תל אל אחוואט

כתב: גילי חסקין; ‏15/04/2024

תל אל-אחואט הסמוך ליישוב קציר , אינו מקום מרשים מבחינה תיירותית, למעט התצפית המרשימה הנשקפת ממנו, מעל נחל עירון. אולם זהו מקום מלא עניין, גם אם לא מסומן במפות.

נבקר באתר במסגרת הסיור בנחל עירון, או כספיח לסיור בעקבות ברק, דבורה וסיסרא.

הוראת שמו בערבית היא "החומות", או "הקירות". אמנם הריבוי המקובל של המילה ח'יט בערבית הוא "חיטאן", אך בניב המקומי נקרא "אחוואט". יתכן גם שמקור השם במילה הערבית "ח'וטה",או "ח'וש", שהוראתה חצר.

זהו אתר ארכאולוגי מתקופת הברזל הראשונה, היא "תקופת ההתנחלות" של שבטי ישראל בארץ כנען. האתר שהתגלה בשנת 1992, ממוקם במדרון המערבי, של קמר אום אל פאחם, שבשיאו נמצא הר אמיר (שייח' אסכנדר), בצפון-מערב השומרון, מדרום לכביש נחל עירון (ואדי עארה), שהיה בעת העתיקה, הציר העיקרי של "דרך הים". על פני השטח הטרשי, גדל בעבר חורש ים תיכוני סבוך, ששרידים ממנו נראים עד היום. בשנת תרל"ח (1878) עבר בואדי עארה יואל משה סלומון, מנכבדי "היישוב הישן" בירושלים וממייסדי פתח תקווה, בדרכו להביא אתרוגים מאום אל פאחם.  הוא תיאר את האזור בעיתונו "יהודה וירושלים": "….הדרך הזה הובילני בתוך יער צומח עצים, אלה ואלון, אשר ענפיהם יגדלו וישגשגו מאד מאד… נורא מאד מראה ארץ התלאובות הלזו, מקום אין זרע ואין קציר, ואך סלעי מגור אשר [לא] שזפתם השמש… בדרך צר ועקלקלות, מלאה אבנים וחתחתים, יאסף להטות רסן רכבו, פעם אל הימין ופעם אל השמאל, ולפעמים יסוג גם אחרו, בפוגשו קבוצת אילני אלון אשר ענפיהם סבוכים עד אין עובר. עד אשר לא יכולנו להאמין כי דרכה רגל אנוש בארץ התלאובה הזאת"[1].

האתר שנמצא בגובה של 325 מ' מעל פני הים, היה מוקף חומה. שטחו כ-30 דונם וצורתו מלבנית. האתר נמצא בחורש טבעי. מקורות המים הקרובים הם מעיינות דרומית לערערה. האתר קרוב לדרך הים המקראית .מדובר על עיר גדולה ובלתי מוכרת. על אף שנוסדה בכנען בתקופה הישראלית, לפני כ-3,200 שנה, בנייניה הייחודיים זרים לתרבויות המזרח התיכון באותה עת.

האתר יוצא דופן. הן משום שקו המתאר של חומת האבן המוצקה והרחבה שהקיפה את העיר, אינו ישר או מעוגל, כמקובל בערים אחרות באותה תקופה, אלא עוצב בגלים מוזרים, עם בליטות רבות לכאן ולכאן. באתר נמצאו ארבעה "מסדרונות" – קורידורים, שנבנו בתוך חומת העיר כשפתחם מופנה אל שטח העיר. יש שוני ביניהם (שלושה ישרים ואחד סגלגל) אך שווה לכולם עצם התופעה והעובדה שלא נמצאה להם פונקציה ברורה. מעליהן נראות בקתות אבן מעוגלות, דמויות "איגלו", ומקורות בשיטת "הכיפה המדומה". אחת מאלה נמצאה בתוך העיר ובמיקום סטרטיגראפי ברור, המתארך אותה לתקופת הקיום של המקום – ראשית תקופת הברזל 1 (לערך 1170-1220 לפנה"ס).

