ואת האנשים שלידו, והם היו מרחפים באוויר עד שהגיעו למקומם. אחד המדרשים אף מספר שניצוצות של אש היו יוצאים מהארון ושורפים את כל הנחשים, העקרבים ושאר המזיקים שעמדו בדרכם של בני ישראל.

בכל פעם שהיה הארון בסביבה התרחשו נפלאות: מי הירדן יבשו כשעבר הארון לפני העם: "וְהָיָה כְּנוֹחַ כַּפּוֹת רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי אֲרוֹן יְהוָה אֲדוֹן כָּל-הָאָרֶץ בְּמֵי הַיַּרְדֵּן מֵי הַיַּרְדֵּן יִכָּרֵתוּן הַמַּיִם הַיֹּרְדִים מִלְמָעְלָה וְיַעַמְדוּ נֵד אֶחָד. יד וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָעָם מֵאָהֳלֵיהֶם לַעֲבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן וְהַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן הַבְּרִית לִפְנֵי הָעָם. טו וּכְבוֹא נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן עַד-הַיַּרְדֵּן וְרַגְלֵי הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן נִטְבְּלוּ בִּקְצֵה הַמָּיִם וְהַיַּרְדֵּן מָלֵא עַל-כָּל-גְּדוֹתָיו כֹּל יְמֵי קָצִיר. טז וַיַּעַמְדוּ הַמַּיִם הַיֹּרְדִים מִלְמַעְלָה קָמוּ נֵד-אֶחָד הַרְחֵק מְאֹד באדם (מֵאָדָם) וכן: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר. טז צַוֵּה אֶת-הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי אֲרוֹן הָעֵדוּת וְיַעֲלוּ מִן-הַיַּרְדֵּן. יז וַיְצַו יְהוֹשֻׁעַ אֶת-הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר עֲלוּ מִן-הַיַּרְדֵּן. יח וַיְהִי בעלות (כַּעֲלוֹת) הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית-יְהוָה מִתּוֹךְ הַיַּרְדֵּן נִתְּקוּ כַּפּוֹת רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים אֶל הֶחָרָבָה וַיָּשֻׁבוּ מֵי-הַיַּרְדֵּן לִמְקוֹמָם וַיֵּלְכוּ כִתְמוֹל-שִׁלְשׁוֹם עַל-כָּל-גְּדוֹתָיו. (יהושע, ג', 13; ד', 18).

הנס הבא היה כשחומות יריחו נפלו לאחר שהקיף הארון את העיר שבע פעמים: "ח וַיְהִי כֶּאֱמֹר יְהוֹשֻׁעַ אֶל-הָעָם וְשִׁבְעָה הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאִים שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת הַיּוֹבְלִים לִפְנֵי יְהוָה עָבְרוּ וְתָקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת וַאֲרוֹן בְּרִית יְהוָה הֹלֵךְ אַחֲרֵיהֶם. ט וְהֶחָלוּץ הֹלֵךְ לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים תקעו (תֹּקְעֵי) הַשּׁוֹפָרוֹת וְהַמְאַסֵּף הֹלֵךְ אַחֲרֵי הָאָרוֹן הָלוֹךְ וְתָקוֹעַ בַּשּׁוֹפָרוֹת. י וְאֶת-הָעָם צִוָּה יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר לֹא תָרִיעוּ וְלֹא-תַשְׁמִיעוּ אֶת-קוֹלְכֶם וְלֹא-יֵצֵא מִפִּיכֶם דָּבָר עַד יוֹם אָמְרִי אֲלֵיכֶם הָרִיעוּ וַהֲרִיעֹתֶם. יא וַיַּסֵּב אֲרוֹן-יְהוָה אֶת-הָעִיר הַקֵּף פַּעַם אֶחָת וַיָּבֹאוּ הַמַּחֲנֶה וַיָּלִינוּ בַּמַּחֲנֶה. יב וַיַּשְׁכֵּם יְהוֹשֻׁעַ בַּבֹּקֶר וַיִּשְׂאוּ הַכֹּהֲנִים אֶת-אֲרוֹן יְהוָה.   יג וְשִׁבְעָה הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאִים שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת הַיֹּבְלִים לִפְנֵי אֲרוֹן יְהוָה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְתָקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת וְהֶחָלוּץ הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם וְהַמְאַסֵּף הֹלֵךְ אַחֲרֵי אֲרוֹן יְהוָה הולך (הָלוֹךְ) וְתָקוֹעַ בַּשּׁוֹפָרוֹת…..טז וַיְהִי בַּפַּעַם הַשְּׁבִיעִית תָּקְעוּ הַכֹּהֲנִים בַּשּׁוֹפָרוֹת וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל-הָעָם הָרִיעוּ כִּי-נָתַן יְהוָה לָכֶם אֶת-הָעִיר" (יהושע ו, 8-16).

חציית הירדן. Benjamin West

התואר "צבאות" בביטוי "אֲרוֹן בְּרִית-ה' צְבָאוֹת" (שמ"א א ד, 4) מצביע על תפקידו הצבאי של הארון. בני ישראל הביאו אותו לעזרה במלחמת אבן העזר, ממקום משכנו הקבוע במלחמתם נגד הפלישתים: ג וַיָּבֹא הָעָם אֶל-הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לָמָּה נְגָפָנוּ יְהוָה הַיּוֹם לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים נִקְחָה אֵלֵינוּ מִשִּׁלֹה אֶת-אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה וְיָבֹא בְקִרְבֵּנוּ וְיֹשִׁעֵנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ. ד וַיִּשְׁלַח הָעָם שִׁלֹה וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן בְּרִית-יְהוָה צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי-עֵלִי עִם-אֲרוֹן בְּרִית הָאֱלֹהִים חָפְנִי וּפִינְחָס. ה וַיְהִי כְּבוֹא אֲרוֹן בְּרִית-יְהוָה אֶל-הַמַּחֲנֶה וַיָּרִעוּ כָל-יִשְׂרָאֵל תְּרוּעָה גְדוֹלָה וַתֵּהֹם הָאָרֶץ. ו וַיִּשְׁמְעוּ פְלִשְׁתִּים אֶת-קוֹל הַתְּרוּעָה וַיֹּאמְרוּ מֶה קוֹל הַתְּרוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּמַחֲנֵה הָעִבְרִים וַיֵּדְעוּ כִּי אֲרוֹן יְהוָה בָּא אֶל-הַמַּחֲנֶה. ז וַיִּרְאוּ הַפְּלִשְׁתִּים כִּי אָמְרוּ בָּא אֱלֹהִים אֶל-הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמְרוּ אוֹי לָנוּ כִּי לֹא הָיְתָה כָּזֹאת אֶתְמוֹל שִׁלְשֹׁם. ח אוֹי לָנוּ מִי יַצִּילֵנוּ מִיַּד הָאֱלֹהִים הָאַדִּירִים הָאֵלֶּה אֵלֶּה הֵם הָאֱלֹהִים הַמַּכִּים אֶת-מִצְרַיִם בְּכָל-מַכָּה בַּמִּדְבָּר (שמואל א', ד', 3).

