הקרב בתל חי, בי"א באדר תר"ף

כתב: גילי חסקין, ‏25/02/2020

תודה לגדעון ביגר, יואב גלבר על הערותיהם. תודה מיוחדת למולי ברוג, על שדרבן אותי להעלות את החומר לאוויר וועל ההנחייה.

ראו קודם: מאורעות הדמים באצבע הגליל.;  אצבע הגליל

ראו גם  באתר זה:   הבניית המיתוס של תל חי. סיור בעקבות מגיני תל חי.; כאמל אל חוסיין-אפילוג לפרשת תל חי 

תל חי נעזבה לאחר קרב שהתחולל במשך כמה שעות, ביום 1 במארס 1920 (י"א אדר תר"פ) ונתקבע באתוס הישראלי. קביעת יום זיכרון מיוחד לחללי תל חי – חלליו של קרב אחד – זמן רב קודם ובנפרד מיום הזיכרון הכללי של הנופלים במערכות ישראל, ייחד את סיפור תל חי והעצים את האגדיות שבסיפור הקרב ונופליו.

ערב יום נטישת תל חי, היו בכול אחת מהנקודות כ-25-35 מגינים. רק למיעוטם היה ניסיון צבאי. מעטים מדי ואתם תחמושת וציוד בלתי מספיקים. רובם היו חסרי ניסיון. כפי שתיאר שאול מאירוב, מתנדב מכנרת: "יודגש כי רק לחלק מהמתנדבים הייתה הכשרה צבאית, לרובם המכריע של מגיני תל-חי (ולי בתוכם) היה זה יום הקרב הראשון בחייהם"[1]. בנוסף לכך, היתה תחלופה רבה בין המגינים, כך שלא היתה היכרות רבה בין האנשים[2].

היה בוקר בהיר ויפה, לאחר כמה ימי גשם והחברים החלו בפעילות שגרתית. פנחס שניאורסון מכפר גלעדי, הוציא את העדר של קיבוצו למרעה. "שאול מאירוב וארבעה אנשים נוספים, יצאו לתקן את אמת המים שנפרצה בלילה הקודם, קרוב לוודאי על-ידי ערבים מהסביבה. משסיימו את משימתם המשיכו לכפר-גלעדי כדי לקבל את חלקה של תל חי באספקת המצרכים, שהגיעו לשם יום קודם. קלמן כהן, 'מוכתר תל-חי' ומקימה, יצא לשם בבוקר וכך גם טרומפלדור, לערוך את חלוקת המזון והציוד בין שתי הנקודות, בהתאם למוסכם ביניהן". כך מתאר מולי ברוג במחקרו 'הקרב וערבו', את שעשו המגינים בבוקר י"א באדר, טרם שהגיעו הערבים לחצר.

שישים שנים לאחר האירוע, פורסם בשנת 1979, מחקרו של נקדימון רוגל: "תל-חי: חזית בלי עורף" ובו נעשה ניסיון ראשון להציג את העובדות על יום הקרב, כפי שהתרחשו לאשורן. אולם רק עתה, ארבעים שנה מאוחר יותר (2020), מתפרסם מחקר חדש, ממוסמך ומפורט של האירוע, אותו כתב מולי ברוג, ושמו "הקרב וערבו", שהתפרסם בכתב העת "עלי זית וחרב". ברוג מדגיש כי גם רוגל וגם שולמית לסקוב (שכתבה את ספרה טרומפלדור – סיפור חייו, ב-1972), שעסקו במחקרם כשרבים מבין שלושים המגינים עדיין היו בין החיים, בחרו לראיין רק בודדים מהם[3].  מרדכי נאור, שבמחקרו מ-1980, בדק את היומנים והתעודות הרלוונטיים, לא ראיין כלל את המגינים. אולי בשל כך, גם לא הביאו החוקרים תשובות, לכמה מהחידות שנותרו ללא מענה מחקרי מוסמך עד עתה. כך למשל, מי היו כל המגינים שהיו באותו היום בחצר? כמה ערבים היו בחצר עם תחילת הירי? מתי נתנה פקודת האש? כמה מהם נהרגו ונפצעו? באיזו שפה דיברו ד"ר גרי והרצפלד עם טרופלדור? ושאלות נוספות. נמצאו גם כמה וכמה אי דיוקים בגרסאות תיאור 'הקרב' שהובאו בספריהם, כמו למשל, מי ירה בדבורה דרכלר ועוד.

הניסיון היחידי לאסוף עדויות שמסרו מגינים, אחרי מחקריהם של לסקוב ורוגל, היה ריאיון של ניר מן מ-5 לפברואר 1995, עם  אהרון שמי מתל יוסף, שאסף בשנת 1970, מספר אנשים שהשתתפו בקרב תל חי: פנחס שניאורסון מכפר גלעדי, שנחשב לאיש מהפתח בפרשה, נתן זהבי (ז'ולטי) , בלכובסקי, אבידן מעין חרוד, מרדכי ברוורמן, שהגיע לתל חי, עם קבוצת החיילים המשוחררים מהגדוד העברי האמריקאי ואברהם בן יוסף. מתברר כי כולם שוחחו טלפונית לפני הפגישה ותיאמו ביניהם עדויות. כמו כן הם סיכמו, שבזמן הריאיון, כולם יסתכלו על שניאורסון ואם הוא יסמן להם, הם יפסיקו לדבר. אהרון שמי סיפר לניר מן, כי הצליח לשוחח עם אבידן בסתר ולקבל מידע נוסף. מקריאת העדויות, ברור שיש כאן מידע חסר[4].

חוסר המידע השלם תרם לטשטוש ההפרדה בין האירוע לבין המיתוס שנוצר סביבו. הלך הרוח ששרר ביישוב ובעיקר בקרב מעצבי הזיכרון ההיסטורי, הדגיש את הנרטיב ההרואי ולא לחפש מידע שעלול לפגוע בעיצוב תל חי כאתוס מכונן. לאחרונה, התפרסם מחקרו המקיף של הסוציולוג מולי ברוג, החוקר סוגיות של זיכרון קולקטיבי בחברה הישראלית, בו נסקרים בפרוטרוט מהלך האירועים, האנשים שהשתתפו בהם ואת תוצאות העימות, באופן שהצליח, לשפוך אור חדש על הפרשה [5]. חלק נכבד מן הציטוטים ומהמקורות נלקחו ממאמרו של ברוג, או ממקורות ראשוניים, אליהם הופנייתי על ידו.

בבקר י"א באדר תר"ף (1 במארס 1920), בשעה 9, התחילו יריות בח’אלצה (לימים קרית שמונה). מכייון שנשמעה "פאזעה" (הזעקה) של ערבים לכיוון תל חי[6].  כתוצאה מכך, עשתה קבוצת ערבים גדולה את דרכה מח’אלצה לתל-חי ובתוך כשעה הצטרפו אליהם רבים נוספים, כך שמספרם הגיע לכדי 150 – 200 ערבים ,סביב תל-חי[7].  בראשם עמד כאמל אל-חוסיין ועמו כמה קצינים מן הצבא הערבי של פייצל וערבים אחדים מצפת, קצינים עות'מאנים לשעבר, שנמנו עם סייעני האמיר פייצל, שכונו על ידי היהודים "אופיצרים". כאמל אל-חוסיין היה גבר בן עשרים, קטן קומה, נולד וגדל בבית מבוסס. אבותיו שלטו באזור עמק החולה מאז המאה ה–18 והשבט אליו השתייך, היה אחד השבטים הערביים הגדולים בצפון. הוא למד תקופה קצרה בתיכון בחיפה והמשיך ללימודים בביירות. אולם שלוש שנים קודם, לכן חזר מלימודים בביירות, כדי לרשת את אביו, חוסיין אל־יוסוף, שנרצח על ידי איש משבט ערב אל־חמדון, אשר ישב באזור קרן נפתלי[8]. זמן קצר לאחר ההתנקשות באביו, הצטרף כאמל אל האמיר פייצל, שטען לכתר סוריה ופעל כנגד הצרפתים, שחתרו לממש את שלטונם בסוריה. למרות זאת, הוא נחשב על-ידי היהודים, כמי שיחסו הגון כלפיהם ולא כאויב המעוניין להילחם בהם.

