ההתקדמות המונגולית אל רוסיה

כתב: גילי חסקין

תולדות רוסיה לקראת הכיבוש המונגולי

ראו קדם, באתר זה: תולדות רוסיה הקדומה. ראו  גם: הכיבוש המונגולי של ג'נגיס ח'אן. הכיבוש המונגולי של אירופה.

תקופת הכיבוש המונגולי היא תקופה בהיסטוריה הרוסית, מאז פלישת הכוחות של האימפריה המונגולית לשטחים הרוסיים במחצית המאה ה-13 ועד לשחרור הסופי משלטונה של "אורדת הזהב", לקראת סוף המאה ה-15. טיול ברוסיה, לא רק באזור הוולגה או בקרים, מחייב היכרות עם הפרק המונגולי – טטרי בתולדותיה , שהשפעתו ניכרת עד ימינו. קובץ זה רלוונטי גם לטיול בגאורגיה (גרוזיה), אוקראינה ואוזבקיסטן.

הפלישה הגדולה של המונגולים, במאה ה-13, שמה קץ לעצמאותה של רוס והביאה לפיצולה ולחורבנה. שבטים מונגולים שהתמזגו באירופה עם אוכלוסייה דוברת טורקית, נקראים "טטרים". דעות החוקרים חלוקות בדבר הקשר שלהם אל המונגולים. יתכן שמדובר בשבטים טורקיים, שאחרי כיבושי ג'ינגיס ח'אן, אימצו לעצמם את השם "מונגולים". השפה הטטרית היא כיום שונה לחלוטין מהשפה המונגולית ודומה מאוד לשפה הטורקית. ההיסטוריוגרפיה הרוסית מכנה את התקופה "עול הטטרים".

רקע.

המעמד הבינלאומי של רוס ירד בצורה ניכרת בתקופת הפיצול הפיאודלי במאה ה-12. הסכסוכים בין השליטים, אשר לא פסקו גם בשעת פלישת אויבים, שמשו גורם נוסף לערעור מעמדה של רוס. שבטי הנוודים, הפולובצי'ים (שהם חלק משבטי הקומאניים)[1], היו חודרים לדרום רוסיה, משחיתים את הארץ ומוכרים את תושביה לעבדים. כתוצאה מפלישות אלו, התערערו הקשרים המדיניים והמסחריים של רוס, עם ארצות הים השחור. בסוף המאה ה-12 – תחילת המאה ה-13, התאפיינה בהיחלשות של קייב, כמרכז של רוס ועליית כוחם של נסיכויות הצפוניות ובמיוחד נסיכות ולדימיר, ששכנה בצפון-מזרח רוסיה באזורי נהרות וולגה וקליאזמה. לאחר התפרקות רוס של קייב, ממחצית המאה ה-12  הייתה ולדימיר, הנסיכות החזקה ביותר[2]. נסיכות זו התחרתה על הבכורה עם נסיכות האליץ'-וולין, שהפכה, לבתקופה זו, לנסיכות החזקה בדרום רוסיה[3].

פלישת המונגולים

עד פלישת המונגולים ממזרח, היו תושבי אירופה כמעט מנותקים מהאירועים הדרמטיים שהתחוללו בייבשת אסיה. בראשית המאה ה-13 נוסדה בערבות אסיה האימפריה המונגולית, בראשותו של צ'ינגס ח'אן (1206-1227). לאחר כינון הממלכה החל מסע הכיבושים הגדול. המונגולים פרצו אל בימת ההיסטוריה של העולם,, על ידי הטלת אימה מתוכננת ומחושבת. עם סיום המערכה הממושכת לכיבוש סין וקוריאה, פרצו המונגולים למרכז אסיה ולעבר הקווקז.

