תופעות געשיות (וולקניזם) – מושגי יסוד

כתב: גילי חסקין

תודתי לגאוגרף גדעון ביגר, על הערותיו המועילות. תודה מיוחדת לגאולוגים דן גיל ועמיר אייל, על הסבריהם המועילים ועל טרחתם.

העיסוק בתופעות וולקניות רווח במקומות רבים על פני כדור הארץ, החל בדרום איטליה וכלה באיסלנד. המטייל נדרש לתופעות הללו כשהוא נתקל בהן בניקרגואה, בקוסטה ריקה, בגואטמלה, בצ'ילה, באקוודור ובמקומות רבים אחרים.

מאמר זה חולק לשנים מסיבות טכניות בלבד.

ראו קודם, באתר זה: מבוא לוולקניזם.

מושגי יסוד

מגמה – בצק בלטינית, היא סלע – בטמפרטורות שבין 1,300-600°C ואף 1,800-1,600°C – הנוצר בעומק כדור הארץ בתהליכי התכה שונים ומגיבושה נוצרו סלעי היסוד.

מאגמה נמצאת גם מחוץ לכדור הארץ – הרי געש התגלו בכוכבי לכת וירחים נוספים במערכת השמש. היא עשויה להכיל בתוכה גבישי מינרלים ובועות גז ונוטה להצטבר בתאי מאגמה לפני שהיא פורצת מהרי געש דרך צינורות הזנה או סדקים בקרום כדור הארץ ויוצרת סלעי יסוד געשיים, נקרשת בעומק לסלעים פלוטוניים (סלעי תהום ) או חודרת לתוך סדקים בשכבות הקרום כמחדרים פלוטוניים דוגמת דייק וסיל.

המאגמה אינה אחידה בהרכבה ובהתנהגותה: לרוב מדובר בתערובות סיליקטיות בריכוזים שונים. סוגי מאגמה אחדים עשירים בגז מומס ובאדי מים, הגורמים להתפרצויות געשיות עזות וליצירת סלעים נקבוביים. סוגים אחרים, הדלים במומסים, זורמים מתוך הרי געש או סדקים בקרום ויוצרים סלעים חסרי-נקבוביות וסלעים אמורפיים. בהתקרשותה מתחת לפני השטח יוצרת המאגמה מגוון של סלעים ומחדרים פלוטוניים.

ניתן להבחין בארבעה מצבי התמצקות (קיפאון) של סלע מגמתי:

1. סלע פלוטוני (על שם פלוטו, אל השאול במיתולוגיה הרומית), או סלע תהום – התגבש בעומק רב וגבישיו גדולים מ- 5 מ"מ. זהו סלע ש גודל גבישיו בינוני – נע בין 1-5 מ"מ.
2. סלע וולקני (על שם האל הנפח, במיתולוגיה הרומית), או סלע געשי – סלע שהתגבש על פני השטח או בעומק רדוד מאד וגבישיו קטנים מ- 1 מ"מ.
3. סלע פורפיריטי – סלע שהחל להתגבש בעומק ועלה תוך כדי התגבשות, במהירות, לעומק רדוד יותר, כתוצאה מכך מתקבלים גבישים גדולים "צפים" במסה של גבישים קטנים.
4. סלע זכוכיתי – "נוזל קפוא", סלע שהתמצק בתנאי מהירות קיצוניים ולא הספיק ליצור גבישים ומבחינת הסדור האקראי של החלקיקים בו הוא נוזל. למשל אובסידיאן[1].

לבה (Lava)

לבה היא מגמה שפרצה על פני השטח ואיבדה את החומר הגזי שלה.

זרמי הלבה לוהטים ונמדדה בהם טמפרטורה של למעלה מ- °1,200 מעלות צלסיוס .

למרות זאת, מדידת רעידות האדמה במכשירים, אשר פוזרו בנקודות שונות על פני כדור הארץ, העלתה כי בעומק של עשרות ואף מאות ק"מ מצוי חומר המתנהג כמוצק, שכן גלי S עוברים בו  (גלי  S, או "גלי גזירה" עוברים במוצק ונבלעים בנוזל. לעומת גלי  P, או "גלי לחץ", העוברים במוצק ובנוזל גם יחד)]. לעומת זאת אובחן, שמתחת להרי הגעש מצוי חומר נוזלי בעומק של ק"מ ספורים בלבד.  מכאן מסיקים, שהחומר החם והמותך, העולה על פני כדור הארץ בצורת לבה, מצוי בעומקים שונים בתוך "כיסים".  מהם מתפרץ החומר המזין את הרי הגעש.

בין לבה למאגמה עובר קו דק. שני המונחים מתייחסים לסלע מותך, אך ברגע שהמאגמה עוזבת את פנים כדור הארץ וזורמת החוצה באוויר הפתוח, היא נעשית לבה[2]. הרכב הלבה תלוי בהרכב המגמה ממנה היא ניזונה. לכן קיים מגוון של סלעים וולקניים, החופפים בהרכבם את מגוון הסלעים המגמתיים, אך נבדלים מהם בגודל גבישיהם.

קיימים שני סוגים של לבה. הסוג הראשון, פהויהוי (Pahoehoe) – הוא לבה בזלתית ועשירה בברזל, שנעה במהירות ובאופן חלק ויוצרת מסות דמויות חבלים ומנהרות חלולות. הסוג השני, אא (Aa), הוא לבה גושית וצמיגית שמתקשה ויוצרת משטח מחוספס או דוקרני. שני השמות מגיעים מהשפה ההוואית: פהוהוי פירושה ""לחתור", בהשראת הדמיון בין הלבה המתערבלת לבין ערבול מים. אא נגזרת מהמילה ההוואית לפועל "לשרוף".

זרם הלבה אינו תמיד הומוגני כמו בלילה בחושה לעוגה. הגושים המחוספסים של לבה שהתמצקה, שצפים על פני זרם הלבה, נקראים קלינקר (Clinker). זהו רובד של פיסות בזלת נקבובית הדומות במראן לסיגים, הנוצר על גב הקילוח. הצטברות של מספיק קלינקר ביחד יוצרת מה שמכונה "לבת כרובית", אשר הוולקנולוגית עינת לב, מתארת בתור "עגולה אבל עם פני שטח מחוספסים".

רוב הסלעים הוולקנים הם בזלת, אבל יש גם לא מעט אחרים. לאורך טבעת האש הסלע השולט הוא אנדזיט (על שם האנדים כמובן, שנמצאים באותה טבעת אש), שהוא בעל הרכב בין בזלת לריוליט, שהוא האקוויולנט הוולקני של גרניט. האקוויוולנט הפלוטוני של אנדזיט הוא הדיוריט, שניתן לכנותו "גרניט ללא קוורץ".

התהליכים בתא המגמה:

שחרור גזים: 

המגמה כוללת פאזה נוזלית ופאזה גזית המומסת בתוכה. כאשר פוחת הלחץ הסובב (למשל עקב עליית המגמה מעומק רב לעומק רדוד יותר, מתחילים הגזים לפרוש מן המגמה וליצור בועות המטפסות למעלה, משתחררות לאוויר ומתנדפות, והמגמה נעשית "יבשה" יותר.