"כשנשמעו היריות הראשונות, היו בחצר תל-חי רק כעשרים מגינים. שליש מהקבוצה ובהם ראשי הביטחון של הקבוצה, טרומפלדור וקלמן כהן, נעדרו מהיישוב, ובשלב הזה לא היה ברור אם יוכלו לחזור ולהיכנס לחצר".[9]  יש לציין שהשער היה שבור, נפגע עוד בתקרית "הפרשים" ולא תוקן. רוכב ערבי הגיע אל האיש שעל המצפה ושאל ממנו את המשקפת, כביכול לעקוב אחרי הצבא הצרפתי. כשזו ניתנה לו, סירב להחזירה. פנחס שניאורסון (איש 'השומר, חבר כפר גלעדי, שנקלע לשם במקרה), ניגש עם משה איליוביץ (שומר מתל עדש, שהוזמן על ידי טרומפלדור להיות מתורגמן והגיע יום קודם לכפר גלעדי ורק באותו בקר הגיע לתל חי ) אל הרוכב ותבע ממנו במפגיע להחזיר את המשקפת לבעליה. הערבי קפץ מסוסתו, שחלף שברייה נפנף בה וצעק: "מרגלים אתם לטובת הצרפתים. נעשה בכם שפטים" ותוך כדי כך הזעיק את חבריו. מישהו אחר התחיל להשליך אבנים מעל החלונות. לכן, "בהיעדרם של 'המפקדים', קלמן כהן וטרומפלדור, נטל שניאורסון יוזמה, יצא מהמבנה ופקד לטעון את הרובים. במחסניות ולדרוך אותם, כדי להעביר לערבים מסר, כי היהודים נכונים לקרב[10].  נקישת ההדקים הרתיעה את הערבים והם החלו לסגת[11].  שניאורסון  היה מבכירי אנשי הביטחון בכפר-גלעדי, ולמרות שלא הכיר רבים מאנשי תל-חי, כולם נשמעו לו" [12].

טרומפלדור ועוד תשעה אנשים, מיהרו לחזור לתל חי והגיעו לשם בשעה 10:30 לערך. חצר תל חי היתה מוקפת בערבים מכול עבר. כמה פרשים שוטטו וירו באוויר[13]. היה בכך ביטוי לעצבנות, משום שקודם לכן, טרם בואו של טרומפלדור, נכנסו חמישה ערבים פנימה, כדי לוודא שאין שם צרפתים. הערבים שבחוץ החלו לזעוק שהמגינים הרגו את האופיצרים שלהם ורצו להתפרץ פנימה. ניתן אישור לשנים נוספים להיכנס, אך נכנסו עוד ועוד ערבים והם לא יכלו לעצור בעדם. עם זאת, איש מהערבים שסבבו את החצר, לא מנע מהתגבורת שהגיעה מכפר-גלעדי, להיכנס לחצר תל-חי בשלום. [14].

לימים, טען דוד באום, מראשי תל חי, כי לטרומפלדור היתה חולשה מרכזית: הוא לא הכיר את הארץ ואת מנהגי המקום. באום לא היה במקום בעת נפילת תל חי, אלא הצטרף ליחידת הרוכבים הבריטיים בטבריה. הוא טוען שלו טרומפלדור היה מכיר את הערבים ושפתם, הכול היה יכול להיגמר אחרת[15]. הוא ואחרים, כולל שניאורסון, טענו מאוחר יותר, שטרומפלדור הכניס את הערבים מפני ש"הוא לא הבין את המנטליות שלהם". שניאורסון טוען שהוא התנגד לכניסת הערבים ואף התווכח באותו מעמד עם טרומפלדור. אבל זה לא נכון. טרומפלדור לא היה שם בכלל. הוא הגיע יותר מאוחר[16]. דפנה הרפז, נכדתם של קלמן כהן, המוכתר של תל חי, ויהודית (צנטר) כהן, שטענה לימים, אם היו כמאל חוסיין ואנשיו מגיעים ביום אחר, ייתכן שהעימות היה נחסך. לדבריה, סבה לא סמך על אנשי כאמל חוסיין וכינה אותם "כנופיות"}. כאשר היו מגיעים לחצר לחפש צרפתים, היא אומרת, "סבא שלי היה יוצא אליהם לבד, ונועל את השער. הוא היה עומד מולם לבדו ומדבר איתם ערבית. היה להם מין טקס, להראות שהם פורקים נשק, ואז הוא היה אומר להם שהוא מוכן שייכנסו אתו רק שני אנשים לחצר. כאמל חוסיין ועוד אדם היו נכנסים אתו, מחפשים צרפתים, יוצאים, וסבא שלי היה נועל את השער". היא הוסיפה סיפרה שבילדותה, כל אימת שפנחס שניאורסון היה בא לבקר בבית סבה וסבתה בבאר טוביה, היה הסב צועק עליו ביידיש: "למה פתחת את השערים"[17]. טענה מוזרה, משום  שחיפוש צרפתים היה דבר מוכר ותרגולת מוכרת. כמה ימים קודם לכן, הותר לעשות חיפוש דומה, גם בכפר גלעדי וגם בתל חי[18].מכול מקום, כאמל ושבעת בני לווייתו נכנסו פנימה, יחד עם טרומפלדור וארבעה מהם עלו לעליית הגג.אחד מהשבעה הסתנן לאחד החדרים.

כשהגיע טרומפלדור, כבר כל מגיני תל-חי בעמדותיהם. בידי אחדים היו אקדחים ולאחרים היו רובים ותחמושת של כ- 150 כדורים בלבד לכל אחד והיו להם גם רימוני יד אנגליים, צרפתיים וגרמניים ורומה-רימונים. אבל לא לכולם היה נשק"[19].

ברוג מתאר במאמרו: בחדר האכילה התנהל משא ומתן בין טרומפלדור לכמאל, על בקשתו לחפש צרפתים. תוך כדי כך, התרחש אירוע מיוחד: על הגבעה שלצד כפר גלעדי, נראה ארבעה אנשים שצפו בנעשה. היו אלו ארבעה חיילים משוחררים (מהצבא הבריטי), יוצאי ארגנטינה. הערבים החלו לזעוק כי אלו צרפתים[20].  טרומפלדור, בתיאום עם כמאל, שלח את שאול מאירוב, כדי להזהיר את אנשי כפר-גלעדי מלהסתובב בשטח ולהביא עמו את קלמן כהן, שנשאר שם[21]. סמוך לגבעה בה תוקם לימים אנדרטת "האריה השואג", התנפלו עליו עשרה ערבים, גזלו ממנו את רובהו, אבל הוא הצליח לשמור את אקדח המאוזר שלו. מאירוב נאלץ לשוב לתל-חי, מלווה בבדואים מבלי שהשלים את משימתו ורק דרש מכמאל להעיד בפני הבדווים המלווים, כי יצא בשליחותו, וכמאל עשה זאת[22].  המשא ומתן על החיפוש בחדרים, נמשך עד שובו של מאירוב ורק אז החל הסיור המשותף. […] אירוע נוסף התרחש בו בזמן בחדרים הצפוניים: האופיצר הראשי יצא מחדר האכילה החוצה והתחיל להורות לחברים, דרך החלונות, שירכזו את הנשק שלהם במקום אחד. החברים החלו לעשות זאת, אולם שניאורסון פקד עליהן שישימו עצמם כלא מבינים וישיבו למקומם[23]. באותם רגעים יצא אחד הקצינים מהחצר והחל להזעיק אנשים מהסביבה. ישעיהו דרז'נר מעיד כי מכול מקום החלו לנהור ערבים לתל חי[24]. שאול מאירוב תיאר כי באוויר הורגשה מתיחות[25]. יצחק כספי, מתנדב שהגיע מחולדה, כתב: "אופן הנהגתם [התנהגותם] הוכיחה שעיקר כוונתם היא לא לחפש צרפתים, כי אם לחפש את הנשק, שנמצא אצל היהודים"[26].

