יפן בתקופת הרסטורציה של מייג'י

יפן: צעדי מודרניזציה

טיול ליפן הוא במידה רבה סיור בארץ מודרנית להפליא, עם כלכלה משגשגת והישגים טכנולוגיים מרשימים. מפליא לחשוב שעד מחצית המאה ה-19, היתה יפן ארץ אסייתית מסורתית, שחייבת את המודרניזציה שלה לרסטורציה של מייג'י ("מֵייגִ'י גִ'ידָאי"), שהחלה בשנת 1868, עם עלייתו לשלטון של הקיסר מוצוהיטו. כינוי המלכות שלו – "מייג'י" (ביפנית: "שלטון נאור") העניק לתקופה את שמה ביפן. התקופה הסתיימה בשנת 1912 עם מותו של הקיסר. במהלך תקופה זו התרחשו שינויים כבירים ביפן, תמורות מדיניות וחברתיות אשר הביאו את הסתגרותה של יפן לידי סיום, פתחו את שעריה לעידן המודרני והקימו בה משטר פרלמנטארי על חורבות המערכת הפיאודלית. בארבע השנים הראשונות של תקופה זו התרחשה הרסטורציה של מייג'י, מהפכה שלטונית בה הוחזר הכוח לכס הקיסרות על ידי נישול המשפחות הפיאודליות מכוחן.

כתב: גילי חסקין

ראו קודם: הגיאוגרפיה של יפן.

הרקע, העלייה לשלטון והרסטורציה

 עד שנות ה-60 של המאה ה-19, שלטו אדונים פיאודלים ביפן במשך מאות שנים והקיסר היה לא יותר מסמל נטול כוח. יפן הייתה שרויה בסגר מרצון למשך יותר משתי מאות. סגר זה גרם לקיפאון כמעט מוחלטת של התקדמות טכנולוגית במדינה. בשעה שהעולם, בראשות אירופה, שינה את פניו ללא היכר מבחינה תרבותית, מחשבתית וטכנולוגית, נשארה יפן הרחק מאחור עם שלטון פיאודלי מיושן וצבא במצב דומה.

הופעתן של אניות מלחמה אמריקניות במפרץ טוקיו "שכנעו" את ההנהגה המקומית לפתוח את שערי יפן לסחר ולמגע עם העולם החיצון. המגע עם האימפריות המערביות עורר ביפן תסיסה, שערערה את משטרו של השוגון והביא לזעזוע פוליטי אשר יצר את התנאים להפיכה.

פתיחת יפן למערב השפיעה באופן רע מאוד לשלטון הריכוזי של טוקוגאווה. נוסף לפגיעה בכלכלת יפן במסגרת שיטת ערי הנמל, נפגע ביטחון הפנים, כך סמוראים בודדים הפכו לטרוריסטים מזדמנים וזרעו פחד בקרב הזרים ופקידי הממשל. הזרים דרשו שהשוגון יגן עליהם מתוקף ההסכם, אך הוא לא היה מסוגל לעשות כן, לא מבחינה צבאית, כי לא היה לו קונצנזוס, וכל האן[1] בנפרד עשה כמעט ככל העולה על רוחו.

בתקופה זו בולט ערעור היחסים ההיררכיים שבין השוגון לדאימיו. הדאימיו פחות ופחות רואים בעצמם חייבים לבוא ולהתריע בפניו או לעשות את דברו באופן מדויק. השוגון נאלץ לערב את החצר הקיסרית בהחלטות ובוויכוחים הפנימיים, כי לא זכה לתמיכה מספקת בקרב הוואסלים שלו. כך התערערה גם ההפרדה הפוליטית-גיאוגרפית בין אדו לקיוטו.

הקבוצה שחשה את עצמה נפגעת ביותר היו הסמוראים הזוטרים. הפגיעה בהם היתה כלכלית ופסיכולוגית: הסוחרים הזרים יצרו ביקוש למוצרים שונים ובכך גרמו לעליית מחיריהם. הסמוראים שהתקיימו מקצבה צנועה ששולמה באורז, חשו את הפגיעה על בשרם. על הכנסתם הנמוכה פיצה אותם עד אז הכבוד שהעם רחש להם, אבל הזרים, לא חלקו להם את הכבוד הזה והדבר עורר בהם תחושות שנאה כלפי "המסריחים מחמאה". סמוראים רבים זעמו על השוגון, שבמקום להילחם בזרים, נכנע להם. מאחר שהנאמנות היתה עבורם ערך עליון, הם ביטאו את איבתם לשוגון, בהבעת נאמנות לסמכות גבוהה ממנו – הקיסר. מאחר והקייסר קומיי התנגד לפתיחת יפן למערב, יכלו אפוא לטעון כי השוגון בגד בקיסר ובאינטרס הלאומי. כך קמה תנועה שקרא "להחזיר את השלטון לקיסר ולגרש את הזרים". לאחר שהסמוראים תקפו כמה זרים, הגיבו המעצמות בצורה חריפה ושייטת בריטית הפציצה את החוף וחיסלה את ההתנגדות.

בשנת 1866 הוקמה ברית סאצ'ו בין סייגו טאקאמורי ממחוז סטצומה בדרום, לבין קידו טאקאיושי ממחוז צ'ושו. שני אויבים מרים, אשר התאחדו תחת השראתו של סאקאמוטו ריומה, אשר פעל לשחרר את יפן מהשלטון הפיאודלי. הצבא המשותף הצליח לגרום לשוגון טוקוגאווה יושינובו למסור את סמכויותיו לקיסר באופן רשמי ב-9 בנובמבר 1867. עשרה ימים מאוחר יותר ויתר השוגון על כיסאו.