הפרדת מינרלים על פי כבדם: 

עם התקררות המגמה מתחילים להיווצר בתוכה מינרלים שונים הנעים בתוך המגמה בהתאם למשקלם הסגולי.  המגמה עוברת דיפרנציאציה ונוצרות בה כמה שכבות של מינרלים. כך יכולים  להיווצר גם בצרים בעלי ערך כלכלי לאדם.

פעולת גומלין עם קיר התא:

עקב הלחץ, החום וחדירת תמיסות מתוך המגמה עשויה להתרחש מטמורפוזה בסלע הסביבה (מטמורפיזם של מגע). כמו כן, נופלים מדי פעם, גושים בגדלים שונים מסלע הסביבה אל תוך המגמה ונלכדים בתוכה כשהיא מתמצקת.  גושים אלו נקראים כסנוליטים, דהיינו, "סלעים זרים"[3]. ידוע במיוחד האטנה (Etna) שבסיציליה[4], הפולט בזלת עם כסנוליטים של סלעי גיר מתקופת הטריאס[5].

היווצרות שלוחות:

המגמה הלחוצה מחפשת לה נתיבים כלפי חוץ, גם מחוץ לצינור המוצא העיקרי, היכול להיות סתום עקב מגמה שהתקשתה קודם לכן. כך נוצרות שלוחות של מגמה בתוך סלע הסביבה. אם שלוחה שכזאת מתקדמת בין שתי שכבות של סלע היא נקראת סיל .(Sill) אם היא חוצה את השכבות השונות היא נקראת דייק (Dike) .

הרי געש:

סרטון  : איך הרים נוצרים  

הר געש הוא מבנה גאולוגי, הנוצר כאשר מאגמה פורצת דרך סדקים בקרום כדור הארץ ונפלטת אל פני השטח בתהליך הנקרא "התפרצות געשית". הרי געש מופיעים בשלל צורות ועוצמות ובסוגים שונים של התפרצויות. כשהר געש מתפרץ, אין הרבה מה לעשות נגד נהרות הלבה, גשם האבנים הלוהטות וענן האפר האדיר הנפלטים מהם, אך בניגוד לרעידות אדמה יש לא פעם סימנים שעשויים להעיד מראש על התפרצות מתקרבת. להרי הגעש תפקיד חשוב בעיצוב פני הקרקע ובמחזור הסלעים, והם מילאו תפקיד מרכזי גם באחד מאירועי ההכחדה ההמונית הגדולים ביותר שידע העולם.

תחילת היווצרותו של הר געש, בהצטברות של לבה וגזים סמוך לפני השטח. כאשר לחצם גובר על ההתנגדות שמעל, חלה התפוצצות, המנקבת חור בסלעי הסביבה. בשלב זה נוצר הר געש של התפוצצות ולו לוע (מכתש –  (craterהמוקף בסוללה, הנוצרת מן החומר שהונף אל על, שב ונוחת. הלוע הוא שקע בהר הגעש, מעל לצינור ההזנה.  חומר זה, הבונה את השוליים של הרי הגעש, מורכב אפוא מרסק של סלעי הסביבה, על פי רוב בתוספת של סלעי בזלת שהתקרשו בהתפרצות קודמת והיוו את הפקק שסתם את הלוע, וכן חומר מן הלבה שנזרקה לגובה רב והחלה להתגבש תוך כדי התקררות מהירה באוויר.  אם החומר שנפלט הוא בעיקרו נוזלי – לבה – יהיה החרוט נמוך יחסית.  אך אם מועף לאוויר חומר פירוקלסטי מוצק (ראו להלן),הנוחת במקום – יהיה החרוט במרבית המקרים תלול.

שני מנגנונים פועלים להיווצרות לוע געשי:

• בהרי געש מן הטיפוס שהתפרצויותיו הן בצורת התפוצצות, "מתנקה" הלוע בכל התפרצות באמצעות החומר החדש הנזרק ממנו. הלוע הוא קצה צינור ההזנה.
• בהרי געש מן הטיפוס הפולט בעיקר לבה נוזלית, שוקעת השארית עם גמר ההתפרצות, וכך נוצר הלוע, כפי שקורה למשל בשפופרת של משחת שניים, כאשר מרפים מהלחץ וחלק מן המשחה חוזר פנימה.

התהליכים בלוע:

באשר המגמה נמצאת בעומק רב, היא נתונה בלחץ ליתוסטאטי גדול (ליתוס = סלע), לחץ הפועל על הסלעים באופן אחיד בכל הכיוונים ונובע ממשקל הסלעים מעל. הלחץ מתעצם ככל שמעמיקים) והגז איננו יכול לפרוש ממנה. עם עלייתה, הולך הלחץ הסובב ופוחת, עוד ועוד גז פורש ממנה, נוצרות בועות קטנות ומחפשות דרך לעלות. בהגיע גוש המגמה אל תא המגמה האחרון, גובר תהליך הפרישה. המגמה מתנפחת, אך הבועות נתונות עדיין בכוח התאחיזה של המגמה והן נשארות מבודדות זו מזו.  התהליך מגיע לשיאו כאשר גוש המגמה מגיע דרך הצוואר הגעשי אל הלוע עצמו. במקום זה מתאפס הלחץ הליתוסטאטי, כמויות גז אדירות פורשות מהפאזה הנוזלית, מצליחות לפרוץ את הקירות הדקים שבין בועה אחת לשכנתה, יוצרות בועות ענק ובבת אחת גדל נפח המגמה בעשרת מונים, זוהי למעשה התפוצצות.

גוש המגמה מתפוצץ בלוע, הגזים משתחררים, וקרעי מגמה נוזלית, שבתוכם ממשיכה עדיין פרישת הגזים ויצירת הבועות נורים לגובה של עשרות או מאות מטרים באוויר ויוצרים בהתקרשותם את הפירוקלסטים[6]. לעומת זאת, אם תמצא בצינור המוצא מגמה ענייה בגז, היא קולחת החוצה בניחותא, ללא התפוצצויות.

קלדרה:

הלוע בהר הגעש הוא לעתים גדול ביחס לקוטר הר הגעש עצמו, במקרים קיצוניים יש לועות בהיקף של ק"מ רבים. קלדרה היא שקע רחב ידיים בראשו של הר הגעש, הגדול בהרבה מהלוע המקורי. משמעות המילה "קלדרה" היא "קדרה" בפורטוגלית  והיא לקוחה מן האיים האזוריים; שם הוגדרה לראשונה (מקורה כנראה במילה העברית "קדרה", בה השתמשו יהודי המקום, כשתיארו את התופעה).

מתצפיות התברר כי במקרים אלו, הלוע מוקף בהעתקים ובגלישות של החומר הבונה את דופן הלוע. המסקנה היא שבהתפרצות הר געש קיימת העברה של חומר מכיס המגמה שמתחת לפני השטח, להר הגעש ההולך ונבנה על פני השטח.  כלומר, הלחץ בתוך תא המגמה הולך ופוחת ואילו משקל הסלעים הנערמים ממעל הולך וגדל. על כן קורה לעתים שהר הגעש קורס תחתיו ומתמוטט לתוך כיס המגמה שלו.  התוצאה היא הגדלה ניכרת של הלוע והתהוות סימני העתקה וגלישה בדפנות החדשים.  לעתים, קלדרה נוצרת בצורה אחרת: צינור הפליטה נסתם, נוצר לחץ של גזים ההולך וגדל עד שחלה התפוצצות (מקרה סנטוריני למשל). הקלדרה יכולה להתמלא לאחר מכן במים כמו באגם הלוע (Crater Lake) שבמדינת אורגון, ארה"ב, או לחזור ולהתמלא בחומר וולקני שחזר ופרץ מן המעמקים.