הארכיאולוג אדם זרטל, ז"ל, שעבר במקום במסגרת הסקר הארכיאולוגי שערך בשומרון, שאל את עצמו מי היו דייריה המסתוריים של העיר?  מדוע נבנה אתר באזור טרשי ולא נוח למגורי אדם? ומדוע נטשו אותה בפתאומיות, זמן קצר לאחר שהוקמה, בהשקעה גדולה[2]. זהו אתר גדול שרובו אינו בנוי ואין פרופורציה  בין השטח התחום בחומה, לבין המבנים. האתר אינו חלל רצוף.  הוא בעל תכנית שונה מזו שמאפיינת אתרים אחרים בני התקופה:  קירות אבן פנימיים, שרוחבם כשני מ' בממוצע, חלקו את האתר באופן ברור לארבע שכונות או רבעים. לא ברור מה תפקיד החלוקה הזאת.  כמו כן, נעדרים מן האתר מרכיביה העיקריים של עיר קדומה: אין כאן אקרופוליס (עיר עליונה) ולא ריכוז ברור של מבני ציבור. נעדרים גם המרכיבים המקובלים של שער מבוצר, ארמון ועוד. רחבת השער, אם הייתה בכלל, עוצבה אחרת ממקבילותיה בתקופות הברונזה והברזל. בניגוד למרבית אתרי התקופה, הישוב הזה תוכנן מראש וקווי ביצוריו החיצוניים נבנו כנראה עוד לפני אכלוסו[3]. זרטל, חוקר ומרצה  מאוניברסיטת חיפה, היה ארכיאולוג שטען שניתן בהחלט לפשר בין ממצאי הארכיאולוגיה וסיפורי התנ"ך וכי השניים אינם סותרים כלל. [ספרו הקודם "עם נולד" עסק בתגלית מזבח שחפר בשומרון שלדעתו היה הבסיס למזבח המתואר בספר יהושע ובגדר הוכחה לתיאור שם של פלישת שבטים מעבר הירדן[4]. טענתו זאת היא מאוד שנויה במחלוקת[5]].

במקרה של אחוואט, טוען זרטל, מדובר באתר שרדני, מקבוצת גויי הים. הסימוכין להשערה זו הם, שמבנה האתר הוא ייחודי במינו. פרופ' מיכאל הלצר מאוניברסיטת חיפה, הציע לזרטל לבחון קשר בין המבנים המיוחדים לבין הנוראגי שבסרדיניה. עליהם כתב אריסטו כתב בספרו, 'על דברים נפלאים שנשמעו': "אומרים שבאי סרדיניה מצויים בנינים יפים רבים, מסודרים בסגנון היווני הקדום. בין השאר, מבנים בעלי כיפה, מעוצבים בשלל צורות. האומרים שהללו נבנו על ידי יוליאוס בן איפיאלס, יוצא חלציו של הרקלס, בזמן שכבש את התספיאנים והפליג אל המקומות האלה, כדי ליישב אותם. הדבר נעשה בשל תביעתו על האי, משום מוצאו מהרקלס, אדון כול הארצות לפאת מערב".[6].

תושבי סרדיניה המקוריים, הסארדים, היו כנראה ממוצא ליגורי היו רועים, חקלאים ולוחמים, התרכזו בעיקר בהרי מרכז האי. יתכן שהשרדן, הנזכרים בין גויי הים (The Sea People) [7], שפלשו למצרים בתקופתו של רעמסס השלישי, במאה ה-13 לפני הספירה, היו סארדים.

התרבות הנוראגית פרחה בערך בתקופת הברונזה המאוחרת, 2,000-1,000 לפני הספירה. באותה תקופה התפתחה ביוון התרבות המיקנית, שהתבססה על ערים בצורות ומעט מצודות, כמו למשל בטירינס (Tiryns) [8] שליד מיקנה. במזרח הים התיכון וב"קשת הפורייה" היו אימפריות וערי מדינה, לרוב עם ישוב כפרי מפותח. כל אלה  נעדרים בסרדיניה. התרבות הנוראגית היא יוצאת דופן מכול הבחינות[9]. הנוראגים הקלאסיים הגיעו לשיא התפתחותם בין המאה ה־14 למאה העשירית לפני הספירה. הנוראגים (Nuraghi  ברבים: nuraghe) נראים כ"גורדי שחקים" פרהיסטוריים, המזדקרים מעל הנוף הגבעי של האי. הנוראגי נמצאים רק בסרדיניה ובפריסה מאד מרשימה. כיום ידועים ורשומים כ 7,000 מבנים ורק מעטים נחפרו ממש. זאת הסיבה לוויכוחים הסוערים באשר לטבעם. מוצאה של המילה "נוראג" ככל הנראה, בלשון הסארדית הקדומה, בה דיברו לפחות עד הכיבוש הפוני, במאה השישית לפני הספירה. אלו בעצם מתחמים הכוללים חומות, מגדלים, חצרות, אתרי פולחן, שערים, רחובות, תאי מגורים וכול מה שתרבות אנושית זקוקה לן. הם מיוחדים לא רק בקדמותם, אלא בכך שהם ייחודיים לסרדינה.

לפי מילון אוקספורד, האטימולוגיה של הנוראגי אינה ברורה ושרויה במחלקות. יתכן שיש קשר בין המילה למקום שנקרא  Nurra, או למילה הסארדית nurra, שהוראתה "ערמת אבנים"[10].

