תכנון טיול במדייה פרדש – הודו

טיול בלב הודו – מַאדְיָה-פְּרַדֵש

כתב: גילי חסקין.

תודה לניסו קדם על התדריך. תודה ליובל נעמן על הערותיו.

ראו קודם: מבוא לטיול בהודו, לטייל בהודו,  הודו, המלצות לטיולים ולקריאה.

לאלבום תמונות מטיול במדייה פרדש 2023 ; אלבום תמונות לצפון מדייה פרדש, 2013

מַאדְיָה-פְּרַדֵש (Madhya Pradesh), מילולית "מדינת המרכז", היא מדינה במרכז הודו. נחשבת ל"מדינת הלב" של הודו. נמצאת בלב הצפון דובר ההינדית של תת היבשת ההודית; שמצפונה אגן הגנגס ומדרומה רמת הדקאן. בין הרי המערב לבין יערות הגשם של מדינת צ'אטיסיגר (Chhattisgah). שטחה כ-308,000 קמ"ר (כשטחה של פולין או איטליה, בערך פי 15 גדולה ממדינת ישראל). הייתה זו המדינה הגדולה ביותר בשטחה, עד אשר החלק המזרחי שלה התפצל למדינת צ'אטיסגר, לקראת סוף שנת 2000. צ'אטיסגר מפגרת מבחינה תעשייתית, אך בשטחה מצויות תחנות כוח רבות. כיום מַאדְיָה-פְּרַדֵש היא המדינה השנייה בגודל שטחה (אחרי ראג'סטאן) מבין המדינות המרכיבות את הודו. מַאדְיָה-פְּרַדֵש גובלת בגוג'ראט (Gujarat) במערב, בראג'סטאן (Rajasthan) בצפון-מערב; באוטר-פְּרַדֵש (Uttar Pradesh) בצפון מזרח; בצ'אטיסגר במזרח ובמאהרשטרה (Maharashtra) בדרום. מספר התושבים 72 מיליון (2011), החמישית במספר תושביה מבין מדינות הודו. קרוב ל-40% מהקבצות האתניות של הודו חיות בה.

פירוש המילה "מַאדְיָה" בהינדי ובכל השפות ההינדו-אירופיות הוא מרכז (או אמצע) והמדינה נקראה כך הן בגלל מיקומה הגאוגרפי המרכזי והן בגלל מרכזיותה התרבותית מַאדְיָה-פְּרַדֵש מהווה אגן ניקוז לכמה נהרות גדולים ובראשם הנאראמנדה (Narmada), שאורכו 1,312 ק"מ והוא החמישי באורכו בהודו. שוכנת על רמה מישורית גבוהה ומיוערת, בעיקר בעצי טיק רבי רושם. כשליש מכול יערות הודו נמצאים בשטחה. היערות מספקים מקום מחיה למגוון רב של חיות בר ובכלל זה 22% מאוכלוסיית הטיגריסים הבנגליים העולמית. ציורי הסלע אשר בבהימטקה (Bhimteka), מוכיחים התיישבות אנושית באוזר כבר לפני 12,000 שנים. ההיסטוריה המתועדת של האזור מתחילה במאה השלישית לפני הספירה, ימי שושלת מאוריה (Mauria), 321-185 לפנה"ס, כאשר שלט מכאן הקיסר הגדול אשוקה (Ashoka), או בשמו המלא "אשוק בינדוסרה מאוריה", הקיסר השלישי של האימפריה המאורית, משנת 268 לפנה"ס ועד 232 לפנה"ס. הוא משל על רוב שטחה הנוכחי של הודו, בעקבות סדרה של כיבושים צבאיים, ונחשב לאחד מהשליטים הגדולים ביותר בהודו ובעולם כולו. הוא קיבל על עצמו ועל ממלכתו את הבודהיזם וייסד מרכז בודהיסטי גדול בסנצ'י (Sanchi), שהיה מהחשובים בהודו.

את מקומה של שושלת מאוריה תפסה שושלת סונגה (Shunga 185-73 לפנה"ס) ואחריה שושלת גופטה (Gupta), שהתקיימה בין השנים 320 ל-550 לערך וכיסתה חלקים נרחבים מתת-היבשת ההודית, לפני שההונים האלחנים כבשו בסערה את המדינה.

ראו באתר זה: תולדות הודו בעת העתיקה

בני שושלת פארמארה (Maharashtra) שלטו באזור ובדרום- מערב הודו, בין המאות ה-9' ל-14' לספירה. הם נכנסו להיסטוריה הודות השליט הגדול ראג'ה בהוג' (Raja Bhoj), ששלט בשנים 1010-1055 ועל שמו נקראת הבירה בהופאל (Bhopal). בשנים 950-1050 לספירה, הקימו שליטי שושלת צ'אנדאלה (Chandela; 831 – 1315), את סדרת המקדשים המופלאים בקג'וראהו (Kajorahu) שבצפון המדינה, שהם האתר המתוייר ביותר במַאדְיָה-פְּרַדֵש ואחד המפורסמים בהודו. בין המאה ה-12' למאה ה-16' התנהלו באזור מאבקים ממושכים, בין השליטים ההינדים לפולשים המוסלמים. העיר מאנדו (Mandu) המבוצרת שבדרום מערב המדינה, שימשה פעמים רבות, זירת קרבות בין הצדדים הניצים.

בין השושלות ההינדואיות למוסלמיות, נמצאים פרקי זמן בהם שלטו, בנקודות מסוימות, הראג'פוטים, נסיכים הינדואים (המילה "ראג', הוראתה בסנסקריט נסיך), בני תערובת, שדם הודי, אפגני ושל בני שבטים זורם בעורקיהם, אשר הופיעו על בימתה היסטוריה במאה השביעית והצטיינו בחיבתם לציד, אכילת בשר ושתיית אלכוהול. הם החשיבו את עצמם כבני מעמד הלוחמים (הקשאטריה), אליו העפילו בתהליך ארוך ומסובך הנקרא "סנסקריטיזציה". הם החזיקו חיילות של פרשים לוחמים, ידועים באתוס של אומץ לב וברירה אכזרית בין ניצחון למוות. מנהגם המפורסם היה ה"ג'והאר", שכאשר נקלעו לקרב אבוד, קרא להתאבדות קולקטיבית. הגברים הראג'פוטיים העלו את מצודותיהם באש, נשותיהן נשרפו למוות והם יצאו בדהירה לעבר חיילי האויב, בידיעה שלא ישובו מן המלחמה.

המוגהולים, שושלת ממוצא טורקי (Turcik)[1], שהגיעו מאסיה התיכונה במאה ה-15', הצליחו לבסס את שליטתם באזור, עד שהגיעו המאראתים (Maratha), שהשתלטו על האזור במאה ה-18', אך גם הם נאלצו בתורם, לוותר על השליטה באזור, לטובת הבריטים. בשנת 1956, עם חקיקת החוק לארגון מחדש של הודו, צורפו יחד כמה מדינות שלעבר וכך נוצרה מדינת מַאדְיָה-פְּרַדֵש.

מכיוון שמרבית המטיילים, מסיירים בעיקר בשוליה של הודו, הם פוסחים על מַאדְיָה-פְּרַדֵש, למעט האתרים שבצפונה, בהם מסיירים בדרך כלל בדרך בין דלהי לקג'וראהו. ניתן לעבור במַאדְיָה-פְּרַדֵש בדרך שבין מומבאי לדלהי, אך מומלץ להקדיש לה טיול מיוחד.