אולם למרבה הצער, הארון לא הוכיח את עצמו כיעיל אל מול האויב. הכתוב בפרק סותר את הרעיון שלארון יש השפעה מאגית, על טבעית, כלשהי על מהלך הקרב, ובעזרתו כביכול מושג ניצחון, שכֵּן אין בכוחו של הארון להושיע את העם כאשר מנהיגיו אינם ראוים. העם הוּבַס, וגם הארון נלקח בשבי. אולם הארון החל להראות את כוחו בשבי הפלשתים: א וּפְלִשְׁתִּים לָקְחוּ אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיְבִאֻהוּ מֵאֶבֶן הָעֵזֶר אַשְׁדּוֹדָה. ב וַיִּקְחוּ פְלִשְׁתִּים אֶת-אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיָּבִאוּ אֹתוֹ בֵּית דָּגוֹן וַיַּצִּיגוּ אֹתוֹ אֵצֶל דָּגוֹן. ג וַיַּשְׁכִּמוּ אַשְׁדּוֹדִים מִמָּחֳרָת וְהִנֵּה דָגוֹן נֹפֵל לְפָנָיו אַרְצָה לִפְנֵי אֲרוֹן יְהוָה וַיִּקְחוּ אֶת-דָּגוֹן וַיָּשִׁבוּ אֹתוֹ לִמְקוֹמוֹ. ד וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר מִמָּחֳרָת וְהִנֵּה דָגוֹן נֹפֵל לְפָנָיו אַרְצָה לִפְנֵי אֲרוֹן יְהוָה וְרֹאשׁ דָּגוֹן וּשְׁתֵּי כַּפּוֹת יָדָיו כְּרֻתוֹת אֶל-הַמִּפְתָּן רַק דָּגוֹן נִשְׁאַר עָלָיו. (שמואל א' ה' 1-4). בנוסף לשבירת צלם אלוהיהם, סבלו הפלישתים ממכות רבות, ובהן מהומה במחנם וטחורים בגופם, בלית ברירה השיבו הפלישתים את הארון לרשות בני ישראל, ששיכנו אותו בקרית יערים. המדרש מספר שהפרות אשר השיבו את הארון, כשעגלותיהם לאחור, שרו את שירת הים – אשירה לה' כי געה געה…(גאה גאה), כי שב לאלוהים כושר ההרתעה. אלא שגם שם גרם הכלי המסוכן למגיפות, ובלא כל משוא־פנים לא הבדיל בין פלישתים לישראלים: יט וַיַּךְ בְּאַנְשֵׁי בֵית-שֶׁמֶשׁ כִּי רָאוּ בַּאֲרוֹן יְהוָה וַיַּךְ בָּעָם שִׁבְעִים אִישׁ חֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם כִּי-הִכָּה יְהוָה בָּעָם מַכָּה גְדוֹלָה (שמואל א', ו', 19).

הארון שכן בקרית יערים במשך עשרים שנה, ומשם הועבר בידי דוד למקום מנוחתו האחרון בירושלים. גם שם לא עבר האירוע ללא צרימות. מיכל בת שאול לעגה לדוד המפזז לפני הארון: וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי ה' וְדָוִד חָגוּר אֵפוֹד בָּד. וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת אֲרוֹן ה' בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר. וְהָיָה אֲרוֹן ה' בָּא עִיר דָּוִד וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן וַתֵּרֶא אֶת הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי ה' וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ… וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת שָׁאוּל לִקְרַאת דָּוִד וַתֹּאמֶר – מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים (שמואל ב', ו, 21-22)[8].

מיכל מתבוננת בדוד. ציור של Francesco Salviati

הארון שוכן בחדר מיוחד, "קודש הקדשים", בבית המקדש של שלמה מאז לא ידוע לנו על פעולה כלשהי, חיובית או שלילית, שביצע הארון. הארון נשאר שם עד פלישת הבבלים במאה השישית לפני הספירה.

מה הפך את הארון למסוכן?

כפי שראינו בפרשת בית שמש, היה ארון הברית חפץ מסוכן ביותר, שהיה איסור חמור לגעת בו. כפי שקרה לעוזה ביש המשל, שתמך בארון לבל יישמט מעגלת הבקר ונענש במוות: "ו וַיָּבֹאוּ עַד-גֹּרֶן נָכוֹן וַיִּשְׁלַח עֻזָּה אֶל-אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר. ז וַיִּחַר-אַף יְהוָה בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל-הַשַּׁל וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים (שמואל ב', ו', 6).

היתה לארון קדושה שניתן ניתן היה לשלוט בה רק על־ידי מערכת מסובכת של טקסים וכללים מדויקים באשר להתקרבות לארון ולטיפול בו. הטעות הקטנה ביותר היתה מביאה למוות איום. רק לכוהן הגדול מותר היה להיכנס, לחדרו של הארון, ורק פעם אחת בשנה – ביום כיפור. כשהוא לבוש בלבוש מיוחד. מלבד הארון, שכן בדביר גם מטה אהרן, הכהן הגדול הראשון. על־פי המסורת, תמיד נכנס הכוהן הגדול למקום הקודש בדחילו ורחימו, ואם יצא משם בשלום, סבר שמזלו האיר לו פנים.

אריך פון דניקן טען שהארון היה משדר מיוחד לתקשורת עם יצורים מהחלל החיצון. לדעת פון דניקן, המכונה ניתנה למשה בידי החייזרים שאיתם היה בקשר במדבר. הוא ואחרים מציעים שהמדובר היה גם במכונה רדיואקטיבית, שכאשר לא תחזקו אותה כהלכה היא גרמה למחלות קשות. כזכור, ארון הברית לא שימש רק כמשכן ללוחות, אלא גם כמכשיר לחיסול נחשים ועקרבים במדבר, ולחיסול אויבי ישראל בקרב. כל מי שעבר את "קו הביטחון" של המכשיר נהרג, והמנגנון הופעל על ידי ניצוץ שעבר בין הכרובים. אפילו הכוהן הגדול שנכנס לקודש הקודשים (הרדיואקטיבי) של הארון היה חייב לשהות שם זמן קצר ככל האפשר, וליתר ביטחון היו קושרים שרשרת זהב לרגלו – הארקה, לטענת האוחזים בגרסה זו. היה עליו לערוך תחילה דיאטה מיוחדת, ללבוש חליפות מגן, להקפיד לעמוד במרחק מסוים מן הארון, להיכנס כשעורו נקי משריטות וכו'. ולאחר שיצא סוף סוף מהמקום המסוכן, נדרש הכוהן לפשוט את בגדיו בו במקום ולקלח את עצמו, כפי שעושים אחרי התקפת גזים או חשיפה לקרינה.

גרהאם הנקוק (ראו לעייל) טען שהארון היה פרי טכנולוגיה משוכללת ביותר, שמוצאה מתרבות קדומה שאבדה והגיעה בדרך כלשהי למצרים. לדבריו, משה, שהכיר היטב את התרבות והכישוף המצריים, בנה את הארון על סמך ידע זה, בראש ובראשונה כדי להרשים את בני ישראל. לדעתו של הנקוק, הפעילה את הארון אנרגיה ממטאוריטים שאסף משה על פסגת הר סיני כששהה שם ארבעים יום ולילה; מטאוריטים אלה היו כנראה לוחות האבן שמשה הביא מההר ואשר הונחו בארון. הנקוק משער כי משה שבר את זוג הלוחות הראשון מכיוון שלא התאים לצרכי האנרגיה של הארון; רק הזוג השני, ששרף את פניו של משה ("הנה קרן עור-פניו", שמות לד"', 29-35)), התאים למטרה זו….

דגם של ארון הברית בוושינגטון הבירה. באדיבות ויקיפדיה

היכן הארון?

לאחר שהושם בבית המקדש בימי שלמה המלך, אנו שומעים על הארון מעט מאוד במקרא. בפרט, שוב אין שומעים על ניסים אלה או אחרים שביצע, או על מקרי מוות מוזרים להם היה אחראי. נראה כי הארון פשוט נעלם, ובוודאי שלא היה בבית המקדש השני. במקורות היהודיים נכתב כי הארון עתיד להתגלות סמוך לביאת המשיח. הרמב"ן כתב שהארון יתגלה "בבניין הבית או במלחמות העתידות לפני מלך המשיח".

והשאלה המתבקשת, שהטרידה דורות רבים, היא כמובן: מה קרה לארון הברית?