הקיסר מוצוהיטו תפס את כס השלטון בשנת 1867, לאחר מות אביו, הקיסר קומיי, והוא בן 14 בלבד. התקופתי שניתן לקיסר הוא  "מייג'י" (Meiji), מילולית: "שלטון נאור". אנשי החצר שדיברו בשם הקיסר, ראו שביכולתם לעשות שינוי, תוך שימוש בשמו של הקיסר לטובתם.

השנים 1866-1888 מכונות "הרסטורציה של מייג'י", כינוי המתייחס להחזרת השלטון לידי הכס הקיסרי, לאחר מאות שנים של שלטון צבאי. בשנת 1868 נפתח השלב הסופי בביצוע הרסטורציה. השוגון לשעבר עדיין החזיק בכוח אשר איים על ההגמוניה של השלטון החדש. צבא הקיסר, אשר נשען על כוחות ברית סאצ'ו, הביס את הצבא הפיאודלי והטיל מצור על מצודת הקודאטה באי הוקאידו, עד לניצחונו המוחלט בתחילת שנת 1869. בזאת הושלמה ההפיכה. הקיסר אמנם קיבל את מעמדו וסמכויותיו בחזרה, אך בפועל מי ששלט היו המנהיגים של מחוזות סאצומה וצ'ושו, אשר הביסו את השוגון.

המשטר החדש היה הרבה יותר תקיף בריכוזיות במדיניות הפנים, למשל בהוצאה להורג של "שישי" (Shishi – פוליטיקאים רמי דרג), שתקפו צרפתים אל מול עיניו של הקונסול הצרפתי. העיקרון שהנחה את השלטון היה שאין כוח צבאי פרט לצבא הרשמי שבשליטת החצר הקיסרית. לאט לאט הצליחו אוכפי החוק לגרום למיליציות הפרטיות האלה לסור למרותם, והתופעה של תקיפת הזרים פחתה מאוד.

השלטון החדש שם דגש רב על חיזוק הצבא, מתוך הנחה שזהו הדבר היחיד העומד בין יפן להשתלטות של המערב. הצבא עמד על שלושה עקרונות חשובים, האדם, הנשק, והאוכל. בנוסף למדו את מבנה הארגון הצבאי ממדינות המערב והקימו שיטה של אימון צבאי, ששם דגש רב על מוטיבציה. הוקמה מערכת מתקדמת של גיוס כוחות ושופר הקשר ויכולת התקשורת בין הגורמים המדיניים שגורמים הצבאיים. מבחינת הנשק, שופרה והורחבה תעשיית הנשק והתחמושת, בעזרת טכנולוגיות חדשות מהמערב. בנוסף, הקימו היפנים תשתית מדעית למחקר בתחום הנשק והלוחמה. בנושא התזונה, שמו דגש בעיקר על שיפור ומודרניזציה בחקלאות. הונהגה מערכת חינוך חדשה, כולל חוק חינוך חובה, ובה הושם דגש על מתן ערכים ליצירת האדם היפני החדש.

אנשי החצר, בשיתוף הדאימיו והסמוראים שלהם, החלו לבצע רפורמות בכל תחומי החיים והחברה. אחד השינויים המרכזיים היה חיסול המבנה הפיאודלי ומוסד הוואסלות. השרים הבכירים וראשי הממשלות של המשטר החדש היו אותם סמוראים שהתחילו ממעמד נמוך בהאנים המערביים. אלה היו בעלי מעוף וחזון, השכלה מסורתית של סמוראים, יכולת והבנה צבאית, ויכולת ארגונית שהוכחה קודם בהאן שלהם, ואז ברמה הארצית. תפקידם היה לחסל את תשתית השלטון של טוקוגאווה, ולהתגבר על הפיצול החברתי והפוליטי של יפן.

פתיחת השערים לעולם

הממשל היפני הורכב כעת משתי קבוצות כוח עיקריות: אנשי הצבא והסוחרים. לשתי קבוצות אלו היה אינטרס ברור לפתוח את שערי יפן לעולם ולהצעידה לתוך המאה ה-20. לאנשי הצבא היה צורך במודרניזציה של הצבא ולסוחרים הייתה שאיפה לייבא את המהפכה התעשייתית ולגרוף רווחים.

הצורך בידע זר הוביל את הממשל לשתי פעולות:

• יבוא של כ-3,000 יועצים זרים, בעיקר מאירופה ומארצות הברית, אשר יסייעו לקלוט את היידע המערבי בכל תחום אפשרי, החל מתשתיות אזרחיות וכלה במוסדות ממשלתיים וצבאיים.
• נשלחו מאות סטודנטים יפנים, בעיקר למדינות אירופה, על מנת לרכוש ידע וניסיון בניהול מדינה מודרנית.

תוך שנים מעטות עברה יפן מהפכה תרבותית-תעשייתית אדירה, ובפרק זמן של כשני עשורים היא הפכה ממדינת מדיוויאלית למעצמה תעשייתית בקנה מידה בינלאומי.

