תיירות ותרמילאות – מגמות ומאפיינים

כתב: גילי חסקין

 

להרצאה על תיירות ותרמילאות – לחץ כאן.

 

 

 

 

עיקרה של התיירות לארץ-ישראל עד למאה העשרים, היתה עלייה לרגל.  במאה ה-19 הגיעו ארצה מיליון עולי רגל ותיירים.  מדובר בממוצע של 10,000 תיירים בשנה. אם כי היו שנים ללא תיירות (בתקופת פלישתו של איברהים פאשה).

ב-1853, בעקבות מלחמת קרים ושלום פריז, החל עידן ספינות הקיטור. אלו שינו הכול בצורה משמעותית ומנקודת מבט תיירותית, תאריך זה הוא תחילתה של העת החדשה.

התיירות היתה תלויה באמצעי התחבורה, אכסון, סידורי בטחון, מזון. בעיית שפה (תושב הארץ דיבר ערבית; רק במנזרים דברו צרפתית).  נושא הביטחון היה רגיש במיוחד.  במקומות שונים בדרך גבו מסים.  ההליכה מירושלים לירדן יכולה לארוך ארבע שעות, אך בפועל המתינו שבוע ימים לשיירה. העות'מנים היו מעמידים לרשותם חיילים והם היו צריכים לשלם עבורם. היתה בעיית תעבורה. ההולך לאורך ה- VIA MARIS (דרך הים), היה אנוס לחצות נחלים, כמו הירקון או נחל התנינים.  לשם כך היה צורך בדוברה ולשלם לאנשים שהפעילו אותה.

לינה – המנזרים ראו בהלנת הצליינות גם שליחות וגם פרנסה.  אם כי היו שלנו באהלים.

תנועה – היתה על גבי  פרד או גמל.  הדבר הגביל את הצליינות לבעלי כושר פיזי גבוה.

מזון- התייר, שהיה בעל אמצעים ומן הסתם מפונק בבית, היה צריך לאכול מזון בלתי מוכר ובתנאים היגייניים דוחים.

 

 

כאלף וחמש מאות תיאורי מסע בארץ־ישראל נשתמרו עד למאה ה- 19.  רבים מהם כוללים רשימת אתרים בלבד.  חלקם נשתמר רק בכתב יד.  מספר התיאורים הראוי להתייחסות מחקרית הינו קרוב לאלף. למאה וחמישים מהם התייחס נתן שור חוקר ספרות עולי הרגל, בחיבורו (בונים חומה בירושלים: ארץ-ישראל בספרות הנוסעים במאה ה-ט"ז; תל-אביב : משרד הביטחון – ההוצאה לאור,  1999), אם כי רובם נמצאים מחוץ לתחום דיונינו.  בנושא פורסמו ספרים רבים כגון ספרו של מ' איש שלום, העוסק בקורות הישוב היהודי בעיני נוסעים נוצרים, או בספרו של מ' יערי, המביא עדויות של נוסעים אלו.  רלוונטי עניינינו, ספרו של יהושע בן אריה העוסק במאה ה-19.

העדות הנוצריות החשובות – היוונים האורתודוכסיים, הקתולים והארמנים – הקימו ביפו בתי הארחה משלהן, ששימשו מקומות קליטה ראשוניים לעולי הרגל ומשם הוליכום לירושלים.  בעוד שבכנסייה הקתולית עסקו יותר צד "הרוחני-דתי" של העלייה לרגל, דאגו הנזירים האורתודוכסים גם לצד החומרי-מעשי של צאן מרעיתם.  הם נהגו לגבות מהם כסף עבור שכירת חמורים ודמי חסות ומעבר בדרכים ומסים נוספים.  כמו כן, נהגו לסחוט מהם כספים תמורת ברכות והילולים, להם ולבני המשפחה ותמורת אזכור נשמותיהם של קרוביהם שהלכו לעולמם. כדי להבטיח שאורחיהם לא "ייפלו" לידיהם של עמיתיהם מעכו, ובכך יימנע מהם לגבות כספים מחדש, עם תום סיורם בארץ, המליצו הנזירים לעולי הרגל להפקיד את מרבית חפציהם אצלם, ביפו, כדי שלפני עזיבתם את הארץ, ייאלצו לעבור אצלם שוב.

 

 

 

אפשר להגדיר עלייה לרגל בפשטות, כ"מסע לאתר קדוש אחד או מספר אתרים קדושים, שנערך מסיבות דתיות, אשר ממנו הנוסע חוזר אל ביתו".  כמו תיירות, זוהי תנועת אוכלוסין מחזורית, כיוון שהנוסע יוצא מביתו וחוזר אליו, בניגוד לתנועות הגירה אחרות.  תנועה דתית-סיבובית זו עשויה ליצור תנועות אוכלוסין נוספות כמסחר, חילופי תרבויות, ערוב חברתי ותיירות, וכן זרמים פחות רצויים של פיזור מחלות.