טרומפלדור, נאמן לקו שלו, התיר לכמאל ולכמה קצינים לסייר בחדרים. "ספר תולדות ההגנה" סובר שהיתה זו טעות פטאלית[27]. לימים יטען שניאורסון, טענה דומה[28]. לעומת זאת, בתחקיר מאוחר יותר נכתב, כי אין להתפלא על הרשות שניתנה לכמאל, כייוון שבימים קודמים קרו מקרים דומים הן בתל חי והן בכפר גלעדי[29].

מכול מקום, "כמאל בלוויית ארבעה מאנשיו עלו בלוויית טרומפלדור ואליוביץ לחדר העלייה, שבו נמצאו באותו הזמן חמישה אנשים: וויליאם (זאב), שרף, דבורה דרכלר, שרה צ'יזיק, בנימין מונטר ויצחק קנייבסקי-קנב. המקום שימש כחדר המגורים של הבנות ושל ז'ולטי, גזבר הקבוצה שהחזיק שם את הקופה וספרי החשבונות של הקבוצה".[30]  בשלב זה, שניאורסון ומאירוב היו עדיין בחוץ.

"זמן קצר לאחר שנכנסו ה'אורחים' לחדר, שלח טרומפלדור את אליוביץ', כדי לקרוא לז'ולטי, על מנת שיפתח את הכספת ויוכיח להם שלא מוסתר שם נשק. […] נשמעו קולות של רעש והמולה.  היו אלו צעקות הריב שהתפתח ליד השער מדרום בין כמה מגינים לבין ערבים, שהצליחו לחדור פנימה, בעקבות כמאל ומלויו וניסו לקחת מן המגינים את כלי הנשק שלהם"[32]  מולי ברוג מצא במחקרו, והיה הראשון לכתוב זאת, כי בשלב זה היו בתל-חי כשלושים יהודים ועוד כמה עשרות ערבים, אלא שרוב היהודים היו בתוך המבנה, בעוד שרוב הערבים היו בחצר. ז'ולטי שהבין ערבית, אמר לטרומפלדור שהערבים זוממים לפרוק את נשקם. טרומפלדור השיב: "תודיע שעוד מעט אתן פקודת אש"[33].

קושי מיוחד הסבה מציאותם של קבוצת הקצינים בחדר העלייה. במהלך הביקור, בחדר העלייה, המבנה הגבוה בחצר תל-חי (תל-חי הייתה בנויה כחצר גדולה למדי – X3510מ'  ), אחד הערבים לקח כנראה בכוח את נשקה של דבורה דרכלר. לדברי קנייבסקי, שהוא היה היחידי שנשאר בחיים מאלו שהיו בחדר, נפנפה דבורה דרכלר באקדח שלה, מול הפנים של הערבים והם עשו לה כנראה תנועה לסלק את הנשק[34]. טרומפלדור שמע  את צעקתה: "טרומפלדור, לוקחים לי את האקדוח". "טרומפלדור הבין, כי הערבים רוצים לחטוף מאנשיו את נשקם , לכן ירה באוויר וכל בעלי הרובים ירו בעת ובעונה אחת. הוא קיבל החלטה כה קריטית, כי הפנים שניסיונות החטיפה של כלי הנשק אינם מקריים וזאת למעשה מטרת ביקורם של הערבים הפעם". [35] בינתיים, אחד האופיצרים הטיל בחדר רימון,  שהרג את שרה צ'יזיק, בנימין מונטר ווזאב שרף (ממתנדבי הגדוד האמריקאי) ופצע את יצחק קנייבסקי[36], ומבעד לגג הרעפים ירו התוקפים לתוך החדרים שלמטה ואף הטילו לתוכם מספר רימוני יד[37]. אחד הערבים ירה בדבורה דרכלר.

נקדימון רוגל טוען במחקרו, כי כתוצאה מחטיפת הנשק, דבורה דרכלר פלטה כדור והיא נפצעה או נהרגה." [38]  ברוג מצביע על כך שיצחק קניבסקי עצמו, היחידי שנותר בחיים, מהמגינים שהיו בחדר העלייה בזמן הירי, לא תיאר את רגע מותה של דבורה וגם לא נקב בשם היורה. לימים יטען שניאורסון, כי כמאל עם שלושת הקצינים הרגו את דבורה דרכלר ושרה צ'יזיק[39]. משום כך, הפך סיפור זה בטעות לגירסה המקובל לאירועי תל חי וככזו, צוטטה פעמים רבות בכתב ובעל פה. אבל מולי ברוג מוכיח במאמרו "הקרב וערבו", כי שניאורסון לא היה שם ואין עדות התומכת בגרסתו של רוגל, שהיה זה דווקא כאמל. אברהם הרצפלד, נציג הסתדרות החקלאים, שהיה בין האנשים שהגיעו לעזרת תל-חי, בתום חילופי האש ופינה את ההרוגים מחדר העלייה, טען שסביר להניח, כי דבורה דרכלר נהרגה מחדירת כדור לפיה, משמע שהיא התאבדה[40]. ברוג מוכיח כי השערה זו אינה מתיישבת עם העובדות. "דבורה נותרה ללא נשק, לאיש מהמגינים האחרים בחדר לא היה אקדח, וברובה של אותם הימים לא יכול היה אדם לירות בעצמו באמצעות ידיו בלבד, כיוון שזרוע אדם קצרה מאורך הקנה ( 74 ס"מ) ולא ניתן היה להגיע אל ההדק כשהקנה מופנה כלפי היורה"[41]. בני התקופה שיערו שדבורה דרכלר הגיעה לתל חי במצב נפשי קשה, כתוצאה מאהבה נכזבת לשמואל הפטר. דבר שכנראה סייע להבניית הסיפור.

מכול מקום, הלחימה התפתחה באופן לא צפוי. הכול היה ערוך ללחימה כלפי חוץ, מבלי שאיש יעלה על דעתו, כי הרעה תיפתח מבפנים. בשל מבנה החווה, לא היה כל קשר בין הרפת, האורווה, המגורים והעלייה. הערבים נתקעו בעליה וממנה הם חלשו על החצר. מי שיצא מהאורווה, ספג כדור. התהווה מצב חסר מוצא: הערבים בחדר העלייה היו לכודים ולא יכלו לצאת, שכן ארבעה חברים, שנקבעו להם עמדות באורווה, באגפו המערבי של הבניין, ירו לעבר שער היציאה. המגינים לא יכלו לצאת מן הבית לחצר, כי הערבים שבחדר העלייה, חלשו עליה מלמעלה. גם בתוך החדרים נמנעה תנועה, כי הערבים הלכודים בעליה, הבקיעו חור בגג, באמצעות הטלת רימון ודרכו ירו פנימה הערבים שהקיפו את תל חי, מנעו הגעת עזרה מבחוץ ואילו לאותם ערבים שבחוץ, לא היתה הנהגה, כי קציניהם היו לכודים בפנים[42].