חתיכות הסלעים:

לערב רב של החומרים הנזרקים בהתפוצצות קוראים חומר פירוקלסטי, (מילולית: חלקיקי אש, או "שבור באש"), או טפרה (Tephra) שהוראתה "חלקיקי אש). חומר זה עשוי להכיל מרכיבים בגדלים שונים, ממטרים ועד חלקי מילימטר כגון שברי סלע, אבק, טיפות  לבה שהתמצקו וגבישי מינרלים גם יחד. העננים המפחידים העשויים אפר, גז וסלע, אשר קברו את העיר פומפיי תחתיהם, כשהר הגעש וזוב התפרץ בשנת 79 לספירה. ענני הבלהות מטילי המורא האלה עשויים להגיע עד לטמפרטורה של 1,000 מעלות צלזיוס ולנוע במהירות של 80-720 קמ"ש.עם ההתרחקות ממרכז ההתפרצות חלים בחומר תהליכי מיון, כאשר המרכיבים הגסים מצטברים בקרבת מקום ההתפרצות, בעוד החלקיקים הקטנים יכולים להצטבר במרחקים גדולים יותר. כאן גם משטר הרוחות הוא גורם משמעותי. מהחומרים הפירוקלסטיים שנפלטים מהרי הגעש, נוצרים הסלעים הפירוקלסטיים.

מיון הסלעים הפירוקלסטיים נעשה, בדומה לסלעי המשקע הקלסטיים, על פי גודל המרכיבים.

מהאפר הגעשי (0-2 מ"מ) נוצר טוף. מהלאפילי (2-64 מ"מ) נוצר לאפילי טוף או לפיליסטון.

בניגוד להתפרצות האטית והיציבה של קילוואה (Kīlauea), שבהוואי[7], ב-1983, שם גלשה מההר לבה "נקייה", היינו, לא צמיגית, הר הגעש פוֶּאגוֹ (Fuego) בגואטמלה[8] התפרץ בפיצוץ פתאומי בדצמבר 1974. התפרצות זו חוללה זרמים פירוקלסטיים שהגיעו למרחק 7 קילומטרים מההר, גרמה להרוגים, לנזק לרכוש ולצורך בפינוי תושבים.

ההר ידוע בכך שהוא פעיל כמעט כל הזמן בעצמה נמוכה, עשן נפלט מפסגתו כמעט מדי יום, אבל התפרצויות עזות נדירות.

החומר הגעשי נפלט לעתים קרובות בצורת חתיכות, דמויות אגס ומלופתות, הנקראות פצצות וולקניות.  לחומר זה, הנופל חזרה, יש לעתים צורת טיפות של לבה.  טיפות הלבה ניכרות בתצלומי צבע של ההרים המתפרצים בלילה – הן מופיעות כנקודות לוהטות. בחומר המפוזר סביב הרי געש ניתן להבחין בסלעים בעלי צורה מאורכת, על פי רוב עם שני זנבות – עדות ללבה אשר עפה כטיפה ושמרה על צורתה גם לאחר הנחיתה על הקרקע.

חלק מן החומרים הללו נפלטים באמצעות מזרקות לבה – זרמי לבה הנפלטים מלוע הר הגעש בעוצמה רבה, ועשויים להגיע לגובה של מאות מטרים. זרמים אלה נקרעים לחלקים קטנים יותר – טיפות געשיות בצורות ובגדלים שונים:

"חביתיות" – נוצרות כאשר טיפות לבה צמיגה וקרושה חלקית פוגעות בקרקע והופכות שטוחות. נקראות גם "גללי פרה".

"דמעות פלה" ו"שערות פלה" (Pele’s hair)

שהלבה ניתזת במהירות, במזרקות או בזרמים, על שטח שאינו מישורי, היא עשויה לשזור חוטים זהובים של זכוכית געשית, הדומים למשי עכבישים. למרות שהלבה עשויה להכיל המון סיליקה (צורן) – המרכיב העיקרי בזכוכית – היא יוצרת זכוכית רק כשהיא מתקררת במהירות, בין אם בחלקיקים קטנים.

הדמעות הן טיפות בזלת זגוגיתית הנקרשות במבנה אווירודינמי הדומה לדמעה. השערות הן "דמעות" שנמתחו במעופן באוויר והפכו ארוכות ודקיקות. לעתים תימצא "דמעה" בקצה הקדמי של "שערה".

או בגושים מוצקים של אובסידיאן געשי.

הן קרויות על שם פלה – אלת האש והרי הגעש של הוואי.

הטיפות נזרקות למרחק-מה מן הלוע: החלקיקים הגדולים יותר יפלו קרוב ללוע, והחלקיקים הקטנים יותר יפלו במרחק גדול יותר ממנו. בנפלן על הקרקע עשויות טיפות אלה להיצמד זו לזו בעודן חמות ורכות, וכאשר הן מתקררות ומתגבשות הן הופכות לסלע.

אגלומרט נוצר ברובו מפצצות געשיות, שגודלן מצביע על קירבה להר הגעש. בנוסף, פצצות געשיות שהושלכו אנכית עשויות ליפול בחזרה לתוך צינור ההזנה עצמו, להיצמד זו לזו ולהתגבש.

אגלומרט עשוי להכיל פתיתי אפר געשי שנפלטו ביחד עם הטיפות הגעשיות, או להתגבש על מצע סלעי של מסת אם קיימת, דוגמת טוף שנוצר בהתפרצויות קודמות או בשלבים קודמים של אותה התפרצות.

אפר געשי

אחד המוצרים הוולקניים השכיחים ביותר הוא אפר געשי. אלו החלקיקים הדקים ביותר הנפלטים מהר געש בעת התפרצות געשית עמוד העשן שנראה פעמים רבות מעל הר געש מתפרץ מורכב בעיקר מאפר ומקיטור. החלקיקים הזעירים יכולים להיות מועפים למרחקים רבים, בהתאם למהירותה וכיוונה של הרוח. שלא כמו אפר שנוצר לאחר שריפה של עץ או חומר דליק אחר, אפר געשי הוא חומר שוחק וקשה, אינו מסיס במים ואף מוליך חשמל, בעיקר כשהוא רטוב.

הרוח יכולה לשאת את האפר למרחק קילומטרים רבים, ולהשפיע על אזורים מרוחקים יותר ועל הרבה יותר בני אדם מאשר הנזקים הישירים של ההתפרצויות, כפי שקרה בהתפרצותו של הר הגעש Eyjafjallajökull שבאיסלנד, באפריל 2010. שמי אירופה התכסו באפר געשי, טיסות בכל רחבי אירופה, מבריטניה וסקנדינביה, דרך אוסטריה ושווייץ ועד איטליה, צרפת וספרד, בוטלו. במשך שישה ימים שמי אירופה היו משותקים, והנזק שנגרם נאמד בכמיליארד ושבע מאות מיליון דולר.

