תכנון טיול לפורטוגל

טיול בפורטוגל הקלאסית

כתב: גילי חסקין, 13/07/2016 . הגהה: 06-02-23

ראה באתר זה :טיול לפורטוגל-לאיים האזוריים

ראו גם: טיול בפורטוגל – מליסבון לפורטו – מסע אחר און ליין.

קובץ זה חולק לשנים מסיבות טכניות

ראו קודם, באתר זה: מבוא לטיול בפורטוגל וסיורים בליסבון וסביבתה

                             הרצאה על פורטוגל 

מבוא

פורטוגל היא ארץ קטנה יחסית, בשולי אירופה, אך מגוונת בנופיה ובתרבותה. היא נראית כמו קוביה מלבנית, ששטחה 100000 ק"מ, בפינה הדרומית מזרחית של חצי האי האיברי, שצד אחד שלו האוקיאנוס האטלנטי והצד השני ספרד. קצת הרים בצפון ובמזרח, והרבה ים. יש בה רצועת חוף מרהיבה של האוקיינוס האטלנטי, ולאורכה זרועים כפרי דייגים עתיקים. פורטוגל מסתמנת בשנים האחרונות כיעד תיירות אופנתי, כזה שמושך אנשים שכבר היו ברוב המקומות המרכזיים באירופה ומחפשים משהו שונה, מרגש, קרוב ועם זאת לא מוכר ונדוש.

יש לה חופי ים ארוכים וחלקם ממש נפלאים. מי הים אמנם קרים, אך נסבלים יותר בחלק הדרומי. יש בה רכסי הרים מרשימים, יערות עבותים בצפון, חורש ים תיכוני בדרום, כפרים קטנים וציוריים, אדריכלות מונומנטלית ואומנות, בעיקר דתית, אך גם מודרנית. יש בה היסטוריה ארוכה של כיבוש נוצרי ומיסיונריות מעבר לים; כובשת ארצות ומקימה מושבות. יש בה אתרי מורשת יהודית, סגנון אומנותי מצועצע, יין פורטו המפורסם, עוגיות פסטיה דה בלם, דג הבקלה שהינו המאכל הלאומי, שבלולים בתנור ברוטב שום וכמובן אושיות תרבות מפורסמים:

זמרת הפאדו אמליה רודריגז (Amalia Rodrigez) , הסופר הידוע ז'וּזֶה סאראמאגוּ (José Saramago), המשורר הלאומי לואיש דה קמואש (Luís Vaz de Camões), בן המאה ה-16, המשורר המודרני פרננדו פסואה (Fernando António Nogueira de Seabra Pessoa) והאומנית המודרנית ג'ואנה ושקונסלוש (Joana Vasconcelos), מבכירי אמני פורטוגל ונציגתה לביינאלה של ונציה 2013. יצירתה עוסקת בבחינת זהויות מגדריות, מעמדיות ולאומיות במדיות של פיסול בחומרים שונים וקוראת תיגר על השגרה של החיים היומיומי. במאה ה-14 היו לפורטוגל מאבקים עם קסטיליה ובמאה ה-19 חוו הפורטוגלים את המלחמות הנפוליוניות. אולם המצב הביטחוני כאן שלוו מאד. כבר מאות שנים יש לפורטוגלים את הגבול הכי שקט בעולם עם הספרדים. הלשונות הרעים טוענים שלא מדובר רק בפציפיזם, אלא משום שהם קצת מנומנמים והמוזיקה המקומית – הפאדו- איטית ומלנכולית.

פורטוגל היא מסוג המקומות שקל מאוד להתאהב בהם. הערים העתיקות על ראשי גבעות שחולשות על הנוף; כפרי הדייגים הקטנים; החופים המפורצים, שלעתים מזכירים גלוית נוף שהודפסה בצבעים בוהקים במיוחד, הנהרות רחבי הידיים שזורמים בעמקים ירוקים, מזג האוויר הנעים ברוב חודשי השנה, אווירת הקדושה, הפשטות של הכפריים, אפילו עבודות הקרמיקה הססגוניות, שאינן דומות לעבודות שעושים בכול מקום אחר. מכיוון שבלי קמח אין תורה, נזכיר כאן גם את המטבח המקומי המשופע בדגים ובמאכלי ים טריים, את היינות המצוינים, שמייצאים מכאן לרחבי העולם.

פורטוגל היא ארץ שהיתה ועדיין נאבקת על הלגיטימיות שלה, בעיני האחות הגדולה שממזרח ומצפון. מנקודת מבטם של ספרדים רבים, זוהי יצירה מדינית מאוחרת. חבל ארץ שנקרע מספרד עקב הנסיבות הפוליטיות של המאה ה-12. לא בדיוק. ספרד אף היא יצור מדיני חדש, שנולד כתוצאה מהנישואים הפוליטיים המוצלחים בין איזבל מקסטיליה–לאון לבין פרדיננד מארגון ונווארה. איחוד שהוביל לקסטיליזציה של ספרד, להשלמת הרקונקוויסטה, לגירוש היהודים ולגילוי אמריקה. אולם, מנקודת מבטם של ספרדים רבים, פורטוגל היא למעשה חבל לוזיטניה של חצי האי האיברי, שזכה בעצמאות בימי מסע הצלב השני. לא בכדי נקראת חברת התעופה הפורטוגלית "LAP, היינו, "נתיבי אוויר פורטוגליים" ואילו זו הספרדית, נושאת בגאווה את השם "איבריה". דומה שהשוני הזה מסביר את הכול. שמה של פורטוגל מבטא את יופייה. הוא הלחם מילים של "פורטו" (Porto), היינו נמל ו"קאלה" (), כלומר, מצודה. זהו שיבוש מקומי של המילה הערבית "קלעה". השם הזה מספר על האלמנטים הבולטים בנופה ובתרבותה של המדינה: נמל, מצודה ושורשים מוריים.