מגיני תל חי היו מעוניינים להיפטר מהאויב שבבית, שסיכן – ולמעשה ניתק – את הקשר בין חדרי הבית ואגפי החצר. אותה שעה לא ידעו עדיין על ההרג בחדר העלייה. בעוד המגינים היהודים נלחמו נגד הכוחות הערביים מחוץ לשערי החצר, התבצרו כאמל ואנשיו בעליית הגג והסבו אבדות לאנשי המגן מבפנים. המגינים הקפידו לירות מעל ראשי התוקפים, מחשש לנקמת דם. לו היו מכוונים אליהם ישירות, היו נהרגים רבים[43].

עם השמע היריות, ניסו כמה ערבים, לעבור במרוצה את החצר, ולצאת דרך השער. אבל ירו בהם מן הרפת ומן האורווה. פנחס שניאורסון, במאמרו "המאורעות בצפון", שפורסם ב"קונטרס" ל"א, כותב כי בין הנופלים היה האופיצר הסורי. ג'ייק טוקר, "שעמד מול השער, ירה בבן דודו של כאמיל והרג אותו. כאמיל עם שלושה אויפיצרים  קפצו וירו בטוקר שבעה כדורים. לאחר שירה באוויר דרך חלון המטבח, הסתובב טרומפלדור על עקבותיו, יצא את החדר אל החצר ומיד נפצע באורח קשה, מפגיעת כדור אחד או יותר בבטנו. למרות שהמגינים היהודים הם שפתחו באש, הם עשו זאת כדי להרתיע. הערבים לעומת זאת, ירו במגינים, במטרה להרוג אותם וטרומפלדור הורה לירות בהם, רק לאחר שנפצע[44].

אין וודאות מי ירה בטרומפלדור, מסביר ברוג ומשער כי "כנראה ערבי שעמד ליד התנור 'הרוסי' הגדול, שניצב מחוץ לחדרי הבניין, בין המטבח לחדר תחת הסככה וסמוך למדרגות חדר העלייה. ערבי זה נהרג אחר כך מכדור של אחד המגינים שהיה בעמדת האורווה". טרומפלדור הפצוע מסר את הפיקוד לידי פנחס שניאורסון . טרומפלדור המשיך לתפקד, עד שנפגע משני כדורים נוספים בגבו. הוא התכווץ כולו, אסף את רגליו אל מאחורי הקיר וביקש שיכניסוהו הביתה[45].

ברוג הבחין כי שולמית לסקוב ונקדימון רוגל טעו בזיהויו של מי שהתגנב לעברו של טרומפלדור, תוך כדי ירי בערבים והכניס אותו פנימה. שולמית לסקוב קיבלה את גרסת שניאורסון, כי הוא האיש שעשה זאת, בניגוד לעדויות מגינים אחרים[46]. ברוג טוען במחקרו כי האיש היה חייל משוחרר מניו-יורק בשם שמעון יעקובסון[47]. רוגל החליפו ביעקב יעקבזון, איכר ממטולה, שלא היה בתל-חי באותו היום ועליו למד, כנראה, מדברים שכתב הלל לנדסמן[48].  לימים, טען אהרון שמי, בריאיון לניר מן, כי באותו מפגש בו ראיין כמה ממגני תל חי, במלאת חמישים שנה לאירוע, הבין מהם כי מי שחילץ את טרומפלדור היה נתן ז'ולטי זהבי[49].

טרומפלדור הפצוע ביקש מזלמן בלחובסקי, להרים את רגליו ככל שאפשר יותר גבוה. הוא פנה אליו וביקש שיכניס לו את מעיו שנשפכו החוצה ולהחזירם לבטנו בלחובסקי פתח את מכנסיו וראה שני חורים בבטנו[50]. החברים חששו למלא את בקשתו, אבל טרומפלדור הרגיע אותם, שלח אותם לרחוץ את ידיהם והראה להם כיצד לעשות זאת להכניס. ובשקט ובקר-רוח נפלא הביט כיצד בליחובסקי מכניס לו את המעיים ובהיעדר חומרי חבישה, משתמש במגבת. אחרי שגמרו את החבישה, אמר: "אלה רגעי האחרונים, תגידו לכולם, כי יעמדו עד הרגע האחרון, למען כבוד ישראל".[51]. למרות שהדברים נכתבו, מדגיש ברוג, כי דברי הצוואה המפורשים האלה נדחקו בפני 'מילותיו האחרונות של הקורבן' ולא נודעו. מכאן ואילך, לא פנה טרומפלדור לאיש.

ניסיונותיהם של מגיני כפר גלעדי במשך היום להתקיף את מחנה הערבים הצרים על תל חי ביריות מן האגף – לא עלו יפה. חשוב להדגיש לא היו נפגעים מיריות של הערבים שמבחוץ. הנפגעים היו רק מן הרימון ומהיריות של הערבים הלכודים בחצר[52].

אחרי השלכת הרימון לחדר העליון, הסתכם הקרב בניסיונות של כאמל אל–חוסיין, להימלט על נפשו מן החדר העליון ובניסיונות של הערבים מחוץ לחצר לחלצו. חלף זמן רב עד שהבינו המגינים שהאש לא תשכך אלא אם יצאו כאמל ואנשיו מן המתחם. המגינים חיסלו את מרבית התחמושת שלהם. כמה מהם חשבו להתאבד. הבדואים בעליית הגג צעקו שהם רוצים בהפסקת אש, שלא התכוונו למה שקרה וביקשו שיתנו להם לצאת. שניאורסון שהיה מאוד לוחמני, התכוון לתת להם לרדת מעליית הגג ולירות בהם כשיחצו את החצר, אלא שבעודם חוצים נפתחה דלת האורווה ובן יוסף יצא מנפנף בגופיה הלבנה, הוא היה בקו האש של שניאורסון וכך סוכלה תכניתו . שניאורסון וחבריו, סיפרו לאהרון שמי, שבן יוסף יצא לחצר והכריז "אני נכנע". אם כי, לאור הזמן שעבר מןה אירועים, אין לקבל עדות זאת כפשוטה. הערבים תפשו אותו, סובבו אותו בחצר חמש פעמים במסע ניצחון, בידיעה שלא יירו בהם כשבן הערובה בידיהם וכשגמרו להקיף את החצר, הניחו את בן יוסף לנפשו ועזבו את המקום.

במהלך הקרב ניסה כאמל לשכנע את שניאורסון, שהאש נפתחה מצד היהודים ושהוא בא בכוונות שלום. שניאורסון השיב לו בחריפות כי לא ייתן לו לצאת, כי הוא ימות ככלב והמגינים ימותו כאנשי כבוד. גם כמאל השיב בגידופים אבל אחרי זמן מה, חידש את הצעותיו. שניאורסון שקל והחליט שעדיף שכמאל לא יוסיף להתהלך למעלה עם פצצותיו, הסכים לתת לו לסגת מעמדתו ולחזור לאנשיו[53].