מרד סטצומה

המהפכה התרבותית גבתה מחיר כבד ממעמד הסמוראים. אליטה זו, אשר נהנתה במשך מאות בשנים מכוח בלתי מוגבל, התבוננה במורת רוח בשינויים שהחלו בהדרגה לכרסם בכוחה. קרנם של הסוחרים (שהיו עד עתה בני מעמד חברתי נמוך) עלתה ובכוחם הפוליטי הגובר החלו לצמצם את הסמכויות המקומיות של הסמוראים, בטענה כי השיטה הישנה מפריעה להתפתחות המדינה. בשנות השבעים של המאה ה-19 נחקקו חוקים אשר נישלו את הסמוראים מכל מקורות כוחם. רבים מהסמוראים קיבלו את הגזירות ונטמעו במודרניזציה בשנת 1877 שלחה הממשלה כוח ימי לעיר קגושימה על מנת לפרק את אנשי השוגון סייגו טאקאמורי מנשקם, לאחר שנשיאת חרבות הוכרזה כבלתי חוקית. הסמוראים השמידו את חיילי הקיסר וכך החל המרד. צבא הקיסר אשר בניגוד לסמוראים, השתמש בנשק חם ובטקטיקה צבאית מודרנית, התגבר על תנאי הקרקע הקשים וטבח בסמוראים. לאחר כשישה שבועות של קרבות ייאוש, הצליח טאקאמורי להימלט מטבעת הכיתור של הצבא הקיסרי ובחברת כ-400 סמוראים שנותרו מהכוח המקורי (שמנה 40,000), חזר לעיר קאגושימה במסע מפרך. ב-24 בספטמבר 1877 נלחם טאקאמורי את הקרב האחרון בשירויאמה. נאמניו האחרונים נהרגו יחד עימו וכך נעלם המעוז האחרון להתנגדות למודרניזציה.

הקמת השלטון הייצוגי

לאחר דיכוי המרד החלו להתעורר ביפן דרישות חדשות לשינוי שיטת השלטון, שכן הפתיחות למערב הביאה לחלחול של רעיונות דמוקרטיים בקרב אינטלקטואלים. איטאגאקי טאיסוקה מנהיג מקומי ממחוז טוסה, היה אחד מהפעילים הבולטים בקידום רעיון השלטון הייצוגי. בשנת 1874 פרסם טאיסוקה את הכרזת טוסה, בה ביקר את אנשי האצולה ודרך ניהולם את המדינה. כשנה לאחר מכן איחד את המנהיגים והתנועות הקוראים לרפורמות. ועידת אוסאקה אשר נערכה בשנת 1875, הביאה להקמת מערכת משפטית עצמאית וכן מונתה מועצת הזקנים עליה הטיל הקיסר, את משימת הכנת החוקה. מעמד האצולה הסכים כלפי חוץ לשינויים הדרושים לניהול המדינה, אך השתמש בכוחו על מנת להשהות תהליכים אלו ככל האפשר. בשנת 1881 הקים טאיסוקה את המפלגה הליברלית, אשר חתרה לכינון משטר בנוסח הצרפתי, היה זה הישגו הגדול ביותר.

בסוף שנות השבעים של המאה ה-19 צברה תנועת הרפורמה תאוצה – הוקמו מועצות מקומיות ברחבי המדינה ובשנת 1880 הקימו נציגי 24 מחוזות את הליגה להקמת פרלמנט לאומי. בתגובת נגד, נחקקו חוקים האוסרים על העיתונות לבקר את השלטון או לדון ברעיונות מדיניים. חוק נוסף אסר על מפגשים פוליטיים בשיתוף עובדי מדינה וקיום מפגש פוליטי , בכל צורה שהיא, חויב באישור משטרתי.

בשנת 1882 הוקמה 'מפלגת החוקה המתקדמת' על ידי אוקומה שיגנובו. בצעד נגד הקימו תומכי האצולה את מפלגת השלטון הקיסרית. במהלך שנת 1882 פרצו הפגנות פוליטיות אשר גלשו גם לאלימות. המשטר אכף את החוקים אשר הגבילו פעילות פוליטית והקשו במיוחד על הפעילים הקוראים לכינון משטר ייצוגי. עד שנת 1884 התפוררו רוב התנועות הדמוקרטיות.

הלחצים מצד תומכי הרפורמות נשאו פרי כאשר ב-1890 הוקם ה'דיאט' של יפן. המנהיגות היפנית אימצה את מודל המשטר הפרוסי בעוד החוקה הגרמנית היוותה את הבסיס לזו היפנית. תוארי האצולה המסורתיים של הסמוראים והדאימיו הוחלפו בתארים מערביים, ותפקידי ממשל מסורתיים אשר ליוו את יפן מאז המאה ה-7 הוחלפו בפונקציות מודרניות. את יועצי הקיסר החליפה מועצת הביטחון. מועצת המלחמה העליונה הוקמה לשליטה על הצבא אשר נבנה על פי המודל הגרמני. ראש המטות נהנה מגישה ישירה לקיסר ויכול היה לפעול בנפרד ובחופשיות משאר הגופים האזרחיים הממשלתיים.

החוקה היפנית הושלמה ב-1889 ונכנסה לתוקף ב-29 בנובמבר 1890.

ביולי 1890 התקיימו הבחירות הלאומיות הראשונות של יפן תחת חוקת מייג'י. גורמים במערב היו ספקנים בדבר יכולתה של יפן להיהפך בזמן כה קצר ממדינה פיאודלית תחת שלטון הלוחמים, למדינה עם ממשל חוקתי, שנתפס כדגם בלעדי למערב.

הבחירות

החוק אפשר זכות בחירה לגברים ששילמו מס לאומי של 15 יין. מספרם היה דומה למספר החברים הישנים של מעמד הסמוראים. יותר מ-1,000 מועמדים התחרו על 300 מושבים בבית הנבחרים. מצעי הבחירות הדגישו את החשיבות בשמירת הכבוד הלאומי. היו בין השאר גם קריאות ליותר חופש דיבור והתאחדות, לצמצום מסים וההוצאות הממשלתיות. תחת הקריאות האלה הייתה הנחה כי יפן נכנסת לעידן חדש. בבחירות, היה נהוג להחזיר טובה על טובה, כמו כן הייתה מידה רבה של הפחדה ושל טקטיקות אלימות במערכת הפוליטית. מתוך אלה שנבחרו, 191 היו אנשים פשוטים, ו-109 היו "שיזוקו" לשעבר (סוג של סמוראים), עדות לכך שאכן חל שינוי אמיתי ומהיר בתפיסת הסטאטוס החברתי.