מַאדְיָה-פְּרַדֵש אינה המדינה הראשונה עליה אמליץ לסיור בהודו. יקדימו אותה המצודות והתושבים לבושי הססגוניים אשר בראג'סטאן, המקדשים המושלמים והפעילים אשר בטמיל-נאדו, האקזוטיקה של קראלה ושכיות החמדה התרבויות המפורסמות של אגרה, דלהי וורנאסי. ובכל זאת, זהו טיול יפה, בארץ עשירה במראות ובתוכן. נוסף למבצרים, מקדשים ויערות, עוברים בערים קדושות, המהוות יעד לצליינים ותופעה מיוחדת, עולי רגל, שיעדם אינו מקום מסוים, אלא הליכה לאורכו של נהר הנאראמדה (Narmada Parikrama Yatra), המכונה "עורק החיים המחבר את גוג'ראט למַאדְיָה-פְּרַדֵש".

המסע מתחיל משפכו במפרץ חאמבט (Rani Gulf of Khambhat) ועד למקורותיו שבמזרח מַאדְיָה-פְּרַדֵש. המהדרין, עושים גם את דרכם חזרה, מרחק של למעלה מ-3,000 ק"מ, אותו הם גומאים בשנתיים-שלוש. זהו טיול אל הודו שקטה יותר, נקיה יותר, סולידית יותר ושקטה יותר.

המלצה לטיול של שבועיים:

נקודת המוצא של הטיול היא אגרה.

ראו באתר זה: טאג' מאהל.

גוואליור (Gwalior)

התחנה הראשונה, אליה מגיעים בנסיעה 120 ק"מ דרומה מאגרה (Agra), היא גוואליור (Gwalior), שבה מקדשים וארמונות, שהמעניינים מביתניהם הוא המאוזולאום של מוחמד גאהוס (Ghaus), קדוש מוסלמי שהיה מורהו של הקיסר המוגהולי אכבר וארמון המהראג'ה ג'אי וילאס (Jai Villa Palace), שחלקים ממנו משמשים כמוזאון (Schindia Museum). אבל האתר החשוב ביותר הוא המבצר (Kila), הבנוי בראש הגבעה המאורכת שמצפון לעיר החדשה (Lashkar) וחולש על העיר כולה. זהו מבצר ענק, המתנשא לגובה של 100 מטר מעל העיר. אורכו כ-3 ק"מ ורוחבו נע בין 200 ל-1,000 מטר. חומות המבצר, שמקיפות כמעט את הפסגה כולה, מתנשאות לגובה של 10 מטר. מתחתן, צונח מדרון הגבעה בתלילות אל עבר המישור. ביום בהיר, נשקף ממעל נוף יפה. זהו לטעמי, המבצר היפה ביותר שראיתי בהודו. לפי האגדות חי שם, כבר במאה ה-8', קדוש פרוש הינדואי בשם גוואליפה (Gwalipa), על פי האגדה, גוואליפה ריפא את המפקד המקומי סוראג' סנה מצרעת, ובהכרת תודה סוראג' הקים עיר ומבצר וקרא להם על שם גוואליפה.

הראג'פוט מאן סינג (Man Sing), שר צבאו של הקיסר המוגהולי אכבר, הוא זה שתרם במאה ה-16' לפארה של העיר יותר מכולם. במהלך השנים ידעה גווליאור שליטים רבים – ראג'פוטים, מוגהולים, מאראתים ובריטים. כאשר דיכאו הבריטים את המרד הגדול שפרץ בצבא ההודי ב-1857, הייתה גוואליור, המעוז האחרון שפל בידי הבריטים. לכאן נמלטה הראני (אלמנתו של המאהראג'ה), לאקשמי-באי (Laxmibai), הנסיכה של העיר ג'האנסי (Jhansi), שמכונה היום "הז'אן ד'ארק של הודו", כשהיא לבושה כגבר, חרב בידה ובנה המאומץ מאחוריה. היא מצאה את מותה בקרב מול הבריטים. פסל שלה רכובה על סוס, ניצב במקום בו שרפו את גופתה.

הבריטים נהגו במקום בוונדליזם. ג'יימס פרגוסון (James Ferguson), מראשוני ההיסטוריונים של הארכיטקטורה ההודית כותב בזיכרונותיו: "עשינו יותר לפגוע ביופייה ולמחות את זיכרונותיה, משעשו המוסלמים במאות השנים שעמדו לרשותם".[2]

כדאי להיכנס למצודה דרך הפתח הדרומי-מערבי שלה. בקיר הסלע חצובים פסלים ג'אינים רבים, הנבדלים זה מזה רק בבעלי החיים המלווים אותם. אברי המין של פסלי הקדושים העירומים נותצו על ידי הכובשים המוסלמים.

ראו באתר זה: הג'יינים.

סמוך לחומה המזרחים, שני מקדשים וישנואיים נאים. בחלק הצפוני של המצודה, נמצא ארמונו של מאן סינג. למרות ההזנחה אפשר לעמוד על יופיו של הארמון בימי גדולתו, מן האריחים המופלאים ונטיפי האבן.

שיוופורי (Shivpuri)

מגווליאור ניסע 121 ק"מ דרומה-מזרחה לאורצ'הה (Orchha). המהדרין יכולים לנסוע דרך עירו של שיווה, שיוופורי (Shivpuri), הנמצאת במרחק של 114 ק"מ מדרום מערב לגווליאור ו-120 ק"מ מערבה לאורצ'הה. הייתה זו בירת הקיץ של הנסיכים לשושלת סינדיה ((Scindia; 1731–1818. אחד ממוקדי המשיכה של המקום הוא הצ'האטרי (Chharis), קברים קטנים, מקורים בכפה, הבנויים בתוך גן מטופח, המזכיר בחזותו בוסתן פרסי. יש שם ביתנים מוגהוליים וצריחי שיקהרה (sikhara) דמויי הר, המשובצים בסגנון הפייטרה-דורה (pietra Dora),[3] בדומה לטאג' מאהל. לא הרחק משם על גבעות וידאיאן (Vindhyan hills) נמצא הפארק הלאומי מנדאב (Madhav National Park), שהיה בעבר שדה ציד עבור השליטים המוגהולים וכיום שמורת טבע ובה יערות, אגמים והזדמנות טובה לצפות באיילים ממינים שונים. בנקודה הגבוהה ביותר בפארק (484 מטר), נמצא מבצר ג'ורג' (George Castle), שנבנה על ידי השליט המקומי Madho Rao, כמקום לינה עבור מלך בריטניה ג'ורג' החמישי, שתכנן להגיע לכאן כדי לצוד טיגריסים. מכיוון שג'ורג' כבר הרג טיגריס קודם לכן, הוא לא עצר כאן כלל.

אורצ'ה (Orcha)

ראו באתר זה: אורצ'ה – נגיעה בקסם.