בשעה 13:00 ביקשו הערבים הפסקת האש, כדי לפנות את ההרוגים שלהם. היריות פסקו למשך שעה שלמה והמגינים הכניסו פנימה את טוקר ההרוג.  במהלך ההפוגה נפרצה רצפת החדר העליון ואחד המגינים עלה למעלה וראה את תמונת האימים של ההרוגים. הם פרצו את קיר המחסן שמתחת לחדר העלייה. שם נמצא מלאי הגון של תחמושת, שחולקה לחברים.

לאחר שסיימו הערבים את הפינוי, פתחו שוב באש. אולי משום שרצו לנקום את דם חבריהם.  שניאורסון נפצע בידו.  היתה הפוגה נוספת, בין השעות 15:00 ל-16:00 .  מרדכי ברוורמן, חייל משוחרר מגדוד 39 ('האמריקאי'), ניצל את זמן השקט ואסף ביצים מהלול והכין חביתה, לעודד את רוח החברים[54]. היריות התחדשו עד חשיכה. לקראת שקיעה, בראותם שאינם מצליחים, ניסו התוקפים להבריח את המגינים בעשן וזרקו על הגג מחצלת דולקת. יעקובסון עלה על סולם וזרק שתי "פצצות" (רימונים). הערבים ברחו וכמה מהם נפלו לבור סיד.

הערבים שצבאו על חצר תל-חי לא היו כוח משימה מאורגן ולכן נראה כי אנשיהם התפזרו באופן ספונטני במהלך שעות היום וביתר שאת לקראת חשיכה. בעקבות זאת פסק הירי המרוכז. ידוע על חמישה הרוגים ערבים ושנים עשר פצועים[55]. ברוג מדגיש כי אין לראות בתוצאותיו הקשות של האירוע כישלון של המגינים, שהרי מבחינה מבצעית הם עמדו ביעדיהם העיקריים – למנוע מהערבים לקחת שלל או להשתלט על תל-חי. עם זאת, הוא הוסיף, מחיר העימות היה כבד מאוד היות שהשישה, היו חמישית מכלל המגינים באותו היום ויחד עם ארבעת הפצועים הם היוו שליש מאנשי הכוח, שלא תפקדו עוד מהבחינה המבצעית, כמעט מראשית העימות.

מולי ברוג מסכם במאמרו 'הקרב וערבו' את עיקרי הדברים:

1. התקהלות הערבים סביב תל-חי, לא הייתה למטרות כיבוש היישוב אלא לשוד נשקם ואולי גם רכושם של האנשים בחצר. היריות שנשמעו בין השעות תשע בבוקר ל- 12 בצהריים ליד תל-חי, היו ביטוי לעצבנות הערבים, מאי-ידיעת גורל אנשיהם שנמצאו בתוך המבנה ולא כוונו כלפי המגינים.
2. ערבים אחדים נכנסו למבנה ברשות שניתנה להם, כנראה, על-ידי שניאורסון, וקבוצה נוספת נכנסה באישורו של טרומפלדור. ערבים נוספים נדחקו פנימה בלי רשות ומבלי שנהדפו החוצה על-ידי המגינים וכך הגיע מספרם במבנה ובחצר בערך לעשרים איש. עם זאת, כניסת הערבים לא הייתה מעשה חריג ולא מהלך שהוביל בעבר לעימות רצחני ועל כן, אין לראות בו שיקול דעת מוטעה מייסודו.
3. טרומפלדור ירה את יריית הפתיחה באוויר, בערך ב- 12 בצהריים, אחרי שצפה כיצד מנסים ערבים שהיו בחצר לחטוף את נשקם של אנשי תל-חי ומיד אחרי שדבורה דרכלר צעקה לו כי לקחו מידה את אקדחה. האנשים שבחדרים ירו בעקבותיו באוויר, כלפי חוץ, והערבים מבחוץ ירו בתגובה לתוך חלונות החדרים מצפון ואל שער הכניסה שמדרום, במטרה לשבור אותו ולאפשר את כניסתם פנימה, כדי לחלץ את מפקדיהם החוצה.
4. במבנה (בחדר האכילה ובחדר העלייה) ובחצר החלו הערבים לירות במגינים וגם זרקו עליהם רימון, משום שחשו שנשקפת סכנה לחייהם, בהיותם מוקפים יהודים חמושים מכל צד, ללא יכולת תקשורת עם חבריהן שבחוץ וללא מוצא מהחצר. המגינים השיבו אש וכבר ברגעים הראשונים היו לכל צד הרוגים ופצועים. בתוך זמן קצר.
5. ניתן לקבל את טענתו של כאמל, כי הייתה "זאת אי- הבנה". נראה כי הקצינים הסורים, הם שהובילו את הקו התקיף נגד המגינים, בניגוד לעמדתו והוא נאלץ לשתף איתם פעולה. ביצוע הדבר נמשך למעלה משעה ואז נוצרה הפוגה ונפגעים משני הצדדים הועברו למקום מבטחים לטיפול בידי חבריהם. חילופי האש נמשכו אחר כך בהפסקות עד השקיעה, בין חמש לשש. שעה לאחר שפסקה האש, הגיעו אנשים ממטולה וכפר-גלעדי לעזור בטיפול בנפגעים ובפינויים, שהחל בשמונה בערב.

שחזור מהלכי האירוע שנסקרו במאמר של ברוג,  מצביע לדבריו, על כך, שמה קרה בתל חי לא היה ממש קרב, אלא מה שמוגדר בתפיסת הביטחון השוטף – 'תקרית אש'. כלומר, חילופי יריות בין צדדים יריבים שמקורם לרוב ביוזמה ספונטנית ומקומית, ללא כוונת השתלטות של הצד האחד על האחר. לדברי ברוג, האירוע התנהל תוך שליטה פיקודית סבירה, בהתחשב בתנאי שטח קשים לניהול קרב – נתק פיזי מוחלט בין שלושת חלקי מבנה החווה ובין האנשים שנמצאו בהם: בחדרי המגורים שבצפון; באורווה שבמזרח וברפת שבמערב. בעיה נוספת שהיתה למגינים לרועץ, מסביר ברוג במאמר אחר משלו, היה הרכב אנושי בעייתי ביותר – "אנשי תל-חי לא היו חבורה מגובשת של לוחמים. נהפוך הוא, המאפיין הבולט ביותר של הקבוצה היה השונות הגדולה של חבריה, כמעט בכל תחום: בגיל, בארץ המוצא, בשפה, בהכשרה הצבאית ובהשתייכות החברתית. מרביתם היו בראשית שנות העשרים לחייהם ומיעוטם בני 18 שנים, שעה שהוותיקים שבהם, חברי תל-חי ואנשי כפר-גלעדי, שבאו לעזרתם היו בני 27 – 30 שנים וטרומפלדור, כבן ארבעים. גם משך שהייתם בתל-חי היה שונה, באופן שפחות משליש מהאנשים שהו ביישוב חודשים אחדים בלבד, ויותר משליש שהו במקום בין דקות ספורות ל- 24 שעות לכל היותר! משמעות הדבר, שרבים מהם לא הכירו כלל האחד את השני. יתר על כן, מרביתם היו חסרי הכשרה צבאית וניסיון מבצעי. לכל אלה הייתה בוודאי השפעה על הדרך שבה הם פעלו באותו היום, על האופן שבו זכרו את האירוע ועל החוויות והמורשת האישית שבחרו להנחיל לבני משפחותיהם ולציבור". [56]