כמה אפשרויות הועלו במשך השנים:

בית המקדש בירושלים היה קורבן לכמה כיבושים לאורך השנים. יתכן שאחד מאותם כובשים לקח עמו את הארון. הכובש הראשון מסוג זה הופיע מיד לאחר ימי שלמה – הפרעה המצרי שישק, שפלש ליהודה בימי רחבעם וצר על ירושלים[9]. האם לקח גם את הארון? לא נאמר במפורש. יוצרי הסרט "שודדי התיבה האבודה" בחרו באפשרות זו, ותיארו כיצד הארון נמצא לבסוף בקבר במצרים. אגב, סרט זה, הראשון בסדרת סרטי "אינדיאנה ג'ונס", היה הצלחה עצומה, ובין השאר גרם לגל ענק של עניין בארון הקודש ולחיפושים מחודשים אחריו בכל קצוות העולם.

אולם במקרא יש התייחסויות נוספות לארון, גם אחרי ימי שישק, כך שככל הנראה הוא הוחבא ונשאר בירושלים. אפשרות שניה: במאה התשיעית לפני הספירה הביס חזאל מלך ארם את יהואש מלך יהודה, ואיים לעלות על ירושלים ולכבשה. והכתוב מספר: "ויקח יהואש מלך־יהודה את כל־הקדשים אשר־הקדישו יהושפט ויהורם ואחזיהו אבותיו מלכי יהודה ואת־קדשיו ואת כל־הזהב הנמצא באוצרות בית־יהוה ובית המלך וישלח לחזאל מלך ארם ויעל מעל ירושלים" (מלכים ב' י"ב י"ט). האם נישלח הארון, יחד עם שאר האוצרות, לארם, והוא נמצא כעת בסוריה?

יתכן שהארון נשדד דווקא על ידי הביס יהואש (יהואש אחר) מלך ישראל, שבמאה השמינית לפני הספירה הביס את אמציה מלך יהודה, ובין השאר נכנס לירושלים ולבית המקדש[10]. אם לקח יהואש את הארון לשומרון, כפי שסוברים אחדים, יתכן שהגיע לבסוף לאשור, לאחר שזו כבשה את ממלכת ישראל. אולם כפי שנראה, יש התייחסויות להמשך קיומו של הארון בירושלים גם לאחר ימי יהואש.

אולי הארון נעלם כאשר צבאות המלך הבבלי נבוכדנצר כבשו את ירושלים, השמידו את בית המקדש, ושדדו את אוצרותיו. יתכן שהארון הושמד בידי הבבלים, או לחילופין נלקח לבבל. יש לציין שהארון אינו מוזכר ברשימת אוצרות בית המקדש שנלקחו לבבל, כפי שהיא ניתנת בספר מלכים, והוא גם אינו מוזכר ברשימת האוצרות שהוחזרו לארץ ישראל בידי שבי ציון, המפורטת בספר עזרא. אולי משום שבשלב זה כבר נעלם.

יש הטוענים כי אנשי מסדר הטמפלרים הנוצרי, חפרו בהר הבית ומצאו את ארון הברית, שאותו לקחו לאירופה. שם נשאר הארון עם אנשי המסדר, עד שרובם הוצאו להורג (לאחר משפט מפורסם שניהל כנגדם לואי היפה מלך צרפת, באשמת היותם כופרים ומכשפים). גרהם הנקוק, מצביע על הפסלים המפורסמים בקתדרלה הגדולה בשארטר (Charters)[11] שבצרפת. שם נראה מלכיצדק, אוחז גביע אבן בידו. מתברר שהפסלים נוצרו במאה ה-12 בתקופת הצלב וראשית המיתוסים המספרים על מסתרי הגביע הקדוש. הנקוק מציע בספרו הקבלה בין סיפורי הגביע הקדוש וארון הקודש: שניהם שירתו כפונקציות נבואיות עבור קהל מאמיניהם; שניהם היו כבדים מכדי שבני תמותה יצליחו להרימם, ומשניהם קרנה הילה. למותר לציין שהטמפלרים היו מעורבים בבניית הכנסיה הגותית הגדולה אשר בשארטר. לדעתו, שם נשאר הארון עם אנשי המסדר עד שרובם הוצאו להורג (לאחר משפט מפורסם שניהל כנגדם לואי היפה מלך צרפת, באשמת היותם כופרים ומכשפים). אך שוב, נשאלת השאלה כיצד הצליחו הטמפלרים המעטים למצוא את הארון בתקופה של כמה שנים, לאחר שבוני בית המקדש השני (והבונים בימי הורדוס), שהיו רבים יותר ולרשותם עמד זמן רב יותר, כשלו?

הקתדרלה בשארטר – צילום גילי חסקין

הארון בהר הבית?

על־פי סברה נפוצה אחרת, הארון עדיין קבור במקום נסתר בהר הבית עצמו, אי־שם מתחת לחורבות הבית השני. יש האומרים שכבר שלמה המלך, שחזה שבית המקדש שבנה יחרב, בנה מקום מסתור מיוחד לארון. אחרים אומרים שהוסתר על ידי המלך יאשיהו או על ידי הנביא ירמיהו (ראו להלן).

יש להניח שהמקום היה נסתר באמת, שכן אחרת אין להעלות על הדעת שבוני בית שני, ואחריהם הבנאים מתקופת הורדוס, שחפרו את הר הבית מהמסד עד הטפחות, לא היו מוצאים אותו במהלך החפירות האינטנסיביות מאוד שביצעו באתר. מכול מקום נראה שמסתורין אופף את הארמון וקללה רובצת סביב מחפשיו: "מעשה בכוהן אחד שהיה מתעסק וראה רצפה משונה מחברותיה ובא והודיע את חבירו ולא הספיק לגמור את הדבר עד שיצתה נשמתו וידעו ביחוד ששם ארון גנוז" (בבלי מסכת יומא נ"ג ע"ב)[12]. הרמב"ם כותב כי בעת שבנה שלמה המלך את בית המקדש ידע שסופו להיחרב, ולכן "בנה בו בית לגנוז בו הארון למטה במטמוניות עמוקות ועקלקלות, ויאשיהו המלך ציווה וגנזו במקום שבנה שלמה".

במסורת היהודית מקובל עד היום שהארון נמצא בנבכי הר הבית, ויהודים דתיים רבים מאמינים שאפשר למצוא אותו שם – אך הדבר אינו אפשרי בשל הרגישות הפוליטית הרבה של המקום.

ב-28 ביולי 1981, ניסה הרב יהודה מאיר גץ, רב הכותל דאז, לפרוץ מחילה מהכותל המערבי מזרחה, אל מתחת ליסודותיו של מבנה כיפת הסלע כדי לאתר את מקומו של קודש הקודשים ואת המקום שבו הוחבאו כלי המקדש. גץ, שכיהן שנים רבות כרב הכותל מטעם משרד הדתות, דבק בתכניותיו לאתר את כלי המקדש. הוא לא הרפה מהן גם אחרי שהרבי מלובביץ', האדמו"ר מנחם מנדל שניאורסון, יעץ לו לחדול מכך. הרבי מלובביץ' הזהיר את הרב גץ כי מי שיגלה את כלי המקדש מתחייב בנפשו, אך הבהיר שמציאת כלי המקדש תחיש את הגאולה. הוא איתר מחילה בעלת ממשים מרשימים: 28 מטר אורך ושישה מטרים רוחב. בקרקעיתה היו מים רבים ובוץ. אחזה בו התרגשות עצומה, דמעות ירדו על לחייו והוא אמר את 'תיקון החצות'[13].