פורטוגל היא ארץ צנועה ודינמית בו זמנית. ניתן לזהות בה דוק מיושן, מאובק משהו, של זוהר שחלף. בעשורים האחרונים, מאז שהפכה לדמוקרטיה, היא שואפת להיות חלק מאירופה המודרנית, אך בו זמנית מתרפקת על העבר, בו הפליגה אל העושר והתהילה של מעבר לים. המשורר הלאומי לואיש דה קמואש (Luís Vaz de Camões) כתב במאה ה-16: "כאן המקום שבו מסתיימת היבשה ומתחיל הים שאין לו סוף". בעבר חשבו שפורטוגל היא סוף יבשת אירופה ומי שיפליג מ"קאבו די רוקה" (Cabo da Roca) מערבה, יטבע במערכות של גלים ומערבולות.

החוף האטלנטי. צילום: גילי חסקין

פורטוגל היא ארץ קטנה שחששה מהשכנה המאיימת גרם לה להפוך לאימפריה. הפורטוגלים היו הראשונים שהעזו לחצות את מפתן הים התיכון ולחצות את האוקיינוס האטלנטי. מכאן יצאו שמות של הרפתקנים ומגלים כמו ברתולומיאו דיאש, שעבר את כף הסערות והעניק לו את השם "כף התקווה הטובה", ווסקו דה גמה, מגלה הדרך הימית להודו פרדיננד מגלן, מקיף העולם  ופדרו קברל (Pedro Álvares Cabral), שבדרך מקרה גילה את ברזיל.

ראו באתר זה:  אנריקה הספן, תקופת התגליות   פרדיננד מגלן.

כבר במאה ה-16 פרשה פורטוגל את זרועותיה לברזיל, מקאו, אנגולה והודו. ליסבון הוכתרה כשער של אירופה אל המזרח הרחוק ודרום אמריקה. עד היום פזורים בה מונומנטים ותזכורות לעבר המפואר.

יש בפורטוגל, לצד הנגיעה בעולם המודרני גם אווירה דתית כבדה ומיסטית, המולידה מעשי נסים. כך למשל, התרנגול שדיוקנו מתנוסס בכל מקום. מקורו באגדה אודות צליין תשוש עשה דרכו לסנטיאגו דה קומפוסטלה, ישן באכסניה בעיירה קטנה בצפון פורטוגל ובבקר גילה שנשדד על ידי בעל האכסניה. הצליין התלונן, אך למרב הפלא והרוע, הועמד למשפט ונאשם בעצמו למיתה, בקשתו האחרונה לפני התלייה היתה להיפגש עם השופט שדן אותו למות, השופט היה עסוק בסעודתו. הצליין אמר לו "אם יש צדק בעולם, יקום התרנגול ויכריז על חפותי" וכך היה, התרנגול הצלוי ברח מהצלחת וקרא: בקול. השופט הנרגש ביטל את גזר הדין ושיחרר את הצליין, מרגע זה הפך התרנגול לסמל בפורטוגל.

בדומה לשכנתה הגדולה ספרד, נשלטה פורטוגל במשך עשרות שנים על ידי דיקטטור ונחשבה למדינה שולית בקצה אירופה אנטוניו דה אוליביירה סלזאר (António de Oliveira Salazar), שהחל את דרכו בסגל האקדמי של אוניברסיטת קוימברה, סלזאר כיהן כראש הממשלה החל משנת 1932, ובמשך 36 שנה הנהיג במדינה שלטון רודני קשה.

מאות שנים של נמנום באו אל קִצן, לפני כמעט חמישה עשורים. מאז, ליסבון מתעוררת. ההפיכה שהתרחשה בה בשנות השבעים סיימה תקופה ארוכה של דיקטטורה קשוחה, ובעקבותיה באו ההשתלבות בקהילה האירופית וארגון התערוכה העולמית האחרונה של המאה העשרים.

למרות שהיא שוכנת באירופה, היא לא ממש אירופאית קלאסית. יש בה יותר מקורטוב מזרחי וניחוח ים תיכוני. ארץ אירופאית שמתנהלת בקצב שונה, נינוח יותר ועם טעם של פעם. לתחושה הזאת אחראי, בין השאר, הבידוד של פורטוגל. ספרד, שכנתה הענקית לחצי האי האיברי, עוטפת אותה מצפון וממזרח ומהווה חיץ בינה לבין מדינות אירופה האחרות.

יש לה חופים ארוכים המושכים אליהם נופשים מרחבי תבל, מנזרים יערות, ערים עתיקות, שילוב אדריכלי מגוון, החל מהמורי, דרך המנואלי ועד לסוריאליסטי. יש הטוענים שנופיה מזכירים לעתים ציורים אימפרסיוניסטיים. מצודותיה מטילות מורא, כנסיותיה אפופות קדושה, אבניה מספרות סיפורים על נזירים, צלבנים ואנוסים. פורטוגל יכולה לספק פנטזיה של ארץ אגדות, עם ארמונות, מבצרים, עיירות ציוריות, עולי רגל, קדושים ובתולות מחוללי ניסים. פורטוגל מפנקת את המבקר בה ביין טעים וזול, באוכל דשן, המסובב עיקר על מאכלי ים ובשרית טרובדורים המטייל בפורטוגל פוגש צעירים בג'ינס קרועים, כמו בייתר ערי אירופה, נזירים לבושים בשחור, חקלאים המעבדים את אדמתם בשיטות מסורתיות ו"אמיגרנטס" (emigranes), נוודים שאיבדו את רכושם, השואפים לחזור אל כפרי מולדתם. כך גם המטייל, זה שהצליח לטעום מטעמה ולשאוף את ניחוחה, שואף לשוב אליה.