טוב למות בעד ארצנו

במשך כל אותו היום, שכב טרומפלדור על הרצפה מבלי להטריד איש במצבו הקשה. לפי עדות בלחובסקי, לעת לעת היה שואל לנעשה ומבקש לעודד את החברים. רק מששכך הקרב והחושך ירד, דרש להביא את הרופא. שלושה בחורים יצאו בשפיפה לעבר כפר גלעדי. בהגיעם לשם, מצאו קבוצה של חמישה עשר איש, מוכנים ללכת לתל חי ועמם ד"ר גרי ואברהם הרצפלד. במהלך שכיבתו על ערש דווי, שבה היה בהכרה מלאה, שמעו ממנו אברהם הרצפלד, הרופא ד"ר גרי ואולי גם ישעיהו דרז'נר, את האמירה המפורסמת,  אמריה שהתאימה לרוחו של טרומפלדור. כארבע שנים לפני כן, כתב זאת במילים מפורשות, במכתב תנחומים למשפחתו של חלל יהודי[57]. לימים, הוטל ספק אם אכן אמר טרומפלדור את המילים הללו, טרם שיצאה נשמתו והיו שניסו לטעון כי פלט רק קללה ברוסית. אולם ד"ר ג'ורג' גרי העיד שהאמירה של טרומפלדור הייתה "אין דבר כדאי למות בעד הארץ"[58]. אברהם הרצפלד כתב, שטרומפלדור מלמל: "לא נורא, כדאי למות בשביל ארץ ישראל"[59].  שתי הגרסאות, "לא נורא, כדאי למות בשביל  ארץ ישראל" של הרצפלד ו"אין דבר, כדאי למות בעד הארץ" של ד"ר גרי, הן מאד דומות. מולי ברוג, חקר את סוגיית דבריו של הרצפלד והסביר: "הרצפלד ראה לפניו אדם שוכב בחושך, תשוש משעות רבות של ייסורים. הביטוי שבו השתמש, "הוא [טרומפלדור] הכירני בקול", מלמד שהם הכירו היטב זה את זה. לאור היכרותם,  שסביר להניח שפנה אליו ברוסית, שפה שבה נהגו לשוחח זה עם זה. לפיכך, התרגום החופשי של דברי טרומפלדור, שנעשה על ידי השניים, יכול להסביר את ההבדל הדק שבין שתי הגרסאות. "ג'ורג' גרי נולד בשנת 1890 והיה בן 15 כשהיגר מרוסיה לארה"ב עם משפחתו  (1905) וסביר שגם הוא שלט בשפה הרוסית. גם אם נניח שטרומפלדור פנה אליהם בעברית, הרי שהמעט שהבין ממנה הרופא באותם הימים, היה מקשה עליו מאוד לזכור במדויק את דבריו מאוחר יותר. שתי הגרסאות נשמעות אמינות, משום שניתנו בזמן אמת ובאופן בלתי תלוי האחת בשנייה. בתכנית רדיו ששודרה ב-1965, אמר הרצפלד: "שמעתי שאמר את זה אלי ואל ד"ר גרי, והדגיש: "אלו היו שני האנשים שבאו אליו". המסר שבדבריו ברור: כל גרסה אחרת אינה אמינה. כנראה שהאמירה "טוב למות בעד ארצנו" היא עיבוד שיהיה יותר קליט". [60] לימים, טען אורי מילשטיין, במאמרו "ביד חזקה: 100 שנה לנפילתו של יוסף טרומפלדור", כי לאחר שנפתחה עליהם אש, הפקירו חבריו את טרומפלדור לבדו, בגשם וככבו, מצאו אותו מת. מילשטיין כתב זאת תוך הסתמכות על עדות אחת, שעומדת בסתירה לעדותו האמינה יותר של ד"ר גרי.

הפינוי

"לאחר חצות הליל יצאו אחרוני המגינים ואנשי התגבורת מהחצר, ותל-חי פונתה ונשרפה. לבל תיפול בידי האויב. נקודה זאת חשובה לדיון בתוצאות פרשת תל-חי, היות והיא משקפת מציאות שעוותה על-ידי הנרטיב המיתי של הסיפור, שעליה עמדה כבר שולמית לסקוב: "תל-חי לא נפלה בקרב בי"א באדר. לאחר שהניחוה לנפשה החליטו אנשים במקום, בערבו של אותו יום, לנטוש את הנקודה ולהעלותה באש, כדי להגן בכוחות מוגברים על כפר-גלעדי[61]".

בשתיים אחרי חצות, בדומיית-הלילה, הנסוגים קברו את חבריהם שנפלו, בשני קברים, על יד הגורן. יתר שעות הלילה הקדישו לביצורה של כפר גלעדי. בערב התקיימה אסיפת חברים בכפר גלעדי.  15 אנשים התפנו בעקבותיה. הלילה עבר בהכנות. בבקר המחרת הגיעה פלוגת בדווים והחלו לירות על הבית. המגינים השיבו ביריות והבריחו אותם, לאחר חילופי ירי שארכו שלוש שעות. עד שנשמע יריית תותח והוחלט לסגת[62]. זוהי כנראה המצאה. ישעיהו דרז'נר כתב פעם אחת בלבד על התותחים ומאז סירב להתראיין על הפרשה. ב-3 למארס 1920 ניטשו כפר גלעדי ואחרוני מטולה, ללא קרב[63].

ב-4 במארס 1920, בשעה תשע בבוקר, הגיעו שישים וחמישה איש , יגעים וחבולים, ממסע לילי בהרי נפתלי, לאילת-השחר. הם עשו דרכם בגשם שוטף. בגדיהם ונשקם נטפו מים. חפציהם הדלים נישאו על גבם של כמה פרדים שהשאיל להם כאמל אלאסעד, הבק השיעי של טייבה, שנסוגו אליה בחיפזון מכפר-גלעדי וממטולה ב- 3 במארס, בבוקר. כשלושים מחבריהם הלכו קודם לכן צפונה לצידון . שאול אביגור, שהיה בין הנסוגים לדרום, כתב בזיכרונותיו: "הורגשה התפרקות והשיירה נמתחה עד מאוד. הרובים ותרמילי התחמושת 'חתכו' את הכתפיים. המשמעת רפתה. וכמו בכל שעת התפרקות החלו מתגלות המידות המגונות שבבני-אדם. נתגלו בעלי מרפקים (לאו דווקא מאנשי השורה). שהתפרצו לרכב על הבהמות המעטות, אם כי היו חלשים מהם ועייפים מהם שהיו זקוקים להינפש מההליכה המייגעת. מידת הנכונות לעזור לזולת רפתה"[64].

 יוסף ברץ, שפגש את הנסוגים באילת-השחר, כתב לחבריו במרכז מפלגת "הפועל הצעיר": " שבו כל האנשים שבורים ויגעים, פצועים. הזכירו לנו את נסיגת התורכים"[65]. כך נסתיימו 110 ימי הגנת הגליל העליון בחורף חר"פ. משני צריפיה של חמארה לא נותרו אלא קרשים מפוחמים, פחים מעוקלים ושברי רעפים . תל-חי הועלתה באש בידי מגיניה בי"א באדר (1 במארס), בלילה. מטולה, שנבוזה גם בידי הבדווים וגם בידי הגייסות הצרפתים, היתה שוממה וחרבה. בגורן של כפר-גלעדי, סמוך לבית האבן היחיד, נותרו שני קברי אחים בהם נטמנו ששת חללי י"א באדר, שגוויותיהם פונו מתל-חי. עפר לבן פוזר על הקברים כדי לציין את מקומם. הנסוגים לא היו בטוחים שיגיעו בשלום לשטח הבריטי". כמה שנים אחר כך אנשי תל-חי, מודעים לחשיבותו של הזיכרון ההיסטורי, תיארו את אירועי היום האחרון, הכניסו את הכתב לבקבוק והטמינו אותו באדמה. לימים, הסביר קלמן כהן, מראשי תל חי: "אמרנו: יבוא יום, ישובו בחזרה למקום, אז ימצאו את הכתב הזה וידעו, כיצד קומץ של אנשים עמדו להגן על נקודה עברית בארץ"[66].