הרב הראשי דאז, שלמה גורן, היה נרגש לא פחות מגץ. הוא ראה במחילת הענק כלי עזר ראשון במעלה לחשיפת מיקומו המדויק של קודש הקודשים, האסור בכניסה לכל, למעט הכהן הגדול ביום הכיפורים[14]. שבעה שבועות אחרי חשיפת המנהרה שודרה ידיעה על כך בקול ישראל. בסוף חודש אב, בליל שבת, הכניסו ערבים צינורות מים אל תוך המנהרה דרך אחד הפתחים שברצפת הר הבית ושלשלו פנימה תאורה רבת עוצמה. הסיפור הסתיים כשהדרג המדיני הורה לאטום את הפתח למנהרה בבטון מזוין[15].

גם כאן מצנן פרופ' מאיר את ההתלהבות: "הר הבית שאנו מכירים כיום עתיר בורות מים וחללים תת קרקעיים הקשורים למקדש הראשון או השני, או לפעילויות יותר מאוחרות. אין שום הוכחה ושום רמז משמעותי – למעט אולי בספרים קבליים שנכתבו אלפי שנים מאוחר יותר – על כך שארון הברית וחפצים שונים שהיו בבית המקדש מוחבאים בהר הבית. אפשר לטעון שאולי מישהו ערב חורבן בית המקדש החביא, אבל אנו לא יודעים על זה. הוא [גורן] חיפש בבור מתקופת הבית השני. איך יכול להיות שהוא חבוי בבור מבית שני? זה לא הגיוני".

הארון באתיופיה

ישנן סברות שהארון אינו נלקח למקום מרוחק יותר? בימי הביניים נשמעו טענות שונות לפיהן הארון הגיע לחצי האי ערב, שם הוא נמצא עד היום. על־פי טענות אחרות, הארון נמצא באתיופיה מזה אלפי שנים.

אתיופיה היא ארץ שיש לה קשרים הדוקים עם מסורות יהודיות קדומות, ובראשן אגדות שלמה המלך, שנחשב לאבי שושלת המלכים האתיופית. ארון הקודש, לדעת האתיופים, נמצא היום בארצם. האפוס הלאומי האתיופי "כברה ננגסט" (או כברה נגשת), שנכתב כדי לפאר את שושלת המלכים הסולומונית, מספר בפירוט את סיפור אהבתם של שלמה ומלכת שבא.

מלניק, בנם המשותף של מלכת שבא ושלמה המלך, בא בהיותו בן עשרים, לבקר את אביו בירושלים. האב האוהב ניסה לשכנע את בנו להישאר בארמונו ולא לחזור לאתיופיה. הוא נתן לו זהב, תכשיטים וכסף רב, אך מנליק לא השתכנע ולכן שלמה אירגן פמליה מבני ישראל שילוו אותו לאתיופיה. בפמליה היו גברים שהשתייכו למשפחות האצולה של ירושלים וכללו בין היתר כוהנים ולווים רבים, שעל פי המסורת הנוצרית האצולה האתיופית יצאה מהם. יהודי אתיופיה אימצו חלקים ממסורת זאת ומאמינים שהם צאצאיהם של מלווי ארון הברית[16]. בהמשך, על פי הכברה נגסט, נתן שלמה המלך למנליק גם העתק של ארון הברית אבל עזריה, בנו של צדוק הכהן שהתלווה למנליק, החליף בין הארון האמתי להעתק.[17]‏. בינתיים, מנליק הגיע לאתיופיה עם הפמליה הגדולה ועמה ארון הברית. מאוחר יותר מנליק יזם מספר מערכות צבאיות יחד עם הארון בכברה נגסט נכתב: "איש לא כבש אותו, להפך, כל אחד שתקף אותו נכבש". הארון הונח בעיר אקסום, בקודש הקודשים של כנסיית סנטה מריה מציון'. האגדה הזאת, מיום שעובדה סופית ואומצה רשמית – בראשית המאה ה-14 – עיצבה היבטים חשובים של החיים הפוליטיים והדתיים באתיופיה.

צילום: גילי חסקין

בראשית שנות ה-70 של המאה ה-20, הוציא אותו משם הקיסר היילה סילאסי, "גור אריה יהודה" והצאצא ה-225 בשושלת מלכת שבא, והכניס אותו למבנה מיוחד שנבנה בשטח הכנסייה". האתיופים מעריצים מאוד את הארון, ולדעתם היה קיים עוד בטרם בריאת העולם, והעולם כולו נבנה בשבילו (בדומה לטענות היהודים לגבי התורה וטענות המוסלמים לגבי הקוראן). בציורי כנסיות באתיופיה נראה הארון עושה את דרכו ממקדש שלמה המלך אל ארצה של מלכת שבא. הארון האתיופי, כפי שמצויר למשל בתמשיח קיר יפהפה בכנסיית השילוש" (Trinity) באדיס אבבה, נראה כמו ארון קבורה נוצרי, המעוטר בארבע פינותיו בסמלי חזון המרכבה של יחזקאל (פני מלאך, אריה, נשר ושור)[18] ואין עליו את הכרובים. גם עם הרבה רצון טוב, העתקי התיבה באתיופיה אינם מזכירים אפילו את הארון המתואר בפרשת תרומה שבספר שמות. גם אם נתעלם מהעובדה ש"הארון" נשמר בחצר של כנסייה נוצרית על ידי נזיר שמטפח אותו ברמה יומיומית, בעוד שאפילו אהרון הכהן הורשה להיכנס אליו רק ביום הכיפורים…

בראשית שנות התשעים פרסם גרהם הנקוק    ((Graham Hancock את ספרו "The Sign and the Seal: The Quest for the Lost Ark of the Covenant", היינו, "האות והחותם – חיפוש אחרי ארון הקודש האבוד", בו הוא את טענות האתיופים שהארון אכן נמצא באתיופיה. בסברה זו תומך לדעתו פסל של מלכת שבא, בשער המערבי של הקיר הצפוני של הכנסייה בשארטר. שם נראה אחד האמגושים כורע לרגליה, אלא שמשום מה הוא נראה שחור. לא הרחק ממנו נמצאת סדרת פסלונים נוספת המתארת את ארון הקודש מובל לעבר מלכת שבא. מתחת לאותה סדרה חקוקה כתובת בלטינית המודיעה כי הארון נלקח למקום כלשהו ושם נהרס. חוקרת ימי הביניים הלן אדולף Helen Adolf)) דנה במפורש בעובדה שהשירה הגרמנית הקשורה בגביע הקדוש הושפעה ממסורת הארון האתיופית; היא אף טוענת שהמשורר הגרמני בן המאה ה-12 ולפרם פרסיבל (Percival), ידע שהארון נמצא באתיופיה. הרעיון הגיע אליו כנראה מהאבירים הטמפלרים, שערכו באותה תקופה מסע לאתיופיה[19].

צילום: גילי חסקין

כנסיותיה של אתיופיה, מהמרכזיות ועד הנידחות שבהן, העתיקו וחיקו את בית המקדש הראשון בירושלים. הן חולקו כמוהו לשלוש טבעות המתכנסות פנימה אל המרכזית, היא "קודש הקודשים" (קדושה-קדסאן), המכילה את ה"תאבות", היא התיבה המסמלת את ארון הברית[20]. בכל אחת מ-20,000 הכנסיות ברחבי אתיופיה, נשמר בקפדנות "העתק" של ארון הברית ומשמש כאביזר פולחן מרכזיים באירועים דתיים. בחגיגות הטימקט החלות בחודש ינואר, נעטפים ה"תאבות" בבדי קטיפה עבים, ונישאים בתהלוכה צוהלת, הדומה דמיון רב לריקודים המקראיים, לפני ארון הקודש. את התהלוכה מלווים צלילי סיסטרה (סוג של רעשן), תופים, חצוצרות ומצלתיים. לדעת הנקוק, לא יעלה על הדעת, שהמרכיבים האלה, הנראים כחלק מפולחן עתיק, בעל שורשים עמוקים, נעשים רק לכבודם של העתקים מזויפים.