אורצ'ה (Orcha), שהוראת שמה "מקום חבוי", היא עיירה ימי-ביניימית רבת קסם, שהייתה בעבר בירתם של ממלכת הראג'פוטים בונדלה (Bundela), שבמאות ה-16' וה-17', שבנו בה שפע של ארמונות ומקדשים. הבולט מבין מלכי השושלת היא ראג'ה ביר סינג דאו (Raja Bir Singh Deo), שבנה ארמון אותו קרא על שמו של ידידו, הקיסר המוגהולי ג'הנג'יר. זוהי עיירה פשוטה ובה כמה רחובות שבתיו בנויים בתוך מתחם נהדר של ארמונות ומקדשים שמורים להפליא. הארמונות היפים נבנו על אי מבוצר, ששוכן במרכז הנהר בטווה (Betwa). בסוף האלף השני החלו לשחזר ולשמר את הארמונות הנטושים ונמצא איזון נכון בין שימור לבין תיירות. יפה לשוטט בקומפלקס הארמונות שבאי, חצר הכינוסים של ארמון סאנדר, ארמון ראג' עם ציורי הפרסקו המדהימים, שיש מאהל שהיום הוא מלון, ופאר ארמונו של ג'אהנגיר (שניבנה כדי להלינו אך לא שימש כלל). עוד שווה להתעכב במקדש לקשמי נראיין, לבקר במקדשים שבעיירה ובעיקר להנות מהשלווה ומהקסם הרומנטי של המקום. באורצ'הה יש גם שוק צבעוני. יפה לרדת אל אפיק הנחל ולראות את הפעילות האנושית המתרחשת בו.

בהזדמנות של ביקור באורצ'הה, מומלץ גם לבקר במצודת העיר ג'האנסי הסמוכה (בה ממילא עוברים בכניסה לאורצ'הה), עירה של הראנה לקשמיביי שתוארה קודם, ולראות את המקום ממנו נמלטה אותה לקשמיביי בזינוק עם סוסה במרד הגדול.

אפשרות אטרקטיבית יותר היא "לשבור" את הנסיעה בביקור בעירה דאטיה (Datia), שהיא מקום חביב, נעים ובו ארמון נטוש (Govind Mandir Palace), שנבנה בסביבות 1620. שווה ביקור. מרשים לא פחות הוא הביקור ב-Sonagiri, כמה ק"מ צפונית לדאטיה ובו 77 מקדשי ג'אין מרביתם נבנו במאה ה-17'. זהו אתר עליה לרגל עבור הג'אינים מאסכולת ה-"דיגאמבארה" (Digambara), "עוטי חלל", המהלכים עירומים. לעתים מתקיימים במקום טקס בשעות הערב.

קג'וראהו (Khajuraho)

במרחק של 174 ק"מ (שלוש שעות נסיעה), לכיוון דרום מזרח, נמצא קומפלקס המקדשים המרהיב של קג'וראהו, שהוראת שמו היא "שקל התמר". מקדשים אלה הם אחד ממוקדי המשיכה העיקריים של הודו. זוהי למעשה עיר מקדשים, מעוטרים בגילופים ארוטיים יפהפיים, שאינם פרי יצירה או חזון של אדם אחד. שבנו מלכי צ'נדלה (Chandala), שושלת ראג'פוטית, ששלטה באזור במאות ה-10' ועד ה-13'. במהלך השנים, העיר נעזבה וכוסתה על יד היער, דבר שהציל את חלקם מהרס בידי השליטים המוסלמים. האזור כולו מוקף בחומה ובה שמונה שערים, כשלצידו של כל שער שתולים שני עצי תמר. במקור היו במקום מעל 80 מקדשים הינדואים וג'אינים שנבנו בין השנים 950-1050, אך רק 22 מתוכם נתונים במצב שימור סביר. המקדשים ניצבים בשני מקבצים, בשטח כולל של כ-20 קמ"ר. תבליטים שונים מתארים אורגיות ובהן הרבה סצנות של ליטופים ארוטיים, מין אוראלי ואפילו קיום יחסי מין עם בעלי חיים. כך למשל, ציפור המנקרת את שדיה של אישה, או גברת הנבעלת על ידי סוס. במקדש לאקשמאנה (Lakshmana Temple) למשל, שנבנה בשנת 950 לספירה, ישנן כ-4,000 דמויות המתארות את מעשה האהבה. מימין לכניסה למקדש ניצב פסלה של אישה שעקרב, סמל התשוקה (גם במערב. מזל עקרב קשור למין), זוחל על ירכה. ככל שהעקרב מטפס במעלה ירכיה, עולה גם הסארי שלה ועמו מפלס תשוקתה.

מקדשי קג'וראהו שהם ריכוז פנטסטי של פיסול ארוטי, יצרי וחושני. הם תופעה ייחודית ומסקרנת שאין עליה עדיין תשובות מספקות.[4] היוצר לא השאיר אחריו באור כלשהו. בכתבי עת מלומדים של תחילת המאה העשרים הם תוארו כ"מקדשים שנבנו ככל הנראה למטרות טובות ובשם הדת".[5] המקום נכנס לתודעה המערבית לאחר כאלף שנות שכחה מוחלטת, הזנחה והתעלמות. את המקדשים, שכוסו על ידי היער, גילה מודד בריטי בשם פרנקלין (C. J. Franklin) ב-1819. הבריטים שביקרו במקום בתקופה הוויקטוריאנית חשו אי נחת נוכח התיאורים הארוטיים, אפילו פורנוגרפיים. כך למשל, המהנדס הבריטי ת"ס ברט (T.S. Burt) ביקר במקום בשנת 1838 ותיאר בכעס את דתם של ההינדואים הקדומים: "…לא הייתה צנועה במיוחד ככל הנראה, אם היא גרמה לאנשים, במסווה של דת, לעצב את הייצוגים הבזויים ביותר ולחלל את מבניהם הכנסייתיים".[6] ההתייחסות למין בהודו העתיקה, כפי שעולה מה"קאמה סוטרה", כמו גם במקדשים בקג'וראהו והמקומות אחרים, הייתה שמחה ומשוחררת. נשים היו יותר חופשיות חברתית ממה שמקובל בהודו היום. הטקסט ואולי גם התיאורים הפלסטיים, מלמדים בפירוט איך להיות מאהבים טובים. יחד עם זאת, יש הטוענים שמאחורי התיאורים, יש משמעות פילוסופית עמוקה. כך למשל, קוף המטריד זוג אוהבים. יתכן והקוף הוא קוף המחשבות, ואולי מטרת הפסל להעביר רעיון, שבמעשה האהבה, כמו במדיטציה, יש להתעלות אל מעבר למחשבה הארצית.

יתכן ומדובר כאן ביוגה מינית, שהיא אחת הפרקטיקות של הטאנטרה. אמצעים לא מקובלים להשגת הגאולה – מוקשה – שחרור מהמעגל הנצחי של לידה, מוות ולידה מחדש.

במקדש קנדריה מאהדווה (Kandariya Mahadeva Mandir), המפואר שבמקדשים, אשר נבנה בשנת 1030 לספירה, נראות ארבע דמויות: עומד גבר על ראשו, וסביבו שלוש נשים המייצגות את שלושת דרכי קבלת האנרגיה (השאקטי) מן הנקבה.

המקדשים המרשימים ביותר נמצאים בקבוצה המערבית. אך גם הקבוצה המזרחית, שווה ביקור. יש שם גם מקדש ג'אין יפהפה Parsvanth. כדאי לבקר גם במוזאון הארכיאולוגי. למהדרין, נמליץ לבקר גם במקדש דולאדו (Duledo), שבקבוצה הדרומית. חוקרי האמנות טוענים שמקדש זה נבנה בתקופה בה האומנות של הצ'נדלה, עברה את שיאה והפסלים "קפואים" יחסית, אך עדיין, זהו מקדש מלא חן.