קיום שיטת הבחירות, יחד עם שמירת קדושתו של הקיסר, עוררה תחושת עליונות בחברה היפנית.

בית חברי המועצה הורכב מנושאי תוארי אצולה שונים וחברים אשר מונו על ידי הקיסר. קבינט מצומצם פעל תחת חסות הקיסר ובמקביל לממשלה ולפרלמנט. למרות התקדמות זו עדיין רוכז רב הכוח מבחינה פורמאלית בידי הקיסר. כבר עם הכנסת השינויים המשמעותיים לכאורה, התברר כי בפועל עדיין שולטים המנהיגים של מחוזות סצומה וצ'ושו מאחורי הקלעים. המפלגות הייצוגיות נדרשו לשנים רבות על מנת להגדיל את השפעתם על תהליך לקיחת ההחלטות במשטר היפני.

פוליטיקה תחת חוקת מייג'י

החוקה לא הגדירה כיצד ייבחר ראש הממשלה. היא דיברה על שרים של המדינה והסמכות המנהלית נותרה מעורפלת, כנראה כדי שלא תערער על כוחו של הקיסר. בפועל, המדינאי הבכיר החליט על סבב תפקידים ולאחר מכן הקיסר מינה את הנבחר להרכיב ממשלה. חילוקי הדעות המרכזיים היו סביב התקציב. בית הנבחרים היה דן בנושא, ולאחר מכן בית האצילים. יפן עמדה על סף תקופה מודרנית של מלחמות והתפשטות, לכך הייתה זקוקה ליותר הכנסות. במקרה של חילוקי דעות מרים ניתן היה להחליט על פירוק הממשלה ובחירות חדשות, כפי שגם נעשה כמה פעמים, אך סיכוי גבוה היה שאותם נציגים ייבחרו שנית. למעשה ראשי הממשלה התחלפו בסבב שפחות או יותר חזר על עצמו, ובמהירות רבה (קדנציות קצרות יחסית). שוחד היה גם כן קיים בבחירות ובמערכת הפוליטית. היוקרה והעליונות של בני סצומה-צ'ושו יצרה אי גמישות של מנהיגי המפלגות שחוו דיכוי בשנות ה-80 והורחקו מתהליכי כתיבת החוקה. כעת היה להם כוח וזירה למאבק ולעתים קרובות מדי הם ניצלו אותה להפלת ממשלות בראשות אויביהם. בהתחשב בעובדה שהמנהיגים של אותה התקופה לחמו ועבדו יחדיו במשך כשלושים שנה, לא מפתיעה העובדה שהם שמרו על תפקידי המפתח בממשלה ובצבא לאורך השנים. הקריירות, התכניות ואפילו המשפחות שלהם היו מחוברות זו לזו באופן כה הדוק, כך ששום זר לא יכול היה להיכנס למעגל הפנימי הזה. חברי ה"גנרו" היו שותפים לכל ההחלטות, כך ראש הממשלה היה לרוב למעשה ראשון בין שווים בממשלה. פעמים רבות ניצלו המנהיגים את קירבתם לקיסר כדי לעשות מניפולציות ולהשיג את הסכמתו בעניינים שונים. עם יציאתה של יפן למלחמות, הוצאות הצבא הלכו וגדלו במהירות וכך גם נטל המיסים הכבד על התושבים. יחד עם התיעוש ירד בהדרגה נטל המיסים מהחקלאות ועד שנת 1900 הסתמך יותר על מסחר ועסקים. למרות הבעייתיות של החוקה, המפלגות, הבחירות והמנהיגים, יפן הייתה המדינה הראשונה באזור שהיו לה חוקה, ממשלה ופוליטיקה של נציגים.

ההתפתחות הכלכלית

עד סיום המשטר הפיאודלי הסחר עם העולם החיצון היה מצומצם מאוד וסיפק את צרכיה של שכבת אצולה קטנה. שלטון המייג'י אימץ את תפיסת השוק החופשי על פי המודל האמריקאי. הכלכלה החדשה אשר עודדה יזמות פרטית נפלה על קרקע פורייה בדמות מספר גדול של בעלי ממון אשר כעת יכלו לבוא במגע עם השווקים מחוץ ליפן. שכבה משמעותית של סמוראים ממעמד נמוך, אשר שימשו כסוחרים כבר בתקופה הפיאודלית, היוותה נקודת פתיחה מבטיחה.

תפקידי הביורוקרטים נעשו היררכיים יותר וריכוזיים לחלוטין, וכך גדלו הסדר והיעילות של המערכת השלטונית. ביטול השיטה המעמדית אפשרה לאיכרים לשנות את המקצוע שלהם ולהפוך לסוחרים או בעלי מלאכה ואנשי העיר יכלו לפרוש לכפר ולנהל שם משק חקלאי. כמו כן, בוטל איסור על החיתון בין המעמדות (ולמרות זאת המשיכו היפנים להתחתן עם אנשים הקרובים להם במעמד המסורתי עוד שנים רבות). ההזדהות וההכרה של פשוטי העם הייתה למדינה ולקיסר, ולא ליחידות האזוריות כמו ההאנים והדאימיו שעמדו בראשם בעבר. המודרניזציה התבטאה בכלכלה ביישום טכנולוגיה מדעית ומיכון, כדי להרחיב ולשפר ייצור של מוצרים ושירותים. המפעלים והיצרנים התמקצעו והופעלו יותר על ידי כוחות שוק מאשר מכלכלה מסורתית. התפתחו מוסדות פיננסיים מורכבים, והושם דגש על ניהול עסקים נכון ועל צמיחה ושיפור מתמידים. הורגשה עלייה מתמדת ברמת החיים, וגם אצל פשוטי העם בעיר ובכפר, וככל שההכנסות עולות, חל מעבר ממקצועות מסורתיים כמו חקלאות וכרייה במכרות למקצועות מודרניים של ייצור ותעשייה. שינוי גדול חל באקדמיה, ויותר ויותר יפנים נהרו למוסדות השכלה גבוהה, במיוחד למקצועות מדעיים שניתן להבין באופן רציונאלי. הובן ששינוי חברתי הוא נורמה מקובלת ולא הקפאה עמוקה כמו בתקופת טוקוגאווה. השפעתם של המוסדות הדת פחתה ככל שעלה מעמד האוניברסיטאות.