הקשרים והיחסים בין עליה לרגל ותיירות, ששתיהן מוגדרות כתנועת אוכלוסין,  מהווים נושא למחקר מעמיק בשנים האחרונות ובעקבותיו לוויכוח.  משמעותו כיום של המונח  "Pilgrim" (עולה רגל) הינו נוסע דתי, אך שורשו הלטיני  "Peregrinus" מעיד על משמעות עמוקה יותר, של זר, נודד,  נוסע ואדם שזה רק הגיע.  למונח ) "Tourist"תייר), שורשים לטיניים דומים:   "Torrnus" והוא מגדיר אדם שעושה מסע סיבובי, בדרך כלל למטרת הנאה וחוזר לנקודת ההתחלה.  השימוש הנוכחי במונחים אלו, המזהה את עולה הרגל כנוסע דתי ואת התייר כנופש הוא תוצאה של הקצנה חברתית.  הקשר בין תיירות לבין עלייה לרגל זוהה כבר בעבר, על ידי נוסעים בימי הביניים ועל ידי היסטוריונים של התיירות.  חוקרים רבים ניסו, לא רק לשרטט קוים מקבילים בין תיירות לעליה לרגל, אלא אף להציע ש"תיירים הינם סוג של עולי רגל עכשוויים", כשתיירות מתוארת לעיתים קרובות כסוג של "מסע קדוש" של היחיד הבורח מעולם השגרה לעולם לא מציאותי.  כמו כן, הוצע להניח שתיירות משתווה למוסדות אחרים בעולם, שאנשים משתמשים בהם, על מנת להוסיף משמעות לחייהם, ובשל אספקט התנועה המעורב בהם, הרי זה משתווה למוסדות בעלי מטרה כתנועות עליה לרגל.

 

 

חוקרים כגון ו' ל' סמית, מגדירים את התיירות כפעילות שקיומה תלוי בשלושה מאפיינים:  הכנסה סבירה, זמן פנוי ותנאים חברתיים שיאפשרו נסיעה.  עליה לרגל אף היא דורשת את אותם תנאים בסיסיים, אולם הקריטריון העיקרי המבדיל ביניהם הינו האמונה האישית או השקפת העולם המסוימת הקיימת אצל עולה הרגל ונעדרת אצל התייר[1].   ההסכמה הרווחת כיום בין החוקרים הינה, עדיין, ההגדרה הוותיקה ה"תייר הינו חצי עולה רגל, ועולה רגל הינו חצי תייר".

כיום נעשים ניסיונות רבים להשוות בין התיירות המודרנית לתופעת העלייה לרגל הקדומה.  הניגוד המסורתי, הקיים לדעת חוקרים אחדים, בין עליה לרגל במתכונתה המסורתית לבין תיירות הולך ומתרכך, כשטשטוש הגבולות ביניהם הוא דו צדדי:

כשם שהיבטים חילוניים תיירותיים, שאף פעם לא נעדרו מעליות לרגל, פולשים בעוצמה רבה לצליינות המודרנית, כך ניתן לאפיין סוגים מסוימים של תיירות כקרובים למסע צלייני ומניעיהם וחוויותיהם של הרבה מטיילים ונוסעים מאשרים חוויה זו.  החוקר יורם בילו, מכנה תופעות כמו ביקור במוזיאון לנין שבכיכר האדומה, או בקבר של אלביס פרסלי באחוזת גרייסלנד כ"עליות לרגל חילוניות"[2].  גם עולה הרגל וגם התייר ניזונים מגורמים דוחפים ומושכים" כמוטיבציות לנסיעה; שניהם יוצאים מעולמם המוכר, לחפש משהו, שיעשיר את חייהם, ושנמצא מחוץ ובניגוד לחיי היום יום שלהם, ואז שבים בחזרה אל עולמם המוכר[3].

חוקרים רבים מזהים תיירות ועליה לרגל כשתי נקודות קצה בסולם של תנועה.  לפי גישה זו, על סקלה שבין מקודש לחילוני, נמצאת התיירות בקצה החילוני, העלייה לרגל בקצה הדתי וביניהן נמצא התחום הרחב הנקרא תיירות דתית, הכולל אנשים בעלי מוטיבציות רבות ומשתנות, לבקר באתרים הקשורים להיסטוריה דתית, לאמונות ולתפילה, ושאינם מוגדרים כעולי רגל באופן מובהק.  בתחום הזה, בין שני הקצוות שתוארו, נמצאים המצבים האפשריים בין שני הקצוות, המציינים את המוטיבציות הרבות והמשתנות של הנוסע, שהאינטרסים והפעילות שלו משתנים, לעיתים, אפילו ללא שיהיה מודע בעצמו לשינוי.

תיירות דתית מוגדרת כסוג של תיירות שמשתתפיו מונעים על ידי סיבות דתיות ומוטיבציות, של רצון לבקר בטקסים דתיים, בכנסים ובאתרים דתיים בינלאומיים, אזורים ומקומיים. קיימת קירבה רבה ועירוב כיום בין סוגי התיירות השונים כתיירות נופש, תיירות תרבותית, תיירות כלכלית ותיירות דתית, ולכן אף קשה לקבוע אבחנה ברורה ביניהם.

 

 

האו"ם מגדיר תייר כמי שמבקר בארץ שאינה ארץ מגוריו, שלא למטרות עבודה, לתקופה שבין יממה שלמה לשנה. לצרכים סטטיסטיים מוסיפים גם את המבקרים באניות סיור ומבקרי יום אחדים.

את התיירות מסווגים לפי מטרת הביקור:

·תיירות עסקית (שליחות ממשלתית ועסקית, או מקצועית, הנמשכת עד שנה.), כנסים.

·תיירות רפואית – לצרכי ניתוח, טיפול רפואי, או אפילו תיירות מרפא, המשולבת בנופש.

·תיירות ספורט – השתתפות או צפייה באירועי ספורט. החל ממשחק כדורסל ועד למשחקים האולימפיים.

·תיירות לצורך לימוד (שבתון, קורסי שפה)

·תיירות דתית. עלייה לרגל מודרנית.

·ביקורי קרובים

·נופש (Recreation)

·תיירות לימודית (Educational).להבדיל מתיירות לצורך לימודית, ולהבדיל מתיירות נופש,, זוהי התיירות המטיילת, המרחיבה אופקים.

 

לתיירות יש השלכות על מרקמים חברתיים, תרבותיים ופיזיים.  התיירות יוצרת שינויים משמעותיים בנוף – בתי מלון, אתרי תיירות.  יש לה חשיבות גדולה בכלכלה, בפיתוח אזורי פריפריה, בהגברת תעשיית הבניין והמזון, פרנסה על בסיס עונתי.