ברל כצנלסון כתב: "אל ישקט ואל ינחם ואל יפוג האבל, עד בא יום בו ישוב ישראל וגאל אדמתו השדודה"[67].  במקום אחר הוסיף: "אנחנו אף על שעל אחד מאדמתנו-מולדתנו לא נותר. אף עמדה אחת לא נעזוב. ואם נעזבו ושממו לזמן-מה ארבע הנקודות שלנו כגליל העליון, הרי עדים הם הקברים החדשים , קברי אחים ואחיות של מגיני מולדתנו, כי לנו הם המקומות הללו ולנו יהיו. באשר העובד העברי חי, או מת, שם אחוזת- נצח של האומה: ובמקום האחד שנפל, אלפים יבואו למלאות את מקומו ולהמשיך את עבודתו"[68].

פרשת תל חי עוררה בישוב חשבון נפש, שמצא את ביטויו במאמרו הנוקב של י"ח ברנר, "תל חי". ברנר כתב, שמלכתחילה לא היה לעשרות המגינים ולו סיכוי דל לעמוד בפני אלפי ערבים. הוא טען שגם אם השיבה עמידת תל חי את עטרת הגבורה לישראל, הרי אין הישוב מסוגל לשאת את המחיר ששולם תמורתה. הוא חתם את מאמרו בשאלה רטורית: "האם יש לנו רשות להעלות את תל חי על דל שפתנו"?[69].

כשבעה חודשים לאחר נטישת היישובים, בסוכות תרפ"א (5 באוקטובר 1920), חזרו המתיישבים לכפר-גלעדי ולתל-חי ולמטולה וחידשו את ההתיישבות בהם. הם עשו זאת בתיאום עם הצרפתים, בלי מעמד מדיני מיוחד[70].

ביום השנה הראשון למאורעות, בעצרת הזיכרון שנערכה בי"א באדר ב', תרפ"א (21 במארס 1921), תבעו חברי תל חי, להחזיר את הנופלים, למנוחת עולמים באדמתם. המחלוקת הפכה לריב קשה, בינם לבין חברי כפר גלעדי ורק בקושי עלה בידי כמה אנשים, לשכך את המהומה. הדבר הותיר בקרב הנוכחים, משקע מר[71].

ביום השנה הרביעי לאירועי תל חי,  בי"א באדר ב' תרפ"ד (17 במארס 1924), סיכם ברוג את שיחזור אירוע תל חי ושובם של המגינים לשם, "הוציאו חברי הקיבוצים  את שרידי ששת חללי תל-חי מקברם הארעי והעבירו אותם למנוחה אחרונה, על ראש הגבעה שבין שתי נקודות היישוב, לצד קברות שניאור שפושניק ואהרון שר, ראשוני הנופלים במקום. מקום הקבורה הזה, נבחר על ידי קלמן כהן ואלכסנדר זייד. כהן נימק את סיבת הבחירה: "הוא משקיף על החולה, וזה סמל". עשר שנים לאחר מכן, בז' באדר תרצ"ד ( 22 בפברואר 1934), במלאת 14 שנים לאירוע, נחנכה במקום אנדרטת "הארי השואג" שפיסל אברהם מלניקוב, כמציבה על קבר האחים של שמונת חללי תל חי. [72]

להמשך קריאה:

צמיחת מיתוס תל חי.

כאמל חוסיין – פרולוג לפרשת תל חי.

הערות

[1] שאול אביגור, "שלושה שבועות בהגנת תל-חי במחיצתו של יוסף טרומפלדור", מערכות, עד, צה"ל, יולי 1952 , עמ' 19. מצוטט אצל מולי ברוג, "הקרב וערבו – מבט חדש על פרשת תל חי", בתוך: ניר מן (עורך), עלי זית וחרב: עלי זית וחרב, יט (ינואר 2020), עמ' 76-45  (להלן: מ. ברוג, הקרב וערבו) . מרבית הציטוטים והמקורות אודות הקרב, לקוחים ממאמרו שזה של ברוג

[2] מ. ברוג, הקרב וערבו

[3] שולמית לסקוב, טרומפלדור: סיפור חייו, כתר, ירושלים, עמ' 268

[4]  ריאיון של ניר מן עם אהרון שמי, בתל אביב, 9 למארס 1995. ניר מן, "קרב תל-חי: עמ' 4 , בתוך: הנ"ל, "גיבור חידה", הקיבוץ, 9.3.1995 , עמ' 18-12

[5] מ. ברוג, הקרב וערבו.

[6] בן-יוכבד (פנחס שניאורסון), "המאורעות בצפון", קונטרס, לא, ז' ניסן תר"פ   )26.3.1920 ), עמ' 2. מצוטט אצל מ. ברוג, שם.

[7] מכתב ד"ר דוד אידר (חבר ועד הצירים) אל מנחם אוסישקין, ראש ועד הצירים, טבריה, 3.2.1920, בתוך: רוגל, תעודות, עמ' 290. מצוטט אצל מ. ברוג, הקרב וערבו.

[8] מוסטפא עבאסי ואמיר גולדשטיין,"גשר צר מעל ביצות החולה: כאמל חוסיין בצבת המאבק הלאומי בימי המנדט", ישראל, 24 , אוניברסיטת תל-אביב: המכון לחקר הציונות וישראל ע"ש חיים וייצמן, 2016 , עמ' 269-243 .

[9]   מ. ברוג, הקרב וערבו. פייצל הוכתר כ"מלך סוריה", על ידי הקונגרס הכלל סורי השני, רק ב-8 במארס 1920 , היוצאים אל ארץ צפון, עמ' 149

[10] מ. ברוג, הקרב וערבו.

[11] מ. ברוג, הקרב וערבו

[12]  מ.ברוג, הקרב וערבו.

[13]  רשימת דרז'נר, קונטרס, כט; גם משה אליוביץ וזלמן בלחובסקי דיווחו על יריות מצד הערבים בשלב ההתכנסות שלהם סביב החצר. המשדר "היום הארוך של תל-חי", 1965. מצוטט אצל מ. ברוג, הקרב וערבו.

[14] מ. ברוג, הקרב וערבו.

[15] אמיר גילת, "בידיעת הערבית תל חי קמה באי ידיעתה תל חי נפלה", מעריב,  12-3-1987

[16] ראיון של ניר מן עם אהרון שמי ב-9 לפברואר, 1995. תמליל בארכיון תל חי. מצוטט אצל בורג, הקרב וערבו.

[17] מוסטפא עבאסי ואמיר גולדשטיין,"גשר צר מעל ביצות החולה: כאמל חוסיין בצבת המאבק הלאומי בימי המנדט", ישראל, 24 , אוניברסיטת תל-אביב: המכון לחקר הציונות וישראל ע"ש חיים וייצמן, 2016 , עמ' 269-243.. נועה שפיגל ,"מחקר שופך אור על שרשרת הטעויות שהביאה לנפילתו של טרומפלדור", הארץ, 29.05.15

[18] ישעיהו דרז'נר כתב שלא היתה זו הפעם הראשונה (קונטרס, כ"ט, כ"ב באדר תר"ף (12-03-20). מצוטט אצל מ. ברוג, "הקרב וערבו".

[19] מ. ברוג, "הקרב וערבו".

[20]  מ. ברוג שם.