במהלך שנת 1221 נתן ג'ינגיס חאן אישור, לתכניתם של מצביאיו דז'ב וסובוטאי[4] , לחצות או הרי הקווקז, לסייר בארצות שמצפון לים הכספי לצורך איסוף מודיעין, לתקוף מהעורף את קואליציית שבטי הנוודים הקומאנים ולחבור חזרה אל הכוח המונגולי העיקרי [5]. מסע המלחמה היה אמור להימשך, לא יותר משלש שנים. באותה שנה, פלש כוח הפשיטה המונגולי פעמיים (בפברואר ובאוקטובר) לממלכת גאורגיה, הביס את צבאות גאורגיה וארמניה, ובזז את דרום גאורגיה. הם עשו זאת תוך שימוש בטקטיקה של נסיגה מבוימת, שהובילה את הדולקים אחריהם למלכודת מוות[6].

ראו באתר זה: תולדות גאורגיה בימי הביניים.

בהתקפתם על קווקז ואחר כך על מזרח אירופה, נתקלו המונגולים בממלכות פיאודליות מפוצלות, המורכבות מנסיכויות רבות, העוינות אחת את רעותה. מלחמות אחים אלו של השליטים, מנעו מעמיהן את האפשרות לגלות התנגדות מאורגנת לפלישת הנוודים. בראשית שנת 1222, חצו המונגולים את רכס הרי הקווקז, לאחר שספגו אבדות ניכרות במהלך החציה, כתוצאה מתנאי קרקע ומזג אוויר קשים.

ראו באתר זה: הקווקז.

בעמק נהר טרק (מצפון  לקדם קווקז), המתין להם צבא גדול, שכלל קואליציה של עמי צפון הקווקז, בראשות האלאנים[7], בסיוע כוח גדול של פרשים קומאנים[8]. באביב 1222, התחולל קרב קשה בין שני הצדדים, שהסתיים ללא הכרעה. המונגולים הבינו שאין ביכולתם לגבור על הברית הצבאית שניצבה מולם ולכן נקטו בטקטיקה של "הפרד ומשול". תחילה שיחדו את מנהיגי הקומאנים ופיתו אותם לנטוש את בעלי בריתם. לאחר בגידתם של אלו, הכוח המונגולי לא התקשה להביס את צבא עמי צפון הקווקז, ולהחריב את מבצריהם. מיד לאחר מכן פתחו המונגולים במרדף אחרי הקומאנים, והביסו גם אותם. הפלג המערבי של השבטים הקומאנים (שכונו על ידי הרוסים בשם "פולובצים"), לא יכול היה לעמוד בפני הפלישה המונגולית המפתיעה לשטחים שבשליטתם (שהשתרעו מנהר הוולגה עד להרי הקרפטים), הם נמלטו במהירות צפונה ומערבה, כשהמונגולים דולקים אחריהם. עשרת אלפים משפחות הרחיקו במנוסתם עד אל מעבר לנהר הדנובה. שבטים אחרים חצו את נהר הפרוט, ביקשו את חסותו של מלך הונגריה בלה הרביעי והיו לנתיניו[9]. המלך ההונגרי קיבל את המלך הקומאני ואת אציליו, שבאו עם המוני סוסים והקצה להם אזור התיישבות בפוסטה. בלה הרביעי ראה בקומאנים בני ברית למלחמה נגד המונגולים וכרת עמם ברית. הוא אף חתן את בנו יורש העצר עם בתו של הח'אן הקומאני קוטון. הקומאנים מצדם קבלו את הנצרות.

המונגולים כבשו ושרפו את העיר אסטרחן בשפך נהר הוולגה, ולאחר מכן רדפו אחרי הקומאנים מערבה לאורך חופי ים אזוב והים השחור, צלחו את הדון ואת הדנייפר, והגיעו עד לנהר הדנייסטר. בנקודה זו עצרו המצביאים המונגולים את המרדף, והכוח המונגולי השתקע במשכנות חורף בערבות הפוריות מצפון לחופי הים השחור.