חסרונות: השחתת הסביבה והשינויים באורחות החיים של התושבים. כפי שאומר פתגם ג'אוונזי: "התיירות היא כמו אש, היא תחמם את מזונך, או תשרוף את ביתך". זה הכול עניין של מינון.

בניגוד למה שניתן לחשוב, התיירות איננה בהכרח הורסת מרקמים חברתיים ואנושיים. נהפוך הוא, לעתים התיירות משמרת מסורות ולעתים אף משקמת אותן. הרבה מסורות צמחו מחדש הודות לתיירות. אירועים פולקלוריסטיים רדומים, כמו למשל יום המתים" בפצקוראו Pazcuaru)) שבמכסיקו, פרחו, וממשיכים לפרוח, הודות לתיירות. ישנם אירועים קרנבליים, כמו הקרנבל בג'מייקה, או בוונציה, שאורגנו במיוחד עבור התיירות ובכך חידשו מסורת עתיקת יומין.

 

לטענת הסוציולוג אריק כהן, יש כמה סוגים של ההוויה התיירותית. במעגלים ההולכים ומעמיקים.  אפשר למיין את התיירים לפי מידת מעורבותם בנוף ובחברה, החל מתייר באתר נופש, דרך תייר המגמא מרחקים רבים בזמן קצר, בטיול מאורגן, דרך תייר בטיול "גיאוגרפי", המתמקד בדרך כלל בארץ אחת ובנושא אחד, דרך התרמילאי הסקרן ועד לאדם הבוחר לחיות מספר חודשים בארץ היעד כדי להכיר את תושביה ולהתמחות אחר אורח חייהם.

כהן מנתח ארבעה טיפוסי תייר וביניהם את ה"חוקר-סייר" (explorer) המתכנן את סיורו בעצמו, נע הרחק מהדרכים הראשיות, משתדל להיטמע בתושבי הארץ ולאמץ את שפתם ומנהגיהם.  תייר מסוג זה, מעז לעזוב את "הבועה הסביבתית" שלו. הוא מגלה מקומות חדשים, ובכך הוא משמש כראש-חץ לתופעת התיירות ההמונית[4].  כהן במאמרו מ- 1972, מטפל בתנועת המטיילים-סיירים שהחלה להתגבר במאה ה- 19 ונמשכת עד היום, בתיירות ההמונית כתופעה תרבותית.

 

 

המונח העברי "תרמילאי", שהומצא על ידי מערכת "מסע אחר" ב-1988, הינו תרגום עברי ל – Backpacker שהופיע בשנות ה-60.  ראשונים היו אירופאים פרועי שיער ומגודלי זקן, שכונו "ביטניקים". הם לנו בשקי שינה תחת גשרים,  ושילבו במסעם אירועים מוזיקליים והפגנות מחאה. חלקם סיגלו לעצמם צמחונות והשקפות מרקסיסטיות. גיבורם הנערץ היה צ'ה גווארה.  בשנות ה-70 היו אלו ההיפיס, שגם הם ראו בנוודות סוג של מחאה חברתית.  הם החלו לחפש מקומות בעולם הלשישי, שם אפשר יהיה לחזור לאידיאל של חיים שלווים, קרוב לאדמה.  אכן, ילדי הפרחים לא היו תרמילאים באותו המובן שאנו משתמש בו כיום. הם היו נוודים, אך קשה להבחין בין המושגים. גם אצל התרמילאי הסקרן ביותר, קיים המוטיב של הנוודות, ייצר שהיה קיים אצל אנשים מאז ומתמיד [כפי שרומז ש"י עגנון, במוטיב הקבצנות של חיים משה, בספרו "והיה העקוב למישור"].

מכול מקום, הלהט המהפכני עומעם השנים. כיום מושג זה הוא רחב וכוללני יותר מתמיד. הוא כולל, הן מטיילים "זרוקים", הן כאלו שמעדיפים תנאים נוחים וגם מתנדבים עובדים ועוד.

 

הנווד של שנות ה-60 ה-Backpacker, "התכלב", נע בטרמפים, ישן על רצפת מנזרים ומיעט להיפגש עם אנשים כמותו. חמישים שנה עברו היום יש תרמילאים רבים יותר והתופעה אינה עוד הומוגנית. במחקר שהתקיים בבנקוק, על ידי איגוד חוקרי התיירות, התברר כי קיים פער בין האידיאולוגיה של התרמילאים לבין הפרקטיקה שלהם.  הם מספרים בבית על נועזות אבל רובם נעים בשביל מסומן עם עוד מאות טיילים אחרים, אוכלים פנקייק בננה־שוקולד, מתפנקים במסאג'ים ועוד.  הם עורכים קצת קניות, קצת ספורט אתגרי, מעשנים, שותים ואפילו מהמרים.  בהשוואה למטיילים בשנות השבעים ואפילו ראשית שנות ה-80, הם יוצאים למספר קטן בהרבה של מסעות רגליים (Treks).  גם תקציבם של התרמילאים השתנה לבלי הכר.  בעבר היתה המילה "תרמילאי", שם נרדף למטייל עני, או לפחות כזה שהתגאה בתקציבו הדל.  המדריך הראשון של הוצאת הספרים המפורסמת 'לונלי פלנט', היה "דרום מזרח אסיה בשרוכי נעליים", מדריך הישרדות של ממש.  מדריך זה הנחה את קוראיו כיצד למצוא מקומות לינה על רצפת מנזרים בדרום מזרח אסיה ואילו כיום הוא מנחה אותם להגיע לבתי הארחה שנבנו במיוחד עבור התרמילאי המודרני בהודו, בעלות של 30$ לחדר.  אכן, הדולר אינו כפי שהיה פעם, אך גם התרמילאי השתנה באופן ניכר.