מומלץ לצאת לטיול אל מפלי ראנה (Rana). הם מרשימים במיוחד בתקופה הגשומה ועד סוף חודש דצמבר.

גבלפור (Jablapur)

מאורצ'ה, נסיעה דרומה-מזרחה, 362 ק"מ אל גבלפור (Jablapur). בעיר עצמה אין הרבה מה לעשות. למעט תצפית מרשימה ממבצר מאדאן מאהל (Madan Mahal Fort), שנבנה ב-1116. כדאי להמשיך ממנה 20 ק"מ אל העיירה בהדאגהאט (Bhedaghat) הבנויה מעל קנין השיש, שנפער בנהר נאראמדה (Naramda), שנקרא Marble Rocks. זו האטרקציה העיקרית של המקום. יציאה לשיט של שעה – שעה וצי בקניון מרהיב. ניתן לצאת לשיט גם בלילות ירח בהירים. הצוקים בוהקים בלבן. אם כי כמה מהם וורדרדים. ליד הקציף, אנשים מתרחצים בנחל או מעלים מנחות. במרחק של ק"מ משם נמצא מפל דהואנדהאר (Dhuandhar), שהוראת שמו "מפל העשן". סמוך לו, פרושים מאות דוכנים של מזון ושל מזכרות קיטשיות לתיירים. המפל יפה, בפרט בתקופת הגשמים, או מעט אחריה. אפשר ללכת ברגל, קטע קצר לאורך הקניון. בדרך למפל כדאי לבקר במקדש מאנדפור, שמוכר יותר בשמו צאוסאת יוגיני מאנדיר (Chausat Yogini Mandir), אליו מטפסים בגרם מדרגות ארוך. זהו מקדש בסגנון "כוכב" וממנו נשקפת תצפית מרהיבה.

שמורות הטבע קאנה (Kanah) ובאנדהאבגר (Bandhavgar)

שמורת הטבע קאנה (Kanah National Park), הנמצאת במרחק של 125 ק"מ דרומה-מזרחה לג'בלפור, הינה הזדמנות לגוון את הטיול, שעשיר מאד באתרי תרבות, גם בטבע. זוהי אחת משמורות הטבע הגדולות בהודו ושטחה 1945 קמ"ר. בחבל ארץ זה מתרחשת עלילתו של "ספר הג'ונגל" ספרו הנודע של רויארד קיפלינג. במקום עדרים גדולים של איילי סאמבר (Sambar), לא מעט חזירי בר. ועם קצת מזל, אפשר לראות גם טיגריסים. זהו בעצם גורם המשיכה העיקרי של המקום. בטיולנו ראינו גם נמר ועקבות של דוב שפתני (sloth Bear). כמו כן, ראינו קופים ושלל עופות, ביניהם טווס כחול. הטיולים מתקיימים ברכבי שטח של בתי המלון השונים ובליווי ריינג'ר.

לחילופין, ניתן לנסוע לשמורת באנדהאבגאר (Bandhavgar), הנמצאת במרחק של 197 ק"מ מצפון-מזרח לג'בלפור, שטחה קטן בהרבה. זהו כנראה ריכוז הטיגריסים הגדול ביותר שקיים בהודו. שם ניתן לצפות בטיגריסים גם מעל גבו של פיל.

אורך גופו של הטיגריס הבנגלי הוא 2 מטר, אורך הזנב 1 מטר. משקלו עד 300 ק"ג. צבעו צהוב אדמדם מפוספס שחור. משמש להסוואה טובה בטבע. אורך חייו עד 25 שנה. נצוד בשל פרוותו המשמשת כשטיח. נזכר בתלמוד "טגרס אריה דבי עילאי" (חולין נ"ט ע"ב). מוצא הטיגריס הוא בסיביר, שם כמעט ונכחד בשל התקררות. תת מין אחד שרד (הגדול מכלם) היתר נדדו ובמהלך הנדידה התמיינו לשמונה תתי מין. הדרומיים הם הקטנים ביותר והכהים ביותר. הטיגריס של באלי הוא הקטן ביותר, הסיבירי הגדול ביותר והבנגלי הנפוץ ביותר. זהו טיפוס סוליטרי, שחיי החברה שלו מוגבלים לתקופות של רבייה וגידול צאצאים. לזכרים הגדולים והמוכשרים יש נחלה מוגדרת, המסומנת על ידי הטלת גללים ושתן. הוא טורף העל בהודו וניזון מיונקים גדולים. מכל הטורפים הוא המסוכן ביותר לאדם. בדרך כלל טיגריס מתחיל לאכול בני אדם בגלל סיבות שמחוץ לשליטתו. כמו פציעה ותשישות הדוחפים אותו לחיפוש טרף קל. טיגריס שטרף פעם אדם הופך לטורף אדם מושבע. חוקר הטיגריסים ג'ים קוברט (Jim Corbett) אמר: "גם לאחר כחמישים שנה, שלושים מהם כצייד טיגריסים שהפכו אוכלי אדם, אני יכול לומר בביטחון מלא, שמעולם לא נתקלתי בטיגריס 'אכזר' או 'צמא דם', אלא בטורף שצד כדי להשביע את רעבונו, או כדי לקיים את גוריו. כל מי שפגש בטיגריס מקרוב יסכים אתי כי הטיגריס הוא ג'נטלמן אמיץ, שעם הכחדתו תאבד הודו את הנציג המובחר ביותר של עולם החי שלה".

פנצימארי (Panchmari)

מקאנה, נסיעה ארוכה של 332 ק"מ מערבה, האורכת יום שלם, עד לפנצימארי (Panchmari). לאורך הדרך נוסעים ביערות עצי טיק (Tectona Grandis). עץ הטיק מגיע לגובה של 40 מטר. העלים הגדולים במיוחד דמויי ביצה ושעירים בצדם התחתון. הפרחים לבנים וקטנים, בפאניקות (אשכולות) מרובות פרחים, אך רק מעטים הם פוריים. העצה חזקה מאד ויציבה. מרבים להשתמש בה לבניית אניות, גשרים, אדני מסילות ברזל ועוד. העצה מתאימה לתעשיית רהיטים, כי צפיפותה מונעת חדירת מזיקים. ריחה הנעים וצבעה החום צהבהב הפכו אותה לבעלת ערך רב. קליפת העץ מכילה כמות גדולה של טנין. הילידים מרבים להשתמש בעלים ובפרחים כתרופה עממית כנגד חוליים. השימוש בטיק היה ידוע כבר בימי קדם; היו מפיקים מהעלים צבע אדום.

פנצ'מארי היא "תחנת הרים" (Hill station) ברום של 1,067 מטר מעל פני הים, המאפשרת להודים היום, כמו לבריטים קודמיהם, להימלט מהחום המעיק של המישורים. המקום פופולרי בקרב אומנים הודיים מתחומים שונים, שהידועה שבהם היא הסופרת ארודנהאטי רוי (Arundhati Roy), שספרה הנודע ביותר הוא "אלוהי הדברים הקטנים", שדווקא מתאר את החיים בקראלה. העיירה פופולרית גם בקרב גורואים, יוגים ומורים רוחניים, העורכים סדנאות בחיק הטבע. למקום נוהרים נופשים הודיים, בעיקר בעונה החמה, כדי להימלט מהחום של האזורים הנמוכים. העיירה שוכנה בלב אזור מיוער להפליא, בחלקו הגדול על ידי עצי סאל (Shorea robusta) וטיק, רובו בתחום הפארק הלאומי סאטפורה רייג'רס (Satpura Rangers). כדאי לבקר במקום לפחות יום שלם. במקום יזמים המציעים סיורים באורך שונה, בג'יפים, המשלבים גם קטעי הליכה.