לשמע המפלה החליטו נסיכי רוס לקדם את פני האויב. במסע ההגנה השתתפו צבאות קייב, גאליץ', צ'רינגוב, סמולנסק, וולין ושבטי הפולובצ'ים. אולם צבא זה היה נטול פיקוד מרכזי. כל מפקד ניהל את הקרב באופן עצמאי והפיצול היה בעוכריהם. מנהיג שבטי הקומנים, קוטיאן חאן, מצא מחסה בחצרו של הנסיך מסטיסלאב "הנועז", שליט נסיכות גאליץ'-וולין, שהיה נשוי לבתו. הוא הביא אתו מנחות רבות וניסה לשכנע את האחרון, שהנסיכויות הרוסיות, שהשתייכו בעבר לרוס של קייב, יבואו לעזרת הקומאנים. ביוזמת מסטיסלאב, כונסה אספה של הנסיכים הרוסיים, שהיו קשורים ביניהם בקשרי משפחה, בעיר קייב. למרות שהנסיכויות הרוסיות בדרום רוסיה סבלו קשות מפשיטות השוד של הקואמנים במשך מאות שנים, הם חששו מפני הפולשים החדשים והבלתי ידועים, שהגיעו ממזרח, ולכן שוכנעו לשתף פעולה עם אויביהם הישנים נגד המונגולים, במטרה לגרש אותם מערבות דרום רוסיה. לאחר התייעצות, סוכם שהצבא הרוסי המאוחד יבוא לעזרת הקומאנים בתחילת אביב 1223. כמעט כל הנסיכויות הרוסיות[10], התחייבו לשלוח כוחות למסע המלחמה המשותף. כוחות צבא שאורגנו בחופזה נשלחו מסמולנסק, גאליץ', צ'רניגוב, ווליניה, קייב, קורסק ומערים קטנות יותר והתאספו מדרום לקייב במהלך מארס 1223. השבטים הקומאנים הפזורים הצטרפו אליהם שם. הצבאות הרוסיים כללו, לפי מקורות שונים, 80-30 אלף לוחמים, וגודלו של הכוח הקומאני אינו ברור. אולם ידוע, שלצבא המאוחד לא היה מפקד עליון ולא אסטרטגיה משותפת. כל נסיך פקד על צבאו, ופעל בצורה עצמאית למדי.

בראשית שנת 1223 חדרו המונגולים לחצי האי קרים, דרך מיצר פרקופ, תקפו את תחנת הסחר הגנואזית בסודאק (Sudak), והחריבו אותה. לאחר מכן נע הכוח המונגולי לכיוון צפון-מערב, והתמקם במורד הדנייפר. המצביא המונגולי סובוטאי ושותפיו לא היו מעוניינים במלחמה כנגד הנסיכויות הרוסיות, מלחמה שלא נכללה בתוכנית המערכה, שאושרה על ידי צ'ינגס חאן. כאשר נודע להם על הברית בין הנסיכויות הרוסיות לקומאנים, ועל ריכוז הצבאות הרוסיים מדרום לקייב, הם שלחו משלחת אל הנסיכים הרוסיים בניסיון לשכנע אותם, שאין למונגולים כוונות לפלוש לאדמותיהם, ואף הציעו להם לשתף איתם פעולה במלחמתם נגד השבטים הקומאנים, אויביהם הישנים. אולם הנסיכים הרוסיים לא נתנו אמון בהצהרות המונגולים, וראו בהצעתם טכסיס, שנועד לזרוע פירוד בינם לבין בעלי בריתם הקומאנים. לכן הם הוציאו להורג את עשרת חברי המשלחת המונגולית, ובכך למעשה הכריזו עליהם מלחמה[11].

ראו באתר זה: הכיבוש המונגולי.

ב-31 במאי 1223 הגיעו כוחות החלוץ הרוסיים לנהר קאלקה שבמזרח אוקראינה. הפרשים הקומאנים, ביחד עם צבאות הנסיכים דניל רומאנוביץ מווהלין ומסטיסלאב מגאליץ', חצו ראשונים את הנהר, מבלי להמתין להגעת יתר צבאות הנסיכים הרוסיים, ולריכוז הצבא המאוחד בגדה המערבית של הנהר. הסיבה לכך הייתה, כנראה, רצונם להיות הראשונים להביס את הצבא המונגולי, ולזכות בשלל הרב שנצבר במחנה האויב.

ראו גם: קרב קלקה.