טיול דרומה

יש המדרימים לאורך החופים שמדרום לליסבון עד לאלגרבה (Algarve), המחוז הדרומי ביותר בפורטוגל, שבתוך שני עשורים הפך ממקום מנומנם ונידח שתושביו מתפרנסים מאלוני שעם, ליעד הממגנט אליו גדודי תיירים, רבים מהם בריטים, שנמלטים מהאפרוריות האנגלית לטובת החופים שטופי השמש ומזג האוויר היבש והחם. וכדי לתת להם הרגשה קטנה של בית בעיצומה של החופשה השנתית, נבנו כאן לא מעט מגרשי גולף עתירי מדשאות. את הטיול לחופי הדרום (אליהם יוקדש מאמר נפרד), אפשר להתחיל בעיירה המדייוואלית הקסומה אבורה (Avora) , הנמצאת כ-150 ק"מ מדרום-מזרח לליסבון, שמרכזה העתיק הוכרז כאתר מורשת עולמית, ואין פלא: בשטח של כקילומטר רבוע נמצאים מאות ואפילו אלפי בניינים עתיקים רבי רושם. העיר נוסדה על ידי הרומאים, והיא שומרת על קווי המתאר הישנים שקבעו לה כמו על אלה שהוסיפו לה המוּרים מאוחר יותר. עם זאת, רוב העיר של היום נבנתה בימי שלטונו של בית אוויש מהמאה ה־14 עד המאה ה־16, אז תפסו הספרדים את השלטון. בימי הכיבוש הספרדי העתיקו השליטים את משכנם מאבורה לליסבון, והעיר קפאה. היום, עם חמישים אלף תושביה, היא מגיעה רק לחצי מגודלה לפני 400 שנה, אבל לזכוּת הנטישה הזאת אפשר לזקוף את שימור המבנים העתיקים של העיר. בין האתרים המרכזיים באבורה נציין את הקתדרלה הגותית המרהיבה, הגדולה בפורטוגל, את האקוודוקט האדיר, שנמתח לאורך תשעה קילומטרים ואשר נבנה כדי לספק מים לעיר, ואת הארמון המלכותי שבו, ב-1497, קיבל ואסקו דה גאמה את המנדט להוביל מסע תגליות אל עבר הודו הרחוקה.

מטיילים לא מעטים טסים מכאן לאי מדירה, או לאיים האזוריים, אבל הטיול האולטימטיבי בפורטוגל הוא הטיול צפונה, אל "פורטוגל הקלאסית", שעיקרו נופים הררים, נמלים, כפרי דייגים ועיירות בהם נשתמרה תרבות של אנוסים. קטע הטיול קשקאיש, אשטוריל ןסינטרה מובא לכאן, מתוך הנחה שחלק מזמנם של המטיילים קצוב והם יעדיפו להסתפק בליסבון והסביבה. למטיילים המצפינים, כדאי לנסוע היישר אל תומר ולהשאיר את הקטע הזה לסוף הטיול.

טיול לצפון – פורטוגל הקלאסית

315 ק"מ מפרידים בין ליסבון, בירת פורטוגל, לפורטו, העיר השנייה בגודלה במדינה. אפשר לגמוע את המרחק הזה בפחות משלוש שעות בכביש המהיר A1, אבל יהיה חבל מאוד לעשות זאת. בין שתי הערים היפות האלה יש כל כך הרבה מה לראות ומה לעשות שכדאי להקדיש לטיול לפחות כמה ימים, ואם אפשר – שבוע ויותר.

ניסע מליסבון צפונה – מערבה, אל טומאר (Tomar).

זאת אחת הערים העתיקות ביותר בפורטוגל. היתה מרכזם של הטמפלרים בפורטוגל. (המסדר נוסד 1119 צבר עשר וכוח. בשנת 1139 לחם האביר הטמפלרי גואלדים פאיש לצדו של המלך בקרב אוריקה נגד המורים. לאחר הניצחון על המוסלמים הוא יצא לארץ הקiדש, שם שהה כחמש שנים. כששב לפורטוגל, הפך לראש המסדר הטמפלרי בארץ זו והמלך אפשר לו להתבסס בטומאר. כאן  גואלדים פאיס את המבצר ב 1162. במאה ה 12 היה אזור טואמר בקו הגבול בין המורים לנוצרים ולכן מוקם כאן מבצרם. ב 1314 , בשל חוב כספי גדול שהעיק על המלכים, הם הואשמו בכפירה והאפיפיור קלמנט ביטל את המסדר לבקשתו של המלך הספרדי פיליפ היפה. ב- 1320 צץ המסדר האסור מחדש, ביזמתו של המלך דיניש הפעם תחת השם "מסדר כריסטוס" order of Christ  או אבירי ישו כשורב חבריו ולוחמיו היו ותיקי הטמפלרים. בסיסם היה בהתחלה באלגרבה  והם חזרו לטומאר 1356 . המסדר היה קרוב למלוכה ולכן עשיר וכספו שימש אחר כך לקדם את עידן התגליות הגדולות. אחד מראשי המסדר הבולטים ביותר היה אנריקה הנווט, שעמד בראשו בין 1417 עד למותו ב-1460. אנריקה היה אחד מאלה שהניעו את המשלחות הפורטוגליות החלוציות במהלך עידן התגליות. אנריקה היה זה שהורה להקים מספר קלויסטרים ומבנים חדשים במנזר, והוא גם מימן סדרת שיפוצים בעיירה טומאר עצמה.

אישיות חשובה נוספת הקשורה לתולדות המסדר היא מנואל הראשון שעמד בראשותו החל מ-1484 ושלט בפורטוגל החל מ-1492. בתקופת שלטונו נערכו מספר שינויים במנזר, והבולטים שבהם היו הוספת ספינה חדשה לכנסייה העגולה וקישוטה של הכנסייה בציורים ותגליפים.

המסדר מימן מספר רב של משלחות לאורך חופי אפריקה ובאיי הודו המזרחית, שהפכו אותו למסדר העשיר ביותר בעולם הנוצרי. הזמנים השתנו ובתחילת המאה ה-16 המסדר הפך לנזירי.