חוקר המקרא מנחם הרן, איש האוניברסיטה העברית בירושלים עזר להנקוק לתארך את מועד היעלמות הארון מבית המקדש בירושלים. לדעתו נעלם הארון בשנת 650 לפני הספירה, בתקופת מלכות מנשה, אשר הכניס לקודש הקודשים צלם של האלה הכנענית אשרה ובתגובה מיהרו הלוויים לחלץ משם את ארון המחולל.

מיסטיקן ככול שיהיה, מסכים הנקוק שסיפור מלכת שבא לא עומד במבחן העדויות ההיסטוריות. הוא הולך בעקבות המסורת של טאנה צ'רקוס (Tana Qirqos) ומניח שהארון הובא לאתיופיה במאה החמישית לפני הספירה, כלומר כ-500 שנים לאחר תקופת שלמה. לפיכך, הארון נלקח מן המקדש בירושלים בשנת 650 לפני הספירה, בתקופת המלך מנשה (לאחר שזה הכניס למקדש את צלם האשרה) והובא למקדש שבנו חיילים יהודים באי ייב בנילוס העליון, סמוך לאסוואן של היום[21]. היה זה המקדש היהודי היחיד בעולם מחוץ לירושלים באותה תקופה: "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה מִזְבֵּחַ לַיהוָה בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם וּמַצֵּבָה אֵצֶל-גְּבוּלָהּ לַיהוָה" (ישעיהו י"ט, 19)[22]. מהמקדש בייב לא נותרו שרידים רבים, אך נותרו עדויות גם על פפירוסים שנועדו להישלח לירושלים. מסורת יהודי אתיופיה טוענת שבדרכם מארץ-ישראל לאתיופיה, הם חנו באי בנילוס העליון. יתכן מאוד שהאי ייב הוא האי. מי יודע? אולי נבנה המקדש לצורך אחסון ארון הקודש שנשאו עימם?

המקדש עמד על תילו כ-200 שנה ונהרס במאה ה-5 לפני הספירה. בזמן זה עזבו כנראה היהודים את האי. המקדש היהודי לא הוקם שנית. למותר לציין שאין כמובן כל הוכחות לתיאוריה זאת.

אגם טאנה. צילום: גילי חסקין

בעקבות הספר גדלה מאוד ההתעניינות ב"ארון" האתיופי. גיל אל עמי, העורך הראשי של המגזין "מסע אחר" יצא לאתיופיה בינואר 1990, כשהוא נחוש להתחקות אחרי הארון ולבו הולך שבי אחרי תיאוריו של הנקוק. הוא שאל את עצמו אם אין זה מוזר ששלושים מיליון נוצרים בכל רחבי אתיופיה סוגדים לאובייקט פולחני שאין לו כל קשר עם הנצרות? אל עמי מצטט את הפתגם האתיופי: "אם תרצה להחביא עץ, שים אותו ביער ושואל האם הצבתם של חיקויי ארונות קודש בכל הכנסיות אינה מעידה על כך שבמקום כלשהו החביאו האתיופים את המקור עצמו?

למרות שסיפורים גדולים בהרבה הם חסרי כול ביסוס מדעי (יציאת מצרים למשל), היה אל עמי נחוש למצוא את עקבות ארון הברית האבוד. הוא ועורך הצילום של המגזין, יואל שתרוג, ניסו, ללא הצלחה, להגיע לאי הנידח טאנה צ'רקוס שבאגם טאנה, שם לדברי הנקוק, נשאר הארון במשך 800 שנה, נשמר על ידי תושבי המקום, שהיו אז יהודים. לאחר שאלה התנצרו, לקח המלך אזנה (מי שקיבל על אתיופיה את הנצרות במאה הרביעית לספירה), את ארון הקודש לאקסום והציב אותו בכנסייה הגדולה. לדברי הנזירים יושבי האי, קבוצת אבנים מסותתות משמשות עדות מוזרה לסיפורם. הנזירים טוענים שהאבנים שימשו לזבח שנעשה לפני ארון הקודש.

מאוכזבים משהו, המשיכו השנים לאקסום, הבירה העתיקה של אתיופיה, המכונה גם "ציון". ליד כנסיית סנט מארי מציון, מצוי מבנה קטן, בו שמור לדברי הנזירים, ארון הקודש העתיק. הם נכנסו לחצר המבנה המרובע. תהלוכת נזירים מפוארת ומצטלצלת יצאה משער אחד ונכנסה לשער אחר. ריח של קטורת נשיא באוויר. ליטוף אקראי של מצלמת הוידיאו גרר זעקות שבר "לא לצלם!" בפתח המבנה ניצב דלפק מאורך, ומאחוריו ניצב זקן שחור באפילה. שמו אבא טספה מרים, והוא הוא האדם היחיד המופקד על הארון, ואין איש זולתו שיכול להתקרב אליו. הוא החליף שנה קודם כלן את גברה מיכאל, השומר המופיע על כריכת ספרו של הנקוק. מאחורי טספה מרים נראו ארונות זכוכית עתיקים ומאובקים עם אוצרות הכנסייה. לשאלת של גיל, מי יחליף את השומר הזקן בבוא היום, הוא נענה: "רק אדם טהור וזך, ללא רבב, שיוכל להקדיש את חייו לארון"[23]. בעקבותיהם של יואל וגיל הנרגשים, יצאו לאקסום ישראלים רבים. בהמשך הפיק המגזין סרט תיעודי בנושא, דבר שרק העצים את המיתוס.

ב-1990 הגיע לכנסיה בחור ישראלי עקשן שדרש להיפגש עם הנזיר השומר את הארון. לאחר השיחה אתו, חמק ממדריכו וזינק מעבר לגדר. תוך דקות הוא הוקף בשומרים חמושים וגורש מהמבנה, ומאז האתיופים משוכנעים שהישראלים שבאים לאקסום מנסים לגנוב את הארון חזרה.

לימים נשמעו טענות של שרידי בית המלוכה האתיופי (שחוסל במהפכה ב-‏1974) כי סוכנים ישראליים פנו בזמנו לקיסר היילה סלאסי בבקשה שיחזיר את הארון לישראל, והוא סירב.

בספר Ark of the Covenant: Simplified Information for Lay-Persons מאת שפורסם בשנת 2002, טוען קלי ד. אלכסנדר, Kelly D. Alexander, Jr)) כי במסגרת "מבצע משה" להעלאת יהודי אתיופיה לישראל בשנת 1991, התנהל מבצע מקביל וסודי ביותר להחזרת הארון לישראל. על פי הסיפור[24], התנהלו דיונים בדרג גבוה ביותר בין ישראל לבין הגנרלים האתיופיים, שקיבלו כמה מיליוני דולרים תמורת אישור להוציא את הארון לישראל. כמה מיליונרים יהודיים סיפקו את הכסף לגנרלים האתיופיים, שברחו לשוויץ עם הכסף. אלא שהם לא ידעו שהכסף שבמזוודות מזויף. הישראלים טרחו לדווח לבנקים השוויצריים על הכסף המזויף, והגנרלים נעצרו כשניסו להפקידו. לאחר מכן פנו הישראלים לכוחות המורדים של הגנרל מילס זינאוי, שהשתלטו בזמן זה על אתיופיה, ומסרו להם את הכסף האמתי. באמצעות כסף זה יכלו השליטים החדשים לממן את פעולותיהם, ובתמורה נתנו לישראלים את הארון.

לחופו של אגם טאנה שבאתיופיה, כמו בסמטאות לליבלה, רוחשת שמועה כי קבוצה מיוחדת של לוחמי קומנדו ישראליים, כולם צאצאי לויים (היחידים שמותר להם לטפל בארון על־פי האמונה היהודית), הוטסו במטוס מיוחד לאקסום, מקום מושב הארון, ובלילה סילקו את הארון והעבירו אותו למקום סודי בירושלים, שם ישהה עד שיבנה הבית השלישי.