הצבא המונגולי, שכלל לפי מקורות שונים 23-20 אלף פרשים, נקט בטקטיקה הרגילה שלו: הפרשים הקלים, שנשקם העיקרי היה קשת מורכבת רבת עוצמה, ירו מטר חיצים על הכוחות שהתקדמו לעברם, ומיד לאחר מכן ביימו מנוסה מדומה, כדי למשוך את כוחות האויב לרדוף אחריהם, ולשבש את הסדר והארגון שלהם. כאשר הפרשים הקומאנים פתחו במרדף, הם הותקפו במפתיע על ידי הפרשים הכבדים המונגוליים (שלפי הערכה אחת היוו כשני שליש מכלל הכוח המונגולי), שהיו מצוידים בשריון כבד יותר, ונשקם העיקרי היה רומחים. ההסתערות המרוכזת של הפרשים הכבדים השמידה חלק גדול מהכוח הקומאני תוך זמן קצר, ושרידיו נשברו ונסו בבהלה, תוך שהם משבשים את המערך של שני הצבאות הרוסיים, שנעו במרחק קצר מאחוריהם. הפרשים הכבדים המונגולים, ניצלו את הכאוס שנוצר, ואת הפערים שנפערו בקו הרוסי, כדי לתקוף ולהביס גם את צבאות ווליניה וגאליץ', שהותקפו במקביל משני האגפים גם על ידי הקשתים הרכובים המונגולים. צבאות צ'רניגוב וקורסק, שנתפסו בלתי מוכנים וחלקם עדיין לא הספיק להשלים את צליחת הנהר, נשטפו על ידי גל פליטים מבוהלים מצבאות גאליץ' ווהלין, והובסו גם הם, תוך זמן קצר, על ידי הסתערות הפרשים המונגולים.

ראו באתר זה: הצבא המונגולי.

צבאו של הנסיך מסטיסלאב השלישי מקייב, שכלל כעשרת אלפים חיילים, הגיע לגדה המערבית של הקאלקה בשלב מאוחר של הקרב. לאחר שהיו עדים לתבוסת הכוחות שצלחו את נהר קלקה, תפס צבא קייב' עמדה על גבעה סמוך לגדת הנהר והשתמש בקרונות המטען שלו כדי ליצור במהירות מערך הגנה היקפי, וכך ניצל מהשמדה מידית. המצביאים המונגוליים שלחו חלק מכוחותיהם למרדף אחרי שרידי הצבאות הרוסיים, שניסו להימלט צפונה ומערבה, ושאר הכוח המונגולי כיתר את המחנה המבוצר של צבא קייב, וצר עליו. לימים, יצרו הסובייטים גרסה משלהם ברוח הטקטיקה של סובודיי. במלחמת העולם השניה, הם משכו את הגרמנים בעורמה יותר ויותר לשטח רוסיה עד שהפולשים היו פרושים על פני שטח עצום, ורק אז פתחו הרוסים במתקפת נגד והשמידו אותם בזה אחר זה. הנסיך ולדימיר מסמולנסק קיבץ סביבו כוח של כאלף חיילים והצליח לסגת מערבה, ולהגיע בשלום לנהר דנייפר. מסטיסלאב נסיך גאליץ,' הצליח אף הוא להגיע לדנייפר, והורה לשרוף את כל כלי השיט לאורך הנהר, כדי למנוע מהמונגולים לחצות אותו ולהמשיך במרדף. לא ברור כמה מחייליו הצליחו להיחלץ משדה הקרב יחד עמו. המונגולים צרו על המחנה של צבא קייב במשך שלושה ימים, תקפו אותו והרעישו אותו במכונות מצור. הם הבטיחו לנסיך קייב, שיניחו לצבאו לסגת חזרה ללא פגע תמורת תשלום כופר, אם יסכים להיכנע. לאחר שאזלו המים במחנה נאלץ מסטיסלאב השלישי לקבל את תנאי הכניעה, אך ברגע שחייליו יצאו מהמחנה המבוצר שלהם הם הותקפו על ידי המונגולים, שהרגו את חלקם ולקחו את יתרם בשבי. למונגולים לא הייתה כל כוונה לכבד את הבטחותיהם לאחר רצח חברי משלחתם על ידי הרוסים. הנסיך מסטיסלאב ושני חתניו לא נרצחו מיד. הם נעטפו במרבדי לבד, כראוי לבני אצולה רמי דרג, ונחנקו/נרמסו למוות לאיטם, כשהמונגולים קברו אותם מתחת לקורות העץ, עליהם נערך משתה הניצחון שלהם.