מנזר ישו (Convento de Cristo) שממערב לעיר מוקף קירות ישנים של טירת הטמפלרים ויחד הם יוצרים קומפלקס משוכלל עם אכסדרות רבות. לרוטונדה, הכנסייה הטמפלרית, יש 16 צלעות. עוצבה בדומה לכיפת הסלע בירושלים, שנחשב בטעות על ידי הצלבנים, לשריד של בית המקדש. ייתכן וגם כנסיית הקבר שימשה כמודל לבניית הכנסייה הזו. שתי דוגמאות מזהירות לסגנון הארכיטקטוני המנואליאני (סגנון פורטוגזי ייחודי מהמאה ה-16, שנקרא על שמו של המלך מנואל ה-1) אפשר למצוא בכניסה ובחלון הכנסייה, שניהם מגולפים במורכבות ובדקדקנות. קישוטים בסגנון זה, כפי שתוכלו לראות כאן, מדגישים אלמנטים ימיים כמו חבלים, תרנים, עוגנים וכדומה, כמו גם מוטיבים טבעיים כמו עצים. המנזר זכה להיות ברשימת אתרי מורשת עולם של אונסק"ו.

על גדות הנהר נאבאו (Nabão) נמצא פארק יפה (Parque do Mouchão) לאורך הנהר הזורם דרך מרכז העיר.

בטומאר נשתמר בית הכנסת העתיק ביותר בפורטוגל (נבנה בשנים 1469-1430), שסביבו התגוררה הקהילה היהודית במקום עד לגירוש. מהפאר היחסי ניתן ללמוד על מצבה הכלכלי הטוב של הקהילה. המקום שימש כבית מדרש ובית הדין של הקהילה. הוא נסגר ב 1496 עקב צו גירוש היהודים. במהלך המאה ה 17 שימש כבית תפילה נוצרי, במאה ה 19 שימש כמתבן, אסם תבואה ומחסן סחורות. ב 1923 עם הגעתו של שמואל שוורץ, מהנדס מכרות פולני יהודי (שגילה את אנוסי בלמונטה) ניצל המבנה מהעזובה, נתרם לממשלת פורטוגל וב-1939 הוקם במקום מוזיאון על שם אברהם זכות ממציא האיצטרולב. (Museu Hebraico Abraão Zacuto). בין השאר, מוצגת בו כתובת עברית חרוטה באבן שנתגלתה בבלמונטה (Belmonte). עד היום חיים כאן צאצאי האנוסים שנמלטו מספרד.

[ניתן לנסוע מטומאר, חצי שעה נסיעה מזרחה, אל פאטימה (ראה להלן) ולשוב אל טומאר].

מטומאר ניסע צפונה – מזרחה דרך כביש מס'A 23 ובהמשך דרך E802, אל בלמונטה (Belmonte). בדרך כדאי לבקר בשמורת סיירה אסטרלה (Serra Da Estrela), היינו, "רכס הכוכב", ובה נופים גרניטיים מיוערים

רכס הכוכב הוא מחסום הררי (60 ק"מ על 30 ק"מ). זהו המאסיב הגבוה בפורטוגל ששיאו בהר טורה (Torre)  – 1993 מ'. הרכס הגרניטי הוא המשך לרכסי ספרד. נפרד מסביבתו על ידי שני קווי שבר וגיאיות עמוקים. היער, עצי מחט ואלונים שסועים, מגיע עד גובה של 1300 מ'. האזור מו שלג תשעה חדשים בשנה. כיום מספר רב של עדרים נודדים מעמק המונדגו להרים. האמת היא שאזור מרהיב זה ראוי להתייחסות יותר רצינית מאשר הצצה בדרך לבלמונטה. כדאי ללון לפחות לילה אחד בקוביליה (Covilha) שבלב הרכס. זוהי עיירה "אלפינית", המושכת לכן גולשי סקי ומטפסי הרים. במקום מייצרים ומוכרים צמר וגבינת כבשים אופיינית – קז'ו דה סרה. כדאי לצאת לפחות לסיבוב של יום סביב הרכס, בכביש מס' N339 . אחת האטרקציות בדרך היא פסל גברתנו של הכוכב הקדוש, המהווה יעד לעליה לרגל בחודש אוגוסט. מימין לדרך נראה העמק הקרחוני של זזרה (Zezere). מהר טורה נשקף נוף מרהיב של עמק המונדגו (Mondego). אפשר וכדאי להמשיך עד Gouveia וממנה אל בלמונטה, או לקצר ולנסוע  לגדתו של נחל זזרה (Zezere), עד לבלמונטה. במקום התקיימה במשך מאות שנים קהילה של יהודים מומרים, שבזכות הבידוד הגיאוגרפי, הצליחו לשמור בסתר כמה ממצוות היהדות. עם גילוי הקהילה בתחילת המאה העשרים החל שלב החזרתם אל היהדות , שהסתיים בשנות ה-90 ,בגיור כהלכה של כמה מאות מבני המקום. גם לא יהודים מוצאים לנכון לבקר בבית הכנסת ובמוזיאון היהודי החדש. ליד בית הכנסת ניצב שלט: על השלט: " כאן בבתי הכפר קיימו בסתר את מצוות היהדות במשך 500 שנה, מ 1492 עד 1992. הם העבירו את המסורת בע"פ מדור לדור, קיימו בחשאי את השבת ואת ימי ראשון קיימו לעיני השכנים מסביב, נזהרים שלא למעוד בין מנהגי היהדות והנצרות, מחשש ליפול לידי האינקוויזיציה ומרתפיה. כאן הנשמה היהודית לא הלכה לאיבוד, כאן הנשמה היהודית נשארת לעולם ומתוך העבר יקום העתיד".

בלמונטה, ומצודתה הנישאת, הם אתרים פופולריים בקרב פורטוגלים, משום שזהו מקום הולדתו של פדרו אלברז קאבראל מגלה ברזיל בשנת 1500. כאן נמצאת גם קפלת הקבורה המשפחתית.