כשאפר מתחיל ליפול במהלך שעות היום, השמים מתמלאים באובך, וצבעם נעשה צהבהב, אך לפעמים האפר הנופל יכול להיות כל כך צפוף עד שהראות נעשית לקויה ואף בלתי אפשרית וצבע השמים נעשה שחור. ב-1783 הייתה באיסלנד  התפרצות גדולה מאוד שכיסתה את כל אירופה והגיעה אפילו עד אמריקה. האפר, שיצא מהר הגעש המכונה "לאקי", הקיף את כל העולם וגרם למקרי מוות מרובים באנגליה, כתוצאה מקשיי נשימה.

בוקר יום ה-18 במאי 1980, הבחינו תושבים רבים במזרח מדינת וושינגטון, שמתחיל להחשיך ושעננים מאיימים מגיעים ממערב. רובם סברו שהעננים היו חלק ממערכת של סופות רעמים גדולות הנפוצות בשלהי האביב. עם זאת, מה שהם לא ידעו היה שבשעה 08:32 התפרץ הר הגעש סנט הלנס וירה סילון עצום של גז ואפר וולקני לגובה של למעלה מ-20,000 מטרים באוויר. כשהענן נסחף מעליהם, החל ליפול מטר של אפר, שכיסה את האזור בחשכה, למשך כל היום. בתים, חוות ודרכים התכסו במהירות באבק בגובה של 10 סנטימטרים. החלקיקים הקטנים חדרו למכונות ולכל המבנים פרט לאלו האטומים במיוחד. עד סוף היום למעלה מ-500 מיליון טונות של אפר ירדו על חלקים של וושינגטון, איידהו ומונטנה. האפר מנע אפשרות לנסיעות בדרכים במזרח מדינת ושינגטון עקב ראות לקויה, דרכים חלקלקות ופגיעת האבק במכוניות, פגיעה שהורגשה על ידי כעשרת אלפים בני אדם באזורים מבודדים ובקהילות קטנות. לכלכה נגרם אבדן של למעלה ממיליארד דולר בשל התפרצות הר הגעש סנט הלנס (Mount St. Helens) ב-1980 – מרביתה בשל האפר.

לסרטון על התפרצות הר הגעש סינט הלנס

בהתאם לכמותם, משקעי אפר על הקרקע לאחר התפרצות יוצרים השפעה הרסנית על המערכת האקולוגית המקומית והאזורית – קריסת גגות של מבנים, נפילת עצים, זיהום מקורות מים, הרס תשתיות ועוד.

אפר געשי כשלעצמו איננו רעיל, אך אם הוא נשאף על ידי בני אדם או בעלי חיים, הוא יסכן את חייהם שכן הוא יוצר בצקות בריאות, ויכול אף לגרום לחנק (לאפר געשי ישנה יכולת עצומה של סיפוח נוזלים ואם הוא מגיע לריאות, אדי המים נספחים אליו ונוצר משקע מוצק בריאות).

האפר הגעשי מהווה סכנה למטוסי נוסעים, עלול לגרום נזק למערכות אלקטרוניות ולמכונות ולהפריע לייצור חשמל ולתקשורת. גם לאחר שפליטת האפר מהר הגעש מסתיימת, הרוח ופעילות האדם יכולה לגרום לנפילת האפר במשך חודשים ואף שנים ולגרום לנזקים בריאותיים וכלכליים ארוכי טווח.

חלקיקי אפר קטנים מאוד יכולים להישאר באטמוספירה למשך שנים רבות והם יכולים להתפזר בכל העולם באמצעות רוחות וזרמי סילון (דוגמה לכך היא זיהויו של הר הגעש טובה באינדונזיה שהתפרץ לפני כ-76,000 שנים). לחלקיקים הנשארים באטמוספירה ישנה גם משמעות אקלימית שכן הם חוסמים מעבר של קרני אור וגורמים לצניחת טמפרטורות עולמית כמו במקרה של התפרצות הר הגעש פינטובו בפיליפינים בשנת 1991.

לחומר פירוקלסטי עבה יותר, קוראים טוף .(tuff) פומפי והרקלנאום כוסו בטוף, שנפלט מהווזוב. בניגוד לבזלת המוסעת  למרחקים, הטוף נוחת בדרך כלל סמוך למקום ההתפרצות.

אבק וולקני מורכב מחלקיקים שגודלם פחות מ-500 מיקרומטר פעמים נזרקים פירורים דמויי חלוקים הנקראים לאפילי .(lapilli)

סקוריה (scoria) היא סלע בזלתי נקבובי ביותר. עוביין של הדפנות המבדילות בין נקבובית אחת לשכנתה הוא חלקי מילימטר אחדים בלבד. הסקוריה נוצרת בהתקררות מהירה של לבה עשירה באדים ובגזים, שקפאו  בבועות, דוגמת בקבוק סודה שקפא מיד לאחר שנפתח. פצצה געשית היא צבר של לבה, טיפה געשית גדולה – בקוטר של יותר מ-64 מ"מ – הנפלטת מהר געש בעת התפרצות געשית באמצעות מזרקת לבה. הטיפה המותכת גדולה יחסית, ולכן נקרש קרומה החיצוני בעת מעופה בשל מגעו עם האוויר, בעוד תוכנה נותר מותך. קוטרן של פצצות געשיות, יכול להגיע אף לכמה מטרים. הכינוי "פצצה" נובע מנטייתן של חלק מהן להתפוצץ בנופלן על הקרקע, כשתוכנן הנוזלי ניתז לכל עבר.

פומיס (Pumice) חפף בעברית, הוא סלע וולקני נקבובי ביותר. שלא כמו הסקוריה, הוא נוצר מלבה חמוצה (או חומצית), כלומר, עשירה בתחמוצות צורן[9]. הפומיס לבן  ומלא נקבוביות, עד כי הוא צף על פני המים. באי ליפארי (Lipari) אשר באיים האאוליים, מצפון לסיציליה מצוי חפף בכמות  רבה. הוא נחצב שם בכמות גדולה ומשמש חומר בידוד משובח. ניתן למצוא לאורך חופי הים התיכון של ישראל, גושי פומיס , שנפלטו בהרי הגעש של אזור סיציליה.

להאר

בעת הנפילה, הטמפרטורות צונחות, רעמים וברקים נשמעים וריח חזק של גופרית נישא באוויר, ואם מתלווה להתפרצות גם גשם, אזי נחשול המורכב מאפר געשי מעורב במים הזורם במהירות עצומה ויוצר נהר בוץ הנקרא "להאר". הלהאר עשוי להיות חם או קר, ועשוי להיגרם עקב זרם פירוקלסטי שממס במהירות קרח ושלג על ההר.

להארים (lahars) הם אמנם מפורסמים פחות מזרמים פירוקלסטיים או מזרמי לבה, אך הם אחת מתופעות הלוואי המזיקות ביותר של התפרצות געשית. הלהאר, שהוא בעצם מפולת בוץ ענקית, מכיל תערובת של אפר ורסיסי געש, הדומה במרקם למלט רטוב, בגלישתם במהירות של 60 קמ"ש במדרון ההר. זרם זה, מסוגל להרוס כמעט כל מה שימצא בנתיבו ומתקשה כבטון.