סיפור זה נשמע כמו אותן בדיות שנפוצות בהמוניהן באינטרנט. שום שליט אתיופי, לא משנה כמה רעב לכסף, לא היה מסכים שהארון יוצא מארצו. וגם אם נניח שיש בו שמץ כלשהו של אמת, כי אז הישראלים עשו מיקח טעות, ושילמו סכום כסף עצום עבור כלום: הארון האתיופי אינו הארון שהיה בבית ראשון.

אין ספק שהארון האתיופי הוא חפץ קדוש… לאתיופים. האם הוא אכן הארון הישראלי המקורי? ספק רב מאוד. הוא בלי ספק חסר את פסלי הכרובים, וגם אין בו כל התכונות שיוחסו לארון המקורי, כמו היכולת להרוג אנשים, למרות ששומרי הארון אשר באקסום טוענים שהמשימה פוגעת בבריאותם. האתיופים מאמינים באמונה שלמה שזהו הארון המקורי, אך גם אמונה זאת (שמקורה נוצרי שראשיתה ככל הנראה לא לפני המאה השישית לספירה) אין בה כדי להוות הוכחה כלשהי למקוריות הארון.

גניזת הארון על ידי יאשיהו

מעיון במקרא מתברר כי הארון עדיין היה קיים בימי המלך יאשיהו, שהביא לרפורמה דתית מקיפה ביהודה ושכנראה בימיו נכתבו ספרי התנ"ך העיקריים בצורתם המוכרת לנו כיום. בספר דברי הימים, פרק ל"ב מספר: ג וַיֹּאמֶר לַלְוִיִּם המבונים (הַמְּבִינִים) לְכָל-יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים לַיהוָה תְּנוּ אֶת-אֲרוֹן-הַקֹּדֶשׁ בַּבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה בֶן-דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֵין-לָכֶם מַשָּׂא בַּכָּתֵף עַתָּה עִבְדוּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְאֵת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל.

חז"ל פירשו את "תנו את ארון הקודש בבית" חייב להיות גניזה במחילות מתחת לבית, שהרי הארון מלכתחילה היה בבית. וכך אמרו על כך: "ומי גנזו? יאשיהו גנזו. מה ראה שגנזו? ראה שכתוב (דברים כח) 'יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך', עמד וגנזו, שנאמר (דברי הימים ב לה) 'ויאמר ללוים המבינים לכל ישראל הקדושים לה' תנו את ארון הקדש בבית אשר בנה שלמה בן דוד מלך ישראל אין לכם משא בכתף עתה עבדו את ה' אלהיכם ואת עמו ישראל'"[25].

התלמוד הירושלמי מספר "אם גולה הוא עמכם לבבל, אין אתם מחזירין אותו עוד למקומו, אלא עתה עבדו את ה' אלהיכם ואת עמו ישראל" (שקלים פרק ו הלכה א). סיכם את הדברים רד"ק[26], בפירושו על הפסוק: "ורבותינו ז"ל פירשו שציווה לגנוז את הארון כדי שלא יגלה עם הגולה. ואמרו: אבן הייתה בבית קדשי הקדשים במערבו ועליה היה הארון מונח ולפניו צנצנת המן ומטה אהרן, ובעת שבנה שלמה את הבית וסופו ליחרב, בנה מקום לגנוז בו את הארון למטה במטמוניות עמוקות ועקלקלות, והאבן הזאת הייתה מכסה למקום ההוא, ויאשיהו המלך צוה וגנזו את הארון באותו מקום שבנה שלמה, שנאמר תנו את ארון הקדש וגנזו עם הארון מטה אהרן וצנצנת המן ושמן המשחה"‏‏‏[27].

מחציו השני של הפסוק (אֵין-לָכֶם מַשָּׂא בַּכָּתֵף) ניתן להבין כי הארון לא היה כל הזמן בקודש הקודשים, אלא הלוויים היו נוהגים לשאת אותו על כתפיהם. לא מן הנמנע, שרק בימי יאשיהו הוחלט שאיש לא יתקרב יותר לארון הקודש, שאליו החלו להתייחס בחשדנות גוברת והולכת וכול התיאורים על הטאבו הקשור בו הינם מסורת מאוחרת יותר. חיזוק לטענה זאת אפשר למצוא במזמור קל"ב בתהילים, שהוא אחד האזכורים הבודדים של ארון הברית לאחר ימי שלמה: נָבוֹאָה לְמִשְׁכְּנוֹתָיו נִשְׁתַּחֲוֶה לַהֲדֹם רַגְלָיו. ח קוּמָה יְהוָה לִמְנוּחָתֶךָ אַתָּה וַאֲרוֹן עֻזֶּךָ. ט   כֹּהֲנֶיךָ יִלְבְּשׁוּ-צֶדֶק וַחֲסִידֶיךָ יְרַנֵּנוּ. "פירושו של המזמור אינו פשוט כלל ועיקר, אך ייתכן במתואר בו טקס מימי בית ראשון, שכלל תהלוכת "סובו ציון"[28], בה נישא הארון על כתפי הלוויים. היה זה חלק מחג הפסח, בו היו מכניסים את ארון האלוהים לקודש הקודשים, לאחר שהוצא משם בתהלוכה, כאילו לא ישב האל על כסאו בשמים, במשך ימות הגשמים, בעת שנלחם רוכב הערבות, בחיצי רעם וברק, בכוחות הטבע המורדים[29]. יתכן שזהו הניצחון על כוחות התוהו כמו רהב[30] ולוויתן[31].

לדעת כמה חוקרים, היה זה טקס ראשי בדת הישראלית הקדומה, שבו נחגגה השנה החדשה, בפרוס האביב. (והיה בו הד לחג אוזיריס המצרי), לפי תיאוריה זאת, רק בימי ישעיהו בוטל טקס זה וכל האזכורים לו צונזרו מהתנ"ך. ארון הברית, עם כוחותיו המיתולוגיים, נראה יותר ויותר כאלמנט מביך בעיני הרפורמיסטים של יאשיהו ובעיני הנביאים שתמכו בו – ובראשם הנביא ירמיהו, כפי שניתן ללמוד ממה שהוא ככל הנראה האזכור המאוחר ביותר לארון הקודש בתנ"ך כולו. מנבואה זאת נראה שירמיהו (ראה בארון הברית ניגוד גמור לפולחן המונותאיסטי שביקש להנהיג וקרא בפה מלא לגניזתו כחפץ שאין בו כל צורך – כפי שגנז לפניו המלך חזקיהו את נחש הנחושת[32] וכפי שנגנזו כנראה האורים והתומים[33]. יתכן שירמיהו יצג חוגים חזקים שתמכו במלך יאשיהו, וראו בארון הברית חפץ מזיק לרפורמות: וְהָיָה כִּי תִרְבּוּ וּפְרִיתֶם בָּאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵמָּה נְאֻם-יְהוָה לֹא-יֹאמְרוּ עוֹד אֲרוֹן בְּרִית-יְהוָה וְלֹא יַעֲלֶה עַל-לֵב וְלֹא יִזְכְּרוּ-בוֹ וְלֹא יִפְקֹדוּ וְלֹא יֵעָשֶׂה עוֹד (ירמיהו , ג', 17).  [34].

יש לציין שבספר דברים, אותו הספר שמקורביו של המלך יאשיהו טענו שמצאו בבית המקדש, וששימש כבסיס לרפורמות שלהם, ארון הברית מוצג בצורה שונה מאוד משהוא מוצג בשאר המקרא. הוא אינו מוצג כחפץ הקדוש מכל, שבו שוכנת נוכחות האל, אלא רק ככלי חשוב בו נמצאים לוחות הברית[35]. הדורות הבאים, התמהים על השוני בצורה בה הוצג ארון הברית, הסבירו כי מדובר בעצם בשני חפצים שונים, אבל באותה המידה אפשר לטעון שהיה כאן ניסיון נחוש להמעיט בחשיבותו ובערכו של הארון.