 

 

כיום מדובר על Flashpacker, היינו, תרמילאי נוצץ. כך למשל, בחוף "זרוק" כביכול במלזיה, נראות תרמילאיות בבגדי מעצבים.  מדריך הנסיעות 'לונלי פלנט' בדק 27 אלף תרמילאים ומצא כי 59% מהם מטיילים בתקציב בינוני עד גבוה, כשהם מצוידים טלפונים ניידים, מחשבי "פאלם" ועוד.  השינוי הזה הוליד תעשייה שלמה של ציוד עבור תרמילאים.  הצטיידות של תרמילאי מדוגם לטיול, עשויה לעלות כמה אלפי ₪. התרמילאים של ימינו גם מבוגרים יותר ממקביליהם לפני שני דורות.   אם פעם תאם הפרופיל של התרמילאי את משפטו המפורסם של בוב דילן (You can't trust anybody over thirty), וגילו הממוצע של התרמילאי היה 22, הרי שגילם הממוצע של מטיילי האלף השלישי הוא 32.  אם פעם, חלק ניכר מהמטיילים נסעו לטיולם עם סיום בית הספר התיכון והטיול היה עבורם חלק ממרד הנעורים, הרי שכיום, תרמילאים רבים יוצאים לטיולם הגדול לאחר שסיימו את לימודיהם או עברו הכשרה מקצועית.  מטיילים רבים יוצאים לטיול כשהם בשנות הארבעים לחייהם.

אם ה"בקפקר" של פעם השתדל ככל יכולתו להתרחק מתיירים אחרים, הרי לתרמילאים של ימינו יש נטייה להתרכז במובלעות התיירים, כמו גואה שבהודו, קטמנדו שבנפאל, יאנגשו או ליז'אנג שבסין, קוסקו בפרו או אנטיגואה שבגואטמלה.  כמה מהם על טהרת לאום אחד.  לעתים מזכירות "קלאב, מד לעניים".  במספר מקומות, כמו למשל PAI שבצפון תאילנד, קמו תוך שנים מספר, למעלה ממאה בתי הארחה.  אפילו בערים גדולות כמו סידני שבאוסטרליה, שבעבר לא היתה בהם אפילו אכסניה אחת לתרמילאים, צצו האכסניות כפטריות לאחר הגשם.

תרמילאי מבלה זמן רב בתקשורת אינטרנט, שולח תמונות הביתה, מוריד שירים מרשת האינטרנט ומדבר באמצעות הסקייפי עם חברים ובני משפחה הנמצאים מעבר לאוקיינוס.  השינוי בדמות התרמילאי העלתה את חשיבותו הכלכלית.  ארצות רבות, שראו בתרמילאי מטרד, מקבלות את פניו בברכה. מוזר ככל שיישמע, במספר מקומות י.ש לתרמילאי המודרני חשיבות כלכלית העולה על זו של התייר.  התרמילאי מגיע  לתקופות ארוכות יותר ובסך הכול מבזבז כסף רב בארץ היעד. ייתר על כן, בניגוד לתייר המבלה במלונות גדולים, שחלקם בבעלות מערבית, הרי כספו של התרמילאי, נותר ברובו הגדול בארץ היעד.

התרמילאות של היום היא דרך נוחה לטיול הרבה מבעבר, התקשורת היומיומית עם העולם העלימה את האלמנט האסקפיסטי של הטיול ועמה את תחושת האתגר, הסיכון, האינדוודואליזם, קריאת התיגר על אורח החיים המערבית והבחינה העצמית שאפיינו את התרמילאי של פעם.  ה"לונלי פלנט", שערך את המחקר, סיכם אותו בהכרזה דרמטית ומחויכת כאחד: "הבקפקר מת"!

 

 

 

התרמילאי הישראלי מתאפיין בהקצנה של אלמנטים אלו.  אצל התרמילאי הישראלי, יותר מאשר בקרב בני כל עם אחר, ניכרת ההתאפנתות.  אין עוד עם ששיעור המטיילים היוצאים אל מעבר לאוקיינוס לתקופה ארוכה הינו כה גבוה. בשנות השבעים נסעו לאמריקה הדרומית רק טיילים מושבעים שביקשו למתוח את הסקרנות ואת תאוות ההרפתקאות שלהם עד קצהה, בשנות השמונים היתה התרמילאות (למרות שטרם נקראה כך), לחבל עולם זה, כמעט צוו אופנה בקרב מגזרים מסוימים כמו בוגרי סיירות, יוצאי אל על וקיבוצניקים, הרי כיום, החתך התרחב מאד וכולל כמעט את כל שכבות האוכלוסייה.  בניגוד לתדמית, הם אינם הרפתקנים ולמען האמת אינם סקרנים.  חלקם הגדול יוצא לטיול כחלק מטקס התבגרות קולקטיבי.  מצוות אנשים מלומדה.  אמנם, גם בקרב המטיילים של שנהי שנות ה-70 נמצאו רק מעטים שנהגו לפתוח ספר על תולדותיה של המדינה בה הם מטיילים, אך מרביתם נהנו מהטיול עצמו. היו רבים שהתייחסו לטיול כאל שלב מרתק בדרך לגיבוש דרכם האישית או המקצועית.  מטיילת שהכרתי בלתה שנה שלמה בארבעה מקומות בהודו והקדישה את זמנה ללימוד בודהיזם והינדואיזם ברמה גבוהה. מטיילת אחרת  למדה ציור ביפן. מטייל שייעד את עצמו ללימודי רפואה, הקדיש חלק ניכר מטיולו להתחקות אחר רופאי אליל וצמחי מרפא.  מטייל אחר, לא גילה כל עניין בסיורי הרים או ג'ונגלים ומרבית זמנו הקדיש למפגשים עם סטודנטים, מרצים וסופרים.   מרבית המטיילים לא הרחיקו לכת עד כדי כך, אך שאפו להכיר כמה שיותר פינות חמד באזור בו הם מטיילים ולמצות את חוויית הטיול עד תומה. דומני שכל אלו הולכים ומתמעטים, ככל שחולפות השנים.  בראשית שנות ה-80, יצא למטיילים ישראלים שם רע בכול הנוגע לווכחנות ולתחמנות, אך בו זמנית, הם נושעו כמטיילים נועזים, סקרנים, מאורגנים ונכונים לאתרגרים טיוליים קשים ואפילו נועזים.  דומה ותכונות אלו רחוקות מרחק של שנות אור מהתרמילאים של ימינו.