המילה באה משפת ג'אווה, אך תופעת הלהאר מופיעה בהרי געש בכל העולם. אחד האירועים המפורסמים והמצמררים, שכור מהתפרצותו של הר הגעש נוואדו דל רואיז  (Nevado del ruiz) בקולומביה, בשנת 1985. התפרצות הר הגעש חולל התפרצויות להאר שקברו את העיירה ארמיירו (Armero) והרגו 23,000 איש.

התפרצות לבה:

לעתים מסתיימת התפרצות של הר געש בתופעות שנזכרו לעייל, אך במרבית המקרים מתלווה אליהן זרימת לבה (Lava) מן הלוע. זרמים אלו נקרשים לסלעי בזלת או סלע וולקני אחר[10]

בפני הזרם הקפוא, נוצר שפע של צורות דמיוניות: מערות ומחילות קטנות, מקלעות בדגמי חבלים או צמות ועוד.  המבנים הללו דומים  לקפלים הנוצרים בקרום חלב מורתח ואכן גם בלבה, נוצר קרום דקיק שהתקרש עקב התקררות, בעוד שהזרם מתחת גורף את הקרום ומקמט ומקפל אותו, תוך יצירת צורות מגוונות.

לעתים מתהווים סדקים תוך כדי התקררות הלבה ונוצרות פריזמות של בזלת, בדומה להיסדקות של חרסית באפיק של נחל. דוגמאות ברורות של פריזמות כאלו  נמצאות בבריכת המשושים שברמת הגולן ובמכתש רמון.  החלק העליון של הזרם נקרש לעתים בצורת חבלים או צמות קלועות, וזאת בשל תנועת הלבה שמתחתיו. תופעה נוספת המתלווה ללבה הזורמת מהר געש, היא היווצרות מערות, שאינן אלא בועות ענק של אדים וגזים שנכלאו בסלע שנקרש. מערה כזו נמצאת במורד הווזוב. לבה מותכת הנופלת על פני מים צוננים של אגם או ים מצטננת במהירות ומקבלת מבנה ספוגי של פומיס (אבן ספוג).

כמות חומר הפליטה:

על כמויות חומרי הפליטה הוולקניים מעידים שלושה מקרים:

1. הר הגעש קליוצ'ווסק (Cliuchwesc) שבקאמצ'אטקה פלט בהתפרצותו ב- 1829, יותר מ- 3.5 ק"מ מעוקבים של לבה.
2. ההתפרצות הגדולה של הקרקטאו (Cracatau) במפרץ סונדה שבאינדונזיה ב- 1883, סיפקה 18 ק"מ מעוקב של חומר פירוקלסטי.
3. הר הגעש טמבורה (Tambora) באי סומבאווה שבאינדונזיה, פלט ב-1815, 150 ק"מ מעוקב של חומר.

התפרצות הרי הגעש

הרי געש מתפרצים לעתים קרובות בפעימות, בהפסקות קצרות, או בהתפרצויות המתרחשות מדי שנים אחדות. לדוגמא, הר הגעש סטרומבולי אשר באיים האיאוליים, פועל  בפעימות יומם ולילה, במרווחים של  10- 20 דקות, המלוות בפליטת ענני אדים, ריח גופרית, וקולות רעם חזקים.  נופים של סלעי געש הם נופים של תמורות נוף מהירות ופתאומיות. התפרצויות געשיות התחוללו על פני כדור הארץ בעקבות כל האורוגנזות – היווצרות שלשלות רכסי הרים בממדים גלובליים – שהתרחשו במהלך ההיסטוריה הגיאולוגית של כדור הארץ. האדמה נסדקה והלבה פרצה דרך נקודת החולשה של קרום כדור הארץ. התפרצויות געש אלו שכיחות בעיקר בשני אזורים בעולם:

א. בנקודות החיבור בין הלוחות – בשקעים של האוקיינוסים הגדולים או בחיבורים שבין האוקיינוסים ליבשות.

ב. בשיאי הקימוט האלפיני. אחד ממוקדי הרעש באזורנו הוא הים התיכון השבור והשקוע, שעומקו עולה על  4,000 מ' מתחת פני הים. מבחינים בארבעה אזורים עיקריים של תופעות הגעש הנוכחיות:

1. "טבעת האש" – סביב האוקיינוס השקט. מקאמצ'טקה שבמזרח סיביר, דרך יפן, הפיליפינים, אינדונזיה, והלאה לדרום אמריקה וצפונה.
2. ההתגעשות של האזור האלפיני, שהיא מתונה בהרבה יותר מההתגעשות של טבעת האש. היא מתמשכת מהרי הגעש שבהרי האטלס, בהרי הגעש בים הטירני (ווזוב, אטנה, סטרומבולי ואיי הים האגאי.
3. הרי הגעש הנמצאים ברכס התת ימי שבאוקיינוס האטלנטי ומבצבצים כאיים כדוגמת איסלנד.
4. הרי הגעש הנמצאים ברכס התת ימי שבאוקיינוס האטלנטי, רובם מתחת לפני הים ומיעוטם מבצבצים כאיים דוגמת איסלנד, האיים האזוריים ועוד.
5. אזור השקע הסורי אפריקאי: הרמות והרי הגעש הרדומים של החורן, הגולן, חצי האי ערב[11], הרי הגעש של אתיופיה, הקילימנג'רו ועוד.

ידוע על שני סוגים של התפרצויות געש:

התפרצות שקטה, הזורמת דרך הסדקים שבקרום כדור הארץ והתפרצות רועשת, הפורצת מתוך לוע הר הגעש. בשעה זו פולט ההר בליל של חומרים: אדי מים, גזים רעילים, אפר וולקני, לבה, אבני ספוג המחוררות מחמת הגזים, נתזים של סלעי פרץ מותכים, קרעי השלד הסלעי של הר הגעש.

סוגים של הרי געש

מבחינים בכמה סוגים של הרי געש. מיונם נקבע לפי סגנון בנייתם, עוצמת פעילותם ועיתוי התפרצותם. סגנון הבנייה נקבע לפי סוג החומר הפורץ וצמיגותו.

א. הר געש שכבתי:

מכונה סטרטו – וולקן הר געש בעל חרוט מחודד, הפולט לסירוגין לבה וחלקיקים מוצקים  – פירורי סלע, אבק, אפר וולקני (חומרים פירוקלסטים). במרכזו של הר כזה נמצא הקמין (קונדואיט), דרכו עולה המגמה וממנו מסתעפים גם שפכי לבה וגם שכבות של סיגים געשיים. באופן כזה נוצרות בהר מספר שכבות. כאילו הם הווזוב והפוג'י סאן.

ב. הר געש שטוח:

נקרא גם שילד-קון, כלומר, חרוט מגן.  הר געש הפולט מגמה נוזלית מאד, היוצרת הר געש שטוח, רחב ובעל מורדות מתונים – תוצאה של זרימת הלבה.  בהר געש מסוג זה, נוצר הלוע עקב התמוטטות הר הגעש לתוך חלל שנוצר מתחתיו, בשל התרוקנות תא הלבה. דוגמא מובהקת היא מאונה לואה (Mauna Loa) שבאיי הוואי.