משם נמשיך לעיירה המדיוויאלית גוארדה (Guarda) מוקפת החומה. זו העיר הגבוהה בפורטוגל 1066( מ'). התפתחה באזור כרמי דאו המפורסמים . מרכז חקלאי ואמנותי למלאכות יד – תחרה, שטיחים, קש, וקרמיקה שחורה. ממתקים מביצים. במשך דורות היוותה מעוז עיקרי; "המגן" של מחוז ביירה אלטה (Beira Alta)   מול ספרד. ראשיתה קדם רומית, משמרת זכרו של ויריאטוס (Viriatus) – לוזיטאני מורד שהטריד את הרומאים ושילם על כך בחייו. העיר היתה מחנה צבאי כבר בימיו של יוליוס קיסר, שלושה משערי העיר עדיין עומדים וכך גם מגדל הנפחים. ממרום הטירה מראה יפה. אין להחמיץ ביקור בקתדרלה המרשימה.

סמטאות העיירה המדייוואלית, נושאים סיפורים של יהודים אנוסים. בגווארדה (Guarda) כמו בוויזאו (Viseu) שמדרום לטרנקוזו, עוד עומדים על תלם הבניינים ששימשו בתי כנסת לפני הגירוש. הכיוון לרובע היהודי העתיק משולט, ובשתי הערים יסייעו לכם לשכות המידע לתיירים לאתר את המבנים. במה שהיה הרובע היהודי, נראה צלבים החקוקים על קירות בתי מתנצרים שהמשיכו לשמור בסתר על מנהגיהם מפעם.

כל האזור מלא מצודות ימי ביניימיות.

התחנה החשוב הבאה היא העיירה טרנקוסו (Trancoso), עיירה מדייוואלית וגם בה בתי אנוסים.

בחלקו הדרומי של הכפר, בין החומות, נשתמרו בתים יהודיים, ועל משקופיהם של כמה מהם, במקום שבו נקבעה פעם מזוזה, חרוט עדיין הצלב שסימן לעוברים ושבים שדיירי הבית כבר אינם יהודים כי אם "נוצרים חדשים". בית הרב שכן בבניין המכונה היום "גאטו נגרו" (Gato Negro, החתול השחור). כינוי המבנה ניתן לו בשל תבליט האריה שעל אחד מקירותיו החיצוניים, שהוא כנראה גור האריה המסמל את שבט יהודה.

משם, צפונה מערבה נמשיך בכביש מספר A 24 אל פאסו דה רגואה (Peso da Régua), שהעניקה לעולם את המושג récua, שהוראתו ספינות הקשורות לסיפון לאורך הנהר או Reguengo, שהוראתו קרקעות שסופחו לבית המלוכה.

מרבית המטיילים מגיעים לכאן כדי לשוט על נהר דאורו ((Douro. מכאן, ממשיכים בעמק הנהר, מערבה. הנסיעה כאן עוברת דרך אזור יפהפה, עם מיעוט ישובים והרבה נופים פתוחים של גבעות, הרים ועמקים, פה ושם אפשר להבחין בחוות מסורתיות, quintas, מוקפות בשדות ובכרמים. הוראת השם "דאורו" היא "עשוי מזהב" הפתגם המקומי אומר: " אלוהים ברא את העולם והאדם את הדואורו" . הנהר, מן הגדולים שבחצי האי האיברי 525 ק"מ, זורם דרך המסטה הספרדית לפורטוגל. 70 ק"מ ממנו מהווים גבול בין שתי המדינות. ב- 215 הק"מ האחרונים הוא זורם דרך הרי גרניט וצפחות ונפתח אל שפך בפורטו. זרימתו אינה יציבה ותלויה בגשמים. באזור השפך שיטפונות רבים. שמו קשור ביין הפורט וגידול גפנים סמוך לגבול. החל מהמאה ה-18 עברו בנהר ספינות שטוחות "ברקוס רבלוס" שהעבירו פירות ובעיקר יין. עם הזמן, הכבישים והרכבת החליפו את הנהר.

כיום מנסים לרתום את הזרם לייצור חשמל הידרו אלקטרי. הסכרים על הנהר ויובליו מספקים את רוב תצרוכת החשמל. מאגרי המים מאפשרים השקיה. מערכת הלוקס תאפשר חידוש השיט בנהר לטובת מפעלי הכרייה בצפון מזרח פורטוגל'. הטרסות שעל הגדות התלולות של הנהר מעידות על העבודה העצומה בידי אדם באלפיים השנים האחרונות. שטח הכרמים כ 43 אלף הקטר. כאן מגדלים את ענבי היין המפורסמים ששמם יצא למרחוק. לפני כ-250 שנה בעקבות משבר בין האנגלים עם הספרדים והצרפתים, החרימו האנגלים את היינות שלהם ועשו הסכם עם הפורטוגלים שהם יגדלו להם את היין. ומאז עושים פה פורטו – היין הכבד והמתוק שמיוצר ביקבים האנגליים בפורטו.

אפשר לעצור לביקורים קצרים במטאוס Mareus)  ואמרנטה (Amarante) להמשיך אל פורטו, בירת הצפון, אחת היפות שבערי פורטוגל. יתכן שהיא זו שנתנה את שמה של המדינה כולה.   העיר שוכנת לחופו של נהר הדאורו ולרוחבו נמתחים ארבעה גשרים. מרכז העיר נמצא הגדה הצפונית והיקבים המפורסמים – בגדה הדרומית.

פורטו היא עיר ססגונית להפליא, אך אין בה הרבה אתרים חשובים. לפחות לא ביחס לליסבון. אולם היא עיר רומנטית להפליא, עם כנסיות בארוקיות, מגדלי פעמונים שמזדקרים מעל קוו הרקיע, בניינים מרהיבים בסגנון הארט נובו וסמטאות צרות משובצות בחנויות ספרים ועתיקות, בתי קפה, מסעדות מצוינות ובתי יין שבהם אפשר לטעום את יין הפורט המקומי. כדאי לשוטט בעיר העתיקה שהוכרזה על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמי,. מומלץ לשוטט רגלית לטעום יין מקומי באחד היקבים ולבקר בקתדרלה הנישאת מעל הגבעה.