 

 

אכן, כל הכללה היא אומללה, אך בבואנו לתאר תופעה כלשהי, אנו נזקקים בלית ברירה, גם להכללות.  ישנם כמובן תרמילאים רבים חדורי סקרנות ורוח הרפתקאות.   בטיולי האחרון בפרו (יולי 2007), פגשתי מטיילים רבים, שגם אם איש מהם לא רכש ידע אודות תרבותה ותולדותיה של הארץ ותושביה, הם אהבו לטייל והיו מוכנים להשקיע בטיולם מאמצים רבים, גופניים, נפשיים וכספיים.  אך דומני שהם המיעוט.  דומה והקוטביות המאפיינת את החברה הישראלית בשטחים רבים, נכונה גם לתרמילאים.  קיים ציבור קטן יחסית של תרמילאים, המטייל מתוך עניין אמיתי במשהו. כל הייתר מתאפיינים ברמת סקרנות נמוכה מאד.

לכל אלו, נוספו נורמות שליליות המאפיינות את התרמילאים הישראלים הגורמות לרבים מהם לסגל לעצמם התנהגות שלא היו מוכנים לסבול בארץ.  כזו היא למשל תופעת הבטלנות. תרמילאים רבים שורצים ימים שלמים בבתי הקפה של אנטיגואה, קטמנדו או דרמאסללה, באפס מעשה.  דוגמא מובהקת לכך הינם שני בתי הארחה ששגשגו בבנקוק, במעבר בין שנות ה-80 ל-90:  Roof Garden  היה בית ההארחה המועדף על הישראלים והם היו למעשה המתאכסניים הכמעט יחידים בו.  בכניסה לאכסניה הסמוכה ,Mary View ,  התנוסס, שלט:  ""No Israelis Wanted. למותר לציין שהישראלים השיגו את השלט הזה ביושר.  ברופ גרדן, ה"ישראלי", היו המטיילים הישראלים מבלים עד השעות הקטנות של הלילה, בעיקר בצפייה בסרטי "זהו זה" ומשכימים ליום חדש לקראת הצהרים.  ב"מרי ויו", לעומת זאת, היו האורחים פורשים לחדריהם עד חצות, ובשעה 06:00 בבקר היתה ניכרת תכונה של יציאה לטיולים.

כמו תיירים אחרים, גם התרמילאי הישראלי איננו אוהב "לצאת פראייר", אבל הישראלים, כדרכם,  הביאו את התכונה הזאת לקצה.  הישראלים הם בין הווכחניים שבמטיילים ויצא להם שם רע כנאבקים חסרי פשרות על כל פרוטה.  אחד הביטויים הקיצוניים לכך שהמקומיים צצו בכוחנות הישראלית, היה אירוע בו כפריים נפאליים, קלשונים בידיהם, רדפו אחרי תרמילאים ישראליים בשאגות: If you want a fight, I will give you a fight…"".

מטיילים ישראליים, יותר מבני כול לאום אחר, נודעים בתופעת העדר.  אין לכך אח ורע בשום מקום אחר: חבורות קולניות וכוחניות, שמשניאות את עצמן, הן על המקומיים והן על תרמילאים בני לאומים אחרים.  ברחובות סן קריסטובל דה לאס קסאס שבמכסיקו, אנטיגואה שבגואטמלה, בורקאי שבפיליפינים ועוד, מתנוססים שלטים בעברית, מסעדות ישראליות מציעות למטיילים חומוס ושניצל ובמספר מקומות השפה העיקרית הנשמעת ברחובות היא עברית.

הנתונים הסטטיסטיים אינם מצביעים על השתלטות כלשהי.  הקונסוליה של הודו בתל אביב מנפיקה מדי שנה כ- 30,000 אשרות כניסה לתרמילאים ישראלים  ניתן להעריך בזהירות שכ- 20,000.  תרמילאים נוספים מקבלים אשרות בקונסוליות ההודיות בתאילנד ובנפאל. "חמישים אלף תיירים", מציינת מעוז, "הם בקושי שני אחוזים מכלל התיירים הנכנסים מדי שנה להודו". בתת-יבשת ענקית, שמתגוררים בה יותר ממיליארד בני אדם, קשה להבין איך יכולים 50,000 תיירים להיחשב גורם המאיים להשתלט על המדינה.

ההסבר לכך פשוט:  התרמילאים הישראלים אינם מתפזרים על פני המדינה כולה אלא מתרכזים במספר מצומצם של אזורים קטנים ומתוחמים. בכמה מהאזורים האלה הישראלים מהווים רוב ניכר מכלל התיירים".  כאשר מאות ואלפי ישראלים מתרכזים בכפר או בשכונה, כבר אי אפשר להתעלם מהנוכחות הבולטת שלהם.  כך קורה למשל קורה בבגסו ובדרמקוט, שני כפרים לא גדולים הסמוכים לעיר דאראמסלה, וגם בוושישט ובאולד-מנאלי, שתי שכונות בפאתי העיר מנאלי (Manali) השוכנת, כמו דאראמסלה, במדינת הימאצ'אל פרדשש שבדרום הודו.  זה גם מה שקורה דרומה משם, בפושקר שברג'סטן או באותו אזור של חוף גואה המכונה כבר, באופן חצי-רשמי, בשם "חוף תל אביב".