במרחק של חצי שעה נסיעה לערך נמצאות מערות פאנדב (Pandev), החצובות בסלע ומוקדשות לאל שיווה. המערות נחצבו בסלע לפני כאלף שנה והמסורת מספרת שכאן התחברו בני פאנדבה (מהאפוס מאהבהרטה), במשך שנות הגלות שנגזרה עליהם. אפשר ללכת אל מפל הדבורה (Bee Falls), שהוא הנגיש ביותר מבין מפלי המים באזור. מומלץ לצפות על הנוף מ- Priyadarshini view point. על רכס סאטפורה הבנוי באבן חול ונחרץ על ידי ערוצים הנשפכים לנהר נאראמדה. הנוף מרהיב – במיוחד אחר הצהרים, כשהשמש בגב. במקום מעקה ממתכת. אפשר וכדאי ללכת לאורכו, לנקודות תצפית שונות. אפשר לצאת למסלול של יום למקדש צ'וראגאר (Churaghar). סוכנויות מקומיות מארגנות טיולים ארוכים יותר.

מפנצ'מארי, נסיעה של כארבע שעות מזרחה, אל דרגשי הסלע של בהימטקה (Bhimbetka). זהו אזור סלעי, שבו אבן החול גולפה בתהליכי בליה של מים וגרגירי חול הנישאים ברוח, ויצרו בהם גומחות, שקעים ומערות. במקום עשרות דרגשי סלע בהם התגלו ציורים פרהיסטוריים, המתארים את הבהימטקה, האנשים שחיו כאן והעניקו את שמם למערות. לאורך תקופה ארוכה, יצרו בגווני אדום ולבן, ציורי סלע ובהם תאואי בר, קרנפים, דובים וטיגריסים, סצנות של ציד, טקסי חניכה, ריקודי מסיכות. דבר המעיד על חבורת ציידם מפותחת, שהציורים שימשו אותה, כמו את תרבויות קרו מאניון באירופה, שקדמו הלם בהרבה, לטקסים שמניסטיים. הציורים העתיקים ביותר הם בני 12,000 שנה והחדשים הם בני כמה מאות שנים. מרבית המבקרים מגיעים לריכוז של 15 מערות, ביניהן מחבר שביל משולט.

בהופאל (Bhopal)

מפנצ'מארי, כשעה ורבע של נסיעה לכיוון צפון מזרח, אל בהופאל (Bhopal), בירת מַאדְיָה-פְּרַדֵש. שמה של בהופאל נגזר משמה של העיר הקדומה בהוג'פאל (Bhojpal) שמשמעותו "סכר בהוג'". הראג'ה בהוג' (Bhoj,‏ 1010-1053) שלט באזור במאה ה-11', ונחשב למייסדה של העיר.

העיר שוכנת ברום ממוצע של 427 מטר מעל פני הים. שטחה הוא כ-304 קמ"ר ובה 2.5 מיליון תושבים. בהופאל מכונה "עיר האגמים" בשל שפע האגמים הטבעיים והמלאכותיים באזור. בעיר עצמה שני אגמים גדולים -האגם העליון והאגם התחתון. שטח האגם העליון הוא 31 קמ"ר, והוא נוצר במאה ה-11' על ידי השליט ראג'ה בהוג'. באמצעות הקמת סכר על נהר סמוך, סכר ממנו נגזר שם העיר. האגם התחתון קטן בהרבה, והוא נוצר ב-1794. נפילתה של השושלת ששלטה בעיר הביאה לשקיעתה של בהופאל למשך מאות שנים. העיר הוקמה מחדש במאה ה-18' על ידי המוגהול דוסט מוחמד חאן (1672 -1740), ולפיכך הושפעה רבות מהתרבות והארכיטקטורה המוסלמית. העיר נשלטה בין השנים 1819–1926 על ידי ארבע באגום (נסיכות מוסלמיות). ב-1947 פירקה הודו את הנסיכות והקימה את מדינת בהופאל, שב-1956 מוזגה עם מַאדְיָה-פְּרַדֵש.

העיר התפרסמה כאתר שבו התרחש האסון התעשייתי הגדול בתולדות האנושות. בליל ה-3' בדצמבר 1984, דלפו 40 טונות של גז קטלני ממפעל Union Caribide, מפעל כימי ענק לחומרי הדברה, בבעלות אמריקאית. דליפה שנגרמה בעיקר בשל תחזוקה רשלנית ואווילית, גם כתוצאה מרצון לקצץ בהוצאות. הגז הקטלני שנישא באוויר, אפף במהירה את העיר שנמה את שנתה. מספר הנספים הרשמיים באסון הוא 3,787, אך יש המעריכים שהמספר מגיע ל-28,000 ועוד כחצי מיליון נפגעו קשות בבריאותם. רוב מקרי המוות והפציעות הרציניות יוחסו לבצקת ריאות, אבל הגז גרם למגוון רחב של מכאובים אחרים. סימנים ותסמינים של חשיפה למתיל איזוציאנט כוללים בדרך כלל שיעול, קשיי נשימה, כאבים בחזה, דמיעה, בצקת העפעפיים, ואובדן הכרה. הצריבה של מערכת הנשימה גרמה לייצור ליחה וקצף, ואנשים רבים ששאפו את הגז מתו מחנק על ידי הליחה שלהם עצמם. החברה מעולם לא סיפקה מידע על ההרכב הכימי המדויק של החומרים הכימיים, אבל הדם והקרביים של כמה מהקורבנות היו בצבע אדום-דובדבן שאופייני להרעלת ציאניד חמורה. סדרת מחקרים שנערכה חמש שנים לאחר מכן הראתה שרבים מהניצולים סבלו עדיין מאחת או כמה מההפרעות הבאות: עיוורון חלקי או מלא, הפרעות בקיבה ובמעיים, פגמים במערכת החיסון, הפרעות לחץ פוסט-טראומטי, ובעיות וסת אצל נשים. נרשמה גם עלייה בשיעור הפלות טבעיות, בלידות של עוברים מתים, ובילדים עם פגמים גנטיים. בנוסף, חקירה של הבי בי סי שנערכה בנובמבר 2004 העלתה שהזיהום היה קיים אז עדיין בשטח. בעלי המפעל וממשלת הודו סירבו לשלם פיצויים לנפגעים. אלה הגישו תביעה ייצוגית בסוף 1999 וקיבלו סכומים זעומים. כיום המפעל עומד בשיממונו לדיראון עולם. מדי שנה, ב-3' בדצמבר, אתרי הבילוי והשעשועים נסגרים.