רובע ריביירה (Cais de Ribeira) הוא הרובע העתיק של פורטו, אשר הוכרז כולו כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו. הרובע, השוכן לגדות נהר הדואורו, הוא מעין מבוך מפתה של סמטאות צרות ומתפתלות השזורות במאפיות, בתי מלאכה וחנויות קטנות עם חזיתות מהודרות. בין לבין ישנן כיכרות יפות שמהוות מקום מפגש פופולרי בקרב המקומיים. חזיתותיהם של בתי הסוחרים העתיקים הפונים לנהר צבועות בשלל צבעים, ולאורך הנהר יש מסעדות ובתי קפה ההומים תמיד בתיירים ומקומיים.

כנסיית קלריגוש (Clerigos) היא כנסייה בארוקית מהמאה ה-18 ששוכנת באחת מהנקודות הגבוהות בעיר. התצפית הטובה ביותר בעיר מובטחת למי שיטרח לטפס (240 מדרגות) על מגדל הפעמונים המרשים ששוכן לצידה שגובהו 74 מ'.  פורטו נפרשת כמו ממעוף הציפור וביום טוב, אפשר לראות  גם את עמק הדואורו, מומלץ במיוחד לעשות זאת בשעות אחה"צ המאוחרות, אז תוכלו לראות את המחזה המרהיב של השמש השוקעת מעל גגות העיר.

הרבעים היהודיים של פורטו (Porto) נמצאים מסביב לכנסיית נוסה סניורה דה ויטריה (Nossa Senhora da Vitória) וליד מנזר סאו פרנסיסקו (São Francisco) ששווה ביקור כשלעצמו. השבים ליהדות בעקבות אברהם בן ראש היו בעיקר מתושבי צפון פורטוגל, והם הקימו בפורטו בית כנסת ומרכז ללימודי יהדות. לימים נבנה בית הכנסת מחדש באתר אחר בעיר בתרומת משפחת כדורי, והוא עומד שם עד היום. שמו הרשמי הוא "מקור חיים", אך הוא מוכר יותר כ"בית כנסת כדורי".

לקריאה נוספת: עשרת הגדולים של פורטו, מסע אחר און ליין.

את שעות אחר הצהרים כדאי להקדיש לגיחה לגימראיש (Guimaraes), מהערים העתיקות בפורטוגל ובאירופה כולה. עיירה הנחשבת לערש הלאומיות הפורטוגלית. יש בה מצודה מדייוואלית ובמרכז העיר המתחדש, נבנו כמו  כיכרות ססגוניות. מחוץ לעיר, אתר ארכיאולוגי חשוב: קיטניה דה בריטאירוס (הממצאים המעניינים במוזיאון בגימרש) – שרידי כפר פרה היסטורי שהיה מיושב על ידי התושבים הקלטים של האזור. מבנים עגולים, ספסלים, בסיס עמוד מרכזי,  שוחזרו, במקור כ 150 מבנים, חומה, אבני ריצוף שבהן תעלות מים שהזרימו מים ממעין במעלה הגבעה אל מאגר מרכזי.

לינה בפורטו.

מכאן כדאי לצאת לגיחה של יום, יומיים או שלושה לצפון הרחוק, אל גבול גליסיה שבספרד. באחד האזורים הנופיים והנידחים ביותר של פורטוגל. ממליץ לנוסע צפונה, בדרך החוף, A28 , עד Viana do Castelo . משם לפנות בדרך הררית צפונה מזרחה אל Valença do Milho . משם, נסיעה דרומה בכביש מס' A23 ולפנות מזרחה לפארק הלאומי פנדה – גרש (Parque Nacional de Peneda Geres). זהו פארק ובו נופים מרהיבים ושפע של טבע בתולי, שהצליח לשמר מגוון רחב של מיני צמחים ובעלי חיים. . משם בכביש E 1  לבראגה (Braga). זוהי עיר גדושת כנסיות, הנחשבת לבירתה הדתית של פורטוגל. מקום טוב לצפות בתהלוכות הדתיות של השבוע הקדוש. במרחק של 7 ק"מ מהעיר נמצא האתר בו ז'זוס דה מונט (Bom Jesus do Monte), שהוא אתר עליה לרגל. גרם מדרגות הנקרא Escadaria do Bom Jesus, מוביל לתצפית מרהיבה.. משם, קצרה הדרך חזרה לפורטו.

ביום המחרת, מומלץ לבקר באווירו Aveiro)), השוכנת לחוף לגונה יפה ומבותרת על ידי תעלות מים ומשום כך זכתה לכינוי "ונציה הקטנה" הבילוי המומלץ הוא לתעות בין הבתים הצבעוניים ולנשום את אוויר הים. כדאי ללכת לאורך הגדה השמאלית של התעלה הגדולה. בתים יפים בסגנון אר-נובו משתקפים במים. בקצהה נמצא שוק הדגים (Mercado do Peixe). בגדה שממול נמצא מוזיאון מנזר Convento de Jesus ובו מוזיאון קטן ולא הרחק ממנו, כמה כנסיות יפות. לא להחמיץ סעודה באחת ממסעדות הדגים הרבות שבעיר. אפשרות נוספת, מומלצת, בעיקר בשעות אחר הצהרים  היא  לצאת לשייט בתעלות העיר ובלגונה.