דריה מעוז, שחקרה את התרמילאות הישראלית בהודו, מדווחת במחקרה כי "התרמילאים הישראלים משתלטים על האזורים האלה ומקימים בהם מושבות.  בשמונה השנים האחרונות הם הפכו את המקומות הללו למובלעות ישראליות והם מציפים אותם, בעונות מסוימות, במאות ובאלפים. חלקם שוהים בהם תקופה ארוכה, לפעמים כמה שנים.  רובם נשארים כמה שבועות או חודשים. כשהם עוזבים, ישראלים אחרים תופסים את מקומם, כך שנוצרות מושבות קבועות עם תושבים מתחלפים".  מעוז מצאה שדפוסי היחסים שהתפתחו ביניהם לבין האוכלוסייה המקומית תואמים את מה שחוקרי תיירות מרחבי העולם מוצאים בדרך כלל במדינות עולם שלישי שאליהן מתנקזות קבוצות גדולות של תיירים מהמערב.  בהרצאה שנשאה לאחרונה באוניברסיטת בן-גוריון היא הגדירה את היחסים הללו "יחסי כוח היררכיים, חד-צדדיים ומדכאים".  בראיון ל"הארץ" היא אמרה שאלה יחסים "בעלי אופי ניאו-קולוניאלי".

אחד המאפיינים הבעייתיים ביותר של המטיילים הישראלים, הינה תופעת השימוש בסמים, גם בדרום אמריקה, אך בעיקר בהודו.  זמינותם של הסמים ומחירם הזול, הופכים את השימוש התכוף בהם, לחלק בלתי נפרד מן הטיול.   במקומות רבים נראים ישראלים, חלקם יוצאי יחידות עילית, כשהם מעבירים ימים כלילות בעישון סמים.  המחיר איננו רק בנורמה ובמוסר.  מדי שנה מפונים כ-30-40 מטיילים ישראליים לבתי חולים לחולי נפש, שם הם נזקקים לשיקום מנטאלי דחוף. אחרים מגיעים לבתי הסוהר, שם מצבם אינו טוב יותר.

כבר שראשית שנות ה-80, בטיולי בדרום אמריקה, התהלכו סיפורים קשים אודות הישראלי המכוער. מטיילים שהתארחו בקהילות יהודיות והשאירו אחריהם אדמה חרוכה; אחרים שנתקעו בבית מארחיהם ולא יצאו משם גם לאחר רמזים עבים במיוחד. כבר בראשית 1981, נתקלתי שיהודים ברזילאיים רבים, שכמה שנים קודם לכן, יצאו לרחובות בזרועות פתוחות, כדי לאסוף אל חייקם את ה"מוצי'לרוס", פיתחו הסתייגות ולעתים אף תיעוב כלפי התרמילאים הישראליים.  מיכה אסף, מי שהיה שליח של הסוכנות היהודית בסאן פאולו, היה נאלץ לבלות חלק ניכר מחופשות המולדת שלו, כדי להסדיר בעיות שיצרו מטיילים ישראליים, בעיקר חובות אבודים. אך עדיין, היה זה מיעוט מבוטל, תפוחים רקובים שהבאישו את ריח הארגז כולו.  ככל שהתרחב המשפך וככל שמטיילים רבים יותר, משכבות רחבות יותר, הלכה התופעה והחמירה.  בעיקר בהודו

 

דריה מעוז, טוענת שנוכחותם מתחילה ליצור אי-נוחות ואף עוינות כבושה. יותר משהיא נובעת ממספרם הרב של הישראלים המגיעים לשם, היא נובעת מהתנהגותם. מתברר שיותר ויותר הודים מתקשים להשלים אתה.  את מה שגילתה במובלעות הללו היא מתארת כהשתלטות מוחלטת של הישראלים ותרבותם על המרחב ההודי. "כשאתה מגיע למובלעות של הישראלים בדרמקוט או במנאלי אתה מרגיש כאילו אתה נמצא בישראל", היא מספרת.  "חוץ מתפאורת הרקע ההודית, הכול שם ישראלי. אתה צועד בסמטאות או בשבילים ופוגש רק ישראלים ושומע רק עברית.  על הריקשות שעוברות לידך אתה רואה שלטים בעברית שמזמינים למסיבות טראנס או למסיבות סמים. רוב בעלי הריקשות בכלל לא יודעים מה כתוב בשלטים שתלו להם. אתה נכנס למסעדה ומקבל תפריט בעברית שכולל רק מאכלים ישראליים. באכסניות אתה מוצא ספרים בעברית. בחנויות האינטרנט אתה יכול להיכנס לאתרים בעברית ולשלוח אי-מיילים בעברית. רבים  מההודים שמשרתים את התיירים הישראלים מדברים עברית, חלק מהם באופן שוטף למדי".  בדרמסאללה שבהודו, כמו בבנקוק, מיטיבים המלצרים להתנהל בעברית, תוך פיתוח שנאה כבושה לישראלים.