בספר מלכים ב' מסופר כיצד השמידו המלך יאשיהו ונציגיו את כלי הפולחן הישנים בכל מקום אפשרי. הם חיסלו בלהט דתי יוקד, כלי פולחן שעד אז לא נחשבו למתועבים ולמזיקים. נראה כי יאשיהו לא היסס לבצע מעשים קיצוניים ביותר בעת ביצוע "הטיהור הגדול": בין השאר הוא פקד להוציא עצמות מתים מקבריהם כדי לטמא עימם מזבחות. הוא גם לא היסס להוציא כוהנים להורג:

יאשיהו ואנשיו, שלא היססו לבצע את המעשים הקיצוניים ביותר למען הפולחן החדש שהציעו, כמו חלול מזבחות על ידי עצמות אדם שהוציאו מקבריהם[36], לא הססו כנראה, בכוחה של אותה אמונה, לפגוע גם בכלים הקדושים ביותר של הפולחן הישן. יתכן שחוגים אלה הם שהיו אחראים לגניזתו של ארון הברית, כחפץ שעשוי להזיק לפולחן החדש והטהור יותר שאותו יזמו. לאור פעולתם, שכללה השמדה של כלי הפולחן הישנים[37], סביר להניח שארון הברית לא היה יוצא דופן. נהפוך הוא: כלי שהיו אודותיו סיפורים כה משונים, על אנשים כה רבים שמתו בעטיו מסיבות בלתי ברורות, סביר שנראה בעיניהם ככלי אלילי מזיק ומסוכן. מן הסתם גניזה בלבד לא הייתה מספיקה, שהרי החפץ עלול היה לשמור על השפעתו המסוכנת על העם גם ממקום גניזתו, מה גם שתמיד ימצא מישהו שישלוף אותו החוצה. היה צורך בפעולה דרסטית יותר. פסלי הכרובים. נראו ודאי מביכים במיוחד, שהרי "לא תעשה לך פסל וכל תמונה", והפסלים עד הוסיפו חטא על פשע בכך שהציגו דמויות אליליות בקודש הקדשים. לטענה הזת, פרופ' מאיר מתחבר יותר: לטענה הזו פרופ' מאיר יותר מתחבר: "אני מעריך שהסיכוי הסביר ביותר הוא שאם אכן היה ארון ברית בקודש הקודשים, בשלב כלשהו בכיבושים השונים הוא נלקח והותך".

לפיכך, האחראים להיעלמותו של ארון הקודש אינם המצרים, הבבלים או האתיופים, אלא בכירי ממלכת יהודה, האנשים שהיו מקורבים לחוגי הכהונה והמלוכה ולחוגי האנשים שחיברו את ספרי התנ"ך.

אין תשובה מכרעת מדוע הדבר לא נכתב במפורש בתנ"ך. יתכן בשל ההערצה הגדולה שרחש העם לארון הברית (שהייתה הרבה מעל ומעבר למה שרחשו לכלים אחרים, כמו נחש הנחושת, שגם השמדתם גררה התנגדות גדולה). חוגי הסופרים והכוהנים והנביאים שיזמו את סילוקו והשמדתו של הארון העדיפו להשתיק את זכר ארון הברית, בתקווה שישכח. אך ארון הברית, לא נשכח. כל מיני ספקולציות הושמעו לאורך הדורות לגבי גורלו, והוא הפך לכלי מרכזי אצל עמים ששמעם בקושי הגיע ליהודה, כמו האתיופים.

אם לא די בכך, במרוצת הדורות, הפך הארון לפנטזיה הפרועה של ארכיאולוגים, במאים הוליוודים ויהודים בעלי שאיפות משיחיות. עד היום יש המקווים שבעתיד, לכשיבנה בית המקדש, יוחזר ארון הברית למקומו שם, גם אם הנביא ירמיהו, לא היה מסכים לכך, בשום פנים ואופן.

[1] שחר בן פורת, "מי ראה את ארון הברית?" Mako, 09/12/2011.

[2] א וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.   ב רְאֵה, קָרָאתִי בְשֵׁם, בְּצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר, לְמַטֵּה יְהוּדָה.   ג וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ, רוּחַ אֱלֹהִים, בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת, וּבְכָל-מְלָאכָה.   ד לַחְשֹׁב, מַחֲשָׁבֹת; לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף, וּבַנְּחֹשֶׁת.   ה וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת, וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ; לַעֲשׂוֹת, בְּכָל-מְלָאכָה.   ו וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי אִתּוֹ, אֵת אָהֳלִיאָב בֶּן-אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה-דָן, וּבְלֵב כָּל-חֲכַם-לֵב, נָתַתִּי חָכְמָה; וְעָשׂוּ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ.   ז אֵת אֹהֶל מוֹעֵד, וְאֶת-הָאָרֹן לָעֵדֻת, וְאֶת-הַכַּפֹּרֶת, אֲשֶׁר עָלָיו; וְאֵת, כָּל-כְּלֵי הָאֹהֶל.   ח וְאֶת-הַשֻּׁלְחָן, וְאֶת-כֵּלָיו, וְאֶת-הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה, וְאֶת-כָּל-כֵּלֶיהָ; וְאֵת, מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת.   ט וְאֶת-מִזְבַּח הָעֹלָה, וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו; וְאֶת-הַכִּיּוֹר, וְאֶת-כַּנּוֹ.   י וְאֵת, בִּגְדֵי הַשְּׂרָד; וְאֶת-בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן, וְאֶת-בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵן.   יא וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֶת-קְטֹרֶת הַסַּמִּים, לַקֹּדֶשׁ: כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוִּיתִךָ, יַעֲשׂוּ (שמות פרק לא).

[3] תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ע"ב, עמוד ב'

[4] וַיֵּט שָׁמַיִם, וַיֵּרַד;   וַעֲרָפֶל, תַּחַת רַגְלָיו. יא וַיִּרְכַּב עַל-כְּרוּב, וַיָּעֹף;   וַיֵּדֶא, עַל-כַּנְפֵי-רוּחַ (תהילים י"ח, 10).

[5] אמר רב קטינא בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה ואומרים להן ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה". (בבלי מסכת יומא נ"ד ע"א).

[6] חוזה השלום שנחתם בסופו של קרב קדש, בשנת 1285 לפנה"ס.

[7] וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן-שָׁמָּה מְלֹא-הָעֹמֶר מָן וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי יְהוָה לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם.   לד כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וַיַּנִּיחֵהוּ אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדֻת לְמִשְׁמָרֶת (שמות, ט"ז, 34)

[8] בהמשך, מיכל נענשה על כך, בכך שלא כרעה עוד ללדת: וּלְמִיכַל בַּת שָׁאוּל לֹא הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ. (שם, פס' 22).

[9] "ויקח את אוצרות בית־יהוה ואת־אוצרות בית המלך ואת־הכל לקח" (מלכים א' י"ד כ"ו)

[10] "ולקח את כל הזהב־והכסף ואת כל־הכלים הנמצאים בית־יהוה ובאוצרות בית המלך… וישב שומרונה" (מלכים ב' י"ד י"ד)

[11] קתדרלת נוטרדאם ("גברתנו") דה שארטר (בצרפתית: Cathédrale Notre-Dame de Chartres) היא קתדרלה גותית הממוקמת בשארטר שבצרפת, כ-80 ק"מ דרומית מערבית לפריז. קתדרלה זו נחשבת לאחת הדוגמאות הטובות ביותר של האדריכלות הגותית בשיאה, ומציגה את מיטב האמנות והפיסול הגותיים.