מאווירו נמשיך דרומה מזרחה ליער בוסקו (Bucaco), מהיערות העתיקים באירופה, עם מגוון בוטני מרשים, שבמאה ה-19 היה זירת קרבות בין האנגלים לצרפתים, כחלק מהמלחמות הנפוליוניות. עצי היער ניטעו במאה ה-16 על ידי נזירים ממסדר הכרמליתים ששתלו 700 מיני עצים – חלקם מקומיים וחלקם מאמריקה, אסיה ואוסטרליה – והכל בנוף ירוק ושוקט של הרים, עמקים ואגמים. במקום הוקם, בסגנון מנואלי, פונדק הציידים של מלכי פורטוגל, המשמש היום מלון פאר. מראש ההר נשקפים למרחוק נופים פנורמיים מרהיבים. משם קצרה הדרך לקוימברה (Coimbra), בירת פורטוגל העתיקה.

זוהי העיר השלישית בגודלה בפורטוגל, שוכנת על גבעה מעל הנהר מונדגו . זוהי עיר מקסימה ולה עבר יהודי מפואר. עד סוף המאה ה-15 התגוררה בעיר קהילה יהודית גדולהף ואולם בדיוק בשנה שבה ואסקו דה גאמה החל את מסעו להודו – 1497 – הוציא מלך פורטוגל צו גירוש ליהודי ארצו, ומי שלא עזב אולץ להתנצר, ובכך בא הקץ לקהילה היהודית המפוארת של קוימברה. אחד הבילויים המועדפים על ידי מטיילים הוא ישיבה בבית קפה המשקיף אל הנהר, אולם כדאי לבקר באוניברסיטה , שהוקמה שם כבר במאה ה-13. זו האוניברסיטה העתיקה ביותר בפורטוגל ואחת העתיקות בעולם. יש בה בניינים מרשימים, פסלים, חצרות פנימיות וסטודנטים שבאים מכל קצות תבל. גולת הכותרת של הביקור היא הספרייה המרהיבה, שנבנתה במאה ה-18 בסגנון בארוק עשיר, מעוטר בגילופי עץ ובזהב. האוניברסיטה מתגאה באוסף עצום של ספרים וכתבי יד עתיקים. לאווירה המיוחדת תורמת להקה של עטלפים, שחיה בספרייה ותפקידה להדביר באופן ביולוגי חרקים, תולעים ושאר מזיקים שעלולים לפגוע בספרים יקרי הערך. למי שאוהב, בקוימברה יש אתר המקרא "מיני פורטוגל"(Portugal dos Pequenitos, מזכיר מעט את מדורדם שבהולנד, או את "מיני ישראל" ובו שפע של מבנים ממוזערים מרחבי המדינה. יפה במיוחד הוא הדגם של מנזר בטלייה. בצד אוספים של כלי נגינה, כלי אוכל, תלבושות ופריטים אחרים האופייניים למושבותיה של פורטוגל בעבר (ברזיל, מוזמביק, מקאו, גואה).

כ-16 קילומטר מדרום לקואימברה נמצא אתר העתיקות הרומי קונימבריגה

(Conimbriga), ובו השרידים הרומיים המרשימים ביותר בפורטוגל. הרומאים השתלטו על התושבים הקלטים שישבו כאן בשתי המאות הראשונות לספירה, אבל המתקפות החוזרות ונשנות של השבטים הברבריים גרמו להם לסגת אל קואימברה. המסלול באתר החפירות מנתב את המבקרים בין בורות שבהם התגלו שרידים מתקופת הרומאים, ומסתיים באולם גדול שבו נחשפו פסיפסים צבעוניים. בסמוך לאתר יש מוזיאון שבו מוצגים מכשירים, כלי עבודה ומטבעות עתיקים.

מדרום-מערב לקואימברה נמצאת העיר לֵירייה (Leiria). על גבעה רמה, בין תחנת משטרה לאצטדיון כדורגל חדש שנבנה לקראת משחקי יורו 2004, ממוקמת המצודה של לֵירייה (Castelo de Leiria). המצודה היא האתר הבולט בעיר, וכיום היא משמשת צומת תחבורה חשוב,: היא היתה נקודה אסטרטגית כבר במאה ה-12, כשהמוסלמים השתלטו על חצי האי האיברי והצליחו להחזיק בה זמן מסוים עד שחזרה לידיים פורטוגליות. המצודה נבנתה מחדש בסגנון גותי על ידי המלך דון דיניש ואיזבלה אשתו, והיא שימשה ארמונם המלכותי במאות ה-13 וה-14. ממרפסת הארמון יש תצפית נהדרת על העיר העתיקה ועל נהר ליש (Lis) שעובר בה.

מקוימברה, נסיעה דרומה, בכביש A13, לליסבון, עם גיחה ל- Serra da Loussa ובו נוף של הרים מיוערים. עצירה הכרחית במנזר בטלייה (Batalha) שהיא אחד המבנים הגותיים המרהיבים בעולם. מנזר שנבנה כדי לציין זיכרון לניצחון ההיסטורי של הפורטוגלים על הקסטיליינים, בקרב אלז'ובארוטה שהתרחש לא הרחק מכאן, בשנת 1385. מבטליה, גיחה קצרה מערבה, אל פאטימה. (עיר ששיתן להגיע אליה גם בדרך צפונה, בגיחה מטומאר).

גבירתנו מפאטימה (בפורטוגזית: Nossa Senhora de Fátima) הוא כינוי לאמו של ישו, לכבוד הופעתה כפי הנטען בפני שלושה ילדי איכרים בכפר פאטימה בפורטוגל ב-13 לחודש במהלך שישה חודשים עוקבים במהלך שנת 1917, החל ב-13 במאי של אותה שנה.

הילדים, פרנסיסקו, יסינטה ולוציה טענו שחזו בהופעת הבתולה במקום המכונה "קובה דה איריה". השמים הוארו באור מופלא והבתולה , ניצבת בעץ אלון, דברה אליהם המסר שחזר על עצמו בכל הופעה היה קריאה לשלום. בהופעה ש האחרונה ב-13/10/1917 הגיעו 70,000 איש לחזות בבתולה. הם ראו שהגשם פסק פתאום והשמש זרחה והסתובבה בשמים ככדור אש. ב 1930 הכיר הבישוף של לאירה בחגיגות והתיר אותן.  הרשויות הדתיות שנלהבו לקצור את פרות האמונה הנלהבת נצלו את האמונה התמימה של אוכלוסייה אנאלפביתית בעיקרה. חיש קל  אורגנו מסעות צליינות. הדיקטטור סלזאר הוציא כמויות כסף אדירות על בניית בזיליקה ענקית  במקום, שנחנכה ב 1953 מעין דיסנילנד ספיריטואלית. במאי 2000 האפיפיור יוחנן פאולוס השני הגיע לפטימה והכריז על הביאטיפיקציה[1] של שני ילדי הרועים שמתו מיד לאחר ההופעה .