התבוסה הרוסית בקרב הייתה שלמה. בכרוניקה של נובגורוד (הנחשבת כמקור האמין ביותר לתולדות רוסיה, שנותר מתקופת הפלישה המונגולית) משנת 1224, נכתב שמהצבא הגדול שנשלח להילחם במונגולים "חזר הביתה כל חייל עשירי"[12]. לפי מקורות אחרים, מספר האבדות של הצבא הרוסי נע בין עשרת אלפים לשישים אלף הרוגים. בהתחשב בעובדה, שהחיילים הרוסיים, שהצליחו להימלט משדה הקרב, נדרשו לסגת חזרה לבסיסם על נהר הדנייפר, מרחק של למעלה מ-150 ק"מ בערבה הפתוחה, תחת התקפות בלתי פוסקות של הפרשים המונגולים, סביר להניח שרק מעטים הצליחו לשרוד את המערכה. המפלה נחרתה בזיכרונו של העם הרוסי, כאסון לאומי. מקובל לראות בתבוסה הרוסית בקרב, הקדמה לפלישת הצבא המונגולי לשטח הנסיכויות הרוסיות בשנים 1237-1240, ולכיבושן על ידי המונגולים.

למרות הניצחון המכריע שנחלו בקרב, לא ניסו המונגולים לנצל את הצלחתם' לכיבוש הנסיכויות הרוסיות, שנותרו כמעט ללא הגנה, ולאחר זמן קצר פנו על עקבותיהם, והחלו לנוע מזרחה לכיוון נהר הוולגה. סביר להניח, שהסיבה העיקרית לכך הייתה, שכיבוש הנסיכויות הרוסיות לא נכלל בתוכנית המערכה המקורית, שאושרה על ידי צ'ינגס חאן. יש לזכור, שהכוח בפיקודם של ג'בה וסובוטאי נועד לשמש כוח פשיטה וסיור בלבד, ולא היה אמור להרחיב את גבולות האימפריה המונגולית. ההתנגשות עם הצבאות הרוסיים נכפתה על המונגולים, ולא נערכה ביוזמתם. לאחר שרדפו אחרי שרידי הצבא הרוסי עד לנהר דנייפר, פנו המונגולים מזרחה, והחלו במסעם חזרה אל הצבא המונגולי העיקרי, שחנה מדרום לימת אראל, כשהם נעים מצפון לים הכספי, ותוקפים בדרכם את ממלכת בולגריה של הוולגה ואת שבטי הנוודים הקומאנים המזרחיים. יחד עם זאת, היידע המודיעיני שאסף הכוח המונגולי במהלך מסעו הארוך סביב הים הכספי, היה אחד מהגורמים שהניעו את ההנהגה המונגולית להחליט על עריכת פלישה בהיקף מלא לאירופה המזרחית והמרכזית, 13 שנים לאחר מסע המלחמה של ג'בה וסובוטאי ומילא תפקיד מרכזי בתכנון הפלישה המונגולית לאירופה.