בשונה מהבנייה המקובלת באגן הים התיכון, בנו בסרדיניה מעין ערמות אבן ענקיות, גבעות מלאכותיות, שבתוכן חללים פנימיים שתיפקדו כחדרים. החדרים היו בנויים לרוב בשיטת הכיפה המזויפת, כדי שמשקל האבן הרב שמעליהם לא ימוטט אותם[11]. הקשר בין החדרים הפנימיים, כמו גם הקשר אל העולם שבחוץ, נוצר באמצעות מסדרונות בנויים, שהיו מעברים צרים, מקורים בשיטות שונות, שגובהם כגובה אדם או פחות מכך. המגדלים הנוראגיים בסרדיניה נחשבים בין המבנים המגליתיים השמורים ביותר באירופה. הבונים הגיעו להישג ארכיטקטוניים – טכנולוגיים – אמנותיים ברמה הגבוהה ביותר באגן הים התיכון המערבי!

ראו בהרחבה, באתר זה: התרבות הנוראגית בסרדיניה.

לאור הנחתו של זרטל,  שקיים קשר בין האדריכלות הנוראגית לבין המבנים שהתגלו באל-אחוואט, הוא הציע את ההשערה, כי באתר שכנו אנשי שבט השרדנה מ"גויי הים", שהגיעו לאזור במאה ה-13 לפנה"ס.

את המונח "גויי הים" טבע האגיפטולוג הצרפתי גסטון מספרו (Gaston Camille Charles Maspero) בהתייחסו לקואליציית העמים שתקפה את מזרח הים התיכון ואת מצרים במאות ה-13 וה-12 לפנה"ס. בשנת 1882 חקר מספרו את תבליטיו של רעמסס השלישי במקדש במדינת האבו שבלוקסור, שבמצרים עילית, המראים קרבות עם גויי הים. הוא הכניס את המונח לספרות המחקר ולשפת הדיבור. המצרים קראו להם בשפתם "אלה שבאו מהירוק העמוק", שהיה כינויו של הים התיכון[12].

המבשרים הראשונים, של תנועת עמים זו, הם הלוקים והשרדנים, שפשטו על חופיו המזרחיים של הים התיכון, בתקופת אל עמרנה, באמצע המאה ה-14 לפני הספירה. שני מכתבים, עם אזכורים לשרדנה נשלחו על ידי ריב-הדה (Rib-Hadah)  הכותב לפרעה, שעבד-אשרתו מלך אמורו, לוחץ אותו קשות. במכתב 81 נאמר כך: "שרדנ (Sirdanu) שאני מכיר אותו ברח אל עבדאשרת. לפי פקודתו נעשה המעשה!". במכתב 122 הוא כותב: "פחר פשע נגדי. הוא שלח סת (סוג של שליחים/נוודים) והם הרגו את השרדנ, ושלושה אנשים הביא למצרים. כמה זמן העיר כועסת עלי?".

הארכיאולוג ויליאם פוקסוול אולברייט, פקפק אם אמנם מדובר בשבט השרדנה, אך מרוב העדויות עולה, שהכוונה הייתה אליהם. המכתבים מגבל מוכיחים שהשרדנה הגיעו למזרח הים התיכון כבר במאה ה-14 לפנה"ס, ובכך קדמו בהרבה לפלשתים ולשאר השבטים מגויי הים. כבר בתקופה זו שימשו כשכירי חרב בצבאות השונים.

בימים של המלך רעמסס השני (המאה ה-13 לפני הספירה), נמצאו כבר גדודים של שכירי חרב שרדנים, בצבא מצרים. ואף הוכנסו  למשמר הראש שלו, כפי שעולה מתבליטי קרב קדש, שאותו ניהל כנגד החתים (1285 לפנה"ס לערך). על מצבת ניצחון מהעיר תאניס (צוען) בא הקטע הבא: "השרדנה עם הלב המרדן… אותם. ספינות מלחמה עצומות באמצע הים… לפניהם". במסגרת ההכנות לקרב קדש הוא כותב כך: "והנה עתה, הוד מלכותו הכין את חיל הרגלים שלו, את מרכבותיו, את השרדנה משבי הוד מלכותו, שאותם הביא בעקבות ניצחונותיו, מצוידים בכל הנשק על פי פקודות הקרב. הוד מלכותו התקדם צפונה, חיל הרגלים והמרכבות איתו…" במפקד הצבא לקראת המסע צפונה, לארץ דאהי, נאמר כך: "הקשתים בצבא, ההולכים לפניך, מספרם 1,900; מספר השרדנה 520; קהקים 1,600; משווש (100?) וכושים 880. בסך הכל 5,000 חיילים, לבד מקצינים".