לאורך תקופת מייג'י התפתחו הייצור פנימי והחיצוני, תעשייה מסורתית ומודרנית עלו והיו בין התעשיות יחסי גומלין ולא תחרות. חל תהליך התמערבות שהוביל להאצה בתהליך העיור. בעשור השני של תקופת מייג'י המפלגות הפוליטיות מצאו דרך ליותר פשרות ופחות חיכוכים מהעשור הראשון. סגנון החיים השתנה אך בקצב איטי, עבור פוליטיקאים ועירוניים השינוי הורגש אך עבור החקלאים ורוב האוכלוסייה הרגילה לא היה שינוי משמעותי ורמת החיים הייתה עדיין נמוכה. באמצע המאה מנורות שמן נכנסו לשימוש ובהדרגה חשמל. רטבים כגון סויה הפכו לשימושיים באוכל, בשר/דגים יותר נפוצים. בסוף תקופת מייג'י כבר היו ביפן מכוניות ורכבת.

עד שנת 1890 הסתיימו רפורמות כלכליות בתחום המטבע, הבנקאות וחוקי המסחר. המודרניזציה, אשר נדרשה על ידי המשטר הביאה להקמת מפעלים בהיקף עצום, שסיפקו את הדרישה לתחבורה מודרנית, תקשורת ותשתיות אחרות בהיקף נרחב. השוק הפרטי, שאך לפני מספר שנים היה בכללותו אוכלוסייה חקלאית, התעורר לדחוף את היזמים להעמיק את המסחר הבינלאומי ולהגביר את התיעוש ברחבי המדינה. עד שנת 1920 הפכה יפן למדינה התעשייתית היחידה במזרח אסיה ולגורם כלכלי בינלאומי דומיננטי. בתקופה זו הוקמו ראשוני תאגידי הענק היפנים אשר קיימים עד היום כגון מיצובישי ואחרים.

ההתעצמות הצבאית

בתחילת תקופת מייג'י מצאה את עצמה יפן במציאות ביטחונית לא נעימה. הצבא היפני היה כה מפגר טכנולוגית, שהיה די בהגעתן של שלוש ספינות מלחמה אמריקאיות למפרץ טוקיו, על מנת להכתיב ליפן את הדרישות המערביות. אחד הצעדים הראשונים בהם נקט הקיסר, היה לייבא מומחים מערביים לשם הקמת צבא מודרני. כצעד ראשון נחוץ היה צבא זה על מנת להביס את נאמני המשטר הקודם, אך לאחר שמשימה זו הושלמה מצאה את עצמה יפן כבעלת כוח צבאי משמעותי אשר בעזרתו ניתן לשאוף להשגת מטרות גם מעבר לגבול.

מדיניות חוץ ובריתות  

אחד התחומים בהן שאפה יפן להידמות למערב היה האימפריאליזם. בראשית התקופה ענייני החוץ של יפן לא היו מאורגנים, ויחסיה עם שכנותיה האסייתיות (בפרט קוריאה) לא היו מוגדרים עדיין. ב-1874 יפן ניצלה את התקרית של רצח דייג אוקינאווי, על ידי טייוונים וקיבלה הכרה של סין בשליטתה באוקינאווה, שסופחה ליפן ב-1879. כמו כן, הפנו היפנים את תשומת לבם לקוריאה, בעיקר בשל מיקומה הגאוגרפי . היפני שאפו לספח את קוריאה לפני שתעשה זו מעצמה אחרת, או לכל הפחות למנוע זאת, שכן אמרה יפנית ישנה טענה ש"קוריאה היא פגיון המכוון אל לבה של יפן." נוכחותה של מדינה אחרת בקוריאה היוותה איום ישיר על ביטחונה של יפן. בנוסף, עפרות הפחם והברזל של קוריאה היו חיוניות לתעשייה היפנית המתפתחת.

באופן מסורתי הייתה קוריאה מדינת חסות של סין, והייתה לה השפעה רבה על חצר המלוכה הקוריאני. אף על פי כן, הדעות בקוריאה היו חלוקות, כשהשמרנים קוראים לשמירה על המסורת ועל יחסי המרות עם סין, בעוד שתומכי הרפורמה קראו להתקרבות ליפן וכך, למערב. ב-1876 אילצה יפן את קוריאה לחתום על חוזה ידידות ולפתוח את שעריה למסחר היפני, כשם שאילץ אותה קומודור מת'יו פרי עשרים ושתיים שנים לפני כן. קוריאה נפתחה לבסוף ליפן ונוטרלה משליטה סינית.

מלחמה עם סין

יפן פנתה לסין בבקשה שתחבור אליה, כדי לדרוש מקוריאה לבצע רפורמות; ביסוס שלטון, בירוקרטיה ומערכת משפטית, אשר ישנו את קוריאה שהייתה שרויה באנרכיה. מטרת יפן הייתה ליצור מערכת שתאפשר לה לנצל את משאבי קוריאה. סין נסוגה מתמיכתה במודרניזציה של קוריאה ויפן הפעילה שם את כוחותיה.