כדאי להקדיש לעיר סיור של חצי יום לערך. ראשית כל, מסגד טאג' אול (Tal-Ul Masjid), היינו, "נזר המסגדים" שנבנה על ידי הנסיכה שאה ג'האן באגום, שליטת העיר בין השנים 1886 ל-1901. נחשב לאחד המסגדים הגדולים והיפים בהודו. למבנה, בנוי מאבנים וורדרדות, שלוש כיפות בצל לבנות, שני מינרטים מאסיביים, שמתנשאים לגובה של 18 קומות, שער כפול והיכל רחב ידיים ובו עמודים מרשימים. בעיר מסגדים נוספים, כמו מסגד יום שישי (ג'אמה מסג'יד), הבנוי בתוך הבזאר ממש ומסגד הפנינה (מוטי מסג'יד). כדאי לבקר גם במקדש ההינדואי לקשמי נאריאן (Laxmi Narian), שנבנה על ידי משפחת התעשיינים בירלה (Birla), שלה אדריכלות אקסטרווגנטית ושפע של צבעים. המוזאון הארכיאולוגי שווה ביקור. מוזאון נוסף הוא National Museum of Mankind ובו תצוגה של בתי מגורים ייחודיים לשבטים השונים (אדיווסי), אשר חיים במַאדְיָה-פְּרַדֵש, שגם סביבתם עוצבה בהתאם.

ניתן גם לשוטט לאורך האגם. במרחק של 11 ק"מ צפונית לעיר נמצא הכפר השקט והיפה איסלאמאנגאר (Islamanagar) ובלבו ארמון קטן (Chaman Mahal), שבנה השליט האפגני דוסט מוחמד ח'אן, ב-1711.

אפשר לשוטט (ברכב) בגן ואן ויהאר (Vanvihar National Park & Zoo), שזהו בעצם גן חיות, דמוי ה"סאפארי" ברמת גן, שם ניתן לראות דוב שפתני, טגריס ועוד.

ניתן לצאת מבהופאל, לגיחה אל בהוג'פור (Bhojpur), הנמצא במרחק של שעת נסיעה דרומה מזרחה משם. במקום מקדש מרשים לאל שיווה (Bhojeshwar temple) הבלתי גמור. זהו מקדש יוצא דופן במתארו. מעין ריבוע חלול ובתוכו ארבע אומנות שעל כותרותיהן ניבת כיפה מדורגת ומגולפת. בפנים ניצב הלינגם הגדול ביותר בהודו. במקום גם סכר למטרות השקיה. הסכר כמו המקדש, נבנו במאה ה-11', על ידי שליט שושלת פרמרה (Paramara), ראג'ה בהור (Raja Bhor 1100-1153), שנודע לא רק כבנאי גדול, אלא גם כמלומד.

סאנצ'י (Sanchi)

במרחק של 45 ק"מ מצפון מזרח לבהופאל, בסאנצ'י (Sanchi), ניצבים על גבעה כמה מבנים בודהיסטיים, מהמרשימים ביותר בהודו. סאנצ'י הייתה מרכז בודהיסטי גדול לאורך למעלה מאלף שנים. בלב האתר עומדת סטופה מרשימה להפליא מעוטרת בגילופי אבן מרהיבים. במקורה, נבנתה מלבנים על ידי המלך הגדול אשוקה, שאשתו דווי (Devi), הייתה בתו של סוחר מהכפר הסמוך Vidisha. מעליה בנו מלכי השונגה (Shunga), במאה השנייה לפני הספירה, כיפת אבנים מסותתות כיסו אותה בשכבה עבה של מלט וציפו אותה בשכבת גבס. הם הוסיפו גם מעין מטריה תלת קומתית בראש הכיפה וסביבה מתחו שלוש גדרות אבן, המזכירות בחזותן קורות עץ.

בשום מקום לא מורגשת נוכחותו של הבודהה בעוצמה כה רבה. מכיוון שהודו זנחה את הבודהיזם בהדרגה, עד להיעלמותו במאה השמינית, הוזנח גם האתר. בשנת 1818 גילה אותו קצין בריטי, דבר שמשך למקום ארכיאולוגים חובבים, כמו גם שודדי עתיקות. אלה גם אלה גרמו נזק רב לאתר. ב-1881 החלו בעבודות שיקום רציניות שהושלמו ב-1919. כיום זהו אתר מרהיב. המבנה המרשים ביותר בשטח הוא סטופה מס' 1, המתנשאת לגובה של 16 מטר והיקפה 37 מטר. המבנה מוקף במעקה ולו ארבע כניסות, דרך שערים מגולפים הנקראים "טוראנה" (Torana) ונחשבות לדוגמאות המרשימות ביותר לאמנות בודהיסטית בהודו.

סטופה היא מבנה להנצחת מותו של בודהא, המורה הגדול, שמכילה או לא מכילה שרידים גשמיים וחפצים הקשורים בו. הוראתה הראשונית של המילה סטופה היא "פקעת שיער", שהפכה ל"קודקוד", ל"פסגה" ואח"כ ל"תל". הסטופה בתקופות קדומות הייתה תל קבורה ובהמשך יד זיכרון. הסטופה הוא המבנה האופייני לסגנון האומנות בהודו הקדומה. זהו מבנה כיפה מוצק שיסודו בתל קבורה. בודהא מת בסביבות שנת 489 לפנה"ס, שרידי אפרו הוצבו בסטופות שהיו במשך הזמן לסמלים מקודשים. הסטופה הפכה לסמל בודהיסטי מובהק. לפי המסורת אפרו של הבודהא חולק בין שמונה מנהיגים שהביאום הביתה כדי לבנות עבורם שמונה סטופות, כדי להכיל את שרידיו של הבודהה. הסטופה הפכה לסמל הנירוונה – ההשתחררות ממעגל גלגול הנשמות; בניגוד לרצון בודהה, הפכו למרכזי עלייה לרגל.

מסופר על אשוקה שפתח שבע מתוך שמונה הסטופות שקדמו לו וחילק את השרידים בין עשרות סטופות שבנה ברחבי הודו. עם הזמן הפכה הסטופה לסמל דתי. סטופות הוקמו על-ידי הבודהיסטים ועל-ידי הג'איניסטים. הבודהיסטים המשיכו להקימן עד ימינו והן ידועות בשמות שונים: צ'די, טהופה, דאגובה, פגודה ועוד. הסטופות הראשונות, הוקמו על בסיס עגול פשוט ומצופה באבנים ומסביבן נבנה מעקה המכוסה שפע של גילופים בתבליט. מקצתם קושטו בפסלי אלים ואלות, באחרים שושנים, או תבליטים המתארים אגדות בודהיסטיות. לסטופות צורות שונות: כיפה כדורית שטוחה מוגבהת או גלילית, על כַּן עגול או מרובע, נמוך, גבוה או עשוי מדרגות. בראש הכיפה עומדת לעתים מטריית קומות, מוקפת תיבה או גדר מרובעת, ובבסיסה מסלול הקפה (בכיוון מחוגי השעון), התחום לעיתים בגדר. הסטופות עמדו לבדן או בתוך מקדשי ויהארה (למשל באג'נטה Ajanta). בבית המנזר, במנותק מהסביבה החילונית, נוצרו היצירות הבודהיסטיות. הסטופה היא למעשה המרכז המקודש. כל השינויים הרבים בצורות הסטופה הם גלגולים שונים של אותו מבנה. הסטופה הוא קודש הקודשים הבודהיסטי. מכיוון שהסטופה היא בראש ובראשונה מצבת קבר ובית שרידים, הממלא תמיד תפקיד מכריע כסמל העליון של הנירוואנה, של הגאולה הסופית, משאת נפשו של כל בודהיסט. סטופות הוקמו עוד לפני אשוקה, אך הוא זה שהפיצן ברחבי הודו. הסטופה המוקדמת השלמה ביותר, היא "הסטופה הגדולה" שבסאנצ'י, בתבליטי הסטופה שבסאנצ'י, כבר מתפתחת הנטייה של האומנות ההודית לנפחים מלאים ומעוגלים.