בתחילה, כשהחלו לשמוע באירופה על צבא המכה במוסלמים, האמינו כי מדובר במלך דוד האגדי, בנו של פרסטר ג'והן המיתי. איש באירופה לא האמין שפרשים ברברים מאסיה, מעבר לארצות האיסלם, עלולים לסכנם. האפיפיור גאורגיוס התשיעי, סירב לבקשת עזרה ששלחה אליו רוסודאן, מלכת גאורגיה בשנת 1239, בטענה שהמרחק רב מדי ושגאורגיה שייכת בכלל לכנסיה האורתודוכסית ולכן אין להגיש לה עזרה. חיש קל התבררה להם טעותם המרה. לאט לאט החלו להסתנן לאירופה, ידיעות מרוסיה הרחוקה על צבאות מובסים, על ערים בוערות, על מבצרים שנמחו מעל פניה אדמה, על אונס נשים ועל מסעי טבח המוניים. המונגולים הגיעו לשערי אירופה הנוצרית.  כשהתקרבה הסכנה לגבול אירופה, אחזה את תושביה אימה גדולה. הנזיר והכרוניקאי האנגלי מאתיו פאריס כתב ב-1238: "מאימת הטאטרים לא הגיעו תושבי גוטלנד (בים הבלטי] ופריזלנד [הולנד של ימינו], כמנהגם, אל העיר אנגלית יארמות, בעת עונת דיג ההרינגים. באותה שנה איבדו אפוא ההרינגים מערכם ואפשר היה להשיג ארבעים או חמישים דגים, באיכות טובה מאד, תמורת מטבע כסף אחד"[13]. עם מותו של ג'ינגיס ח'אן ב-1227 שלטו 700,000 מונגולים על שטח של כ-35 מיליון קמ"ר ועל יותר מ-100 מיליון אנשים. מהאוקיינוס השקט ועד לים השחור. מהטייגה הסיבירית ועד איראן.

להמשך קריאה: הכיבוש הטטרי של רוסיה.

הערות

[1] הקומנים היו עם אסיאתי טורקי, מקבוצת הקיפצ'ק. במאה ה-9 הקומאנים שכנו ליד הנהרות אורל ווולגה, מאחורי קרובי משפחתם, הפצ'נגים. לאחר שהפצנגים נעו בסוף המאה לכיוון הדניסטר והרי הקרפטים, תפסו הקומנים את מקומם בין הדון ובין הדניפר.

במחצית השנייה של המאה ה-11 עברו הפצ'נגים את הדנובה והקומנים השתלטו בשנת 1057 על ארץ הפצ'נגים שבין הדנייסטר ובין הרי הקרפטים כששארית הפצ'נגים נבלעת בתוכם. הקומנים פשטו גם על טרנסילבניה, אך עיקר כוחם נשאר בין הדון ובין הדנייפר, מקום שכונה באותה תקופה בשם "קומניה הלבנה". בתקופה זו היו מאבקי כוח ומלחמות רבות בין הקומנים לבין רוס של קייב.

[2] נסיכות ולדימיר הייתה ממוקמת בצפון-מזרח רוסיה באזורי נהרות וולגה וקליאזמה. לאחר הקמת העיר על ידי ולדימיר השני חשיבותה של עיר זו גדלה בהדרגה. לאחר התפרקות רוס של קייב, הנסיכות הפכה להיות נסיכות עצמאית. בשנת 1155 בחר אנדרי בוגולובסקי את ולדימיר כבירת הנסיכות. בשנת 1169 הוא כבש את קייב, אך לא עבר לעיר והשאיר את ולדימיר כבירתו. היסטוריונים של המאה ה-17-19 פירשו מהלך זה כהעברת השליטה המרכזית מקייב לולדימיר. באופן מעשי היה הליך זה ממושך והסתיים סופית רק במחצית המאה ה-13. אנדרי בוגולובסקי אכן השקיע רבות בהרחבת העיר ובבניית כנסיות חדשות ומפוארות. בתקופתו החלה הנסיכות להיות המרכז של העם הרוסי וגרעין של המדינה העתידית. עם מותו, התחולל היה מאבק ירושה, שבסופו קיבל אחיו וסבולוד הקן הגדול, את השליטה על הנסיכות ושלט בה תקופה ממושכת מאוד מ-1176 עד ל-1212. תקופה זו הייתה תקופת הזהר של הנסיכות. רוב נסיכי רוסיה הכירו בעליונותו. החל משנת 1231 עברה גם נובגורוד לשליטת נסיכי ולדימיר והם שלטו בה במשך כמאה שנים. לאחר מלחמות עם נסיכות קייב והדוכסות הגדולה של ליטא לקראת שנת מחצית המאה ה-13 גם נסיכות סמולנסק עברה להיות תחת השפעתם של נסיכי ולדימיר.