בימיו  של פרעה מרנפתח, (1203-1213 לפנה"ס), בנו של רעמסס השני, הצליח הצבא המצרי, להכות את ברית הלוביים וגויי הים – ובכללם ליקיים (Lycian) , אקיוש (אולי אכאים) ודנין, להציל את מצרים מפלישה ולקחת שלל עצום[13]. מכתובות של מרנפתח עולה שלשרדנה היה מעמד כפול: גויי ים שלחמו נגד מצרים ובאותה עת – שכירי חרב של מצרים. מרנפתח כותב: "הצבא המנצח בא לאחר מסע הניצחון, בתהילה ובכוח. הוא הדליק באש את איסרקתיו ושרף את המריאנו. השרדנה אשר נלקחו ביד חזקה בזזו את השבטים של הארצות הזרות." אזכור חשוב ביותר נמצא בפפירוס האריס א', מימי רעמסס השלישי (מחצית המאה ה-12 לערך), המסכם את ניצחונותיו. בין היתר הוא מדבר על הכנעת השרדנה וגויי ים אחרים והושבתם כשכירי חרב "במצודות" שהקים להם. הוא מוסיף גם ש"קיבלו את צורכיהם ממחסני המלך".

מאז ועד ימיו של רעמסס השלישי (תקופת שלטונו מתוארכת לשנים 1196–1164 לפנה"ס), לא פסקה תנודת גויי הים, מאיי הים האגאי, דרך רודוס, קיפרוס (קפרייסין) וחופיה של אנטוליה. תנודה זו גרמה כנראה לחורבן ממלכת החיתים והפכה לאיום ישיר על הממלכה המצרית ועל הפרובינציה כנען שבתחומיה. בשנתו השמינית של המלך האחרון, בא הנחשול הכביר של ברית חמשת גויי הים, שהשאיר אחריו חורבן והרס. כתובת רעמסס השלישי מתארת בלשון נמלצת, את הסתערות הגויים בעוצמה רבה, הרי הם פלשת, ת'כל (ת'כר), שכלש (שכרש), דיו(ן) וושש, שהתחברו ביחד באייהם ולפתע התפשטו, ששום ארץ לא עצרה כוח לעמוד בפני נשקם – למן ארץ חת באנטליה וכרכמיש שעל הפרת ועד אלישיה, היא קפרוס וכולם הושמדו בבת אחת. הפולשים חנו בארץ אמורו (בלבנון של ימינו), בזזוה עד כלה ופנו אל עבר ממלכת מצרים. ברם, פלישתם נעצרה על ידי פרעה רעמסס השלישי, שניצח אותם בים וביבשה ומצרים ניצלה מאסון[14]. מקובלת הסברה שתכר (ת'כל) הינם אלא התאוקרוי (Teukroi), שלפי המסורת היוונית, התיישבו בסלמיס שבקיפרוס; ויש סברה שהם ה"סיקלוי" (Sikeloi), של הומרוס, שנתנו כנראה את השם לאי סיקיליה. וכן שהשרדנים נתנו לאי סרדיניה את שמו[15]. ה"דני(ן) הם כנראה הדננים המוכרים כתושבי קיליקיה מכתובת קראטפה (Karatepe) שבאנטוליה וזהותם עם הדנאים (Danaioi), שמוצאת, לפי המסורת היוונית, מהמזרח, נראית כוודאית[16].

קבוצות מגויי הים התיישבו באזור החוף של ארץ כנען, פלשתים בדרום, תכר בדוֹר, וגם דַנַנִים (אולי התמזגו בשבט דן). המתיישבים החדשים שמרו על זהותם הלאומית כאלף שנה, אך מן ההתחלה סיגלו לעצמם את הלשון ואת הדת של כנען. עליונותם הצבאית של הפלשתים הביאה לידי תמורות והתפתחויות מרחיקות לכת בהיסטוריה של עם ישראל, כמתואר בספר שופטים (סיפורי שמשון) ובספר שמואל (במלחמות שאול ודוד כנגד הפלשתים).

הלוחמים הפולשים, מתוארים בתבליטי מדינת האבו הם פלשתים, שאותם מציינים קובעי נוצות ומחלפות שיער המוכנסות מתחת לקובעיהם, בניגוד לשרדנים, המתוארים בדרך כלל בציורים המצריים כחופשי קסדות קרניים, בעלי מגן עגול גדול מיוחד, חרב ארוכה ושריון מעוצב כמעין צלעות, עם שתי כותפות עגולות להגנת הכתפיים. הנשק שלהם כולל כידונים ורמחים, אך לא קשתות[17]. כבר בשנות ה-80 של המאה ה-19 הציע החוקר הצרפתי מספרו (Maspero) שמוצא השבט הזה, על פי הקשר הלשוני, בסרדיניה. כיוון שרעמסס מזכיר בכתובותיו שהושיב את אנשי השבט בכנען, ברור שיישוביהם צריכים להימצא במקום כלשהו. באונומסטיקון של אמנופה, רשימה אנציקלופדית של מקומות במזרח שזמנה 1100 לפנה"ס בערך, אשר התגלתה ב-1891, נזכרים השרדנה לצד הת'כר והפלשתים.