ג. הר געש כיפתי:

מיגבהים או כיפות קטנות, הנוצרים בשל מגמה נוזלית (כגון כיפות הפואי –  – (Puy) מן המאסיב המרכזי (Massif Central) בצרפת. אלו הם בעצם צווארים געשיים. הצוואר הגעשי הוא הלבה הקשה אשר סתמה את הקמין. על ידי הרס הטוף העוטף את הקמין, מתגלים הצווארים על פני השטח, כי הם בנויים  בדרך כלל מגמה מוצקת מאד.

ד. חרוט אפר (Cinder cone):

הר הגעש פולט בעיקר חומרים פירוקלסטיים. כך נוצר חרוט גבוה, בעל מורדות תלולים, ששיפועיהם מגיעים ל-30%. ככל שהחומר גס גרגר יותר, תלילותו תהיה גדולה יותר. אולם בדרך כלל החומר נסחף מפאת רכותו וההר מקבל מדרון מתון.

סוגי הרי הגעש נקבעים גם לפי ההרכב המינרלוגי של החומר המרכיב אותם. בהוואי למשל,  הלבה היא מאד בסיסית, ושם ההרים הם "דמויי דייסה". באנדים לעומת זאת, הרי הגעש  מורכבים מאנדזיט, שהוא חומר יותר עשיר בסיליקה ומשום כך עמיד יותר.

בלנזרוטה (Lanzarote) שבאיים הקנריים, יש שורה של חרוטי אפר לאורך סדק של התפרצויות שלא הבשילו למשהו יותר גדול. כך גם, באזור טולבצ'יק, שבקמצ'טקה.

יש להזכיר, כי פעילות געשית, לא רק בונה צורות אלא גם הורסת אותן. כך למשל הקלדרה, הגדולה בהרבה מלוע פשוט של הר געש; קוטרה נע בין ק"מ בודדים לכמה עשרות ק"מ.  מדרונותיה הפנימיים תלולים, כמעט אנכיים. כפי שהוסבר לעייל.

 ו. מאר (Maar)

מאר הוא לוע התפוצצות משנית. חומר וולקני לוהט שנזרק בהתפוצצות, או זרמי לבה, שכיסו סלעי סביבה, שהכילו מי תהום רדודים, או מים עומדים. כך נוצרה שכבה אטומה שהפכה את המים מתחתיה לקיטור. לעתים גובר לחץ הקיטור עד שמתחוללת התפוצצות ונפער חור בלבה. ללועות אלו אין "שורשים" וולקניים, כלומר אין הם קשורים לצינורות הזנה של לבה. סביב הלועות נוצרים שוליים של החומר שנזרק בהתפוצצות (כאילו הן הג'ובות שביער מסעדה). לעתים נקווים במאר מי גשמים ונוצר אגם או ברכה.

טיפוסי הרי געש

ניתן גם לחלק את מכלול הרי הגעש לפי עוצמת ההתפרצות, העולה מטיפוס לטיפוס.

א. טיפוס הוואי

טיפוס זה פולט בדרך כלל לבה חמה מאד וזרימה מאד (בעלת צמיגות נמוכה). כמעט ואין בו סיגים געשיים (אפר, גולות, פצצות) ואין בו התפרצויות והתפוצצויות. בתוך לוע כזה קיים אגם של לבה מותכת וזרימה. השתפכות הלבה היא קבועה למדי. כאלו הם הרי הגעש של איסלנד.

ב. טיפוס סטרומבוליאני

טיפוס זה ידוע כבעל פעילות רצופה, כמו איי הוואי. אם כי הלבה שלו יותר צמיגה ופחות זרימה.  הגזים נפלטים ממנה בייתר קושי מאשר מהלבה הזרימה ולכן קורות בהרים מסוג זה, התפרצויות מתונות. פעילותו הקבועה של הסטרומבולי זכתה אותו בכינוי "המגדלור של הים התיכון".  לטיפוס זה שייכים הרי געש רבים באינדונזיה.

ג. טיפוס וולקנו

על שם האי וולקן, הדרומי באיים הליפאריים. זהו טיפוס הסוער יותר מן הטיפוס  הסטרומבולי.

ד. טיפוס ווזוביאני

הלבה שלו צמיגה עוד יותר והיא נקרשת במהירות. הקמין הגעשי נסתם בין התפרצות להתפרצות וההר פועל אפוא בצורה לא רציפה, בהפסקות בלתי קבועות. על כן מצטיין טיפוס זה בהתפרצויות ארעיות והרסניות. חלקם של הסיגים הגעשיים , כבר עולה על חלקה של הלבה הזרימה. ההתפרצויות מלוות ענני עשן כבדים, שאינם אלא גזים המעורבים באפר געשי.  אלו הרי הגעש הנפוצים בעולם.  הווזוב עצמו אחראי לקבורת פומפי  והרקלנום על תושביהן תחת כמויות אפר אדירות. התפרצות סוערת כזו מטיפוס הווזוב מכונה גם  בשם "התפרצות פלינית", על שמו של פליניוס הצעיר שתיאר את חורבן פומפי והרקלנום בשנת 79 לספירה. נציג ידוע של טיפוס זה הוא פריקוטין (Paricutin) שבמקסיקו.

ה. טיפוס פלאני

על שם הר פלה (Pelée) באי מרטיניק  (Martinique) שבים הקריבי. נחשב לטיפוס הסוער ביותר. המגמה כאן צמיגה ביותר ומתרוממת בצורת "פקק" ענקי. ההתפרצות מלווה בענני גז בוערים וקטלניים. בחודש מאי, שנת 1902, הפיץ ההר ענני גז רעילים ולוהטים, אשר השמידו עיר בת 30,000 איש, תוך דקות.  חודשים בודדים אחר כך (אוקטובר 1902 – מארס  1903), הרים ההר פקק ענקי לגובה של כ- 300 מ'. הר שהתפרק כעבור חודשים אחדים.  פקק וולקני יפהפה בעל משושים מרהיבים הוא מגדל השטן (Devil's Tower) במדינת וויומינג שבארה"ב.

ממיינים הרי געש גם לפי תדירות ההתפרצות: פעילים כגון סנט הלנה שבמדינת וושינגטון, רדומים (הר הגעש פינאטובו (Pinatubo) שבפיליפינים התפרץ לאחר שנמנם 600 שנה) וכבויים כגון אלו שבמכתש רמון .

• הרי געש כבויים: הרי געש שפעלו לפני מיליוני שנים. מאז נסתם צינור המוצא ותא המגמה התמצק – אין הם פעילים עוד.
• הרי געש רדומים: הרים שנחשבו פעם ככבויים, עד שהוכיחו כי לא נס לחם. כך למשל, אלה שברמת הגולן וקרני חיטין.
• הרי געש פעילים: הרי געש המתפרצים לעתים ובתוכם אי שקט, עליו מעידים סימנים רבים, כגון רעידות אדמה קלות, שפיעת חום, פליטת גזים ועוד.