[21] מ. ברוג, שם. הלל לנדסמן כתב כי "ש.א [שאול אביגור] עלה לכפר-גלעדי לקרוא לטרומפלדור ולשניאורסון", (לנדסמן, "מאורעות תל-חי 1955" וקרוב לוודאי שהוא [לנדסמן]  טעה בשמות. מצוטט אצל מ. ברוג, "הקרב וערבו".

[22] מ. ברוג, שם. ש. מ. [שאול מאירוב–אביגור], "המאורעות בצפון", קונטרס, לא (ז' בניסן תר"ף. מצוטט אצל מ. ברוג, "הקרב וערבו".

[23] מ. ברוג, "הקרב וערבו". בן יוכבד [שניאורסון], "המאורעות בצפון", קונטרס, לא. מצוטט אצל ברוג, "הקרב וערבו".

[24] רשימת דרז'נר, קונטרס כ"ט. מצוטט אצל ברוג, "הקרב וערבו".

[25] אביגור, "שלושה שבועות בהגנת תל חי, במחיצתו של יוסף טרומפלדור", יולי 1952, עמ' 18. מצוטט אצל ברוג, "הקרב וערבו".

[26] י"כ [יצחק כספי], "המאורעות בגליל העליון" הפועל הצעיר 21-22, כ"ב אדר תר"פ (12/3/1920. מצוטט אצל ברוג, "הקרב וערבו".

[27] סת"ה, עמ' 577

[28] בשורה הראשונה, עמ' 78.

[29] שולמית לסקוב, טרומפלדור, ירושלים 1902, עמ' 233

[30]  מ. ברוג, הקרב וערבו. זהבי, "יום האחרון בתל-חי", ארכיון תל-חי. מצוטט אצל ברוג

31. הערה בוטלה.

[32] " מ. ברוג, הקרב וערבו. ערבי אחד ניגש אלי ואמר: 'תן לי את הרובה שלך'. אמרתי לו: 'לוחם אינו נותן את הרובה שלו', והוא עזב". דברי שמעון יעקבסון, בריאיון ללוי יצחק הירושלמי, "ניסיתי לחבוש את טרומפלדור בסדין", מעריב, 20.7.1973 , עמ' 18. מצוטט אצל מ. ברוג, הקרב וערבו

[33] זהבי, "יום האחרון בתל-חי", ארכיון תל-חי. מצוטט אצל מ. ברוג, הקרב וערבו

[34] ראיון של ניר מן עם אהרון שמי.

[35] מ. ברוג, הקרב וערבו.

[36] בראיון עם ניר מן, יטען אהרון שמי, שקנייבסקי לא נפצע כלל, אלא היה בהלם גמור. ראיון עם ניר מן ב-1995, ארכיון תל חי.

[37] "הימים האחרונים של תל-חי", הארץ, 8.3.1920

[38] רוגל, פרשת תל חי, עמ' 208

[39] בן-יוכבד "המאורעות בצפון", קונטרס, לא.

[40] אברהם הרצפלד, אל חברי מרכז הסתדרות הפועלים החקלאים עמ'  280

[41] מ. ברוג, הקרב וערבו

[42] שולמית לסקוב, טרומפלדור, סיפור חייו, הוצאת כתר, ירושלים, עמ' 214-215

[43] מ. ברוג, הקרב וערבו. ראו: רשימת מאירוב, קונטרס, לא. מצוטט אצל ברוג, שם.

[44] רשימת דרז'נר, קונטרס, כט; רשימתו של י.כ.

[45] "ביום ההוא – סיפר אחד החברים", קונטרס, עב, ח' אדר ב' תרפ"א  (18.3.1921 ), עמ' 3-4. מצוטט אצל ברוג, הקרב וערבו

[46] מ. ברוג, הקרב וערבו . לסקוב חיי טרומפלדור, עמ' 235; חזית בלי עורף, עמ' 186, הערה מס' 27. מצוטט אצל ברוג, שם.

[47] מ. ברוג, הקרב וערבו.

[48]  ההערה נמחקה.

[49] ראיון של ניר מן עם אהרון שמי.

[50] זלמן בלחובסקי בריאיון למנחם בן-אריה, מארס–אפריל 1970, בתוך: מרדכי נאור (עורך), איש תל-חי: זלמן בלחובסקי, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 2009 , עמ' 28-25 .  מצוטט אצל מ. ברוג, הקרב וערבו

[51] רשימת דרז'נר, קונטרס, כט. מצוטט אצל מ. ברוג,  הקרב וערבו

[52] מ ברוג, הקרב וערבו.

[53]נר,  קונטרס כ"ט.

[54]  מועד פעילותו של ברוורמן היא מסקנה של מ. ברוג, והיא אינה מפורשת בריאיון של ניר מן עם אהרון שמי, בתל אביב, 9 למארס 1995. ניר מן, "קרב תל-חי: עמ' 4 , בתוך: הנ"ל, "גיבור חידה", הקיבוץ, 9.3.1995 , עמ' 18-12

[55]  נקדימון רוגל, "מי ומי במגיני תל-חי", כיוונים, ירושלים: ההסתדרות הציונית העולמית, מארס 1990 , עמ' 144 , הערה 106, מצוטט אצל מ. ברוג, הקרב וערבו, הערה מס' 103.

[56] מולי ברוג, "אשמת תל-חי: שורשי הטראומה והמיתוס",, קתדרה 174, עמ' 69-94.

[57] במכתב ניחומים ששלח כארבע שנים לפני כן כתב זאת במילים מפורשות לוורטהיים, יהודי חרדי מירושלים שבנו ברח מהישיבה במאה שערים, התגייס לגדוד נהגי הפרדות ונפל בגליפולי.

[58] קונטרס כ"ט. ראו גם: חזית ללא עורף, עמ' 190.

[59] שם, עמ' 195

[60]  מולי ברוג, "טוב למות בעד ארצנו – הצעה לפתרון החידה", עת-מול, 258, עמ' 11-15. להלן: מ. ברוג, טוב למות בעד ארצנו. ראו גם: נקדימון רוגל, "מה אמר טרומפלדור", עת מול, 52 (2), 1983, עמ' 6-8.

[61]  מ. ברוג, טוב למות בעד ארצנו. שולמית לסקוב, "הוועד הזמני והגנת הגליל העליון בשנת תר"ף", הציונות, מאסף ח (תשמ"ג), עמ' 359-360. מצוטט אצל מ. ברוג, טוב למות בעד ארצנו.

[62] ישעיהו דרזנר, קונטרס כ"ט

[63] חזית ללא עורף, פרק תשיעי

[64] שאול אביגור. עם דור ההגנה, א', תל אביב, תשמ"א. עמ' 124.

[65] מארס 1920, ארכיון תנועת העבודה 402 VI, תיק 127. מצוטט אצל מ. ברוג, הקרב וערבו

 [66] כינוס מגיני תל-חי , ח" א באדר ת"ש (1940), את" ע ,וו 16- , תיק 15 א ' , עמ' 5

[67] ברל כצנלסון , קונטרס , כס (כ" ב באדר התר"ף).

[68] . הפועל הצעיר, שנה יג, גיליון   21-22 ( 12 במארס 1920 ) .

[69] כתבי י"ח ברנר, ב', עמ' 175

[70] היוצאים אל ארץ צפון, עמ' 155.

[71] סת"ה, ב', חלק שלישי, עמ' 1104

[72]   מ.ברוג, הקרב וערבו. קלמן כהן, מאורעות תל-חי 1920 , עמ' 12 .מצוטט אצל ברוג, הקרב וערבו