השרדנה חדרו למזרח הים-התיכון ובקשו להשתקע גם בכנען. יתכן כי בתמורה להסכמת הרוב הכנעני לכך הם הציעו את יכולת הלחימה שלהם. כמו במצרים, תפקידם ההיסטורי של השרדנה היה לשמש כשכירי חרב לעם שאתו באו במגע.

המועד המשוער לבנייתו של אל-אחוואט (1150 -1160 לפנה"ס , לדעת זרטל) תואם את המועד המשוער להגעת גויי הים לארץ ישראל. כמו כן, תואם התאריך,  את מועד המלחמה בין ברק בן אבינועם וסיסרא בנחל קישון, המרוחק (לדעת זרטל) כ-14 ק"מ מהמקום, בפתח נחל עירון. מקור השם "סיסרא" אינו ברור. זהו שם שאינו כנעני. זרטל הציע את הקשר הלשוני לעיר סאסארי (Sassari) בצפון סרדיניה. מתוך הנחה, שיש קשר בין השם לבין העיר. שתי חוליות נוספות למעבר השם נתגלו באי כרתים, שם פוענח השם Seisara כשם תאופורי ממוצא סרדיני (בכרתים הייתה מושבה סרדינית ששמה קומוס) וכן בעיר אוגרית (ראס שמרה בצפון סוריה של היום). בארכיון אוגרית איתר החוקר אולברייט,  נסיך בשם סי-סא-רואה (Si-sa-ru-wa), שנקשר כנראה למושבה השרדנית, שהוקמה בעיר בתקופת הברונזה המאוחרת. המסקנה מכאן שסיסרא הוא שם שושלתי ממוצא סארדי, שהגיע למזרח התיכון עם השרדנה, שהיו לוחמי מרכבות מעולים. לפיכך, טוען זרטל, סיסרא היה כנראה גנרל שרדני, שעמד בראש קואליציה של הכנענים עם גויי הים. הצעה זו נתמכת בארכיטקטורה של אל-אחוואט/חרושת הגויים, בשמו של סיסרא ובכמה רמזים ספרותיים בשירת דבורה, העשויים להצביע על קשר לאזור האגאי ולמערב הים התיכון[18].

בספר שופטים פרק ה', מתוארת הגעתו של סיסרא לאוהלו של חבר הקיני, שם מקבלת את פניו יעל: " מַיִם  שָׁאַל, חָלָב נָתָנָה;  בְּסֵפֶל אַדִּירִים, הִקְרִיבָה  חֶמְאָה".

ראו באתר זה: יעל, אשת חבר הקיני.

הביטוי "ספל אדירים" מופיע במקרא רק בשירת דבורה. כלי קיבול רגילים לנוזלים במקרא מכונים פך, גביע, כד, יסר או קלחת. אפשר שמקור המושג הוא בעולם האגאי. אפשר למצוא מקבילות אפשריות לספל אדירים דווקא באיליאדה של הומרוס. השוואה כזאת אפשרית בזכות הקשר של השרדנה לעולם המיקני. סצנה של קבלת פנים טקסית לגיבור על ידי אשה, אינה מופיעה בשום מקום במקרא, למעט שירת דבורה. אך בעולם היווני הקדום יש למנהג הזה תקדימים ידועים. בספר האחד עשר של האיליאדה, למשל, מתוארת קבלת פנים לגיבורי המלחמה. פטרוקלוס ורעו המגיעים יגעים מהקרב על חומות טרויה ובת ארסינואוס הנדיב הגישה להם ספל תפארת[19]. גביע שנכנס לספרות כ"ספל נסטור". הצעתו של זרטל מסבירה את הסיבה לקרב ההכרעה בין הישראלים לכנענים וגויי הים. הייתה זו לחימה על עמק יזרעאל, חוליית הקשר בין שבטי ישראל שבגליל לשבטים, הגדולים יותר, בשומרון – אפרים ומנשה.

ראו באתר זה: לסיור בעקבות ברק, דבורה וסיסרא.

בשירת דבורה מופיע פסוק מוזר: "אָז יְרַד שָׂרִיד לְאַדִּירִים עָם יְהוָה יְרַד לִי בַּגִּבּוֹרִים" (שופטים, ה', י"ג). מילה זו היא תמוהה ובעייתית. המלה 'שריד', במשמעותה העברית, אינה מובנת בהקשר הסיפורי ואינה נדרשת כלל לצורך הבנת העלילה המקראית. אין מתוארת בספר שופטים מלחמה כלשהי שקדמה למלחמת דבורה ובה הוכו בני ישראל קשות, ועתה הם בחזקת 'שריד'. יתרה מכך, דבורה מונה בשירתה מספר ניכר של שבטים שהיו יכולים ללא כל קושי להצטרף למערכה. אין מדובר בשבטים מוכים או חלשים ולרובם לא הייתה כל מניעה לעשות זאת.