[12] על־פי חז"ל, משפחות הכוהנים של רבן גמליאל ושל בית רבי חנייה היו מתפללים במקום מסוים, שם על־פי מסורת אבותיהם היה גנוז הארון. ויש מסורות על כוהנים שהתקרבו למקום המסתור של הארון מתחת לבית המקדש ושילמו על כך בחייהם.

[13] הילה וולברשטין (כתיבה ותחקיר), שמחה רז (עורך), רב הכותל : מסכת חייו של הרב מאיר יהודה גץ, קול מבשר, תשס"ג.

[14] הסכמה בעניין היתה מכריעה אחת ולתמיד בוויכוח בין הפוסקים בסוגיה חשובה זו. היא גם היתה מאפשרת להגדיר לציבור הרחב את הגבולות המותרים בכניסה להר הבית ולבטל את האיסור הגורף, שהטילו מרבית פוסקי ההלכה על הציבור היהודי, להיכנס לתחומי ההר.

[15] נדב שרגאי, "איך כמעט מצאנו את ארון הברית", הארץ, 21/4/2003.

[16] המסורת של יהודי אתיופיה גורסת כי , בעת חציית ים סוף בחזרה לאתיופיה, נותר קרע בין מלניק ואנשיו, אשר חצו את הים בשבת, לבין אבותיהם של ביתא ישראל, אשר סירבו לעשות זאת. הם המתינו עד צאת השבת ונותרו שומרי שבת ונאמני תורת משה, עד עצם היום הזה.

[17] ‏ אחרי ששלמה גילה את התרמית, הוא לא יכול היה לעשות דבר ולכן פנה לאשתו בת פרעה שתנחם אותו והיא ניצלה זאת כדי לשדלו לעבוד את אלילי מצרים (כברה נאגסט, פרק 64).‏

[18] וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן-הַצָּפוֹן, עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת, וְנֹגַהּ לוֹ, סָבִיב; וּמִתּוֹכָהּ–כְּעֵין הַחַשְׁמַל, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. וּמִתּוֹכָהּ–דְּמוּת, אַרְבַּע חַיּוֹת; וְזֶה, מַרְאֵיהֶן–דְּמוּת אָדָם, לָהֵנָּה. וְאַרְבָּעָה פָנִים, לְאֶחָת; וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם, לְאַחַת לָהֶם. וְרַגְלֵיהֶם, רֶגֶל יְשָׁרָה; וְכַף רַגְלֵיהֶם, כְּכַף רֶגֶל עֵגֶל, וְנֹצְצִים, כְּעֵין נְחֹשֶׁת קָלָל" (יחזקאל, פרק א 7-4).

[19] יש לציין כי בצירוף מקרים מוזר, כי פרסיבל הוא הוא אחד מהאבירים האגדיים, חברי מסדר אבירי השולחן העגול של המלך ארתור, שבמסורות הקדומות שמו נקשר בחיפוש אחר הגביע הקדוש

[20] ח' ארליך, ה' סלומון, סטיבן קפלן, אתיופיה, נצרות, אסלאם, יהדות, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 27.

[21] נזירי טאנה צ'רקוס מאמינים שהובא מ"האי אלפנטינה" Elephantine)), שם נבנה המקדש, מבלי להזכיר את השם ייב https://en.wikipedia.org/wiki/Tana_Qirqos.

[22] המקדש נבנה על ידי קבוצה של חיילים יהודיים, אשר השתקעה בסביבה נכרייה זו עוד לפני כיבוש מצרים על ידי פרס, (כך מוכח מתוך אחד הפפירוסים שנמצאו במקום והמספר, כי מקדשם שבעיר יב היה קיים עוד לפני כיבוש כנבוזי מלך פרס). לפי זה יש להניח, שקבוצת יהודים נידחים אלה בארץ מצרים חיו שם עשרות שנים לפני חורבן בית ראשון, ואולי עוד הרבה יותר מזה, בהתאם לדברי הנביא ישעיה: "ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לד' בהר הקודש בירושלים", (כ"ז-י"ג).

[23] http://www.masa.co.il/article/1836/%D7%90%D7%A8%D7%95%D7%9F-%D7%94%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%90%D7%91%D7%95%D7%93:-%D7%94%D7%AA%D7%A2%D7%9C%D7%95%D7%9E%D7%94-%D7%9E%D7%95%D7%91%D7%99%D7%9C%D7%94-%D7%9C%D7%90%D7%AA%D7%99%D7%95%D7%A4%D7%99%D7%94/

[24] לטענת המחבר אושר בידי שלושה מקורות שונים, שניים מהם ישראלים ואחד אתיופי

[25] בבלי יומא נב, ב; וכן הוריות יב, א

[26] ר' דוד בן יוסף קמחי

[27] בדומה כתב הרמב"ם (משנה תורה, הלכות בית הבחירה ד א) "אבן הייתה בקדש הקדשים במערבו שעליה היה הארון מונח ולפניו צנצנת המן ומטה אהרן ובעת שבנה שלמה את הבית וידע שסופו ליחרב בנה בו מקום לגנוז בו הארון למטה במטמוניות עמוקות ועקלקלות ויאשיהו המלך צוה וגנזו במקום שבנה שלמה".‏

[28] סֹבּוּ צִיּוֹן וְהַקִּיפוּהָ סִפְרוּ מִגְדָּלֶיהָ (תהלים מ"ח, 13).

[29] קויפמן, האמונה הישראלית, ב', עמ' 354-349.

[30] עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי-עֹז, זְרוֹעַ יְהוָה–עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם, דֹּרוֹת עוֹלָמִים; הֲלוֹא אַתְּ-הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב, מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין (ישעיהו נ"א 9).

[31] בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד יְהוָה בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה, עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ, וְעַל לִוְיָתָן, נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן; וְהָרַג אֶת-הַתַּנִּין, אֲשֶׁר בַּיָּם

[32] הוּא הֵסִיר אֶת-הַבָּמוֹת, וְשִׁבַּר אֶת-הַמַּצֵּבֹת, וְכָרַת, אֶת-הָאֲשֵׁרָה; וְכִתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר-עָשָׂה מֹשֶׁה, כִּי עַד-הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ, וַיִּקְרָא-לוֹ, נְחֻשְׁתָּן (מלכים ב', י"ח, 4).

[33] "ויאמר התרשתא להם אשר לא יאכלו מקדש הקדשים עד עמד (כהן) הכהן לארים (לאורים) ותמים (ולתמים)" (בנחמיה ז' ס"ה).

משחרב בית המקדש [בטלה מלוכה מבית דוד ובטלו אורים ותומים ופסקו ערי מגרש] שנאמר (עזרא ב) ויאמר התרשתא (משנה, סדר נשים, מסכת סוטה פרק יג,ג):

[34] לעומת זאת, בספר חשמונאים ב' נכתב כי ירמיהו הנביא החביא את הארון במערה שמצא בהר נבו ביחד, עם עוד כמה פריטים קדושים מהמקדש. ייתכן כי ירמיהו, שחי בתקופת חורבן בית ראשון, ניסה ככל הנראה לשמור על הארון והפריטים מפני השמדה בעת חורבן בית המקדש הראשון (חשמונאים, פרק ב', א'-ו'),

[35] דברים, ט', 10.

[36] "ויזבח את כל־כוהני הבמות אשר־שם על־המזבחות וישרוף את־עצמות אדם עליהם" (מלכים ב' כ"ג כ').

[37] "ויצו המלך את־חלקיהו הכהן הגדול ואת־כוהני המשנה ואת־שומרי הסף להוציא מהיכל יהוה את כל־הכלים העשויים לבעל ולאשרה ולכל צבא השמים וישרפם מחוץ לירושלים בשדמות קדרון ונשא את־עפרם בית־אל." (מלכים ב' כ"ג ה').