ראו באתר זה: מבוא לבודהיזם.

מערות אודאיגירי

במרחק של 15 ק"מ מסאנצ'י נמצאים מקדשי מערות אודאיגירי (Udaigiri) שנבנו בשנים 320-606. שנים מהם ג'איניסטיים וכל הייתר הינדואיים. במערה מס' 5 יש פסל יפה של וראהא (Varaha), מופעו (השלישי) של האל וישנו, בדמות של חזיר בר.

במערה מס' 20 יש תגליפים ג'איניסטים מושקעים להפליא. מראש הגבעה נשקף נוף יפה.

אוג'אין (Ujain)

ראו באתר זה: קומבה מלה.

במרחק של 192 ק"מ מערבה לבהופאל נמצאת אוג'אין (Ujain), שנחשבת לאחת משבע הערים המקודשות בהודו. קדושתה מיוחסת גם למאבק מיתולוגי בין האלים לרופא האלים דהאוואנטארי, על כד של אמאריטה – נקטר האלמוות. לאחר שחבצו את אוקיינוס החלב נמצא הכד. במאבק עליו נפלו ארבע טיפות מהנוזל המימי באוג'אין, בנאסיק, בהרידוואר ובפראיאג' (כיום אלאהבאד). משום כך, בכול אחת מערים אלו, מתקיים אחת לשתים עשרה שנים (נחגג כל שלוש שנים, בסבב בין הערים), פסטיבל "חגיגות הגד" – קומבמלה (Kumbh Mela). מיליוני מאמינים נוהרים לכאן, כדי לטבול בנהר שיפרה (Shipra).

אם מסיימים את הטיול בנאסיק אשר במהרשטרה, אפשר לוותר על איג'אין.

בעבר הרחוק עבר בעיר ציר סחר מהודו אל מצרים ומסופוטמיה. היום היא עיר פרובינציאלית למדי. כדאי לבקר במקדש מאהקאלשוואר (Mahakaleshwar Mandir) המוקדש לשיווה ובו 12 פסלי גיוטי לינגה (Jyoti Lingah), שנוצרו באופן טבעי. כדאי לצפות בעולי הרגל המצלצלים בפעמונים ומשאירים מנחות. מקדש האריסידהי (Harisiddhi Mandir) נבנה על ידי השושלת המראתית במאה ה-18' ובו עמודים מגולפים ומרשימים. בלב הבאזאר נמצא מקדש גופאל (Gopal Mandir). לקודש הקודשים יש דלתות מרשימות מגולפות בכסף וכן פסל מכסף של האל קרישנה.

מאנדב (Mandev)

מאוג'אין, נוסעים 138 ק"מ דרומה אל מאנדו (Mandu), הנקראת גם מאנדב (Mandev). מקור השם "מאנדו" במילה "מאנדפה" (Mandapa), או גופראם בדרום הודו, שהוא שער, אולם או ביתן עמודים, לטקסים ציבוריים באדריכלות ההודית. מוקד העניין של העיר הוא המבצרים והארמונות המוסלמיים שנבנו בה, מרביתם בין 1401 ל-1526. חלקם מאבנים שפורקו ממקדשים הינדואיים. ראשיתה של העיר במאה השישית. העיר הגיעה לדרגת חשיבות בתקופת שלטונה של ממלכת מאלאווה (Malwa) של השושלת ההינדואית פארמארה (Paramara), במאות 10'-11'. העיר נכבשה על ידי סולטנות דלהי ב-1304. כאשר טימור לנג הטורקי (קאשי)  פשט מצפון וכבש את דלהי, בשנת 1401, הכריז המושל האפגני דילאוואר ח'אן על עצמאותו, בנה כאן ממלכה קטנה משלו וייסד את שושלת גהורי (Ghuri). אז החל תור הזהב של העיר. בנו, הושאנג שאה, הפך את העיר לבירתו וביצר את המצודה שעל ההר. הנכד, מוחמד, שלט שנה אחת בלבד עד שהורעל על ידי הגנרל, מוחמד חלג'י (Mohammed Khalji). האחרון ייסד את שושלת חלג'י העצמאית (1436-1531) הוא שלט במשך 33 שנים והביא את העיר לשיא פריחתה. ב-1531 נכבשה העיר על ידי באז באהדור שאח' (Bahadur Shah) מגוג'רט, שבנה על חומת העיר ארמון לאהובתו, הנסיכה (ראני) רומפאטי (Roopmati). אולם סיפור האהבה בא אל קצו העגום כאשר אחיו החורג של אכבר, המצביא המוגהולי אדהאם ח'אן, כבש את העיר ב-1561. הפולקלור מספר שאחת הסיבות למתקפה הייתה תשוקתו לראני רומפאטי, אך זו העדיפה להרעיל את עצמה למוות.

לאחר הכיבוש המראתי של המאה ה-18', הפכה מאנדו לעיר רפאים וכך נותרה עד היום, ככפר של 10,000 איש. אולם מבצר מאנדו הענק, הניצב בראש גבעה, הוא אחד המבצרים המרשימים בהודו כולה ואחד האתרים המעניינים במרכז הודו. הארמונות שבמבצר הינם דוגמא טובה לאדריכלות אפגנית. המבנה המרשים ביותר הוא ג'אהז מהאל (Jahaz Mahal), שהוא מבנה מאורך וצר ומשום כך מכונה "ארמון הסירה". מבנה מפואר זה, שימש כהרמון ובו חדרים מעוצבים בחן ובריכה יפה. במקום נערכו נשפים גדולים, כשהפנסים שהבעירו סביב הבריכה, השתקפו במים וזהרו באור יקרות.

מארשוואר (Mareshwar)

ממאנדו, נסיעה של שעה דרומה-מזרחה, אל מארשוואר (Mareshwar), עיירה לגדת נהר נאראמדה, שהייתה מרכז תרבותי חשוב בראשית הציוויליזציה ההודית והיא מוזכרת באפוסים רמאיאנה ומאהבהרטה, בשם Somvanshya Shastrarjun Kshatriya. העיר שקעה באלמוניות למשך דורות רבים, עד ששבה ועלתה על בימת ההיסטוריה תחת שלטונה של מלכת הולקאר (Holkar) מאינדור, בשלהי המאה ה-18'. אז הוקמו מרבית מקדשיה של העיר. האתרים העיקריים הם המבצר הענק והמרשים וכן המקדשים רבי הנדבכים, שבולטים במרפסות ובדלתות המעוצבות שלהם, מעל לגהאטות של הנהר. נשים לבושות ססגוניים עולות מן הרחצה, בראהמינים עורכים טקסים, קבוצות שרות בתפילה ועוד. בשל הפעילות האטרקטיבית של הטקסים והטובלים לאורך הנהר, כמעט ולא שמים לב לתבליטי המקדשים, שבמקום אחר היו מושכים את עיקר תשומת הלב. אחת האטרקציות של השוטטות לאורך הגהאטות היא בדי הסארי המפורסמים, המיוצרים במארשוואר ופרושים לייבוש בשלל צבעים.