מלחמת סין-יפן הראשונה התנהלה בין סין של שושלת צ'ינג לאימפריה היפנית מיולי 1894 עד אפריל 1895, ונסובה בעיקר סביב השליטה על חצי האי הקוריאני. לאחר יותר משישה חודשי לחימה, בהם נחלו היפנים ניצחונות והצלחות, נאלצו הסינים לבקש שלום.

תוצאות המלחמה הצביעו על חולשתה של שושלת צ'ינג, לעומת התחזקות צבא יפן. לראשונה זה אלפיים שנה עברה ההגמוניה במזרח אסיה מסין ליפן, והמבנה החברתי הקלאסי של סין ספג מכה קשה. התבוסה הסינית עוררה את הציבור והובילה בשנים הבאות למספר מהפכות ורפורמות בהנהגת סון יאט-סן ואחרים.

מלחמת סין-יפן, הייתה מן הגורמים לכניסת רוסיה לאזור, לחלל שהותירה סין. עיקר האינטרס הרוסי נסב על בניית המסילה הטרנס-סיבירית באזור ליאודונג, כחלק מהמאמצים לקצר את אורכה. כן חפצה רוסיה בנמל פורט ארתור אשר אינו קופא בחורף. כל זאת ועוד, היו לחלק מהאינטרס של האימפריה הרוסית בראשות הצאר ניקולאי השני, באזור דרום מזרח אסיה. אינטרס זה היה במהותו אימפריאליסטי ולחלק מהרצונות ההגמוניים הרוסיים והתחרות בין מעצמות אירופה השונות דאז

יפן הכניעה את סין ובכך התסיסה את המערב. גרמניה, רוסיה וצרפת פנו ליפן וטענו כי מטעמי שלום באסיה עליה לשחרר את דרום מנצ'וריה וממשלת טוקיו נעתרה.

דיפלומטיות של אימפריאליזם

ארה"ב התרחבה להוואי ולפיליפינים ב-1898. למרות זאת, התפתחה מגמה ביפן שגרסה כי אין הכרח לכבוש עוד שטחים, אך הכרחי להשיג משאבים חיוניים לכלכלה היפנית, על חשבון עמים אחרים. כמו כן, יצא קול קורא להוציא את רוסיה ממנצ'וריה. ב-1902 יפן חתמה ברית עם בריטניה, צעד ראשון עבור יפן להפוך לחברה בזירה הבינ"ל. כמו כן ניסתה לנהל מו"מ עם רוסיה אך זו לא ראתה בה חברה שווה, המתיחות הובילה למלחמת רוסיה –יפן.

סיפוח קוריאה

הצבא היפני עמד במבחן הראשון בהצלחה באמצע שנות ה-90 של המאה ה-19, כאשר כבש את חצי האי הקוריאני, שנשלט על ידי סין עד לאותו זמן. שיתוף פעולה עם קוריאה היה הכרחי עבור יפן בהצלחת המלחמה מול רוסיה. משום כך, שלחה נציגים שפיקחו על קוריאה ועל התנהלות הרפורמות בה, מתוך טענה שהיא מפקחת על מודרניזציית קוריאה עד שתוכל לתפקד עצמאית. מבחינת העולם המערבי זה היה ניסוי שחיכו לו ולכן לא היו מחאות. קוריאה בצעדי ייאוש שלחה עיתונאי לארה"ב ולועידת האג ב-1907 לקבלת תמיכה מבחוץ אך ללא מענה.

בשורה של מערכות מוגבלות הוכיחה יפן עליונות כנגד שכנותיה. ההתפתחות הכלכלית המואצת הביאה למחסור בחומרי גלם, יפן החלה להתאים את עצמה למציאות החדשה בכיבוש שטחים באסיה ובמרחב האוקיינוס השקט.

מדינה וחברה

שלטון מייג'י תם ב-1912, האימפריאליזם היפני היה מבוסס. יפן שלטה בקוריאה והיו לה הסכמים עם ארה"ב, בריטניה ורוסיה. יפן הפכה למדינה בעלת כוח בזירה הבין לאומית. בעיותיה השתנו, הוצאותיה גדלו משמעותית יחד עם השטחים שהוכנסו תחת שלטון יפני. תעשייה כבדה התפתחה בתחום הברזל, יפן החלה בבניית צי, האוכלוסייה היפנית גדלה משמעותית ויפן החלה לייבא מזון. חלו חיכוכים בין הזרוע הצבאית לפוליטית ביפן ונתגלו מקרי שחיתויות. גובש מבנה חדש של מבחנים וציונים, שירות ציבורי כקריירה, דגש הופנה לחינוך ולאוניברסיטאות. שלטון מייג'י שימר את הבירוקרטיה והאליטות בה אך המבחנים פתחו משרות גם לאנשים בעלי כישורים.

בשנת 1904 פרצה מלחמת רוסיה-יפן. הצבא היפני, שהתעצם במהירות בספינות קרב חדישות ובציוד מודרני אחר, הצליח להביס את הצבא הרוסי ולהעניק ליפן שליטה במנצ'וריה. בתקופת מייג'י המאוחרת גברים גזרו את שיערם, הלבוש התמערב. רבים תפסו כי שינויי סגנון החיים נבעו הודות לצבא ולמלחמות סין-יפן ורוסיה-יפן.