תופעות וולקניות

מערכות סדקים :(Fissure Eruption)

התפרצויות מתוך סדקים, בניגוד להתפרצויות מתוך צינור הזנה מרכזי, שתיארנו קודם, ניזונות ממערכת נרחבת של מישורי חולשה בקרום, שלאורכם עולה המגמה.  לאורך סדק כזה, שאורכו לעתים כמה ק"מ, נפלטת הלבה בזרימה שקטה, תוך יצירת "מזרקות לבה" ו"וילונות לבה" לכל אורכו.  עקב מנגנון זה, המחלק את מאסת המגמה לפתחי מוצא רבים יחסית, יהיה אופי הגוף שנוצר של משטחים רחבים, שפכי לבה או רמות בזלתיות רחבות ידיים. כאילו הן רמת הדקאן שבהודו (שטחה פי 20 ממדינת ישראל), רמת קולומביה, מערב מקסיקו, אזור הפאראנה שברום ברזיל ורמת אתיופיה. הלג'ה ורמת הגולן, רמת יששכר אצלנו.

גזים וולקניים ומים חמים:

לגזים הוולקניים יש תרומה מכרעת בהתפרצויות הרי הגעש.  לא תמיד הם קטלניים.  פעמים רבות מביאים גזים אלה (והמים החמים הקשורים אליהם) למרפא, ולשגשוג כלכלי.

מעיינות חמים:

המעיינות הללו פורצים מעומק רב, שם התערבבו מים מטאוריים (מים המחלחלים דרך שכבות הסלע, דרך מחזור המים בטבע), עם מים שנוצרו מהתעבות אדי המים שמקורם מגמתי ועם גזים וולקניים.  לאחר מכן מוצאת כל התערובת הזאת את דרכה כלפי מעלה, כשהיא נושאת אתה את המינרלים נושאי המרפא. כאשר פורצים אדי המים הוולקניים אל פני הקרקע, הם יוצרים לעתים בריכות של בוץ וולקני לוהט ומבעבע, שגם הוא עתיר מינרלים.

חשוב להזכיר, שבמקרים רבים מים חמים, אינם קשורים לשום פעילות געשית. אם הם מגיעים מעומק מספיק גדול, הם מתחממים מסלעי הסביבה. הגרדיאנט הגאותרמי הממוצע, 30 מעלות לקילומטר, מביא מים כמעט רותחים מעומק 3 ק"מ, בלי זכר לוולקניזם. כך חמי טבריה וגם קידוחי הנפט שמצאו מים והביאו לנו את חמי יואב, נווה מדבר ליד רביבים וכנראה גם חמי געש.

פומרלות: 

הפומרלות הן עמודי קיטור ואדי מים חמים, הפורצים מהרי געש ומסדקים באזורים וולקניים, עם  או בלי גזים וולקניים נלווים. במספר מקומות בעולם (איטליה, ניו זילנד ואיסלנד) מנוצל הקיטור לצרכים רבים ושונים:  לעתים הוא נתפס ומובל בצינורות לתחנת כוח, שם הוא מסובב טורבינות קיטור.  לעתים הוא מובל בצינורות לשם חימום בתים, בריכות שחיה וחממות טרופיות, ולעתים משמשות כאטרקציה לתיירים.

פעמים רבות נושאות איתן הפומרלות גזים גופריתיים, וכאשר מתאדים אדי המים, שוקעת  הגופרית ע"פ הסביבה ונוצר בצר גופרית בעל ערך כלכלי.  מכרות גופרית רבים בעולם  נוצרו בדרך זו.  מפורסם במיוחד הוא אתר הפומרלות הגופריתיות סולפאטארה אשר בקרבת נפולי שבאיטליה, אשר השאיל את השם לפומרלות עשירות בגפרית גם במקומות אחרים בעולם.

גייזרים:

ליצירת תופעת טבע זו חוברים יחדיו מספר גורמים:

• סלע נקבובי או סדוק מאד המאפשר חלחול מים.
• מקור חום מגמתי סמוך לפני הקרום (מכמה מאות מטרים, עד 2-3 ק"מ).
• מערכת חללים תת קרקעיים המחוברת יחדיו, ולה צינור מוצא יחיד אל פני הקרקע.

שלבי התפרצות הגייזר הם:

1. לאחר תום ההתפרצות הקודמת חודרים המים דרך הסלע הנקבובי וממלאים את מערכת החללים התת קרקעיים.
2. החום המגמתי מעלה לאט לאט את טמפרטורה המים, עד אשר מתאדה והופך לקיטור, המצטבר בחלקם העליון של החללים.  עמוד המים הממלא את צינור המוצא יוצר לחץ הידרוסטטי המונע את עליית המים.
3. לחץ הקיטור המצטבר עובר את הסף הקריטי של הלחץ ההידרוסטטי בצינור המוצא, ואז הוא זורק כלפי מעלה, בכוח אדיר, את המים והקיטור שהיו כלואים עד כה במעמקים.
4. מי הגשמים, שהמתינו עד כה לתורם בסדקים של הסלע הסובב, בתוספת מי הגייזר עצמם, חוזרים וממלאים את החללים התת קרקעיים, וחוזר חלילה. ישנם גייזרים המתפרצים אחת לכמה דקות, כמו למשל הגייזר האיסלנדי  ,Geysirאשר תרם את שמו לתופעה, אחרים – אחת לכמה שבועות או חודשים.

סיפור הימאי שבאיסלנד

האי הימאי (Heimaey), בו שוכנת עיר הנמל ווסטמניאר (Vestmannaeyjar) , הוא דוגמא טובה לאירוע וולקני רב רושם, שהתרחש בדור האחרון. אי זה, שוכן מדרום לאי המרכזי של איסלנד ותושביו התפרנסו מאז ומתמיד מעיבוד שלל הדייג. סמוך לעיר שכן הר געש כבוי בשם הלגפל (Helgafell). ב-23 בינואר 1973 נפתח במורדות ההר סדק וולקני, אשר הלך והתארך עד אשר חצה את האי מקצה עד קצה.  הסדק החל לפלוט פירוקלסטים בכמות גדולה, עד כדי כך שתוך יומיים נוצר במקום חרוט אפר, בגובה של כעשרה מטרים. האפר אף הלך והצטבר בכמות גדולה על רחובות העיר ועל בתיה.  תוך 24 שעות פונו כל 5,300 תושבי העיר, מלבד כמה עשרות מתנדבים, שניסו להציל את ציוד הנמל מכליה. בשלב הראשון פינו המתנדבים את האפר מגגות הבתים, כדי למנוע את קריסתם.  לאחר כחודש נחלש מטר האפר הבלתי פוסק, הר הגעש החל לפלוט לבה לוהטת[12]. הלבה בקעה בקצב של כמה מאות מ"ק בשניה מבטן האדמה, וכיסתה קרוב לשליש משטח העיר.