אומקארשוואר (Omkareshwar)

במרחק של שעתיים נסיעה מזרחה משם נמצא אומקארשוואר (Omkareshwar), שהוא אתר עליה לרגל, הנמצא במפגש הנהרות נאראמדה וקאברי (Kaveri). באי במפגש הנהרות הוקם שרי אומקאר מנדהאטה (Shri Omkar Mandhata) – מקדש גדול לשיווה המגולף באבן. ברקע, על גדת הנהר ממול, בנויים עוד מקדשים מעל המים. ניתן להגיע למקדש בסירה, או על גבי גשר גדול החוצה את הנהר. בדרך למקדש הראשי, מבוך של סמטאות צרות, עושר של פסלים, קטורת ורוכלים מכול סוג. במקום תור ארוך וצפיפות גדולה, עתיר פעילות, קדושה וגודש של צבע. אפשר להידחק פנימה אחרי שעומדים בתור ארוך (ניתן למצוא "מאכר" שיקצר את העמידה בתור, תמורת תשלום) ולהגיע אל הפסל שבקודש הקודשים.

לאחר סקירת מרבית אתרי התיירות של מדינת מאדיה-פרדש, ניתן לבחור להמשך הדרך לעבר אחמדבאד, בירת מדינת גוג'ראט המקסימה, ומשם צפונה למדינת ראג'סטאן או דרומה למדינת מאהרשטרה, או להמשיך ממאדיה לעבר מומבאי, דרך כמה מאתרי מדינת מאהרשטרה – מסלול המתואר כאן:

אורנגבאד (Aurangabad)

מכאן ניתן להמשיך אל מומבאי, דרך אורנגבאד (Aurangabad) והאתרים שבסביבתה. אורנגבאד נקראת על שמו של אורנגזב, בנו הקנאי והאכזר של שאה ג'יהאן, בונה הטאג' מאהל. העיר נמצאת במרכז-מערב מדינת מאהרשטרה שבהודו. נוסדה בשנת 1610 על ידי אורנגזב, אחרון המוגולים הגדולים, ופותחה כמרכז סחר אזורי לפני כארבע מאות שנה. האתר המפורסם ביותר באזור העיר הוא מערות אג'נטה (Ajanta), בה רצוי לבקר, בדרך לאורנגבאד. המערות שבהן תמשיחי קיר בודהיסטיים מרהיבים, נחצבו ועורו בין 200 לפני הספירה ל-650 לספירה.

אתר מרהיב לא פחות הוא מערות אלורה (Elora), שבו מקדשים חצובים בסלע, מהיפים בהודו. מקדשים אלה משקפים את שיא התפתחותה של אדריכלות החציבה בסלע של הודו. דורות של מאמינים הינדואים, בודהיסטים וג'אינים, חצבו כאן במשך חמש מאות שנה מנזרים ומקדשים. גולת הכותרת הוא מקדש קאילסה, המוקדש לשיווה ונחשב למבנה המונוליטי הגדול בעולם. המקדש נחצב בסלע בתהליך גריעת חומר על ידי 7000 פועלים לאורך 150 שנה. אם זמנכם קצר, ביקור במערות (מקדשי הסלע) אורנגבאד, הסמוכות לעיר ומדגימות היטב את מקדשי הסלע דוגמת אחיותיה המפורסמות באג'נטה ואלורה

.

כדאי לבקר גם במבצר המרשים דולאטבאד (Daulatabad), המוקף חומות באורך של 5 ק"מ, שנבנה על "גבעת דאוגירי (Deogiri), המזדקרת לגובה של 250 מטר מעל סביבתה. המצודה נבנתה על ידי השליט המוסלמי אלא-עוד-דין חלאג'י ב-1296 ובוצרה שוב בשנת 1327 על ידי מוחמד בין-טוגלאק (Tughluq) שרצה להפוך את העיר לבירתו ואילץ את תושבי דלהי ללכת אליה, מרחק של 40-60 ימי הליכה, רק כדי לשוב לדלהי אחרי שלוש שנים. מהמצודה. נשקף נוף יפה. כדאי גם לבקר גם בביבי-קה-מקאברה (Bibi Ka Maqbara), מתחם הקבר של רביע א-דוראני, שנבנה עבורה על ידי בנה. המבנה נחשב ל"טאג' מאהל לעניים", אך עדיין מרשים מאד. יפה במיוחד כשהוא מואר בלילה.

מאורנגבאד, טיסה קצרה, או נסיעה של חמש-שש שעות, למומבאי. לחילופין, במקום לנסוע לאורנגבאד, אפשר לנסוע לנאסיק (Naseek), העיר הקדושה של מאהרשטרה ואחד ממוקדי העלייה לרגל בקומבה-מאלה. זוהי עיר ובה מאות מקדשים וגהאטות ססגוניות, הבנויה לגדותיו של נהר גודווארי (Godvari). העיר נזכרת פעמים רבות באפוס ההינדואי ראמיאנה. לכאן הוגלו ראמה ואשתו סיטה. כאן כרת לאקשמן, אחיו של ראמה, את אפה (נאסיק) של אחותו של מלך השדים רוואנה ומכאן שמה של העיר.

הערות

[1] ראו באתר זה: העמים הטורקיים: https://www.gilihaskin.com/%D7%94%D7%A2%D7%9E%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%99%D7%9D/

[2] דן דאור ומיכאל צור, הודו – מדריך למטייל, עם עובד, תל אביב, 2009, עמ' 203

[3] פיאטרה-דורה (אבנים קשות באטלקית) או פארצ'ין-קארי (Parchin kari) בדרום אסיה הינו מונח היסטורי לטכניקה שמקורה ברומא ופירנצה, וחדרה להודו בתקופת שאה-ג'אהן המוגהולי, בה השתמשו בפיסות אבן צבעוניות קטנות, שנחתכו והותאמו להפליא זו לזו ולוטשו במטרה ליצור תמונה מאבנים (הטכניקה נחשבת לאומנות דקורטיבית לכל דבר) בסופו של דבר הטכניקה הינה שיבוץ באבן (stone marquetry). תהליך העבודה פיסות האבן שנחתכו ממוקמות זו לצד זו ואז מודבקות אבן לאבן על גבי מצע (Substrate) מיוחד, תוך שהן משתלבות זו בזו כחלקי פזל בצורה כה מדויקת להפליא עד שנראה כאילו אין כל מרווח נראה לעין בין פיסת אבן אחת לשנייה. יציבות התמונה מושגת בכך שחלקן התחתון של פיסות האבן מלוטש באופן היוצר חיבור הקושר אותן יחד יותר מאשר חלקי פזל שרק צמודים זה לזה

[4] הייחודיות היא בכמות ובדגש של הפיסול הארוטי. מקדשים ארוטיים נמצאים בהודו כולה, כמו למשל במאגדה שעל-יד אודאיפור בראג'סטאן, במדאם-קנדב שבאסאם, בארמון המלך שבקטמנדו או במתחם פאשופטינאת ליד קטמנדו ועוד.

[5] יגאל צור, "קג'ורהו – מקדשים ארוטיים בהודו", מסע אחר און ליין

[6] דן דאור, יגאל צור, הודו- מדריך למטייל, עמ' 208