בתחילת 1238 החלה פלישת המונגולים לרוסיה. אזור צפון מזרח רוסיה סבל קשה מפלישת המונגולים. הנסיך נהרג זמן קצר לאחר מכך, ב-4 במרץ 1238 במהלך הקרב על נהר סיט. הנסיך החדש נסע לבירת אורדת הזהב ושם קיבל הכרה כנסיך הראשי של הרוסים. מעשית, זה היה הכרה בכך שנסיכות מהווה הנסיכות הראשית של רוסיה אך נמצאת תחת שליטת אורדת הזהב. החל ממועד זה כל נסיך ולדימיר קיבל אשרור למינויו מחאן אורדת הזהב וזאת טרם כניסתו לתפקיד (מתוך ויקיפדיה).

[3] . נסיכות האליץ'-וולין – הנסיכות הרוסית שלאחר התפרקות רוס של קייב הייתה הנסיכות החזקה בדרום רוסיה במהלך המאה ה-13 ועד לסוף של המאה ה-14. במהלך המאה ה-11 התפתחו באזור וולין ערים חדשות ודרכם ניהלה רוס של קייב את המסחר עם אירופה. עיר הבירה של האזור הייתה עיר לודמיר. עם הזמן גם באזור גליציה התפתחו ערים ובהם בתי המלאכה ובתי מסחר. במהלך המאה ה-12 התפתחו שני נסיכויות (וולין והאליץ') שהיו חלק של רוס של קייב והיו בשליטת נסיכים משושלת רוריק.

הנסיכות הייתה הגדולה בין הנסיכויות הרוסיות. הייתה לה מדיניות אקטיבית במרכז אירופה בהתייחס לפולין, הונגריה, הקומנים ובתקופה מאוחרת יותר לאורדת הזהב וליטא.

[4] סובוטאי היה גנרל חשוב והאסטרטג העיקרי בשירות הח'אנים הגדולים, ג'ינגיס ח'אן ואוגדיי ח'אן. הוא התחיל את שירותו כחייל פשוט והתקדם במעלה הדרגות עד שהגיע להיות הגדול והחכם במנהיגי הצבא המונגולי. סובוטאי היה ממוצע קומה, שמן ובעל רגליים עקומות ופניו חרושים צלקות, כשהצלקת הגדולה ביותר עוברת לכל אורך פניו, דרך עינו השמאלית. לאחר מות בנו של ג'ינגיס ח'אן, דז'וצ'י, הופקד בנו של דז'וצ'י, באטו, בידיו של סובוטאי, שחינך אותו והדריך אותו בכיבושיו

[5]

לחץ האימפריה המונגולית, לאחר הקרב על נהר קלקה בשנת 1223, אילץ את הקומאנים לעבור מערבה. בין השנים 1239-1240 מספרים גדולים של קומנים התיישבו מערבה לדניפר, עד הדנובה, במחוזות שנקראו אז "קומניה השחורה". המלך הקומני האחרון, קותן (Cuthen) נלחם במונגולים ואף ניצח בשני קרבות, אך בפעם השלישית הותקף במפתיע ונאלץ להימלט ולבקש מקלט אצל בלה הרביעי, מלך הונגריה. ההונגרים שסבלו קשה מהפלישה המונגולית לאירופה, האשימו את הקומנים שעשו יד אחת נגדם עם המונגולים והרגו את מלכם. כתוצאה מכך התקוממו הקומנים והתאחדו עם המונגולים. חלק מהקומנים עברו את הדנובה אל בולגריה וחלק אחר נשאר בפוסטה. עד המאה ה-18 עוד היו דוברי קומנית בפוסטה.

הקומנים התבוללו בתוך האוכלוסייה הרומנית וההונגרית בקרבה חיו ופסקו להתקיים כעם, אך השאירו את חותמם בשמות של מקומות ושל אישים. ברומניה ובהונגריה יש שמות גאוגרפיים רבים המזכירים את הקומנים (למשל האגם קומנה ברומניה, העיר קישקונפלד'האזה בהונגריה) והעיר קומאנובו במקדוניה.