כאמור, קיומו של העם השרדני בארץ-ישראל התחוור רק בשנת 1891 מתוך 'האונומַסטיקון של אָמֶנופֶה'. הפרשנים המסורתיים והמודרניים שפרשו את המלה "שריד" כפשוטה, הסתפקו, מחוסר ידע היסטורי, במשמעותה העברית הידועה. לאמיתו של דבר – הם אפילו לא העריכו כי ניצב מולם מכשול לשוני. את השינוי שחל בין ה'שרדנ' לבין 'שריד' ניתן להסביר בכך שבתחילה היה כתוב במקור 'שרדנ' (או 'שרדנה'), אולם מכיוון שעם השרדנה כבר נעלם מהארץ ולא היה ידוע, לא הבינו הסופרים והמעתיקים את משמעות המלה, ובהתחשב בכך שהמקרא נכתב במקורו בכתיב חסר ואף ללא ניקוד – גבר במשך השנים הפיתוי לטעות או 'לתקן' את הנוסח ל'שריד', מלה בעלת משמעות בעברית.

יתכן כי במקור נכתב: 'אז ירד שרדנ אדירים'.

המשך, ניתנה משמעות למלה שלא הייתה ברורה — 'שרד' הובן כ 'שרִד', עם הזמן, חל חילוף אותיות והנ' נהפכה לל'. 'שרדנ אדירים' —> שרִד ל אדירים'. חילוף כזה מופיע מספר פעמים בתנ"ך[20]. ה 'ל' הובנה כאחת מאותיות בכל"מ וחוברה למלה 'אדירים':

שרדנ אדירים —> שרִד לאדירים. בהמשך – מעבר לכתיב מלא – הוספת יוד במלה 'שָׂרִד': שָׂרִד לְאדירים —> שָׂרִיד לְאדירים. אדירים הוא כינוי לשרדנה בשל היותם אנשי מלחמה והכח הצבאי ששרת את הכנענים. כלי האוכל וחפצי הנוי של התרבות השרדנית-האגאית נפוצו בכל המרחב שבתחום שליטתו של השרדנה והגיעו גם לשבט הקיני – ככתוב – "בספל אדירים הקריבה חמאה".[21].

האם ניתן לטעון כי "שריד" הוא שיבוש של שרדנה?

חוקר המקרא אלברכט אלט סבר שמקומם של השרדנים בעמק עכו. זרטל סבור כי הצעת הזיהוי לנחל עירון מתאימה יותר מכל הבחינות. עקב העדר אתרים דומים באזור, חוץ מארבעה אתרים קטנים ליד כרם מהר"ל, נראה כי אל-אחוואט היה האתר המרכזי של שבט השרדנה באזור. לדעת זרטל, האתר נבנה ל"גויי הים" השרדן שהיגרו מסרדיניה למזרח התיכון ארץ ישראל  עוד מהמאה ה-14 לפני הספירה ברשותם ובהסכמתם ואולי אף בעידודם של המצרים ששלטו באזור ושאנשי השבט שימשו להם כשכירי חרב. הם שימשו בארץ  כמעין נציגים ושכירי חרב של  המצרים  ומן הסתם שיתפו פעולה עם ערים כנעניות שונות. לבסוף כשהובסו בידי ישראל בקרב  עם ברק בן אבינועם המתואר בתנ"ך ( אולי בימי פרעה רעמסס השלישי, שבזמנו החלה ההיחלשות המצרית בכנען כתוצאה מהתקפות שונות בידי גויי הים)   היה זה אות וסימן גם להיחלשות ההשפעה המצרית בארץ והתחזקות ההשפעה של שבטי ישראל.

מקריאה במקרא, לא ברור זיהויה של חרושת הגויים, מושבו של סיסרא. היא נזכרת רק בהקשר לקרב האמור. "וַיִּמְכְּרֵם ה' בְּיַד יָבִין מֶלֶךְ כְּנַעַן אֲשֶׁר מָלַךְ בְּחָצוֹר וְשַׂר צְבָאוֹ סִיסְרָא וְהוּא יוֹשֵׁב בַּחֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם"[22]." אין היא מוזכרת בשום מקום אחר, מקראי או חיצוני . פרופ' ויליאם פוקסוול אולברייט הציע ב-1922 לזהות את חרושת הגויים בתל מעמר ליד צומת העמקים, לאור סמיכותו לקישון ולאל חרתייה[23]. במהלך השנים, עלו הצעות נוספות[24]. פרופ' יוחנן אהרוני הציע, שלא מדובר במקום ספציפי ואין זה שם מקום. לדבריו, מקורו של המושג "חרושת"" נובע מהמילה האכדית Hursanu, שפירושו "חורש". לדבריו, הכוונה היא לחורשות יערות בגליל, הוא גליל הגויים, כביטויו של ישעיהו (ח, 33)[25]. אולם נימוקיו אינם מבוססים על מחקר גיאוגרפי ואינם משכנעים.