אולם הסכנה הגדולה היתה שהיא תגלוש לתוך נמל הדייג, תסתום אותו ותשבור את מטה לחמם של רוב התושבים. המתנדבים, בתוספת עשרות כבאים, התיזו יומם וליל טונות רבות של מי ים על הלבה, כדי לצננה. לאחר מכן, כשהצטרפה למאמציהם גם ספינת כיבוי מהנמל, נשא מאבקם פרי:  הלבה המתקררת יצרה מחסום בזלת, אשר הטה את הקילוח למקום אחר והנמל ניצל. באותם ימים חיממה הלבה את מי הנמל הקרים בדרך כלל וניתן היה לרחוץ בהם.

מקץ חמישה חודשים שקטה ההתפרצות והר חדש בשם אלדפל (Eldfell) מתנוסס עתה לגובה של כ-200 מ,' מעל הפרבר המזרחי של ווסטמניאר ולאי נוסף שטח יבשתי חדש, בגודל של 2.5 קמ"ר.  במשך כמה חודשים פינו תושבי העיר החוזרים את האפר שכיסה את בתיהם, והיו ביניהם שהתחכמו והעבירו צינורות דרך קילוחי הבזלת החמה עדיין, כדי ליהנות מספר שנים מהסקה מרכזית חינם.

ביבליוגרפיה

• אידלמן עמיר, נדידת הייבשות, החברה להגנת הטבע, תל אביב, 1986.
• אמיליה אורי, להבין הרי געש טוב יותר: מילון מושגים, אתר האינטרנט מדע פלוס.
• בלארד ד' רוסרט, לגלות את עולמנו, סדרת הנשיונל ג'יאוגרפיק, ספריית מעריב.
• בליזובסקי אבי, "התפרצות הר הגעש באיסלנד מתחזקת. מומחים: אפר וולקני הוא כמו "גשם קשה" של חלקיקים בעלי מקדם שחיקה גבוה", הידען, 17 אפריל 2010
• ברוור משה לקסיקון גאוגרפי, הוצאת יבנה, תשס"א.
• מזור עמנואל, גאולוגיה בפטיש ישראלי, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה.
• מור דורון, הגולן, ארץ הרי הגעש, ירושלים, 1994.
• סביר בילי, שגב מאירה, מסע במרחבי כדור הארץ, נושאים נבחרים בגאוגרפיה פיזית, המרכז לטכנולוגיה חינוכית, תל אביב, 2004.
• פלכסר עקיבא, גאולוגיה יסודות ותהליכים, הוצאת אקדמון, תל אביב.
• פלכסר עקיבא, גאולוגיה, עולם של תצפיות ומסקנות, האוניברסיטה המשודרת.
• שובאל, שלמה, צפונות כדור הארץ. מדעי הגאולוגיה, הגאומורפולוגיה והסביבה, האוניברסיטה הפתוחה 2011.

• 

הערות

[1] . אובסידיאן הוא סוג של זכוכית געשית – סלע געשי הנוצר בהתקררות מהירה של לבה פלסית. לרוב צבעו שחור, אך הוא מופיע בצבעים נוספים ובדוגמאות פסים ו"פתיתי שלג" ההופכים אותו לאבן חן. שימוש נוסף שנעשה באובסידיאן הוא הכנת כלים חדים למטרות שונות ומרובות – מציד ועד ניתוח. אובסידיאן נמצא בזרמי לבה ובפקקים געשיים, בכיפות געשיות ובצינורות הזנה.

[2]  זה דומה קצת לאלכימיה שהופכת "מטאור" ל"מטאוריט" ברגע שחתיכת סלע מהחלל פוגעת בקרקע – מדובר בתמורה לשונית לא פחות ואולי יותר מאשר פיזית.

[3]  המילה "אכסניה" באה מאותו שורש יווני, דהוראתו זר. מכאן "כשנופוב – שונא זרים.

[4] . אֵטְנה (איטלקית וסיציליאנית Etna) הוא הר געש פעיל השוכן באיטליה במזרח האי סיציליה. אטנה הוא הר הגעש הפעיל והגבוה ביותר באירופה. גובהו 3,330 מטר. הר אטנה הוא אחד מהרי הגעש הפעילים ביותר בעולם ומתרחשת בו פעילות געשית קבועה. בסביבתו הקרובה מצויים כפרים רבים, אולם תושביהם מסרבים לעקור למקומות יישוב חלופיים בשל האדמה הגעשית הפורייה שסביבו.

[5] כסנוליטים נמצאים גם בסלעים פלוטוניים, לא רק בהתפרצויות. בגרניטים מוצאים במקרים רבים כסנוליטים של סלע סביבה מטמורפי

[6]   פירוקלסט או חומר פירוקלסטי הוא כל חומר הנישא באוויר ומקורו בהתפרצות געשית. מקור המילה פירוקלסט מיוונית עתיקה: πύρό פירו- אש, κλαστός קלאסטוס – שבירה.

חומרים פירוקלסטיים כוללים קרעי לבה הנפלטים במהלך התפרצות געשית במצבי התקררות שונים, שההבדל ביניהם הוא גודל החלקיקים:

[7]  קילוואה הוא הר געש פעיל באיי הוואי, אחד מחמשת הרי הגעש שהצטרפו יחד על מנת ליצור את האי הוואי. פירוש המילה קילוואה בהוואית הוא "פולט" או "מתפשט מאוד" בהתייחס לפליטת הלבה התכופה של ההר. מאז 3 בינואר 1983 נפלטת לבה ברציפות מחרוט האפר של פּוּאוּ אוֹאוֹ (Puʻu ʻŌʻō). מאז 1952 נמנו בהר שלושים ושלוש התפרצויות געשיות קילוואה הוא הר הגעש הפעיל ביותר על פני כדור הארץ

[8] . הר הגעש פואגו הוא אחד מהרי הגעש הפעילים ביותר בגואטמלה. רישומים היסטוריים על פעילותו קיימים מהכיבוש ספרדי ב-1524. ההתפרצויות הגעשיות המטירו אפר געשי על הסביבה ומדי פעם לוו גם בפליטות של לבה ובזרמים פירוקלסטיים.

[9]  זהו מושג שגוי שהשתרש במינוח הגיאולוגי וכולם משתמשים בו עד היום והוא מתייחס אך ורק לריכוז הסיליקה בסלע או במגמה. הרבה סיליקה – חמוץ, מעט סיליקה – בסיסי. גרניט הוא סלע חמוץ. בזלת סלע בסיסי. אין לזה שום קשר לחמיצות אמיתית

[10] בזלת היא אכן הסלע הוולקני הנפוץ, אבל יש עוד מגוון גדול של סלעים וולקניים. דווקא בטבעת האש הסלע הנפןץ הוא אנדזיט שהוא בעל הרכב יותר "חמוץ" מבזלת

[11] רוב הוולקניזם של רמת הגולן והגליל התפרץ בקילוחים שייצרו את המבנה הרמתי, עליו "התלבשו" בשלב מאוחר יותר הרי הגעש

[12]. מה שאנשים קוראים רותח, הוא למעשה טיפה מעל נקודת הקיפאון, שהיא גם נקודת ההתכה של כל חומר. בנקודת הרתיחה החומר הופך לגז ובמקרה של מגמות ולבות אנחנו רחוקים מאד משם. ההוכחה לכך שאנחנו קרובים מאד לנקודת הקפאון היא קיומם של גושים מוצקים בתוך אגמי הלבה (כך למשל, בארטה אלה באתיופיה).