קרנו של הצבא עלתה במידה שהעניקה לגנרלים החדשים כוח פוליטי חסר תקדים. הצבא הפך להיות גורם דומיננטי במדיניות הפנים ותוך השתלטות על משרדי ממשלה שונים החל להטמיע את התפיסה הלאומנית במערכת החינוך. ראשי הצבא הפכו להיות פוסקי הלכה בתחומים רבים בחברה היפנית, מהלך שהעצים עד לשיאו במלחמת העולם השנייה. במהלך מלחמת העולם הראשונה הייתה יפן בעלת ברית של בריטניה. לאחר המלחמה זכו היפנים בשטחים אשר הופקעו מגרמניה במערב האוקיינוס השקט.

הצבא היפני הפך לאיום על ההגמוניה המערבית בחצי הכדור המזרחי. בניסיון לבלום את ההתעצמות היפנית נחתמה אמנת וושינגטון בשנת 1921, בה התחייבה יפן להגביל את גודל הצי שלה ביחס לצי האמריקאי והבריטי, אך בפועל לא כובד הסכם זה במלואו, ובשנות השלושים הודיעה יפן על פרישתה מההסכם.

סוד ההצלחה היפני

כפי שמביר דני אורבך, במאמרו "מה סוד ההצלחה של יפן?", המסע הטראומטי, המסחרר והמוצלח של יפן לעולם המודרני לא נבע ממשתנה אחד, ובוודאי שלא היה בלתי נמנע. התהליך היה מפותל הרבה יותר מאשר הוא מוצג בדרך כלל בספרי הלימוד, ונדחף קדימה על ידי אינספור החלטות של אנשים רבים מאד – חלקם בעלי חזון וחלקם אינטרסנטים קצרי ראות. היה מעורב כאן גם הרבה מאד מזל. אם אפשר בכל זאת להבחין במשהו שדומה ל"סוד הצלחה", הרי אלו שורה של גורמים מבניים שהסירו מכשולים מדרכה של יפן, או הגבירו את הסיכויים להצלחה. הכוונה בהקשר הזה, היא לאו דווקא לאוכלוסייה משכילה, אחוז גבוה של יודעי קרוא וכתוב, כלכלה פרוטו-מתועשת ואידיאולוגיה שעודדה חריצות, אם כי לכל אלו נודעה חשיבות גדולה. אלא  דווקא לגורמים שסייעו לשכנע חלקים ניכרים מהאליטה היפנית שהמדינה צריכה להחליף את ה"דקדוק" הבסיסי של התרבות שלה, ולאמץ את המבנים הפוליטיים, הצבאיים, האינטלקטואליים והחברתיים של המערב.