משפחות רומניות רבות וגם דמויות מפורסמות בתולדות רומניה נשאו שמות ממוצא קומני. כך למשל שושלת באסאראב (זו שעל שמה קרויה בסרביה) ויש משערים שהיו לה גם שורשים קומנים. שם הלאום "קומני" מופיע אולי ככינוי, אולי כתזכורת למוצא, בשמות משפחה ברומניה (קוֹמאן, למשל בשם של ד"ר קומאן, שהיה שגריר רומניה בישראל, או יותר נדיר, "קומנצ'י" כמו בשם של המתעמלת המפורסמת נדיה קומנצ'י) ובהונגריה (שם המשפחה "קוּן" שמובנו "קומני", שם שמאוחר יותר אומץ גם על ידי יהודים רבים במקום "כהן"). – מתוך וקיפדיה)

[6] ג'ינגיס ח'אן עמ' 191.

[7] עם נודד ממוצא איראני ששכן במאה ה-1 בצפון הקווקז. צאצאי האלאנים, האוסטים, חיים עד היום על החוף המזרחי של הים השחור ובגאורגיה, בסביבות העיר בטומי.

בתקופת נדידת העמים, בעקבות לחץ ההונים שראשיתו בסוף המאה הרביעית לספירה, התפצלו האלאנים לשתי קבוצות. קבוצה אחת נותרה בקווקז, תחת שלטון הוני, וקבוצת אחרת נעה מערבה. במעברם דרך האימפריה הרומית התיישבו האלאנים במקומות שונים ושימשו כחיילים שכירים, אך תנועתם מערבה נמשכה ולבסוף, לאחר שעברו את כל אירופה, מרומניה עד ספרד, עברו יחד עם הוונדלים לאפריקה.

את עקבות האלאנים אפשר למצוא בשמותיהם של אתרים שונים וגם בשמות של חלק מבני יבשת אירופה. העיר יאשי ברומניה קרויה כנראה על שמם (יאשי היה השם בו קראו הסלאבים לאלאנים), ושמם נמצא גם במחוז הספרדי קטלוניה, שמורכב משמותיהם של שני העמים שהתיישבו בו, הגותים והאלאנים – "Got"+"Alania"=קטלניה. גם השמות Alain הצרפתי ו-Alan הבריטי נותרו מהאלאנים. בצרפת השתמר שם האלאנים בעיר אלנסון ואצילי האלאנים, שהתלוו לנורמנים בחציית תעלת לה מנש, הביאו איתם לאנגליה את גזע הכלבים Alaunt שממנו יצרו את הבולדוג. האלאנים שנותרו בקווקז הקימו ממלכה עצמאית, אלאניה, שחרבה לבסוף במאה ה-14 עם פלישת המונגולים.

[8] קואליציית הנוודים הקומנים, שלטה על המישורים מצפון לים הכספי ולים השחור, שהשתרעו מימת אראל במזרח עד להרי הקרפטים במערב (אזור הידוע בשם הערבה האירואסייתית). הפלג המזרחי שלהם כבר התנגש עם המונגולים בעבר, והם חששו מפלישה מונגולית לשטחים שבשליטתם.

[9] בלה הרביעי    Negyedik Béla, היה מלך הונגריה, מהשושלת של ארפאד. מלכותו נמשכה מ-25 בספטמבר 1235 ועד 3 במאי 1270. שמו נקשר לשיקום הונגריה אחרי החורבן שבימי פלישת המונגולים (טטרים). כונה משום כך גם "המייסד מחדש של הונגריה" (A második honalapitó) מילא גם את תפקיד של מלך קרואטיה (כחלק מהונגריה) (1235-1270) ושל דוכס של שטיריה (כחלק מ"האימפריה הרומית הקדושה"), בין 1254–1258.

[10] למעט נסיכות ולדימיר-סוזדל, נסיכות מורום-ראיזאן והרפובליקה של נובגורוד בצפון רוסיה,

[11] .( Gabriel, Richard (2004). Subotai The Valiant: Genghis Khan's Greatest General. Praeger Publishers.)

[12] ג'ק ודרפורד, ג'ינגיס ח'אן, הוצאת דביר, 2010, עמוד 195

[13] מונגוליה, עמ' 29.