אולברייט וג'ון גראסטאנג ואחרים ניסו לזהות אותה עם חרת'יה (כיום שער העמקים). היו שהטילו ספק אם יש מקום כזה. אולם אם מקום הקרב היה על הקישון, "בתענך על מי מגידו", אין הוא מתאים "למשוך" אליו את צבא סיסרא. כאמור, אם נעו השבטים הישראלים אל מקום הקרב מערבה, כפי שמרמז הפועל "ומשכתי אליך" – הגיוני שצבא סיסרא ינוע מולם אל מקום הקרב מזרחה. שאם לא כן, לא היה טעם לערוך את הקרב בין תענך למגידו. אילו הייתה חרושת הגויים ליד טבעון, היה על סיסרא לנוע מרחק רב דרומה-מזרחה, ולאורך נחל קישון, אל מקום הקרב. תנועה זו אינה מתאימה לתיאור המקראי של הפועל "משך". אין זה מהלך טקטי של פיתוי צבא אחד לעבר יריבו הניצב גלוי מולו, אלא סתם התקדמות לזירת הקרב. לדעת זרטל, אם יצאו הישראלים מהר תבור והצבאות נפגשו בנחל קישון, בין תענך למגידו, צריכה חרושת הגויים להיות אי שם בהרי מנשה[26]. זרטל טוען כי אל חוואט הוא העיר המסתורית  "חרושת הגויים",  עירו של סיסרא שהתקיימה במשך זמן קצר יחסית וננטשה לבסוף באופן פתאומי ,כנראה בגלל ניצחון העברים, בראשות דבורה וברק, על סיסרא. הארכאולוג ישראל פינקלשטיין טוען כי הערכתו של זרטל אינה מבוססת די הצורך מבחינה כרונולוגית כדי להגיע לרזולוציה כזו. לדעת פינקלשטיין, בהשוואה לממצא קרמי וסינכרונים עם תיארוך פחמן-14 מאתרים אחרים (בעלי מכלול קרמי דומה), האתר מאוחר בכ-100 שנה מהערכתו של זרטל. עוד טוען פינקלשטיין שהחומות/קירות המאסיביים שבאתר (אלה המיוחסים לתרבות הנוראגית) נבנו בתקופה הרומית, על גבי שרידי האתר מתקופת הברזל, ולמעשה מדובר בשתי שכבות נפרדות שאין לקשור ביניהן[27].

זרטל הציע גם את הסיבה לניצחון הישראלי – 'תפיסת' המרכבות הכנעניות בשעה שיצאו, ככל הנראה מפורקות, מהיציאה הצרה המזרחית של נחל עירון. הרעיון מאיר באור חדש את הקרב בספר שופטים, סיבותיו, מהלכו ותוצאותיו.

לא ברור מדוע יבחרו אנשי מרכבות מובהקים, דווקא מדרון סלעי בלתי נגיש כמעט. גם אם רצו לצפות מכאן על נחל עירון, לא ברור מדוע ויתרו על כלי נשקם העיקרי, בו הגיעה יעילותם לשיאה. הרי אין עוררין שכלי רכב, קדמונים או מודרניים לא יכלו להגיע לכאן[28].

יתכן כי, כי בין ההשפעה התרבותית הרבה של מסופוטמיה וההשפעה התרבותית הפחותה יחסית של מצרים, הייתה גם חדירה של תרבות אגאית.  כמו כן, זו הזדמנות לעסוק באחד האפוסים היפים של המקרא.

הערות

[1] ג' קרסל, יהודה וירושלים, ירושלים תשט"ו, עמ' 110-113

[2] אדם זרטל, סודו של סיסרא, מסע בעקבות גויי הים ושירת דבורה, כנרת, 2010, עמ' 39-41

[3] סודו של סיסרא, עמ' 63-64

[4] אגם זרטל, "עם נולד: המזבח בהר עיבל וראשית ישראל" , ידיעות אחרונות 2000

[5] המתנגדים הראשונים היו הארכאולוגים אהרן קמפינסקי ואנסון רייני שטענו כי מדובר במגדל שמירה קדום "מגדל, אמר קמפינסקי", כותרת ראשית, 28 במאי 1986)

[6] אריסטו, על דברים נפלאים שנשמעו, סעיף 100, מצוטט בסודו של ססרא, עמ' 109.

[7] גויי הים הוא שם כולל לקבוצות עמים שפשטו במאה ה-13 לפנה"ס, מאיי הים התיכון על התרבויות המבוססות במזרח – הפיניקית, החיתית, המיקנית, המצרית. מקור המונח באגיפטולוגיה בה הוא מסתמך על תיעוד מצרי רב שנים, המתאר קבוצות של פושטי ים שהגיעה לחופים המזרחיים של הים התיכון, וניסתה לחדור למצרים בימי השושלת ה־19 המאוחרת, ובייחוד בשנה החמישית לשלטון רעמסס השלישי, בן השושלת ה־20.