למקום מגיעים למעלה משני מיליון מאמינים בשנה. במקום שלו המזהיר שאין זה מקום ללא מאמינים.

מכאן, כדאי להדרים בדרך החוף אל אל העיירה נזרה (Nazaré) , הקרויה על שם נצרת, ממנה, על פי המסורת המקומית, הגיע לכאן פסלה של מריה, אמו של ישו. עד לפני כמה עשורים נזרה היתה לא יותר מכפר דייגים קטן ונידח, אבל המיקום המקסים על רצועת חוף חולית יפהפייה, הנתחמת על ידי עם מצוק שיורד אל תוך האוקיינוס, לא חמק מעיניהם של הנופשים, וכיום זהו אתר נופש פופולרי, כשאת מקומן של בקתות הדייגים הצנועות החליפו בתי נופש מרווחים ונאים. העיירה מתחלקת לשתי שכונות – האחת נושקת לחוף והשנייה משקיפה עליו מעל המצוק.

הצוק מעל נאזרה, המכונה Promontorio do Sition, היה למעשה תחילת ההתיישבות של הפורטוגלים במקום נשקף נוף של ים כחול, בתים בצבע קרם וגגות אדומים. של העיירה. ברחבה המרכזית אכן עומדת כנסית Mamoria da Hermida – כנסית הזיכרון, שנבנתה במאה ה 17 בסגנון ברוק, שחלליה הפנימיים מקושטים באזולז'וש,. כדאי לרדת ברגל, לשוטט בסמטאות הפוטוגניות ולאורך החוף המרהיב ולסעוד באחת ממסעדות הדגים. בנזרה נערכות תחרויות גלישה בינלאומיות. המיומנים יוכלו לשכור גלשן ולצאת לרחף על פני גלים האדירים. אפשרות אחרת היא לחזות בגולשים אחרים, חלקם מקצוענים שמגיעים מרחבי העולם, כשהם מתמרנים מעל הגלים ובתוכם.

מומלצת גיחה מהציר, לכיוון דרום-מזרח. שם נמצא המנזר הענקי סנטה מריה דה אלקובסה (Santa Maria de Alcobaça) הוא פשוט וסגפני למראה. בכנסייה קבורים זה מול זו דון פדרו הראשון ודונה אינס דה קסטרו. בהיות פדרו יורש העצר, סירב אביו להתיר לו להינשא לאהובתו דונה אינס דה קסטרו, יהודייה ממוצא ספרדי, וכדי להבטיח שאהבתם לא תמומש, דאג האב שירצחו את העלמה. בזעמו מרד פדרו באביו, ואחרי שהומלך תחתיו ציווה להוציא את אינס מקברה, הכתירה למלכתו ופקד על כל אנשי החצר לנשק את שלד ידה. בתחיית המתים, כך לפחות קיווה, יקומו השניים מקבריהם ויביטו זה בזה. על הקברים נכתב "Até ao fim do mundo", שפירושו "עד קץ העולם"

מעט דרומה משם נמצאת עיירת המרחצאות הצבעונית קאלדאס דל ריינה (Caldas da (Rainha, שמי המעיינות שלה אמורים להעניק סגולות מרפא מופלאות. חלק מן המוניטין של העיירה נרכש בזכות הקדרים הרבים שעובדים בה. כמעט בכל חנות מוכרים כאן כלי קרמיקה צבעוניים וייחודיים שלא רואים במקומות אחרים בפורטוגל.

משם, ממליץ לנסוע אל אובידוס (Obidos), מוקפת החומה, הנראית כשמורה היסטורית. רובע עתיק שבו סמטאות צרות ובתים מסוידים לבן המעוטרים בשיחי בוגנוויליה פורחים. אפשר לטפס על החומה העתיקה ולצפות משם על העיר העתיקה ועל בתי העיירה שגולשים מחוץ לחומות.

אפשרי ומומלץ, לצאת מכאן לגיחה מערבה, אל החופים של פניצ'ה (Peniche). עיירת נמל הבנויה על חצי אי סלעי הפולש אל האוקיינוס. משני צדיה של לשון היבשה פרושים חופים חוליים יפים. במקום  מצודה, טחנות רוח לבנות ונמל דייגים פעיל, שבסביבתו פזורות מסעדות המגישות מאכלי ים טריים. בקצה חצי האי ניצב מגדלור ומולו, בים, מזדקר סלע,Nau dos Corvos, שהפך לסמל של העיירה. בקיץ יוצאת משם מעבורת לאיי ברלגה (Berlengas), שהוכרזו כשמורת טבע ומשום כך חלים עליהם חוקי שימור קפדניים (לכן אסור ללון שם). בתום הביקור, יוצאים מפניצה בכביש 114N , בכיוון מזרח אל אובידוש.

בדרך דרומה, לכיוון ליסבון, ניתן לסטות שוב מערבה, אל אריסיירה (Ericeira), שלחוף האוקיינוס. מי שטרם ביקר בסינטרה, יסטה לשם בדרכו דרומה ויבקר גם בקשקייש, אטוריל, קאבו ורוקה, כמתואר לעייל.

[1] ביאטיפיקציה היא מילה לטינית שאין לה מקבילה נאותה בעברית אולי משום שכל הנושא זר לתרבות היהודית. זה התהליך שבו הופכים בן תמותה רגיל לקדוש.