 

 

בכל אחת מהמובלעות הישראליות יש כמה ישראלים שהגיעו אליהן לפני שנים ונשארו לגור בהן. רובם פתחו בתי קפה ומסעדות או הקימו דוכנים לכתובות קעקע, פירסינג ומכירת ציוד לעישון סמים. רובם ככולם מסרבים לשרת לקוחות הודים. גם הכניסה לבית חב"ד אסורה על הודים, פרט לנשים ההודיות העובדות במטבחו. התופעות הללו קיימות גם בדרום אמריקה, שם מתרכזים הישראלים בבתי קפה וסוכנויות נסיעות, שהקימו ישראלים. יש מביניהם המתפרנסים ממכירת נרגילות, אחרים משירה במועדונים. רבים עושים זאת, גם כדי לממן לעצמם את צריכת הסמים. התופעה הזאת קיימת גם בדרום מזרח אסיה, אך כמו תופעות אחרות, מוקצנת בעיקר בהודו.

מעוז סבורה שכל התופעות יוצרות מציאות "ניאו-קולוניאלית" במובלעות.  התיירים הישראלים "דוחים מעליהם את רוב הסממנים של התרבות המקומית", אינם מתעניינים באוכל ההודי, במנהגים ההודיים ובשפות הדיבור של ההודים.  כפי שבבנקוק, ניתן לראות ישראלים מתגודדים במסעדות הסלט והחומוס, כאשר בשוק הדגים הסמוך אפשר לרכוש מנות מקומיות בטעם מופלא.

חלק מהישראלים, בעיקר אלו המטיילים בהודו, מגלים התעניינות לכאורה בתורותיהם הרוחניות של ההודים  התעניינות זו, אומרת מעוז, "ניכרת בשיח שלהם ובצורת הדיבור שלהם, אבל לא במעשים שלהם.  עוד לפני שהם ממריאים מישראל, הם כבר יודעים ש'הודו זה רוחניות'.  יומיים אחרי שהם נוחתים שם, הם כבר מתלבשים בלבן ואומרים אחד לשני ש'האנרגייה זורמת', שהם 'חיים בהווה', ש'הצ'אקרות פתוחות' וכל מיני דברים כאלה. זאת מעין רוחניות אינסטנט, איזה טקס שהם יודעים שהם צריכים לעבור". בפועל, כך היא התרשמה, מסיבות הטראנס ועישון הסמים מעסיקים אותם הרבה יותר מאשר כל התורות הרוחניות.

לתערובת הזאת של טראנס, סמים ורוחניות כביכול נכנסת לפעמים גם המסורת היהודית.  אחת התופעות המוזרות ביותר מתרחשת לעתים חב"ד בדאראמסלה, מרכז שחסידי חב"ד מישראל הקימו שם ושעשרות תרמילאים ישראלים פוקדים אותו מדי ליל שבת.  מעוז ביקרה שם בערב ראש השנה וראתה מאות תרמילאים שבאו להשתתף בתפילה ובארוחה החגיגית; היא גם ראתה אותם מיד אחרי סיום ארוחת החג, כאשר יצאו בצוותא לאחת הגבעות הסמוכות וחגגו שם במסיבת טראנס וסמים שנמשכה יותר מ-24 שעות. כעבור עשרה ימים שבה ופגשה אותם בבית חב"ד, כאשר באו לשם, כדי לסעוד את הארוחה המפסקת של ערב יום כיפור. בתום הארוחה ראתה שרבים ממשתתפיה מעבירים סיגרית חשיש מיד ליד.  "הג'וינט המפסקת", קראו לה.

רוב התרמילאים מישראל, הסבירה מעוז, מתייחסים לתושבים ההודים כאל מי שנועדו אך ורק לשרתם. הם מתעלמים מצורכיהם ומרגישויותיהם, הם מזלזלים בהם ובמנהגיהם והם מתייחסים אל המובלעות כאל מגרש משחקים שבו מותר להם כמעט הכול. צריכת הסמים הבלתי מרוסנת, המאפיינת את התרמילאים בהודו, היא דוגמה בולטת לכך. "אני לא בטוחה שההודים ימשיכו להשלים עם הסיטואציה הזאת עוד זמן רב", מזהירה מעוז. "מדובר באורחים ומארחים שיושבים על חבית נפץ שיכולה להתפוצץ בכל רגע".

המסיבות והסמים הם שניים ממוקדי החיכוך העיקריים בין התרמילאים לאוכלוסייה המקומית. המוסיקה הרועשת המנוגנת במסיבות הנמשכות עד אור הבוקר, שמקצתן מתקיימות באכסניות המצויות במרכזי כפרים או שכונות, נשמעת היטב בבתים שבסביבה ומשבשת את חיי התושבים. צריכת הסמים המוגברת של הישראלים הופכת את המובלעות שלהם למוקדי משיכה לסוחרי סמים הודים ולגורמים עבריינים אחרים, המגיעים לשם גם מאזורים מרוחקים.  תושבי המקום חסרי אונים. אם יתלוננו במשטרה, הם יאבדו את פרנסתם.  גם אין כל ודאות שתלונותיהם יטופלו.  אחד ממארגני המסיבות הישראלים, סיפר למעוז שלפני כל מסיבה גדולה, הוא דואג "לשלם בקשיש למי שצריך" ושהכספים הללו אכן משאירים את המשטרה הרחק מאתר המסיבה.

מעוז איתרה עוד כמה אופני התנהגות המעוררים מתחים.  בעל מסעדה בדרמקוט סיפר לה, למשל, על ישראלי ששתה אצלו חמש כוסות תה. כאשר התבקש לשלם בעבורן חמישה רופיות, שהם כחצי שקל, סירב בטענה ששתה שלוש כוסות בלבד.  בוויכוח עם בעל המסעדה הוא איים להכריז חרם על המסעדה. חרם ישראלי עלול להרוס כליל את המסעדה.  ישראלים אחרים, בעיר הודית אחרת, הכריזו חרם על אכסניה משום שבעליה דרש מהם לשלם בעבור סדינים שהשחיתו.  לדברי מעוז, הם נימקו את החרם באמרם שאשתו של בעל האכסניה, גרמנייה במוצאה, היא "נאצית". אני אישית נתקלתי בתופעות דומות במסלול ההליכה המפורסם סביב האנפורנה שבנפאל.