במשך הזמן, עם התרחבות המחקר, הורחב השימוש במונח לתיאור אותם עמים שהגיעו בדרך הים לחופים המזרחיים של הים התיכון גם לפני תקופה זו, ושישבו בו גם לאחריה, ותרבותם מקורה בים האגאי ובאיי הים התיכון. סברה מקובלת היא שפשיטות גויי הים, שהיו מצוידים בנשק ברזל מול הברונזה של התרבויות הוותיקות, הן שהביאו עמן את ימי הביניים הקטנים: תקופה בה נמחקה התרבות המיקנית על הכתב העתיק שלה, ליניאר B, נחרבה האימפריה החתית, התרבות הפיניקית המזרחית ספגה מהלומה קשה ממנה התאוששה רק לאחר כמחצית האלף, ואילו מצרים נדחקה מארץ ישראל (מבוא לארכאולוגיה של ארץ ישראל בתקופת המקרא, עמיחי מזר, האוניברסיטה הפתוחה (1990) – יחידה 8.3

Ayelet Gilboa‏, Sea Peoples and Phoenicians along the Southern Phoenician Coast – A Reconciliation: An Interpretation of Šikila (SKL) Material Culture. Bulletin of the American Schools of Oriental Research 337: 47 – 78)

[8]  טירינס הייתה עיר ביוון העתיקה אשר שכנה במישור ארגוס, כ-20 ק"מ דרומית-מזרחית למיקנה, בצפון-מזרחו של חצי האי פלופונסוס. סמוך מאוד לחומה המערבית של העיר עובר הכביש המוליך כיום מאתונה לנַאפְפְּלִיוֹ ואל חוף הים האגאי הסמוכים אל התל מדרום. בשנת 1999 הוכרז האתר הארכאולוגי של טירינס, יחד עם זה של מיקנה, כאתר מורשת עולמית.

[9] סודו של ססרא, עמ' 188

[10] Oxford English Dictionary (online ed.), s.v. nuraghe

[11] אדם זרטל, סרדיניה וישראל

[12] סודו של ססרא, עמ' 139.

[13] ג'יימס הנרי ברסטד, דברי ימי מצרים, (תרגום ש' אטינגר), מסדה, רמת גן, תשט"ז, כרך ב', עמ' 343

[14] W. F. Edgerton – J. A. Wilson, Historical Rerecords of Ramses III, Chicago, 1936. ANET, 262

[15] בנימין מזר, "הפלשתים ומלחמותיהם עם ישראל", כרך השופטים, ההיסטוריה של עם ישראל, עם עובד, תשמ"ב, עמ' 180, הערה 19.

[16] יגאל ידין, "דן ידין עמו", מערבו של גליל וחוף הגליל (קובץ), ירושלים תשכ"ה, עמ' 49 ואילך

[17] בנימין מזר, הפלשתים, עמ' 93

[18] אדם זרטל, עיוני עירון, קתדרה 97, (2000), עמ' 25-7.

[19] הומרוס, איליאדה, ספר אחד עשר, עמ' 618-142

[20] כך למשל: 'מנחת' המקראית הקרויה בפי הערבים 'מלחה', שונם המקראית הקרויה בפי הערבים 'סולם'.

[21] שמואל פידר, " עם ה'שרדנה' מוזכר בשירת דבורה" NEWS 1,    15/01/2019

[22] שופטים, ד', 1.

[23]  בנימין מזר, "חרשת הגויים", אנציקלופדיה מקראית, כרך ג', עמ' 309-310

[24] הארכאולוג ד"ר דרור בן-יוסף הציע לזהות את חרושת הגויים בתל זריק הסמוך לקיבוץ הזורע. התל ששטחו כ-20 דונם עונה לדעתו על מרבית הקריטריונים לזיהוי עם עירו של סיסרא: התל שוכן על הדרך הראשית (בין מגידו ליקנעם) בסמוך לגדתו של נחל קישון. במקום נמצאו שרידים חומריים מתקופת הברונזה המאוחרת והברזל 1.

[25] ב' מייזלר (מזר), ידיעות י"א (תש"ה), עמ' 41-35

[26] סודו של סיסרא, עמ' 238

[27] RADIOCARBON DATING AND PHILISTINE CHRONOLOGY with an Addendum on el-Ahwat, , Israel Finkelstein and Eliazer Piasetzky, Ägypten und Levante / Egypt and the Levant

Vol. 17 (2007), pp. 73-82 (10 pages)

[28] ראו גם: ספי בן יוסף, כמו אהובה רחוקה,  75 אתרי הקסם שלי, כתר, ירושלים, 2002, עמ' 137-138