• ראשית כל, בן עמי שילוני הצביע בזמנו על הבדל מהותי וזועק לעין בין מדינות שלא הצליחו לעבור מודרניזציה מוצלחת בשלב הראשוני, כמו סין והאימפריה העותומנית, לבין יפן. הן האימפריה העותומנית (במאה התשע עשרה) והן סין נוהלו בידי אליטה אזרחית, בעוד יפן נוהלה בידי סמוראים, היינו – אליטה צבאית. רוב הסמוראים בשנות השישים של המאה התשע עשרה, עשר השנים האחרונות של משטר טוגוקאווה והצומת בו התקבלו ההחלטות שהובילו למודרניזציה, היו אמנם פקידים ואנשי מנהל. אבל כולם זכו להכשרה צבאית, ולכן היו מודעים (לאחר תקופת הסתגלות קצרה וכמה הפצצות הגונות מהים) לעליונותם הטכנולוגית המוחלטת של הזרים. רבים מהסמוראים הללו תיעבו זרים וראו בהם ברברים, ורבים יותר ראו את התרבות המערבית כבלתי מוסרית באופן אינהרנטי, אבל ההכשרה הצבאית גרמה לרבים מהם להתחשב לפחות בשיקולים פרקטיים. האליטה הסינית, לעומת זאת, ראתה את המציאות בגוונים מוסריים עזים, ומכיוון שעצם הקיום שלה היה מבוסס על מערכת המוסר הקונפוציאני (שכללה בוז ודחייה עמוקה מכל העמים הזרים), היה קשה לה לאמץ את ההיגיון של המערב. וגם כאשר ניסתה לעשות זאת, במהלך "תנועת החיזוק העצמי" במאה התשע עשרה, הצעדים היו מהוססים ואיטיים מדי. במקרה של האימפריה העותומנית והעולם המוסלמי בכלל, חשיבותה של האליטה הדתית הוסיפה גורם שמרני משמעותי, מעין משקולת שהקשתה על "החלפת הדקדוק". גם ביפן היו מספיק קנאים ושונאי זרים שהתנגדו לכל שינוי, אולם הקנאות שלהם היתה מבוססת על דעות קדומות, בורות והערכת מצב שגויה – לא על כתבי קודש נצחיים. לכן, לגורמים הפרגמטיים, שהבינו שארצם חייבת לעבור שינוי רדיקלי וסוחף, היה יותר קל להתגבר על יריביהם.
• יפן היתה מדינה קטנה יחסית, שלא ראתה את עצמה כמרכז העולם. נוכחותה המסיבית של סין במרכז המפה גרמה ליפנים רבים להבין שיש במערכת שחקן גדול וחזק יותר מהם, ועיכבה התפשטות של תפיסות נוסח "אני ואפסי עוד". [כמובן, גם את הקביעה הזאת כדאי וראוי לסייג: במאות השמונה עשרה והתשע עשרה היו כמה וכמה אינטלקטואלים יפנים שנתפסו להלך רוח מגלומני ודווקא כן ראו את יפן כמרכז העולם, אבל הגישות הללו היו חלשות יותר מאשר בסין ובאימפריה העותומנית]. לעומת זאת, "ממלכת המרכז" והקיסרות האסלאמית הגדולה היו רגילות לראות בעצמן מעצמות שאמורות, לפחות בתיאוריה, לשלוט ב"כל מה שמתחת לשמיים". תפיסת העליונות הזאת, יצרה חומה עבה של מיתוס שמנעה מהאליטות להסתגל למציאות החדשה. זאת ועוד: היא דרשה מהן, גם בשיא חולשתן, להשקיע משאבים אדירים בשימור התדמית הקורסת. כשהאימפריה העותומנית עברה תהליך מזורז אך מהוסס של רפורמות מערביות (התנזימאת) השלטון השקיע, בין היתר, בפרויקטים מגלומניים כמו בניית ארמונות, שנועדו לשמר את התדמית שלו, כמו גם בניסיון נואש לשמר אימפריה מתפוררת והולכת בשטחים עצומים. בסין, הקיסרית האם נטלה את הכסף שנועד לבניית צי ושיקמה איתו את ארמון הקיץ שלה. ליפן, שהיתה רגילה להיות מדינה שנמצאת בשוליים, לא היתה תדמית יקרה כל כך לשמר, ולכן היא היתה יכולה להשקיע את המשאבים המעטים שלה בדברים החשובים באמת.
• יפן היא מיעטה או נמנעה מנטילת הלוואות עתק ממדינות זרות. היתה זו החלטה גורלית ואכזרית, לא ידועה במיוחד, שסללה את המייל האחרון בדרכה המפותלת של יפן אל המודרניזציה. תהליך של מודרניזציה הוא יקר ודורש משאבים מרובים. כל רפורמה עולה כסף, וככל שהיא גורפת יותר, כך היא יקרה יותר. תיעוש, מערכת חינוך, תחזוקה של שלטון מרכזי אימפריאלי, שלא לדבר על צבא וצי ראויים לשמם – כל אלו מותחים את שמיכת המשאבים עד דק. כשהאימפריה העותומנית, מצרים וסין ניסו לערוך רפורמות מערביות, הן נטלו הלוואות בסכומים גדולים ממדינות זרות. במקרה של סין, ההלוואות הללו, בנוסף לפיצויים שהושתו על הקיסרות עקב המלחמות חסרות הסיכוי שניהלה נגד יפן והמערב, נתנו לזרים צידוק להתערב בענייניה הכלכליים. במקרה של האימפריה העותומנית התוצאה היתה פשיטת רגל, ובמצרים – פשיטת רגל וכיבוש צבאי מלא. בשנות השבעים של המאה התשע עשרה, בעשור הראשון לקיומה של יפן המודרנית, נוהלו ויכוחים סוערים על הסוגיה הקריטית הזאת. גורמים רבים רצו לקחת הלוואות גדולות ממדינות זרות, שמיהרו להציע אותן. אולם ברוב המקרים, הממשלה דחתה את הבקשות הללו, כדי לא לתת לזרים מנופי התערבות בפוליטיקה הפנימית של יפן. במקום זאת, ראשי המשטר העדיפו להכביד את העול על האיכרים, שממילא נטחנו עד דק בגלגלי המודרניזציה ובתהפוכות הכלכלה. אבל האכזריות הזאת השתלמה בטווח הארוך. היא היתה אחת הגורמים שסייעו ליפן לשמור על עצמאותה ולמנוע מזרים לבחוש בענייניה. גם היפנים נעזרו במערב: אבל הם לקחו ממנו יועצים, מורים וידע, לא כסף מזומן. וזו היתה החלטה נכונה.
• התחושה במדינה כולה שאיש לא יסייע לה, איש לא חייב לה כלום ועליה להסתמך על כוחה שלה בלבד, סייעה לממשלה לרתום חלקים ניכרים מהאוכלוסייה למאמץ על אנושי של תיעוש ופיתוח. ומכיוון שהמאמץ הזה היה מבוסס, לפחות באופן חלקי, על יוזמה חופשית ולא על תכנון מרכזי בירוקרטי וכושל, נוצרה שכבה שלמה שהאינטרס שלה היה לקדם תהליכים יעילים של מודרניזציה. בניגוד למדינות מתפתחות כמו הודו וסין, ששאבו את האידיאלים המערביים שלהן מבארות הסוציאליזם הסובייטי, התמזל מזלה של יפן לקפוץ לעידן המודרני בתקופה מוקדמת יותר, שבה התכנון המרכזי המדוקדק טרם נכנס לאופנה. בהתחשב בחיבתה של הממשלה היפנית בתקופת מייג'י לכוח, קשה להניח שהיא היתה עומדת בפיתוי לייסד כלכלה מתוכננת, אם האופציה הזאת היתה מונחת על השולחן באותה הזמן. בהקשר הזה, דווקא חולשתה היחסית של הממשלה המרכזית, חוסר היכולת שלה לשלוט בכל גורמי הכוח הרבים בחברה, שיחקה לטובתה של המדינה בסופו של דבר.

[1] האן (ביפנית: han 藩) היו קרקעות (פייף) של אדונים פיאודלים, או דאימיו, ביפן של תקופת אדו. מלומדים קונפוציאנים החלו להשתמש במילה זו באמצע תקופת אדו כחיקוי לשיטה הפאודלית של סין הקדומה, והמילה הפכה לביטוי שגור בעת תקופת מייג'י. אף על פי שמונח "האן" לא נמצא בשימוש רשמי כיום, מעמדו כמונח המתאר נחלות פיאודליות בתקופת אדו השתרש.

האן היו טריטוריות בתקופת אדו שהניבו 10,000 קוֹקוּ אורז (יחידת מידה; 1 קוקו=278.3 ליטר) או יותר. מספרם של ההאן השתנה, אך לרוב עמד על סביבות 300. לעתים היו מקימים האן בתוך טריטוריה של האן אחר, ואלה נקראו שינהאן וניתנו לרוב לבניו של הדאימיו שלא עמדו לרשת אותו (ויקיפדיה).