על סמך שיחות שקיימה עם עשרות הודים הבאים במגע יום-יומי עם תרמילאים ישראלים שרטטה מעוז במחקרה גם את הדרכים שבהן הם בחרו כדי להתמודד עם התופעות הללו.  רובם המכריע, היא אומרת, "מרכינים ראש, משלימים עם המצב ומשתפים פעולה עם כל הדרישות של הישראלים. הם מקבלים את כל התנאים שהישראלים מתנים להם, מאפשרים להם לתלות כל שלט שהם רוצים לתלות בלי לברר מה כתוב בו, הם נמנעים מלהתווכח עם מי שלא משלם ולא מתלוננים במשטרה גם כאשר המסיבות מפריעות להם לישון". חלק מהאנשים שמתנהגים כך אמרו לה שאין להם ברירה – בלי כספי הישראלים הם לא יוכלו לקיים את משפחותיהם.

אלא שמעוז איתרה גם שתי קבוצות, קטנות בהרבה מהראשונה, הבוחרות באסטרטגיות אחרות. אחת מהן נוקטת מה שהיא מכנה "התנגדות סמויה" ומנצלת את נוכחותם של הישראלים כדי לצבור כוח ומשאבים כספיים.  המדובר בעיקר באזרחים הודים שמגיעים למובלעות הישראליות מאזורים אחרים במדינה ומתחזים למורים רוחניים. "הישראלים מחפשים פה רוחניות", הסביר למעוז אחד מהם, שעבד בעירו כמורה בבית ספר, "אז אנחנו מוכרים להם רוחניות".  מעוז אומרת שיש תקופות שבהן "הודים נוהרים מכל הסביבה למובלעות הישראליות, מציגים את עצמם בתור מאסטרס ובאבות ומלמדים רייקי, יוגה, מדיטציה וכל דבר אחר שישראלים רוצים ללמוד".  כל שעליהם לעשות לפני שהם מגיעים לאזורי הישראלים, היא מוסיפה, "זה לשנות קצת את הלבוש שלהם, לקלוע אחרת את השיער ולעשן סמים".

הקבוצה השלישית, שפועלה ניכר רק בשוליים, נוקטת מה שמעוז מגדירה "התנגדות גלויה" לנוכחות הישראלית. חלקם מנסים "לחנך את הישראלים" בדרכים שונות. למשל, באמצעות תליית שלטים בחנויותיהם בנוסח "אם תכבד אותנו, נכבד אותך".  אחרים רומזים לאי רצונם לשרת ישראלים באמצעות שלטים הנושאים את הכתובת "בלי סמים". ויש גם בודדים שכבר העזו ותלו בחנויותיהם ובמשרדיהם שלטים מפורשים המודיעים "אין כניסה לישראלים".

 

קשה לדעת מהי הסיבה לנהירה הישראלית לדרום מזרח אסיה ולהתפרקותם שם מכול מגבלות ועכבות מוסריות. יש הממהרים לתלות את הקולר בשירות הצבאי, דבר שאינו עומד במבחן הראייה ההיסטורית.  שירות צבאי היה קיים גם בשנות ה-50 וה-60 ובכול זאת, רק מתי מעט ישראלים יצאו לטיול בארצות האקזוטיות.  גם בימי וודסטוק העליזים, שצעירים אירופאים נהרו בהמוניהם לגואטמלה, קטמנדו וגואה, היה קיים שירו צבאי מלחיץ ומסוכן ובכול זאת, הצעירים הישראלים, בוגרי מלחמת ההתשה, יצאו מהבונקרים ונסעו לטיול של חודש באירופה.  המסקנה הנובעת היא שהטיולים הארוכים בעולם הינם, עבור מרבית התרמילאים, הינם מצוות אנשים מלומדה. מעיין טקס התבגרות שהם חייבים לעבור.

אכן, לא כל המטיילים הישראלים הינם צעירים פורקי עול.  קיימת תופעה, מתרחבת והולכת, של אנשים בשנות ה-30 או ה-40 לחייהם, העומדים לערוך שינוי בחייהם וטרם שהם בוחרים במקום עבודה חדש למשל, הם יוצאים לכמה חודשים של שוטטות בעולם. למותר לציין שבקרב מטיילים אלו, הנורמות שונות לחלוטין.

אחת המסקנות המרכזיות במחקרה של מעוז היא שהחברה הישראלית מעוניינת בשיגור צעיריה להודו. "החברה הישראלית מבינה שאחרי שירות צבאי קשה ומתסכל, ולפני שהם משתלבים במסלולים החברתיים המקובלים, הצעירים צריכים להתפרק. הם זקוקים לפריקת עול, לקריאת תיגר על נורמות מקובלות. במקום שיעשו את זה פה, בישראל, שולחים אותם לעשות את זה אצל ההודים".

 

אם מעוז צודקת, סביר להניח כי במוקדם או במאוחר יתברר שיש גבול גם לסבלנותם של ההודים. פה ושם, היא אומרת, כבר פורצות קטטות בין הודים לישראלים. "הישראלים בהודו מרשים לעצמם יותר ויותר", היא אומרת, "וההודים מתאפקים יותר ויותר. אבל מתחת לפני השטח הדברים כבר תוססים, ואני מעריכה שיגיע רגע שבו יותר ויותר הודים יחליטו שהרווח הכספי לא מצדיק את המשך ההבלגה".

 

ראה גם: תרמילאות אז והיום.

לקריאה נוספת, מאמרה של דריה מעוז, על הישראלים הנוסעים להודו